הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פולשת
  • פולשת
    הקיבוץ המאוחד | 2017 | מתח ופעולה, פרוזה מקור | 196 עמ' מודפסים
    חוקרת הציפורים אליאנה דוידוב צועדת את צעדיה הראשונים כבלשית מקצועית, ועד מהרה היא מסתבכת: מה שמתחיל כפרשה של הטרדה מינית מתפתח לפרשת רצח. מעקב אחר גבר מאיים מתגלגל לתוך מערבולת של הטעיות וסכנת נפשות. החלוקה הברורה בין רעים לטובים, בין קורבנות לתוקפים, מיטשטשת לנגד עיניה של דוידוב, עד שאינה יכולה לסמוך עוד על האינטואיציה הבריאה שלה.
     
    מי דחף את רם מטרסו, איל הנדל"ן, אל מותו? זו השאלה העומדת במרכזו של פולשת, הספר השני בסדרת החוקרת אליאנה דוידוב. מבטנו נשלח אל מגדלי דירות היוקרה, שנבנים עתה בתל אביב ומשנים את קו האופק של העיר – אל החניונים התת-קרקעיים, חדרי המדרגות והדירות לדוגמה – שבהם חושפת דוידוב עולם של יצר וחרדה. פועלים שחבריהם נהרגים באתרי הבנייה, סמנכ"לית שיווק שאפתנית, בעלי חברה שעלולים לפשוט את הרגל – הכול נאבקים מרה על קיומם. ומישהו נאלץ לשלם את המחיר.
     
    האם השוטרת ענת שהרבני, מושא תשוקתה של אליאנה דוידוב, תעזור לה לפתור את התעלומה?  האם תצליח להפר את בדידותה המזהרת? ואיך קשורה לכל זה הצוצלת, הציפור הפולשת הראשונה לישראל?
     
    ארנה קזין היא סופרת ומסאית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. "פולשת" הוא השני בסדרת ספרי הבלשית, אחרי "גוזל – נובלה בלשית", שהיה לרב מכר.
     
     
     
    מתוך דברי השבח על הנובלה הבלשית גוזל:
     
    "אני ממתין לספר הבא בסדרה [...] אני סקרן לראות כיצד קזין תחלץ מקִנה את הגיבורה שלה". 
    עמרי הרצוג, הארץ
     
    "יאללה, אליאנה, תביאי עוד ממך".
    מיטל שרון, מאקו
     
    "אני ממתין בציפייה לחקירות הנוספות של הבלשית הקשוחה והבודדה".
    יונתן דה שליט, מקור ראשון
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    36
    ספר מודפס
     
    82 65.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  רם מטרסו נפל מקומה 32 בבניין מגורים בתל אביב ומת מפצעיו
     
    "הארץ", יום ראשון, 23 בינואר, 2011
     
    רם מטרסו, מבעלי חברת הנדל"ן מגדלי מטרסו, נהרג בליל שבת לאחר שנפל ממרפסת בקומה 32 בבניין בתל אביב. נסיבות הנפילה אינן ידועות.
    גופתו של מטרסו נמצאה בליל שבת, מעט אחרי חצות, למרגלות "המגדל הירוק", פרויקט הנד"לן החדש והמדובר של החברה המשפחתית בפינת הרחובות יבנה ורוטשילד בעיר. צוות של מגן דוד אדום שהוזעק למקום קבע את מותו. מטרסו, בן 35, השאיר אחריו בת זוג, דלית גלאון-מטרסו, ואח, אלי מטרסו, מנכ"ל ובעלים משותף של חברת מגדלי מטרסו.
     
       את ההודעה על מותו של רם מטרסו שמעתי רק בשבת בצהריים, בערך שתים-עשרה שעות אחרי שנפל. דנה גבריאלי כנראה התקשרה אלי כבר בשעות הלילה פעמים אחדות וניתקה. היא גם ניסתה בבוקר והשאירה הודעה. אבל הטלפון שלי היה מושתק וטמון עמוק בתרמיל. זו היתה השבת המסורתית שלי לבד באגמון החולה והרשיתי לעצמי להתנתק. כך הצלחתי לדחות מעט נפילה גדולה משלי, שעמדה לבוא עם הידיעה על נפילתו  של רם – נפילה למערבולת של רגשי אשם, חשדנות ורגשות מעורבים, שכולם רעים.
      לפחות פעם בחודשיים אני מקפידה לבלות במשך יממה אחת בשמורת עמק החולה. הפעם היה זה בראשית החורף של 2011, בעיצומו של שבתון – שני סמסטרים עם פטור מהוראה – שלקחתי לעצמי אחרי שבע שנים של עבודה כאורניתולוגית במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בשנת השבתון תכננתי להקדיש את מיטב זמני לחקר הציפורים הפולשות – המאינה, הדררה, תוכי הנזיר – והאופן האלים והכוחני שבו הן השתלבו בשנים האחרונות במרקם החיים המקומי. זהו מחקר שריתק אותי באופן קיומי; אני לא לגמרי יודעת מדוע. בה בעת, החלטתי להקדיש זמן ומאמץ כדי לעמוד בהחלטה שקיבלתי זה לא כבר: לבדוק אם אני יכולה להיות חוקרת פרטית.
      באותם ימים ביליתי חמש שעות השכם בכל בוקר ליד שולחן העבודה שלי בדירתי הקטנה ברחוב מלצ'ט בתל אביב, כדי להכיר לפני ולפנים את הצוצלת, שנחשבת כציפור הפולשת הראשונה לאזורנו. קראתי ולמדתי מן הספרים והעדויות, וגם יצאתי לתצפיות על צוצלות בשכונה – השקפתי על זכרים שאוספים זרדים לקן, על נקבות שבונות את הקן המרושל במיומנות מעוררת השראה, על מפגני תעופה לחיזור, על עבודת הדגירה שמשותפת לשני בני הזוג, על הדרכת הגוזלים בתעופה, וכן על תנועותיהם ומעשיהם של הצוצלות בשגרה שבין שני שיאי החיים הללו – בניית הקן ושילוח הגוזלים. הצוצלת עניינה אותי משום שהיא נתפשת כדוגמה נדירה לפולשת שאינה אלימה. הטלתי ספק באפשרות הזאת. האם אפשר לפלוש, להתרבות, להתפשט, להשתלט על שטחי מחיה נרחבים בלי לדחוק ציפורים אחרות? האם יש דבר כזה, השתלטות לא תוקפנית? ביקשתי לברר את האפשרות הזאת עד תום.
      ביתר שעות העירות שלי נסחפתי לעולמם של חוקרים פרטיים: קראתי, התייעצתי, עקבתי, ארבתי וצפיתי; עשיתי את כל התנועות האלה שאני מורגלת בהן בחיי כחוקרת בעלי כנף – אבל הפעם מושא החקירה היה האדם, או לפחות פרטים מסוימים של המין האנושי. ישנתי מעט בכל בלילה. הרגשתי דחיפות מסוימת, צורך להבין כמה שיותר מהר וביסודיות אם זהו עיסוק שאני יכולה להתמסר אליו. היו אלה ימים לא פשוטים בשבילי.  
      היממה שבה ביליתי לבדי באגמון החולה היתה לי הפוגה טובה מהמחקר ומהחקירות. ובתוך כך הפוגה משני עניינים שהטרידו את מנוחתי במיוחד: מפגש מחודש עם ענת שהרבני, האישה הראשונה שהתחילה לאיים על בדידותי המזהרת. שהרבני, השוטרת המורעלת, שנפגעה ממני – מהאטימות הרגשית שלי? – שנה קודם לכן ונעלמה באחת מחיי, חזרה עכשיו והביאה איתה אי-שקט מהותי. וכן, החקירה המעיקה, בלשון המעטה, שהזמינה דנה גבריאלי. החקירה הרצינית הראשונה שלי יצאה לדרך בעקבותיו של רם מטרסו, הבוס של דנה גבריאלי. האיש הזה רדף אותה וכפה את עצמו עליה, כך חשבתי, והיה בשבילה כל מה שגבר בעל עוצמה כלכלית וגופנית עלול להיות, במקרה הרע, לאישה שנמצאת בעל כורחה תחת מרותו: מקור של פחד, או לפחות רתיעה, שמצר את צעדיה ומאיים על חירותה. עד שפתחתי את התרמיל והוצאתי ממנו את הטלפון, לא הייתי מעלה על דעתי שחקירה בעניין תקיפה מינית תתפתח לחקירה בעניין רצח – שהתוקף יהפוך לקורבן.
      הייתי צריכה קצת זמן שקט. הרחק מסיפורי הצוצלת, והרחק מענת שהרבני, דנה גבריאלי ורם מטרסו ומהצרכים הדחופים של כל אחד מהם. הפניתי מבטי אל הציפורים.
    העובדים באגמון החולה מכירים אותי – חלק מהם למדו אצלי בקורס "מבט נדיר על ציפור שכיחה" – והם מרשים לי להעביר את הלילה בבקתת התצפית באזור של השקנאים – רק שלושה מעופות הענק האציליים-הגמלוניים נשארו כאן באותו חורף, חולים וחלשים מכדי להמשיך בדרכם דרומה לאפריקה. צוות האגמון דאג שיקבלו את מנות הדגים שלהם וינוחו, ולא יגוועו.  
      הלילה עבר עלי בנעימים. נרגעתי.
      במקום הזה, בבקתה הזאת, בשמורת הטבע הזאת, יותר מאשר ברוב המקומות בעולם, יש לי יכולת מרשימה להשתיק את הרעשים שבראשי. באותו לילה כמעט לא חשבתי על שהרבני ועל מה שקרה במסיבת סוף השנה ואחריה; בכלל לא חשבתי על דנה גבריאלי ועל החקירה שהיתה בעיצומה; וכמעט לגמרי שכחתי את כאבי הגוף שלי, שחטף זה לא כבר מכות נמרצות.
      מכורבלת במעיל פוך חם, הקשבתי לרחשי השמורה. הקשבתי לתנשמות שמגדלים כאן כציפור הדברה – כדי שיאכלו נברנים בשדות החקלאיים; קולן נמוך וצלול כשל חליל. קראתי שירים של אליזבת בישופ לאור פנס ["לא קשה ללמוד את אמנות האבדון/ אף שזה עושה רושם (כתבי זאת!) של אסון!"]. שתיתי מהגלנליווט שהבאתי איתי בבקבוקון הפלאסק הכסוף. עישנתי כמה בנסון אנד הדג'ס. נרדמתי מוקדם. עם שחר התעוררתי, ובתום בהייה של דקות ארוכות, יצאתי לסיבוב האופניים הקבוע שלי סביב האגמון, שלושה סיבובים, שמונה קילומטרים כל אחד, של התבוננות וריקון המחשבה, לבד עם צינת הבוקר ושירת ההתעוררות של בעלי הכנף והשמש החורפית שעלתה לאיטה. בדרך ספרתי את הבזים המצויים שעמדו זקופים על ראשי עצים ועמודי תאורה – ולפעמים יצאו לתעופה, מפרפרים ומתייצבים, מפרפרים ודואים – מניתי עשרים ושלושה.
      כששמעתי את ההודעה מגבריאלי, קיללתי את עצמי נמרצות: טיפשה וחלשה. בשביל מה להוציא את הטלפון מהתיק? למה להרוס שעות של שלווה וריכוז? מדוע לא יכולתי לשמור על עצמי עוד מעט?
    גבריאלי נשמעה רע. "אליאנה," היא אמרה, וקולה חנוק, רועד, "כוס אמק, אליאנה, תעני כבר. רם נהרג. נפל. הוא נפל מהבניין. הוא מת. אליאנה, איפה את?" הקשבתי להודעה שלוש פעמים וכיביתי את הטלפון. רעד עבר בי. בחילה עלתה. אני חושבת שהיתה זו תחילתה של בהלה פשוטה. דמיינתי את רם מטרסו שרוע על המדרכה, ראשו מנותץ, מוחו שפוך. זה לא כבר מצאתי אוח שראשו נמחץ בנסיבות מעציבות. לרגע החליפה בעיני רוחי תמונת ראש האוח את ראשו של מטרסו. ואחר כך נזכרתי במבט העגום של מטרסו בפגישתנו – כולו תחינה להבנה. מבט של ילד בן תשע שכועסים עליו כל הזמן. ונזכרתי בהקלטה שבה גבריאלי בכתה וביקשה שיילך. לא ידעתי מה לחשוב, מה להרגיש. בהלה פשוטה.
      קשה לי עכשיו להבין זאת: איך ניסיתי בכל הכוח להשקיט את הבהלה. ואיך אפילו הצלחתי לחזור לשקט שלי – למרות ההשלכות הברורות של מה שגבריאלי אמרה לי; למרות האופן שבו הידיעה הזאת עמדה להפיל אותי.
      האופניים נשענו על ספסל במרחק כמה צעדים ממני. ישבתי בפינה אהובה עלי, על גדת ערוץ מים שקט, שהיה פעם תעלת ניקוז לייבוש הביצות, מול שדות המרעה של להקת עגורים חורפת: כעשרים אלף שהחליטו להישאר כאן, ולחזור רק באביב לפינלנד או לצפון מערב רוסיה. החזרתי את הטלפון עמוק לתוך התרמיל וכיביתי כל מחשבה על מטרסו וגבריאלי. בישיבה מזרחית על העשב חזרתי להקשיב לקרקורים ולקריאות, שלא לומר צווחות, של העגורים. או הכרוכיות, כפי שהן נקראות בארמית. בעזרת המשקפת מיקדתי את המבט בכרוכיה אחת כזו שקראה בקול.
      דימיתי את עצמי רואה את קנה הנשימה הארוך, שכרוך בצורת האות אס בתוך עצם החזה שלה, ואחראי לקול העמוק והחזק. דימיתי את עצמי רואה את הכרוכיה שואפת את האוויר אל תוך הקנה המפותל ומוציאה אותו החוצה בנשיפה אדירה. מעל העמק נישאו פסגותיו המזוגגות של החרמון והכל היה צבוע בעדינות של יובש חורפי צהבהב, וכתמים של ירוק וכחול, שדהוּ. ניסיתי לשבת דום, בלי תזוזה ובלי רחש. הצלחתי לרגע לשמוע רק את נשימתי. נכנסת ויוצאת. נכנסת ויוצאת. קפאתי על מקומי.
    והנה, באחת, הכל התעורר לחיים סביבי.
    • ארנה קזין
      צילום: יונתן בלום
    • ארנה קזין

      ארנה קזין (נולדה ב-22 באוקטובר 1967) היא סופרת ומסאית. ספרה האחרון, לטפס על ההר, או: "איך לכתוב" (אחוזת בית, 2015), מדריך כתיבה ומסה על כתיבה, היה לרב מכר. קזין היא כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. עם ששת ספריה נמנים גם "פיקניק", אסופת סיפורים קצרים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006) ו"אפס עד 12", יומן השנה הראשונה (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011). "גוזל" הוא ספרה הבלשי הראשון.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות