הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עץ או פלי
  • עץ או פלי
    ג'פרי ארצ'ר | תרגום: כנרת היגינס־דוידי
    מודן | מאי 2019 | פרוזה תרגום | 463 עמ' מודפסים

    אחרי‭ ‬שאב‭ ‬המשפחה‭ ‬נהרג‭ ‬בתאונה‭ ‬מחרידה‭ ‬ומשונה‭ - ‬או‭ ‬שאולי‭ ‬נרצח‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬הקג‭"‬ב‭ - ‬חייהם‭ ‬של‭ ‬אלכסנדר‭ ‬(סשה) ‬קרפנקו‭ ‬בן‭ ‬השש–עשרה‭ ‬ושל‭ ‬אימו‭ ‬מתהפכים‭ ‬על‭ ‬פיהם.‭ ‬התלמיד‭ ‬המחונן‭ ‬ואימו‭ ‬הבשלנית‭ ‬המופלאה, ‬נאלצים‭ ‬כעת‭ ‬להימלט‭ ‬מברית–המועצות‭ ‬ומהמלחמה‭ ‬הקרה. ‬הם‭ ‬מגיעים‭ ‬לנמל‭ ‬ועליהם‭ ‬לבחור:‭ ‬אונייה‭ ‬אחת‭ ‬נוסעת‭ ‬לניו‭ ‬יורק,‭ ‬ואונייה‭ ‬אחת‭ ‬נוסעת‭ ‬ללונדון. ‬אלא‭ ‬שזו‭ ‬לא‭ ‬באמת‭ ‬בחירה.‭ ‬זה‭ ‬הימור, ‬שכן‭ ‬הם‭ ‬אינם‭ ‬יודעים‭ ‬איזו‭ ‬אונייה‭ ‬נוסעת‭ ‬לאיזה‭ ‬יעד.‭ ‬בעקבות‭ ‬הטלת‭ ‬מטבע‭ ‬שקובעת‭ ‬את‭ ‬יעד‭ ‬הנסיעה,‭ ‬סשה‭ ‬עושה‭ ‬את‭ ‬דרכו‭ ‬לאנגליה, ‬ואילו‭ ‬אלכסנדר‭ ‬מגיע‭ ‬לניו‭ ‬יורק. ‬שניהם‭ ‬מנהלים‭ ‬חיים‭ ‬סוערים‭ ‬ומלאי‭ ‬עניין‭ ‬ומגלים‭ ‬שלא‭ ‬משנה‭ ‬לאן‭ ‬ילכו‭ ‬ומה‭ ‬יעשו,‭ ‬הם‭ ‬תמיד‭ ‬לוקחים‭ ‬איתם‭ ‬את‭ ‬עצמם‭.‬ בעץ‭ ‬או‭ ‬פלי‭ ‬ג‭'‬פרי‭ ‬ארצ‭'‬ר‭ ‬בורא‭ ‬בכישרון‭ ‬שני‭ ‬עולמות, ‬טווה‭ ‬עלילה‭ ‬רחבת‭ ‬יריעה‭ ‬בעלת‭ ‬סוף‭ ‬מטלטל‭ ‬ומעורר‭ ‬אגב‭ ‬כך‭ ‬שאלות‭ ‬על‭ ‬גורל‭ ‬מול‭ ‬בחירה‭ ‬חופשית.‭ ‬המבקרים‭ ‬מתארים‭ ‬את‭ ‬עץ‭ ‬או‭ ‬פלי‭ ‬כספרו‭ ‬היצירתי‭ ‬והשאפתני‭ ‬ביותר‭ ‬של‭ ‬ארצ‭'‬ר‭ ‬מאז‭ ‬'קין‭ ‬והבל'.‬

    ג‭'‬פרי‭ ‬ארצ‭'‬ר‭ ‬הוא‭ ‬מחברם‭ ‬של‭ ‬רבי–מכר‭ ‬רבים,‭ ‬ביניהם‭ ‬הסדרה‭ ‬"דברי‭ ‬ימי‭ ‬קליפטון",‭ ‬הכוללת‭ ‬שבעה‭ ‬ספרים‭ ‬שהראשון‭ ‬ביניהם‭ ‬הוא‭ ‬'ימים‭ ‬יגידו'.‬ כמו‭ ‬כן, ‬ראו‭ ‬אור‭ ‬בעברית‭ ‬בהוצאת‭ ‬מודן‭ ‬הספרים‭" ‬בני‭ ‬מזל‭' ,'‬אסיר‭ ‬מלידה,‭' ‬ורבים‭ ‬אחרים.

    ‭"‬זו‭ ‬יצירה‭ ‬ארצ‘רית‭ ‬קלאסית‭ ‬שאי‭ ‬אפשר‭ ‬להניח‭ ‬מהיד,‭ ‬עם‭ ‬תפנית‭ ‬מפתיעה‭ ‬ובלתי‭ ‬נשכחת‭.‬‭"‬ הדיילי‭ ‬מייל

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אלכסנדר
     
    לנינגרד, 1968
     
    "מה תעשה אחרי סיום הלימודים?" שאל אלכסנדר.
    "אני מקווה שיגייסו אותי לקג"ב," ענה ולדימיר, "אבל הם אפילו לא ישקלו את הבקשה שלי אם לא אתקבל לאוניברסיטה. ואתה?"
    "אני מתכוון להיות הנשיא הראשון של רוסיה שייבחר בבחירות דמוקרטיות," אלכסנדר צחק.
    "ואם תצליח," ולדימיר לא צחק, "תוכל למנות אותי לראש הקג"ב."
    "אני נגד נפוטיזם," אמר אלכסנדר. שני הנערים יצאו משער בית הספר אל הרחוב בדרכם הביתה.
    "נפוטיזם?" אמר ולדימיר.
    "מקור המונח במילה האיטלקית לאחיין, והוא הוטבע בסביבתם של האפיפיורים במאה השבע־עשרה, שפרשו את חסותם על קרובי משפחה וחברים קרובים."
    "מה רע בזה?" שאל ולדימיר. "רק שאצלנו יש קג"ב במקום אפיפיור."
    "אתה הולך למשחק בשבת?" אלכסנדר שינה את הנושא בכוונה.
    "לא. ברגע שזֶניט עלו לחצי הגמר היה לי ברור שאנשים כמוני כבר לא יצליחו להשיג כרטיס. אבל אבא שלך הוא מנהל העבודה בנמל, אז אתם תקבלו אוטומטית שני כרטיסים ביציע העמידה השמור לחברי מפלגה, לא?"
    "לא כל עוד הוא מסרב להצטרף למפלגה הקומוניסטית," אמר אלכסנדר. "ובפעם האחרונה ששאלתי אותו על הכרטיסים הוא לא נשמע אופטימי בכלל, אז עכשיו דוד קוֹליָה הוא התקווה היחידה שלי."
    הם המשיכו ללכת בשתיקה, ואלכסנדר ידע ששניהם נמנעים מהנושא שאף פעם לא באמת ירד מסדר היום במחשבותיהם.
    "מתי נראה לך שנגלה?"
    "אין לי מושג," אמר אלכסנדר. "אני חושב שהמורים שלנו נהנים לראות אותנו סובלים, כי הם יודעים שזאת הפעם האחרונה שיש להם כוח עלינו."
    "לך אין מה לדאוג," אמר ולדימיר. "במקרה שלך השאלה היחידה היא אם תזכה במלגת לנין למכון לשפות זרות במוסקבה או שתתקבל ללימודים לתואר במתמטיקה באוניברסיטה. אני אפילו לא בטוח שאתקבל לאוניברסיטה, ואם לא אתקבל הסיכוי שלי להתקבל לקג"ב הלך קאפוט." הוא נאנח. "אני בטח אתקע בנמל כל החיים, ואבא שלך יהיה הבוס שלי."
    אלכסנדר לא שיתף אותו בדעתו. הם הגיעו לבניין הדירות שבו התגוררו, והחלו לעלות במדרגות האבן הישנות והשחוקות לדירותיהם.
    "הלוואי שהייתי גר בקומה הראשונה ולא בתשיעית."
    "כמו שאתה יודע טוב מאוד, ולדימיר, רק חברי מפלגה גרים בשלוש הקומות הראשונות. אבל אני בטוח שאחרי שתצטרף לקג"ב, המעמד שלך בעולם ירד."
    "להתראות בבוקר," אמר ולדימיר, שהתעלם מהחידוד הלשוני של חברו והמשיך לעשרות המדרגות שעוד נותרו לו.
    כשאלכסנדר פתח את דלת הדירה הזעירה של משפחתו בקומה החמישית, הוא נזכר בכתבה שקרא לא מזמן בביטאון ממשלתי. נכתב בה שאמריקה מוצפת כל כך בפשיעה עד שבכל בית יש לפחות שני מנעולים על הדלת. אולי הסיבה היחידה שבברית המועצות לא נועלים את הדלתות, הוא חשב, היא שלאף אחד לא היה שום דבר ששווה לגנוב.
    הוא הלך ישר לחדרו. אימו תחזור רק לאחר סיום המשמרת בנמל. הוא הוציא מהתיק שלו כמה דפי שורות, עיפרון וספר בלוי מרוב קריאה, והניח אותם על שולחן הכתיבה הזעיר בפינת חדרו. הוא פתח את 'מלחמה ושלום' בעמוד 179 והמשיך במלאכת התרגום של יצירתו של טולסטוי לאנגלית. כאשר התיישבה משפחת רוסטוב לארוחת ערב, ניקולאי לא היה מרוכז בשיחה סביב השולחן, ולא רק בגלל...
    אלכסנדר בדק כל משפט פעמיים לוודא שאין שגיאות כתיב, ובעת שהתעכב על חיפוש מילה מתאימה יותר באנגלית שמע את דלת הדירה נפתחת. בטנו החלה לגרגר, והוא תהה אם אימו הצליחה להבריח משהו קטן ממועדון הקצינים שבו עבדה כטבחית. הוא סגר את הספר והלך להצטרף אליה במטבח.
    אלנה חייכה אליו בחום כשהתיישב על ספסל העץ ליד השולחן.
    "יש משהו מיוחד לאכול הערב, אימא?" אלכסנדר שאל בתקווה.
    היא חייכה שוב והחלה לרוקן את כיסיה. תפוח אדמה גדול, שורש פטרוזיליה, חצי כיכר לחם, וגולת הכותרת של הערב — סטייק שכנראה נשאר מיותם על צלחתו של אחד הקצינים אחרי ארוחת הצהריים. משתה של ממש, חשב אלכסנדר, בהשוואה למה שחברו ולדימיר יאכל הערב. תמיד יש מישהו שמצבו גרוע משלך, אימו הזכירה לו לעיתים קרובות.
    "שמעת משהו?" אלנה שאלה והתחילה לקלף את תפוח האדמה.
    "את שואלת אותי אותה שאלה כל ערב, אימא, ואני כל פעם אומר לך שאני לא מצפה לשמוע שום דבר עוד חודש לפחות ואולי יותר."
    "אבא יהיה כל כך גאה בך כשתזכה במלגת לנין." היא הניחה מידה את תפוח האדמה ושמרה את הקליפות בצד. היא לא בזבזה שום דבר. "אתה יודע, אם לא המלחמה גם הוא היה הולך לאוניברסיטה."
    אלכסנדר היה מודע לכך היטב, אבל תמיד שמח להיזכר בסיפורו של אבא שהוצב בחזית המזרחית כרב"ט צעיר בזמן המצור על לנינגרד, ולמרות מתקפה בלתי פוסקת של חיל השריון הגרמני על האזור במשך תשעים ושלושה ימים ברצף, לא נטש את עמדתו עד שהגרמנים נכנעו והסיגו את כוחותיהם בחזרה לארצם.
    "והוא קיבל על זה את עיטור המגן על לנינגרד," אמר אלכסנדר את המשפט הקבוע שלו.
    אימו בטח סיפרה לו את הסיפור הזה מאות פעמים, ולאלכסנדר לא נמאס לשמוע, אם כי אביו מעולם לא העלה את הנושא בעצמו. ועכשיו, כמעט עשרים וחמש שנה לאחר מכן, אחרי שחזר לנמל, טיפס בסולם התפקידים למעמדו הנוכחי — קומרד מפקח ראשי, מנהל של שלושת אלפים עובדים. הוא אמנם לא היה חבר מפלגה, אבל אפילו אנשי הקג"ב הכירו בכך שלא היה אדם טוב ממנו לתפקיד.
    דלת הדירה נפתחה ונסגרה בטריקה שהכריזה על שובו של אביו. אלכסנדר חייך אליו כשהוא נכנס למטבח. קונסטנטין קָרפֶּנקוֹ היה גבר גבוה, חסון ונאה שעדיין משך מבטים מנשים צעירות ברחוב. במרכז פניו צרובות השמש והרוח משל שפם עבות שאלכסנדר נהג ללטף כשהיה קטן. בשנים האחרונות כבר לא העז לעשות זאת.
    "ארוחת ערב תהיה מוכנה רק בעוד חצי שעה," אמרה אלנה. היא חתכה את תפוח האדמה לקוביות.
    "אנחנו צריכים לדבר רק אנגלית כשאנחנו לבד," אמר קונסטנטין.
    "למה?" שאלה אלנה בשפת אימה. "לא פגשתי אנגלי אחד כל החיים שלי, וכנראה לעולם לא אפגוש."
    "כי אם אלכסנדר יזכה במלגה וילך ללמוד במוסקבה, הוא יצטרך לדעת לדבר שוטף בשפה של האויבים שלנו."
    "אבל הבריטים והאמריקאים נלחמו בצד שלנו במלחמה, אבא."
    "נלחמנו באותו צד, כן," אמר אביו, "אבל רק מפני שהם ראו בנו את הרע במיעוטו." אלכסנדר חשב על כך. אביו קם ואמר, "נשחק שחמט בזמן שאנחנו מחכים?" אלכסנדר הנהן. זה היה החלק האהוב עליו בכל יום. "תסדר את הלוח. אני הולך לשטוף ידיים."
    אחרי שקונסטנטין יצא מהמטבח לחשה אלנה, "אולי תיתן לו לנצח לשם שינוי?"
    "בחיים לא," אמר אלכסנדר. "ובכל מקרה, הוא יֵדע שאני לא מתאמץ ויכעס עליי." הוא פתח את המגירה מתחת לשולחן המטבח והוציא לוח עץ ישן וקופסה עם חלקים. אחד מהם היה חסר, ולכן שמשה מלחיית הפלסטיק כתחליף לאחד הרצים.
    אלכסנדר קידם את פיון המלך שלו שתי משבצות קדימה לפני שאביו חזר. קונסטנטין הגיב מייד, והזיז את פיון המלכה שלו משבצת אחת קדימה.
    "איך היה במשחק?" הוא שאל.
    "ניצחנו שלוש־אפס," אמר אלכסנדר והזיז את פרש המלכה שלו.
    "עדיין ברצף של אי ספיגת שערים, כל הכבוד," אמר קונסטנטין. "אתה השוער הכי טוב שהיה לבית הספר כבר שנים, אבל עדיין חשוב יותר שתזכה במלגה. אני מניח שעדיין לא שמעת שום דבר?"
    "כלום," אלכסנדר ענה וביצע את המהלך הבא שלו. עבר רגע ארוך עד שאביו שיחק שוב. "אבא, אפשר לשאול אם הצלחת להשיג כרטיס למשחק בשבת?"
    "לא הצלחתי," הודה אביו בלי להסיר את עיניו מהלוח. "הכרטיסים נדירים יותר מבתולה בשדרות נבסקי."
    "קונסטנטין!" אמרה אלנה. "אתה יכול לדבר כמו פועל נמל כשאתה בעבודה, אבל לא בבית."
    קונסטנטין חייך אל בנו. "אבל הדוד שלך קוליה הבטיח שני כרטיסים, ואותי ממש לא מעניין ללכת, אז..." אלכסנדר זינק באוויר, ואביו המשיך בנחת למהלך הבא שלו על הלוח, שמח שהצליח להסיח את דעתו של בנו.
    "היית יכול לקבל כמה כרטיסים שאתה רוצה," אמרה אלנה, "אם רק היית מסכים להיות חבר מפלגה."
    "זה משהו שאני לא מוכן לעשות, כמו שאת יודעת טוב מאוד. יד רוחצת יד. ביטוי שאתה לימדת אותי." קונסטנטין הסתכל על בנו היושב מולו. "אל תשכח, הם תמיד ירצו משהו בתמורה, ואני לא מוכן למכור את החברים שלי בשביל זוג כרטיסים למשחק כדורגל."
    "אבל לא עלינו לחצי הגמר כבר שנים," אמר אלכסנדר.
    "ובטח לא נעלה שוב בתקופת חיי. אבל זה לא מספיק בשביל להצטרף למפלגה הקומוניסטית."
    "ולדימיר בתנועת הנוער הלאומית כבר שנים ועכשיו ממשיך לקומסומול," אמר אלכסנדר אחרי ששיחק את התור שלו.
    "לא ממש מפתיע," אמר קונסטנטין. "אחרת לא יהיה לו סיכוי להתקבל לקג"ב שהוא בית הגידול הטבעי לצורת החיים הנחותה הספציפית הזאת."
    דעתו של אלכסנדר שוב הוסחה. "למה אתה תמיד כל כך נגדו, אבא?"
    "כי הוא תחמן קטן וערמומי, בדיוק כמו אבא שלו. תיזהר לעולם לא לסמוך עליו עם שום סוד שלך, כי הסוד יגיע לקג"ב לפני שתספיק לחזור הביתה."
    "הוא לא עד כדי כך חכם," אמר אלכסנדר. "האמת היא שרק במזל הוא יצליח להתקבל לאוניברסיטה."
    "אולי הוא לא כל כך חכם, אבל הוא פיקח ואכזרי, וזה שילוב מסוכן. תאמין לי, הוא ימכור את אימא שלו בשביל כרטיס לגמר הגביע, ואולי אפילו בשביל חצי הגמר."
    "האוכל מוכן," אמרה אלנה.
    "נגיד שתיקו?" שאל קונסטנטין.
    "בשום אופן לא, אבא. אני שישה מהלכים מניצחון ואתה יודע את זה."
    "שקט כבר שניכם," אמרה אלנה, "ותערכו את השולחן."
    "מתי ניצחתי אותך בפעם האחרונה?" שאל קונסטנטין והניח את המלך שלו על צידו.
    "ב-19 בנובמבר 1967," אמר אלכסנדר, והשניים קמו ולחצו ידיים.
    אלכסנדר החזיר את המלחייה לשולחן ואת כל החלקים לקופסה, ואביו הוריד שלוש צלחות מהמדף מעל הכיור. אלכסנדר פתח את מגירת המטבח והוציא שלושה סכינים ושלושה מזלגות שלא היו שייכים לאותו סט. זה הזכיר לו פסקה ב'מלחמה ושלום' שהוא תרגם. בני משפחת רוסטוב נהנו מסעודה (מילה מתאימה יותר מארוחה — הוא ישנה אחר כך כשיחזור לחדרו) בת חמש מנות, וסט שונה של כלי כסף ליווה כל מנה. היו להם גם המון משרתים במדים, שעמדו מאחורי כל כיסא להגשת הארוחות שבישלו שלושה טבחים, שכנראה מעולם לא יצאו מהמטבח. אבל אלכסנדר היה בטוח שאפילו למשפחת רוסטוב לא היה טבח טוב כמו אימו, אחרת היא לא הייתה עובדת במועדון הקצינים.
    יום אחד... הוא אמר לעצמו כשסיים לערוך את השולחן והתיישב על הספסל מול אביו. אלנה הצטרפה אליהם עם תקרובת הערב שחילקה בין שלושתם, אבל לא שווה בשווה. הסטייק העבה, שכמו השורש ותפוח האדמה היה פליט ש"הושב למולדתו" — ביטוי שאלכסנדר לימד אותה — משאריות הקצינים, נחצה לשני חלקים. "אם לא נבזבז, לא יחסר," היא ידעה לומר בשתי השפות.
    "יש לי פגישה בכנסייה הערב," אמר קונסטנטין. הוא לקח את המזלג. "אבל זה לא אמור להיות עד מאוחר."
    אלכסנדר חתך את הסטייק שלו לכמה חתיכות ולעס באריכות כל אחת מהן לסירוגין עם לחם ולגימות מים. את השורש הוא שמר לסוף. טעמו התפל נשאר בפיו אחר כך. הוא אפילו לא היה בטוח שזה טעים לו. ב'מלחמה ושלום' רק המשרתים אכלו את הירק הזה. הם המשיכו לדבר באנגלית עד סוף הארוחה הטעימה.
    קונסטנטין רוקן את כוס המים שלו, ניגב את פיו בשרוול המעיל, קם ויצא מהחדר בלי מילה נוספת.
    "אתה יכול לחזור לספרים שלך, אלכסנדר. לא נשאר לי הרבה פה," אמרה אימו בתנועת יד.
    אלכסנדר שמח לציית לה. בחדרו הוא מחק את המילה 'ארוחה' וכתב במקומה 'סעודה', והמשיך בתרגום יצירת המופת של טולסטוי. הצרפתים התקרבו למוסקבה...
    כשקונסטנטין יצא מבניין הדירות אל הרחוב, הוא לא היה מודע לזוג העיניים שעקב אחריו מלמעלה.
    ולדימיר התקשה להתרכז בשיעורי הבית ובהה בשעמום מחלונו. לפתע ראה את קומרד קרפנקו יוצא מהבניין בפעם השלישית השבוע. לאן הוא הולך בשעה כזאת? הוא יצא בזריזות ובשקט מחדרו. נחירות רמות עלו מהסלון, וכשהציץ בפתח החדר ראה שאביו רובץ על הכורסה הישנה ובקבוק וודקה ריק שוכב על הרצפה לידו. הוא פתח וסגר את הדלת בשקט, ירד במהירות במדרגות ויצא לרחוב. הוא הסתכל שמאלה וראה את מר קרפנקו בדיוק פונה מעבר לפינה ורץ אחריו. קצת לפני הפנייה הוא האט והמשיך בהליכה.
    הוא הציץ מעבר לפינה וראה את קומרד קרפנקו נכנס לכנסיית השליח אנדרו. איזה בזבוז זמן, חשב ולדימיר. הכנסייה האורתודוקסית לא הייתה אהובה על הקג"ב, אבל גם לא אסורה רשמית. הוא עמד להסתובב ולחזור הביתה, כשגבר אחר שאותו לא ראה מעולם בכנסייה בימי ראשון הגיח מבין הצללים.
    ולדימיר נזהר לא לחשוף את עצמו והתקרב לאט לכנסייה. הוא ראה עוד שני גברים מגיעים מהכיוון השני ונכנסים בזריזות, וקפא כשמאחוריו נשמעו פתאום צעדים. הוא טיפס מעל גדר האבן ונשכב על האדמה לחכות שהאיש יעבור, ואז התגנב בהליכה שפופה בין המצבות אל צידה האחורי של הכנסייה, לפתח שרק חברי המקהלה נכנסו ממנו תמיד. הוא סובב את הידית הכבדה של הדלת, וקילל בשקט כשהיא לא נפתחה.
    הוא חיפש ומצא חלון פתוח למחצה מעליו. הוא לא ממש הגיע אליו, ונעזר באבן גדולה כדי לדחוף את עצמו לאדן החלון, ומשם הרים את עצמו במאמץ־על והשחיל את גופו הרזה מבעד לחלון. הוא נפל על הרצפה בצד השני.
    ולדימיר הלך בשקט בחלק האחורי של הכנסייה עד שהגיע לאזור המזבח, והתחבא מאחוריו. אחרי שליבו חזר כמעט לקצב הרגיל שלו, הוא הציץ מעבר לצד המזבח וראה שנים־עשר גברים יושבים בתא המקהלה, שקועים בשיחה.
    "מתי תספר לשאר על הרעיון שלך?" שאל אחד מהם.
    "בשבת הבאה, סטפן," אמר קונסטנטין, "כשכל הקומרדים שלנו יתכנסו לאספה החודשית. לא תהיה לי הזדמנות טובה יותר מזו לשכנע אותם להצטרף אלינו."
    "אפילו לוותיקים לא מגיע רמז?" שאל אחר.
    "לא. הסיכוי היחיד שלנו להצליח הוא אם נפתיע. אין צורך להודיע לקג"ב מה אנחנו עושים."
    "אבל בטוח יהיו להם מרגלים בחדר שישמעו כל מילה שלך."
    "ברור לי, מיכאיל. אבל עד אז, הדבר היחיד שיהיה להם לדווח הוא כמה חזקה התמיכה שקיבלנו להקמת ארגון מקצועי עצמאי."
    "אמנם אין לי ספק שהעובדים יגבו אותך," אמר קול רביעי, "אבל גם הנאום הרהוט והסוחף ביותר לא יכול לעצור כדור ברגע שהוא יוצא מהאקדח." כמה מהנוכחים הנהנו בקדרות.
    "אחרי הנאום שלי בשבת," אמר קונסטנטין, "הקג"ב ייזהר לא לעשות משהו טיפשי עד כדי כך, כי אם כן, כל העובדים יתקוממו בבת־אחת והם לעולם לא יצליחו להחזיר את השד לבקבוק. אבל יורי צודק," הוא המשיך. "כולכם פה מסתכנים למען מטרה שאני מאמין בה כבר זמן רב, אז אם מישהו רוצה להתחרט ולעזוב את הקבוצה, עכשיו הזמן."
    "אצלנו אין בוגדים," אמר קול אחר בדיוק כשוולדימיר כבש שיעול. כל הגברים קמו בבת־אחת על רגליהם כמחוות הכרה בקרפנקו כמנהיגם.
    "אז ניפגש שוב בשבת בבוקר. עד אז אנחנו שומרים על שתיקה ולא מדברים עם אף אחד."
    ליבו של ולדימיר דפק בחוזקה. הגברים לחצו ידיים אלה עם אלה ויצאו מהכנסייה בזה אחר זה. הוא לא זז עד ששמע את טריקת הדלת המערבית הגדולה ואת המפתח מסתובב במנעול. הוא חזר מהר לחלון שממנו נכנס, העמיד שרפרף מתחתיו, השתחל בפתח הצר, נתלה על אדן החלון, קפץ ובלם את נפילתו כמתאבק מנוסה. התחום היחיד שבו אלכסנדר לא עלה עליו.
    ולדימיר ידע שאין לו אפילו רגע לבזבז, ורץ בכיוון ההפוך לזה שמר קרפנקו הלך בו, לרחוב שלא היה צורך בשלט "אין כניסה" בפתחו מאחר שרק פקידי ממשלה חשבו אפילו להיכנס לשדרות טרשקובה. הוא ידע בדיוק היכן ביתו של מייג'ור פוליאקוב, אבל לא ידע אם יהיה לו אומץ לדפוק על דלתו בשעה כזאת. או בכל שעה אחרת, לצורך העניין.
    כשהוא הגיע לרחוב עם העצים הירוקים והמדרכות המרוצפות הנקיות, ולדימיר עמד והסתכל על הבית, מאבד אומץ עם כל שנייה חולפת. הוא אזר לבסוף את העוז הדרוש וניגש לדלת הבית בכוונה לדפוק עליה, אבל היא נפתחה פתאום בידי גבר שניכר בו שלא אהב הפתעות.
    "מה אתה רוצה, ילד?" דרש המייג'ור ואחז בכוח באוזנו של האורח.
    "יש לי מידע," אמר ולדימיר, "ואמרת לנו כשבאת לבית הספר שלנו בשנה שעברה לאתר מועמדים לגיוס שמידע שווה זהב."
    "כדאי שזה יהיה משהו טוב," אמר פוליאקוב, שלא שחרר את אוזנו של הנער וגרר אותו פנימה. הוא סגר את הדלת בטריקה. "תתחיל לדבר."
    ולדימיר חזר בנאמנות על כל מה ששמע בכנסייה. אי־שם במהלך הסיפור הפכה היד שתפסה את האוזן לזרוע חובקת כתף.
    "זיהית מישהו חוץ מקרפנקו?" שאל פוליאקוב.
    "לא, אדוני, אבל הוא אמר את השמות יורי, מיכאיל וסטפן."
    פוליאקוב רשם את כל השמות ואמר, "אתה הולך למשחק בשבת?"
    "לא, אדוני, לא נשארו כרטיסים, ואבא שלי לא הצליח ל—"
    כמו קוסם שלף קצין הקג"ב כרטיס מכיס נסתר והושיט אותו למגויס הטרי.
    *
     
    קונסטנטין סגר את דלת חדר השינה בשקט כדי לא להעיר את אשתו. הוא הסיר מרגליו את נעליו הכבדות, התפשט ונכנס למיטה. אם יצא מהבית מוקדם בבוקר, לא יצטרך להסביר לאלנה מה הוא ורעיו מתכננים, וחשוב מכך, מה הוא מתכנן לאספה של שבת. עדיף שהיא תחשוב שהוא יצא לשתות, או אפילו שיש לו אישה אחרת, מאשר להכביד על כתפיה עם נטל האמת. הוא ידע שהיא רק תנסה לשכנע אותו לא לשאת את הנאום שכבר היה מוכן.
    בכל זאת, זה לא שיש להם חיים רעים כל כך, הוא כמעט שמע אותה אומרת. הם התגוררו בשיכון דירות ציבורי עם חשמל ומים זורמים. הייתה לה עבודה כמבשלת במועדון הקצינים, ואלכסנדר חיכה לשמוע אם זכה במלגה היוקרתית למכון לשפות זרות במוסקבה. מה עוד הם יכולים לבקש?
    שיום אחד הפריווילגיות האלה יהיו המובן מאליו לכולם, קונסטנטין היה עונה לה.
    הוא שכב ער ושינן בראשו את הנאום שהיה מסוכן מדי לכתוב אותו על נייר. הוא קם בחמש וחצי ושוב נזהר לא להעיר את אשתו. הוא רחץ את פניו במים קפואים, אבל לא התגלח, לבש את סרבל העבודה וחולצה גסה ופשוטה, ולבסוף נעל את נעלי העבודה הכבדות עם הסוליות הממוסמרות. הוא חמק בשקט מחדר השינה ולקח את קופסת ארוחת הצהריים שלו מהמטבח: נקניק, ביצה קשה, בצל ושתי פרוסות לחם וגבינה. רק אנשי קג"ב יאכלו טוב יותר.
    הוא סגר את דלת הדירה בשקט, ירד במדרגות ויצא לרחוב. הוא תמיד הלך ברגל את ששת הקילומטרים לעבודה, במקום לנסוע באוטובוס הצפוף ששינע את העובדים אל הנמל וממנו. כדי לשרוד אחרי שבת הוא יצטרך להיות בכושר טוב, כמו חייל מאומן היטב בשדה הקרב.
    בכל פעם שקונסטנטין עבר על פני פועל ברחוב, הוא תמיד כיבד אותו בהצדעה קלה. היו שהשיבו לו באותה מחווה, אחרים הנהנו בתגובה, והיו מעטים — מסוג השומרוני הרע — שהסבו את מבטם לצד השני. להם היה ממש כתוב על המצח שהם חברי מפלגה.
    קונסטנטין הגיע לשער הנמל כעבור שעה, והחתים את כרטיס העובד שלו. במסגרת תפקידו כמנהל העבודה, הוא אהב להגיע ראשון ולצאת אחרון. הוא הסתובב בין הרציפים, וארגן בראשו את המשימות שעל סדר יומו. צוללת בדרכה לאודסה דרך הים השחור עגנה ברציף 11 לתדלוק והצטיידות באספקה בטרם תמשיך ליעדה, אבל זה יקרה רק בעוד שעה לפחות. רק העובדים בעלי הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר יורשו להסתובב באזור רציף 11 הבוקר.
    מחשבותיו של קונסטנטין נדדו לפגישה אמש. משהו הציק לו, אבל הוא לא הצליח לשים עליו את האצבע. אולי זה מישהו ולא משהו, הוא חשב. מנוף עגורן גדול בצד השני של הרציף הרים את מטענו הכבד והתחיל להניע אותו לאט לכיוון הצוללת הממתינה ברציף 11.
    מפעיל העגורן שישב בתא הקטן נבחר לאחר מחשבה רבה. הוא היה יכול להעמיס טנק לבטן אונייה דרך פתח שלא הותיר לו יותר מסנטימטרים אחדים לתמרון בצדדים. אבל לא היום. היום הוא העמיס חביות נפט על צוללת שעמדה להיות מתחת לפני המים ימים רבים ברצף. המשימה דרשה דיוק רב. לפחות לא הייתה רוח היום.
    קונסטנטין ניסה להתרכז בנאום שלו שוב. כל עוד אף אחד מעמיתיו לא יפתח את פיו, הוא היה בטוח שהכול יסתדר לפי התוכנית. הוא חייך לעצמו.
    מפעיל העגורן הגיע לדיוק עד לרמת הסנטימטר שחיפש. המטען היה מאוזן ויציב. הוא חיכה עוד שנייה או שתיים, ואז הניע ידית כבדה וארוכה בעדינות קדימה. הצבת הענקית נפתחה בבת־אחת, ושלוש חביות נפט צנחו למטה. הן התרסקו על הרציף בדיוק מושלם. קונסטנטין קרפנקו הסתכל למעלה, אבל מאוחר מדי. הוא נהרג במקום. תאונה מחרידה שאף אחד לא היה אשם בה. האיש בעגורן ידע שהוא חייב להיעלם לפני שראשוני העובדים יגיעו למשמרת הבוקר. הוא השיב את הידית למקומה, כיבה את המנוע, יצא מהתא והחל לרדת בסולם.
    שלושה פועלים נוספים חיכו לו למטה על הרציף. הוא חייך אל עמיתיו, ולא ראה את הלהב הארוך והמשונן עד שננעץ עמוק בבטנו והסתובב בתוכה כמה פעמים. השניים החזיקו אותו עד שהפסיק להשמיע רעשים. הם קשרו את זרועותיו ואת רגליו אלה לאלה וזרקו אותו למים. הוא צף ועלה שוב שלוש פעמים עד שלבסוף שקע ונעלם. הוא לא החתים את הכרטיס שלו הבוקר, ויעבור זמן עד שמישהו ירגיש בחסרונו.
     
    הלווייתו של קונסטנטין קרפנקו התקיימה בכנסיית השליח אנדרו. קהל המתאבלים היה גדול כל כך שעוד בטרם תפסו חברי המקהלה את מקומותיהם כבר אזלו כל המקומות הפנויים. אנשים הוסיפו להתקבץ בחוץ, ברחוב.
    ההגמון שספד לו תיאר את מותו של קונסטנטין כתאונה טראגית. הוא כנראה גם היה מהמעטים שהאמינו להצהרה הרשמית שפרסם מפקד הנמל, אחרי שמוסקבה הכתיבה את תוכנה.
    בשורה הראשונה עמדו אחד־עשר גברים שידעו שזו לא הייתה תאונה. הם איבדו את מנהיגם, וההבטחה מטעם הקג"ב לפתוח בחקירה יסודית לא תעזור למטרתם, כי בחקירות מטעם המדינה הוגש דוח הממצאים בדרך כלל רק כעבור שנתיים, ועד אז הרגע שלהם כבר יחלוף.
    בני משפחה וחברים קרובים בלבד עמדו סביב הקבר לחלוק כבוד אחרון. אלנה פיזרה כמה רגבי אדמה על הארון אחרי שגופתו של בעלה הורדה לאט לתוך הבור. אלכסנדר הכריח את עצמו לעצור את הבכי. היא בכתה, אבל פסעה לאחור ואחזה בידו של בנה, דבר שלא עשתה כבר שנים. פתאום הוא היה מודע לכך שלמרות גילו הצעיר הוא הפך עכשיו לראש המשפחה.
    הוא הרים את ראשו וראה את ולדימיר, שאיתו לא דיבר מאז מותו של אביו, עומד חבוי למחצה במעגל החיצוני של האנשים. כשעיניהם נפגשו, חברו הטוב ביותר מיהר להסב את מבטו. דבריו של אביו הדהדו באוזניו של אלכסנדר. הוא ערמומי ואכזרי. תאמין לי, הוא ימכור את אימא שלו בשביל כרטיס לגמר, ואולי אפילו לחצי הגמר. ולדימיר לא הצליח להתאפק וסיפר לאלכסנדר שהוא קיבל כרטיס יציע למשחק בשבת, אבל לא רצה לומר מי נתן לו אותו ומה הוא היה צריך לעשות כדי לקבלו.
    אלכסנדר לא ידע כמה רחוק ילך ולדימיר כדי להתקבל לשורות הקג"ב. באותו רגע הוא הבין שהם כבר לא חברים. כעבור כמה דקות ולדימיר חמק ונעלם, כמו בוגד באישון לילה.
    אלנה ואלכסנדר נשארו ליד הקבר הרבה אחרי שכולם הלכו. כשהיא קמה לבסוף, אלנה לא יכלה שלא לתהות מה עשה בעלה שעורר את חמתם עד כדי כך. רק חבר המפלגה שטוף המוח ביותר היה מסוגל להאמין לידיעה הרשמית שמפעיל המנוף, בעקבות התאונה הטראגית, שם קץ לחייו. אפילו ליאוניד ברז'נייב, המזכיר הכללי של המפלגה, נתן את ידו להונאה, ודובר הקרמלין הכריז שקומרד קונסטנטין קרפנקו הפך לגיבור האומה הסובייטית, ושאלמנתו תקבל פנסיה ממשלתית מלאה.
    אלנה כבר הפנתה את תשומת ליבה לגבר השני בחייה. היא החליטה לעבור למוסקבה, למצוא שם עבודה ולעשות כל מה שהיא יכולה לקידום הקריירה של בנה. אבל אחרי שיחה עם קוליה, היא השלימה באי רצון עם המחשבה שהם ייאלצו להישאר בלנינגרד ולהשתדל להמשיך כאילו דבר לא קרה. רק במזל היא תצליח להישאר בעבודתה הנוכחית, כי זרועות התמנון של הקג"ב הגיעו רחוק והיו חזקות יותר מזכותה הבלתי רלוונטית להתקיים.
    בשבת, במשחק חצי הגמר על הגביע הסובייטי, ניצחה זניט את אודסה 2:1 והעפילה למשחק הגמר שבו תתמודד מול טורפדו מוסקבה.
    ולדימיר כבר התחיל לבדוק מה יצטרך לעשות כדי לזכות בכרטיס.
    • ג'פרי ארצ'ר
      צילום: Bjorn Erik Pedersen
    • ג'פרי ארצ'ר

      ג'פרי ארצ'ר הוא סופר וחבר פרלמנט בריטי, שכיהן כסגן יו"ר המפלגה השמרנית. ארצ'ר ריצה מאסר בגין שבועת שקר.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות