הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • על חוף צ'זיל
    ספר מוגן
     
  • על חוף צ'זיל
    איאן מקיואן | תרגום: סמדר מילוא
    עם עובד | יוני 2018 | פרוזה תרגום | 165 עמ' מודפסים
    הספר עוּבּד לסרט קולנוע בכיכובה של המועמדת לפרס האוסקר סירשה רונאן
     
    "הם היו צעירים, משכילים ובתולים שניהם בלילה ההוא, ליל כלולותיהם, והם חיו בזמן ששיחה על קשיים מיניים לא היתה אפשרית בשום אופן."
    כך, בבהירות ובישירות, נפתח הרומן הקצר החדש של מקיואן. וכך הוא גם נמשך כשהדברים אצל בני הזוג, אדוארד ופלורנס, מסתבכים והולכים.
     
    מקיואן כתב יצירה רעננה, קולעת ועמוקה בכלים שגדולי הסופרים שברו מזמן עלילה מרתקת מסופרת כהלכתה על אהבה ושברה, דמויות נוגעות ללב, ראליזם ענייני ובוטח בעצמו, אבל גם פיוט והומור ואירוניה שאין בהם שמץ של התנשאות וציניות. ובאלה עולה בידו לצייר לא רק דיוקן אינטימי מאין כמוהו של אהבה עדינה שנועדה להיות מושלמת והשתבשה אלא גם תמונה חברתית מדויקת, אנגלית מאוד, של דור שנות השישים המפורסמות.
     
    ״עוצר נשימה.״ וושינגטון פוסט
    ״יצירת מופת.״ מוסף הספרות של טיימס 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 25  37 
    הוספה למועדפים שלי
  •  
    הם היו צעירים, משכילים ובתולים שניהם בלילה ההוא, ליל כלולותיהם, והם חיו בזמן ששיחה על קשיים מיניים לא היתה אפשרית בשום אופן. אבל זה אף פעם לא קל. הם התיישבו לאכול את ארוחת הערב בטרקלין קטנטן בקומה הראשונה של פונדק בסגנון ג'ורג'יאני. בחדר הסמוך נראתה בעד הדלת הפתוחה מיטת אפיריון צרה למדי, שכיסויה הלבן הצח היה חלק להפליא ומתוח, כאילו לא בידי אדם. אדוארד לא טרח לציין שמימיו לא שהה בבית מלון קודם לכן, ואילו פלוֹרֶנס, אחרי טיולים רבים עם אביה בילדותה, היתה ותיקה ומנוסה בכך. למראית עין היתה רוחם טובה עליהם. חתונתם בכנסיית סנט מרי שבאוקספורד עלתה יפה; הטקס היה מכובד, קבלת הפנים עליזה, הפרידה מחבריהם מבית הספר והמכללה קולנית ומרוממת רוח. הוריה לא נהגו התנשאות כלפי הוריו, כפי שהם חששו, והתנהגותה של אמו לא היתה רעה מדי, והיא לא שכחה לגמרי מה מטרתו של האירוע. בני הזוג נסעו לדרכם במכונית הקטנה של אמהּ של פלורנס, ולפנות ערב הגיעו אל בית המלון שלהם שעל חוף דוֹרסֶט במזג אוויר שלא היה מושלם לאמצע יולי או לנסיבות, אבל היה הולם בהחלט: לא גשום, אבל גם לא חמים די הצורך, לדעתה של פלורנס, לאכול בחוץ על המרפסת כמו שקיוו. אדוארד חשב שכן, אבל מכיוון שהיה בעל נימוסים מופלגים לא העלה על דעתו לחלוק עליה בערב שכזה.
    משום כך סעדו בחדריהם לפני החלונות הצרפתיים הפתוחים מעט שהשקיפו על מרפסת ועל קטע של התעלה האנגלית, ועל חוף צֶ'זיל עם משטח חלוקיו הרבים מספור. שני בחורים במקטורנים שימשו אותם מעגלת תה שהועמדה בפרוזדור, ותחת פסיעותיהם בכניסתם ובצאתם מן החדרים הידועים בשם סוויטת ירח הדבש חרקו לוחות האלון המדונגים של הרצפה חריקות מצחיקות כנגד הדממה. האיש הצעיר, גא ומגונן, השגיח בקפידה על כל מחווה או הבעה שעשויות להיראות לגלגניות. הוא לא היה סובל שום צחקוקים כבושים. אבל הבחורים האלה מאחד הכפרים הסמוכים עשו את מלאכתם בגו רכון ובפנים חתומות, והליכותיהם היו מהוססות, וידיהם רעדו כשהניחו דברים על מפת הפשתן המעומלנת. גם הם היו עצבנים.
    זה לא היה רגע מוצלח בתולדות המטבח האנגלי, אבל לאיש לא היה אכפת כל כך בעת ההיא, חוץ מאורחים שבאו מחו"ל. הארוחה הרשמית נפתחה, כמו רבות כל כך אז, בפרוסת מלון מקושטת בדובדבן מזוגג יחיד. בפרוזדור, בצלחות של כסף על גבי מתקני חימום ובהם נרות דולקים, נחו בתוך רוטב שהוסמך פרוסות בשר בקר שנצלה לפני זמן רב, וירקות מבושלים רכים, ותפוחי אדמה בעלי גוון כחלחל. היין היה מצרפת, אם כי שם החבל לא צוין על התווית, שעוטרה בסנונית אחת, ממריאה. לא היה עולה על דעתו של אדוארד להזמין יין אדום.
    עד שיסתלקו סוף סוף המלצרים, נפנו הוא ופלורנס בכיסאותיהם להביט במדשאה רחבת ידיים מכוסה טְחב, ומעבר לה בסבך של שיחים פורחים ועצים שנאחזו בגדה תלולה המשתפלת אל דרך המוליכה אל החוף. הם ראו את תחילתם של משעול להולכי רגל שיורד במדרגות בוציות, ושל דרך מתוחמת צמחי בר בגודל יוצא דופן, צמחים שנראים כמו כרובים ושיחי רִיבָּס ענקיים ולהם גזעים תפוחים שקומתם כמעט שני מטרים, כורעים תחת כובד משקלם של עלים כהים, עבים ומגוידים. צמחיית הגן התנשאה לה חושנית וטרופית בשִפעתה, רושם שהועצם בשל האור האפור הרך והאד העדין שנישא ובא מן הים, שתנודתו המתמדת של הסתערות ונסיגה השמיעה קולות רעם רכים, ולאחריהם לחישה פתאומית כנגד חלוקי האבן. תוכניתם היתה לנעול נעליים פשוטות בתום הארוחה ולטייל על הגדה הארוכה של חלוקי האבן שבין הים ובין הלגונה הקרויה "המפרצון",1 ואם לא ישתו את כל היין ייקחו אותו אתם וילגמו מן הבקבוק כמו נוודים בדרכים.
    והיו להם כל כך הרבה תוכניות, תוכניות שמסחררות את הראש, שנערמו לפניהם בעתיד המעורפל, שופעות וסבוכות כמו צמחיית הקיץ בחוף דוֹרסֶט, ויפות לא פחות ממנה. היכן ואיך יחיו, מי יהיו חבריהם הקרובים, העבודה שלו בחברה של אביה, הקריירה המוזיקלית שלה ומה יעשו בכסף שנתן לה אביה, ואיך לא יהיו כמו אנשים אחרים, על כל פנים לא בתוכם פנימה. זו עדיין היתה תקופה — שעתידה לבוא אל קִצה מאוחר יותר בעשור המפורסם ההוא — שלהיות צעיר משמעו היה מכשול חברתי, אות של אי שייכות, מצב מביך במקצת שהנישואים היו ראשית תיקונו. כמעט זרים זה לזה עמדו שניהם, יחד באורח מוזר, בפסגה חדשה של קיום, מלאי שמחה מפני שמעמדם החדש הבטיח לקדם אותם ולחלצם מנעוריהם שאין להם סוף — אדוארד ופלורנס, חופשיים סוף סוף! אחד מנושאי השיחה החביבים עליהם היה ימי ילדותם, לא התענוגות דווקא אלא ערפל המושגים המוטעים המבדחים שהם הגיחו ויצאו ממנו, והשגיאות של הוריהם והשיטות שאבד עליהן כלח, שעכשיו יכלו לראות בסלחנות.
    מעל הפסגות החדשות האלה נשקף להם מראה בהיר, אבל הם לא יכלו לתאר זה לזה רגשות סותרים מסוימים: כל אחד מהם בפני עצמו חשש מפני הרגע, זמן לא רב אחרי הארוחה, שבו תעמוד למבחן הבגרות החדשה שלהם, כשישכבו יחד על מיטת האפיריון ויחשפו את מלוא גופם זה לעיני זה. זה יותר משנה היה אדוארד מרותק אל המחשבה שבלילה של תאריך מסוים ביולי ישכון החלק הרגיש ביותר בגופו, ולוּ לרגע קט, בתוך חלל טבעי בגופה של האישה העליזה הזאת, הנאה והנבונה להפליא. איך לבצע את הדבר בלי להיות מגוחך ובלי לגרום אכזבה, שאלה זו טרדה את מנוחתו. דאגתו המפורשת, שהתבססה על התנסות אומללה אחת, היתה מפני התרגשות יתר, מפני מה שמישהו תיאר פעם כ"שפיכה מוקדמת". העניין הזה כמעט לא הרפה ממחשבותיו, אבל אף על פי שפחד פחד עז מפני כישלון, תשוקתו — לשיכרון חושים, להכרעה — היתה עזה פי כמה.
    לפלורנס היו דאגות קשות יותר, ובעת הנסיעה מאוקספורד היו רגעים שחשבה שהנה תאזור את כל אומץ לבה ותגלה לו מה שבלבה. אבל חששותיה היו איומים מכדי להעלותם על דל שפתיה, בקושי יכלה לנסח אותם לעצמה. הוא לא סבל אלא מעצבנות רגילה של הלילה הראשון, אבל היא חוותה חרדה שהפכה את קרביה, סלידה חסרת אונים, מוחשית כמו מחלת ים. מרבית הזמן, בכל חודשי ההכנות העליזות לחתונה, עלה בידה להתעלם מן הכתם הזה על אושרה, אבל בכל פעם שנסבו מחשבותיה על חיבוק צמוד — היא מיאנה להשתמש בכל ביטוי אחר — היתה קיבתה מתכווצת ביובש, בחילה היתה עולה במעמקי גרונה. בספר הדרכה מודרני ומתקדם שנועד לסייע לכלות צעירות, על נעימתו העליזה וסימני הקריאה והאיורים הממוספרים שבו, נתקלה בכמה ביטויים או מילים שכמעט גרמו לה להקיא: קרום רירי, והעטרה המאיימת והמנצנצת. ביטויים אחרים היו עלבון לתבונתה, בייחוד אלה הקשורים בכניסה: זמן לא רב לפני שהוא נכנס לתוכה... או עכשיו הוא נכנס לתוכה סוף סוף, וגם, למרבה השמחה, זמן קצר לאחר שנכנס לתוכה... האם היא חייבת להפוך את עצמה בלילה, למען אדוארד, למין פתח או טרקלין כדי שייכנס בעדם? מילה אחרת, שכיחה כמעט באותה מידה, לא העלתה בדעתה דבר חוץ מכאב, כמו בשר שנפתח לפני הסכין: חדירה.
    ברגעים אופטימיים השתדלה לשכנע את עצמה שאינה סובלת אלא מסוג של אנינות מוגזמת, שבלי ספק עתידה לחלוף. ודאי, המחשבה על אשכיו של אדוארד המתנדנדים מתחת לאיברו התפוח — עוד ביטוי מבהיל — היה בה לגרום לה לעוות את שפתיה בשאט נפש, והרעיון שמישהו אחר ייגע בה "שם למטה", אפילו מישהו שהיא אוהבת, היה דוחה כמו, נאמר, ניתוח בעינהּ. אבל האנינות המופרזת שלה לא חלה על תינוקות. היא חיבבה אותם, נהנתה לטפל מדי פעם בבנים הקטנים של דודניתה. נדמה היה לה שתשמח להרות לאדוארד, ובאורח מופשט לפחות, לא פחדה מפני הלידה. לו רק יכלה, כמו אמו של ישו, להגיע אל המצב התפוח הזה בדרך קסם.
    פלורנס חשדה שמשהו בה לקוי מאוד, שכל ימיה היתה שונה, ועכשיו סוף סוף היא עתידה להיחשף. הבעיה שלה, כך חשבה, גדולה יותר, עמוקה יותר מתחושה של סלידה גופנית פשוטה; כל הווייתה התקוממה כנגד המחשבה על התחברות ובשר; שלוותה ואושרה המהותי עמדו להיות מוּפָרים. היא פשוט לא רצתה שמישהו "ייכנס" או "יחדור" לתוכה. סקס עם אדוארד לא יכול להיות תמצית אושרה אלא המחיר שעליה לשלם בעבורו.
    היא ידעה שהיה עליה לדבר לפני זמן רב, מיד לאחר שביקש את ידה, זמן רב לפני הביקור אצל הכומר ההגון ורך הדיבור, וארוחות הערב עם ההורים שלו ושלה, לפני שהוזמנו אורחי החתונה ורשימת המתנות נערכה והופקדה בחנות כלבו, ונשכרו אוהל קבלת הפנים והצלם, ולפני כל שאר הסידורים הלא־הפיכים. אבל מה יכלה לומר, אילו מונחים עמדו לרשותה בשעה שלא יכלה לקרוא בשם לעניין בינה לבינה? והיא אהבה את אדוארד, לא בלהט החם והלח שקראה על אודותיו, אבל ברגש חם, עמוק, לפעמים כמו בת, ולפעמים כמעט כמו אם. היא אהבה להתרפק עליו, לחוש את זרועו העצומה נכרכת סביב כתפיה, להיות מנושקת על ידו, אם כי לא אהבה את לשונו בתוך פיה, והבהירה זאת בלי מילים. בעיניה הוא היה איש מקורי שלא דמה לשום אדם אחר שפגשה מעודה. תמיד היה לו בכיס מקטורנו ספר בכריכה רכה, ספר היסטוריה בדרך כלל, למקרה שימצא את עצמו באיזה תור או בחדר המתנה. בבדל עיפרון היה מסמן מה שקרא. הוא היה היחיד ממכריה שלא עישן. לא היה לו אף לא זוג גרביים תואם אחד. עניבה אחת בלבד היתה לו, צרה, סרוגה, כחולה כהה, ואותה לבש כמעט תמיד עם חולצה לבנה. היא העריצה את מוחו הסקרן, את המבטא הכפרי הקל שלו, את הכוח העצום בידיו, את התפניות והסטיות הלא־צפויות בשיחתו, את אדיבותו כלפיה ואת הדרך שעיניו החומות הרכות, הנחות על פניה בשעה שהיא מדברת, גורמות לה לחוש שהיא עטופה בענן ידידותי של אהבה. בת עשרים ושתיים, לא היה לה שום ספק שהיא רוצה לבלות את שאר חייה עם אדוארד מֵייהְיוּ. כיצד יכלה להסתכן ולאבד אותו?
    לא היתה לה נפש חיה לשוחח עמה. רות אחותה היתה צעירה מדי, ואמא שלה, נהדרת בהחלט בדרכה, היתה אינטלקטואלית מדי, שבירה מדי, משכילה מהדור הישן. בכל פעם שהתעמתה עם בעיה אינטימית היתה מסגלת לה גינונים ציבוריים של אולם ההרצאות ומשתמשת במילים ארוכות יותר ויותר, ומצטטת מספרים שכולם היו צריכים לקרוא, לדעתה. רק כשהיה הנושא עטוף ככה בבטחה היתה נרגעת לפעמים ונעשית חביבה ונעימה, אם כי זה היה נדיר, ואפילו אז לא היה לך מושג איזו עצה את מקבלת. לפלורנס היו כמה חברות נפלאות מבית הספר ומהמכללה למוזיקה שהעמידו קושי הפוך: הן אהבו שיחות אינטימיות והתענגו זו על בעיותיה של זו. כולן הכירו זו את זו, והיו להוטות מדי בשיחות הטלפון שלהן ובמכתביהן. היא לא בטחה בהן שישמרו על סוד, ואף לא האשימה אותן, שכן היתה אחת מהקבוצה הזאת. היא לא היתה בוטחת בעצמה. לבדה היתה עם בעיה שלא היה לה מושג איך להתחיל לטפל בה, וכל אוצר החוכמה והדעת שעמד לרשותה היה המדריך שלה בכריכה רכה. על גבי כריכתו האדומה הצעקנית היו שתי דמויות דקיקות חייכניות שלובות ידיים, בעלות עיניים בולטות, שצוירו בקווים מגושמים בגיר לבן, כאילו ביד ילד תמים.
     
    הם אכלו את המלון בתוך פחות משתי דקות בעוד הבחורים, במקום לחכות בחוץ בפרוזדור, עומדים הרחק מאחור, סמוך לדלת, ממשמשים את עניבות הפרפר שלהם ואת צווארוניהם המהודקים ומתעסקים בחפתיהם. הבעות פניהם החתומות לא השתנו כשראו איך אדוארד מציע לפלורנס, בתנועת הנפה אירונית, את הדובדבן המזוגג שלו. היא מצצה אותו בהיתול מאצבעותיו ותלתה בו את מבטה בזמן שלעסה אותו מתון מתון, מניחה לו לראות את לשונה ויודעת שבפלִרטוט הזה תקשה על עצמה עוד יותר. אסור היה לה להתחיל במשהו שאין בכוחה לשאת, ובכל זאת היה בכך כדי לסייע: כשגרמה לו הנאה בכל דרך שהיתה בידה הרגישה שאינה חסרת תועלת לחלוטין. לוּ רק די היה באכילת דובדבן דביק.
    כדי להראות שאין הוא מוטרד מנוכחותם של המלצרים, אף שהשתוקק שיסתלקו, חייך אדוארד ונשען לאחור כשכוס היין שלו בידו וקרא מעבר לכתפו, "יש עוד מהדברים האלה?"
    "אין בכלל, אדוני. צר לי, אדוני."
    אבל היד שאחזה בכוס היין רעדה כשהתאמץ להכיל את אושרו הפתאומי, את התרוממות הרוח שלו. היא נראתה קורנת, והיא היתה מקסימה — יפת תואר, חושנית, מוכשרת, טובת מזג להפליא.
    הבחור שדיבר מיהר לגשת כדי לפנות את השולחן. עמיתו היה מחוץ לחדר, העביר את המנה השנייה, הצלי, אל צלחותיהם. לא היה אפשר להסיע את עגלת התה אל תוך סוויטת ירח הדבש כדי לערוך את טקס ההגשה המקובל בגלל הבדל גובה של שתי מדרגות בינה ובין הפרוזדור, פרי תכנון גרוע בזמן שבית החווה האליזבתי שופץ בסגנון ג'ורג'יאני באמצע המאה השמונה־עשרה.
    שעה קלה נותר הזוג לבדו, אם כי הם שמעו את חיכוך הכפות בצלחות ואת מלמולי הבחורים ליד הדלת הפתוחה. אדוארד הניח את ידו על ידה של פלורנס ואמר בלחישה, בפעם המאה ביום ההוא, "אני אוהב אותך," והיא השיבה לו מיד באותן המילים, והתכוונה לכך באמת ובתמים.
    אדוארד היה בעל תואר אקדמי, תואר ראשון בהיסטוריה מ"יוּניבֶרסיטי קולג'" שבלונדון. בשלוש שנים קצרות למד על מלחמות, מרידות, רעב, מגפות, עלייתן ונפילתן של אימפריות, מהפכות שחיסלו את ילדיהן, מצוקה חקלאית, זוהמה תעשייתית, האכזריות של אליטות שליטות — חיזיון ססגוני של דיכוי, אומללות ותקוות נכזבות. הוא הבין כמה מוגבלים ודלים עלולים להיות חייהם של בני אדם, דור אחרי דור. בתמונה הרחבה של הדברים, הזמנים השלווים והמשגשגים האלה שאנגליה חוותה עכשיו היו תופעה נדירה, והאושר שלו ושל פלורנס היה יוצא דופן, אפילו ייחודי. בשנת לימודיו האחרונה התמקד בחקר התיאוריה ההיסטורית של "האיש הדגול" — האומנם מיושן הרעיון שאישים רבי עוצמה יכולים לעצב גורל של אומה? המנחה שלו ודאי חשב כך: לדעתו, ההיסטוריה, בה"א הידיעה כיאה וכיאות, מוּנעת קדימה בידי כוחות שאין מנוס מפניהם אל עבר מטרות נחוצות ובלתי נמנעות, ובקרוב יוכר הנושא הזה בתור מדע. אבל קורות החיים שחקר אדוארד לפרטיהם — יוליוס קיסר, קרל הגדול, פרידריך השני, קתרינה הגדולה, נלסון ונפוליאון (על סטלין ויתר, בלחץ המנחה שלו) — העלו על הדעת את ההפך מזה דווקא. אישיות אכזרית, אופורטוניזם גלוי ומזל, כך טען אדוארד, יכולים לשנות את גורלם של מיליונים, מסקנה מרדנית שזיכתה אותו בציון B מינוס וכמעט סיכנה את התואר הראשון שלו.
    אגב כך גילה שאפילו הצלחה אגדית אינה מנחילה אלא אושר מועט, ורק מכפילה את חוסר המנוחה, את השאפתנות המכרסמת. בבוקר, בשעה שהתלבש לקראת החתונה (מעיל כנפות, מגבעת, שפע של מי בושם), בא לכלל מסקנה שאף אחת מן הדמויות ברשימתו לא ידעה סיפוק מן הסוג שזכה לו הוא. התרוממות הרוח שלו היתה סוג של גדלות בפני עצמה. הנה הוא, איש שהתגשמו מאווייו לתפארת, או כמעט התגשמו. בן עשרים ושתיים, וכבר העיב בזוהרו על כל האישים הללו.
    הוא הביט באשתו עכשיו, הציץ אל תוך עיניה החומות הירקרקות המנומרות ברשת סבוכה, אל תוך לובן העיניים הטהור עם שמץ של זוהר כחול חלבי קל שבקלים. הריסים היו עבים וכהים כריסי ילד, והיה משהו ילדותי גם ברצינות של פניה בשעת מנוחה. פנים נהדרות היו, בעלות מראה מגולף שבאור מסוים העלו על הדעת אישה אינדיאנית, אינדיאנית אצילה. היתה לה לסת חזקה וחיוכה היה רחב וטבעי והגיע עד הקמטים שבזוויות עיניה. עצמותיה היו רחבות — גברות אחדות בחתונה דיברו בידענות על ירכיה השופעות. שדיה, שאדוארד נגע בהם ואפילו נשק להם, אם כי בשום פנים לא במידה מספקת, היו קטנים. כפות הכַּנֶרֶת שלה היו חיוורות וחזקות וכך גם זרועותיה הארוכות; בימי ספורט בבית הספר היתה מומחית בהטלת כידון.
    אדוארד לא התעניין מימיו במוזיקה קלסית, אבל עכשיו למד את שפתה השופעת חיוניות — לֶגַטוֹ, פִּיציקַטוֹ, קוֹן בְּרִיוֹ. לאט לאט, מתוך נגינה חוזרת ונשנית ללא רחם, החל להכיר ואפילו לחבב יצירות מסוימות. היתה יצירה אחת שניגנה עם חבריה שנגעה ללבו במיוחד. כשהתאמנה בסולמות ובאַרפֶּג'וֹ בבית היתה עונדת קשת בשערה, פרט מלבב שעורר אותו לחלום על הבת שאולי תהיה להם יום אחד. נגינתה של פלורנס היתה רכה וגמישה ומדויקת, והיא היתה ידועה בעושר של צליליה. מנחה אחד אמר עליה שמעולם לא הכיר תלמיד שיודע לגרום למיתר פתוח לשיר בחמימות שכזאת. לפני כַּן התווים בחדר החזרות בלונדון או בחדר השינה שלה בבית הוריה באוקספורד, בעוד אדוארד שרוע על המיטה, צופה בה וחושק בה, היתה עומדת בחינניות, גווה זקוף וראשה מורם בגאווה, וקוראת את התווים בארשת מצווה, יהירה כמעט, שהסעירה אותו. מבטה אמר ודאות שכזאת, ידיעה שכזאת של הדרך אל העונג.
    בכל האמור במוזיקה היתה בטוחה בעצמה תמיד וזורמת בתנועותיה — כשמשחה את הקשת בשרף, מתחה את המיתרים, סידרה את חדרה לקראת בואם של שלושת חבריה מן המכללה לחזרות של רביעיית כלי המיתר, שהיתה אהבתה הגדולה. היא היתה המנהיגה ללא עוררים והפוסקת האחרונה בחילוקי הדעות המוזיקליים הרבים שלהם. אבל בשאר תחומי החיים היתה מגושמת להפליא וחסרת ביטחון, שוב ושוב נתקלת בדברים ומוחצת אצבע ברגלה, מפילה חפצים, נחבטת בראשה. האצבעות שהיו אמונות על תֶפֶס כפול בְּפרטיטה של באך היו מיומנות לא פחות בשפיכת ספל תה מלא על מפת פשתן ובהפלת כוס על רצפת אבן. רגליה היו נתקלות זו בזו אם נדמָה לה שמתבוננים בה — היא גילתה לאדורד איזו חוויה קשה היא מבחינתה, להיות ברחוב וללכת לקראת חברה שבאה ממולה. וכשהיתה חרדה או נבוכה מדי היתה ידה מתרוממת שוב ושוב אל מצחה לסלק משם קווצת שׂער דמיונית, תנועה עדינה, מרפרפת שנמשכה שעה ארוכה אחרי שמקור המתח נעלם.
    איך יכול היה שלא לאהוב מישהי כה מוזרה ומיוחדת וחמה, כנה כל כך ומודעת לעצמה עד כאב, שכל מחשבה ורגש שלה היו גלויים לעין, זורמים כחלקיקים טעונים בהבעותיה ובתנועותיה המשתנות? גם לולא היתה יפה יופי חסון וגרמי שכזה היה חייב לאהוב אותה. והיא אהבה אותו בעוצמה רבה כל כך, באיפוק גופני מייסר כל כך. לא תשוקותיו בלבד, שהועצמו בגלל היעדר פורקן הולם, אלא גם דחפיו המגוננים התעוררו. אבל האם באמת היתה כה פגיעה? פעם אחת הציץ לתוך אוגדן ציוני בית הספר שלה וראה את תוצאות מבחני המשכל שלה: מאה חמישים ושתיים, שבע־עשרה נקודות מעל לציון שלו. זו היתה תקופה שמנות המשכל האלה נחשבו מדד של משהו מוחשי כמו גובה או משקל. בשעת חזרה של הרביעייה, כשהיו לה חילוקי דעות בענייני פרשנות או קצב או עוצמה עם צ'רלס, הצ'לן השמנמן והדעתני שפניו הבהיקו בשל פריחה מאוחרת של פצעי בגרות, היה אדוארד מוקסם מקור הרוח של פלורנס. היא לא היתה מתווכחת אלא מאזינה בשלווה ואחר כך מודיעה את החלטתה. ברגעים הללו לא היה שום זכר לתנועה הקטנה של סילוק השׂער. בקיאה היתה בחומר שלה ונחושה בדעתה להוביל, כיאה לכנר ראשון. דומה שהיה ביכולתה להניע את אביה המפחיד למדי למלא אחר רצונותיה. חודשים רבים לפני החתונה הציע אביה עבודה לאדוארד, על פי הצעתה. אם אמנם רצה בכך באמת, או לא העז לסרב, זו היתה שאלה אחרת. והיא ידעה, בכוחה של איזו יכולת קליטה נשית, מה בדיוק נדרש למסיבת החתונה, החל בגודלו של אוהל קבלת הפנים וכלה בכמות רפרפת פירות הקיץ, וכמה כסף הגיוני לצפות מאביה שישלם.
     
    "הנה זה בא," לחשה ולחצה את ידו, להזהירו מפני עוד מחווה פתאומית של אינטימיות. המלצרים הגיעו, נושאים צלחות ובהן צלי בקר, שלו מעורמת לגובה כפול משלה. הם הביאו גם עוגת קצפת ודובדבנים וגבינת צֶ'דַר ושוקולדים ממולאים קרם מנטה וערכו את כל אלה על גבי מזנון. לאחר שמלמלו עצה בדבר פעמון הקריאה המונח ליד האח — יש ללחוץ עליו בכוח ולא להרפות — פרשו משם הבחורים והגיפו את הדלת אחריהם בזהירות מופלגת. אחר כך נשמעו צלצול עגלת התה המתגלגלת ומתרחקת בפרוזדור, ואחרי רגע של דממה, קריאה או שריקה שבנקל יכלה לבוא מבר המלון שלמטה, ואז סוף סוף היו החתן והכלה הטריים לבדם כיאה וכיאות.
    עם שינוי או התגברות הרוח הגיע אל אוזניהם שאונם של גלים קטנים יותר הנשברים בתכיפות רבה יותר, כמו זכוכיות שמתנפצות במרחק. הערפל הלך והתרומם וחשף קטעים מקווי המתאר של הגבעות הנמוכות המתעגלות ומתרחקות מזרחה מעל לקו החוף. הם ראו חלקלקוּת אפורה זוהרת, שאולי היתה המשטח המשיי של הים עצמו, או הלגונה, או השמים — היה קשה לדעת. הרוח שהשתנתה נשאה בכנפיה פיתוי בעד החלונות הצרפתיים המחולקים, ניחוח מלוח של חמצן ושל מרחב פתוח שלא עלה בקנה אחד עם מפת הפשתן המעומלנת, ורוטב קמח התירס המוקשה, וכלי האכילה הכבדים המצוחצחים שנטלו בידיהם. סעודת החתונה היתה ענקית וממושכת. הם לא היו רעבים. להלכה יכלו לקום ולזנוח את צלחותיהם, ללפות את בקבוק היין בצווארו ולרוץ אל החוף, לחלוץ את נעליהם בבעיטה ולעלוץ בחירותם. איש בבית המלון לא היה מבקש לעצור בעדם. הם היו מבוגרים סוף סוף, בחופשה, חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם. בתוך שנים מעטות בלבד, ככה יעשו צעירים מן השורה. אבל לפי שעה הזמנים הם שעצרו בעדם. אלף כללים לא כתובים עדיין היו בתוקף, אפילו כשאדוארד ופלורנס היו לבדם. דווקא משום שהיו מבוגרים לא עשו דברים ילדותיים כמו לקום ולהסתלק מארוחה שאחרים טרחו עליה. אחרי הכל היתה זו שעת ארוחת הערב. והתנהגות ילדותית עדיין היתה לא מכובדת ולא אופנתית.
    ובכל זאת, אדוארד היה מוטרד מקריאת החוף, ואילו ידע איך להעלות את הרעיון או להצדיקו אולי היה מציע שילכו החוצה תכף ומיד. קודם לכן קרא לפלורנס בקול מתוך מדריך למטייל הטוען כי במשך אלפי שנים הלמו הסערות בחלוקים ומיינו אותם לפי גודל לאורך עשרים ותשעת הקילומטרים של החוף, כשהגדולים יותר מצויים בקצה המזרחי. האגדה אמרה שדייגים מקומיים השבים בלילה מן הים יודעים בדיוק היכן הם נמצאים לפי סוג החלוקים. ופלורנס הציעה שאולי יבדקו בעצמם, ישוו חופנים של חלוקים שלוקטו במרחק קילומטר או שניים זה מזה. מוטב היה להשתרך לאורך החוף ולא לשבת פה. התקרה הנמוכה למדי ממילא נראתה קרובה יותר לראשו והלכה וסגרה עליו. ריח לח, מעורב ברוח הים, עלה מצלחתו, כמו הבל פה של כלב המשפחה. אולי לא היה מלא עליצות כל כך כפי שחזר ואמר לעצמו. לחץ נורא הלך והצר את מחשבותיו והגביל את דיבורו, והוא היה שרוי באי נוחות גופנית עזה — דומה היה כי מכנסיו או תחתוניו התכווצו.
    אבל אילו הופיע השד בבקבוק על שולחנם כדי למלא את משאלתו הדחופה ביותר של אדוארד, לא היה מבקש לו שום חוף שבעולם. כל מה שרצה, כל מה שיכול לחשוב עליו היה הוא ופלורנס השוכבים יחד עירומים על המיטה בחדר הסמוך ומתמודדים סוף סוף עם הניסיון הגדול המפחיד הזה שנראה מרוחק מחיי היום יום כמו חיזיון של אקסטזה דתית, ואפילו כמו המוות עצמו. המחשבה הזאת — האם זה עומד להתרחש באמת ובתמים? לו עצמו? — שבה ושלחה אצבעות קרות אל שיפולי בטנו. לרגע חש שהוא מתנודד כעומד להתעלף, והוא הסתיר זאת באנחה של שביעות רצון.
    בדומה לרוב הצעירים בתקופתו, או בכל תקופה, שאינם קלילי הליכות ואין להם אמצעים למימוש מיני, התמכר אדוארד למה שמומחה אחד כינה עכשיו בשם "עינוג עצמי". הוא שמח לגלות את המונח הזה. הוא נולד ב-1940, מאוחר מכדי להאמין שהוא מחלל את גופו, שראייתו עלולה להיפגע, או שאלוהים צופה בו בחומרה ובאי אמון בעודו שוקד על המלאכה היומית הזאת. או אפילו שמראהו החיוור והמופנם מסגיר את מעשיו לכל רואה. ואף על פי כן היו מאמציו אפופים איזו חרפה לא מוגדרת, והרגשה של כישלון ושל בזבוז, ובדידות, כמובן. והעונג היה רווח משני, לאמתו של דבר. המטרה היתה פורקן — מתשוקה דוחקת, מגבילת מחשבה, אל מה שלא היה בר השגה מיד. כמה מוזר היה הדבר, שמלוא הכף תוצרת עצמית שניתזה מגופו היתה משחררת מיד את מוחו לשוב ולהתמודד עם נחישותו של נלסון במפרץ אבוקיר.
    תרומתו האחת החשובה ביותר של אדוארד להכנות לחתונה היתה ההימנעות, במשך יותר משבוע. מאז מלאו לו שתים־עשרה לא היה פרוש וטהור כל כך. הוא רצה להיות בכושר מושלם למען כלתו. זה לא היה קל, בייחוד בלילה במיטה, ובבקרים כשהתעורר, ובשעות אחר הצהריים הארוכות, ובשעות שלפני ארוחת הצהריים, או אחרי ארוחת הערב, בשעות שלפני השינה. עכשיו הם כאן סוף סוף, נשואים ולבדם. למה אינו קם מצלחת הצלי שלו לכסות אותה בנשיקות ולהוליכה אל מיטת האפיריון שבחדר הסמוך? זה לא היה פשוט כל כך. היתה לו היסטוריה ארוכה למדי של התמודדות עם ביישנותה של פלורנס. הוא למד לכבד ואפילו להעריץ את הביישנות הזאת, שטעה לראות בה מין צניעות מזמינה, צעיף מקובל שמכסה על טבע מיני שופע. בסך הכל ראה בזה חלק מן העומק המורכב של אישיותה, והוכחה לאיכותה. הוא שכנע את עצמו שהוא מעדיף אותה ככה. אף שלא הודה בכך בפני עצמו, ההתאפקות שלה עלתה בקנה אחד עם בורותו וחוסר הביטחון שלו; אישה חושנית ותובענית יותר, אישה פראית, ייתכן שהיתה מטילה עליו אימה.
    החיזור שלהם היה מחול פָּבָן, פתיחה מכובדת שהכתיבו תקנונים שלא אושרו ולא זכו לביטוי מילולי, אבל כלליהם נשמרו בדרך כלל. הם לא שוחחו על הנושאים האלה מעולם, ואף לא הרגישו בחסרונה של שיחה אינטימית. אלה היו דברים שמעבר למילים, מעבר להגדרה. השיח והפרקטיקה של הפסיכותרפיה, המטבע של שיתוף מתמיד ברגשות וניתוח הדדי שלהם, אלה עדיין לא הוכנסו למחזור הכללי. אמנם סוּפר על אנשים אמידים שעוברים פסיכואנליזה, אבל במונחים של יום יום הבריות עדיין לא התרגלו לחשוב על עצמם כעל תעלומה, תרגיל בהיסטוריה נרטיבית, או בעיה שמחכה לפתרונה.
    שום דבר לא קרה מהר בין אדוארד לפלורנס. התקדמות חשובה, רשות שניתנה בלי מילים להרחיב את התחומים המותרים בראייה ובליטוף, אלה לא הושגו אלא קמעה קמעה. היום באוקטובר שראה לראשונה את שדיה החשופים הקדים הרבה את היום שהורשה לגעת בהם — 19 בדצמבר. הוא נשק להם בפברואר, אם כי לא את פטמותיה, ששפתיו התחככו בהן קלות פעם אחת בלבד, במאי. היא עצמה התקדמה על פני גופו בזהירות רבה עוד יותר. מהלכים פתאומיים או הצעות קיצוניות מצדו עלולים היו להרוס חודשים של עבודה טובה. הערב ההוא בקולנוע, בהקרנה של "קורטוב של דבש", כשלקח את ידה ושיקע אותה בין רגליו, החזיר את הגלגל שבועות לאחור. היא לא קפאה במקומה ולא נעשתה קרירה — זו לא היתה דרכה מעולם — אלא נהיתה מרוחקת באורח לא נתפס, אולי מאוכזבת, או אפילו הרגישה נבגדת במקצת. היא התרחקה ממנו איכשהו בלי שהניחה לו אף פעם להטיל ספק באהבתה. לבסוף עלו שוב על המסלול: ביום ראשון אחד אחרי הצהריים בשלהי חודש מרס, כשהיו לבדם וגשם עז ניתך מחוץ לחלונות הטרקלין הלא־מסודר בבית הזעיר של הוריו בגבעות צ'ילְטֶרן, השהתה את ידה לרגע קט על או סמוך לאיברו. במשך פחות מחמש־עשרה שניות, בתקווה נוסקת ובסערת רגשות, חש בה מבעד לשתי שכבות של אריג. משמשכה את ידה ידע שלא יוכל לשאת זאת עוד. הוא ביקש שתינשא לו.
    לא היה ביכולתו לדעת מה נדרש ממנה כדי להניח יד — את גב כף היד הניחה — במקום שכזה. היא אהבה אותו, היא ביקשה לרצותו, אבל היה עליה להתגבר על מידה ניכרת של סלידה. זה היה מאמץ כן — ייתכן שהיתה נבונה, אבל עורמה לא היתה בה. היא השהתה שם את ידה ככל שיכלה, עד שחשה בתזוזה והתקשות מתחת לפלנל האפור של מכנסיו. היא חוותה דבר חי, נפרד לחלוטין מאדוארד שלה — ונרתעה. אז פלט את הצעת הנישואים שלו, ועם גאות הרגשות, והשמחה והצהלה וההקלה, והחיבוקים הפתאומיים, נשכח ממנה לזמן מה הזעזוע הקטן שלה. והוא היה המום כל כך מן ההחלטיות שלו עצמו, וגם מוגבל שכלית בשל תשוקה שלא מצאה לה פורקן, שלא היה יכול לשער את הניגוד שנכנס לחייה מאותו היום והלאה, את היחסים החשאיים בין גועל לשמחה.
     
    הם היו לבדם אפוא, ולהלכה חופשיים לנהוג כרצונם, אבל הם המשיכו בארוחת הערב בלי שום תיאבון. פלורנס הניחה את סכינה והושיטה את ידה אל אדוארד ולחצה את ידו. מלמטה נשמעו צלילי הרדיו, צלצוליו של בּיג בֶּן בפתח חדשות השעה עשר. קליטת שידורי הטלוויזיה לאורך רצועת החוף הזאת היתה חלשה בגלל הגבעות השוכנות בפנים היבשת ממש. האורחים המבוגרים יותר ודאי ישבו למטה בטרקלין, אומדים את מצב העולם אגב שתיית משקה שלפני השינה — במלון היה מבחר טוב של ויסקי מסוג סינגל מאלט — וכמה מן הגברים פיטמו את מקטרותיהם בפעם האחרונה ביום ההוא. ההתכנסות סביב הרדיו לקראת המהדורה העיקרית היתה הרגל של ימי המלחמה שלעולם לא ייגמלו ממנו. אדוארד ופלורנס שמעו את הכותרות העמומות וקלטו את שמו של ראש הממשלה, ודקה או שתיים לאחר מכן נשמע קולו המוכר המוגבר בנאום. הֶרוֹלד מֶקמילֶן נאם בוועידה בוושינגטון על מירוץ החימוש ועל הצורך בהסכם שיאסור על ניסויים בנשק גרעיני. מי לא מסכים שאיוולת היא להמשיך בניסויים גרעיניים באטמוספרה ולחשוף לקרינה את כוכב הלכת כולו? אבל שום אדם מתחת לגיל שלושים — ודאי לא אדוארד ופלורנס — לא חשב שלראש ממשלה בריטי יש השפעה רבה על ענייני העולם. משנה לשנה קיבלו עוד כמה מדינות את עצמאותן החוקית, והאימפריה הלכה והתכווצה. עכשיו לא נותר כמעט דבר, והעולם היה שייך לאמריקאים ולרוסים. בריטניה, אנגליה, היתה מעצמה קטנה חסרת חשיבות — היה משום עונג של חילול השם באמירה הזאת. דעתם של היושבים למטה היתה שונה, כמובן. כל מי שהיה בן ארבעים ויותר ודאי נלחם או סבל בזמן המלחמה וידע מוות בשיעור יוצא דופן, ולא היה מסוגל להאמין שהיסחפות אל השוליים היא הגמול על כל מה שהוקרב.
    אדוארד ופלורנס עתידים היו להצביע בפעם הראשונה בבחירות הכלליות הבאות וייחלו לניצחון מוחץ של הלייבור, שיהיה גדול לא פחות מן הניצחון המפורסם של 1945. בני הדור הקודם שעדיין חלמו על אימפריה ודאי יפנו את מקומם בתוך שנה שנתיים למדינאים כגון גֵייטסקֶל, וילסון, קרוֹסלֶנד — אנשים חדשים בעלי חזון של מדינה מודרנית שיש בה שוויון והדברים מתבצעים בה הלכה למעשה. אם לאמריקה יכול להיות נשיא תוסס ויפה תואר כמו קנדי, גם לבריטניה יכול להיות מישהו דומה — על כל פנים ברוחו, כי איש במפלגת הלייבור לא היה זוהר כל כך. הריאקציונרים הנפוחים שעדיין נלחמים את המלחמה הקודמת, עדיין מתגעגעים אל המשמעת והמחסור שלה — זמנם עבר. אדוארד ופלורנס חלקו את ההרגשה שיום אחד בקרוב תשתנה הארץ לטובה, שכוחות צעירים דוחקים ומחשבים להתפרץ, בדומה לאדים בלחץ, והרגשה זו נמהלה בהתרגשות מן ההרפתקה המשותפת שלהם עצמם. שנות השישים היו העשור הראשון בחייהם הבוגרים, ולא היה ספק בלבם שהעשור הזה שלהם הוא. מקטרי המקטרות שישבו למטה במקטורניהם כסופי הכפתורים, עם ויסקי "קאוֹל אִילה" בעל החוזק הכפול, וזיכרונות ממערכות בצפון אפריקה ונורמנדי, ושרידים מטופחים של סלנג צבאי — לא להם לתבוע חזקה על העתיד. עת ללכת, רבותי, אנא!
    הערפל המגביה הוסיף לחשוף את העצים הסמוכים והצוקים הירוקים העירומים שמאחורי הלגונה וחלקים של ים כסוף, ואוויר הערב החלק זרם פנימה סביב שולחנם, והם הוסיפו להעמיד פנים שהם אוכלים, לכודים ברגע של דאגות פרטיות. פלורנס רק הזיזה את האוכל שעל צלחתה לכאן ולכאן. אדוארד לא אכל אלא נגיסות סמליות של תפוח אדמה שחתך בקצה מזלגו. חסרי אונים האזינו לידיעה החדשותית השנייה, וידעו כמה משמים מצדם לקשור את התעניינותם בזו של האורחים למטה. ליל כלולותיהם, ואין להם דבר לומר. מתחת לרגליהם עלו המילים עמומות, אבל אוזניהם קלטו את "ברלין" והם ידעו מיד שזה הסיפור שריתק לאחרונה את כולם. סיפור של הימלטות מהמזרח הקומוניסטי אל מערבה של העיר בספינת קיטור שהוחרמה על אגם וַנזֶה, כשהפליטים משתוחחים בתא ההגה כדי לחמוק מכדורי השומרים המזרח־גרמנים. הם הקשיבו לזה, ועכשיו, באורח בלתי נסבל, לידיעה השלישית, על ישיבת הסיום של ועידה אסלמית בבגדד.
    מחוברים לאירועים עולמיים בשל טיפשותם שלהם! זה לא היה יכול להימשך. הגיעה השעה לעשות מעשה. אדוארד שחרר את עניבתו והניח בתקיפות את סכינו ומזלגו מקבילים זה לזה על צלחתו.
    "אנחנו יכולים לרדת ולהקשיב כמו שצריך."
    הוא קיווה להישמע מבדח וכיוון את עוקצנותו נגד שניהם כאחד, אבל המילים יצאו מפיו בפראות מפתיעה, ופלורנס הסמיקה. סבורה היתה שהוא מותח עליה ביקורת על שהיא מעדיפה את הרדיו על פניו, וקודם שהספיק לרכך את דבריו או להקל בהם ראש מיהרה ואמרה, "או שנלך למיטה," והסיטה בעצבנות שערה בלתי נראית ממצחה. כדי להמחיש כמה הוא טועה הציעה את הדבר שיראה מפניו וידעה שהוא רוצה בו יותר מכל. באמת היתה שמחה יותר, או אומללה פחות, לרדת אל הטרקלין ולבלות את זמנה בשיחה שקטה עם הגברות על הספות הפרחוניות בשעה שהגברים שלהן שוקעים בכובד ראש בתוך החדשות, בתוך סופת ההיסטוריה. כל דבר חוץ מזה.
    בעלה חייך וקם על רגליו והושיט את ידו בטקסיות מעבר לשולחן. פניו אף הן היו ורודות במקצת. לרגע נצמדה המפית שלו אל מותניו ונתלתה שם מגוחכת כמו אזור חלציים, ואחר כך ריחפה לה אל הרצפה בתנועה איטית. לא היה בידה לעשות דבר חוץ מלהתעלף, ובתור שחקנית לא היה לה סיכוי. היא קמה על רגליה ונטלה את ידו, בטוחה שהחיוך שהיא מחזירה לו נוקשה ולא משכנע. היא לא היתה מסתייעת בידיעה שבעיני אדוארד, השרוי כבתוך חלום, היא נראתה מקסימה מתמיד. משהו במראה זרועותיה, הוא נזכר שחשב כך לאחר מכן, זרועות עדינות ופגיעות שבמהרה ייכרכו באהבה סביב צווארו. ועיניה החומות הבהירות היפות, שהתנוצצו בתשוקה שאין להתכחש לה, והרטט הקל של שפתה העליונה, שבאותו הרגע עצמו לחלחה בלשונה.
    בידו החופשית ניסה לאסוף את בקבוק היין ואת הכוסות המלאות למחצה, אבל המאמץ היה קשה מדי ומסיח את הדעת — הכוסות דחקו זו את זו, רגליהן הצטלבו בידיו והיין נשפך. לכן לפת את הבקבוק לבדו בצווארו. אפילו במצבו הנרגש והמתוח נדמָה לו שהוא מבין את האיפוק הנהוג והמקובל הזה שלה. סיבה נוספת לשמחה היתה אפוא שהנה הם עומדים לפני האירוע החשוב הזה, לפני קו פרשת המים של ההתנסות הזאת, יחד. והעובדה המסעירה היתה שפלורנס היא שהציעה שילכו למיטה. מעמדה החדש שחרר אותה. כשידה עודנה בידו הקיף את השולחן והתקרב אליה כדי לנשקה. ומפני שסבר שהמוני הוא להחזיק בידו בקבוק יין בשעת מעשה, שב והעמידו על השולחן.
    "את יפה מאוד," לחש.
    היא אילצה את עצמה לזכור כמה היא אוהבת את האיש הזה. הוא טוב לב, רגיש, והוא אוהב אותה ולא יעשה לה כל רע. היא משכה בכתפיה והתכנסה עמוק יותר אל תוך חיבוקו, התרפקה על חזהו ושאפה אל קרבה את ריחו המוכר, שהיה בו משהו עצי ונוסך ביטחון.
    "אני מאושר כל כך פה אתך."
    "גם אני מאושרת כל כך," אמרה חרש.
    כשהתנשקו חשה מיד בלשונו, מתוחה וחזקה, דוחקת ונכנסת בין שיניה, כמו איזה בריון שמפלס לו דרך אל תוך חדר. נכנס לתוכה. לשונה שלה התקפלה ונסוגה בסלידה אוטומטית, ופינתה לאדוארד חלל גדול עוד יותר. הוא ידע היטב ידע שהיא לא אוהבת להתנשק ככה, ועד כה מעולם לא היה תקיף כל כך. בשפתיים מהודקות בחוזקה אל שפתיה חקר את הקרקעית הבשרנית של פיה ואחר כך העביר את לשונו על פני שיני הלסת התחתונה שלה אל תוך החלל הריק שלפני שלוש שנים צמחה שם במעוקם שן בינה עד שנעקרה בהרדמה כללית. השקערורית הזאת היתה המקום שלשם היתה לשונה שלה תועה בדרך כלל כששקעה במחשבות. בכוח האסוציאציה היה החלל הזה דומה לרעיון ולא למקום של ממש דווקא, מקום דמיוני פרטי ולא חלל ריק בחניכיה, ומוזר היה הדבר בעיניה שלשון אחרת יכולה אף היא להיכנס לשם. הקצה הקשה ההולך ומתחדד של השריר הזר הזה, הרוטט חיים, הוא שעורר בה דחייה. ידו השמאלית הפתוחה לחצה מעל לשכמותיה, ממש תחת צווארה, והגביהה את ראשה אל ראשו. הקלאוסטרופוביה וקוצר הנשימה שלה גברו, ובה בשעה גמרה בדעתה ביתר שאת שאסור לה להעליב אותו. הוא היה תחת לשונה, הודף אותה כלפי מעלה אל תקרת פיה, אחר כך עליה, דוחף כלפי מטה, אחר כך החליק מעדנות לצדיה ומסביבה, כאילו ביקש לכרוך סביבה קשר פשוט. הוא רצה לעורר את לשונה לפעילות משלה, לפתות אותה לדואט אילם נתעב, אבל היא יכלה רק להתכווץ ולהתרכז במאמץ לא להיאבק, לא להקיא, לא להיתפס לבהלה. אילו הקיאה לתוך פיו, צצה במוחה מחשבה פרועה אחת, היו נישואיהם באים אל קצם מיד והיא היתה נאלצת לחזור הביתה ולהסביר את עצמה להוריה. היא הבינה יפה שהעסק הזה של הלשונות, החדירה הזאת, היא ייצוג בזעיר אנפין, tableau vivant 2 טקסית של מה שצפוי להתרחש, כמו פתיחה של מחזה ישן שמגוללת את כל מה שחייב לקרות.
    כשעמדה וחיכתה עד שיעבור הרגע המסוים הזה, ידיה נחות על מותניו של אדוארד לשם מראית עין, הבינה פלורנס שנגלתה לה אמת ריקה, מובנת מאליה די צורכה בדיעבד, ראשונית ועתיקה כמו "דֵינגֶלְד"3 או כמו זכות הלילה הראשון, וכמעט בסיסית מכדי להגדירה: כשהחליטה להינשא, לזה בדיוק הסכימה. היא הסכימה שנכון וראוי לעשות זאת, ושהדבר ייעשה לה. כשהיא ואדוארד והוריהם פסעו בשורה עורפית אל החדר העגמומי של תשמישי הקדושה אחרי הטקס כדי לחתום ביומן, זה הדבר שחתמו עליו בשמותיהם, וכל השאר — הבגרות לכאורה, הקונפטי והעוגה — לא היה אלא הסחת דעת אדיבה. ואם אין הדבר לרוחה היא לבדה נושאת באחריות, שכן כל בחירותיה בשנה החולפת הלכו והצטמצמו והוליכו אל הדבר הזה, והאשמה היתה כולה שלה, ועכשיו באמת חשה שמתעוררת בה בחילה.
    לשמע גניחתה ידע אדוארד שאושרו כמעט שלם. תחושה מענגת של חוסר משקל אפפה אותו, כאילו עמד מוגבה מעט מעל לקרקע, ולכן התנשא בנועם מעליה. היה כאב מענג באופן שלבו נדמָה כעולה והולם בבסיס גרונו. התרגשות אחזה בו בשל המגע הקל של ידיה, לא רחוק כל כך ממפשעתו, וההיענות של גופה הנהדר החבוק בזרועותיו, והקול המלא תשוקה של נשימתה המהירה בנחיריה. לשונה העוטפת ברוך את לשונו שנדחקה כנגדה הביאה אותו אל סף שיכרון חושים לא מוכר, תחושה קרה ונוקבת ממש מתחת לצלעות. אולי יצליח לשכנע אותה יום אחד בקרוב — אולי אפילו הלילה, ואפשר שלא תזדקק לשכנוע — להכניס את הזין שלו לתוך פיה הרך היפהפה. אבל מפני המחשבה הזאת הוצרך לנוס מהר ככל האפשר, שכן נשקפה לו סכנה אמתית שיגמור מוקדם מדי. הוא חש שזה כבר מתחיל, מושך אותו אל עבר החרפה. בעוד מועד חשב על החדשות, על פניו של ראש הממשלה, הרולד מקמילן, גבה קומה, שחוח גו, דומה לסוס ים, גיבור מלחמה, ישיש עובר בטל, איש שהוא כל דבר חוץ מסקס, ולכן אידאלי למטרה. מאזן תשלומים, הקפאת שכר, פיקוח על מחירים. היו שגידפו אותו על שוויתר על האימפריה, אבל לא היתה בררה בעצם, לנוכח רוחות התמורה הללו המנשבות ברחבי אפריקה. איש לא היה מקבל את המסר הזה מידי איש מפלגת הלייבור. וזה עתה פיטר שליש מאנשי הקבינט שלו ב"ליל הסכינים הארוכות". לזה נדרש קצת אומץ לב. "מקי סכינאי", אמרה כותרת אחת, "מקבת!" הכריזה אחרת. אנשים רציניים התלוננו שהוא קובר את האומה תחת מפולת של טלוויזיות, מכוניות, בתי כלבו וזבל אחר. הוא נותן לאנשים מה שהם רוצים. לחם ושעשועים. אומה חדשה, ועכשיו הוא רוצה שנצטרף לאירופה, ומי יכול לומר בבטחה שהוא טועה?
    סוף סוף ייצב את עצמו. מחשבותיו התפוגגו, והוא שב ונהיה הלשון שלו, קצה הלשון ממש, ובאותו הרגע עצמו החליטה פלורנס שאינה יכולה לשאת עוד. היא חשה כבולה וחסרת אוויר, היא הלכה ונחנקה והיתה אחוזת בחילה. והיא שמעה צליל גובר והולך בהתמדה, לא בשלבים כמו בסולם אלא בגליסַנדוֹ איטי, ולא ממש צליל כינור או קול אדם, אלא משהו ביניהם, עולה ועולה באורח שאין לשאתו אבל נשאר בטווח שמיעה, קול כינור שהיה כמעט בעל משמעות, אומר לה משהו דחוף בתנועות ובהגאים שורקניים פרימיטיביים יותר ממילים. ייתכן שהיה בתוך החדר, או בחוץ בפרוזדור, או רק באוזניה, כמו טִנטוּן. ייתכן אפילו שהיא עצמה השמיעה את הרעש הזה. לא היה לה אכפת — מוכרחה היתה להימלט.
    בתנועת טלטול פתאומית משכה את ראשה לאחור והדפה ונחלצה מבין זרועותיו. בעודו בוהה בה בפתיעה, פיו עודנו פתוח ושאלה מתחילה להצטייר על פניו, תפסה בידו והוליכה אותו אל עבר המיטה. זה היה מעשה נלוז מבחינתה, מטורף אפילו, בשעה שכל חפצה היה לברוח מהחדר, לחצות את הגנים ולרדת בשביל וללכת אל החוף כדי לשבת שם לבדה. אפילו דקה אחת לבדה היתה מועילה. אבל תחושת החובה שלה היתה עזה עד כאב ולא היה בכוחה להתנגד לה. לבה לא נתן לה לאכזב את אדוארד. ומשוכנעת היתה שהיא אשמה לחלוטין. אילו באו כל אורחי החתונה ובני המשפחה ונדחסו איכשהו באין רואים לתוך החדר כדי לצפות בהם, היו רוחות הרפאים הללו מצדדות כולן באדוארד ובתשוקותיו הדוחקות, ההגיוניות. הן היו משערות שמשהו לקוי בה, והצדק היה עמן.
    היא גם ידעה שהתנהגותה ראויה לרחמים. בשביל לשרוד, בשביל להימלט מפני רגע נתעב אחד, מוכרחה היתה להסתכן ולמסור את עצמה לידי הרגע הבא, ולעורר את הרושם הלא מועיל שהיא כמהה לכך בעצמה. את המעשה הסופי לא היה אפשר לדחות לאין קץ. הרגע הלך וקרב אליה, כשם שהיא בטיפשותה נעה והלכה לקראתו. לכודה היתה במשחק שבכלליו לא הטילה ספק. לא היה בכוחה להימלט מן ההיגיון שהניע אותה להוליך, או למשוך את אדוארד על פני החדר אל עבר דלתו הפתוחה של חדר השינה ואל מיטת האפיריון הצרה צחורת הכיסוי. לא היה לה מושג מה תעשה כשיגיעו לשם, אבל הצליל האיום ההוא לפחות נפסק, ובשניות המעטות שיידרשו להם להגיע היו פיה ולשונה ברשותה, והיא יכלה לנשום ולהשתדל למשול ברוחה.
    • איאן מקיואן
    • איאן מקיואן

      איאן מקיואן נולד באנגלייה ב־1948 והתחיל לכתוב בראשית שנות השבעים. עד כה פרסם שני קובצי סיפורים קצרים ושנים עשר רומנים וחיבר תסריטים אחדים. יצירתו זיכתה אותו בכמה פרסים חשובים, ובהם, ב־1998, פרס בּוּקֶר היוקרתי על ספרו אמסטרדם. לעברית תורגמו עד כה מספריו גן הבטון, נחמת זרים, כלבים שחורים (עם עובד, סדרת פרוזה אחרת 1997), אהבה עיקשת (עם עובד, ספריה לעם 1999), אמסטרדם (ספריה לעם 2000) וכפרה (ספריה לעם 2002). שבת (עם עובד, ספריה לעם, 2006), החולם בהקיץ (עם עובד, 2006), על חוף צ'זיל (עם עובד, סדרת פרוזה אחרת, 2007), התמים (עם עובד, ספריה לעם 2007), סולאר (עם עובד, ספריה לעם 2011), דברי מתיקה (עם עובד, ספריה לעם 2013) וטובת הילד (עם עובד, ספרייה לעם 2015).

     
  • המלצות נוספות