הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עלובי החיים
  • עלובי החיים
    ויקטור הוגו | תרגום: אביטל ענבר
    כתר | 2011 | פרוזה תרגום | 668 עמ' מודפסים

    איך היה נראה העולם אילולא היו בו גיבורים אמיתיים?
    ז´ן ולז´ן, גיבור הספר "עלובי החיים", בן עניים מעיר קטנה בצרפת, גונב לחם עבור אחייניו הקטנים הרעבים ונשלח לכלא.
    כליאתו מעוררת בו זעם רב כלפי החברה. הוא משתחרר ויוצא למסע מסוכן למען יושרו ושמו הטוב, למען הצדק ולמען העניים והמדוכאים.
    אך האם הטובים מנצחים?...
    שלל דמויות בלתי נשכחות מלוות אותו במסעו העיקש אל עולם טוב יותר: קוזט הילדה הנטושה, מריוס הצעיר המהפכן, ז´בר השוטר הנוקשה, פנטין האומללה המידרדרת לזנות ואחרות – כולן נאבקות על קיומן ועל אושרן בתוך חברה אכזרית ומושחתת, בצרפת במאה התשע-עשרה המיטלטלת בין מהפכה חברתית והסתאבות.

    ויקטור הוגו (1802-1885), מגדולי הסופרים והמשוררים הצרפתים, כתב ספרים רבים, מחזות ושירה ונודע כלוחם למען צדק חברתי. יצירתו "עלובי החיים" נחשבת מאז פרסומה בשנת 1862 לאחת הקלאסיקות הגדולות של הספרות הצרפתית, ומאז ועד היום היא מרתקת ומרגשת קוראים נלהבים בכל רחבי העולם. במרוצת המאה העשרים עובדה לקולנוע, לטלוויזיה ולבמה.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    94 65.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
    הנפילה



    א

    בשנת 1815, בתחילת חודש אוקטובר, נכנס לעיר דיניֶה אדם שהלך ברגל. התושבים המועטים שעמדו באותה שעה בפתחי הבתים הביטו על ההֵלֶך במעט דאגה. כמעט אף פעם לא נתקלו באדם שנראה עני יותר ממנו. הוא היה גבר ממוצע קומה, חסון ורחב, ונראה כבן ארבעים ושש או ארבעים ושמונה. כובע עור שְמוט מצחייה הסתיר את מחצית פניו צרובי השמש. מבעד לחולצה הצהובה שלו, העשויה מבד עבה, ניבט חזה שעיר. העניבה שסביב צווארו הייתה מפותלת כמו חבל. מכנסיו הכחולים היו ישנים ודהויים. מעל החולצה לבש קרעי ז'קט אפורים ומטולאים. על גבו נשא תרמיל חיילים מלא וגדוש. בידו אחז מקל גדול ומסוקס. כפות רגליו, בלי גרביים, היו נתונות בנעליים מסומרות. ראשו היה מגולח ומסנטרו ירד זקן ארוך.
    הזיעה, החום, ההליכה הממושכת והאבק הוסיפו עליבוּת למראהו הכללי.
    איש לא ידע מיהו ומנין בא. אולי מהדרום, מחוף הים? הוא נראה תשוש, ונעצר תכופות לשתות ממי המזרקות שבדרך. כשהגיע לפינת רחוב פוּאַשוֶר פנה שמאלה ונכנס לבית־העירייה. לאחר כרבע שעה יצא, ובירך לשלום את הזַ'נדַרם שישב על הספסל בכניסה. הזַ'נדַרם לא השיב לברכתו אבל התבונן בו ארוכות, ואחר כך קם ונכנס לבניין.

    בדיניֶה הייתה בימים ההם אכסניה מפוארת שהקיסר נַפּוֹליוֹן התארח בה פעם. האיש הלך לשם ונכנס ישר למטבח. כל התנורים בערו. אש גדולה דלקה באח. בעל האכסניה, שהיה גם הטבח הראשי, היה טרוד מאוד בהכנת ארוחה משובחת לחבורה של עגלונים שצחקו ודיברו בקול רם באולם הסמוך.
    כששמע את הדלת נפתחת אמר הטבח בלי להרים את עיניו מהסירים:
    "מה האדון רוצה?"
    "אוכל, ומיטה לישון."
    "זה קל מאוד," השיב בעל האכסניה, הפנה את ראשו אל האורח וסקר את מראהו העלוב. "אם משלמים..." הוסיף.
    האיש הוציא ארנק גדול מכיסו ואמר:
    "יש לי כסף."
    "אם ככה, אנחנו לשירותך."
    האיש החזיר את הארנק לכיסו, הניח את התרמיל על הרצפה והתיישב על דרגש נמוך ליד האח. הטבח המשיך להסתובב בממלכתו אבל לא הסיר את מבטו מההֵלֶך.
    "אוכלים בקרוב?" שאל האיש.
    "עוד מעט," השיב בעל הבית. ובעוד האורח מפנה אליו את גבו קרע פיסה מעיתון ישן שהתגלגל בפינה, כתב עליה שורה או שתיים, גלגל אותה ומסר אותה לילד ששימש לו משרת ועוזר טבח. הוא לחש באוזניו כמה מילים והילד יצא בריצה בכיוון בית־העירייה.
    האורח לא הבחין בשום דבר. הוא שאל פעם נוספת: "אוכלים בקרוב?"
    "עוד מעט," השיב בעל הבית.
    הילד שב והנייר בידו. בעל הבית פרשׂ אותו במהירות כמי שמצפה לתשובה. הוא קרא בעניין, הניד בראשו, שקע לרגע במחשבה ואחר כך צעד אל ההֵלֶך, שנראה טרוד במחשבות מעיקות.
    "אדוני," אמר, "אני לא יכול לארח אותך."
    "למה? אתה פוחד שאני לא אשלם לך? אתה רוצה שאשלם מראש? אמרתי לך, יש לי כסף."
    "לא זה העניין. יש לך כסף, אבל לי אין חדר פנוי."
    "תן לי לישון באורווה," השיב האיש בשקט.
    "אני לא יכול. הסוסים תופסים את כל המקום. וגם אין לי אוכל בשבילך."
    ההכרזה הזאת, שהושמעה בנימה רגועה אך תקיפה, נשמעה חמורה באוזני הזר. הוא קם ממקומו.
    "אֲהָה! אבל אני גוֹוע ברעב, הלכתי כל היום. אני משלם, ואני רוצה אוכל."
    "אין לי."
    "ומה כל זה בסירים?"
    "הכול מוזמן לאדונים שבחדר האוכל. הכול שולם מראש."
    האיש התיישב ואמר בלי להרים את קולו:
    "אני באכסניה, אני רעב, ואני לא זז."
    בעל הבית רכן אל אוזנו ואמר לו בנימה שעוררה צמרמורת בגופו: "לך מכאן, אין טעם להתווכח. אתה רוצה שאגיד לך מי אתה? אתה זַ'ן וַלזַ'ן. שאגיד לך מה אתה? חשדתי בך מיד כשראיתי אותך וביקשתי שיבררו בעירייה, והנה התשובה. אתה יודע לקרוא?"
    הוא הושיט את פיסת הנייר שנשלחה לעירייה ושבה ממנה. האיש העיף מבט. בעל הבית הוסיף:
    "אני נוהג להתייחס בנימוס לכל אחד. לך מכאן."
    האיש הרכין את ראשו, הרים את תרמילו והלך. הוא פסע ברחוב הראשי בלי מטרה, שחוח, נצמד לקירות הבתים. אילו פנה לאחור היה רואה את בעל האכסניה ואורחיו מתגודדים בפתח האכסניה ומצביעים לכיוונו.
    אבל הוא לא ראה, כי כמו כל האנשים המדוכאים, היודעים שהמזל הרע רודף אחריהם, גם הוא לא הפנה את מבטו לאחור.
    הוא המשיך לשוטט אבל נתקף רעב שוב, הלילה קרב והוא חיפש פונדק זול. פתאום הבחין באור בקצה רחוב. ענף בוער של אורן, בקצה מַתְלֶה מברזל. זה היה פונדק.
    ההֵלֶך עצר לידו והתבונן מבעד לחלון. בחדר נמוך תקרה בערה אח. כמה אנשים שתו. סיר התחמם על האש.
    האיש לא העז להיכנס מבעד לדלת הראשית. הוא חמק לחצר, היסס שוב, ולבסוף פתח את הדלת.
    "מי זה?" אמר בעל הפונדק.
    "איש שמבקש לאכול ולישון."
    "מצוין. כאן באמת אוכלים וישנים."
    הוא נכנס. כל הלקוחות כאיש אחד פנו לעברו. בעל הפונדק אמר:
    "הנה האח. האוכל מתבשל בסיר. בוא להתחמם, חבר."
    אלא שבין הלקוחות נמצא אחד שהיה קודם לכן באכסניה. הוא סימן לבעל הפונדק לגשת אליו והם הסתודדו בקולות נמוכים. בעל הפונדק פנה שוב אל האח, הניח פתאום את ידו על כתפו של הזר, ואמר:
    "אתה חייב ללכת מכאן."
    הזר פנה לעברו ואמר בשקט:
    "אז גם אתה יודע? כבר גירשו אותי מהאכסניה."
    "ועכשיו מסלקים אותך מהפונדק. לך."
    האיש לקח את המקל ואת התרמיל ויצא. כמה ילדים, שעקבו אחריו מאז יצא מפתח האכסניה, יידו בו אבנים. הוא פנה לעברם בפנים מאיימות והם נפוצו לכל עבר כלהקת ציפורים מבוהלות.
    הוא עבר ליד בית־הסוהר ומשך בשרשרת הפעמון. אשנב נפתח.
    "אדוני השומר," אמר והסיר בהכנעה את כובעו, "אולי תואיל בטובך להרשות לי ללון כאן הלילה?"
    קול השיב לו:
    "בית־סוהר זה לא אכסניה. תבקש שיעצרו אותך, ותקבל מקום לישון."
    האיש פנה לרחוב קטן שהיו בו הרבה גינות. בין הגינות הבחין בבית קטן שחלונו מואר. הוא התקרב והסתכל פנימה כפי שעשה בפונדק. זה היה חדר גדול וצבוע לבן. השולחן היה ערוך ולידו ישבו גבר כבן ארבעים בעל פנים עליזות ופתוחות שהקפיץ ילד קטן על ברכיו, ואישה שהיניקה תינוק. האב צחק, הילד צחק, האֵם חייכה.
    הזר שקע לרגע במחשבה מול המחזה הנעים והרגוע הזה. בוודאי שיער שהבית העליז הזה יהיה ידידותי כלפיו. הוא הקיש קלות על החלון. הגבר קם, לקח מנורה ופתח את הדלת.
    "אדוני," אמר ההֵלֶך, "סלח לי, אולי תסכים, תמורת תשלום, לתת לי צלחת מרק ומקום לישון במחסן שבגינה? אתה יכול? אני אשלם לך."
    "אני לא מתנגד לאכסן מישהו שישלם לי. אבל למה לא הלכת לאכסניה?"
    "היא מלאה."
    "לא יכול להיות. זה לא יום שוק או יריד. אם הלכת לשם, היית גם אצל מה־שמו, בפונדק?"
    "כן, הייתי, אבל שניהם לא קיבלו אותי."
    על פני האיש עלתה חשדנות והוא סקר שוב את הזר מכף רגל ועד ראש, ופתאום קרא בקול רועד:
    "אתה לא במקרה האיש?.."
    הוא העיף בו מבט נוסף, רץ לאחור ולקח רובה שהיה תלוי על הקיר. אשתו ששמעה את דבריו קמה מיד ממקומה, אספה את ילדיה ובאה להסתתר מאחוריו, מבוהלת וממלמלת בלחש: "חיית פרא, חיית פרא."
    כל זה התרחש כהרף עין. הגבר החמוש נעץ באיש מבט שנועצים בנחש ארסי, ואז חזר אל פתח הבית ואמר: "תסתלק."
    "בבקשה ממך, כוס מים."
    "רק כדור!" אמר האיש, טרק את הדלת בחוזקה ונעל אותה בשני מנעולים גדולים. מיד אחר כך הגיף גם את התריסים ושׂם עליהם בריח.
    הלילה קרב ורוח הרים קרה נשבה. באור אחרון הבחין הזר במבנה נמוך בתוך אחת הגינות, שנראה כבנוי מגושי אדמה ועשב. הוא דילג בהחלטיות מעל גדר עץ והתקרב למבנה הקטן, שדמה למבנים שעובדי דרכים מקימים בצדי הדרך. הוא סבל מקור ומרעב. מהרעב החליט להתעלם. הוא זחל פנימה מבעד לפתח הנמוך. היה לו חם ונוח על הקש. הוא שכב ללא ניע, עייף מכדי להזיז את איבריו. פתאום שמע נהימת כעס והבחין בראש של כלב ענק בפתח.
    זאת הייתה מלונה של כלב.
    הזר היה אדם חזק ואיתן. בעזרת מקלו וזריזותו הצליח לחמוק משיני הכלב.
    כשחזר לרחוב נפל על אבן גדולה, ועובר אורח שמע אותו ממלמל:
    "אני אפילו לא כלב!"
    כעבור זמן־מה קם ושב ללכת. לאחר שיצא מהעיר והתרחק מכל מקום יישוב, הרים את עיניו וראה שהוא בשדה ובו ערמות חציר קצוּר. האופק היה שחור, מכוסה עננים נמוכים ואפלים. גם הטבע, כך חש פתאום, עוין אותו. הוא פנה לאחור ושב העירה.
    שערי העיר המוקפת חומה כבר היו נעולים, אבל הוא התגנב פנימה מבעד לפרצה בחומה. מכיוון שלא הכיר את העיר התחיל משוטט שוב ברחובותיה. כך הגיע לכיכר הקַתֶדרַלָה. כשעבר על פניה הניף מולה את אגרופו.
    בפינת הכיכר מצא ספסל אבן. הוא נשכב עליו באפיסת כוחות. באותה שעה יצאה מהקַתֶדרַלָה אישה זקנה, וכשראתה אדם מוטל על ספסל האבן שאלה: "מה אתה עושה כאן, בן אדם?"
    הוא השיב בנוקשות ובכעס: "את רואה, אישה, אני שוכב לישון."
    "על ספסל?" שאלה הזקנה.
    "תשע־עשרה שנים ישנתי על מזרן מעץ, היום יש לי מזרן מאבן."
    "היית חייל?"
    "כן, חייל, ואין לי כסף ללכת לאכסניה."
    "כמה חבל שיש לי בארנק רק ארבע פרוטות."
    "תני כמה שיש."
    היא נתנה לו את מעט הכסף, והוסיפה:
    "זה לא מספיק לאכסניה. כבר ניסית בכל מקום? אי אפשר שתישן בחוץ. אתה ודאי רעב וקר לך. למה לא נתנו לך אוכל ומיטה, כמעשה צדקה? ניסית לבקש?"
    "גירשו אותי מכל מקום."
    האישה נגעה בזרועו והראתה לו בית קטן ונמוך בפינת הכיכר.
    "דפקת על הדלת הזו? אם לא, נסה."

    ב

    באותו ערב, לאחר סיורו בעיר, הסתגר ההגמון של דינְיֶה בחדרו עד שעה מאוחרת ושקד על עבודתו. העניים באזור, מתוך רגשי חיבה, קראו להגמון שלהם בשם רב־המשמעות הוד מעלתו בּיֶנוֶני, שפירושו "ברוך הבא". שתי הנשים שהתגוררו עמו בביתו, אחותו מַדמוּאַזֶל בַּטיסטין, הצעירה ממנו בעשר שנים, והמשרתת מַדַם מַגלוּאַר, התאימו את כל פעולותיהן ומחשבותיהן להרגלים ולכוונות של ההגמון, אף בלי שיצטרך להביע אותם במילים. כך תיארה את חייהם מַדמוּאַזֶל בַּטיסטין במכתב לידידת נעוריה, הרוזנת מבּוּאַשֶוְרוֹן:

    אני מאושרת מאוד. אחי כל כך טוב. הוא נותן את כל מה שיש לו לעניים ולחולים.
    יש לו הרגלים משלו. תארי לעצמך שדלת הבית אינה נעולה, וכל עובר אורח יכול להיכנס ישר לחדרו של אחי. הוא אינו מפחד, אף לא בלילה.

    מכל רכושו בימים עברו נותרו להגמון שש מערכות סכו"ם מכסף ומצקת גדולה למרק, ומַדַם מַגלוּאַר הייתה מתבוננת בהן באושר מדי יום ביומו. לכלי הכסף האלה יש להוסיף שני פמוטים גדולים מכסף טהור שירש מאם דודתו. הפמוטים הכילו שני נרות שעווה ועמדו בדרך כלל מעל האח שבחדר ההגמון. כשבא אורח לסעוד הייתה מַדַם מַגלוּאַר מדליקה את הנרות ומניחה את הפמוטים על השולחן.
    כמנהגה בכל ערב נכנסה מַדַם מַגלוּאַר לחדרו של ההגמון להוציא את כלי הכסף מהארון. ההגמון החזיק ספר עבה על ברכיו וכתב במידת־מה של אי־נוחות על פיסות נייר קטנות. כעבור זמן־מה חש שהשולחן ערוך ומוכן לארוחה, ואז סגר את הספר ונכנס לחדר האוכל שבערה בו האח.
    כאשר נכנס ההגמון לחדר דיברה מַדַם מַגלוּאַר בהתרגשות עם מַדמוּאַזֶל בַּטיסטין על הנושא שאוזניו כבר התרגלו לשמוע - הנעילה של דלת הכניסה.
    כשיצאה לקניות, כך סיפרה מַדַם מַגלוּאַר, שמעה שמועות על איזה נווד, איש בעל חזות מאיימת וחשודה שמשוטט בעיר. הרחובות לא יהיו בטוחים הלילה, המשטרה אינה עושה את מלאכתה, וכדאי להסתגר בבית וכן - הוסיפה בהדגשה - לנעול היטב את הדלתות.
    ההגמון, שישב להתחמם ליד האח, הרהר בדברים אחרים ולא הגיב לדבריה של מַדַם מַגלוּאַר. היא חזרה על המשפט האחרון. מַדמוּאַזֶל בַּטיסטין, שביקשה לרַצות את מַדַם מַגלוּאַר אבל בלי להכעיס את אחיה, הסתכנה ואמרה בחצי־פה:
    "אחי, שמעת מה אמרה מַדַם מַגלוּאַר?"
    "במעורפל," השיב ההגמון, הפנה את פניו הידידותיות והעליזות אל האישה הזקנה והוסיף: "ובכן, מה יש? האם אנחנו נמצאים באיזו סכנה איומה?"
    אז החלה מַדַם מַגלוּאַר לספר את הסיפור מתחילתו, במידה של הגזמה שלא הרגישה בה. היא תיארה בפניו, בדרכה שלה, את קורותיו של הנווד הנורא המתהלך בחוצות העיר.
    "הוא באמת נורא כל כך?"
    השאלה עודדה אותה להמשיך בדבריה:
    "כן, הוד מעלתו. הלילה יקרה איזה אסון בעיר. אין משטרה ואפילו לא פנסי רחוב. והבית הזה לא בטוח בכלל. אם הוד מעלתו מרשה אני אגש תכף אל המסגר, שירכיב לנו מיד את המנעולים שהסרנו פעם מהדלת. הדלת נפתחת מבחוץ, כל עובר אורח יכול להיכנס. בייחוד שהוד מעלתו קורא לכל אחד להיכנס גם באמצע הלילה!"
    באותו רגע נשמעה דפיקה על הדלת.
    "יבוא!" אמר ההגמון.

    ג

    הדלת נפתחה.
    היא נפתחה בכוח רב, ולרווחה, כאילו נדחפה בידיים רבות־עוצמה והחלטיות.
    נכנס אדם.
    אנחנו מכירים אותו. זה היה ההֵלֶך שכבר ראינו קודם, מחפש פת לחם וקורת גג.
    הוא עשה צעד קדימה והשאיר את הדלת פתוחה מאחוריו. התרמיל היה תלוי על כתפו. את המקל החזיק בידו ומבט עיניו היה נוקשה, אמיץ, עייף ועז; דמות אימים לאור האח הבוערת.
    מַדַם מַגלוּאַר לא הצליחה אפילו לצעוק. היא נשארה פעורת פה. מַדמוּאַזֶל בַּטיסטין קפאה לרגע על מקומה כשראתה את האיש, אחר כך הפנתה את מבטה אל אחיה ופניה שבו אל הבעתן השקטה והרגועה.
    ההגמון התבונן בנכנס במבט שלֵו.
    האיש נשען בשתי ידיים על המקל, הסתכל זה אחר זה בזקֵן ובשתי הנשים ואמר בקול רם:
    "הנה. שמי זַ'ן וַלזַ'ן. דנו אותי לעבודות פרך. הייתי תשע־עשרה שנה בבית־סוהר. שחררו אותי לפני ארבעה ימים ואני בדרך לפּוֹנטַרליֶה, אני חייב להגיע לשם. ארבעה ימים אני הולך ברגל מטוּלוֹן. היום צעדתי שתים־עשרה פַּרסָה. הערב כשהגעתי ליישוב הזה זרקו אותי מהאכסניה בגלל תעודת המסע הצהובה שהצגתי בעירייה. הייתי חייב להציג אותה. לא הייתה לי ברירה. נכנסתי לפונדק, אמרו לי: 'לך מכאן.' אף אחד לא רצה אותי. נכנסתי למלוּנה של כלב וגם הוא, כאילו הוא בן אדם, סילק אותי בנשיכות. הייתי בבית־הסוהר, לא פתחו לי. הלכתי לשדות לישון לאור הירח, ולא היה ירח. חששתי מגשם, אז חזרתי העירה למצוא שקע באיזה קיר. מצאתי ספסל. אישה זקנה וטובה הראתה לי את הדלת שלך ואמרה: 'דפוק על הדלת הזאת.' זה מה שעשיתי. מה זה כאן? פונדק? יש לי כסף. השכר שלי. 109 פרנק ו־15 פרוטות שחסכתי בעבודה במחנה העבודה לפושעים במשך תשע־עשרה שנה. אני אשלם. מה אכפת לי? יש לי ממה. אני עייף מאוד. שתים־עשרה פרסה ברגל. אני רעב. תרשה שאשאר?"
    "מַדַם מַגלוּאַר הוסיפה צלחת לשולחן."
    האיש עשה שלושה צעדים נוספים וקרב למנורה שדלקה על השולחן. "רגע," אמר, כאילו לא שמע היטב, "זה לא ככה. לא הבנת אותי; דנו אותי לעבודות פרך. אני בא ממחנה עבודה לפושעים." הוא שלף מכיסו דף נייר עבה וצהוב ופרשׂ אותו. "הנה תעודת המסע שלי. היא צהובה, ובגללה מגרשים אותי מכל מקום. רוצה לקרוא? אני יודע לקרוא, למדתי, יש שם בית־ספר לאלו שרוצים ללמוד. הנה מה שכתבו כאן: זַ'ן וַלזַ'ן, נידון לעבודות פרך, שוחרר מהכלא, יליד... - זה לא מעניין אותך... - נמצא תשע־עשרה שנה בכלא. חמש שנים בגלל פריצה. ארבע־עשרה שנה בגלל ארבעה ניסיונות בריחה. אדם מסוכן מאוד'. הנה. כולם זורקים אותי החוצה ואתה מוכן לקבל אותי?! מה זה, אכסניה? אתה מוכן לתת לי לאכול ולהרשות לי לישון כאן? יש לך אורווה?"
    "מַדַם מַגלוּאַר," אמר ההגמון, "סדרי מצעים לבנים במיטה שבחדר האורחים."
    תיארנו כבר את הצייתנות של שתי הנשים.
    מַדַם מַגלוּאַר יצאה מחדר האוכל כדי למלא אחר ההוראות שקיבלה.
    ההגמון פנה אל האיש:
    "שב לך, אדוני, ותתחמם. מיד נשב לאכול, ובזמן שתאכל יסדרו לך מיטה."
    פתאום הבין האיש לגמרי. הבעת פניו, שהייתה קודרת ונוקשה, התחלפה בתערובת מוזרה של תדהמה ושמחה. הוא החל למלמל כמטורף:
    "באמת? אתה מרשה לי להישאר? לא זורק אותי מכאן! דנו אותי לעבודות פרך! ואתה קורא לי אדוני! לא אומר לי 'תסתלק מכאן, כלב' כמו שאומרים לי. חשבתי שתגרש אותי. לכן אמרתי מיד מי אני. כמה טובה האישה שהראתה לי את דלת הבית שלך! אני אקבל לאכול! מיטה! מיטה עם מזרן וסדין! אני, שכבר תשע־עשרה שנים לא ישנתי במיטה! תהיה לי מיטה כמו לכולם. אתם אנשים טובים! יש לי כסף, אני אשלם לכם. סליחה, אדוני בעל האכסניה, מה השם שלך? אני אשלם לך כמה שתבקש. אתה איש טוב. אתה בעל אכסניה, נכון?"
    "אני כוהן דת שמתגורר כאן."
    "כוהן דת!" קרא האיש. "ולא מבקש ממני כסף! אתה הכומר, נכון? הכומר של הכנסייה הגדולה שכאן? איך לא חשבתי על זה! לא שמתי לב לכובע שלך!"
    תוך כדי דיבור הניח את התרמיל והמקל בפינה, החזיר את התעודה לכיסו והתיישב.
    "אתה אנושי, אדוני הכומר. אתה לא בז לאנשים. כמה שזה טוב, כומר טוב. אז אתה לא רוצה שאני אשלם?"
    "לא," השיב ההגמון. "שמור את כספך. הרי נדרשו לך תשע־עשרה שנה כדי לזכות בו!"
    ההגמון נאנח וקם לסגור את הדלת. מַדַם מַגלוּאַר נכנסה.
    "מַדַם מַגלוּאַר," ציווה הכומר, "סדרי את הצלחת של האדון קרוב לאח. קר לך בוודאי, אדוני?" אמר אל הזר.
    בכל פעם שאמר בקולו העבה והנעים "אדוני", קרנו פניו של האיש. לומר אדון לנידון לעבודות פרך זה כמו להשליך גלגל הצלה לטובע. מי שמושפל צמא להערכה.
    "למנורה הזו," הוסיף ההגמון, "יש אור חלש."
    מַדַם מַגלוּאַר הבינה את הרמז והלכה לחדרו של ההגמון כדי להביא את שני פמוטי הכסף. היא הציבה אותם על השולחן והדליקה את הנרות.
    "אדוני הכומר," אמר האיש, "אתה טוב. אתה לא בז לי. אתה מארח אותי בבית שלך. אתה מדליק את הנרות שלך לכבודי. אבל סיפרתי לך מאיפה באתי וכמה החיים שלי עלובים."
    ההגמון, שישב קרוב אליו, נגע רכות בידו. "יכולת שלא לומר לי מנין באת. הבית לא שלי אלא ביתו של ישוּ. הדלת הזאת לא רוצה לדעת את שמו של הנכנס, אלא רק אם סבל. אתה סובל; אתה רעב וצמא. ברוך בואך לכאן. אל תודה לי, אל תאמר לי שאני מארח אותך בביתי. כאן ביתו של מי שזקוק למחסה. לשם מה דרוש לי השם שלך? גם לפני שגילית לי אותו, ידעתי!"
    "מה, באמת? ידעת איך קוראים לי?"
    "אחי," השיב ההגמון, "אחי - כך קוראים לך. סבלת הרבה?"
    "כן! לבשתי בגד אדום של אסירים, קשרו לי משקולת לרגל, ישנתי על קרש, סבלתי חום, קור, עבודה קשה, צינוק, מכות במקל. בגלל כלום שמו לי שרשרת כפולה. בגלל מילה קיבלתי צינוק. לכלבים היו חיים יותר טובים! ועכשיו התעודה הצהובה הזאת!"
    "כן," אמר ההגמון, "אתה יוצא ממקום של סבל. אם אתה יוצא משם במחשבות של שנאה וזעם כלפי בני האדם, אתה ראוי לרחמים; אבל אם אתה יוצא משם במחשבות תמימות, במחשבות של שלום, אתה עולה בערכך על כולנו."
    מַדַם מַגלוּאַר הגישה את הארוחה. מרק של מים, שמן, לחם ומלח, נתח בשר כבש, תאנים, גבינה טרייה ולחם שיפון גדול. היא הוסיפה ביוזמתה בקבוק יין.
    פניו של ההגמון לבשו פתאום הבעה עליזה, האופיינית לאנשים שאוהבים לארח: "לשולחן!" אמר בקול רם, כפי שנהג לעשות כשסעד זר על שולחנו. הוא הושיב את האיש לימינו. מַדמוּאַזֶל בַּטיסטין, רגועה וטבעית לחלוטין, התיישבה לשמאלו.
    ההגמון אמר את הברכה, וכנהוג, יצק בעצמו מרק לצלחות. האיש החל לאכול בלהיטות.
    פתאום אמר ההגמון: "נדמה לי שחסר משהו על השולחן הזה."
    מַדַם מַגלוּאַר הניחה על השולחן רק את שלוש המערכות הנחוצות של הסכו"ם מכסף. אבל כשבאו אורחים לבית ההגמון נהוג היה להניח על השולחן את כל כלי הכסף, כתצוגה ילדותית משהו של מותרות, מעט חן בבית הרציני והנעים הזה, אות אצילות לעוני.
    מַדַם מַגלוּאַר הבינה את הרמז, יצאה מחדר האוכל ושבה ובידה שלוש המערכות הנוספות של כלי הכסף. היא ערכה אותן בסדר מופתי על השולחן מול שלושת הסועדים.

    • ויקטור הוגו
    • ויקטור הוגו

      ויקטור-מארי הוגו (בצרפתית: Victor-Marie Hugo;‏ 26 בפברואר 1802 - 22 במאי 1885) היה סופר, משורר, מחזאי ופוליטיקאי צרפתי. ממייסדי זרם הרומנטיקה, נחשב לגדול משוררי צרפת ומעבר לגבולות ארצו נודע בעיקר בשל ספריו המפורסמים: "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים". התעניין גם באמנויות היפות: השאיר רישומים ובתחום האדריכלות היה ממובילי תנועת התחייה הגותית בצרפת.

      השפעתו של ויקטור הוגו היא כלל-עולמית, וחורגת בהרבה מגבולות התרבות המערבית. מעבר לתפוצה האוניברסלית של יצירותיו הגדולות, בחלק מהקולוניות הצרפתיות לשעבר, כגון וייטנאם, נודעה גם חשיבות גדולה לדמותו שלו עצמו. גאו-דאי, דת דרום וייטנאמית סינקרטיסטית עם מיליוני מאמינים בכל רחבי העולם, רואה בו את אחד מקדושיה העיקריים, לצדם של ז'אן דארק, המהפכן הסיני סון יאט-סן והמשורר הוייטנאמי בן המאה ה-16 נגויין בין-קיים. לפי אמונתם של אנשי גאו-דאי, ויקטור הוגו היה מאדרכילי הברית האלוהית בין הדת הסינית לנצרות - ברית שיצרה את גאו-דאי, ותמונתו מוצבת כאובייקט סגידה ב"ותיקן" (המקדש הראשי) של גאו-דאי בעיר טאי-נין.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות