הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פגיון של אש
  • פגיון של אש
    דנה לוי אלגרוד  | ינואר 2019 | רומן אירוטי | 376 עמ' מודפסים
    נלחמתי על המקום שלי וניצחתי. הפכתי לנערת הפיתוי המושלמת ולמושא הערצה עבור הדורות הבאים.
    הניצחון שלי היה שריקת הפתיחה להפסד הגדול של חיי.
     
    בחלק השני של הדואט, קתרינה ממשיכה להיאבק על החירות שלה בכמה חזיתות שונות ונשאבת שוב למציאות רבת תהפוכות ומסחררת.
    התשוקה בין האש והקרח עלולה להוביל לחורבן של שניהם אבל המגנט שנוצר ביניהם חזק יותר מהכל.
     
     
    פגיון של אש הוא ספר ההמשך של קליע של קרח והחלק השני בדואט אקשן מותח, מסחרר וחושני במיוחד.
    ספר זה הוא ספרה השלושה-עשר של דנה לוי אלגרוד. ספריה הקודמים – סדרת התשוקות, סחרור גורלי, התנגשות, התמכרות, התלקחות, נשיקות של חושך, שריטות של אור ופלר דה ליס – היו כולם לרבי מכר.
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    אני ממששת את פניי בזהירות ולא מצליחה להבין אם אלו באמת הפנים שלי. אין זכר לעצמות לחיי הגבוהות או לשפתיי המלאות ונראה שהמצח שלי הכפיל את עצמו. הרקות שלי הולמות בכאב בלתי אנושי ואצבעותיי מרפרפות על עפעפיי הנפוחים.
    אני גונחת כשההכרה חוזרת אליי במלואה וכל איבר בגוף שלי זועק לרחמים. איפה אני? ומה לעזאזל קרה לי?
    “קתרינה, אל תיבהלי, את נמצאת במקום בטוח.”
    הקול דובר הספרדית זר לי ואני ממצמצת בעיניי ובוהה בגבר הגדול והמשופם שעומד ליד מיטתי.
    “אתה... מוכר לי,” אני לוחשת ומשתעלת, מטה את ראשי הצידה ויורקת את הדם שממלא את פי בטעם מתכתי.
    “הייתי רוצה להגיד את אותו הדבר עלייך,” הוא אומר בטון משועשע, “אבל את ממש לא נראית כמו שנראית כשנפגשנו בבר.”
    “אמיליו...” אני נזכרת היכן ראיתי את הגבר הזה. הבר המקומי שאיליה לקח אותי אליו בברצלונה. הבילוי שאחריו הבחור שרקדתי איתו תקף אותי בסמטה ואז... המוח ננעל ומתחיל לדמם. הזיכרון הזה מציף בי ברגע אחד את הזיכרונות שמוחי דרש להדחיק והכאב שאני חשה חזק מדי. מפחיד מדי.
    אני טומנת את ראשי בין כפות ידיי ופורצת בבכי. הדמעות צורבות את לחיי כמו טיפות דם, פלג גופי העליון רועד ללא שליטה והלב נוגח בחזי. הבכי מרעיד את צלעותיי עד שנדמה לי שהן עומדות להישבר, אך הכאב הנפשי גובר על הכאב הגופני ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.
    המראה של בני כשנלקח ממני באכזריות בלתי נתפסת על ידי הגבר שמייצג עבורי את הרשע בהתגלמותו מרצד בראשי שוב ושוב. הדמות הקטנה של בנג’מין, עומד מולי חסר ישע וקורא בשמי, מפלחת את ליבי. אני מרימה את ראשי לתקרה וזעקה רמה בוקעת מגרוני. סכר הדמעות נפרץ שוב ומטלטל את נפשי. אני לא מכירה את התחושה הזו. כן, הזלתי דמעות אחרי שבנג’מין נלקח כבן ערובה, אך מעולם לא בכיתי כך. הדמעות פורצות מעיניי ללא שליטה ואני לא חושבת שאני מסוגלת לעצור אותן. נדמה שאני בוכה על כל הפעמים שמנעתי זאת מעצמי, ושאמשיך לבכות עד שאחבק את הבן שלי בחזרה.
    “את בטוחה עכשיו,” אומר אמיליו ומלטף בזהירות את ראשי.
    “בטוחה?” אני חוזרת אחריו. תוך שבריר שנייה סכר הדמעות נסגר. הדמעות פוסקות ותחושת מחנק קשה אוחזת בי. פעימות ליבי מואצות בכוח הזעם שמבעיר את דמי. אני מאגרפת את כף ידי וחובטת על החזה שלי. כף ידי השנייה עולה באופן אינסטינקטיבי לכיוון הצוואר ואצבעותיי תרות אחר השרשרת. האזיק הדמיוני שכבל את צווארי נעלם יחד איתה, אך תחושת המחנק שלי רק מתגברת. אני מתאמצת להחזיר את החמצן לריאותיי.
    “את בהלם,” קובע אמיליו ומגיש לי כוס מים. “ספגת מכות רציניות והגוף שלך בטראומה. את צריכה לנוח ולהתאושש ואז נוכל להעלים אותך ולדאוג לך לחיים חדשים.”
    להעלים אותי? לדאוג לי לחיים חדשים? על מה לעזאזל הוא מדבר? על חיים חדשים בלי הבן שלי?
    אני עדיין שוכבת על גבי ובוהה בתקרה, הזעם מערפל את ראייתי אבל המוח צלול וממוקד. השמיכה מלופפת סביבי ואני מתרוממת על מרפקיי וכבר פותחת את פי לענות לו, אך ברגע האחרון מחליטה שעדיף שאשתוק. אני לוקחת ממנו את כוס המים ולוגמת ממנה לגימות קטנות. הטעם של המים מתמזג עם המרירות של הדם ואני מכריחה את עצמי להמשיך לשתות.
    “אתן לך לחזור לנוח.” אמיליו כנראה מפרש את שתיקתי כהסכמה ומחייך. “אנחנו חייבים לחכות עד שתחזרי לעצמך לפני שנוכל להעביר אותך. את באמת נראית איום ונורא,” הוא מעיר ונאנח.
    “איך הגעתי לכאן?” אני שואלת ומניחה את הכוס על השידה. “למה אתה מסתיר אותי? ולמה אתה רוצה לעזור לי?”
    “יהיה לנו מספיק זמן לפטפט,” הוא אומר בגבו אל הדלת. “הדבר היחיד שאת צריכה לדעת כרגע זה שאף אחד לא יודע שאת כאן ואין לך סיבה לדאגה. את בטוחה.”
    שוב הוא בוחר להשתמש במילים שמציפות בי את הזעם. דאגה וביטחון. מילים כל כך חסרות משמעות כשאני כאן והבן שלי כלוא אצל הסיוט הכי גדול שלי.
    “איפה אני?” אני מזיזה את ראשי ימינה ושמאלה כאילו שאצליח להבין זאת רק מסריקת החדר.
    “אני חייב להגיע לעבודה.” אמיליו מסתכל בשעון היד שלו ומתעלם מהשאלה שלי. “מחר, אם יהיה לך כוח, נמשיך את השיחה הזאת.”
    “יש לי כוח עכשיו,” אני מרימה את קולי אך הוא כבר יוצא מהחדר.
    אני לא שומעת את קרקוש נעילת המפתח אבל זה לא מרגיע אותי. איפה אני ומה לעזאזל אני עושה כאן? איש מעולם לא עזר לי בלי אינטרס ואין לי סיבה לחשוב שאמיליו יהיה חריג. אני מנסה להתרומם לעמידה אבל השמיכה מלופפת סביבי חזק מדי והכאב בצלעותיי מייסר אותי. אני שואפת שאיפות קצרות ומעבירה את עיניי על פני החדר. הקירות עשויים מעץ מהגוני עשיר וכך גם השידות וארון הבגדים. שטיח פרוותי אפור מונח במרכז החדר ותמונת נוף צבעונית תלויה על הקיר מימיני. חדר חמים וביתי. לא מזכיר כלל את חדרי האירוח בווילות של גרגורי. נהמת תסכול בוקעת מגרוני כששמו מחלחל לזיכרוני ומעורר בי חלחלה.
    בתחושת זעם מתגברת אני מצליחה להתפתל ולשחרר מעט את השמיכה אך במקום לחוש הקלה נדמה שהכאב בפלג גופי העליון רק מתחזק. אישוניי מתגלגלים בתוך ארובות עיניי ואני קורסת בחזרה לשכיבה ומתנשפת. התחושה מוזרה. כאילו שמתחת לשמיכה החזה שלי חשוף ואילו רגליי עטופות בשכבות נוספות של שמיכות. אני מרימה את השמיכה ומשתנקת.
    החזה שלי באמת חשוף. החלק האחורי של המחוך תלוי סביב צלעותיי ברפיון ושכבות הסאטן והתחרה של מה שהייתה שמלת הכלולות שלי מקיפות את מותניי ומגיעות עד קרסוליי. שכבות הבד הלבנות מעוטרות בכתמים של דם. הדם שלי.
    חלמתי להפוך את החתונה הלבנה עם גרגורי לחתונה אדומה ואיגור הגשים את חלומי.
    אני קורעת פיסת בד מקו המותניים, ואז עוד אחת ועוד אחת. הכאב חד ואני מתנשפת ונאנקת אך ממשיכה לאתגר את זרועותיי עד שכפות ידיי עולות באש ואני מצליחה לזרוק לרצפה את שכבת הבד האחרונה. התאורה העמומה בחדר לא מצליחה להסתיר את הסימנים הכהים על הגוף שלי. כתמים של שחור, אפור וסגול שמעטרים לי את החזה, הבטן והמותניים, סימנים למפגש האחרון שלי עם איגור.
    אני מתכסה שוב ומאפשרת לגופי להרפות. להשלים עם הכאב ולאמץ את התחושה. אני צריכה לקעקע את ההרגשה הזאת לנצח בנפשי ולכלוא בתוכי את הזעם שפועם לי בוורידים. רק ככה אצליח לשמור על שפיות ולתכנן את המהלכים הבאים שלי. אני חוזרת לבהות בתקרה, נושפת ושואפת בחדות. המחשבות מתבהרות והופכות צלולות והזעם שוחה בעורקיי ומגרש את הפחד ואת חוסר הודאות.
    אני שוכבת כאן שבורה וחבולה. עליי לעזור לגופי להחלים כדי שאוכל לרפא את עצמי נפשית. ואז אחלץ את הבן שלי מהשבי שלו ואוודא שנהיה חופשיים ובטוחים.
    הפעם יש לי מטרה ברורה. איש לא הציב אותה בפניי, אני בחרתי בה.
    נ ק מ ה.
    זו לא מטרה אחת. אני עוצמת את עיניי ומלטפת את לחיי החבולות. זו רשימת מטרות.
    גרגורי פטרנקו.
    בוריס סליצ’נקו.
    איגור.
    אניה.
    קסניה.
    הילי.
    קייט.
    ויקטוריה.
    ואיליה בטלוב...
    השם האחרון ברשימה צורב את ליבי אך אני יודעת שבבוא היום, כשניפגש פעם נוספת, לא אתן לו הזדמנות להשלים את המשימה שלו לפני שאשלים את שלי.
    אני משננת את השמות הללו פעם אחר פעם עד שחיוך מתפשט על פניי. אני מגלה שזה מרגיע אותי. אני לא יודעת איפה אני ולמה אמיליו רוצה לעזור לי, עדיין לא זכיתי בחופש שלי, והבן שלי, האוצר שלי, כלוא אצל הגבר האכזרי ביותר בעולם, אבל אני יודעת מעל לכל ספק שכל אחד מהשמות ברשימה ישלם מחיר כבד. וכשאסיים איתם הבן שלי יהיה חופשי והם יהיו טמונים עמוק באדמה.
    אני ממצמצת באי-נוחות כשקרן אור חודרת מבעד לתריסי החלון ומסנוורת את עיניי ומנסה לשנות תנוחה. כל תזוזה מלווה באנקות וגניחות כאב אך השמות מתנגנים בראשי במנגינה שלא פסקה כנראה גם בשנתי.
    גרגורי... בוריס... איגור... אניה... קסניה... הילי... קייט... ויקטוריה... איליה...
    אני מתיישבת בבהלה, סורקת במהירות את החדר ומתנשפת בהקלה כשאני מבינה איפה אני. הקלה רגעית שמתפוגגת כשכאב חד בבטן מזכיר לי שהבן שלי לא איתי.
    על השידה ליד המיטה מונחת קופסת אספירין וכוס מים ואני בולעת שתי גלולות ולוגמת מהמים. הרעשים מעבר לדלת מאשרים לי שאני לא לבד ואני פוקדת על גופי להתעלות על הכאב ולאמץ בחזרה את הזעם. בשנייה שהזעם מתחיל לפעפע בתוכי ולחמם את דמי אני מתחילה להירגע. תחושות כל כך סותרות ויחד עם זאת משלימות זו את זו באופן מושלם.
    אני נשכבת בחזרה, נושמת עמוקות ומאפשרת לגלולות להתמוסס בגופי ולשכך מעט את הכאב. כעבור שעה קלה הכאב נעשה נסבל יותר ואני משתוקקת לעמוד על רגליי ולהתחיל להניע את גפיי. השמות חוזרים להלום בראשי. אני מתיישבת ומניחה את כפות רגליי על רצפת העץ. מדהים כמה כוח רצון יכול לסייע במצב כזה. ההבנה שיש לי משימה חדשה, כל כך חשובה וכל כך דחופה לביצוע, לא נותנת לי מנוח, והצורך להכין את עצמי נפשית ופיזית בוער בעצמותיי. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת גוונים עזים של אדום, מסניפה את האוויר סביבי ומריחה את ריחו המתוק של הדם, נוקשת באצבעותיי על השמיכה ומרגישה עקצוצים. ידיי משתוקקות לאחוז בסכין. הנפש שלי צמאה לנקמה אבל הגוף שלי עדיין לא מוכן.
    אני שומטת את השמיכה ופוסעת בכבדות אל ארון הבגדים. לא יודעת מה קיוויתי למצוא שם אבל על המדפים יש רק כמה חולצות טריקו ענקיות וכמה זוגות מכנסי צמר שאני נכנסת בהם לפחות שלוש פעמים. אני לובשת חולצה שחורה שמגיעה עד ברכיי וכורכת סביב מותניי חגורה שמצאתי באחת המגירות. המראה החיצוני שלי זה הדבר האחרון שמטריד אותי כעת. אני צריכה להחלים והזמן נושף בעורפי.
    אני פותחת את הדלת ורואה שהחדר שלי ממוקם במרכז המסדרון, בדיוק מול גרם המדרגות המוביל לקומה התחתונה. הרעשים שחשבתי שאני שומעת מחוץ לחדרי מגיעים מלמטה. אני מתקדמת למעקה בשקט אך לא מצליחה לקלוט קולות שיח, רק קרקושים של סירים או מחבתות.
    אני אוחזת במעקה ויורדת במדרגות בזהירות רבה. כאשר אני דורכת על המדרגה האחרונה היא חורקת ואני ננעצת במקומי.
    הראש של אמיליו מציץ מהחדר הימני. “איזו הפתעה,” הוא קורא בחיוך וראשו נבלע מיד בחזרה בחדר. “תכננתי להביא לך את ארוחת הבוקר לחדר,” הוא צועק. “אבל אם הצלחת לקום מהמיטה בלי עזרה, זה סימן טוב.”
    אני פוסעת לכיוון הצעקות שלו ונכנסת אל מטבח כפרי יפהפה.
    “שבי, שבי.” הוא מחווה בידו על כיסא הקש שניצב מול השולחן. “הרבה זמן לא בישלתי כאן, חסרים לי כמה מצרכים, אבל אנחנו לא מפונקים. נכון?” הוא צוחק ועורם על הצלחת כמות מוגזמת של אומלט ונתחי בשר שומניים.
    ברגע שהוא מניח את הצלחת מולי אני אוחזת במזלג וטורפת את האוכל.
    “אני מבין שאת רעבה.” הוא טופח על כרסו וצוחק שוב. “חשבתי שבמצב שלך אצטרך להאכיל אותך.”
    “אני בכלל לא רעבה,” אני ממלמלת בפה מלא. “מרוב שכואב לי יש מצב שאפילו השיניים תכף יפלו לי.”
    “אז אולי אביא לך לאכול משהו אחר?” הוא מגולל את קצות השפם שלו באצבעותיו. “אולי הייתי צריך להכין לך מרק?”
    “חלבונים זה מצוין.” אני בולעת את האוכל כמעט בלי לנגוס בו. “זה יחזק אותי.”
    “קתרינה, אף אחד לא רודף אחרייך כאן.” אמיליו אוחז בצלחת שלו ומתיישב מולי. “את אוכלת כל כך מהר כאילו השטן בכבודו ובעצמו חומד את הצלחת שלך.”
    “לא את הצלחת.” אני מניחה את המזלג ומשתעלת. “הוא חמד משהו הרבה יותר יקר עבורי ואני צריכה להתחזק כדי להחזיר אותו.”
    “לא,” הוא מנער את ראשו. “זה לא מה שאת אמורה לעשות. את אמורה להתחזק כדי שאוכל להעלים אותך. אסור לך אפילו לחשוב על...”
    “אף אחד לא יגיד לי מה מותר ומה אסור לי לעשות!” אני חובטת באגרופי בשולחן. “נגמרה התקופה שהייתי בובה על חוטים של גברים מסריחים.” אני חושקת את שיניי ונועצת בו מבט ארסי. “אף אחד לא יגיד לי מה ללבוש, מה לאכול, לאן ללכת ואיך להתנהג. אם אתה חושב שיש לך זכות לעשות את זה, אשמח לעזוב כבר עכשיו.” אני אוחזת בידיות הכיסא ומתרוממת.
    “את יכולה להמשיך לאכול,” אמיליו נאנח ומגלגל את עיניו. “אני לא מתכוון להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה. אבל אני כן אמליץ לך.”
    אני קורסת בחזרה אל הכיסא ומעווה את פניי מהכאב החד בצלעותיי. אם הוא היה עונה לי בדרך אחרת הייתי צריכה לממש את האיום שלי, ובאמת שאין לי מושג איך הייתי מצליחה לעזוב כשאני בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים. אמיליו מתחיל לאכול ואני אוחזת שוב במזלג שלי ובוחנת את פניו. הוא לועס באיטיות ונראה מהורהר. החושים שלי אומרים לי שהוא לא עשוי מהחומר של שאר הגברים שהקיפו אותי. שאין בו את הרוע ואת היצר להרוס אותי. ואני לא מבינה מדוע אני כאן ולמה הוא בחר להסתיר אותי. מה מניע אדם כמוהו לסכן את עצמו עבורי אם הוא באמת חף מאינטרסים. יש לי כל כך הרבה שאלות לא פתורות אך אני מחליטה להמתין איתן כדי שבאמת אהיה חזקה מספיק אם התשובות לא ימצאו חן בעיניי.
    אני מסיימת לאכול ונעמדת, ובזווית העין אני קולטת על הדלפק מפית מוכתמת בדם ולהב מתכתי בוהק מציץ מתחתיה. אני מסתערת על המפית.
    “מה זה?” אני שואלת ומביטה בחוסר הבנה בארבע הסכינים עם הידיות המגולפות שהסתתרו מתחתיה. הסכינים שלי.
    “כמדומני זה הגיע במשלוח יחד איתך,” הוא אומר בחיוך.
    אני מלטפת את הידיות המגולפות ופוקדת על עצמי להדחיק את הרגשות הסותרים שאני חשה כלפי מי שהעניק לי אותן. רגשות ילדותיים. אני נוזפת בעצמי. אין בי מקום לשום רגש מלבד אש הזעם שתניע אותי לנקום בכל אחת מהמטרות שלי ללא פחד.
    “הייתי רוצה לצאת החוצה, לשאוף קצת אוויר.” אני מלפפת את המפית סביב הסכינים ומצמידה אותן לחזי. “האם זה בטוח מבחינתי?”
    “את מוזמנת לפתוח את הדלת ולגלות בעצמך.” אמיליו נעמד ויוצא מהמטבח. אני יוצאת מיד אחריו ומסתכלת על דלת הכניסה. “אחרייך,” הוא אומר ומחווה בידו על הדלת.
    אני פותחת את הדלת ופוערת את עיניי בהפתעה.
    “וואו...” אני יוצאת אל המרפסת ומשקיפה על אגם מרהיב שמוקף בחורשת עצים. אני יורדת שלוש מדרגות וצועדת לכיוון האגם. כשאני מסובבת את ראשי לאחור אני רואה שהבית מוקף גם הוא בחורשה. “איפה אנחנו?” אני מניחה את כף ידי מעל מצחי, מסתירה את קרני השמש שמסנוורות אותי ומנסה להבין היכן מסתיימת פיסת גן העדן הפסטורלית הזאת והיכן מתחיל העולם האכזרי שממתין לי בחוץ.
    “אמרתי לך, את במקום בטוח.” אמיליו נכנס אל הבית.
    אני פוסעת יחפה על חלוקי הנחל שמרצפים את הרחבה הקדמית וממשיכה אל המזח הצר שמוביל אל האגם. סירת דייגים קשורה אל עמוד המזח ואני עוצרת בנקודת המפגש עם המים הצלולים ומביטה בבבואה שלי. דמותי משתקפת אליי כמו במראה אך אני לא מצליחה לזהות את עצמי. הפנים שלי נפוחות ומעוותות והשיער שלי סתור ופרוע אך עיניי מתמקדות אך ורק בהבהוב הלהב המתכתי המפלח את המים.
    אני פוסעת בצעד כושל בחזרה לאורך המזח ופונה שמאלה אל החורשה, מתיישבת למרגלות גזע עץ ומניחה את הסכינים על ירכיי. אני בוחרת סכין אחת ומלטפת את הגזע. מצמידה את החוד המשונן אל העץ וחורטת את השם הראשון.
    גרגורי.
    מתחתיו אני חורטת את השם השני.
    בוריס.
    אני חורטת שם אחר שם עד שכפות ידיי צורבות מהמאמץ אך חיוך קטן נמתח על שפתיי. אני מתקשה לחרוט את השם התשיעי, ונדמה לי שהקושי הוא יותר נפשי מגופני, אך אני פוקדת על עצמי להמשיך עד שהוא כתוב באותיות גדולות וברורות.
    איליה.
    תשעה שמות יש ברשימה שלי, וכל אחד ואחת מהן הרוויחו את מקומם בכבוד. החיוך שלי מתרחב כשאני מדמיינת כיצד הם ישלמו את המחיר.
    • דנה לוי אלגרוד
      צילום: סלפי
    • דנה לוי אלגרוד

      מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה ובעלת חברה לייעוץ.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • קליע של קרח
    • מארז קרח ואש
    • היומנים האבודים 1 - לו הייתי את
    • הלביאה הלוחמת - חלק ב
    • הלביאה הלוחמת - חלק א
    • למרות הכול
    • ליטוף של כאב
    • פנטום
    • איתך + נקרעת ממך
    • נשמרת ממך
    • מדהים בטירוף
    • מארז טרילוגיית לוטוס שחור