הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עולם הסוף
  • עולם הסוף
    כתר | 2004 | פרוזה מקור | 429 עמ' מודפסים

    בן מנדלסון הוא סופ-ר, אדם המתמחה בכתיבת סופים בעבור יוצרים שאינם מסוגלים להביא את עבודתם לכדי גמירה. חמישה עשר חודשים לאחר מותה של מריאן, אשתו, בתאונה מחרידה הוא מחליט לשים קץ לחייו בעולם הזה ולצאת למשימה אורפיאית - מסע חיפוש אחריה ברחבי העולם האחר, עולם שהוא הגרסה החילונית של החיים לאחר המוות, עולם שנאספו אליו כל מתי העולם הזה, מאחרון האלמונים ועד ענקי היוצרים דוגמת שייקספיר, מוצרט ואורסון ולס. אולם נדמה שמריאן איננה שם, אלא שדווקא בתל אביב, בעולם שבן הותיר מאחוריו. בצר לו הוא פונה לבלש פרטי לא שגרתי ומבקש ממנו להתחקות על עקבותיה. התאבדותו של בן וחיפושיו אחר אשתו מציתים בשני העולמות שרשרת של מאורעות שמעורבים בהם בני משפחתו של בן, משפחתה העלומה של מריאן, סיפורי אהבה רבים ומגוונים וסודותיו של העולם האחר. בעולם הסוף נותן אופיר טושה גפלה תשובה מרעננת על השאלה מה פירוש לא לחוש זר בשום ז´אנר ספרותי קיים. בכתיבתו הוא יונק ממסורת ענפה ומסגנונות שונים - מן הפרוזה הקנונית ומן הספרות הפנטסטית, מספרות ההרפתקאות ומספרות הבלש. מכל אלה הוא מרכיב יצירה מקורית, שופעת חידושים והמצאות, רומן העוסק רובו ככולו באהבה על שלל צורותיה ומנעדה הרחב, מאהבה לספרות ולשפה ועד לאהבת בשר ודם שהמוות הוא רק מכשול אחד מכל המכשולים הנקרים בדרכה. עולם הסוף הוא ספרו הראשון של אופיר טושה גפלה.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    94 65.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1. סוף
     
    כחמישה עשר חודשים לאחר שמצאה מריאן את מותה בנסיבות אווירונאוטיות מגוחכות חגג בעלה את יום הולדתה הארבעים. חבריהם הטובים של בני הזוג ידעו כמה מאוהבים היו השניים, לכן לא הופתעו כשפשפשו בדואר היומיומי החדגוני ונתקלו בהזמנה חגיגית למסיבת יום ההולדת שתיערך בביתם של הבעל החי ואשתו המנוחה. המסיבה היתה האירוע המתבקש, ולו בשל מיאונו של בן לקבל את עובדת מותה. הם תמיד ידעו שבן עדיין לא אמר את המילה האחרונה בנוגע לאשתו. ומעבר לפטפוטיו המאוהבים וללהגנותו הרגשנית, בן היה ידוע במעשים. המסיבה התפרשה בקרב החברים המודאגים עד עתה כאקט מנדלסוני מובהק, כלומר מעשה שאין לדעת היכן יתחיל והיכן יסתיים, במיוחד אם מביאים בחשבון את מקוריותו יוצאת הדופן של האיש אשר התפרנס למחייתו מכתיבת סופים מבריקים ובלתי צפויים. תסריטאים, סופרים מתחילים, סופרים גומרים, כותבי מכתבים, גרפומנים, משוררים ומנסחי צוואות - כולם השתמשו בשירותיו של בן מנדלסון הסופ-ר. בחוגי האינטלקטואלים העדיפו להתייחס אליו כאל האפילוגן, ואילו ההדיוטות כינו אותו בפשטות "אף אחד", מאחר שמעולם לא דרש ששמו יופיע בגוף היצירה שחתם בעבור בעליה. עם הזמן למדו המומחים לזהות את סופיו הייחודיים ובינם לבין עצמם הודו שהאיש גאון. לעתים היתה מריאן מאבדת את סבלנותה ומצרה על אלמוניות בעלה, אך זה היה מצחקק, מושך בכתפיו וקורא בהיתממות, "את מכירה נהגי גרר מפורסמים? כל מה שאני עושה זה לחלץ את הכותבים האומללים האלה מהבוץ."
    לאחר שנקברה אשתו ביקש בן מחבריו להניח לו לנפשו. החברים המודאגים לא שעו להפצרותיו, והמשיכו לפקוד את ביתו ולהשאיר הודעות במשיבון, אך בן התעלם במכוון מכל ניסיונותיהם להושיעו מהתהומות שבהן נבלע מרגע שנטמנה אשתו במעבה האדמה.
    הסתגרותו הממושכת שכנעה אותם ברצינות כוונותיו, והם חדלו להציק לו, מבינים שאל להם להתערב באבלו. בפגישותיהם השבועיות נהגו להעלות את שמו ולהיסחף בזיכרונות משעשעים כאילו כבר לא היה בין החיים, ומפעם לפעם היו מפזרים השערות בנוגע למעשיו בהווה. זמן רב עבר למעשה עד שקלטו כי הם מתאבלים בו-זמנית על מריאן המופלאה ועל בעלה הנהדר, זה שבמותה גזלה ממנו את סימן ההיכר המפורסם, החיות הרעננה שנשקפה מעיניו הכחולות בעלות האישונים העצומים, ששיוו להבעתו איכות נרקוטית נלהבת.
    מיום מותה הצטמצמו האישונים ונעלם האור מעיניו, גופו רפס, אחיזתו רפתה, וחזותו שידרה תלישות מוחלטת. החברים ביקשו להשיב לחיקם את בן הישן, בן החי, אך נאלצו להסתפק באלכוהול ונוסטלגיה, מטיילים בנחלת העבר ולא מעיזים להתקרב אל נחלת ההווה, זו המגודרת בחומה של אילמות, חומה של אין תגובה, חומה של מוות. רק בסתר לבם הסכינו להודות שהסקרנות מקצרת את חייהם, אחרת כיצד יסבירו את נסיעותיהם הליליות אחת לשבועיים מסביב לביתו. האור דולק אך הווילונות מוסטים, ומי יודע מה הוא עושה בלב הדממה. כמה מוזר להתבונן מבחוץ בבית שבו בילו שעות מהנות, לחשוב על הברייה המתייסרת באחד מחדריו, לקבל את אוזלת היד המקוממת ולדעת שאם יצלצלו בפעמון, ייחשבו למסיגי גבול.
    ואז, יום בהיר אחד, הופיעו ההזמנות המבורכות וקטעו את הדממה המעצבנת. אות חיים. בן שב מן המתים. הם מיהרו וקיימו מפגש התייעצות נרגש, מתדיינים ביניהם באשר לסוגיה המשונה שעל הפרק - איזו מתנה מביאים לאישה מתה? הפיוטיים שבהם הציעו להתרכז במתנה שיעניקו למריאן, ואילו המעשיים טענו שהפתרון הפיוטי מדיף ניחוח מורבידי וכי המתנה צריכה להיות מיועדת לחברם האבוד. רק בתום שלוש חפיסות סיגריות, עשרים ושישה בקבוקי בירה וחמישה-עשר כינויי גנאי נפלה ההחלטה. הרעיון נשמע מטורף בעתות פיכחוּת שגרתיות, אך בשעת לילה מאוחרת, כשהמוח מתאמץ לנסח מחשבה אחת מתקבלת על הדעת מבעד לאדי העשן וטשטוש האלכוהול, מרפים מכבלי ההיגיון המגבילים ונותנים דרור לרעיונות מעט רופפים, צוחקים ומסכמים בתקיעת כף הזויה הכרעות שכל כוסות המים בבוקר לא יצליחו למחות. טלפונים, פקסים, אי-מיילים, היה או לא היה. היה. אין מתנה שתשמח את בן יותר מציור של קולנסקי.
    אשתו החביבה של קולנסקי מתגלה כמארחת למופת, לא שואלת לזהותם, מבקשת מהם להמתין בחדר האורחים עמוס היצירות, מגישה להם פירות ומשקאות קלים, ומזעיקה את בעלה מהסטודיו בחצר האחורית. כשזה מגיע נעמדים כולם ביראה. קולנסקי הגדול הואיל להתפנות מעיסוקיו וחוצה את החדר על כיסא הגלגלים הממונע במהירות מפתיעה.
    לאחר שהם מתיישבים שנית נמלאות עיניו השחורות בוז והוא שואג בקול רועם, "מי אתם ולמה אתם אוכלים מהפירות שלי?"
    אשתו מבקשת ממנו להירגע והוא נוזף בה, "מה את רוצה ממני? אולי הם רוצחים. לכל אחד היא פותחת את הדלת. מה היה קורה אם היו טרוריסטים?"
    אשתו מחייכת בלבביות ומתנצלת, "כפי שאתם רואים, בעלי לוקה בפרנויה."
    "כשישחטו אותנו גם תקראי לי פרנואיד?" פוקח הזקן את עיניו בתוכחה.
    "אתה לא רואה שהם לא מזיקים?" היא מצביעה עליהם ומגלגלת את עיניה לתקרה.
    "אנחנו..." פותח קובי, אחד החברים, ונרתע בכורסתו למשמע קולו רווי השנאה של הצייר, "סטודנטים לאמנות? מורים לאמנות? מבקרי אמנות? אמנים? אין לי כוח לאף אחד מאלה."
    טלי, אשתו של קובי, מכחכחת בגרונה. "מר קולנסקי, אין לנו כל קשר לעולם האמנות."
    הצייר מדווש לעברה ונובח, "מה אתם רוצים?"
    "אדון קולנסקי היקר, יש לנו חבר אהוב, שמו בן. מאז ומתמיד העריץ את עבודותיך, ואין תערוכה שלך שלא ביקר בה. לפני שנה וחודשיים נפטרה אשתו, מריאן. השניים אהבו כמו ילדים. אהבה כזאת לא רואים כל יום. בן לא הפסיק להתאבל על מותה וניתק קשר עם העולם החיצון. עד אתמול. אתמול קיבלנו ממנו הזמנה חגיגית למסיבת יום הולדתה שתיערך בעוד חודש. התרגשנו מאוד לקבל את ההזמנה. וחשבנו מה אפשר לתת לו במתנה. הגענו למסקנה שאין דבר שירגש אותו יותר מדיוקן משותף עם אשתו שצייר קולנסקי, האהוב עליו כל כך... אנחנו יודעים ש..."
    "טוב, שמעתי מספיק," נובח שוב הצייר בתוקפנות, "אתם רוצים שאני אצייר את החבר הקוקו שלכם עם אשתו המתה. אהבה חוצה גבולות וכל החרא הזה. היא מתה, הוא חי, והם עדיין מאוהבים.
    קיטש. קֶמפ. צבעים. רומנטיקה. תעופו לי מהבית אם אתם לא רוצים שאקיא עליכם!"
    "רפאל!" אשתו בועטת קלות בכיסאו וקופצת את שפתיה.
    "נו, בטח," הוא לועג, "את מתרגשת מהשטויות האלה, נכון? תחשבי קצת, בסי. אם הייתי מת, היית שמחה לקבל דיוקן משותף שלנו?"
    בסי משיבה מיד, "כמובן."
    "כמובן," מחקה אותה בעלה, "לרגע אתם לא חושבים. מה הוא יעשה עם הדיוקן הזה? ידחף אותו לתחת? יבהה בו כל היום? וממתי אני עושה דיוקנאות? בחיים שלי לא ציירתי דיוקן. בשביל זה המציאו את המצלמה. אני לא מאמין בפורטרטים. הם מנטרלים את הדמיון.
    הם מרגילים את המוח להבעה משותקת אחת, ועם הזמן, בכל פעם שיביט החבר המטורלל שלכם בדיוקן הוא ישכח יותר איך היא נראתה באמת. כל מה שיישאר לו ממנה יהיה הבעה אומללה אחת. תקשיבו לי - לא לתעד כלום! כלום! ככל שהאדם מתעד יותר, כך בוגד בו זיכרונו מהר יותר. הוא יודע שאפשר לסמוך על אלבום התצלומים המשוקץ. כן? אתם אתי או שנשארתם מאחור? הסתגלתם לנוחיות הארורה! אפשר לשמור הכול, הכול, פה למעלה!"
    החברים ההמומים מצטופפים במושביהם, מחליפים מבטים נבוכים. טלי אוזרת אומץ, שולפת תצלום של בן ואשתו ומושיטה אותו לצייר, לוחשת, "בכל מקרה, אם תשנה את דעתך..."
    הצייר חוטף את התמונה מידה, מציץ בה חטופות ומהנהן, "כן...
    החבר שלכם היה בר מזל. האישה, לעומתו, היתה כנראה עיוורת. או שיש בו משהו מיוחד באמת. זה טוב, זה טוב, כמו בסי וכמוני - הפרח התאהב בקוץ, אלה האהבות החזקות ביותר - פרחים וקוצים.
    הקוץ דוקר את הפרח והפרח מסמם את הקוץ. ערוּת ותנומה. רעש ושקט. כל אהבה אחרת לא תחזיק מעמד. שני פרחים מרדימים אחד את השני למוות, שני קוצים פוצעים אחד את השני למוות, וכל היתר עשבים שוטים. אתן לכם עצה. אמרתם שהקוץ חוגג את יום הולדתו של הפרח. אם אתם אוהבים אותו, התעלמו ממנו. אחרי הכול, זהו יום הולדתה של האישה, נכון? שלה! לכל מתנה שתתייחס אליו ולא אליה תתלווה נימה מתנשאת של הפגנת רחמים מיותרים, כאילו אתם יודעים שהמתנה בעצם מיועדת לו מאחר שהיא מתה, ובצעד כושל של תחכום לעניים אתם עוקפים את הבעיה באמצעות מתנה הקושרת ביניהם כמו הדיוקן. חִשבו על האישה, כן? תנו לה משהו שהיתה שמחה לקבל אם היתה חיה. והשתדלו למצוא משהו שהיא היתה אוהבת והוא לא היה סובל. מבחינתו היא עדיין קיימת, לכן, אם תיתנו לו מתנה שמרמזת על מוות, תעליבו אותו. זוהי עצתי.
    תקבלו, יופי, לא תקבלו, לכו לעזאזל!"
    לאחר שהם יוצאים הוא נוער אחריהם בסקרנות, "מה אתם חושבים שתעשו בקשר לחבר שלכם?"
    טלי מחייכת. "למה אתה שואל?"
    "זה לא אני," הוא מיתמם, "זה האגו שלי."
    "נצטרך לחשוב."
    הזקן נוהם בחוסר סיפוק וטורק את הדלת.
    כעבור חודש רשם לעצמו האגו של קולנסקי ניצחון גורף שלמרבה הצער לא הגיע לידיעת בעליו, מאחר שהאחרון היה שרוי בתרדמת כללית כתוצאה משבץ פתאומי שבו לקה כשעה לאחר שעזבו המבקרים את ביתו. בסי האומללה הפכה לדיירת קבועה בבית החולים הקטן, לא משה לרגע ממיטת בעלה, מסרבת להקשיב לחווֹת הדעת הסופניות של הרופאים ורועדת בחלחלה כל אימת שעלו על שפתיהם צמד המילים הנוראיות ששמעה.
    בלילות הראשונים נהגה להתכרבל בחיק הצייר וללחוש באוזנו משפטי אהבה דביקים שהיו מזכים את לחיָיה בסטירה מצלצלת לו היה הנמען ער. בשבוע השני אזל הדבש ומה שנותר ממנו היה תחושת הצמיגות המחוספסת בגרונה, ובצרבת המשתלטת נעצה מבט מאובן בבעלה, עייפה ומרוקנת מתקווה, מתפללת שיאחז בה השבץ וישים קץ לעינוייה. משבושש השבץ להגיע, בתחילתו של השבוע השלישי, נתקפה הזקנה הלבבית זעם זר והחלה לעלוב בבעלה, נוזפת בו על כל הזמן המבוזבז, על חוסר המעש, על האנוכיות המזעזעת, על האכזבה שנחלו ציוריו הבלתי גמורים, על העצלנות המחרידה, על התחזותו הבלתי משכנעת לגווייה, פרח מחמיר עם קוץ נובל. בסי היתה בטוחה ששינוי האסטרטגיה הפתאומי יצליח לחדור מבעד לזרמיה הסמויים של מכונת ההנשמה הדוחה וניהלה מונולוגים פורים עם שלל הצינוריות המשתרבבות ממקורות החיים העלומים של קולנסקי הישן, רודה בו ומבטיחה לו שאם יעזוב אותה, תמחה את זכרו, תשמיד את יצירותיו ותספר לעולם שקרים איומים על אודותיו.
    כשנוכחה לדעת, ערב קיץ אחד, בתום שבעה ימים נוספים, כי אין תועלת ברוע המזויף שהפגינה ואיומיה לא מניבים תוצאות, פנתה אל בעלה בנימה מסכמת, קולה סדוק ומונוטוני, "רפאל, זוכר את הסיפור של אדגר אלן פו על הבית המקולל ההוא, שכחתי את שמו, שבעליו לא הצליח להשתחרר ממנו והשתגע בסופו של דבר? זוכר מה הוא עשה? איך קבר ביחד עם חברו את אחותו החולה ואיך גילה החבר, לזעזועו, רק כעבור מספר ימים, שהאחות לא מתה ושבעצם עזר לאחיה לקבור אותה בחיים? אני בטוחה שאתה זוכר את הסיפור.
    אני מזכירה לך אותו כי מרגע לרגע אני מתחילה להרגיש כמו בעל הבית המשוגע. מה אתה מבקש ממני לעשות, לקבור אותך בחייך? כי אם זה רצונך, אנהג כך. אבל אני לא רוצה שמותך ירבוץ על מצפוני. הרופאים אומרים שלא תתעורר, ואני לא יודעת, אבל לאט- לאט אני משתכנעת. לעזאזל, קולנסקי, זו השינה שלך והסיוט שלי.
    מה אתה רוצה? הם רומזים לי יותר ויותר. כל הזמן אני שומעת את המילים האלה. המתת חסד. הם טוענים שאתה סובל עכשיו לשווא, ובמשיכה קלה אפשר לגאול אותך מייסוריך. אני לא סובלת את הרעיון, אבל אולי הצדק עמם..."
    אחות המחלקה הראשית, שניצבה בפתח החדר וצותתה לדבריה, חייכה בסיפוק. היא הכירה את המונולוגים האלה בעל פה. היא ידעה לאן הם מובילים. בתוך שבוע וחצי לכל היותר תתעשת הגברת, ובתום מסלול ההתחבטויות השחוק תבקש מהם ברוח כנועה לעשות עמו את החסד המתבקש. אם תגלה סימנים של תקווה מופרזת, תעודדה האחות ותסביר לה ברוך היכן שוכנת התקווה האמיתית. היא כבר שכנעה תשעים ותשעה גברים ונשים להפוך לאלמנים ואלמנות במרוצת עשרים השנים האחרונות, ואין סיכוי שתוותר על קולנסקי.
    אחרי הכול, מאז למדה לראשונה על נפלאות האותנזיה נדרה כי לאחר המת המאה תצא לפרישה מוקדמת בידיעה משמחת כי הסתיימה שליחותה. האחות בת החמישים ראתה בעצמה מלאך מושיע הגואל את הרדומים מייסורי יקיריהם, לא מודעת לכינוי "מלאך המוות"
    שהדביקו לה שאר האחיות, שלא עלה בקנה אחד עם חזותה. האחות מטילת המורא היתה אישה צנומה ושברירית.
    כשעזבה את בית החולים, בשעת ערב מוקדמת, לא הזדרזה להגיע לביתה. כמדי ערב, הסתובבה ברחובות העיר הראשיים, מתבשמת משאון החיים הפעלתניים, משתכרת מהמחשבה שכל האנשים במכוניות, בחנויות, בבתי הקפה, במסעדות, בבתי הקולנוע וברחובות, שכל ההמון העצום הזה לא תינה אהבים באותם רגעים ממש שבהם התבוננה בו. שבעת רצון צעדה במסלולה הקבוע, חולפת על פני הבריות השקועות בענייניהן, נזירים ונזירות עירוניים לרגע שבדומה לה נצמדו לחגורות הצניעות שלהם, לא מעיזה לחשוב על חדרי החדרים. במרחק חמש דקות הליכה מביתה הצנוע חצתה את הכביש ובלב פועם פנתה בעיקול הרחוב המסתיים בביתה. כבכל ערב, לא הצליחה להרגיע את ההלמות התוקפנית שפרצה בחזה שניות ספורות לפני העיקול, חרף הגיונה הגוער בה על פשר התרגשותה הילדותית, על האיוולת שבדבר, שנקודה גיאוגרפית סתמית יכולה לטעון את הלב כמו היה מצבר מאובק ולמלא אותו כוח עד שכמעט עולה באוזניה חרחור המנוע המתעורר לחיים והיא מביטה סביבה בחשש, שמא מישהו שומע את הרעש המחריד. אך איש אינו שומע, ואיש אינו יודע שהנקודה רחוקה מלהיות סתמית וחוסר ההבנה רחוק מלהיות חוסר הבנה.
    שנתיים קודם לכן לא העיר העיקול שום מנוע רדום והיא לא העלתה בדעתה שיום בהיר אחד יחליטו לבנות את המכון שם, בדיוק בפינה שלא ניתן לעקוף, העיקול בדרכה. ואז זה קרה. האחות מעולם לא הסבירה פניה למכון הכושר שנבנה בשכונתה, למרות שחדי העין היו עשויים לנחש את המתחולל בה ללא צורך להסביר את ההבעה הנסוכה על פניה, תערובת קטלנית של מבוכה, ריתוק, סלידה, משיכה, גועל, יגון, התרגשות, קנאה, טינה, תרעומת, התחסדות ואושר.
    שנתיים האטה את צעדיה בקרבת המכון, מתבוננת כבדרך אגב בחלון הראווה הרברבני שבעדו הציגו גברים מיוזעים ונשים מתנשפות את הישגי גופם. שנתיים חוותה התקף לב קטנטן ומענג בקרבת החלון המפתה, דואגת להשפיל את עיניה כשנתקלו במקרה במבטו של אחד המתעמלים. שנתיים חיכתה שעות ארוכות בבית החולים לגמול היעיל על עבודתה הקשה, חמש הדקות המופלאות בסיומן של עשר שעות עבודה. אילו זה היה תלוי בה, היתה מתעכבת לפרק זמן ממושך יותר, אך קינן בה החשש כי גיבורי שיר השרירים יזהו אותה ויתגנבו למחשבותיה האסורות, לכן היתה מחישה את צעדיה בדקת המציצנות החמישית. מדי פעם פלש ניצוץ פרוע לעיניה למראה דמות חדשה או לנוכח היעלמותה של דמות ותיקה, כאילו תייק מוחה בשקדנות פקידותית כל תפנית תסריטאית בהשתלשלות העלילה הקבועה. שנה קודם לכן בחרה בדמות ראשית ומאז עקבה אחריה בעניין, מתמקדת באיכויותיה האילמות. הגבר פקד את המכון בקביעות, לא מדלג על אף ערב, דואג לא להתערות באחרים, שומר על פרטיותו באדיקות.
    היא נזכרה בפעם הראשונה שהבחינה בו, גבר גבוה וגרום בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, שׂערו החום צמוד לקרקפתו בקוצניות משעשעת, עיניו הכחולות כבויות ועצורות, חוטמו עבה ושפתיו דקות, שפת גופו משדרת חושניות כבושה. במשך השנה שאלה את עצמה מדוע לא הגיב הגבר המוזר לניסיונות החיזור של סביבתו, אשר הלכו וגברו כשהסגיר גופו כוונה ברורה להצטרף לפנתיאון ההרקולסים המחוטבים, עד שהיתה צריכה להתאמץ כדי להיזכר ברזונו הראשוני.
    לשמחתה לא הפך לאחת ממפלצות הכוח המרתיעות המתייחסות לגופן כאל מקדש נערץ. הוא לא איבד מאנושיותו. הוא שקע באימוניו המפרכים, נחוש בדעתו להמשיך במשימה הממכרת, כמו ציפה לו תגמול הולם בסוף הדרך.
    כשפנתה בעיקול נפערו עיניה בהפתעה. זה היה הערב הראשון שבו נעדר מהמכון, היעדרותו פוערת חלל בולט בין הבלונדית זקופת החזה לימינו לעיוור חסר ההבעה לשמאלו.
    בשעה תשע בערב צלצל הפעמון ובזה אחר זה נהרו החברים מוצפי הגעגועים אל תוך הבית שממנו הורחקו למשך שנה. מבעד לעשרות הבלונים, קישוטי הנייר, המטעמים השונים, מוזיקת הריקודים הרועשת והשלט העצום שבירך את מריאן, לא התקשו החברים לזהות את חדר האורחים המוכר, שמחים לגלות כי בעל הבית לא חולל בו כל שינוי - הספרייה העמוסה לעייפה המשיכה להתעייף, ארון התקליטים והתקליטורים המתפוצץ ממוזיקה משובחת המשיך להשתבח, כוננית סרטי הווידאו הגדושה כל טוב המשיכה להיטיב, ויתר חפצי האמנות האהובים כל כך על כלת השמחה עדיין היו פזורים בכל פינה בסדר מופתי.
    לעומת זאת מצאו החברים ההמומים קושי יוצא דופן להסתגל לחזותו החדשה של חברם היקר, תוהים מה ניצב מאחורי השינוי הדרמטי ואם נעוצה בו הצהרת כוונות כזאת או אחרת. הגבריות המתפרצת מכל נקבובית בגופו המעוצב של בן לא הלמה אותו, ולא מטעמי אסתטיקה. הם לא חדלו לכרכר סביבו, מחבקים ונזהרים לא להעלות את שמה של מריאן לשווא, ובלב החמימות המציפה לא יכלו להתעלם ממצב רוחו המרומם של בן, אשר צחק בפה מלא והזכיר את אשתו לא פעם ולא פעמיים מתוך כוונה ברורה להביא לידיעתם את מודעותו למצב הרגיש ואת רצונו לשבור את הקרח. מרגע לרגע התחזקה התחושה כי בן דוחה על הסף כל מחווה רחמנית בנוגע למות אשתו, והחיוורון שפשה על פני החברים כשהתבדח וטען שמריאן עזבה את העולם בעיתוי המושלם על מנת לא להתמודד עם משבר גיל הארבעים הלך והתפוגג כשהבינו כי הוא מוכן להתייחס לאובדן הנורא רק על דרך ההומור, לכן שיתפו פעולה וגיחכו כשהכריז כי אשתו מצאה את הדרך המקורית ביותר בעולם לעזוב גבר בלי לפגוע ברגשותיו. בחלוף שעה של להג ומחול הציע בן לפתוח את המתנות ולא הצליח להסתיר את הלחלוחית בעיניו למראה היצירות החדשות של הסופרים, המוזיקאים ומעצבי האופנה האהובים על אשתו, ורגע לפני שנצבע הערב בקדרות לא רצויה שפשף את כפות ידיו במרץ ואמר שהגיע הזמן להציג להם את המתנה השנייה שלו בעבור אשתו היקרה. כששאלה אחת החברות מה היתה המתנה הראשונה העמיד פני דוגמן מאוהב בעצמו, פשט את זרועותיו והסתובב שלוש פעמים, משועשע מהצגתו האווילית. "הגוף הזה.
    מריאן תמיד רצתה שאשקיע בו עבודה."
    החברים הנלהבים צהלו למשמע ההסבר הפשוט, קמו מכיסאותיהם וטפחו על שכמו, החברות מחו דמעה ועוד דמעה.
    בן המתין שיירגעו הרוחות, ואז חזר על דבריו. הוא התקדם לעבר החלון, הסיט את הווילון והניד בראשו. עוד לא הספיקו החברים לבאר לעצמם את התנהגותו, וכבר הגיעו לאוזניהם קולות הנפץ החזקים מבחוץ, ולמראה בן המהנהן בראש מחויך לעבר הדלת שעטו כאחד החוצה וניצבו נפעמים בחצר הבית הקדמית, עיניהם עוקבות בתדהמה אחרי מסלול הזיקוקים בשמים ושלל הצבעים היפהפים שעיטרו את הרקיע במעגלים חגיגיים. מסות של גוונים משמחי עיניים ונפש התפוצצו לכל עבר, לבבות ושושנים ציירו הזיקוקים, מזרקות כחלחלות ומדשאות ירקרקות, שמש כתומה וכוכבים סגלגלים, ולקול מחיאות הכפיים של החברים הצטרפו עוד רבות אחרות, כי כל תושבי השכונה וסביבתה חזו במיצג הדינור עוצר הנשימה בערבו של יום רגיל.
    אך לא היה זה עוד ערב שכיח, ולא היה זה עוד יום רגיל, כפי שלמדו החברים, אשר בחלוף עשרים דקות מרגשות שבו אל תוך הבית לשבח את בן על רוחב לבו ולא הספיקו, כי מצאו אותו מתבוסס בשלולית דם זרועה בפיסות מוח, בידו הימנית אקדח חם, בידו השמאלית פתק המבקש שיוציאו את העוגה מהמקרר, עוגת יום הולדת גבוהה שעליה התנוסס משפט מסירופ מייפל מתקתק, "והם מתו באושר עד עצם היום הזה..."
    • אופיר טושה גפלה
      צילום: ינאי יחיאל
    • אופיר טושה גפלה

      אופיר טושה גפלה נולד בראשון לציון בשנת 1968. עוסק בהוראת אנגלית בפרויקטים למצוינות וכותב מגיל שבע. ספרו הראשון, "עולם הסוף", רומן מרתק על אודות החיים שלאחר המוות, המשלב מרכיבים מסוגות שונות, הפך לרב-מכר וכן זכה בפרס גפן לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר בשנת 2005 ובפרס "קוגל" באותה שנה. ספרו השני, "הקטרקט בעיני הרוח", זכה לשבחי הביקורת והקוראים. בשנת 2007 ראה אור הרומן השלישי שלו, "מאחורי הערפל", וב-2010 ראה אור "ביום שהמוסיקה מתה". ארבעת הספרים יצאו לאור בהוצאת כתר.  

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ביום שהמוסיקה מתה
    • רשימות מארץ הכביש
    • זאבים בשלג
    • סע הביתה, ינקי
    • מבוך הרוחות - חלק שני
    • בדרך כלל הכול מהר
    • נקודת ההיעלמות
    • מגדת העתידות
    • החלון והמדרגות
    • כל הדרך הלאה
    • אמא קומי
    • מחר אני הולכת