הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עלטה- הזיה‏ 2
  • עלטה- הזיה‏ 2
    לורן אוליבר | תרגום: אביגיל בורשטיין
    כנרת זמורה-דביר | אוגוסט 2017 | מד"ב ופנטזיה, רומן רומנטי, נוער בוגר | 288 עמ' מודפסים
    אני דוחפת הצידה את זיכרון הסיוט,
    דוחפת הצידה מחשבות על אלכס,
    על האנה ועל בית הספר הישן שלי.
    החיים של פעם מתו.
    אבל גם לנה של פעם מתה.
    קברתי אותה.
    השארתי אותה מצדה השני של הגדר,
    מאחורי חומת להבות ועשן.
     
    ללנה לא נותר דבר: החיים שהכירה, האנשים שאהבה, הנערה שהיתה – כולם נעלמו ווהיא נשארה לבד באפלה. חברי המחתרת מצילים אותה ממוות אכזרי בישימון והיא מצטרפת אליהם – חיה מבחוץ; כבויה מבפנים. כל זה משתנה כשמוטלת עליה משימה סודית לעקוב אחרי ג'וליאן פיינמן — בנו של אחד מבחירי הממשל, גדול אויבי המחתרת. במתקפה לא צפויה ג'וליאן ולנה נכלאים במעמקי האדמה, והיא מוצאת את עצמה בתא אפל עם צעיר המסמל את כל מה שהיא מתעבת. אבל מתוך העלטה עולות תובנות חדשות וניצת ניצוץ של תשוקה אסורה, כזו שתשיב ללנה את החיים או תלכוד אותה בתהומות המוות.
     
    עלטה הוא הספר השני בטרילוגיית הזיה מאת הסופרת לורן אוליבר, מחברת רב־המכר לפני שאפול. ספרי הסדרה התקבלו בהתלהבות רבה ברחבי העולם, תורגמו ל־26 שפות, כיכבו חודשים ארוכים ברשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס ועובדו לסדרת טלוויזיה.
     
    לורן אוליבר ("לפני שאפול") היא סופרת אמריקנית עטורת פרסים. היא חיה בברוקלין, ניו יורק, ואוהבת לקרוא, לכתוב, לבשל, לרוץ, לרקוד, להמציא שירים מוזרים ולצאת להליכות ארוכות בחוף הים, או אם להיות מעשיים — ברחובות ניו יורק.
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    3 ב-100
    ספר מודפס
     
    79 63.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • עכשיו
     
    אלכס ואני שוכבים זה לצד זה על שמיכה בחצר הבית ברחוב ברוקס 37. העצים נראים גדולים וכהים מהרגיל. העלים כמעט שחורים, והם צפופים עד כדי כך שהם מסתירים את השמים.
     
    'נראה שזה לא יום מוצלח במיוחד לפיקניק,' אומר אלכס, ופתאום אני מבינה שנכון, כמובן, לא טעמנו בכלל מהאוכל שהבאנו. בקצה השמיכה עומדת סלסילה, מלאה פירות רקובים למחצה, ונחיל נמלים שחורות זעירות מכסה אותם.
     
    'למה לא?' אני אומרת. אנחנו בוהים במארג העלים שמעלינו, העבה כמו חומה.
     
    'כי יורד שלג,' צוחק אלכס. ואני שוב מבינה שהוא צודק: באמת יורד שלג. פתיתים עבים בצבע אפֶר מסתחררים סביבנו. וגם קר נורא. הנשיפות שלי הופכות לעננים, ואני נצמדת אליו בחיפוש אחר חמימות.
     
    'תן לי יד,' אני אומרת, אבל אלכס לא מגיב. אני מנסה להידחף לחלל שבין הזרוע שלו לחזה, אבל הגוף שלו נוקשה, לא זז. 'אלכס,' אני אומרת, 'נו כבר, קר לי.'
     
    'קר לי,' הוא חוזר אחרי כמו תוכי, בשפתיים שכמעט לא זזות. הן כחולות וסדוקות. הוא בוהה בעלים בלי למצמץ.
     
    'תסתכל עלי,' אני אומרת, אבל הוא לא מפנה את הראש, לא ממצמץ, לא זז בכלל. תחושת בהלה גואה בי, וקול צווחני אומר טעות, טעות, טעות, ואני מתיישבת ומניחה יד על החזה הקר כקרח של אלכס. 'אלכס,' אני אומרת ואז, צרחה קצרה: 'אלכס!'
     
    'לנה מורגן ג'ונס!'
     
    אני מתעוררת בקפיצה למקהלת צחקוקים מהוסים.
     
    גברת פיירסטיין, המורה למדעים של כיתה י'ב בתיכון קווינסי אדוארדס לבנות, ברוקלין, אזור 5, רובע 17, נועצת בי מבט. זאת הפעם השלישית השבוע שנרדמתי בשיעור שלה.
     
    'עושה רושם שבריאת הסדר הטבעי מתישה אותך,' היא אומרת. 'אני מציעה שתעשי טיול התעוררות קטן למשרד המנהלת.'
     
    'לא!' אני מתפרצת, בקול רם יותר משהתכוונתי, ומעוררת בבנות הכיתה שלי עוד סדרת צחקוקים. התחלתי ללמוד באדוארדס זמן קצר אחרי חופשת החורף — לפני קצת יותר מחודשיים בסך הכול — ואני כבר מתויגת כמוזרה מספר אחת. אנשים מתרחקים ממני כמו ממחלה — כאילו אני חולה במחלה.
     
    אילו רק ידעו.
     
    'זאת האזהרה האחרונה, מיס ג'ונס,' אומרת גברת פיירסטיין. 'את מבינה?'
     
    'זה לא יקרה שוב,' אני אומרת ומנסה להיראות צייתנית ומלאת חרטה. אני דוחפת הצידה את זיכרון הסיוט, דוחפת הצידה מחשבות על אלכס, דוחפת הצידה מחשבות על האנה ועל בית הספר הישן שלי, דוחפת, דוחפת, דוחפת, כמו שרייבן לימדה אותי. החיים של פעם מתו.
     
    גברת פיירסטיין נועצת בי מבט אחרון — כדי להפחיד אותי, כנראה — מסתובבת חזרה אל הלוח וממשיכה בהרצאה על האנרגיה השמימית של האלקטרונים.
     
    לנה של פעם היתה משקשקת מפחד ממורה כמו גברת פיירסטיין. היא זקנה ומרושעת ונראית כמו הכלאה בין צפרדע לפיטבול. היא מהאנשים האלה שבמחיצתם התרופה נראית מיותרת — אי אפשר לדמיין אותה מסוגלת לאהוב, אפילו בלי הטיפול.
     
    אבל גם לנה של פעם מתה.
     
    קברתי אותה.
     
    השארתי אותה מצדה השני של הגדר, מאחורי חומת להבות ועשן.
    • לורן אוליבר
    • לורן אוליבר

       לורן אוליבר היא סופרת אמריקנית שחיה בברוקלין, ניו יורק. היא אוהבת לקרוא, לכתוב, לבשל, לרוץ, לרקוד, להמציא שירים מוזרים ולצאת להליכות ארוכות בחוף הים, או אם להיות פרקטיים — ברחובות ניו יורק. לפני שאפול, ספרה הראשון, זיכה אותה בשלל שבחים ופרסים, נמכר ל־31 מדינות, היה לרב־מכר של הניו יורק טיימס ועובד לקולנוע. זהו ספר נועז ומקורי השואל את השאלה החשובה מכולן — איך אנחנו צריכים לחיות? ונותן לה שבע תשובות, שכל אחת מהן נכונה ומרתקת מקודמתה.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות