הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • על בהונות
    ספר מוגן
     
  • על בהונות
    הקיבוץ המאוחד | 2017 | פרוזה מקור | 182 עמ'
    לפעמים היא תוהה לאן נעלם. למרות שכמעט שנתיים אין לה סיבה לדאוג, היא לא ממש מאמינה שהוא איננו ניצב מאחורי דלת, או יושב על הספסל בגן מול ביתה, או ממתין מנומנם במכוניתו. מדי פעם היא בטוחה שראתה את צלו בעקבותיה, או חשה את חום גופו חומק לידה, ברור ובהיר לרגע ואז נמוג. 
     
    גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אֵם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן.  
     
    ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט – אולי עוד היום, אולי בעוד רגע – ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים.
     
    האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? האם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו?
     
    שלוש הדמויות הללו – האֵם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים  עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, הממתין לפיענוח,  מרחף  על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול.   
     
    על בהונות הוא ספרה השלישי של אילנה וייזר-סנש. קדמו לו חלונות כפולים (ידיעות אחרונות) ומתוך הגוף (הוצאת הקיבוץ המאוחד). כמו כן כתבה את התסריט לסרט אמא של ולנטינה (בשיתוף עם הבמאי אריק לובצקי), על פי סיפור של סביון ליברכט. את המחזה השתיקה (בשיתוף עם המחזאי ניב כהן) ואת מחזה הילדים פחד. סיפורים קצרים ומאמרים פרי עטה התפרסמו בירחונים, במוספי עיתונים ובאסופות מאמרים.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 39
    הוספה למועדפים שלי
  • נעמי
     
    נעמי לוקחת כיסא ומתיישבת, שולפת מהמעטפה את כרטיס הברכה ששוליו מוזהבים, מוציאה עט ממגירת הסכו״ם ומתחילה לכתוב. כותבת 'דנה', ומוחקת. מלבינה בקו טיפקס, ממתינה רגע, נוגעת בנוזל הלבן באצבעה וכותבת על פניו: 'דנהל'ה שלי, מזל טוב'. ואז ממשיכה, העט רץ מאליו: 'ילדתי האהובה מכול, מאחלת לך שמחה. בלבי אני תמיד אתך. שלך, אמא'.
    מחייכת לעצמה, סוגרת ופותחת שוב את הברכה. הדובון שמצויר עליה פוער את פיו ומתוכו בוקעת שירה צרודה של יום הולדת שמח. היא סוגרת ומכניסה למעטפה לבנה, שולפת מן התיק את המתנה שלה, ארנק עור בצבע ירוק־דשא עם תפירה כחולה כהה בשוליים, ארוז בנייר משי דק, שריבועים ירוקים מצוירים עליו. מניחה את המעטפה על גבי נייר המשי, מסובבת אותה לכאן ולכאן ומרפה, הולכת ונעמדת אצל חלון המטבח. עיניה משוטטות על פני הרחוב השומם והיא אומרת לעצמה: הייתי צריכה לכתוב לה דבר מה נוסף, משהו אחר. משב רוח פתאומי מכה בעלווה הצפופה של העץ הניצב ממול, חושף את פתחו של הגן האפלולי הקטן, שלרגע נדמה שאור הבוקר כמו חלף על פניו והסתלק.
    יום ההולדת התשעה־עשר של דנה, והיא מתלבטת אם להעיר אותה, לבקש: בואי נדבר קצת דנה. להגיד: חבל שלא התגייסת בסופו של דבר. תירשמי כבר לפסיכומטרי, תחליטי מה את רוצה לעשות עם החיים שלך, תצאי לטיול הגדול כמו כולם, או תמצאי לפחות איזה עבודה. את יודעת שבגילך יש מי שעוזב את הבית?
    כבר התחילה לערוך את השולחן, קטפה פרחי אמנון ותמר מהגינה ושמה באגרטל כחול, ובעודה מניחה אותו ליד צלחתה של דנה ואת המתנה על הצלחת, עולה בראשה זיכרון רחוק:
    ״לא אדומים!״ צרחה הילדה, ״רק תחתונים כחולים, שמעת? רק כחול אני אוהבת.״ וכעבור שנים - דנה מכסה את עפעפיה בכחול הזה והקעקועים שעל בטנה צרובים בכחול קובאלט מתכתי, משורטטים בצורות מבעיתות שאפשר לדמיין רק בעננים. נעמי היתה רוצה לזחול אליה בלילה ולמחוק הכול, עד ששוב יהיה עורה של ילדתה לבן וקורן כמו פנינה שמקרבים בחושך לנר.
    ״העור שלך מבקש ליטוף,״ נהגה ללחוש לה כשהיתה קטנה ועדיין לא ידעה להגיד ״תעיפי את הידיים שלך אמא, הן קרות.״
    היא מניחה על השולחן קערת סלט קטנה ושני ספלים מקושטים בעיטור ארמני, שנותרו ממערכת הכלים שקנתה בירושלים ביום חמסין אחד לפני מספר שנים. ארבעים מעלות של חום איידו אז את האספלט המאובק, הרגליים נדבקו אליו, כאילו בוססו בדייסה סמיכה. היא השתרכה בין החומות, חרדה למדי. ימים מתוחים היו אז, אבל פתאום התחשק לה לטייל בעיר העתיקה כמו פעם. היא הסתובבה וחיפשה את ההוא שהיה שולף מהתנור בארבע לפנות בוקר פיתות לוהטות שעין צהובה מותכת במרכזן, נזכרת איך עמדו היא ואוריאל רועדים ברוח הבוקר המקפיאה, עייפים מצעידה ממושכת, מחככים כפות ידיים מול לועו הבוער של התנור, להוטים לאחוז בשקית הנייר שניחוח משכר של מאפה עולה ממנה. לשווא חיפשה את הכוך הקטן, את האופה עם סינרו המרובב, ששפמו הענק חרוך בקצותיו וקרחתו מבהיקה כל כך עד שהאש משתקפת בה. בעוד היא סובבת ברחובות שזכרה, עלה פתאום בדעתה שאולי האופה ההוא נחשד במשהו וחיסלו לו את העסק, או פשוט נמאס לו מהכול, והוא סגר ונסע למקום אחר.
    היא התקדמה במורד הרחוב עד שמצאה עצמה בפתח הרובע הארמני. נכנסה לחנות הראשונה וקנתה שתים־עשרה צלחות מעוטרות בפרחים כחולים, שש קעריות עם אותה דוגמה, ושישה ספלים. דנה תאהב את כל אלה, הרהרה כששילמה, מתעלמת ממבטו החמדני של המוכר.
    ורק כשהחלה לשׂרך שוב דרכה בין הסִמטאות, מחפשת מוצא, קלטה שהיא המטיילת היחידה ברחובות הריקים. לרגעים נדמה היה לה שהדרך מוּכּרת, ואז לפתע קלטה שהיא מסתובבת כך כבר שעות ובעצם מחמיצה בכל פעם את היציאה. הרגישה שתיכף תקרוס על האספלט שהפך לנהר חם שישרוף אותה וכל הצלחות שקנתה יימסו. צלצולים משונים, לא לגמרי זרים, הדהדו באוזניה. אלוהים אדירים, את מי אשאל איך לצאת מהגיהינום הזה?
    כשמצאה לבסוף את הפתח היתה כבר מטושטשת מעייפות, זרועותיה הולכות ונחלשות מכובדן של הצלחות שנשאה קרוב לשדיה, כאילו היו תינוק שהיא צולחת אתו נהר של אש.
    כשחזרה הביתה היתה מותשת לגמרי. דנה החמיצה פנים, אמרה שהצלחות הן קיטש, החרסינה זולה ותיסדק מהר במדיח, ואיך בכלל היא מעיזה להסתובב בימים כאלה במקום המוטרף ההוא ולסחוב משם את כל הזבל הזה. ירושלים בכלל מגעילה אותה, הדוסים מביאים לה את הסעיף עם התחפושת שלהם, הערבים מסכנים, והיא, אמא שלה, מנצלת אותם כמו כולם כשהיא מסתובבת ברחובות שלהם כאילו שהיא בגן חיות, וכולה מה זה - ירושלים. היא משחקת אותה חכמה על חלשים. צריך לשרוף שם הכול ולהתחיל מחדש. לא ידעה אז אם לבכות או לצחוק. היא בחנה את הפרצוף הזועם של דנה, את הפלומה המרעידה של גבותיה הבהירות, לחייה הסמוקות, שרטוט שפתיה שפלטו את הלהג המפתיע הזה. ממתי יש לילדה שלה דעה על העולם הסובב אותה? ניסתה להיזכר מתי ניהלו ביניהן אי פעם דיון פוליטי. דנה יצאה בינתיים את החדר והיא תהתה אם כדאי ללכת אחריה להגיד לה שבסך הכול חשקה נפשה בטיול קטן, ונכון - המקום ההוא לא שלנו, הוא השתקפות של ניצול והכחשה, מקום של סבל וקיום דחוק... או משהו דומה שיפתח שיחה, אבל היא היתה כל כך עייפה, והרעש הנורא שבקע פתאום מהחדר של דנה מנע את האפשרות שתדפוק על דלתה. מוסיקה היא קוראת לזה, נאנחה. מזגה לעצמה כוס מים קרים והתיישבה בסלון, שומעת את דנה גוררת כיסא, טורקת בחוזקה את דלת ארון הבגדים שלה, וצווחת מילים לא ברורות של שיר כלשהו. היה לה ברור שהצלילים הצורמים שבקעו מעבר לדלת המוגפת מכוּונים נגדה.
    היא תוהה מה להכין לדנה לארוחת הבוקר, ושוב עולות בראשה מילות הברכה שהצליחה לשרבט, ושוב גם אותן מילים כעוסות ומיותרות שעליה לסלק ממחשבותיה בכוח. אולי כשיֵשבו לאכול היא תוסיף ותבקש: ״בואי נדבר את הברכות שלנו, דנה.״ כמו שאמרה פעם הילדה לאביה ששכח כתמיד להתקשר אליה ביום הולדתה. הוא התקשר אז כעבור יומיים: ״רציתי שהברכה שלי תגיע אלייך מחוץ לארץ בדיוק ביום,״ קולו היה מתקתק ונטול התנצלות.
    נעמי הקשיבה מהטלפון שבחדר השינה -
    ״אבל כנראה הדואר מתעכב, ארנבונת מתוקה שלי. אל תדאגי, הברכה תגיע אלייך בעוד כמה ימים,״ שיקר לה בלי היסוס.
    ״זה בסדר, אבא,״ ענתה הקטנה בקול רועד מעלבון, ״נגיד עכשיו את הברכות שלנו.״
    הטלפון מצלצל, וגופה כמו משתתק. כך קורה לה בכל מקום בו היא נמצאת - בעבודה, עם חברים או בארץ אחרת. לפעמים היא תוהה לאן הוא נעלם. ולמרות שכבר כמעט שנתיים אין לה כל סיבה לדאוג, היא לא ממש מאמינה שהוא איננו ניצב מאחורי הדלת, או יושב על הספסל בגן שמול ביתה, או ממתין מנומנם במכוניתו. מדי פעם היא בטוחה שראתה לרגע את עדשות משקפיו מנצנצות בחושך, את צלו הולך בעקבותיה, או חשה את חום גופו חומק לידה, ברור ובהיר לרגע ואז נמוג.
    היא מרימה את השפופרת, לוחשת 'הלו' צרוד.
    ״היי, דנה נמצאת?״ נשמע קול מהוסס. ״זה עידו. אפשר לדבר אִתה?״
    ״יש לה היום יום הולדת,״ היא רוטנת. ״והיא עדיין ישנה. תתקשר יותר מאוחר או תשאיר לה הודעה בנייד.״
    ״כן, אני יודע, בגלל זה אני...״ הוא מתגמגם, ״פשוט קבענו...״ משתתק וכעבור רגע ממשיך ואומר, ״טוב, ואולי גם תגידי לה שאני...״ ושוב משתתק.
    שניהם ממתינים מעט, לשווא, והיא מנתקת ומצטערת שלא היתה חביבה יותר. זה לא עידו, נבוך וּמְרַצֶּה, קולו מתחלף - רגע גבוה וחורק ורגע גברי וכמעט רועם - שמטריד אותה, אלא דנה שמכעיסה אותה. וחוץ מזה היא שונאת לדבר בטלפון. אילו יכלה היתה מנפצת מזמן את כל מכשירי הטלפון בבית, את הנייד שלה, את המכשירים בעבודה. בין כה החברים שלה, לקוחות, דנה, תמר, ואפילו אבא של דנה - כולם מתלוננים שהיא לא נגישה.
    היא מסתובבת בבית חסרת מנוחה, חושבת מה תוסיף לברכה של דנה, תיכף תתיישב ותכתוב עוד משהו, חייבת לכתוב עוד כמה מילים. נעמדת מול המראה התלויה בסמוך לדלת הכניסה, רואה רגליים ארוכות וזרועות דקות, מותניים צרים וירכיים רחבות מעט, חזה כבד עם פטמות שבולטות מבעד לחולצת טריקו לבנה. היא מתקרבת. לפחות הפנים מנחמות, עצמות הלחיים בולטות, השפתיים נדיבות, לא כמו של דנה, אבל מעוצבות היטב. העיניים מעוננות, כמו אצל אבא שלה, שמת מזמן אבל בזיכרונה הוא עומד עוד רגע לבכות. שערה, עדיין משיי ושופע, יורד אל כתפיה, סתור על מצחה. היא מחליקה קווצה, מושכת מטה, מפזרת אותה עד שהיא מסתירה את הגבות. רק הגוף חסר פרופורציה, היא מסכמת לעצמה. זאת אומרת, הוא לא ממש נורא הגוף הזה, אבל מעולם לא היה מספיק אהוב עליה. כשהיא מלטפת אותו היא מנסה בעיקר למחוק איברים, או לחטב אותם בדמיונה.
    היא ניתקת מהמראה, ממהרת לחדרה של דנה, דופקת חרש ולא ממתינה, יודעת שדנה ישנה עדיין. פותחת בזהירות את הדלת. החדר חשוך והיא מגששת אל המיטה, מרימה מעט את התריס שמעל לראשה של הילדה, רוכנת מעליה, לוחשת לתוך אוזנה: ״מזל טוב, מתוקה שלי, קומי, עידו כבר התקשר, תיכף בטח גם אבא, וחברות שלך ותמר והילדים, כדאי לך לקום מלאך שלי. יום יפה בובה.״ דנה מתהפכת על גבה, ממלמלת משהו לא מובן, ופתאום מתמתחת ופוערת בבת אחת שתי עיניים גדולות, משפשפת את אפה הזעיר, מגרדת מתחת לבית השחי ובעורף, מבליטה לרגע שפה תחתונה, נפוחה משינה ושואלת בקול עירני ודרוך כאילו לא ישנה כלל: ״אבא... אבא התקשר?״
    נעמי נרתעת ומזדקפת, בגבה זורמים עִקצוצים. אסור לה להתכופף לזמן ממושך, זה מכביד על הגב ועל הברכיים. אדוות כאב מרחיבות מעגל אל מותניה ומטה אל החלק האחורי של הירכיים. תיכף תיאלץ להתיישב. ״הוא בטח עוד מעט יתקשר,״ היא אומרת. מתלבטת אם לשלוח יד ללטף את השיער המעוך, הצבוע אדום עז. ״ארוחת הבוקר מוכנה, דנהל'ה,״ היא מוסיפה, ולפני שעולה בידיה לומר עוד משהו רך ומרַצה, דנה עוצמת את עיניה, מסתובבת בכבדות לצד השני, ובתוך שניות היא שוב ישנה.
    נעמי עומדת מעליה, רעד קל מטלטל את גופה, גרונה יבש. תוהה מה תעשה עכשיו, ופתאום צץ במוחה רעיון: היא תארגן לדנה מסיבה, תזמין חברות, תפנה את הסלון, תתלה בלונים. תהיה גם מוזיקה מהסוג שנערות אוהבות, וכמובן מתנות לדנה, וכיבוד. הן ירקדו וישירו, והיא תבקש מכולן שיקריאו בקול את הברכות שלהן. הרעיון קוסם לה. היא תזמין גם את חנה ומריסה, ואת תמר, אין ספק שתמר תדע מה לקנות ואת מי להזמין.
    היא פונה ויוצאת בשקט מהחדר למטבח ומכינה לעצמה קפה שחור. פתאום נדמה לה שהבית מואר מדי והיא מגיפה את התריסים בסלון ומתיישבת. רעיון המסיבה לא מניח לה. הוא קל להפקה, בעיקר כשתמר נוטלת בו חלק. משננת את מספר הטלפון ואת מילות הפתיחה. אני שונאת את הטלפון הזה, אומרת לעצמה, מתקשה לחבר בראשה מילים פשוטות כמו מה שלומך תמר, מנסה להתעודד כשהיא זוכרת את החמימות והנדיבות שזורמות ממנה, את העובדה שתמר לא נטשה אותה גם אחרי שהתגרשה ותמר הפכה לגיסתה־לשעבר. אולי לא אהבה היתה שם, אלא מעין סוג של אחריות. כאילו אמרה תמר לעצמה: היא לא מספיק אהובה, צריך למלא קצת את החסר.
    אין ספק שהיא תתפנה ותרצה לפגוש אותה עוד הבוקר כדי לתכנן, ולבטח תשתף גם את ילדיה, הילה וגלעד, שיירתמו ברצון לסייע לאמם. הכול יזרום כמו שצריך וכשיָחלקו שתיהן סלט גדול במסעדה אופנתית ויקרה, תמר תאמר לה שוב שדאגתה לדנה מופרזת.
    ״תני לה לגדול עוד קצת. את תראי,״ תפציר בה, ״ככה זה אצל בנות. גם הילה מתנהגת נורא לפעמים. היא יכולה להגיד לי שאני נראית עייפה ואני נפגעת עד עמקי נשמתי, אבל היא כל כך מוכשרת, סיפרתי לך כמה קיבלה בפסיכומטרי? ממש לא להאמין, רק שתמצא לה כבר מישהו, עוד מעט עשרים ושלוש ותמיד כל כך לבד.״
    נעמי תחפור בערימת הירקות שלפניה, תשלוף עגבניית שרי מצומקת, תתקע אותה בפיה ותהנהן אל תמר שתגיד: ״וגלעד, לעומת זה, יכול להגיד לי משהו כמו, הגיע הזמן שתתלבשי לגילך, אמא. את מזדקנת. ואני עדיין ארגיש שאני נראית נפלא. אתו הכול אחרת. ככה זה בנים ואמהות.״
    היא משחזרת מראש כל פרט בשיחתן, הדקות הראשונות נפלאות, מסֵבות נחמה ותחושת משפחתיות. הסלט יהיה טעים, היא תהיה מוכנה להתרווח בתוככי הקרבה הזאת, כמעט להאמין לה, ואז פתאום תמר תשאל: ״ומה שלום אחי? כבר התקשר הבוקר? בטח יתקשר עוד מעט. הוא הרי אף פעם לא שוכח. אולי אפילו יפתיע ויגיע בעצמו, מי יודע? כבר עשה את זה פעם, את זוכרת? נדמה לי שזה היה ביום־הולדת חמישים שלי. הוא נחת בהפתעה מלונדון ישר לתוך המסיבה.״ היא תצחק ותתענג על הזיכרון, בעוד נעמי תלך ותתכווץ, תשתוקק למחות, ועד סוף שיחתן כבר יחנקו את גרונה כעס ותסכול וגם גרעיני רימון מעוכים שתִשלה מתוך שאריות הסלט, ובפעם המי יודע כמה תרגיש נזופה ונלעגת ובעיקר בודדה. תמר מצליחה לעשות לה את זה במתק שפתיים. המילים נשלפות מפיה כמו שעטה ממוקדת ומונוטונית, שאי אפשר לעצור.
    אקס־גיסתה היא אשה גבוהה ומלאה, בעלת תווי פנים עזים: שפתיים ענקיות וחושניות, עיני שקד שחורות מוקפות ריסים ארוכים במיוחד שכמו מודבקים לקצות עפעפיים שנדמה כי אינם מעפעפים לעולם, מצח גבוה ולחיים משוחות בוורוד שמשווה לה מראה מלכותי. היא בת חמישים וחמש, מתרפקת על התואר האלמותי 'אלמנת טייס', ומנסה לשכוח שבעלה נפטר מדום לב במלון ניו־יורקי בזרועותיה של דיילת. אחרי מותו נדמה היה לכולם שתמר התגברה מהר על הבושה, נטלה לידיה את ניהול הנכסים הרבים שהותיר בעלה והיא מתנווטת בקלילות ובמיומנות בין עורכי דין, מנהלי עסקים למיניהם, חלקות נדל״ן ודירות להשכרה, מרחיבה ומסעפת את עסקיה, מבטיחה לה ולילדיה חיי תפנוקים חסרי דאגה. בנוסף היא נחשבת למארחת נפלאה, בעלת טעם משובח, ואשת חברה מקושרת היטב, שיודעת הכול, ובמה שאינה מבינה, היא נעזרת בצוות מיומן - שמסביר לה. אבל פעם אחת, ברגע של גילוי לב, הודתה בפניה כשנעמי החמיאה להצלחתה המהירה, ״את יודעת, נעמיל'ה, הכול אני עושה כדי לטשטש את העלבון, ובכל זאת זה לא עוזר. לכן אני ממשיכה להצליח. בחיים הקודמים שלי לא ממש הצלחתי, כמו שאת יודעת. הזנזונת שבין הרגליים שלה אבא של הילה וגלעד נשם את נשימותיו האחרונות, לא היתה הראשונה, ואם הלב שלו היה מחזיק מעמד היו באות עוד אחריה.״ היא השתתקה, נשמה עמוק וליטפה לחי ורודה, מחליקה עליה כמבקשת לנחם את עצמה, ומהורהרת, חיוך קטן בזוויות שפתיה הענקיות, אמרה, ״אבל אפילו היום אני לא מסוגלת להגיד לעצמי שהוא היה חתיכת בן זונה וברוך שפטרנו. אני עוד מתגעגעת אליו. איך אפשר להסביר את זה? עדיין לא החלטתי מה טוב יותר: להיות אשתו של קפטן 'אל על' עשיר חתיך ובוגד סדרתי, או להיות אלמנתו.״
    תמר מעולם לא ויתרה עליה. כשנשארה נעמי לבדה התגייסה למענה ללא היסוס. לא פעם הוזמנו, דנה והיא, לארוחות חג ולחופשות קיץ בבית רחב הידיים, המפנק, בצהלה. היא עצמה היתה באה אליה בחברת ילדיה הילה וגלעד, או עם ידיד ואפילו עם כמה חברים, משתפת פעולה גם עם מריסה, חברתה של נעמי, ושתיהן מתאמות אִתה לוחות זמנים ופעילויות, כדי למלא את הבית שהתרוקן. מפעם לפעם נסעו עם הילדים לחופשה באירופה, ונראה היה שאלה ימים יפים לשתי המשפחות. תמר נהגה במכונית השכורה, מנווטת את דרכה בביטחון, ונעמי התמסרה ליפי המראות והנופים.
    ״הכי בעולם, חוץ מהילדים שלי ואחי, אני אוהבת אותך,״ הצהירה תמר באוזניה לא פעם.
    ובכל זאת מקננת בלבה של נעמי תחושה שתמר נוטרת לה. ״תיזהרי לא להרחיק ממך יותר מדי את העולם,״ אמרה לה פעם. ״מפתיע כמה שהלבד יכול להכאיב.״
    אפילו בשנים הראשונות לנישואיה, כשתמר היתה עדיין עקרת בית צעירה, זיהתה נעמי את דרכיה החכמות של גיסתה, והרגישה קטנה ומסורבלת לידה. כבר אז חשדה שהתכונה המאפיינת אותה היא היכולת המופלאה להכחיש ולהדחיק. ״היא תמיד סובלת קצת פחות מאחרים,״ היתה נעמי אומרת לגדעון. ״יש לה כנראה זיכרון קצר ויכולת מופלאה לבלוע, וכשהיא בולעת אין הפרשות, אין מיחושים, אין חרטות. הכול נמס ונעלם.״
    בעלה היה מגחך למשמע ניסוחיה, מחליק ידו ברכּות על שערה ואומר: ״תראי נעמיל'ה, מה מולידה קנאת נשים.״
    היא בוחנת את ספל הקפה שבידה. חומו התפוגג, הגרגרים כבר שקעו והיא לוגמת ממנו בחיפזון, מבינה יותר ויותר שבעצם אין לה כוח לארגן מסיבה, ובעיקר אין לה חשק שתמר תשתלט לה על החגיגה. האשה המפתה תיקח את הילדה שלה, תנשק אותה, תתעלם מהערותיה העוקצניות, תגרור אותה בערמומיות חיננית לשיחה חושפנית שאת פרטיה הן יסתירו ורק שאריות של תלונה ינדדו ויגיעו אליה בסופו של דבר כשתמר תצהיר באוזניה: ״לא קל לילדה, את יודעת. היא מחפשת דרך בינך לבין אבא שלה, אבל היא לא ממש אבודה. היא יודעת שהיא אהובה. חשוב להגיד לה את זה שוב ושוב.״
    והיא תאבק בתחושת התבוסתנות שתחלחל בה למשמע המילים, ותחפש לשווא מה להשיב.
    ככל שהיא חושבת על כך יותר ממש לא בא לה שבסוף זאת תהיה המסיבה שהדוֹדה תמר עושה לדנה. היא הרי תאפה עוגת שוקולד של ארבע קומות עם משטח קצפת למעלה ועליו בובות מרציפן בבגדי נשף צבעוניים. היא תעזור לדנה לכבות את הנרות בנשיפה עצומה שתאיים על רחבת הריקודים של בובות המרציפן והיא תשיר לילדה 'היום יום הולדת' בקולה העמוק, הרועם, ותגבר על כולם בלי לזייף, וגם המתנה שלה תהיה נדיבה וקולעת. לבטל הכול! למחוק! מזדעקת בתוכה המחשבה. אין לה בכלל חשק לכל זה. מריסה וחנה החברות שלה היו נרתמות ברצון לעזור לה, אבל היא יודעת שבסוף לא תבקש גם מהן.
    היא קמה ומוזגת לעצמה עוד ספל קפה, ממתיקה בשתיים וחצי כפיות סוכר, בוחשת וחשה אשמה. לאחרונה ירכיה התעבו עוד, יש סכנה שתשמין ללא תקנה. מצב רוחה מידרדר עכשיו מאוד, אין לה חשק לקרוא שוב לדנה. המחשבה שהילדה דומה מעט לדודתה מטרידה. דנה ביקורתית ובוטה יותר, ובכל זאת יש דמיון. גם צליל קולן דומה: עמוק ומחוספס משהו. אמנם זה של תמר מרוח יותר, עטוי קטיפה וחם, אבל לשתיהן אותה איכות מהפנטת, שטוב להישמר מפניה.
    היא לוגמת וסחרחורת תוקפת אותה, שולחת יד ומעסה מעט את העורף. היה נעים לחוש עכשיו אצבעות חזקות שאוחזות בחוליות הצוואר שלה, מפוקקות ומעסות אותן בכוח, לשות את בשרה מעלה ומטה במורד הגב. היא נאבקת בתשוקה פתאומית, חריפה, לחזור למיטה, לאונן ולהירדם. זה יפייס אותה. אבל היום יום ההולדת של דנה, היא תיאלץ להמתין ללילה כדי לשלוח אצבע אל תוך המקום החם והרגיש ההוא ולהרעיד אותה שם עד שיהיה לה טוב.
    גרגרי קפה ממלאים את פיה בעיסה שחורה. שוב לא נזהרה ושתתה עד תחתית הספל. אין לה כוח לקום לשטוף את הפה. היא יורקת לתוך הספל הפושר שבידיה. כעס עולה ומציף אותה: למה היא לא קמה כבר הילדה הזאת? מבטה חולף על פני החדר, מתעכב אצל הטלפון, ולבה מאיץ את פעימותיו. היא מנסה להסתכל הלאה משם אל השולחן הערוך לכבוד דנה, אבל מבטה נתקע במכשיר, יודעת שאם תמשיך לבהות בו הוא ייכנע ויצלצל. מי שזה לא יהיה, אפילו עידו או גדעון, או גלעד והילה, חנה או מריסה או אחת החברות של דנה - היא לא תענה. הקפה שירקה לִכלך את בד הטריינינג הבהיר. היא מזנקת אל הכיור, פותחת את הברז לנקות את החלק המוכתם, אבל הוא נמרח עוד יותר. מתכופפת לשטוף את פיה, המים הקרים מכאיבים לחניכיים ומזכירים לה את התור לדוקטור בן־דוד שקבעה לצהריים. היא יורקת לכיור, כתמים חומים ניתזים לכל עבר, סוגרת את הברז ומנגבת את הפה והפנים, משליכה את המגבת לכיור, מודעת לכך שזה מעשה טפשי, הרי יש להשליך אותה לסל הכביסה, ביחד עם הטריינינג. הבטן שלה מתערבלת, משמיעה רעשי מצוקה, בעוד רגע תקיא את הקפה המחורבן הזה שקלקל לה את הבוקר. היא משרכת רגליה בחזרה לסלון, משליכה עצמה על הכורסה, מתחרטת על כך שלא הלכה לעבודה. לקוחות מחכים לה שם, וגם דוחות ומכתבים ופגישות שקבעה, והמנכ״לית של אותה חברה שכל העובדים שלה נראים כאילו הושאלו ממוזיאון שעווה. על כל זה ויתרה הבוקר לכבוד יום ההולדת. שעת ייעוץ של רואת־חשבון היא שעה יקרה, גם דנה היתה צריכה להבין את זה, אבל היא עדיין ישנה, וכשתתעורר מן הסתם תעקם פרצוף לנוכח ההכנות שלה, וכשנעמי תציע את ארוחת הבוקר המשותפת, היא תתקוף אותה בלשונה המושחזת, הבוטה, תגיד, את לא מבינה אמא. כמה סרטים אני אוכלת על השטויות שלך. מי צריך את היומולדת העלוב הזה? תפסיקי להתבכיין ולשבת לי כמו עלוקה על המצפון, תעופי לי מהחדר ותמצאי לך חיים. ונעמי תבלע ותבליג, אשמה מהולה באימה תכרסם בתוכה, והיא לא תצרח לתוך פרצופה של בתה, את בת תשע־עשרה ילדה, אולי באמת תעופי את מהבית.
    קולות פולשים לתוך הזייתה: גרגור, השתנה, פיהוק קולני מלווה באנחה, ואחריו צחוק רועם שמפלח את השקט, ולִחשוש, ושבר שיחה. זוהי דנה שמשוחחת בטלפון: ״אני מנשקת אותך בכל מקום, טיפשון,״ אומרת התינוקת שלה למישהו מאושר מעבר לקו.
    פונה למטבח, מחממת מחבת ושוברת לתוכה ביצה. בעודה עוקבת אחרי הבעבוע הלוהט של החלבון הנקרש, מפלחת צעקה את האוויר: ״נורא מסריח פה, אמא, תפתחי את החלון, אני תיכף מקיאה!״
    היא מתעלמת, מניחה את הביצה המטוגנת על צלחת, מקשטת בירקות, יוצרת פרצוף מצחיק, ומניחה גם את המתנה והברכה שלה. אחר כך היא חוזרת לסלון. ״הביצה תתקרר לך,״ היא לוחשת כמו לעצמה.
    מתיישבת ומקשיבה ללחשושים השבים ועולים מאחורי הדלת הסגורה. ושוב צחוק, חמים ושקט, כמעט אמהי, זר ובכל זאת מוכּר, מעורר בה מין געגוע שכזה, שלפתע כל כך היתה רוצה ללטף את ראשה של דנה, את לחייה, את הקעקועים שעל בטנה הרכה, ולחוש אותה פעם נינוחה ומתמסרת.
    מבעד לחלון הגדול היא רואה את אמירי העצים ניצבים בלב הגינה הקטנה, השוממה. לרגע נדמה לה כאילו צִלה של דנה חומק מבעד לפתח המוצל בגדר החיה, והיא רוצה לצעוק, לא לשם, דנה, בואי הנה, תחזרי מיד!
    ואפילו שאוריאל כבר מזמן הפך לזיכרון, ואולי הוא בכלל מת - שהרי שנתיים וחצי לא שמעה ממנו - היא עדיין נתונה במלחמה הזאת, ותהיה שבויה בה עד שתאזור אומץ ותשב מול ילדתה ותספר לה אחת ולתמיד איך התגלגל הכול ונהיה.
    מנזר בדרך לירושלים. חדר קר, מרוהט בפשטות עלובה, מבעד לחלון ענפי זית נעים ברוח, מכים שוב ושוב, כמו מתכוונים לשבש את ערוצי הזרימה של מי הגשם על גבי הזגוגית העכורה.
    הם התגוששו. היא צחקה. הוא ניסה להצמיד את פלג גופה העליון אל המיטה כדי לגהור עליה. היא נאבקה בפראות שהפתיעה אותו, צחוקה הפך לנהמה שקטה, מקוטעת. היא הרחיקה אותו מעט, קיפלה ברך אחת קרוב לחזה והעיפה אותו מעליה. הוא ריחף לרגע, המום מעוצמת ההדיפה, ואחר כך נחת לאחור וראשו נחבט בכוח ברדיאטור.
    כשאחזה בכף ידו, בעוד הרופא התורן במיון תופר את הפצע המדמם, היא ניגבה בעדינות את לחיו המוכתמת, קירבה את פניה אל פניו ושאלה: ״כואב לך? אני נורא מצטערת.״ הוא לא הקשיב. בהה נכחו כאילו עינו תפסה תמונה מרתקת כלשהי במרחק, וכאילו לא ננעצת שוב ושוב מחט בעור קרקפתו הקרוע. שפתיו לחשו משהו, והיא קירבה את אוזנה לשמוע. לפתע שלח יד, אחז בסנטרה בין אצבע לאגודל, הצמיד את שפתיו לאוזנה ודיבר לתוכה, לשונו כבדה מעט אבל המילים ברורות: ״חם לי ונעים, אני מרחף. לא איכפת לי כלום, כל עוד את אתי.״ וכבר אז היה עליה להבין.
    זה התחיל כבר ביום שנפגשו. היא חיכתה לטרמפּ בצומת מחניים. כשהתעייפה התיישבה על אבן, לבדה בתחנה. שמש לאה צנחה מאחורי ההרים. מדי פעם נופפה בידה למכוניות הבודדות שחלפו על פניה. חשבה לעצמה שטוב שהמשרד בבסיס שומם הלילה, המפקדים בתרגיל בדרום, ואיש לא יידע שאיחרה. ובכל זאת, הדממה ששררה שם הפחידה אותה יותר מהחשיכה שהתנפלה על ההר. ואז הוא הגיע. עצר לאט, גִלגל שמשת חלון, וסימן לה לעלות, והיא עלתה, הצטנפה על המושב שלצדו, מבקשת להירגע.
    כל הדרך שתקו, היא מנומנמת והוא מכונס, מתעלם מקיומה כאילו הוא לבדו שם. כשהגיעו לשער האוגדה כבר החשיך. הוא נעצר ולפני שהוריד אותה הסתובב ובחן רגע ממושך את פניה, כמו מבקש לחרות אותם בזיכרונו. חום מוזר פשט בגופה. הוא אמר: ״אני אוריאל, ואת?״ הגה את שמו כמו נושף את סופה של המילה.
    ״נעמי,״ ענתה בעודה יוצאת מהמכונית, והוסיפה בבלי דעת, ״אני משרתת פה.״ היא הצביעה אל שער המחנה.
    הוא שתק והיא אמרה: ״תודה על הטרמפּ,״ המתינה עוד שנייה כמבקשת שיאמר דבר־מה, ואחר כך סבה ממנו והחלה ללכת, איבריה כבדים וצעידתה אטית.
    למחרת לא הצליחה להתרכז בעבודתה. בשעות אחר הצהריים המאוחרות ביקשה מהמפקד שלה לחזור לחדרה. נכנסה למיטה, חושבת לעצמה שאולי איזה וירוס משתלט לה על המוח. היא ישנה עד הבוקר, וכשקמה בקושי הספיקה להגיע לאסלה כדי להקיא. אותה כבדות מציקה עדיין העיקה על גופה.
    בשישי בצהריים נשכבה מתחת לחלון הגדול שבסלון בבית הוריה. האור הכאיב לעיניה ומוזיקה שלא הכירה התנגנה ברדיו. הצלילים הזכירו לה שיר כלשהו שהתחבר אל ריח הספה הזאת עם כיסוי הקטיפה הזהוב, ספת גומאוויר קשיח שאביה נוהג לנוח עליה כל יום אחר הצהריים, צמוד לרדיו הקטן שלו עם אוזניות, מפזם לעצמו ומלווה את הצלילים שזורמים לאוזניו. היא אהבה לעמוד מעליו, לנחש מה הוא שומע, מחייכת בדממה נוכח עיניו העצומות, חושבת לעצמה שהיא לא ממש מכירה אותו. כשהיתה קטנה אמא שלה נהגה להזהיר אותה: ״נומיל'ה, צריך לשמור על אבא. הוא סבל הרבה, וצריך שיהיה לך כל הזמן איכפת.״
    כשהיתה עומדת כך היתה סוקרת את תווי פניו, שפתיים דקות ולבנות וגבות שחורות עבותות, שיער שיבה מתוח לאחור ועצמות לחיים בולטות, כמעט־חיוך מרכך את עורו החרוש קמטים דקים, וצלקת נסתרת חורצת קמט עמוק במיוחד בלחיו השמאלית. ידעה שהוא חש את קרבתה. לפעמים פקח לרגע את עיניו והביט בה, חיוך נמתח בזוויות שפתיו ועיניו הצטעפו. היא הדביקה לו נשיקה, מריחה את הבל פיו שהדיף בדידות, ומיד חמקה והלכה לה.
    בעודה שוכבת על הספה של אביה, עוקבת באצבעה אחר עלעלי הזהב הרקומים על הכיסוי, הפכו הצלילים בראשה למנגינת 'בהיאחזות הנח״ל בסיני', והיא ניסתה להיזכר במילות השיר שהוא אוהב. לפתע החריד צלצול הטלפון את חלל החדר. בקושי התהפכה על צדה כדי להגיע אל השפופרת.
    ״היי נעמי, זה אוריאל, שלקח אותך טרמפּ. את בטח זוכרת.״
    כשזיהתה את קולו הדק, הסדוק משהו, הציף אותה שוב אותו גל חום ונשימתה נעתקה. הפעם אמר את שמו רך יותר, נעים לאוזן.
    ״לקח לי זמן למצוא אותך. איתרתי אותך לפי התג,״ הוא צחק. ״אבל המחנה הרי היה ידוע לי.״ צחוקו האצוּר גרם לקולו להישמע גבוה ומאומץ. ״שאלתי במשרד ההנדסה באוגדה, איך קוראים לחיילת הכי יפה. ישר אמרו לי ההיא מנהריה. עוד מעט אני אצלך. תרדי למטה בשתיים וחצי, אני אחכה לך. אנחנו נוסעים לטייל.״ אל צחוקו נלוותה מעין צהלה קצרה וצורמנית.
    ״אבל עכשיו רק צהריים,״ הצליחה לפלוט, ״אולי תבוא בערב? זה יותר טוב, ככה ההורים שלי לא...״
    ״אני לא יכול לחכות יותר, נעמי,״ אמר בקוצר רוח, ״תתלבשי, אני עוד מעט בא.״
    ״כל כך חם,״ מלמלה לעצמה כשהסתיימה השיחה. מול ארון הבגדים שלה, בעודה בוחרת לעצמה שמלה סגולה קצרה, נטולת שרוולים ואוספת את שערה, רעמה חלקה ובהירה בסרט קטיפה שחור, גאתה מתוכה מחאה. מה פתאום הוא מחליט? למה הוא מצווה ככה? ולמה אני מסכימה כל כך בקלות? אז מה אם הוא קצין, והאף שלו יפה, והשפתיים בא לגעת בהן, להרגיש אותן. דווקא מאחורי המשקפיים לא ברור איזה עיניים יש לו. מזל שאמא לא בבית, אחרת היתה בטח מנדנדת, לאן את הולכת, נומיל'ה? את בכלל מכירה את הבחור הזה?
    בשתיים ושלושים המתינה בחזית הבית. תלשה בעצבנות את סרט הקטיפה, נענעה את ראשה, פיזרה את שערה ואחר כך שבה ואספה, וקשרה בסרט. הוא הופיע באיחור קל מעבר לפינת הרחוב ונעצר לידה בחריקת בלמים. כשנכנסה לאוטו הושיט לה יד ואמר: ״נעים מאוד, זה אני. את בטח זוכרת.״
    היא לחצה אותה קלות, חוששת שכף ידה המזיעה תרתיע אותו. ״כן. נעמי, אתה כבר יודע,״ אמרה חנוקה מעט.
    הוא השהה את אחיזתו וחייך. ״יופי,״ לחש כמו לעצמו, וסחט את דוושת הגז.
    הם נסעו בסמטאות מוצלות. חומה חצצה בינם לבין הים, מדי פעם ניתן היה לשמוע את הדף הגלים המתנפצים אל האבן. בחלל המכונית עמד ניחוח דחוס ומפתה של נרקיסים. הם הקשיבו לאריק קלפטון, יוּ לוּק וַונדרפוּל טוּנַייט, והוא ליטף את ראשה. לרגע חשבה שהוא אומר משהו, אבל כשהציצה בו היו שפתיו דוממות. היא שאלה: ״אתה אוהב את הים? הוא פה, מאחורי החומה, אפשר להגיע? אני אוהבת את החלק הזה של עכו.״
    הוא ענה: ״תראי, זה טיול מיוחד, טיול ראשון. אנחנו רק מתחילים להכיר. לים נלך כשנהיה מוכנים להירטב.״
    רצתה להגיד שעכשיו חורף ולא מתרחצים, אבל חששה שמילותיה לא יתקבלו יפה.
    ״הוא גר איפשהו בצפון, לא יודעת איפה בדיוק,״ דיווחה לאִמהּ. ״כבר יצאנו פעמיים, בערך...״ התגמגמה פתאום, מחפשת מילים שיסבירו את אוריאל. ״אבל אני לא יודעת מה לעשות בקשר אליו. הוא קצת... מסתורי. מפחיד אפילו. אני לא יודעת למה.״
    השתיקה ביניהן התמשכה. לִבה קפא. חששה שתיכף תתנפל עליה אִמהּ ותפסול אותו מכול וכול, אולם דבר לא הכין אותה להשתלחות שלה. אִמהּ הניחה מכסה על סיר, חונקת אדים מהבילים שנמלטו מתבשיל ארגמני בעל ריח חריף, כיבתה את הגז, הסתובבה אליה ואמרה:
    ״לא יודעת, לא יודעת, תמיד לא יודעת כלום,״ רטנה האֵם. ״הרי אין פה עניין של בחירה, נומיל'ה, זה לגמרי ברור מה שצריך לעשות. אבל אם את סיבֶּם [הונגרית: לבי, אהובתי] מספיק טיפשה לא להבין כלום, אז תשלמי ואחר כך תצטערי. רק אל תבואי אלי אחרי זה כמו כשהיית קטנה והילדים הרביצו לך, כי אני לא יודעת מה אני יעשה.״
    נעמי נדחקה מבוהלת אל משקוף דלת המטבח שם עמדה, בעוד אִמהּ לוקחת סל קניות וחולפת על פניה בדרכה החוצה.
    ״איכשהו הבחור הזה לא נשמע לי בסדר, נומיל'ה,״ אמרה כשהיא אוחזת בידית הדלת הפתוחה ופניה כבר אל חדר המדרגות. ״איך אמרת קוראים לו? אוריאל? זה שם מוזר מאוד.״ קולה כמו שקע ונעלם לרגע במעמקי גרונה, ואז הוסיפה מהורהרת: ״ואת חלושס, בכלל נורא חיוורת בזמן האחרון. את לא שומעת שמדברים אלייך ולא אוכלת כלום. עוד מעט לגמרי תיעלמי, דראגם [יקירתי]. אני חושבת אולי בגלל הבחור הזה? תחשבי טוב־טוב אם את בכלל צריכה את זה.״ יצאה וטרקה אחריה את הדלת. דקות ארוכות עמדה נעמי ובהתה בדלת הסגורה, תוהה איך אמורה היתה לספר עליו לאמהּ.
    חום גופה המשיך להכביד, עפעפיה נעצמו במהלך היום ולִבה ניתר עם כל רחש קל. במשך שעות ישבה בחוסר מעש במשרדה בבסיס, מחשבותיה נודדות אל אוריאל, דברים שאמר, אצבעותיו שהחליקו על עורפה וסימרו את עורה. התגעגעה אליו, השתוקקה וגם יראה מאותו רגע בשישי בצהריים, אז יתקשר שוב ויגיד, בשתיים וחצי תרדי למטה, אני בדרך אלייך. ובכל זאת התקשתה לגרש את אותו קול זעיר ועיקש שטרטר בראשה, תעצרי עכשיו. תלכי ממנו. אבל אז כשצלצל שקעה באחת המחאה הקלושה שגאתה בה כשעלו בזיכרונה במהלך השבוע נחרצותו וקולו המצווה, והיא אמרה חלושות: ״מיד יורדת.״
    ״אתם אפילו לא מכירים אותו, למה הוא לא מוצא חן בעיניכם?״ ניסתה שוב מול אִמהּ לקראת סוף השבוע הבא, ומיד התחרטה, חשה את חולשתה פזורה לרגליהן כמו כלי שבור. והוסיפה בבהלה:
    ״ומה אבא חושב עליו? דיברת אתו? מה הוא אומר?״
    ״אבא לא אומר כלום, סיבֶּם, [לבי], אנחנו רק רוצים שיהיה לך טוב.״
    כל ימי ילדותה עברו עליה בהישמרות. היא נשמרה מפני החום ומפני הקור הנורא, מפני זרים ומכרים כאחד, מפני זוהמה שגורמת למחלות, מפני הים ומי הבריכה הרוויים כלור, ומי הברז שיש בהם חיידקים. היא נשמרה מפני הכול, ואִמהּ שניצחה על הזהירות היתה חוזרת ומזכירה לה את סבלו המסתורי, הלא מוסבר, של אביה, שבעטיו על שלושתם להישמר לנפשם. קולה הפך ללחישה בשעה שאמרה, ״את יודעת, דראגם, למה אנחנו נזהרים, נכון?״ אצבע דקה ושברירית הזדקרה מול פניה, ״שאם יקרה לאבאל'ה עוד משהו, זה יהיה איום ונורא. אל תשכחי אפילו לרגע.״
    ואולי בשל כך לא עלה בידיה מעולם להישמר מפני אִמהּ. בכול היתה חייבת להתחלק אִתה, ורק כשהיתה כבר היא עצמה אמא לדנה, והקטנה, אולי אז בת שש או שבע, אמרה לה יום אחד: ״אני לא רוצה לספר לך, זה סוד רק שלי,״ התבהרה לה בבת אחת משמעותה הנוראה של אותה זהירות והיא אמרה לדנה: ״בוודאי שמותר לך לא לספר מתוקה. אבל אם משהו מפחיד, אז כדאי מאוד לספר לאמא.״ והיא זוכרת שבאותו רגע החליטה לנסוע לבית הקברות ולהטיח בפני אִמהּ את הגילוי המפתיע.
    ״אולי בכל זאת אני אזמין אותו בשבוע הבא לארוחת ערב,״ אמרה לאִמהּ כשישבו יום אחד באוטובוס בדרכן לרופא המשפחה. מרי עיקש, פתאומי, דחק בה, ובלי להמתין לתשובה הוסיפה: ״הוא קצין!״ וכעס הציף אותה, על עצמה, על אִמהּ. נדמה היה לה שמבטים חטטניים מופנים אליהם. ״גם בן יחיד וגם בן של הונגרים,״ היתה קרובה לצעקה. ״לפחות אמא שלו הונגרייה, זה בטוח. צחקנו על זה שאני מבינה הונגרית הרבה יותר טוב ממנו.״
    השתיקה הזעופה שעמדה ביניהן היתה בלתי נסבלת.
    ״אמא שלו היתה שם, כמוכם, באושוויץ!״ חיוך האיר את פניה. הנה הנחיתה מכה מנצחת. אולם אִמהּ לא התרצתה.
    ״דרַאגם,״ הבהירה נחרצות אל מול פניה הנובלים של נעמי. ״טוב שיש לנו התור לד״ר סאבו, שייתן לך שוב פעם את הוויטמינים שלו, אולי ידבר אתך קצת. את צריכה להתחזק. הבחור הזה...״ והמשיכה בהונגרית כמו להדגיש את חומרת המצב, ״אֵז אַ פִיו נֶם טֶצִיק נֶקֶם״ [הבחור הזה לא מוצא חן בעיני].
    נעמי הסבה את מבטה אל החלון, שתקה כל הדרך אל הרופא וגם מול חיוכו הרך של האיש ופניה המאוכזבים של אִמהּ, שתקה. היא ענתה לשאלותיו ב'כן' ו'לא' חרישיים, ובראשה רקמה נאום פרידה מאוריאל. כשיתקשר, חשבה, אני אגיד לו, שמע אורי - בכוונה תחילה תתגרה בו, תקרא לו אורי למרות שהוא בטח יעדיף אוריאל - אנחנו רק כמה שבועות ביחד, אבל אני מרגישה שאי אפשר להבין אותך; שיש דברים מפחידים... לרגעים נדמה לי שאתה מסתיר משהו איום ונורא, אולי כמו רצח או היעלמות או משהו כזה, שאני בכלל לא רוצה לדעת. בדרך חזרה הביתה המשיכו לשתוק. ובעודן יורדות מהאוטובוס חבטה הדלת הנטרקת בזרועה של אִמהּ, והיא השמיעה קריאת כאב קלושה, מאופקת, ונעמי פנתה ממנה והחישה את צעדיה, לוחשת בארסיות, בחישוק שפתיים, ״עונש!״
    אבל כשהתקשר היה קולו נעים באוזנה. הוא סיפר לה על השבוע שעבר עליו, הספר 'המאהב' ששקע לילה שלם בקריאתו ושכח לישון, ועל עובד בחנות הסידקית של אביו שהוא, אוריאל, כך אמר, ״אני, אוריאל-״ נחלץ לעזרתו והתקין לתינוק החדש שלו - ילד רביעי לו ולאשתו החולנית, התשושה, שכמעט מתה בלידה - שידת החתלה וארון ומדפי קיר, ואת תמונת החתלתול שהעניקו הוריו לזוג תלה מול מיטת התינוק. היא הקשיבה מתמוגגת לצליל הדק, הנשי כמעט ורווי התשוקה של קולו, אומרת לעצמה איזה טוב לב הוא, וגם יפה, וחכם, והשפתיים שלו נפלאות, אולי קצת מוזרות, לא זהות בצורתן - התחתונה משורבבת כמו אצל ילד שמבקש לטיפה, והאף מחודד ועדין, נעים לה לחכך בו את לחיה. והעיניים מלוכסנות מעט, חום בהיר, כתמים של אור זרועים בהן, והן מתחבאות מאחורי משקפי שמש עם עדשות צהובות שמסתירות פזילה קלה, חיננית. וגופו הרזה, מעין אנרגיה חתולית אצורה בו, וכבר היא הולכת ומתאהבת.
    מדי שבוע נסעו לטייל במכוניתו. הרחובות היו נטושים בשישי בצהריים. הם שוחחו. הוא נהג במתינות, והיא סיפרה לו שאחרי הצבא תיסע לטייל באירופה, ואחרי המון זמן תשוב ותירשם לאוניברסיטה, אולי תלמד ראיית חשבון. ״ואולי לא אשוב בכלל,״ הוסיפה בצחקוק. ״רק כשאמא ואבא ימותו, זה בטוח.״
    ״ואני?״ שאל. ״איפה אני בסיפור שלך?״
    ״אתה אתי!״ השיבה וליטפה את זרועו.
    הוא צידד אליה לרגע את מבטו, ואמר בצחוק: ״חסר לך שלא, מותק.״
    היא חייכה: ״אל תדאג אוריאל.״ והוסיפה: ״אתה אוהב לטייל? ככה עם תרמיל, ללכת לאיבוד במקומות זרים?״
    ״לא ממש,״ ענה, מאיץ פתאום, מנסה להספיק לחצות צומת, אבל הרמזור הפך אדום, והוא שעט, מציץ תוך כדי כך בעצבנות במראה.
    כשטיפסו בהמשך במעלה ההר, ידה אחוזה בידו וראשה נח על מסעד הכיסא, עיניה נתונות בדרך המיוערת, סיפרה לו שכל חייה הרגישה בודדה, כמהה לאח או אחות.
    ״אני בשבילם הקטנה, הגדולה וגם הבינונית,״ אמרה. ״לפעמים לגמרי נמאס לי מזה. אני רוצה חיים משלי.״
    ״את שלי ואני שלך,״ ענה בבהילות. ״אין לך יותר מה לדאוג.״ ולקראת חזרתם הביתה אמר, ״תשמעי, מעכשיו אף אחד לא מתערב לנו. עוד מעט אני לוקח לנו דירה, וזהו.״
    היא צחקה במבוכה ואמרה, ״אל תדבר שטויות אוריאל, אנחנו רק בהתחלה.״
    והוא פלט קצר רוח, ״את תראי מותק, בקרוב זה קורה.״ האט וחנה ליד ביתה, רכן ונשק ללחיה, לוחש, ״הלחי הזאת, שלי.״ ואחר כך לעיניה, ״לזו ולזו,״ והוסיף, ״עין ועוד עין,״ ולפיה, ״ולפרח הרך הזה. שגם הוא שלי. כולך שלי, תינוקת.״
    פעמים נסעו דוממים כברת דרך, היא התנמנמה ואז החלה לפתע לזמזם איזה שיר נחמד שנזכרה בו, ״כשיהיה הים שקט־שקט...״ והוא הצטרף, הופך וממציא מילים למנגינה המוכּרת, ״כשיהיה הים סוער, נשבר..״ וגם היא ניסתה סתם עוד מילים משלה, חורזת: ״מדבר, מדבר...״ קולותיהם התמזגו והפכו לשירה עליזה, לצחוק פרוע, שכמעט נחנקו ממנו, נפנפו ידיים מחוץ לחלון וצווחו מלוא גרונם אל הרוח.
    כששבו הביתה הוסיפו לשבת שעה ארוכה במכונית, הביטו זה בזה והתקשו להיפרד. הוא אמר: ״כשאת הולכת אני מתפורר.״
    היא חייכה, אבל הוא נותר רציני וקולו הפך קשה כשאמר: ״לא חשבתי שאפשר לסבול ככה, וגם להיות כל כך מאושר.״
    כחודשיים אחרי שהכירו החלו לבלות סופי שבוע אצל הוריו. היא היתה זו שדחקה בו לחזור אליהם. ביתו נדמה לה מוכּר ובכל זאת אחר, טוב יותר, חם ופתוח. חברים באו וישבו, שיחקו בקלפים, ציטטו את פטופי שאנדור ״טאלפרה מג'אר!״ [על רגליך הונגרי!], שורות שירה ארוכות שזכרו, והימרו על תוצאות משחק השבת בכדורגל. במהלך הארוחה שִחזרוּ בחדווה מהולה בגעגועים מתכונים נושנים, ומילאו עוד ועוד כוסות של 'שפריץ', יין אדום מהול במי סודה. פטפוט מלוחשש ונעים שרר בין קירות הבית. אמו של אוריאל שמחה בנוכחותה, היתה נושקת בחום ללחיה ומודיעה בקול רם, בגאווה, כמו מבקשת שישמעו השכנים, שישמע העולם, ״הנסיכה שלנו באה השבת. רק להסתכל עליה תענוג,״ היתה מחליקה יד רכה על שערה ואומרת: ״כל כך בהירה, משהו אחר לגמרי,״ ומוסיפה, ״תראו, תראו כמה הם מתאימים! אם היתה לי בת, בטח היתה דומה לה.״ וכשהותשו כולם מהאוכל ומשחקי הקלפים הכריזה, פניה שטופי אור: ״הנה עוד הוכחה לגרמנים, יימח שמם, טפו!״ הנהון של הסכמה עבר סביב השולחן. מישהו אמר: ״מי היה מאמין? דור חדש ובריא.״ מבטים מלטפים נִתלו בהם. ״נו, אז מי רוצה עוד קפה?״ שאלה אמו של אוריאל והניחה על השולחן בחגיגיות את עוגת הז'רבו שלה. ושוב דיברו על המלחמה, מי שב ומי לא, ואם טוב או רע מה שהולך ונבנה כאן. השיחה קלחה בהונגרית, מלווה צחוק וצקצוקי לשון, מחיטות אף ואנחות. וכששבו מחדש מילות השירה, קולות מלעלעים בעצלתיים, הברות קטועות ובלועות כמו סבואות, אחז אוריאל בידה והוליך אותה אל חדרו.
    באחד מערבי שישי ישבו על השטיח בחדרו, ראשיהם נוגעים, המוסיקה שהקשיבו לה הסתיימה, ומהסלון עלו קולות של ויכוח עירני, מהול מדי פעם בצחוק עליז, משתלח.
    נעמי אמרה: ״אני מרגישה אצלכם לגמרי בבית.״
    והוא אמר: ״אין לך יותר בית מאשר אתי.״
    ״זה בית טוב,״ נאנחה.
    הוא לא השיב. משהתארכה השתיקה ביקשה לדעת למה לא הביאו הוריו ילד נוסף לעולם.
    ״אמא שלי לא רצתה,״ ענה בחיוך יבשושי. ״פחדה שתיוולד לה ילדה שתזכיר לה את אחותה המתה.״
    ״מתה?״ נחרדה.
    ״באושוויץ,״ הוסיף, ״אבל לא מדברים על זה.״ הוא אחז בסנטרה והרים מעט את ראשה, רוכן ומחכך ברכּות את לחיו הזיפית בצווארה. ״כבר היו כאן בנות,״ אמר בחיוך, ״אבל היא שנאה את כולן.״ החליק יד על זיפיו כמו מוודא שלא הכאיב לעורה, ואמר: ״אבל את מיוחדת, בובה שלי. גם היא רואה את זה.״ הוא קימט את מצחו, מהורהר: ״אני חושב שגם אם היית אחותי הייתי מתחתן אתך. מיפוי גנטי של שנינו היה מגלה נתונים מעניינים.״ הוא צחק, חושף שיניים צחורות, והיא קרבה והעבירה עליהן את לשונה. הוא שלח יד ופרע את שערה, משליך הרחק את הסרט הסגול שאגד אותו. ״את משגעת אותי,״ לחש, נשימתו כבדה, והחל לסרק באצבעותיו בקדחתנות את שערה. ״רק לי מותר לפרוע אותו ככה,״ אמר. הוא השכיב אותה על השטיח והפשיל את חולצתה, מזחיל כף יד חמה על בטנה. אנחה נמלטה מפיה. הוא נשק לה ממלמל, ״את רק שלי...נכון? דברי אלי, תגידי לי הכול.״
    באישון לילה ישבו על מרפסת ביתו שהשקיפה במורד ההר אל העמק שהשתרע הרחק מערבה. אורות חיוורים רעדו אי שם באופק. הדממה ששררה מסביב הופרעה מדי פעם על ידי מכונית שעשתה דרכה במעלה הכביש המפותל. נשימות כבדות עלו מחדר השינה שמאחוריהם. כשהתגבר קול הנחירה נע אוריאל על כיסאו במבוכה והשתעל בקול. הנחירה גוועה והם הקשיבו לשקט ששב וכבש את הלילה. לפתע החל פוכר את אצבעותיו, מפריד וכמו קורע אותן זו מזו ושב לשלבן, ומדי פעם פרע בתנועות מהירות את תלתליו, ולא הפסיק להתנועע על כיסאו. רצתה לבקש שילכו כבר לישון, אבל אז הוא החל לדבר, קולו שקט ומונוטוני: ״יש אצלנו את הטירוף הזה בבית.״ לרגע היסס, מתרומם מעט ונע קדימה לעברה, פניו ממוקדים בפניה, והמשיך כבעל כורחו: ״הוא מסתובב ומתמקם כל פעם בנשמה של מישהו אחר. פעם זאת אמא שלי, פעם אח שלי שיהיה בריא, ולפעמים הטירוף מתיישב בתוכי.״
    ״א...ח שלך?״ השתוממה, ״אבל...חשבתי שאתה בן יחי... ״
    ״טיפשונת,״ קטע אותה, קרב ונושף גיחוך לתוך פרצופה, ״כל האחים שנשארו שם ולא חזרו, הילדים, כמו האחים שלך, ואחות של אמא שלי. כל החלשים. רק אנחנו הצלחנו לשרוד. את ואני. ועכשיו שאת כבר שלי, אני אטריף גם אותך. ככה אני רוצה אותך.״
    הוא שלח יד וחפן את פניה בשתי ידיו. ״כלום לא איכפת לי,״ אמר, קולו דקיק וצרוד. ״מצדי שהעולם יישרף, העיקר שאת תהיי.״ הוא הרפה ממנה והסיר את משקפיו, קרב שוב ולחש: ״את ילדה שלי.״ עצם את עיניו ואמר: ״את כל כך תמימה. ואני יודע שקשה בינתיים להבין אותי. אבל אין דבר. אני מבטיח שבהמשך... את לא תצטרכי להתעסק בשום כלום מלבדי. והכול יהיה ברור.״ שתק רגע, פקח את עיניו והמשיך, קולו נחלש עוד ורעד, היא התקשתה לשמוע את המילים: ״ואני מבטיח להתעסק רק בך.״ הוא נשק לה ברוך, הושיט את ידו ולחש: ״בואי...״ ומשך והושיב אותה על ברכיו.
    חנוקה מהתרגשות אמרה: ״אנחנו נעזור זה לזה, מותק. ניתן אחד לשני כוח,״ אבל חשה שמילותיה נטולות ממשות, כאילו לא אמרה כלום. הסבה ממנו את ראשה, מביטה בחלון חדר השינה משם בקע שוב קול רם של נחירה. לשווא נברה במוחה בניסיון להגיד דבר־מה נוסף, שמח ומעודד יותר. והוא, שכמו חש בחוסר האונים שלה, אמר: ״נכון. בדיוק ככה, יפתי. עכשיו נלך לישון.״
    הוא אהב לרקוד. בשמחה נעתר למסיבה שהתארגנה בערבי שישי בעיירת ההר. סלון של מישהו היה מפונה מרהיטיו, הפטפון או הטייפּ ניגן מוסיקה רועשת, ועל הרחבה הסתחררו עשרה זוגות, טובעים בעשן סיגריות, רובם חברי ילדות. לעתים התאספו דווקא בבָּר קטן שבמרכז העיירה ושם רקדו עד השעות הקטנות. מוסיקה עִרפלה את חושיו של אוריאל וגופו הרגיש רך ורגוע בין זרועותיה. היה לו טוב בין הרוקדים, הוא צחק וסִחרר אותה סביבו בצעד קליל, מרחיק ומקרב, מסובב, רוכן קרוב אליה ומכופף אותה תוך כדי כך לאחור, גוום גמיש ומתואם וראשיהם מתנועעים לקצב המנגינה. היא החציפה תנועותיה לעומתו ופיזרה חיוכים לכל עבר. היתה מודעת למבטיהן של ידידוֹת ילדוּת, לנגיעות האגביות, שברי זיכרונות ושנינויות שלא היה לה חלק בהם. אבל היא היתה שלו, לאיש לא היה ספק, והיא היתה גאה בכך. וכשהתחלפה המוסיקה באחרת היה מצמיד אותה אליו בקדחתנות, כמו מבקש שיִתפרו גוף לגוף, וכשנשימתה כבדה, לחייה לוהטות, פיו לח ומבקש וידיו המגששות חופנות את עכוזה, נעתרה לו, מתמוססת. ומאוחר בלילה צעדו יחדיו חבוקים אל ביתו.
    אבל לפעמים, כמו משום מקום, באמצע הריקוד היה גופו מקשיח לפתע, הוא חיכך בעוז את ירכו בשיפולי בטנה ואז נעצר ושמט אותה, פניו קפאו והיא יכלה רק לנחש את מבטו מאחורי משקפי השמש הצהובים, וברכיה כשלו. אחר כך הצמיד לרגע את פיו לצווארה, ולחש: ״זה לא מפחיד, כמה שאנחנו מתאימים?״ ולפעמים אמר משהו אחר, והתנער מעליה בפראות כאחוז שאט נפש, ונעלם, נבלע בהמון.
    בפעם הראשונה זה קרה במסיבת יום הולדת בביתו של אחד מידידיו. עשן כחלחל וסמיך אפף את החלל הרועש והצפוף, והאור היה עמום. רגע לפני חוללה סביבו בעליצות. הם קרבו, הוא ליטף את גבה והוליך אותה בצעד קל, והיא שרה באוזנו: ״או קרול, איי אם בט א פוּל, דארלינג איי לאב יו...״, כשהיא מסלסלת בקולה, מגבירה אותו עוד ועוד ומושכת בכוונה את המילים עד שהתרוקנו ריאותיה מאוויר.
    לפתע אימץ אותה אליו בעוצמה ואמר: ״אני פוחד, נעמי. לא יכול יותר,״ ודחק אותה מעליו ונעלם. היא נותרה על הרחבה, עיניה תוהות, תרות אחריו ביאוש גובר, ונדמה לה שמבטים מלגלגים ננעצים בה וחיוכים שרומזים משהו שנבצר רק ממנה נזרקים לכל עבר. אז אספה בקושי את איבריה והסתלקה משם.
    פעמים היה עוזב אותה בפתאומיות באמצע הרחוב, בתור לאוטובוס, בסוּפּר, בבית הקפה, תמיד כשהיו מוקפים בהמון, תמיד כשלִבה קל עליה, כשהיא הולכת ומשכנעת את עצמה שהם הופכים לזוג רגיל. לפעמים שב כמה דקות אחרי שנעלם, מגיח מתוך סמטה חשוכה או מעבר לפינה, או חוזר ומופיע בפתח בית הקפה. כששב, מפויס ועצוב, נטל את ידה, ולחש: ״סליחה. הנה חזרתי.״
    והיא, כמו ילדה שלקחו לה סוכרייה ולפתע מחזירים לה שתיים, קראה: ״אוי! הנה אתה מתוק שלי, כל כך דאגתי.״ ואחר כך, מוצפת באחת בעלבון הוסיפה: ״אני לא מבינה אותך, אורי. אבל אני מקווה שתתרגל שאנחנו שניים. רק תשתדל למהר, כי אני מתעייפת.״ ולעצמה חשבה, הוא כמו חיה שצריך לאלף. ועוד חשבה, הנה שוב קראתי לו אורי וכלום לא קרה.
    ופעם, כשנטש אותה באמצע הרחוב, בדיוק כשסיימה להגיד לו שהוא משגע לה את הגוף והנה היא מוכנה עוד מעט לשכב אתו, נשבעה לעצמה שהיא הולכת. חזרה לבדה באישון לילה לביתו, החלה לארוז את תיקה כדי שתהיה מוכנה לעזוב עם אור ראשון, ואז הופיע ראשו המתולתל בחלון החדר, ירח תלוי כמו קשוב מאחוריו, והיא קפאה בבהלה, צעדה לאחור והביטה בו שותקת. אט־אט התבהרו פניו בחלון והיא ראתה שלחייו רטובות. רכנה אל תיקה, הכניסה לתוכו גם את כלי הרחצה ורכסה אותו, נטלה אותו בידה ואמרה, ״לך לחדר שלך. אל תיכנס לכאן, מוקדם בבוקר אני הולכת.״
    והוא ענה: ״שבת היום מותק, אין לך איך לצאת מכאן.״
    היא שאלה: ״למה אתה עושה את זה? אתה מענה את שנינו.״
    והוא, כמו ידע שיישאל, כמו הרהר לא פעם בשאלה הזאת והתשובה מוכנה עמו מכבר, ענה מיד ואמר: ״אני לא יכול לסבול את זה שאני מענה אותך, אבל גם לא יכול לגמרי להשתנות. לפעמים אני מרגיש שנולדנו מרחם אחד, מחוברים כמו תאומים סיאמיים. זה כל כך כואב. אני מנסה, אבל יש איזה שד שיושב בתוכי ומספר לי שאת לעולם לא תתמסרי לגמרי, ואני, מה לעשות, צריך לגמרי להיות בטוח.״
    ״אבל אני מבטיחה לך,״ שמעה את עצמה אומרת. ״מה עוד אני יכולה לעשות כדי להרגיע אותך?״ ובתוכה, נרעשת ומטרטרת בעוז, ציוותה הבהלה, לכי מכאן!
    אבל הוא היה יפה בחלון, תלתליו הבהיקו באור הלבנה וידיו שמוטות ברפיון. הוא נראה עצוב ועזוב כמו גור שאי אפשר לעמוד בפניו.
    ״פעם אחרונה, אוריאל. וזהו.״ אמרה חלושות והתיישבה על המיטה, תיקה מתגלגל ונשמט אל הרצפה בחבטה עמומה.
    נדמה היה שאִמהּ מתרצה מעט. אולי שכנעה את עצמה שהיא שמחה, ואולי העדיפה להתעלם מסימני ההיסוס והמתח שליוו את בקרי יום שישי כשנעמי חיכתה בעצבנות גוברת לטלפון שלו, ונמוגו אחרי לילות שבת במחיצתו. פעם שאלה, ״את נזהרת, נכון סיבֶּם?״
    ״בטח, אמא,״ ענתה. ״אני מאוהבת.״ רק בקושי התאפקה לא להתלבט בקול, להמשיך ולספר לה על המקומות הנרעדים, רוויי החשש שמלווים את האהבה הזאת.
    אִמהּ ישבה באותה עת על ספת הגומאוויר בסלון, ידיה הגרומות חורשות תלמים נעלמים בחצאית הפלאנל השחורה שלה, ועיניה העייפות נתונות בתמונה משפחתית של חתונה כלשהי שהיתה תלויה על הקיר, ושנעמי מעולם לא העזה לשאול מי הדמויות המצולמות בה.
    ״בשישי הבא הוא יבוא אלינו,״ זרקה מאחורי גבה, פניה כבר לחדרה, והיא מנסה להישמע נחרצת. וכאילו בדרך אגב הוסיפה, ״לא לארוחה, אמא, אנחנו נשב בחדר שלי.״ כבר היתה בסוף המסדרון, סמוך לדלתה, ובראשה המשיכו לטרטר המילים, ואתם תוכלו לראות אותו, ואחר כך תגידו לי כמה הוא חמוד ויפה ומתאים לי.
    ״טוב, דראגם,״ הפתיעה אותה אִמהּ כמו שמעה את מחשבותיה, והוסיפה: ״אם את חושבת שזה בסדר.״
    ״זה בסדר...״ נשפה בבוז וסגרה אחריה את דלת חדרה.
    אבל היא המתינה עוד שבועות מספר לפני שהזמינה אותו לעלות לחדרה, ובינתיים המשיכו להסתובב במכוניתו, דוהרים על פני כבישי הצפון, חונים ומתגפפים בפאתי כפרים נידחים, מפלסים דרך בשבילי עפר וחורשות צפופות, או מטיילים יד ביד על חוף הים, בשוק העיר העתיקה בעכו, ואחר כך שבים וחונים לפני ביתה.
    באחד מלילות שישי, בשעת לילה מאוחרת התנמנמו במכוניתו, מסרבים להיפרד. תמונה באה ועלתה מול עיניה העצומות. ראתה אותם מתעלסים על מיטתה, בחדרה, ואת אִמהּ מציצה מבעד לחריץ בדלת. זעקה חנוקה נמלטה מבין שפתיה הקפוצות ואוריאל ניער בחוזקה את כתפה: ״מה קורה, מותק״? שאל, ומבלי לצפות לתשובה המשיך: ״אני חושב שאולי כדאי שניפרד, לפני שיהיה מאוחר מדי.״
    ״מאוחר למה? על מה אתה מדבר?״ התנערה, מזדקפת על מושבה כילדה נזופה.
    ״את סובלת,״ נאנח, ״יותר מדי.״
    היה לילה חשוך. היא הסבה את מבטה ממנו, תוהה איך לבטל את רוע הגזירה. לבה פעם בכוח. לרגע דימתה שראתה את הצללית של אִמהּ חומקת בחלון, ואז, כמו משום מקום, זעזע צחוק אדיר את השקט. הוא צחק כך דקות ארוכות מבלי להביט אליה והיא חיכתה לשווא שיירגע, מציצה מדי פעם נבוכה מחלון המכונית, וכשהתמשך צחוקו הבחינה לפתע שאור דולק במטבח של השכנים, וראשה של נירה המשוגעת נתחב החוצה, צל ראשה ענק, ופיה חסר השיניים שורק: ״ש...ש... תשתוק כאן, כבר לילה, מאוחר, לשתוק!״ זרועותיה התנופפו בחושך בפראות, כמתעקשות לגרש אוויר.
    נעמי החזירה את פניה אל אוריאל, אל עיניו הלחות שהסיר מעליהן את משקפיו, אל פיו הפעור שהיה מעוות קמעה ודחק מתוכו עוד ועוד צחוק, וניסתה לנחש מתי זה ייפסק, ומה יקרה אחר כך.
    לפתע - כמו שהחל - השתתק הצחוק, ובחלל המכונית השתררה דממה. זרזיף נזלת נטף מאפו, והוא ניגב בכף ידו את עיניו. מתנשם התניע את המכונית ובחריקה צורמת זינק אל הסמטה, פנה ימינה בפינה, עלה בשדרת הברושים עד סופה, יותר ממאה קילומטר לשעה, ומשם והלאה ב'אין כניסה' למטה, אל הים. מול שער חוף הרחצה פנה ימינה, האיץ עוד, ואחר כך עצר בפתאומיות, ראשה נחבט במסעד הכיסא. הוא כיבה את המנוע, יצא ובא אליה, פתח את הדלת, משך בזרועה, הוציא אותה מהמכונית והחל לרוץ כשהיא מיטלטלת בעקבותיו אל השטח הפתוח לפני הים.
    האוויר היה קר. על קו החוף צפונה, עד ראש הנקרה, הבליחו בחשיכה אורות בודדים. לרגעים נדמה היה שבמרחק מה מהחוף הזדקרו איי הציפורים הזעירים מתוך המים. זיעה ואוויר ים לח הדביקו את שמלתה לגופה. אוריאל שר בקולי קולות והרקיד את זרועותיה החשופות, הקפואות מקור: ״קר לך, קר לך, תיכף י־ע־בור,״ זימר. תוך ריקוד קרבו אל המים, שהיו שקטים ושחורים. הוא חפר בידיו גומחה בחול הרטוב והם שכבו בתוכה. הוא ליטף אותה, ממלמל בקדחתנות: ״אני מנסה להאמין לך, נעמיל'ה, אבל אני לא מצליח.״ שפתיו היו רכות על צווארה. הוא נאנח והיא חשבה שהוא מייבב. בבת אחת נדמה היה לה שהיא מבינה הכול. סילקה מעליה את ידיו, דחקה בכף יד פרוּשׂה, מלוכלכת בחול את פניו הלוהטים, התרוממה והתיישבה, מביטה היישר בעיניו, נכבשת ברחמים עליו אבל גם זועמת, ואמרה: ״מה פתאום נבהלת ככה?״ ניערה את ידו וגופו התנודד לרגע, כאילו היה גווייה מונחת בחול. ״אפשר לחשוב, מה אתה עושה כזה עניין?״ הכתה בייאוש בחזהו, ״כל הזמן נדמה לך שתיכף העולם מתמוטט, נגמר, ואנחנו...״ ואז השתתקה והוא קם והחל בוטש רגליו בחול, ״בואי, נלך הביתה,״ אמר בייאוש, והמשיך ואמר עוד דבר־מה, אבל רוח פתאומית קמה והביאה גלים שבלעו את המילים.
    ״מה?״ שאלה, ״מה אתה אומר?״
    ״שבואי נלך הביתה,״ צעק. ״כבר מאוחר.״
    לפני שירדה מהמכונית עמד השחר לעלות. עיניו היו שלוחות קדימה, בוהות אל הסמטה, והוא אמר: ״סינדרלה, איחרת בנשף.״
    היא צחקה צחוק כבוש והיתה עצובה. כעבור רגע הוסיף, קולו זר ומרוחק, ״נראה, טוב?״
    ״לא טוב,״ ענתה ויצאה מהמכונית.
    איזה מין בנאדם אתה? מתחשק לה להטיח בגדעון. נעלם לך איפשהו בארצות הברית, שבועיים הילדה לא שומעת ממך. ובעצם, אולי מוטב שלא יתקשר, שישכח שוב את יום ההולדת שלה והיא תדע אחת ולתמיד מי הטובים ומי הרעים.
    בעיניה גדעון הוא איש פשוט, ולמרות מה שהסתיר ממנה, מה שכינתה בינה לבינה 'החיים האחרים שלו', בכל זאת הרגישה שהוא פרוּשׂ לפניה כמו כבסים על חבל. את מה שיש לדעת עליו היא כבר יודעת מזמן. הלוואי שגם דנה היתה יודעת, אבל הילדה עיוורת וכמהה, ואבא שלה מטפח ללא לאות את הרעב שלה. זה המשחק שלו. כך היה מאז ומעולם. ״ספר לי הכול,״ תבעה ממנו כשהיה שב ממסעותיו. ״איפה היית? מה ראית שם? עם מי נפגשת? אני הכי שונאת שאתה לא פה,״ מחתה. וכששוב היה עוזב היתה הקטנה מתלוננת בפני אִמהּ, ״לאיפה אבא נסע? מתי הוא כבר חוזר?״ היא בחרה בקפידה את מילותיה, אומרת, ״אבא שלך אוהב אותך הכי בעולם, ויש לו משימות חשובות שבגללן הוא צריך לנסוע. כשתהיי גדולה תדברו על הכול, והוא יסביר לך.״ הילדה שתקה, פניה עצובים, ונעמי שאלה: ״את יודעת מה זה משימות, מותק?״ אבל דנה סבה ממנה והלכה לה.
    בימים שהיה בבית היו הוא והילדה יושבים על הספה, גדעון הקריא לה מסֵפר, או סתם סיפר לה משהו, בעוד היא משקיפה עליהם ממרחק, רואה את דנה מתהפנטת ממילותיו, להט של התרגשות כובש אותה, געש שאילו העזה היתה נותנת לו פורקן, אולי מסתחררת סביב עצמה במחול, צורחת או אפילו מכה אותו, מתחננת, תפסיק כבר עם הנסיעות האלה אבא. אבל הילדה רק ישבה שם, מתנשמת בכבדות כאילו זה עתה הקיפה בריצה את גינת המשחקים, עיניה ממוסמרות לפניו כמו מבקשות לשתק אותו, והירוק אפור של עיניה לובש גוון כמו זה שיש לים רגע לפני שעומד לרדת גשם.
    פעמים, כשנחה עליו הרוח, הפליג בסיפורים על מקומות רחוקים, מתאר באוזניה בקולו הקטיפתי ספריות אוניברסיטאיות ענקיות, שיש בהן ״מדפי ספרים גבוהים עד השמים, כל ספרייה מאה קומות, ויש בה אינספור ספרים שאפשר לקרוא בהם וללמוד, ואז לחשוב אינסוף מחשבות. שם הנוף אחר, ירוק וצומח כל הזמן, העצים עצומים כמו פילים, ואם עוצרים רגע אפשר ממש לראות אותם צומחים, לשמוע את הגזעים נמתחים, מטפסים גבוה־גבוה, ויורד הרבה גשם שמפריח פרחים. בכל מקום רוצים את אבא שלך, יפה שלי. מצפים ממני שאכתוב עוד מאמרים, שאקרא אותם בקול, שאספר לכולם את המחשבות שלי. הם רוצים ללמוד ממני. אני כמו המורה שלך נאווה, שאת כל כך אוהבת.״
    ״אבא,״ קטעה אותו הילדה, ובקולה טרוניה מהולה בצחוק, ״נאווה כבר לא המורה שלי. זה היה בכיתה בֵּית, אני כבר בגימל, שכחת?״
    ״אוי, התבלבלתי,״ התנצל, פורע את פלומתה הקצרה, הרכה, ״זה בטח כי אני נוסע לכל כך הרבה מקומות ועסוק כל הזמן.״ דנה הניעה את ראשה לכאן ולכאן, מתלטפת בכף ידו. ״כשתגדלי אקח אותך אתי,״ המשיך, מסיר ממנה את ידו ונותן מבט מחויַך בנעמי. ״ניסע יחד לטיול ארוך־ארוך. אני אראה לך הכול, נשב בספריות ונלמד בין כל הספרים. נעבור מאולם לאולם, בכל אחד מהם נבחר ספר ונקרא בו עד הלילה.״ את המילים האחרונות מלמל לעצמו, הילדה כבר נרדמה. וכשהוא ראה, החליק מעט קדימה והשעין בנינוחות את ראשו על מסעד הספה ועצם את עיניו. ונעמי קמה ואספה את דנה ולקחה אותה למיטתה, אומרת לעצמה, הכי רחוק שהוא יגיע אי פעם בטיול עם הבת שלו יהיה חוף הים בתל אביב, לאכול גלידה.
    דנה ידעה שלאבא שלה 'יש שֵם'. כשהיתה קטנה ואמרו לה את זה, פרצה בצחוק: ״מה אתם מבלבלים לי, לכל אחד יש שם.״ סבתא שלה הסבירה לה שאם אומרים על מישהו שיש לו שם, זה אומר שהוא מפורסם. ״תראי אותי,״ אמרה כשהיא מרימה ומושיבה אותה ואת בובתה על ברכיה, מקרבת אליה בחום את שתיהן. ״עד היום יש לי שם, ולמרות שאמא שלך לא חושבת ככה, יש הרבה אנשים שרוצים לדעת מה אני חושבת על זה ועל זה, על כל מיני דברים ואנשים. רק אמא שלך אף פעם לא הקשיבה לי, וגם אבא של אמא שלך שזה סבא שלך זיכרונו לברכה לא הקשיב כשאמרתי לו לא לצאת מהבית תיכף אחרי מקלחת, לשכב קצת קודם על ספה. אבל בשנים האחרונות הוא היה בלי סבלנות, כל הזמן רק רצה לצאת ולצאת, להסתובב בחוץ, לברוח ממני. והוא למשל, היה בלי שם, את מבינה? לא היה לו שום שם בכלל.״
    הקטנה זנחה עד מהרה את הניסיון להתיר את סבך הלהג של סבתהּ, אבל בה בעת דלתה במהירות את פיסות המידע החשובות: ״לאבא שלי יש שם, שם, שם!״ היתה מזמרת בגאווה. ״וזה אומר שהוא מפורסם!״ כשבישר לה גדעון שהתמנה לפרופסור, גיחכה ואמרה, ״זה נשמע נורא מצחיק. כאילו מישהו סופר משהו אבל לא יודעים מה.״ והוא תיקן אותה: ״פרופסור, ארנבונת, זה כמו האיש הכי חשוב באוניברסיטה.״
    ״הכי חשוב?״ דנה שאלה, ולראשונה ראתה אז נעמי זיק של ערמומיות נדלק בעיניה המאוהבות.
    ״מה זה נקרא הכי חשוב? זה כמו מלך? כמו ראש ממשלה? מי אמר לך את זה? אולי 'הכי' זה מי שהוא חושב שהוא הכי חשוב?!״
    הוא נבוך רק לשבריר שנייה, צבט בלחיה הסמוקה ואמר: ״הכי חשובה זו את, מתוקה שלי!״
    מוקדם מאוד חרז מוחה של הילדה את המילים נעלם ומפורסם. בפנים דבוקים לחלון ציפתה ערב־ערב שיגיע, נושא בשורה חשובה שתשנה את המצב העגמומי הזה, שתחבר את חייהם אחרת. וכשהופיע לבסוף נהגה למשוך בחולצתו, מאלצת אותו לרכון לעברה, והיתה מחליקה את אפה על לחיו הזיפית, האפורה מעייפות, ומדגדגת אותו. והוא חייך ונעתר לה, המון חום זרם ממנו, ונעמי ידעה שהוא מתדלק אותה לקראת נסיעתו הבאה.
    יום אחד אולי ירצה להסביר את עצמו לבתו. הוא יגיד, אני חייב לספר לך דברים שחשוב שתשמעי ממני. למשל על הטירוף הזה שלי לספרות. במשך תקופה ארוכה לא היה נושא שסִקרן אותי יותר מקלאסיקה רוסית סבוכת עלילות. אהבתי מילים, להניח להן להתפענח בקצב שלהן, לחזור אליהן שוב ושוב, לשקוד במשך חודשים על יצירה ולגלות פתאום משהו חשוב, ואז לכתוב מאמר ארוך ומורכב, ולקרוס. זה מה שהיה קורה לי, דנה. אלה היו התקופות שבהן הייתי אולי יותר קצר רוח, תקופות של בין לבין. ואת הרגשת אז הכי נטושה, מתוקה שלי.
    כאן דנה תבכה, והוא יחשוב שהיא בוכה עליו, ויאמין שכך מתרפאים הפצעים שלהם. הוא יעטוף באצבעותיו את כף ידה הדקיקה, ויגיד, קליל ומעושה משהו, היתה גם השירה, כמובן. את בטח זוכרת, בסוף כבר כעסת ולא רצית לדקלם לי יותר, לרגע ילבש קולו עלבון. אבל היה נפלא לשמוע אותך, ארנבונת גאונה שלי, איך זכרת את כל המילים, הנגינה הנפלאה, והמבטא! ... איזו גאווה הסבת לאבא שלך. כאילו נולדת עם הרוסית. ודנה, מעורפלת, תיצמד אליו, והוא ימקד מבטו בפניה, מצפה לחיוך מוחל שיפציע מתוכם בעוד רגע, וכשזה יתמהמה הוא יזקוף מהורהר את גבותיו הבהירות, ויאמר ביתר החלטיות, קולו עמוק וקטיפתי מתמיד, היה מוגזם ומלחיץ מדי, אה? עיניתי אותך דנה, זה היה ככל הנראה מאוד מיותר.
    סתם קשקוש! היא גוערת בעצמה. האיש לעולם לא ישתמש במילים כמו ״נטושה״ ו״מיותר״. היא תוהה אם יש תמונת עולם כלשהי שהלהטוטן הערמומי הזה עיצב לעצמו במהלך השנים, או שהוא מסוגל להבין רק מניעים נפשיים של דמויות ספרותיות, חכם על יצירי רוח של אחרים. לעזאזל, אולי אם הייתי משוררת מיוסרת או איזה מבקר ספרות הכול היה אחרת.
    גם היום, כשהיא כבר כמעט אשה, דנה דרוכה בנוכחות אביה, רגישה לשינויים במצב רוחו, ממתינה שיסמן לה בניד ראש קל, בחיוך או יד מושטת, בואי, עכשיו אני פנוי אלייך, והילדה מחליקה אז בעדינות ומתיישבת לצדו, מוצפת־תקווה שהפעם הזמן ייעצר מלכת והוא ישתהה מעט בחברתה ויהיה קשוב. קולה משתנה לאִנפוף קל, החספוס הרגיל שלו נעלם, וגופה, שבין אצבעותיה של נעמי הוא קשה ומתפתל וחומק, הופך רפוי. ולמרות שבעיניה ניכר עדיין אותו מתח שהיא לא יכולה להיפטר ממנו לגמרי, נשכחת ממנה בכל פעם מחדש האכזבה, ובחמש דקות אבא שלה יכול למכור לה הכול.
    כשיגיע היום שבו יחליט לספר לה את הגרסה שלו, הוא בטח יגיד שהיא היתה קרה, סגורה וקרייריסטית. עבדה ועבדה, אספה כבוד, הכרה, ולקוחות. מעולם לא האמינה בי, הוא יאמר. לא חשוב כמה הצלחתי. מהתחלה ידעתי שאמא שלך לא אשה רגילה. היא חזקה ועיקשת, למרות שהיא נראית שברירית. די מהר הפכה זרה ורחוקה. תמיד עבדה, או נעלמה בתוך עצמה. כשהתקרבתי אליה היתה עוצמת חזק את העיניים ומכווצת את הגוף, כאילו היא מבוהלת או חוששת שאיזה הר געש יתפרץ מתוכה. ואז הייתי נרתע ממנה, תוהה ממה בעצם היא כבר יכולה לחשוש. אולי ממני? ואולי סתם מעמידה פנים שהיא משוגעת כדי שאניח לה? אז הנחתי לה.
    ואולי הוא יגלה לדנה שבהתחלה היתה אהבה. אמא שלך היתה הנערה הכי יפה שראיתי בחיים, הוא ייסחף עם שבר זיכרון. היה בה משהו שנורא רציתי להבין. היה לה השיער הכי רך ולעור שלה היה ריח נעים, נדמה היה שהיא שקטה, אולי קצת יותר מדי אבל בתקופה הראשונה זה היה כמו שיגעון כזה, טירוף לדעת מי היא, מה היא מסתירה. עד היום אין לי מושג. אולי את יודעת?
    הם נפגשו באוניברסיטה. היא התכוננה אז לבחינות הסופיות בראיית־חשבון ובילתה שעות באולם הספרייה הענק. ערב אחד, אחרי נבירה מתישה בערימות של ספרים, חשה שהמוח שלה מתערפל, שעיניה לא רואות עוד את הכתוב ואיבריה כמו לא נענים לה. ניסתה להרים יד, למתוח אותה מעל ראשה וזו מיאנה. לרגע נתקפה חרדה משונה שאולי מקננת בה איזה מחלה, אולי משהו משתק וסופני. היא ניתרה ממקומה, ניערה את גופה בעווית טירוף, כמו נשמעת למוזיקה קצבית שהיא לא יכולה לסרב לה. קמה ולבשה במהירות את מעילה ופנתה אל פתח אולם הספרייה. כשהגיעה אל המדרגות האיצה עוד את צעדיה, חלפה על פני דלת זכוכית גדולה שנפתחה בפניה, ויצאה אל אוויר הלילה הקר. כשעברה על פני בניין גילמן הרגישה שהיא יכולה סופסוף לעצור. היא מצאה את עצמה ניצבת מול לוח מודעות, ובלי משים תעו עיניה על פני מודעה, שהתחוורה לה כמכוונת אל תלמידי החוג לספרות לתואר שני: ההרצאה 'שירה בצל קרדום' של פרופ' שליט נדחית לשעה 20:00, ותתקיים בחדר 221. משהו בצירוף המילים שירה וקרדום עורר בה חשק לדעת יותר. היא נכנסה לבניין ושוטטה קצרת נשימה בין החדרים, חוששת פן תאחר. בדמיונה ראתה את דמות המרצה, פרופ' שליט, כגבר אדיר ממדים שנחשי שיער וזקן פרא מתפתלים על ראשו ולחייו, ומשתפלים מטה אל חזהו כמעט עד כרסו התפוחה, והוא ניצב זקוף על בימה קטנה, זרועותיו הולמות באוויר, ולשונו מגלגלת הברות עלומות בקול רועם. האולם אליו נכנסה היה מלא בסטודנטים מנומנמים, מלמול קל רחש באוויר הדחוס, ריח זיעה חמצמץ מילא את החלל. היא איתרה כיסא פנוי באחת השורות האחוריות ומצאה את עצמה מרותקת לקולה החרוך של מרצה בעלת קומה זעירה ומראה עכברי, שסיפרה על הדרכים השונות להבריח טקסטים מרוסיה הסובייטית אל המערב, הכמֵהַ לספרות העשירה, האקזוטית, שנכתבת בערבות הקרח שמעבר למסך הברזל. בסופה של ההרצאה, כשקמה לצאת, היתה דרכה חסומה על ידי סטודנט שהיה רכון על הכיסא שלפניו, ראשו בין זרועותיו השלובות והוא שקוע בשינה עמוקה. היא שלחה יד והניחה אותה על כתפו. הוא נע מעט כמנסה להתנער מהמגע, גופו מדיף חום לכף ידה. רכנה מעט לעברו. ״סליחה,״ אמרה. ״אני צריכה לע..״ הוא זקף את ראשו הבלונדי ופקח עיניים כחולות ענקיות, מבטו מעורפל, והיא נבהלה והחזירה את ידה אל חיקה כחוששת שתינשך והוא חייך אליה וקם באחת, קליל ומתנשא מעליה, התמתח קלות, הושיט את ידו ושלף את כף ידה שהיתה תקועה עדיין בחיקה ולחץ אותה קלות.
    ״יפה להעיר מישהו משינה כל כך עמוקה וטובה?״ רטן בבדיחות, ״אני גדעון.״
    סמוקה ממבוכה, ידה נתונה עדיין בידו, גמגמה: ״נעמי. סליחה, פשוט...״
    ״פשוט־פשוט,״ קטע אותה בכעס מעושה ושמט את ידה. ״על זה את חייבת לי. סיידר חם, עם המון יין שיאפשר לי להירדם אחר כך שוב.״ הוא צחק אליה וקמט קל הופיע על לחיו השמאלית, מזכיר לה את הצלקת בלחיו של אביה.
    ״אני מזמינה,״ ענתה, והוסיפה בביישנות, ״אתה יודע איפה שותים את זה?״
    ״ברחוב ירמיהו. לשם אנחנו נוסעים עכשיו.״
    היה לה קר, והיא עטפה בידה את כוס התה שלה, נושמת את היין החם, המתוק, שעִרפל מעט את מוחה. המקום היה הומה, ישבו על דרגשים, מישהו עמד על במה קטנה וניגן בחליל. היא הקשיבה, מתמסרת לצלילים, נדמה לה שמעולם לא שמעה נגינה נוגה, רכה כל כך. התחממה מעט והחלה לפשוט מעליה את המעיל והסוודר, מתירה את קשר הצעיף ומשליכה אותו מעליה. גדעון נותר לבוש במעילו. הוא לגם לאִטו והביט בה מחויך. ״איך יכול להיות שמישהי יפה כמוך לומדת ראיית חשבון?״
    ״לא יודעת אם זו תהיה רלונטית,״ ענתה, ״אבל אולי בסוף זה בכלל לא יהיה המקצוע שלי.״
    ״אז מה כן?״
    ״אולי ספרות? מה אתה אומר?״
    ״ממש לא עיסוק מכניס. אני עדות חיה.״ לא היה שמץ טרוניה בקולו.
    ״אז למה אתה שם?״
    ״מאהבה,״ חייך, והוסיף, ״אז את יודעת שאת יפה, מה?״ שלח יד ונגע קלילות בזרועה. ״בטח את ברבור בין ברווזים בכיתה שלך.״
    ״יש אִתנו עוד שתי ברווזות עם פוטנציאל,״ השיבה. הם צחקו, גדעון התרווח בכיסאו והפשיל את ראשו היפה אחורנית, פיו פתוח מעט, זרועותיו הארוכות מונפות לצדדיו, ועיניו עצומות. קול צחוקו היה נעים ומשוחרר. היא נזכרה לפתע בטיוליה עם אוריאל ליד החומה בעכו, ואת הים, ואת חניותיהם הממושכות סמוך לביתה, את הריח הכבוש, המחניק, של נרקיסים שמילא את חלל המכונית, ואת קול צחוקו המשתלח פולח את דממת הלילה.
    עכשיו הביט גדעון בפניה, מרוכז, אולי מודאג קמעה, וסימן באצבעו, דוחק בה שתלגום עוד מהמשקה שלה. אבל תחושת בחילה עמומה עלתה בה, והיא דחתה מעליה את הכוס, ומקל הקינמון שבתוכה היטלטל לרגע. היא הכניסה ידה ושלפה אותו, גוף ערוף ראש, קירבה אותו לאפה ושאפה, ובטנה נרגעה.
    ״איזה מזל שהשתעממתי,״ אמר, ״אחרת בטוח לא היית שמה לב אלי.״
    ״באמת מזל...״ לחשה. ״ולמה באת להרצאה?״
    ״לשמוע את פרופ' שליט. קראתי מאמר שלה, תחומי המחקר שלנו קרובים. חשבתי שהיא תחדש לי משהו. אבל היא כל כך משעממת.״
    ״דווקא לי היה מעניין,״ התריסה מולו
    והוא אמר, מהורהר, מתעלם מדבריה: ״הייתי גמור אחרי לילה לבן של עבודה מטורפת על משהו שהייתי צריך להגיש בבוקר. וחוץ מזה,״ הוסיף כשהוא מסמן למלצרית שתגיש להם חשבון, ״נחתי כדי להיות עכשיו אתך. הלילה צעיר, נצעד קצת?״
    ״לא יודעת,״ היססה. ״היין שלך גמר אותי.״
    ״נלך לאט. עוד קצת. בבקשה?״ הפציר ברוך.
    אבל היא לא נכנעה: ״פעם אחרת,״ פסקה. ״עכשיו אני רוצה הביתה.״
    כששכבה במיטתה, משחזרת את קול צחוקו והפצרותיו, התחייכה לעצמה בחשיכה. היתה רוצה למצוא אותו עכשיו לצִדה, מתחת לפוך שלה, ללטף את ראשו הבהיר, לקרב אליה את הגוף הדק, הארוך, ולהגיד לו, אתה נחמד גדעון.
    והדוקטורנט עם השיער הבהיר השופע שנרדם בהרצאתה של פרופ' שליט, הפך בתחילה לעילה להמשיך ולפקוד את חדר ההרצאות בבניין גילמן. אבל עד מהרה הוא פרש מהקורס, בעוד היא נשבתה והיתה מקפידה להגיע לסדרת ההרצאות על שירה רוסית, שוקעת מרותקת בדיון שהתנהל סביבה. מעולם לא השתתפה וגם לא התעורר בה חשק לקחת בו חלק, אבל הרגישה שהיא מפיקה יותר ויותר מן הדברים שהיא שומעת. לכן רשמה לעצמה צירופים חדשים של מילים, מושגים ומראי מקום ובנתה רשימות ביבליוגרפיות. הראש המאורגן שלה סייע לה לזכור שמות, ביוגרפיות, קווים מאפיינים של יוצרים, ציטוטים מתוך יצירות שהחלה לקרוא. היא קראה את הסיפורים המומלצים, ושורות אינסופיות של שירה עינגו אותה והעניקו לה מפלט מלימודי החשבונאות המייגעים.
    משעות אחר הצהריים היתה מבלה בחברתו של גדעון. אהבה להביט בו, תמיר ואלגנטי, בגדיו כמו נתפרו במיוחד למענו, הג'ינס והחולצה עם הצווארון, תכלת מהוהה מעט, תחובה במכנסיו וחגורת העור החומה, הכול ממותג, מדויק ומגוהץ למשעי, פניו יפים, לחייו הגלוחות כמו טובלות באור, ושערו הבלונדי גולש בתלתלים רכים על עורפו. אהבה לצעוד לצדו ברחבי הקמפוס, נחפזת מעט כדי להדביק את צעדו המהיר שכמו פיזז על פני מרצפות האבן. כבר שימש אז אסיסטנט באחד הקורסים, וסטודנטיות עיכבו אותו לא פעם כדי לברר דבר־מה בעניין המטלה השבועית. הוא נענה, קשוב וסבלני, והבהיר את שנחוץ היה להבהיר, ידו החמה נתונה כל העת בידה, מחליקה מבלי משים ומשתעשעת באצבעותיה, ואחר כך המשיכו בדרכם, והוא אמר: ״תודה נעמיל'ה על הסבלנות.״ והיא ענתה: ״ברצון, מותק, העונג כולו שלי.״
    ״שלי!״ קרא בצחוק והניף באוויר את ידה, חוזר ומכריז בקול, בגאווה: ״שלי, שלי!״
    והיא התעקשה: ״שלי!״ והוסיפה, ״ואל תתערב, אין לך מושג. אני אומרת לך, שלי!״
    היא אהבה לשבת מולו בבית הקפה ולבהות בו, לספר לו דבר־מה משעשע ולראות אותו עוצם את עיניו ומטיל את ראשו אחרונית, רעמתו מלטפת את עורפו וקול צחוקו השקט, המשיי, מתגלגל מתוכו ונפרש כמניפה אוורירית. אהבה להקשיב למחשבותיו על שירה. הוא ציטט באוזניה שורות נפלאות, רוויות רגש, של שירה בצל מחאה, שולף ומבאר מתוכן למענה צער ורמזים כמוסים של תעוזה. היא שוכנעה שהנה היא משתחררת מאוריאל, מהסיפור האומלל שלהם. זה זמן לא שמעה ממנו, והרשתה לעצמה יותר ויותר לדמיין התחלה חדשה. גדעון אמר לה שהוא אוהב אותה. הוא גילה באוזניה שמעולם לא אהב קודם, שנהג לקטוע הכרויות אחרי מפגש או שניים, ורק פעם היה למשך כמעט שנה בקשר עם אשה נשואה שרק אחרי שנטשה אותו ושבה אכולת אשמה לבעלה, הבין ששימש לה מפלט ופנטזיה, והוא נשאר אִתה ככל הנראה משום שהיה ברור שהקשר נטול סיכוי. ״חיכיתי לך,״ הוא אמר, קולו רך וממכר, מערסל את יישותה. הושיט אליה יד והיא אִגרפה את כפה והניחה אותה בתוך שלו, כתינוק במנוחה, והוא אמר, נרגש: ״התכוננתי, עשיתי חזרות, עכשיו אני מוכן. ואת?״ והיא פרעה בידה החופשית את רעמתו ואמרה: ״אני חושבת שאקרא לך 'שמחה'. או 'נחמה'. מה אתה אומר? מתאים?״ והוא קרב אליה ושפתיו רפרפו על פיה, חיוכו מרעיד מעט על שפתיה שנפשקו, והיא חשבה, הנה ככה זה צריך להיות, סיפור רגיל, שמח ומצחיק, כלום לא מפחיד יותר.
    אבל כששכבה אתו, משהו מכל זה היה נעלם. הרוך, נדמה משום מה, היה רך מדי ולא משכנע. בלִבה ביקשה שילחש לה דברי אהבה. לא מילים רגילות השתוקקה לשמוע בשעה שנע אליה ופישק, גונח בעדינות, בתחינה כמעט, את רגליה. היא ביקשה לשמוע מילים על אהבה, על סערה, ביקשה שיגיד לה שהיא עושה אותו אדם חדש, ענק, שילפות אותה ויתבע אותה וידהר בתוכה כמו סוף העולם תלוי מאיים מעליהם. נעה תחתיו בפראות מבקשת להלהיט אותו, להתלהט עמו, להרגיש כמו שפעם ידעה להרגיש, לרגע כמהה לפחוד, לבעור, השתוקקה שיצעקו ביחד, שינחתו יחד, שישׂבעו. אבל הוא היה על פי רוב דומם, רק גניחותיו הרפות הפֵרו את השקט, והיא הפכה קשובה מדי, שתוקה מדי, ובתוך ראשה עלו והצטופפו קולות מבזים, מצווחים, אני לא מרגישה אותך, אני כל כך רוצה להרגיש.
    ובד בבד היא גם חרדה כל הזמן לשלומה. לא היתה מסוגלת לחשוף בפניו את הסיפור כולו. לפחות בינתיים אי אפשר היה. לא יכלה אפילו להנחות את ידיו על פני גופה, פן תטעה לרגע ותחשוב שהוא אוריאל. כשקרבו ועלו אצבעותיו והחליקו על פני חזה היא הפסיקה לנשום. גרונה יבש והיא חששה פן ימשיכו ויסגרו על צווארה. אחזה בידיו והוליכה אותן מטה, מיקמה אותן היטב והניעה אותן שם עד שהתערפלו מחשבותיה, עד שהושתקה הבהלה, ונרגעה מעט התשוקה לאותו דבר מה נוסף שלא יכול היה לתת לה. מעולם לא דיברו על כך, והוא המשיך להשתדל, רגיש ומתחשב, תר בקדחתנות אילמת אחרי מקום שילהיט ויספק אותה. אבל כשחדר לתוכה היא שילבה אצבעותיה בשלו, אוסרת את כפות ידיו ומרחיקה אותן מגופה, ממלמלת, ״דבר אלי, תגיד משהו, תצעק, תהיה אתי.״ וכששוב ושוב ביקש את שדיה, את צווארה, הרחיקה את ידיו, נרתעת מלטיפתו, לוחשת, ״לא שם...״ וגם אחרי שנרגע גופה והשתתק, היא נותרה תמיד ריקה ומבולבלת, עתים אף כעוסה. ופעם, כשהרגישה גל של עינוג עולה מתוכה ומאיים על הכרתה, היתה מוכרחה פתאום לצחוק. הקול שנמלט מגרונה נשמע כמו חרחור שמנסה להיפטר מהצטברות של ליחה צמיגה. מבועתת ועלובה הִכתה בידה על גבו וצחקה. והוא נעלב והצטמק בתוכה, לא לפני שפלט בגניחת זעם נואשת את שארית גבריותו. אחר כך קם מעליה ומיהר למקלחת, והיא שמעה אותו שר לעצמו איזה שיר בוקרים הזוי, חוזר שוב ושוב בקול רם מדי על המילים ״כשתהיי אתי, בסופו של יום, כשתהיי אתי, אני אתן לך...לאהוב אותי.״
    היא היתה מדברת עם עצמה, אומרת, הלילה אקשיב לגוף, אנחה אותו למקומות נכונים, בטוחים לליטוף, נעשה את זה לאט, עד שילמד. אבקש שישתמש יותר בלשון, שידבר אלי, המילים שלו עושות לי טוב. לאט נעשה את זה. הרי לפעמים אני כן נהנית, ויש מקומות שנעים... צריך לתת לזה זמן. אבל היא היתה בכל זאת חסרת שקט, מוטרדת ורווית טרוניה, והחלה לתהות מה היא באמת מבקשת, מה הגעגוע הזה שאינו מניח לה. וכשקרב אליה בחושך היתה נבהלת וחומקת ממנו בתואנות שונות, ״יש לי מבחן חשוב מחר, הראש לא מניח, אני עייפה כל כך, הבטן מתהפכת ממשהו שאכלתי, מחר אני אתנפל עליך, מחר אהובי.״ אבל למחרת שוב היתה סבה ממנו ונרדמת.
    הערבים היו עדיין נינוחים ורוויי חיבה. היתה הולכת אתו למופעי שירה, הרצאות וכנסים והקשיבה לו כשדיבר על ספרות. הוא היה מקריא בפניה דברים שכתב, הציג אותה בפני חברים, רובם ככולם אנשי רוח מתנשאים שנתונים לדרידה, סארטר ופוקו יותר משהם קשובים לחיים עצמם. אבל הם היו חביבים והתעניינו מדי פעם בשלומה, והיא נדה בראשה וחייכה, והבינה שלימודי ראיית חשבון אינם מסוג הנושאים ששווים דיון. אבל גדעון היה רך ונעים, וקשוב בדרכו. לא פעם שוחחו ביניהם על עתידה, והוא ניסה לברר מה היתה באמת רוצה לעשות כשתגדל. אבל היא לא הצליחה להגות רעיון שיהיה בעיניה נאה דיו כדי להכריז עליו בפניו. היא משכה בכתפיה נבוכה, ואמרה, ״הלוואי ידעתי.״ או, ״עדיין מחפשת.״ ופעם אמרה מהססת, ״אולי... לחיות?״ והוא חייך בשפתיים קפוצות, קמטים זעירים נמתחים בזוויות עיניו ואמר, ״אני מקווה שאת רוצה יותר מזה אהובה שלי.״
    לעתים היה מתכנס לתוך עצמו, בוהה בחלל, והיא היתה בטוחה אז שהוא מהרהר ב'בעיה' שלהם, כפי שכינתה בינה לבינה את החשש שלה מפני הלילות. פעם כשארכה שתיקתו והיא לא יכלה עוד לשאת את המתח שנצבר בה שאלה: ״אתה באמת אוהב אותי?״ והוא כמו ננער מהרהוריו, נשף לעברה גיחוך קל שהעביר צמרמורת בגווה ואמר: ״אחרת מה אני עושה פה?״
    והיא רצתה לשאול, מה באמת? שכן הלילות הפכו לסיוט. ואל החרדה שלה, שמא תיוותר ריקה ולא מסופקת, או שאולי הוא יכאיב לה מבלי שהתכוון, היתוֹספה תחושה חדשה: נדמה היה לה שמשהו באיבריו של גדעון מלאכותי, והחיבור ביניהם משובש. כשהיתה נוגעת בו, למרות שהיה מוצק ושרירי, חששה שבמפרק הירך, או המרפק או הברך תחוש לפתע בסדק כלשהו, או שאם תישען עליו חזק מדי יתרופף איזה חיבור רעוע, ואָמה או שוק יסתובבו על צירם בקול חריקה יבשושי והוא יתפרק לנגד עיניה, יתפורר ויהפוך לתלולית אבק. זה היה מוזר וחמקני ועם זאת חד וברור. בלילות ראתה שוב ושוב מול עיניה העצומות את אותה גבעונת לבנבנה שריח קל ולא ברור עולה ממנה. היא לא יכלה אפילו להושיט אליו את ידה או להיענות לתחינתו השקטה. שכבה וגבה אליו, מכורבלת כעוּבר, וביקשה שתיפול עליה שינה עמוקה. ובבוקר היתה לפעמים מתעוררת לפניו ושוכבת, מביטה ביופיו השקט, וכמיהה היתה גואה בתוכה. ליטפה את לחיו והוא נע בחוסר מנוחה למגעה, אבל לא התעורר.
    ערב אחד ישבה מולו, הוא הקריא לה את המאמר החדש שזה עתה סיים את כתיבתו, ומשהשתרר שקט, נדמה עבה וכבד מתמיד, החליטה שהנה היא עומדת לספר לו. אולי יפוגג מעט הגילוי את מועקת הלילות, היא אמרה לעצמה. ככה אי אפשר להמשיך, אני מוכרחה. צריך לזרוק כבר את מה שהיה. ושאלה מבולבלת, קרעי משפטים זועקים בראשה: ״אתה בסדר, מותק? המאמר מדהים, תערוך עוד קצת ו...אולי אתה רוצה תה?״
    והוא הרים את עיניו והביט מרוכז בפניה, כמו ידע שדבר־מה עומד להתרחש. הרחיק מעליו את המאמר, ואמר, חשש קל בקולו: ״כן, קמומיל אהובה.״ והיא קמה להרתיח מים ושבה עם מגש ועליו שתי כוסות תה קמומיל ועוגיות שוקולד מעשה ידיה של אִמהּ, והם חייכו, נוגסים בשקט ונושפים מעט על המשקה החם, והיא אמרה: ״טעים, מה?״ טבלה עוגייה במשקה הצהבהב והשהתה אותה שנייה ארוכה. הנוזל הלוהט פורר והמיס את עוגיית השוקולד, והיא עקבה מאוכזבת אחר העכרוריות השחומה שצפה על פני התה. הניחה את הספל ואמרה: ״תשמע גדעון. אני צריכה לספר לך משהו.״
    במרכז מצחו הבהיר הופיע לפתע וריד אדמומי, פועם, והוא אמר, מנסה לשוות לקולו עליזות קלילה: ״את רוצה להתחתן אתי?״
    שקט מבוהל השתרר. פניה הוצפו להט, גופה נרעד בהתרגשות.
    ״אם היית שומע את מ...ה שר...ציתי לספר לך עכשיו,״ גמגמה, ״כנראה שלא היית מ...מהר להציע לי להתחתן אתך.״
    והוא ענה: ״ממש לא איכפת לי נעמי שלי, מה את כבר יכולה לספר לי, שרצחת מישהו?״ היסס לרגע כמו שוקל בינו לבינו את ההשפעה של האפשרות הזאת על החלטתו, ומיהר ופתח שוב: ״הרי על הכול דיברנו, לא?... על ההורים שלך וכל זה. אבל גם אם הייתי מגלה פתאום משהו, גם אז לא באמת היה איכפת לי. כלום לא איכפת לי. אני רוצה פשוט שנהיה יחד. אם גם את רוצה...אותי.״
    ואז צלצל הטלפון. השתהתה, מביטה בפניו, תלתל סורר היה מונח ברישול על הווריד הפועם במצחו. רצתה להושיט יד ולסלק אותו, לחוש באצבעה את הפעימה. הוא נראה חיוור, כמו סר לפתע האור מפניו. היא שקלה מה עליה לעשות עם הצלצול הטורדני שלא פסק. כלל לא עלה בדעתה שאולי זה הוא שצריך לגשת לטלפון, להניח לה לשקול רגע ברצינות את הצעת הנישואין שלו. גם לא חשבה אז על כך שככל הנראה לא ראוי שיענו עכשיו לצלצול הטלפון. וכעבור שבריר שנייה כבר היתה שם והרימה את השפופרת, וכמעט צעקה ״הלו?!״
    ״את כל כך יפה, אלטם [חיי]. מה שלומך? ואמא ואבא, איך הם? הבריאות?״ אמו של אוריאל ישבה מולה. היא הוסיפה: ״כמה זמן לא התראינו?״
    ״יותר משנתיים, אני חושבת,״ ענתה. ״אני עוד מעט מסיימת את הלימודים. ויש גם מישהו...״
    ״יופי, מותק.״ קטעה אותה. ״אני שמחה לשמוע.״
    נעמי אמרה: ״אמא ואבא בסדר. בעצם...״ השתתקה לרגע מהורהרת לפני שהוסיפה, ״אבא לא כל כך. הוא די חולה וחלש.״
    ״נו, בטח,״ ענתה אמו של אוריאל כמו היה דבר מחלתו של אביה ידוע לה. ״ככה זה, לא כולם יצאו משם עם כוח לחיות.״ חשבה מעט והוסיפה: ״את יודעת, אף פעם לא סיפרתי לך למה מיד אהבתי אותך. איך שנכנסת לפה היית כמו ילדה שלי. את הרגשת את זה, נכון?״
    היא התחייכה והניחה על צלחתה פרוסה גדולה של עוגת פרג, והמשיכה, מנגבת אצבע שמנונית במפת השולחן הלבנה, ואחר כך משפשפת את הכתם כמבקשת למחות אותו: ״זה בגלל שאת בכלל לא דומה נומיל'ה לאחותי. לה היה שיער שחור, ראש ככה, לא בהיר כמו לך ולי, אלא -״ והיא שרטטה בידה בועה באוויר, ואחר כך הניחה לידה לגלוש ברפיון לצדי גופה. ״ככה היה השיער שלה, כמו כתר. כל כך יהודייה היתה, שהם לא יכלו לסבול את זה. תיכף רצחו אותה.״
    מחדרו של אוריאל נשמע לפתע קול עמום של שיעול, שהיא התעלמה ממנו, וסיננה בדחיפות משונה, ״לא יכולתי לסבול את זה שהוא מביא לי בחורות שחורות. והוא כאילו בכוונה...״
    שיעול נוסף נשמע מן החדר והיא התנערה ונאנחה: ״עכשיו זה כבר לא משנה נומיל'ה. כבר לא איכפת לי, הלוואי תהיה לו מישהי...״ היא קמה בלאות, קרבה אליה, נשקה ללחיה ואמרה: ״תודה שבאת מותק. אולי זה יעשה לו קצת טוב על הלב. אבל אל תיבהלי, נומיל'ה שלי. ככה הוא כבר כמעט שנה. דווקא אחרי שנפרדתם חשבנו שהוא בסדר, אבל פתאום הוא רצה רק לישון.״ היא שתקה רגע ואחר כך הוסיפה בקול רועד: ״אני לא יודעת מה לעשות. שום רופא ואף תרופה לא עוזרים. בואי, אני אפתח לך את הדלת. רק...״ הוסיפה בלחישה, ״רק תגמרו שם לפני שאבא שלו יבוא הביתה, טוב? הוא לא הסכים שאני אתקשר אלייך, הוא לא יודע. אבל הייתי חייבת.״
    אפלולית קידמה את פניה, וניחוח פריחה מתקתק, כמעט כמוש, מערפל. נדמה היה לה שהריח זכור לה ממכוניתו. היא לא היתה בטוחה. עיניו של אוריאל היו עצומות. לבה הִכה בחזה בעוצמה משתקת וברכיה כשלו. התיישבה על השטיח למרגלותיו, במקום בו נהגו להשתרע בלילות שישי, הוא מנבא להם בלהט עתיד משותף, והיא משתוקקת לחוש כבר את ידיו על גופה. עכשיו שכב במיטתו, זקן שחור מכסה את סנטרו ולחייו, ידיו אוחזות בחוזקה בשמיכת הפרחים שלו, כמו חושש שמא תישמט וייחשף גופו השדוף. נשימותיו היו מהירות אך קצובות, לרגע תהתה אם הוא ישן. אבל אז פקח את עיניו וחייך אליה. היה זה חיוך קטן, רפה, לא מוכּר. בעיניו שהיו כבויות ועצובות, כהות משזכרה, עמדה תחינה. רכנה וליטפה את ראשו.
    ״תודה,״ הוא לחש.
    ״על מה?״ שאלה
    ״על שבאת.״
    ״ההורים שלך נורא מודאגים, הם חוששים שאתה הולך למות.״
    ״ההורים שלי מסכנים.״ הוא השמיע צחוק קל ושאב פנימה את שפתו התחתונה, התפוחה מעט, ונשך אותה בשיניו. עווית שבעבר גרמה לה להשתוקק אליו, לבקש בלשונה את פיו.
    ״לא היה לנו טוב ביחד, אורי. אתה יודע את זה,״ אמרה ותהתה אם היתה ישירה מדי. הוא חלש, אולי על סף גוויעה. שאלה את עצמה מדוע האמינה תמיד שהוא שונא שהיא קוראת לו אורי. הרי מעולם לא אמר לה את זה במפורש.
    ״אני יודע, יקרה שלי,״ ענה, קולו דעוך, מילותיו כמו בלועות. ״פשוט לא הייתי מסוגל להתגבר. אבל אולי עכשיו שבאת...?״ אמר כמו לעצמו וקולו נשבר.
    ״באתי רק לבקר,״ נחפזה להגיד. שקט השתרר, והיא שוב חששה שמא היתה קשה מדי, לכן הוסיפה ברוך: ״אתה חייב להמשיך אוריל'ה, לתכנן חיים, למצוא לך מישהי נחמדה, אולי חזקה יותר. מישהי שתיתן לך פַייט,״ צחוק קל של הפתעה נמלט מגרונה. מעולם לא דימתה שניתן להציע ככה בקלילות פתרון לטירוף שלו.
    ״אני יודע,״ חזר ואמר, ושוב מלמל: ״...יקרה שלי,״ כמתענג על המילים, אומר אותן לאט, מגלגל אותן על לשונו. ״יקרה... שלי.״
    ״אז מה יהיה אתך?״ שאלה והשתרעה על השטיח, ראשה מונח על כפות ידיה השלובות ומבטה מופנה לסירוגין אל התקרה ואליו, כאילו ניהלו שיחת יומיום בין ידידים.
    ״אין לי מושג,״ ענה. קולו התחזק מעט, ונשמע לפתע רגוע ונעים, כמעט אגבי.
    ״הייתי רוצה לעזור לך, אורי, אבל אני לא יכולה.״
    הוא אמר: ״בוודאי, יקרה שלי. ברור לי שאת יודעת מה את אומרת.״
    ״זה יהיה גרוע לשנינו, נחזור לאותו מקום.״
    ״את צודקת,״ הסכים, קולו שוב רפה, והוסיף: ״אבל אני אוהב אותך כל כך. ואני יודע שגם את...״ היסס רגע לפני שהמשיך ואמר: ״...אהבת אותי.״ והמילים נשמעו פשוטות וכנות, שונות בתכלית מהדרך בה נאמרו אי פעם, ונדמה היה לה שלראשונה היא שומעת מפיו מילים כמו 'את צודקת', או 'את יודעת מה את אומרת'. והיא פתחה ואמרה: ״היה זמן שהייתי משוגעת עליך, כל כך משוגעת שנטרפו לי העשתונות.״
    הם צחקו, הוא הִרפה משמיכתו, הושיט לה יד והיא אחזה בה לרגע ממושך. הביטו זה בזו ונדמה היה לה שהנה שוב בוערים כתמי האור הזרועים באישוניו. ״אז אתה מבטיח שתשתדל?״ שאלה מעוּדדת, משווה לקולה נימה ילדותית, מפצירה.
    ״אני רוצה...״ השתתק והרהר, ואחר הוסיף, ״לכאוב פחות. משהו שאולי ישכיח. את מכירה משהו כזה?״
    ״אני נעלמת לך מהחיים, אוריאל. זה קודם כול,״ אמרה בנחישות והתרוממה לישיבה, אוחזת בתיקה. פתאום השתוקקה כבר ללכת משם. ״אבל הכי חשוב שתלמד לדבר עם עצמך, ואולי גם עם פסיכולוג או משהו כזה. זה יעזור. ותלך ללמוד מקצוע, תצא, תבלה, תכיר אנשים חדשים, ותן להורים שלך לעזור לך. מה אתה אומר? אפשר?״ כבר היתה קצרת רוח.
    הוא הנהן קלושות: ״אפשר...אולי,״ והוסיף, ״כן, ההורים שלי. הם ...כל כך בסדר.״
    לפתע, בלא כל אזהרה, הוצפה בזיכרון שגרם ללבה לפרפר. עמלה כדי שקולה יישאר יציב כשאמרה: ״מה שחשבת עלינו אז, שאנחנו כאילו אחים ושנועדנו ושנהיה לתמיד ושאתה תחנך אותי, ותראה לי, תוליד אותי מחדש כאילו...״ נשימתה קצרה, קולה מתגמגם, ״זה... לא הגיוני, זה מטו...מטורף, שטויות שהיו רק בראש שלך. היום אתה כבר מבין את זה, נכון?״ היתה חייבת להכאיב לו, לפחות מעט, לפני שהיא הולכת. ״אין אהבות כאלה, אורי. זה היה רק בתוך הראש שלך.״ חזרה ואמרה בלהט, בקול רם. ״אז צא מזה, יאללה, תתעשת!״
    מבטו שב והתערפל: ״את צודקת, נעמי שלי,״ הוא נאנח, ״את באמת יכולה ללכת עכשיו. אבל אני חייב להגיד לך דבר אחד, עצוב אבל אמיתי. אני רוצה שתדעי שמעולם לא הרגשתי שום דבר שמתקרב לאיך שהרגשתי כשהיינו יושבים במכונית ומקשיבים למוזיקה, או נוסעים ומדברים, או אפילו סתם יושבים בשקט. אלה היו רגעים אלוהיים שאי אפשר לשחזר, וזה עצוב לי.״
    ״זה עצוב.״ הסכימה, רחמיה נכמרים עליו. הביטה בו ממושכות, הוא נראה לה עכשיו לקראת סוף פגישתם כילד עלבובי שנעזב לבדו בעולם רחב ידיים וריק. היא קמה וניגשה אליו, נשקה קלות למצחו ואחר כך שיקעה את שפתיה בתלתלי הפרא השחורים, נושמת אל קירבה את ריח שמפו התינוקות שנדף ממנו, אולי זה הריח שעמד בחלל החדר עם כניסתה, אלא שעכשיו נדמה לה קליל ורענן משזכרה. היא אמרה: ״הבטחת, אורי. אל תשכח.״
    ״כן,״ אמר וקולו שבור, ״אני אזכור.״
    אבל הוא לא עמד בהבטחתו. הוא אמנם קם ממיטתו והמשיך בחייו, אבל לא יכול היה לשכוח אותה. וכשהיא ישבה כבר באוטובוס שהתנהל בכבדות במורד הכביש המפותל בחזרה לתל אביב, התלבטה אם תספר לגדעון על הביקור המשונה. הוא ידע שהיתה לה במשך כשנתיים אהבה עצובה ומאכזבת, אבל למרות שמדי פעם אמרה לעצמה שיום אחד תספר לו על מה שהתרחש בינה לבין אוריאל, נדמה היה שמעולם לא בשלה השעה להגיד לו, שמע, אולי כדאי שתדע מה באמת היה שם.
    הביטה בנוף החולף על פניה. ראתה עצי אורן מיטלטלים ברוח כמבקשים לברך אותה על החלטתה לקבל את הצעת הנישואין של גדעון. שמחה שקטה כבשה אותה ועיניה נעצמו. התכרבלה במעילה והניחה את ראשה על החלון. שוב עלו מול עיניה פניו המחויכים, הנינוחים. לגמרי נשכחה ממנה הבְּעַתה שמשתלטת עליה בכל פעם שהיא שוכבת אתו. האוטובוס הגיע אל הכביש הפתוח בדרך לכרמיאל והחל להאיץ. היא שקעה זה מכבר בשינה עמוקה וחלמה שאוריאל פורע את שערה, רוכן ויורד אל מפשעתה, ולשונו מרקדת על פני אותה פיסת עור רגישה, בעדינות הוא מענג אותה, והיא נלפתת בו, וידיו מלטפות את שדיה, מלטפות גם את צווארה, היא צוחקת וממריאה. נאנחה מעט בשנתה, והיטיבה את ראשה כנגד החלון.
    הימים התארכו והלימודים היו משמימים ומעייפים. מתח בחינות הסיום עמד באוויר המחניק של אולמות הלימוד. בימים שלא יכלה לשאת יותר את ריחה העבש של הספרייה נסעה ללמוד בשדרה. היא אהבה עצים, במיוחד פיקוסים. התיישבה על ספסל, משננת חוקים ותקנות, ומדי פעם תעו עיניה אל הגזעים המתפתלים, ומהופנטת בהתה בעיקשות השורשים שמביסים את הבטון. ברגלה שִרטטה עורקים מתפתלים על מפת האדמה הסדוקה, מטיילת הלוך חזור על פני הגבנונים שפילסו דרך מבטן האדמה כמו ידיים כמהות, לוטפת אותם בנעלי הספורט שלה. עיניה טיפסו במעלה הגזע הענק, לאורך ענפים כפופי גו ששריגים זקופים נמלטו מהם, וניחוח שרף חלבי, שמזין צאצאי עלים בשרניים, הציף את נחיריה. נשמה עמוק ושבה לעיין בספריה. רוח אחר צהריים חמימה הרעידה את חופת העלים, מנגנת מוסיקה חרישית מעל ראשה.
    לקראת ערב הוא היה בא וקרב אל הספסל. ״היי מותק, הספקת משהו?״ שאל, מבטו נודד על פני השדרה, סוקר את סביבותיו, כמו תוהה מה יש לה לחפש כאן, למרגלות העצים האלה. ״את נראית לי חולמת,״ הוסיף, הושיט לה יד והיא קמה, התקרבה אליו, בוחנת את עיניו התועות, ואמרה: ״התגעגעתי,״ וכשפנו ללכת הביתה קירב אותה אליו וכרך את מעילו הארוך סביב גופה. כך הידסו כברת דרך, והיא, מכונפת במעילו, מחויכת, אמרה: ״הספקתי ללמוד הרבה, אתה יודע, כאן, באוויר הצח, אני הכי מצליחה להתרכז.״
    לפני סוף הסמסטר מאסה אף היא בקורס לשירה רוסית, וכשהחלו הבחינות קבעו תאריך לחתונתם. ״את תלמדי אותי מספרים,״ אמר לה בפנים נוהרים כשסיפרה לו שהחלה לחפש שמלה לבנה, ״ואני אקריא לך שירה.״
    מתחת לחופה עמד גדעון מולה, עיניו מצועפות והוא אוחז בזרועותיה החשופות באצבעות לחות מהתרגשות, וציטט מתוך שירו של פושקין 'אותך אהבתי': ״אהבתי עודנה לוחשת בלבי באור דועך, אך לא תופר מנוחתך ממנה, איני רוצה בכלום לצערך... נבוך בקרבתך, אותך אהבתי בעדנה ובתום לב...״ ואז נשנק גרונו והוא חדל ועצם את עיניו. ואחרי ששבר את הכוס נשק למצחה והיא לחשה לו, ״יפהפה השיר הזה,״ והוא אמר, ״אצטט לך את כולו הלילה.״ הם חייכו זה לזו ופנו למברכים הרבים שצבאו עליהם בקוצר רוח. אִמהּ, שעונה על זרועו הרועדת של אביה, אמרה לגדעון: ״לך חיכתה הילדה שלי. אנחנו יכולים לעצום עיניים עכשיו, היא בידיים טובות.״
    כששכבו באותו לילה בחדר בית המלון הקטן ששכרו למענם הוריה כמתנת חתונה, הניחה לו לגעת בכל גופה. כשגיששו אצבעותיו אל צווארה לחשה באוזנו מילות אהבה להסות את הפחד. מעט־מעט נרגע לבה ואחר כך שב וגאה לרגע, נפער בעונג גדול, חדש. כשנחה אחר כך לצדו והביטה בפניו הנמים, שלווים ופיו פעור מעט, נשימות רכות בוקעות ממנו, אמרה שוב לעצמה, הנה הצלחתי. צריך היה לתת לזה זמן.
    לקראת סיום לימודיה, בעיצומן של הבחינות, תקפה אותה לפתע עייפות מזדחלת. ראשה היה צונח על ספרה הפתוח, ולא פעם אף איימה הלאות להכניע אותה באמצע בחינה. במקום ארוחת בוקר שתתה אינספור כוסות קפה, חיסלה חפיסת שוקולד לבן עם אגוזים, והגיעה לבחינה כשתחושת בחילה מפוגגת מעט את העייפות. אבל אחרי הבחינה היתה משרכת רגליה שוב אל שדרת הפיקוסים, אומרת לעצמה שזה המקום הכי נעים לחשוב. ישבה ולעסה את הכריך שהכין למענה גדעון והרהרה בעתידה. עד מהרה שבו עפעפיה להכביד וכעבור זמן היתה מתעוררת בבהלה ומוצאת את עצמה שרועה על הספסל, תיקה מונח למראשותיה, ציפור מנקרת בשאריות הכריך המוטלות על האדמה. האוויר היה צונן, וערב כבר נח בין העצים.
    כשחשבה על היום שאחרי סיום הלימודים התקשתה לראות את עצמה יושבת מאחורי שולחן משרדי עמוס ניירות ומבלה את ימיה בחברת אנשים שטורי מספרים משמחים את לבם. היא נזכרה שהיה לה פעם חלום לטייל עד שתהיה זקנה, ואולי אפילו לא לשוב לכאן לעולם. בראשה עלה מראה שדות פרחי הבר שהשתרעו מלוא העין סמוך לגדר הבסיס הצבאי ברמת הגולן. בימי שמש חורפיים היתה חומקת לא פעם דרך השער והולכת בשביל המוליך אל השדות הללו, מתעלמת משלטי האזהרה 'סכנה מוקשים', שוקעת אל בין העשבים הגבוהים ונעלמת. אולי מתישהו היא תשוב לטייל. עלה בדעתה שמעולם לא שאלה את גדעון אם מסעות מושכים את לבו, אם ירצה שיטיילו יחד. ואולי בכלל תכתוב משהו? לא פעם, בעיקר אחרי שכבר התרחקה מאוריאל, חשבה שהיתה רוצה לחבר איזו עלילה שתספר את קורות האהבה הזאת. כשהצטרפה לקורס בו פגשה את גדעון עלתה המחשבה ביתר תכיפות: היא כמובן תסווה פרטים, תקרא לאוריאל בשם אחר, תשנה קווים בהתפתחות ההתרחשויות, תמהל את דמותו בדמויות נוספות, בדמותו של גדעון למשל, או של אביה... אבל היא לא מימשה את תוכניות הכתיבה. כנראה שלא באמת הרגישה צורך עז לתרגם את מחשבותיה למילים כתובות. היא הושפעה מדבריו של סופר שאת שמו כבר הספיקה לשכוח, שסיפר בריאיון לרגל הופעת ספרו השמיני, שאם אינו כותב הוא פשוט נעשה חולה. זה סגר את העניין; היא ככל הנראה נטולת תשוקה. אולי אבדה לה, אולי מעולם לא היתה.
    באחד הימים, כשישבה בוהה בצל העצים בשדרה, ספר על ברכיה, נשמע לפתע קול נפץ עז מאחורי ראשה. היא הסתובבה וראתה לא הרחק ממנה, בקצה השדרה, מחוץ לחנות הפרחים שמול חלון הראווה שלה התעכבה מדי פעם - ישיש רוכן מעל אגרטל עצום ממדים. האגרטל היה מוטל על המדרכה והזקן אסף בקושי רב שברי זכוכית. רגליו בוססו במים ושושנים אדומות היו מפוזרות סביבו. משהו ברכינה המאומצת שלו, במראה השושנים סביב רגליו הרטובות, הקפיץ אותה ממקומה. היא מיהרה אליו, אחזה בזרועו וסייעה לו להזדקף. הוליכה אותו אל תוך החנות, סילקה ערימה של סלסלות מכיסא עץ רעוע ובזהירות הושיבה עליו את האיש. אחר כך יצאה החוצה, אספה את השברים והשליכה אותם לתוך מְכל אשפה שניצב בסמוך לפתח החנות. ליקטה את השושנים בעוד הוא עוקב מעורפל משהו אחר תנועותיה, סרקה את סביבותיה, איתרה אגרטל אחר, קטן יותר וסידרה בתוכו את השושנים. כששזרה את הפרח האחרון בתוך הזר חשה דקירה באצבעה, שמטה מידה את הגבעול הנוקשה, ומצצה בכוח דם מאצבעה הפצועה. הישיש, פניו זרועי נמשים ושערו הדליל מזדקר פרוע על פדחתו, הביט לסירוגין בה ובפרחיו, וחיוך עלה על שפתיו. ״צריך להיזהר אִתם,״ אמר, והוסיף בשקט, כממלמל לעצמו: ״זה עוזר אם אוהבים אותם.״
    ״אני כבר מאוהבת מזמן,״ ענתה, ובעודה מסדרת בזהירות את הגבעול הסורר, הוסיפה, ״אני אוהבת אותם מתמיד. בכלל, אני מתה על חלון הראווה של החנות הזאת. מי מסדר כל כך יפה את הפרחים?״
    ״אני,״ ענה בגאווה, מבטו מצטלל. ״אין כמו הריח והצבע שלהם, מה?״ שפתיו הדקות נפשקו והיא ראתה שכמה משיניו חסרות. ״המצאה לא רעה, העניין הזה של פרחים, מה?״ צחוק עליז הרעיד את חזהו.
    ״אני אוהבת להיות בחוץ, בטבע... בניינים מפחידים אותי...״ לא היתה בטוחה שביקש לשמוע תשובה.
    ״נו, טוב, בניינים זה בכל מקרה רע, מה?״ הוא קטע אותה והוסיף, ״אולי את רוצה לעבוד אצלי? מה? פה זה מקום טוב, כמעט כמו בשדה, עם ריחות וצבעים, ואנשים שכמעט כולם נחמדים. מה דעתך?״
    היא שתקה מופתעת, סוקרת בעיניה את זרי הפרחים הפזורים בחלל הקטן. הוא עקב אחרי מבטה, ואמר: ״אני, כמו שאת רואה, כבר עייף.״ אחר קם מכיסאו, גוו כפוף וקומתו קטנה, פנה לדלת החנות וסגר אותה, פינה כיסא נוסף מערימת ירחונים וטלפון ישן ומאובק, גרר את הכיסא והציב אותו מול כיסאו, וסימן לה לשבת. אחר כך נעלם מאחורי פרגוד קטיפה ארגמני, קִרקש ברעש גדול במיני כלים במשך דקות ארוכות, שב והופיע, והניח לצִדה על הדלפק כוס מהבילה שעלעלים ירקרקים שייטו בתוכה. ״תשתי,״ דחק בה, ״צמחי תבלין מהגינה שלי. טעים ומחזק. תשתי. האצבע עוד כואבת? מה?״
    ושוב לא היתה בטוחה שהוא מצפה לתשובה, ובכל זאת אמרה בחטף, ״כבר עבר,״ ובחנה את הנקודה האדמומית הזעירה. היא לגמה מהמשקה שהדיף חריפות של אלכוהול שצרבה מעט את לשונה והוא סיפר לה שהוא פותח את חנותו מדי יום בשבע בבוקר. ״יום־יום כבר ארבעים שנה,״ אמר וקירב את שפתיו לכוסו, מרחרח מעט. ״רק לאחרונה אני מאחר,״ הוסיף, ״לפעמים הסחורה ממתינה שעות מחוץ לחנות, אין לי כוח לסדר, מגרד לי בעיניים כשאני שוזר פרחים מסוימים, אני חושב שזה אלרגיה. אולי לפרחים נמאס ממני, מה?״ צחק ושוב הרעיד חזהו, ״הם צריכים כבר יד אחרת.״
    ״אבל אני לא מבינה כלום בפרחים,״ ניסתה לפטור עצמה מההצעה המוזרה.
    ״תלמדי תוך כדי עבודה. עם קצת רצון טוב, הכול אפשרי, מה? בואי,״ הושיט לה יד גרומה, רועדת מעט, ״תשזרי זר לחבר שלך.״
    בעודה מביטה סביב, תוהה איך נקלעה למקום הזה, נזכרה לפתע בזֵרים הקטנים, כלניות וסביונים וכתימות, שהיתה קושרת בחוט תפירה ושׂמה בכוסות מים על השולחן בסלון של הוריה, מבקשת בלבה שלא ימותו עד שאבא שלה יחזור מהעבודה. לפחות עשר כוסות היתה מציבה לאורך השולחן, ואִמהּ היתה שולפת מתוכם את הזרים ומאגדת לזר אחד ואומרת: ״לא צריך כל כך הרבה, נומיל'ה, הרי יותר יפה ככה.״
    היא קמה והסתובבה בין מכלי המתכת בחנות, בוחרת פרחים שאת שמותיהם לא ידעה, שולפת אותם אחד־אחד על פי צבעיהם, לבן וצהוב, וניקדה במעט סגול. בעל החנות שב לעבודתו, הציב את אגרטל השושנים סמוך לפתח, סידר מחדש את הדליים והתעמק ברשימותיו. ובעודה שוזרת את הזר שלה, הדהד באוזניה קולו של גדעון, סונט בה: מאיפה הבאת עכשיו את הרעיון הזה? את לא יכולה להרשות לעצמך להתעסק עם דברים כאלה, נעמי. יש לך מקצוע, השקעת כל כך הרבה... במשך דקות ארוכות התלבטה אם לבחור יותר צהובים או לבנים, ואולי דווקא עוד אחד סגול. כשהיה הזר מוכן, ארוז בנייר צלופן מרשרש שהיא שיקעה לתוכו את חוטמה ושאפה מתענגת מלוא ריאותיה, ידעה שהיא תיעתר להצעה. זה רק זמני, אמרה לעצמה. המקום יפה לעיניים, וגם מריח טוב. עדיף כך מאשר להיחנק כל היום במשרד. לבינתיים. היא תסביר את זה לגדעון.
    מדי בוקר התייצבה בפתח והמתינה לבעל החנות, מתלווה אליו כשקיבל את פני הספקים, מקשיבה ורושמת, מתחייכת למשמע המילה 'מה' שנהג לחזור עליה. בקול רועם ומעשי כמו שבו אליו לפתע נעוריו היה מצווה, ״עשר ליזיאנטוס, לילייה רק לבן, מה? טוב תביא גם חמש ורוד, חמניות כרגיל, מהוורדים עשר יותר.״ אחר כך עזרה לו לסדר את הפרחים בדליים. בגדולים ניצבו החמניות והגלדיולות, ואת העדינים, הקטנים יותר, כמו ורדים וחרציות בדלי הקטן. ״ככה, תראי כמה יפים, מה?״ הרים צרור פרחים סגולים וקירב לפניה. ״ליזיאנטוס, שאני אוהב,״ לחש כמו מדבר על אהובה סודית, ״מגיע באביב. כולם אוהבים אותו, מה? תמכרי ממנו הרבה, את תראי. ורדים יש כל השנה. תשימי גם כן בדלי הקטן, תעמידי בפתח, שייראו גם מבחוץ, מה? ותזכרי!״ זקף לעומתה אצבע חיוורת, ״תמיד להרחיק מאור ישיר, להחליף את המים, להוריד עלים יבשים. לבדוק כל ערב, לחתוך סנטימטר מהסוף באלכסון, זה מאריך חיים.״ הוא הדגים בפניה חיתוך מהיר בקצה הגבעול. ״לימים חמישי ושישי צריך שיהיה מלאי טוב, מה? מוכרים ארבעים אחוז מהמחזור השבועי. תרשמי גם את זה,״ הורה על מחברתה הפתוחה, ״ואמינות,״ הוסיף לפתע. ״זה הכי חשוב, מה? שככה מי שנכנס פעם, יחזור בשבוע הבא, וביום הולדת של חברה שלו וכשאמא של השכן שלו מתה.״
    כעבור מספר שבועות כבר הניח לה בעל החנות לנהל לבדה את העסק. הוא היה פוקד את המקום רק לעתים רחוקות. לפעמים היה מתקשר ושואל לשלומה והיא סיפרה לו על הפרחים, על ספקים ולקוחות, על שינויים וחידושים שיזמה, או השמיעה באוזניו הרהור כזה או אחר שהיה מקשיב לו בתשומת לב. מעולם לא הביע את דעתו אלא אם ביקשה את עצתו. הִרבה להחמיא לה על חריצותה ועל הידע הרב שרכשה בזמן קצר כל כך. ״אני, נעמי'לה, את כל מה שאני יודע למדתי לאט־לאט, והנה את, חכמה שכמותך, כבר יודעת המון.״ לשווא ציפתה שיחזור וישזור 'מה' בדבריו. היא צִחקקה ושאלה: ״מתי אתה בא לבקר אותי?״ והוסיפה, ״ואולי עכשיו תורי לבוא? אה? אתה רוצה שאני אבקר אותך?״ והוא כִחכח בגרונו ולחש כמו חושש שהוא משמיע דבר מה אסור: ״בקרוב מותק, או את או אני. אחד משנינו. בוודאי ניפגש,״ וניתק בפתאומיות את השיחה. הוא מעולם לא סיפר לה על עצמו, על משפחתו וחייו מחוץ לחנות וגם היא לא הכבירה מילים במחיצתו. בסופו של דבר לא הזמין אותה לביתו, ואט־אט פסק להתקשר או לבקרה בחנות, והיא היתה טרודה בעבודתה, בונה לעצמה ממלכה קטנה ומנווטת אותה כראות עיניה, כשהמעט שאמר לה בעל החנות שמור עמה ומלווה אותה כל העת. חנות הפרחים הסבה לה עונג הולך וגובר. כשסיימה את הבחינות כבר היה לה מקצוע חדש. דחתה את שנת ההתמחות והחליטה להתייחס אל הפרחים, כמו גם אל ניהול העסק, ברצינות יתרה. למדה את סוגי הפרחים השונים באותה חריצות בה למדה ניהול תיקים והערכות שווי של חברות. התוודעה למאוויי לקוחותיה, רובם אמידים ומפונקים והקפידה להחזיק רק פרחים טריים ורעננים, גערה בספקים כושלים או ממולחים, ״בחנות שלי אני מחזיקה רק פרחים גאונים,״ היתה אומרת ומישירה מבט, לא מאמינה שהקול הבוטח הזה הוא שלה. ״סחורה פגומה לך תמכור למישהו אחר.״
    היא אהבה את הניחוח, את המגע הלח והרענן באצבעות. גבעולים נענו לה, תפרחות מרהיבות זקפו ראש ונשזרו בקלילות בין כפות ידיה. יותר מכול היו אהובים עליה זרי כלה. היא יצרה זרים לידידותיה מתקופת הלימודים, לבנות של לקוחות, ולמי ששמעה עליה ובאה במיוחד לבקש את אותו זר מדהים ששזרה לכבוד חתונתה של בת דודתה או שכנתה. שזרה זרים מפרחי בר פשוטים כמו מרגניות, להם הוסיפה ורדים קטנטנים, או שילובים פרי דמיונה, כמו גבעולי פוקסיה עזת גוון עם יסמין או קמליה הדורה, ולפעמים זרים רגילים של שושנים בצבע יין או שושן צחור שכלות חיבבו במיוחד. הזמן בחנות חלף בלי שהרגישה, עייפותה נשכחה זה מכבר, קלילות חדשה נוספה ליומיום שלה. היא מיהרה לפתוח את החנות השכם בבוקר, ובערב השתהתה, סידרה שוב ושוב את פרחיה, בודקת בתשומת לב ניצנים, מבריקה עלים ומשקה, לוחשת אל לב הגבעולים שיישמרו מפני הקור והחמסין, אין צורך למהר לפרוח, אפשר שיישארו עוד קצת אצלה. בערבים התעמקה בקריאת ספרים על גידול, הארכת חיים ושזירה של סוגי פרחים שונים. היא התענגה על מראה תפרחות אקזוטיות ממקומות זרים ורחוקים, ופרחי ענק שיכולים לבלוע אדם. שמה הלך לפניה, חוג לקוחותיה התרחב, לראשונה בחייה היתה לה תחושה של בית, מקום שמשתוקקים אליו.
    מדי שבוע בחמישי אחר הצהריים שקדה על הכנת זר מיוחד לגדעון, אותו היתה מביאה בחגיגיות הביתה, מניחה אותו באגרטל המיוחד שניצב על שולחנו. כששב מהאוניברסיטה היתה מפרטת באוזניו את שמות הפרחים ודרכי השזירה. בתחילה היה מקשיב פעור עיניים להסבריה והיא היתה משוכנעת שהוא מרותק. אבל כעבור שבועות מספר החל האגרטל לנדוד מפינת העבודה שלו והיא היתה מוצאת אותו בימי שישי אחר הצהריים על השולחן בפינת האוכל או אפילו על השיש במטבח. כששאלה אותו מדוע הוא נפטר מהזרים שלה היו תשובותיו חמקניות. היה אומר: ״הם גורמים לי להתעטש,״ או ״האדום הזה עז מדי, עושה לי כאב ראש.״
    ״זה לא אדום, זה פוקסיה,״ היתה ממלמלת, ״זה הצבע הכי יפה...״
    ״מה שזה לא יהיה,״ חתך אותה ושב ותקע את ראשו בספרו.
    עד שפעם, כשמצאה את האגרטל תחוב מאחורי תמונת החתונה שלהם על השידה בסלון, הוא נאנח והודה בפניה בקול חלוש: ״אני לא ממש מת על האגרטלים האלה, בייבי, הם תופסים לי את כל השולחן, אני חושש שהמים יישפכו לי על הספרים.״
    ״או.קיי. אני מבינה,״ ענתה, מילותיה מושהות מעט וקולה רועד מעלבון, ״סתם עשית את עצמך שאתה מתעניין. יפה שאמרת לי, עכשיו אני לפחות יודעת.״ הסתובבה והלכה לה, נושאת עמה את הזר הענק. הוא עקב אחריה, מדדה בעליצות מעושה, מטופף בקול, דופק את סוליות נעליו ברצפה כדי להפיס את דעתה, אבל היא התעלמה ממנו, הלכה אל חדר השינה והניחה בטקס רב את האגרטל על השידה הקטנה הסמוכה למיטתה, הזיזה אותו וסובבה, משנה שוב ושוב את מיקומו עד שנחה דעתה, וניצבה שם מביטה מבעד לחלון אל הרחוב הלילי. והוא קרב ובא אליה, סובב אותה אליו והניח בעדינות את כפות ידיו על כתפיה, ולחש: ״את כועסת נומוש?״ רק לעתים רחוקות הוא קרא לה נומוש, למעשה רק כשהתחנן בפניה שתעתר לו, שתרשה לו ללטף את שדיה וצווארה, שתניח לו לשכב אִתה. היה לוחש, כולו רועד: ״אני כל כך רעב אלייך נומוש, תני לי בבקשה.״ והיא היתה נושמת עמוק ומנסה להתמסר. לעתים הצליחה והם שכבו, ואחר כך היתה מבקשת את קרבתו, מתחפרת בתוך גוו הקמור כל הלילה, מתגעגעת לאיך שהיו סמוך לחתונתם. אבל לילות של קרבה הלכו והתמעטו, ותקוותם לפיוס של הגוף הלכה ונגוזה. וכשעמדו כך, ידיו על כתפיה, שניהם מבינים שלא אגרטל פרחים הוא שעומד ביניהם, היא הסבה ממנו את מבטה ואמרה: ״לא, סתם עצובה,״ והתנערה מאחיזתו. הוא הלך אחריה, שקט וזהיר הפעם, נעמדו שניהם בפינת האוכל והוא אמר: ״אני לא מבין אותך מותק. למדת ארבע שנים ורכשת לך מקצוע, ובסוף את מוכרת פרחים. את יכולה להסביר לי איך את מוותרת על קריירה שתוכל להמריא אותך, לאפשר לך לעשות כל מה שתרצי?״
    ״אני כבר עושה מה שאני רוצה,״ ענתה בשקט. ״מבחינתי המראתי, כשאני עם הפרחים אני בשמים.״
    ״אולי אני אידיוט,״ קולו הקשיח ונשמע מרוחק, ״אבל משהו פה לא מסתדר לי. עד מתי את מתכוונת להמשיך עם המשחק הזה, תגידי?״
    ״אני לא משחקת,״ אמרה לאט, ביובש. ״אני מרוויחה כסף ונהנית. מה רע בזה? ואני משתמשת לא מעט במה שלמדתי, אם כבר אתה רוצה לדעת. זה מרגיע אותך?״ מעולם לא ניצבו כך זועמים זה מול זה, מבוצרים בעמדותיהם, אחוזי בהלה ונוקשים.
    והוא אמר, פוכר את אצבעותיו בעצבנות ואחר כך מגרד בחוזקה את פנים כף ידו, משקע בתוכה את ציפורניו וחופר שם: ״תמיד היית מוזרה לי, נעמי, אף פעם לא הבנתי אותך. מהרגע הראשון הרגשתי שאני לוקח סיכון.״
    והיא משום מה חשה שלבה יוצא אליו. רצתה להתחנן שיעצרו רגע, שיתחילו שוב, ידברו, שתובהר התקלה. רחמיה נכמרו עליו פתאום, עליו ועל אכזבתו הקשה, המכאיבה, על הבחירה הלא נכונה שעשו שניהם. בעתה מוזרה אחזה בה שמא יעלה שמו של אוריאל, והכול יקרוס כמו מגדל שמישהו הקיש באצבע בבסיסו הרקוב.
    כך נמשכו הימים, שתיקה כבדה ועקשנית פערה ביניהם לוע שחור שהלך ונדחס בפגרי מילים שלא נאמרו. דבר לא התאים עוד. היא היתה משתהה בחנות, ואחר כך חוזרת הביתה, נכנסת למיטה וקוראת על פרחים. היתה נרדמת רק בשעות הקטנות, אחרי שתכננה את יום המחרת וסיימה את רשימותיה ובהתה ממושכות בחשיכה, מדמה את עצמה מתגוררת בחנות, מוקפת פרחים. והוא היה הולך לשבת עם חברים או יוצא לרוץ בחשיכה, או קורא משהו בחדר העבודה שלו, ואחר כך נכנס למיטה, נרדם מיד וישן שינה עמוקה, מעוררת קנאה. לפעמים היתה מביטה בחושך בכפות ידיה, מנסה לדמיין את תחושת המגע של עורו. השתוקקה לטלטל אותו, להעיר אותו ולצעוק לתוך פניו המבוהלים, נפוחים וּורודים משינה מתוקה, מה קורה לנו? איך התקלקל לנו ככה? למה אתה שותק, מתרחק, נוזל לי מבין האצבעות... אבל היא לא העזה להעיר אותו, והוא נם לו שלֵו ורפוי, נשימתו נינוחה ושקטה כל כך עד שלרגעים נדמה היה לה שהוא מת. ובסופו של דבר היתה מלטפת את עצמה ונרדמת.
    אז התחיל טירוף הניקיון. היא מעולם לא אהבה את הבית רחב הידיים שקיבלו מהוריו של גדעון כמתנת חתונה. היתה חוזרת מהעבודה, פותחת את כל החלונות אל הלילה - קיץ או חורף - שייכנס אוויר חם או קר, העיקר שיתחלף. ולמרות שפעמיים בשבוע היתה מרים העוזרת מבריקה את הבית, היא ידעה שאיש לא מנקה כמוה. המרצפות השחורות בהקו בשטיפה הכי קלה. אבל אצלה לא היתה שטיפה קלה, הכול היה צריך להיות מקורצף, גם מאחורי הברזים והאסלות, בפיתולי הידיות של הספות והכורסאות, ומאחורי מסגרות התמונות. היה לה ברור שלמקומות האלה מרים מעולם לא הגיעה. רק מאוחר בלילה סגרה את החלונות, ומזיעה, פרועה ומסמורטטת נזרקה על השטיח, למתוח מעט את גבה השבור.
    ״גם אתה מטנף, אתה יודע,״ ניסתה ערב אחד, מותשת עד מוות, לעורר את אהדתו למלאכת הניקיון שלה. הוא לא הגיב. עמד בגבו אליה, מקלף לעצמו תפוז, מפלח אותו בתשומת לב ומניח על צלחת, אוכל את הפלחים אחד־אחד ואחר כך שוטף את הצלחת, מייבש ומחזיר לארון כמבקש לא להניח אחריו עקבות. ״אתה נראה מסודר ונקי,״ התיזה לעברו כשפנה לצאת מהמטבח, ״אבל הידיים שלך מגיעות למקומות שלא היית מתאר לעצמך.״ כשדיברה אליו דימתה שנמלים זעירות מגיחות לה מהפה, צועדות בשורה ארוכה, מתנפחות וממלאות את חלל הבית. כל הברה נמלה שחורה שהיא חייבת להקיא והאיש הזה עומד קפוא וממתין שתסיים כבר ותניח לו, אבל היא דוחפת אותו מעט, חולפת על פניו, ממשיכה ונוגעת בחפצים להראות לו את הזוהמה, נוגעת ומדביקה עליהם נמלים שמנות מהבל פיה, זוחלות ומטפסות בנחישות על רהיטים וקירות, ולאורך משיחות צבע שעל גבי תמונות, לתוך כלי בית ופינות שאולי שכחה לקרצף.
    ככל שהוא התכנס הלכה וגברה תשוקתה לנקות. ״אני יודעת שאצלכם בבית היו שתי עוזרות,״ היתה נוזפת, ״קרצפו יחד בתזמוּר מושלם, ואתה אף פעם לא פגשת פירור מיותר. אבל פה, אם לא הבנת עדיין, יש רק עוזרת אחת והמון לכלוך שבסופו של דבר יאכל אותנו אם לא נדאג לנקות.״ והוא שתק, הסתובב והלך, מותיר אותה ניצבת ובידיה מטליות לחות וקמוטות שהתכוונה להעביר אליו, שפתיה ממלמלות לחש שהופך בדמיונה לשובל לח ומסריח שנע לעבר דלתו הסגורה, נמשך אל פס האור הבוקע מתחתיה, חודר לשם ותוקף אותו, הדלת נפערת בסערה והוא נס על נפשו, מתמוטט מעולף לרגליה, פרצופו מעוּות מצער, עיניו עצומות וריסיו הארוכים, הבהירים, רועדים מאימה, והיא מתכופפת ומנגבת את מצחו, טופחת קלות על לחייו ונחיריו עם המטליות הספוגות בחומר חיטוי שמעורר אותו, ממשיכה מן המקום בו הפסיקה - עוזרות הבית של אמא שלו - ועוברת לספר לו איך אצלה בבית היתה רק אמא שלה ומברשת השיניים הישנה, שהגיעה לכל מקום, מגעילה עם סיבים שחוקים מכופפים החוצה כמו מתעמלות שמתקפלות לגשר, מטונפת בקצוות, הסיבים חומים, ושערות ערווה מסולסלות, דקיקות, מסובכות בהם, מזדקרות מתוכם כמו קרקפת מחושמלת, היתה חרדה שבטעות תכניס אותה לפה לצחצח אִתה שיניים.
    לפעמים בבוקר שבת התחשק לה לסייד את הסלון. לא ניסתה עוד לגייס את גדעון, הניחה לו לישון במיטתו או להסתגר בחדר העבודה שלו. עטפה רהיטים בסדינים ישנים ודחפה אותם לאמצע החדר. הניחה לאורך הקירות ניירות עיתון שאספה במשך שבועות, והתמונות שהוסרו מהקירות נעטפו והונחו גם הן במרכז. רכובה על סולם, מוסיקה רועשת בקעה מתוך אוזניות וליוותה את עבודתה. לא נחה עד שהבהיקו הקירות בלבן.
    אבל מעט אחרי שנתלתה התמונה האחרונה חשה כאילו שוב זוחל לכלוך על הקירות, משתעל ליחה דביקה אל תוך פניה, מתחנן שתמחה אותו, שתמיס ותעלים את פסי הזוהמה, את הכתמים שלבשו צורות מול עיניה, דמויות ועצמים מזרי אימה, אופניים שחורים ראתה פעם, או פני תינוק שעיניו ענקיות ושקועות בחוריהן. לשווא היתה מנגבת ומנגבת אותם, ורק כשכיסתה את הקיר בעוד שכבת צבע היה לה קצת שקט.
    באותם ימים סיים גדעון את כתיבת הדוקטרט והוצעה לו מִשרת מרצה. הוא שקע כל כולו בהכנת הרצאותיו, כתיבת מאמרים לירחונים מקצועיים, לכנסים, ביקורות לספרים, והחל בנסיעותיו. היה נעלם בכל פעם לכמה ימים, ושב עמוס חוויות. עליזוּת חדשה דבקה בו. היה מספר בהתלהבות אנקדוטות מעולם האקדמיה, על פרופסור זה או אחר שהתוודה בפניו כיצד פילס בעורמה את דרכו לצמרת, על דיקנית מחלקה שהחמיאה למחקרו האחרון, או היה קורא באוזניה שורה נפלאה שכתבה משוררת צעירה והוא חייב להשמיע אותה באוזניה, כי היא גאונה שהעולם עוד ישמע עליה והוא ייחשב כמי שהכיר בגדולתה לפני כולם. היה סובב בתזזיתיות בחדר, קומתו התמירה זקורה כחץ שלוח וידיו מתנופפות לכל עבר כשהוא מדבר שורות ארוכות של שירה, והיא בוהה בו ותוהה איך הוא זוכר כל כך הרבה. הוא לא סיפר על הערים בהן ביקר, על מפגשים אקראיים ברחוב או בבית קפה, על גלריה או מוזיאון, או על נופים ירוקים פרושים מלוא העין, כל מה שהיא דמיינה לעצמה כשחשבה על נסיעה. תמיד היו אלה אולמות מלאים קהל נרגש ומרותק, ודיונים ארכניים שנסבו סביב משוררים עלומים ושירה שכמהה להתפענח. פעם שב שמח במיוחד מנסיעה לארצות הברית. בעודו מרוקן את מזוודתו ומשליך את בגדיו על השטיח, אמר, גבו אליה: ״עוד מעט ניסע מכאן נעמיל'ה, הוצעה לי משרת מרצה בבוסטון.״ הוא צִחקק לעצמו בהנאה, הזדקף וסב אליה, תיק כלי הרחצה שלו בידו ואמר: ״החיים הטובים תיכף מתחילים, אשתי, מה דעתך על ניו יורק?״ לא המתין לתשובתה והלך להניח את התיק בחדר הרחצה. והיא חשבה נדהמת, הוא לא התקשר אפילו פעם אחת לשאול איך אני מסתדרת, מה קורה בחנות, אם אני פוחדת בלילות ואם אני מתגעגעת. לא הביא לי כלום. אבל היא רק חייכה ושאלה: ״מתי אתה שוב נוסע?״ ומשלא ענה הוסיפה בקול רם יותר: ״המכונה ריקה אדוני, תכניס בעצמך את המלוכלכים שלך ותפעיל.״
    ואז, באחת השבתות, בעודה שקועה במבצע סיוד מרגיע (גדעון היה בשטוקהולם או אדינבורו, היא לא עקבה עוד אחרי המקומות אליהם היה נוסע), מוסיקה צורחת באוזניה, ראתה מישהו קרב אל פתח הבית. ירדה מהסולם ופתחה את הדלת, ומולה ניצב בנו של בעל חנות הפרחים. הוא דמה לאביו, כפוף משהו ונמוך, פניו חרושי קמטים ושערו המקליש מסורק לאחור וחושף מצח גבוה וזרוע נמשים. כה מופתעת היתה מהביקור הנדיר עד ששכחה להזמין אותו להיכנס. הוא הושיט לה את ידו ואמר: ״באתי להגיד לך שאבא נפטר.״
    ״אוי!״ קראה וכיסתה על פיה ביד מוכתמת בסיד. ״מתי? איך זה קרה?״ הוסיפה, כשבהלה מהולה בתחושה עזה של החמצה מציפה אותה, ״לא הספקתי...״
    הוא קטע אותה: ״אני סוגר את העסק,״ אמר, ונדמה היה לה שחיוך קטנטן בקצות שפתיו.
    ״הוא באמת מת?״ שאלה, דמעות צורבות את עיניה. ניגבה אותן בכף ידה, לוחצת בעוצמה על עיניה וצריבה חזקה יותר פשטה בהן. נשענה על המשקוף, חולשה אוחזת בה.
    ״לא, בצחוק,״ ענה הבן וגיחך. שקט השתרר, והיא פקחה את עיניה. מעטפה ישנה היתה אחוזה בידו, מתנודדת מולה. הוא אמר: ״זה ממנו, בשבילך, הלוויה מחר באחת, בבית הקברות בחולון,״ והסתלק.
    היא ניצבה בפתח, עוקבת אחריו נכנס למכוניתו ונוסע משם. אחר כך פתחה בידיים רועדות את המעטפה.
    'זו היתה בחירה טובה לשנינו, נעמי ילדתי', כתב לה בעל החנות. 'לא יכולתי לייחל ליורשת טובה ממך. אפשר להגיד שהפלתי בכוונה תחילה את האגרטל ההוא, כדי שתבואי ותאספי את השברים'. היא נכנסה הביתה, ניגבה את עיניה הצורבות בסינרה המוכתם והמשיכה לקרוא. 'ראיתי אותך הרבה פעמים על הספסל בשדרה. נראית לי ילדה קטנה ואבודה, אבל משהו בישיבה שלך, מתמידה ומרוכזת כל כך בספרים שלך, גרם לי להאמין, נעמי יפה שלי, שאת יכולה להחזיק את העסק. הגילוי שאת אוהבת פרחים ממש כמוני ושאת כל מה שייחלתי לו שכנע אותי שאת תהיי זו שתמשיך לנהל את החנות גם אחרי מותי. אבל בני נקלע לקשיים והוא ייאלץ למכור אותה. אני מחויב לו. אולי תרצי לקנות אותה ממנו? זה נתון כמובן לשיקולך. אני בטוח שתדעי מהי הבחירה הנכונה בשבילך. התייעצי עם בעלך, שתפי אותו. אולי בכל זאת תחליטי שכדאי לך כבר לנוע הלאה. לבי בוכה כשאני חושב על סופה של תקופה, והוא בוכה עוד יותר בשל מה שאת ללא ספק מרגישה עכשיו. אני מבקש את סליחתך. לא הכרנו מאוד, אבל אני מרגיש שהצלנו זה את זו לזמן מה. אני מסיים וכולי תקווה שאת רק מתחילה'.
    השורות היטשטשו אבל היא הכירה היטב את כתב ידו של הישיש. מצורתן השבירה של המילים, דהויות מעט וחלושות על הנייר, ניכר שהמכתב נכתב לאחרונה. שמו נעדר מתחתית הכתוב, ובמוחה חלף הרהור מטריד: אולי כתב הבן את המכתב כדי לסלק אותה מהעסק? אולי חיסל את אביו כדי להיפטר מחובותיו? היא תחבה את המכתב לכיס סינרה וגררה את עצמה לחדר השינה, עייפות נוראה כבשה את איבריה. נשכבה על מיטתה, בליל של מחשבות עִרפל ומשך אותה אל תוך שינה פרועה וממושכת.
    עד ששב גדעון הביתה כבר ידעה מה עליה לעשות. ניגשה לעת ערב אל שולחנו, הסיטה ערימה של ספרים והתיישבה מולו על המשטח. ״אנחנו צריכים לדבר,״ אמרה מחויכת.
    ״את נראית טוב,״ ענה. ״משהו קרה כשלא הייתי?״
    ״משהו ממש רע,״ ירתה בקלילות אל מול פניו הנפערות בפליאה.
    ״אז למה את נראית שמחה?״
    ״כי מה שקרה אילץ אותי לקבל החלטה שבטח תשמח לשמוע, ושגם אני חושבת שאולי הגיע הזמן ל...״ היא נעצרה, בהירות אימתנית הולמת בה: להחלטתה אין כל קשר אליו, הוא ממילא כבר רחוק ממנה. אין לה כל כוונה לשמח או לאכזב אותו עוד. ״בקיצור,״ פתחה שוב, מבקשת כבר לסיים את השיחה הזאת, ״בעל החנות מת. זה היה נורא עצוב, למרות שזה די מוזר, אנחנו בכלל לא הכרנו.״
    ״מה תעשי עכשיו?״ אעזוב אותך, ענה קול קטן בתוכה, אבל היא אמרה: ״אפתח לי חנות פרחים אחרת.״
    ״למה חשבת שזה ישמח אותי?״ שאל, מכווץ את עיניו בניסיון נואש להבין אותה.
    ״סתם, לא משנה,״ זרקה בחטף וזינקה מהשולחן.
    היא ידעה שלא תשוב עוד למכור פרחים. תהתה מדוע אמרה לגדעון שהיא הולכת לפתוח חנות אחרת. שוחחה בלבה עם בעל החנות, הודתה לו שוב ושוב, וסיפרה שהיא מבינה שהניח בחיקה רעיון שעליה לאמץ: תחפש עבודה אחרת, מכניסה ובטוחה יותר. שהרי מי יודע מתי תיאלץ לפרנס את עצמה. גם ראיית חשבון עשויה להיות החלטה נבונה. היא תחפש משרד להשלים בו את ההתמחות. היא חופשייה להחליט בעצמה לאן פניה מועדות.
    המפגשים עם הוריה שהיו מאז ומעולם משתקים ומעיקים ורוויי מתח, הפכו באותם ימים לבלתי נסבלים. אביה נחלש עוד, נכנע לשתיקתו הכאובה, ואִמהּ - נואשת מניסיון לפענח את ילדתה - ליהגה באוזניה בקולה העשן על סכנות איומות ואסונות קרבים. כשישבה מול הוריה, מנסה להתעלם מאותו אובך עבש שנח בחלל המשפחתי שלהם, ואולי היה זה המוות שנח שם בחברתם במעין ציפייה עמומה - היא פִנטזה על התחלה חדשה.
    אולם אובדנה של החנות הִכה בה בעוצמה שלא ציפתה לה. היתה קמה בבוקר, מתלבשת ויוצאת מהבית, מסתובבת ברחובות בחוסר מעש, הולכת לאיבוד, מוצאת עצמה על הספסל מול החנות הסגורה. הזיות מוזרות פקדו אותה שם. פעם דימתה איך היא אוחזת בפטיש ומנפצת את מנעול דלת החנות, ופעם אחרת דימתה כיצד היא שוב בחנות והישיש בא ומגיש לה פרחים עצומים שריחם מכביד על נשימתה. בהזייתה שמעה את קולו והוא סיפר לה על הפרחים האלה, מאיפה באו ואיך צריך לטפל בהם כדי שיפרחו ויישמרו לאורך זמן. הוא הכניס לחנות עוד ועוד פרחים, היא כיסתה את פיה בשרוול חולצתה שהסירה מעליה בחטף, ובאותה עת ניסתה להקשיב ולזכור את כל מה שהוא אומר. בחנות לא נותר מקום לעמוד. לשווא ניסתה לצעוק, די, אין מקום יותר, אני נחנקת, אתה לא רואה? אבל הוא מילא את החלל בעוד ועוד פרחים, והיא נאחזה בגבעול ענק ובקושי רב החלה לטפס מעלה אל התקרה, מתחננת, די, בבקשה, תוציא קצת החוצה, זה נורא, אני מקיאה.
    כשהתנערה מהזייתה היתה כבר בפתח הבית. בקושי הספיקה לפתוח את הדלת, רצה לשירותים והקיאה את נשמתה. ״אני חולה!״ צעקה לגדעון שישב ספון בחדרו. הקולות המבועתים שבקעו מגרונה הקפיצו אותו משולחן העבודה שלו. היא היתה שרועה על הרצפה ליד האסלה והוא ניצב מעליה, הושיט את ידו, אבל זו נותרה תלויה באוויר.
    ״אני חושבת שאני הולכת למות,״ פלטה בקושי, גרונה צורב, ועווית נוספת מטלטלת אותה.
    ״את לא הולכת לשום מקום,״ אמר ברוך. ״את נמצאת על פרשת דרכים, את מבולבלת. זה יעבור.״
    הוא הניח רטייה לחה על מצחה, הוריד את מכסה האסלה והתיישב עליה. כששוב הקיאה לא הספיקה לבקש ממנו שיקום. הוא העמיד אותה מול הכיור ושטף את פניה. אחר כך הוליך אותה אל מיטתה וניקה הכול. בערב הגיש לה מרק צח וטוסט וישב לידה, בוהה ארוכות בפניה המנומנמים, החיוורים. לפני שנרדמה היא נטלה את ידו בידה, עִרסלה אותה קרוב לבִטנה ולחשה: ״מה יהיה אתנו גדעון? אתה אולי יודע?״ ומשלא ענה הוסיפה בקול חלוש, מפציר, ״אתה יכול לנסוע קצת פחות בתקופה הקרובה? אנחנו צריכים לנסות להיות יותר יחד.״
    כשעברו שלושה שבועות והיא לא הפסיקה להקיא, הפציר בה גדעון שתלך להיבדק. ״את בהיריון,״ אמר לה הרופא. היא היתה בטוחה שזו טעות. כלל לא זכור לה מתי בפעם האחרונה נגעו זה בזה. אבל אחרי שהקיאה בחצר המרפאה, בסוּפּר - במעבר שבין מדף הפסטה לגבינות - וברחוב בדרך הביתה, ובבת אחת גם החלה להרגיש כאילו מישהו אוחז בפטמות שלה ומסובב אותן בחוזקה כמו היו כפתורים של רדיו ישן - היא הבינה.
    כשסיפרה כעבור כמה ימים לגדעון הוא אמר: ״אני שמח, נעמי. זה בא לך במקום החנות.״ יותר משמחה ראתה על פניו הפתעה, אולם בסתר לבה ידעה שהוא יאהב את התינוק שלהם, ואולי, חשבה שוב לעצמה, זה יהיה התיקון המיוחל.
    אט חלפו הבחילות ובטנה החלה להתעגל ולתפוח. כשנודע לה שהיא נושאת ברחמה בת החליטה שתקרא לה דנה ושמרה את החלטתה בסוד. את הפיצויים שקיבלה מחנות הפרחים הוציאה על הכנת חדר לילדה, קנתה ריהוט תוצרת חוץ, טאפטים, וילון, כיסא נדנדה, עגלת תינוקות משוכללת, מכשיר וידאו וקלטות, צעצועים, רכשה בבולמוס כל מה שנחו עליו עיניה, כולל מכונית פולקסוואגן חדשה ומרווחת. לגדעון הסבירה שזה אוטו בטוח במיוחד, חשוב לשמור על התינוקת. הוא צחק ואמר: ״טיפשי להאמין שאפשר להגן על ילד בעולם משוגע.״ באחד הערבים ביקשה ממנו להתלוות אליה לרופא. שלובי ידיים צעדו אל המרפאה הסמוכה לביתם, וכשעל צג מכשיר האולטרהסאונד ריצדה דמותה המטושטשת של דנה, תולעת מסורבלת בעלת ארובות עיניים ענקיות ואצבעות דקיקות, נצצו עיניו של גדעון בהתרגשות. כשיצאו משם לא שב עדיין לבה לקצב פעימותיו הרגיל. הם הלכו שוב ברחוב הליילי, עלים נשרו מעץ סמוך ואבקנים אדמדמים עיטרו את ראשו של גדעון ככתר. היא משכה בחולצתו, קירבה אותו אליה וניערה מאותם משערו, נושקת בתוך כך ללחיו. הוא אמר: ״הכול יהיה בסדר מותק, את תראי.״ והיא אמרה: ״דנה. לתינוקת קוראים דנה,״ והוא לא מחה, אולי לא שמע אותה, הגביר את קצב צעדיו, משך אותה אחריו, וקרא בקול: ״אמא ואבא הולכים עכשיו לאכול גלידה.״ מעבר לרחוב עמדו אנשים בתור מפותל וציפו בקוצר רוח לגביע הגלידה שלהם. גדעון הושיב אותה ליד שולחן זעיר וציווה בעליצות: ״את לא זזה מכאן נומוש, עד שאני מביא לך. פיסטוק ושוקולד, נכון?״ היא הנהנה בחיוך, נשמה עמוק, הניחה את זרועותיה על השולחן והשעינה ביניהן את ראשה, עוקבת אחר צעדיו הקלילים. לפתע הרעיד טלטול קטנטן וחלוש את בטנה. נשימתה נעתקה, והיא צעקה: ״גדעון בוא מהר, דנה מדברת אליך!״ אבל הוא לא שמע אותה, המולה נעורה באחת בתחילת התור, שניים התווכחו ביניהם ורעש נורא עלה משם. היא ליטפה את בטנה, מרגיעה ולוחשת, לא נורא, דנהל'ה, תיכף אבא חוזר. אולם זמן רב חלף עד שהוא שב, עייף ופחות נינוח, אוחז בידיו שני גביעים נוטפים, ודנה כבר נרגעה ככל הנראה וחזרה לישון.
    המחשבה על קריירה נדחקה זה מכבר הצִדה והיא רבצה רוב שעות היום, כבר כבדה ומסורבלת, על הספה בסלון. נאנחה הרבה, ביקשה מים ועוגיות ואת השלט של הטלוויזיה, התלוננה שקשה לה, שהיא לבד. גדעון שירת אותה במיומנות, מגיש ומפנה, מגניב לעברה חיוך קטן, ידו מרפרפת בספק ליטוף על ראשה, ונעלם בחדר העבודה שלו עד השעות הקטנות. לפעמים העמיד פנים שהוא לא שומע את קריאתה ואז היתה מגבירה את המוזיקה, שרה בקולי קולות, בועטת ברגלה בכורסה או בכיסא, והוא היה מופיע בסלון, ובפנים מכורכמים וקולו קשה, אומר: ״אני לא מסוגל להתרכז ככה, תורידי קצת. את מפחידה את הבטן. לכי כבר לנוח.״ ובנימה רכה יותר הוסיף: ״את הורגת את עצמך, מתוקה.״
    אבל היא לא הרגישה מתוקה ולא חשבה שהיא הורגת את עצמה. בהלה השתלטה עליה ככל שקרבה הלידה. במוחה התרוצצו תמונות של תינוקות צווחים עצומי עיניים עם פרצופים ארגמניים וקמוטים, והיא אמרה לעצמה, זה לא בשבילך, את לא תסתדרי. את תטביעי אותה באמבטיה, יהיה לה חם מדי, קר מדי, לא תוכלי לנשום, אף אחד לא יעזור לך, התינוקת תהיה חולה. מדי פעם היה גדעון מגיח מחדרו, קרב אליה, מנסה לדבר אִתה, משמיע באוזניה מילים מרגיעות, שהפכו עד מהרה לבקשה מצדו להקריא לה משהו מעניין שנתקל בו, מכתב שקיבל מסטודנט לשעבר שלומד בחו״ל, או איזה רעיון שצץ במוחו והוא חושב שכדאי לו לפתח לכדי מאמר. היא הקשיבה לו וליטפה בלאות את בטנה, בעוד כעס מצטבר בתוכה ובאמצע דבריו קמה מרִבצה, קוטעת אותו, נזכרת בשיחת טלפון חשובה שהבטיחה להחזיר למישהו, סיר שצריך להוריד מהאש, עציץ להשקות. שירכה רגליה אל המטבח או אל חדר השינה, והסתגרה שם.
    כשחזרה מבית החולים אחרי הלידה ניצבה זמן ממושך ליד עריסתה של דנה, התבוננה בה בחמלה גדולה, תוהה מה תעשה ביצור הזעיר, חסר האונים. גדעון נכנס לחדר, התקרב אליה, אחז במותניה וקירב אותה אליו, ומשולש ענוג הצטייר לרגע בדמיונה: הוא והיא והתינוקת שלהם. אבל אז הוא לחש: ״יצור מושלם הבאנו לעולם, נעמי, מה? אנחנו ניתן לילדה הזאת הכול. חבל כל כך שבדיוק עכשיו אני חייב לנסוע. הלוואי שיכולתי להישאר אתכן ככה כל הזמן. רק שלושתנו בחדר הקטן והנעים הזה.״
    לא היה לה כוח למחות באוזניו. המילים כמו טבעו בגעש של מחשבות מפחידות, בכמויות החלב שנבעו משדיה הנפוחים, הכואבים, ששאבה מהם כל חצי שעה בשביל התינוקת המצווחת, ובדימום שנדמה היה שלא ייפסק לעולם. כשנסע עשתה כל שביכולתה לקיים שגרה. קרבתה של התינוקת עמעמה את הפחד ופוגגה מעט את הבדידות. רוב שעות היום החזיקה את הקטנה בזרועותיה. היא התרחצה וישנה ואכלה אִתה. כשהניחה אותה לרגע, אפילו רק כדי לחתל, שבו הקולות לזעוק באוזניה: את אמא רעה, דברים איומים יקרו לך, הילדה סובלת, את תענשי. שוב היתה מרימה את התינוקת, מצמידה אותה אל גופה, צועדת הלוך ושוב בחדר, קשובה להלמות לבן, ממלמלת באוזניה של דנה: ״אמא שומרת עלייך מהכול. שום דבר רע לא יקרה.״ ולאט נרגעה.
    לא פעם נעלם גדעון ולא התקשר במשך כמה ימים, וכשחזר לבסוף היה מבטיח שהנה־הנה נפתחת בפניו באיוֹוה, בוויסקונסין, ניו יורק או סן דייגו הזדמנות גדולה שתאפשר לשלושתם ללכת מפה. היה לוקח ממנה ברוך את הילדה, מנענע אותה בזרועותיו בעדינות, נושק לה על ראשה שוב ושוב ומדבר אליה, מבטיח לה שאוטוטו יעזבו שלושתם אל העולם הגדול, ואבא יהיה מרצה מן המניין, פרופסור, אולי אפילו מנהל של אוניברסיטה. לנעמי ברור היה שהוא מדבר אל עצמו. כשרק החל לפטפט היה גופה מתמלא אי שקט, כמעין זרם חשמלי עלה מבהונותיה אל ברכיה, והלאה אל ירכיה, מרעיד את גופה, והיא פלטה: ״תרדים אותה בבקשה, אני יוצאת קצת.״ פעם כשעמדה כך מול גופו הזקוף שנוקשוּת מטרידה נצברה בו, צווארו נוטה קדימה כמו עוד רגע ייכוף את ראשו וגופו יקרוס ויתמוטט, על פניו הפתעה מהולה בעצב או אכזבה, חלפה בראשה המחשבה שאולי הקים לו משפחה נוספת, והוא מחלק את זמנו בין שני בתים. משום מה נדמה היה לה יותר ויותר שהוא לא חוזר ממקום זר. ״אתה נראה טוב. טיפלו בך יפה שם, מה?״ התגרתה בו. ״המלונות המנוכרים האלה יודעים בכל זאת לתת תחושה של בית.״ הוא לא הגיב. אולי הוא סתם לא זקוק לבית, אמרה לעצמה, ורצתה להוסיף שלא ברור לה למה הם עדיין ביחד, הם בכלל לא מכירים זה את זה. כשסבה ממנו נזכרה איך בהתחלה נהגה להריח את התחתונים והחולצות שלו כשחזר מנסיעותיו.
    הוא מעולם לא זכה למינוי המיוחל, ולמרות שלא ויתר על חלומו, וניסה בנסיעותיו לקדם את עצמו, כלום לא השתנה. ״תראי את הבעל המוכשר שלך,״ נהג לנפנף מול עיניה בגאווה בפרי עטו שיצא בדפוס: ״שמת לב באיזה הוצאה מכובדת?״ היא הנהנה קלות בריחוק, ולא ביקשה לראות את הכתוב. וכשהשאיר כבדרך אגב עותק ממאמר או ספר על שולחן העבודה שלו, או על השולחן בסלון, היא העיפה בהתרסה את יצירתו לתחתית ערימת ניירות, או עיתונים, מעלימה אותה מעיניה.
    תקופות ארוכות יותר ויותר שהתה לבדה בבית הגדול שנדמה לה ריק מתמיד. לפעמים בשבתות ביקרו אצלה חברותיה עם ילדיהן: חנה שהיתה קולנית ונטולת עכבות, צחוקה פרוע ומשתלח, אבל היה לה תינוק בגילה של דנה, ותמר גיסתה, שבאה עם ילדיה, ולעתים גם מריסה חברתה משכבר, שלה ולבעלה החולני לא היו ילדים. מריסה היתה מכינה ארוחת ערב, ואחרי שאכלו היתה מקלחת את דנה, משתעשעת אִתה באמבט, קולות הגרגור והצחוק השקטים שעלו משם הפילו על נעמי עייפות מתוקה. היתה מתנמנמת על הספה בסלון, עטופה בשמיכה שמריסה הביאה מהמיטה בחדר השינה. אבל אחרי שעזבה חברתה וירד הלילה, היה גופה נעור ושב ונתקף דריכות, וציוץ קטן מחדרה של דנה היה מקפיץ אותה. ישבה והקטנה חבוקה בזרועותיה, שרה לה בשקט עד שנרדמה, ואחר כך יושבת ובוהה בה, עד ההנקה הבאה. כשגדלה הילדה מעט וכבר ביקשה לעצמה זמן למשחק שקט או נמנום, היתה מתרחקת ממנה ונעמדת בדלת החדר, ומדברת אליה משם, מדמה שדנה מייבבת, ואז שבה וממהרת אליה, מרימה ומצמידה אליה את הגוף הקטן, לוחשת: ״אמא פה, מתוקה. אף פעם, אפילו לא לרגע, לשבריר שנייה, אמא לא עוזבת.״
    ואז שב אוריאל. מעט מעט עלה בידה לעמעם בזיכרונה את פגישתם האחרונה, את תלתליו שהיו פזורים על כריתו המעוכה, את ריח שמפו התינוקות שהדיפו, את פניו המעונים שבִצבצו מבעד לשמיכתו הפרחונית, לחישתו המהוססת ועיניו הנוגות, ופתאום מצאה עצמה מקשיבה לו בטלפון בלב הולם. הוא אמר: ״אני מצטער. לא הצלחתי לשכוח. באמת שהשתדלתי.״ התקשתה להחליט אם קולו בכוי או כעוס. תהתה אם לנתק, או להגיד משהו שיסלק אותו אחת ולתמיד, ובו בזמן גם הבינה בבהלה גוברת שאין באמתחתה מילים כאלה. ״אני מבקשת אורי,״ התגמגמה, ״יש לי תינוקת...״ והשתתקה, מוחה מוצף בליל של מחשבות מתגעשות. והוא אמר: ״את יודעת שרק את.״ נשימתה נעתקה, ניתקה בבהילות את השיחה, משליכה ממנה והלאה את הטלפון, וזה ניטח בקיר והתרסק. אבל הוא התקשר שוב, והיא נחפזה לחדר השינה והרימה את השפופרת, והוא המשיך כמו לא אירע דבר, כאילו רק השתהו לרגע לאסוף את מחשבותיהם, ואמר: ״היה קל לשמור עלייך כשהיית בחנות הפרחים, ואחר כך גם כל ההיריון, היית כבדה ואטית, השגרה הצילה אותנו. אבל עכשיו...״ והיא רצתה לצרוח, אותנו? למה אותנו? מי אתה בכלל, איך אתה מעז... נשכבה אחוזת חולשה על מיטתה, בראשה עולה לפתע תהייה מוזרה, ובקושי התאפקה מלשאול אותו אם שכב עם מישהי אחרת. היא הִכתה בזעם במצחה וברקתה, מבקשת לחסל את המחשבה הזאת, והוא שאל: ״ומה שלומך את?״ והיא שתקה לרגע מופתעת, וענתה: ״ככה־ככה, קצת מבולבלת,״ ומיד התחרטה והוסיפה, לוקחת נשימה עמוקה: ״אני עסוקה, לא יכולה לדבר עכשיו,״ הניחה את השפופרת, וכששוב התקשר לא ענתה לו.
    אבל מאותו יום הוא שוב היה שם. כשיצאה מהבית היתה רואה אותו מגיח וחומק. פעם הבחינה בו צועד במהירות ברחוב בני דן לעבר הגשר ונעלם, ופעם בירמיהו הולך לפניה כאילו היא זו שעוקבת אחריו. לא פעם ראתה אותו יושב במכוניתו בפינת הרחוב עם מנוע דולק ומסתלק משם ברגע שהבחין בה. ניסתה להבריח אותו, צורחת עליו ברחוב או מתייפחת בטלפון, מתחננת שיניח לה, אבל הוא התקשר שוב ושוב, לפעמים נשמע כמו חיה נוהמת, מגרגרת בעונג או שורטת בציפורניים. נשימתו היתה כבדה וקטועה, חורקנית, והיא, זיעה נוטפת מצווארה ובתי שחייה הפצירה: ״די כבר, אתה מפחיד אותי.״ אך לשווא. הוא המשיך להתקשר כמו בטוח שהיא זו שביקשה ממנו.
    כשבעלה היה בבית היתה משתהה בטרם ענתה, מתפללת שיענה כבר במקומה וישתלח בו, תפסיק להתקשר לכאן יא מניאק, או שאני מדווח למשטרה. אבל הוא כמעט אף פעם לא שמע את צלצול הטלפון, וגם כשענה ואמר 'הלו' מנומנם, הוא הקשיב לרגע, ומיהר להניח את השפופרת על כנה. ״זה אף אחד,״ אמר בטרוניה, ״כנראה טעות, למה כל הזמן מפריעים לי?״ ושב לעבודתו.
    היא רצתה לצעוק באוזניו, זה אוריאל, והוא משוגע, ובסוף נשלם על זה. לִבה היה קשוב וזהיר כל הזמן, חרד לבאות, ובאותה עת גם נכנע להזיות סותרות. בעיני רוחה שב אליה אוריאל והוא אחר, משתעשע עם דנה, מניף אותה אל על, צחוקה של הקטנה מהדהד, גם היא מצטרפת, מתמוגגת. או היא לבדה, שלווה בבדידותה, ודנה בגרה ונעלמה, יצאה לחפש את אבא שלה.
    היה זה דווקא בעלה שהפתיע אותה יום אחד כשאמר לה: ״אני חושב שאתן משתגעות פה כל הזמן לבד. שמת לב שאת מדברת לעצמך בקול? אולי תחזרי לעבוד? יש לך מקצוע, זוכרת?״
    תהתה אם היא שומעת לעג בקולו, והוא הוסיף, רך יותר, כמעט מפציר: ״יהיה לך טוב להיפרד קצת מדנה. הילדה צריכה לגדול.״ לרגע חשבה לזנק עליו ולאחוז בגרונו, ללחוץ עד שיאדים ויפרפר ויפסיק אט לנשום, לצעוק, איך אתה מעז? מי אתה שתגיד? אני זאת ששומרת עליה כי אין מי ש... אבל קול שבר נשמע באותו רגע מחדרה של דנה. הילדה החלה לזעוק: ״א־בא, א־בא,״ ככל הנראה התעוררה מחלום ביעותים ובכייה, משתלח וצווחני, הדהד בחלל הבית. היא נחפזה אליה, מושיטה ידיים לקחת אותה ממיטתה, אבל זו נופפה בידיה הקטנות, ממאנת להיאסף, דוחפת את הזרועות המושטות אליה, וצורחת: ״לא אותך, את א־בא...לכי מפה.״ נזופה וזועמת עזבה את הילדה הבוכייה, חלפה על פניו של גדעון, נמנעת ממבטו המבועת, הנבוך, אומרת לעצמה, עכשיו הוא אולי יבין סופסוף. הלכה והטילה עצמה לתוך כורסה בסלון, רכנה קדימה, הניחה את מרפקיה על ירכיה ואחזה את פניה בידיה. ישבה כך מעט, קשובה לשקט שירד על הבית, דממה רוגעת שנעמה לה ופוגגה קצת, כנגד רצונה כמעט, את עלבונה. קולות הסויים עלו מחדרה המוגף של דנה. גדעון שר לה: ״יא ירח יא ירח, מה עשית? בלבלת בת ובן...״ דנה צחקה ונעמי התחייכה לה, התרווחה בכורסתה וחדלה להאזין.
    למחרת בבוקר, אחרי שיצא גדעון לכנס באמסטרדם התקשרה למשרד רואי החשבון שבו הובטחה לה בתום לימודיה התמחות וקבעה פגישה עם הבעלים. עוד באותו שבוע חתמה על חוזה להתמחות במשרה מלאה, מצאה משפחתון חם ואוהב לדנה, רכשה לעצמה מלתחת בגדים חדשה והתמקמה במשרד רחב ידיים בקומה החמש־עשרה של בניין משרדים ברמת גן. כששב גדעון מנסיעתו קיבלה אותו בחיוך מאיר עיניים. ״זה בדיוק מה שהייתי צריכה,״ אמרה לו. ״תודה לך שהזכרת לי.״ והוא אמר, מחייך בשמחה: ״זה יופי, את רואה? לפחות בשביל הראש את עדיין צריכה אותי.״ אבל כששבה ואמרה לו שיצטרך לקחת את דנה לפעוטון כי יש לה פגישה עם לקוח בשבע בבוקר, וכשמצא את המקרר ריק כשחזר מהאוניברסיטה וערימות של כביסה אילצו אותו לפלס את דרכו לחדר העבודה, הוא כבר התחרט על היוזמה שלו ופירט באוזניה את תחלואי הבית. אמנם נמנע מלמעוד לבור היחסים שנפער ביניהם, אבל רמז שהשינוי הזה מזיק לדנה, ואולי כדאי שתוריד קצת שעות עבודה. היא שמעה אותו, אבל בתוך כך גם חישבה מהלכים לקראת הפגישה שנקבעה לה למחרת בבוקר, ואמרה לו בנימה הכי עניינית שיכלה לגייס: ״יהיה בסדר מותק. אתה זוכר שאתה לוקח את הילדה בבוקר.״
    עבודתה החדשה הרגיעה אותה. קִרבתה של דנה היתה פחות נחוצה לה, ודומה היה שגם הילדה שמחה יותר. העבודה הסיחה את דעתה, השעות חלפו ביעף, לא פעם נזקקה לתגבור של שמרטפית, נערה צעירה ואחראית שאהבה את דנה, ונאותה בשמחה לבלות אִתה את שעות אחר הצהריים. מדי פעם תהתה על תחושת השחרור וההנאה שליוו אותה במהלך יום העבודה. שכחה כבר עד כמה יכולות חשיבה לוגית ועמודות של נתונים לספק אותה ולהסיח את דעתה מקשיי היומיום. עולם העסקים הסביר לה פנים. משסיימה את ההתמחות קוּדמה עד מהרה מתפקיד של זוטרה השוקדת על דוחות מיסוי של לקוחות פרטיים, לעובדת בכירה ומשם לשותפה בחברה, יועצת לחברות משגשגות, מסייעת בתכנון פיננסי ארוך טווח. יצאה ובאה בלשכות רחבות ידיים, מתרווחת בכורסאות רכות, ומחשבותיה ממוקדות במשימות עסקיות בעלות סיכון ואתגר. היא ניחנה ביכולת זיהוי של פוטנציאל עסקי, קולטת זיק חטוף, שברירי, בעיניו של הלקוח הכי מסויג, ובתוך זמן קצר משכנעת אותו שהוא זה שיזם את העסקה, ואין משרד שישרת את ענייניו טוב כמו זה שלה. רכשה עוד ועוד ניסיון ואת אמון שותפיה. לא עוד חישובים כלכליים או העיסוק בנתונים עצמם אתגרו אותה, אלא הכיבוש השקט, המחושב, רווי הסיכונים, של טריטוריות עסקיות חדשות והיא אמרה לעצמה שכל עוד היא מצליחה לשמור מרחק מאוריאל, להסתדר לבדה עם דנה, ולתכנן את עתידה כך שתוכל בבוא העת לפרנס את שתיהן, היא יכולה להסיר דאגה מלבה.
    בתחילת נישואיהם היתה משוכנעת שגדעון לא מבין כלום במספרים, והיא ניהלה לבדה את חשבונות הבית, כשהוא מבקש שתחשב הכול בעבורו. הוא שיקר, כמובן, כי בסופו של דבר אחרי שיתגרשו הוא יצליח לנהל יפה את חשבונותיו ויפגין כלפיה לא פעם קמצנות קטנונית. ״נו, נעמיל'ה,״ ישאל אותה כשיחשוב שמצבה הכלכלי לא בטוח, ״איך נלחמים בקיום?״
    והיא תשתדל לשוות לקולה מעשיוּת אגבית כשתענה: ״בקלות יקירי, אתה בעצמך רואה שאני מתקיימת.״ ותוסיף בחיוך, ״תודה שאתה דואג.״
    הזמן עבר, יום רדף יום, ודומה היה ששניהם ממתינים להזדמנות מתאימה ליזום דין ודברים שיכריע את הכף, אבל משום מה נמנעו ממנו בינתיים. הם חלפו זה ליד זה נוקשים ומתרככים לחילופין. לעתים נתקלו כבאקראי, נוגעים מעט, וחיוך נבוך עלה על פניהם. ״סליחה,״ אמרה באחד הימים כשמרפקה נתקע במותנו בשעה שהיו שניהם במטבח, והוא קפא על מקומו, קרוב אליה, פרשׂ לרווחה את זרועותיו והיא כרכה את שלה סביב צווארו וטמנה פניה בחזהו, נושמת לרגע את ריחו המוכּר, נעים אבל לא רענן כמו שזכרה. אבל דבר לא השתנה. במיטתם הסבו את גבם ונרדמו תשושים מדי לילה. הם מצאו נחמה בעבודתם התובענית, בעוד היא עמלה לחמוק מצִלו של אוריאל שלא הִרפה ממנה לאורך שעות היממה. אספה את מכתביו מהתיבה והתלבטה סביב צלצול הטלפון, חוזרת ואומרת לעצמה, אני לבד אבל אני יכולה לו, ולפעמים אומרת, הוא היחיד שמתעניין בשלומי. כעבור שנים חשבה לעצמה שאולי קיוותה אז בסתר לבה שנוכחותו של אוריאל תרעיד דבר מה בחייהם, וגדעון ייאלץ להיחלץ לעזרתה.
    ואז, כשחזר יום אחד מביקור מוצלח במיוחד בלונדון מצא אותה יושבת על המיטה בחדר השינה, שפופרת הטלפון בידה והיא בוהה בה בעיניים קרועות. רגע לפני כן הסתיימה שיחת טלפון קשה עם אוריאל, שנלוו לה איום סמוי, בכי וטריקה צורמת, שאחריה בא עוד צלצול ממושך ועיקש שהיא ענתה לו בדיוק כשפסק, וכך מצא אותה בעלה בוהה בשפופרת שמתוכה בוקע צליל רם וחדגוני.
    ״את חיוורת,״ אמר כשהוא מניח את המזוודה על המיטה, פותח אותה ומתחיל לפרוק מתוכה את חפציו. היא לא ענתה, עדיין אחזה בשפופרת, מבטה נע לאט לעברו. האנחה שנמלטה מגרונה היתה ככל הנראה קשה מאוד, כי הוא קפא על מקומו, עיניו סקרו את פניה, כשחולצה לבנה, נקייה ומקופלת בקפדנות בידו האחת, ומקטורן חום שלא הכירה בשנייה.
    ״מחכה למישהו?״ שאל.
    היא נדרכה: ״למה אתה מתכוון?״
    ״לא יודע, את עם הטלפון ביד כאילו ממתינה למשהו.״ הניחה את השפופרת מידה והמשיכה לבהות בה, מתקשה לנשום, הוא הסב את מבטו אל הלוע הפעור של מזוודתו כמו משם יצוץ ויתפענח למענם דבר מה.
    המילים: ״נדמה לי שאתה זה שממתין למשהו,״ היו כל מה שיכלה ללחוש באותו רגע, בראשה הולם הדם בחוזקה כמבקש לעצמו ערוצי זרימה חדשים. הוא רכן והמשיך לרוקן בשתיקה את המזוודה.
    היא החלה לבכות. שנאה לבכות בנוכחותו. פיה וגרונה נמלאו מליחות רירית מחניקה, עיניה ואפה זלגו, הטילה עצמה לאחור על המיטה, שרועה על גבה, זרועותיה על בטנה, גופה נע קלות מצד לצד כאילו היא מיישנת תינוק, ובכתה. בדמיונה ראתה אותו רוכן מעליה, חיוור ומאושר, בוחן בעניין את פניה תוך שהוא מוחה אגלי זיעה ממצחו, והוא סופר בקול רם, מתכתי - שמונה, תשע, עשר... ואז מכריז בשמחה, נוק אאוט! וצלצול מחריש אוזניים מרעיד את האוויר. והיא, עדיין לא מסוגלת לזוז, עיניה עצומות בחוזקה, רפיון האינאונים באיבריה הפך אט־אט לרגיעה עמוקה, כמו הוכרע משהו, ונעימוּת מוזרה, רכה ומעולפת, חדשה ולא מוכּרת לה, הלכה והתפשטה בתוכה. היא כמעט נרדמה. כל כך קרוב אליה לא הרגישה אותו זה זמן רב, ולא איכפת לה פתאום שינשק אותה, שיעביר לשון חמה על שפתיה. והנה משב קל כמו מרפרף על עפעפיה, הבל פה מרעיד את ריסיה. היא פוקחת מעט את עיניה, ומולה נפרש מבטו הכחול, מטושטש ולא־מעפעף. דמיונה לא שיטה בה, הוא באמת כאן, נושף קלות את הבל פיו על ריסיה, לוחש משהו שהיא לא שומעת ואחר כך נותרות שפתיו פשוקות, פיו פעור כמו היה גוזל הממתין למזונו, ושוב בוקע מגרונו צליל כלשהו, ענוג ומזמין נדמה לה, חיוך כמעט מתגלגל ונמלט מתוכה, וכמו איזו מחיצה כבדה הוסטה והיא שומעת אותו אומר לה: ״נעמי, בבקשה תקשיבי לי, את שומעת? אני רוצה שתשמעי!״ ראשיהם קרובים זה לזה, וקולו סדוק ולוחש כמו שלא שמעה אותו מעולם. והוא קרב עוד ומצמיד לרגע את שפתיו הלחות לשפתיה, ושב ומתרחק קמעה ואומר: ״אני רוצה שנתפייס, נעמי. בואי ננסה בכל זאת לחיות ביחד.״ הוא מדגיש את המילים לחיות ביחד. והיא רוצה כל כך לעצום שוב את עיניה ולדמיין אותם נינוחים ומאושרים על מיטתם, זירת הקרב שלהם, שהפכה במפתיע לדבר־מה אחר, זהיר אך מעודד, לתפוס את הרגע לפני שיהיה מאוחר מדי. והוא מקדים אותה, לא מאפשר לה להשיב, שולח כף יד ומלטף את לחיה הרטובה, גורף ומוחה דמעות ממורד צווארה, גופו שעון על זרועו החסונה ואפו נדחק אליה, הוא נושם אותה והיא נאנחת, נשימתה נרעדת. אבל אז הוא מסיג עצמו ממנה ומתרומם בבת אחת על צדו, קם מהמיטה, ואומר שוב באותו קול מתכתי שכמו זלגה והתרוקנה ממנו התחינה שעמדה בו קודם, ״תנוחי. אני מכין לך כוס תה, וגם הולך לעבור קצת על הניירת שהצטברה אצלי.״ והיא נותרה רפוית איברים על המיטה, תוהה מה היה לכל הרוחות בקרבתה, בתנוחת גופה, בעיניה, שגרם לו לוותר עליה.
    עם השנים הפך הריחוק ביניהם נוח. לא תבעו דבר זה מזה, ואפילו אותה ציפייה קלושה לקרבה מחודשת גוועה משכבר. ובכל זאת התקשתה לחצות את המפתן הזה, גבוה מדי ומכשיל, אולי טרשי וצחיח ונטוש, ודחתה עוד ועוד את הפרידה. ואז, כשהילדה היתה בת אחת־עשרה השתוקקה פתאום לעבור לבית חדש.
    הבית שקיבלו במתנה מהוריו של גדעון היה מבנה ענק, קומה אחת מוקפת גינה ענקית ולא מטופחת, ובה עצי שסק, גוייאבה ולימון. היא מעולם לא חיבבה את המקום, רק את הברושים העתיקים, שניצבו סמוך לסבך הגדר החיה שמעולם לא נגזמה, אהבה. שעות היתה מתבוננת בקומתם הזקופה, מדמיינת כל אחד מהם כזרוע מונפת אל על, כהמשך של גוו משולח מעלה בגאווה. צפופים וקרובים הם ניצבו, שמונה או עשרה ששִרטטו צללים של נוף פראי ועם זאת גם מאופק שהאפיל את השטח המקיף את הבית. כמעט מעולם לא קרבה אליהם, העדיפה לבחון אותם מרחוק, אולם משהו בתמירותם השקטה, בעמידתם זה לצד זה כמו ויהי מה, כמו גם אם יימחה הבית הזה מעל פני האדמה דבר לא יפגע בהם - משהו במראה הזה הסב לה הנאה. ניעתם הקלה, מנוד ראש ירוק ורענן בוקר אחר בוקר, הפיגו מעט את תחושת הנטישות שאפפה את הבית הזה. ולמרות שניסתה לשפצו, ניקתה וצבעה, מעולם לא הצליחה להפוך אותו למקום שהיא אוהבת. ורק אחרי שהוריו של גדעון עברו מן העולם יכלה סופסוף להגיד לעצמה שהיא זקוקה לחללים קטנים יותר, שצפיפות בין קירות סוגרים תעניק לה יותר ביטחון. רוב הזמן היא ממילא לבדה, דנה גדלה ונשארת לעתים בגפה, הבית והגינה החשוכה שסביבו פרוצים מדי. היא התכוננה למאבק מול גדעון. אולם כששיתפה אותו בכוונתה הפתיע אותה ולא גילה התנגדות, והיא מיהרה וסגרה עסקה כפולה ומוצלחת - מכרה את הבית ורכשה דירה כמעט חדשה בקצה הדרומי של רחוב ברנדייס.
    • אילנה וייזר-סנש
    • אילנה וייזר-סנש
     
  • המלצות נוספות