הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עוד לילה אחד
  • עוד לילה אחד
    סימונה ארנסטדט | תרגום: סיון הרלינג
    כנרת זמורה-דביר | אוגוסט 2019 | רומן רומנטי | 416 עמ' מודפסים
    אהבה, עוצמה, סיכון – כל הקלפים בידה!
     
    לעולם אל תערבב עסקים עם הנאות! בקרב האליטה הפיננסית של שוודיה, איש אינו יודע זאת טוב יותר מדיוויד הָמאר, מנהל קרן הון סיכון שנוהג להשתלט על תאגידים. הוא נודע לשמצה בהתנהלות האכזרית הבלתי ניתנת לעצירה שלו. מטרתו היא לכבוש את היעד הנכסף — חברת "אינוֶוסטוּם". אחרי שנים של תכנון, כל השחקנים ממוקמים בעמדותיהם; כעת הוא זקוק רק לתמיכתה של אחת מבנות משפחת האצולה השולטת בחברה - נטליה דה לה גריפּ.
     
    נטליה האלגנטית, המבריקה, השואפת להצליח בעולם של גברים, מסתקרנת מהצעתו של דיוויד להיפגש לארוחת צהריים. כולם יודעים שהוא עשיר, מסוכן ולא אֶתי. עד מהרה מתברר לה שהוא גם מצולק ביותר.
     
    המשיכה בין השניים אינה אפשרית, אך לילות הקיץ הארוכים של שוודיה רוקמים סיפור אהבה החושף סודות מזעזעים המשנים את המשפחה לנצח, ומאלצים את נטליה ודיוויד להתעמת עם הפחדים והתשוקות העמוקים ביותר שלהם.
     
     
    סימונה ארנסטדט, פסיכולוגית מוסמכת ומטפלת קוגניטיבית־ביהביוריסטית, היא סופרת מצליחה שזכתה לכינוי "אמנית הספרות הרומנטית" בשוודיה.
    הסיפורת הפרובוקטיבית שלה תורגמה ליותר מ־20 שפות וכבשה את רשימות רבי־המכר, והיא הפכה לשגרירה של כתיבה נשית לנשים ועל נשים.
    היא מתגוררת בסטוקהולם, שוודיה עם שני ילדיה בני־העשרה.
     
    “קצבי, סקסי ומתוחכם!"
    הניו יורק טיימס 
     
    "סיפור סוער ומלהיב גדוש רומנטיקה, תככים ומזימות על רקע חיי החברה הגבוהה בשוודיה. קריאת חובה מענגת!"
    בוקליסט
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    יום רביעי, 25 ביוני
     
    דיוויד הָמאר הציץ מבעד לחלון המסוק המקומר. הם טסו בגובה אלף רגל מעל אזור הכפר השוודי, והראות היתה טובה ברדיוס של ארבעים קילומטר. הוא הידק לראשו את האוזניות עם המיקרופון, שאיפשרו ליושבי המסוק לשוחח כרגיל.
    "שם," אמר ופנה אל מישל שָאמוּן, שישב מאחור והשקיף מבעד לחלון. דיוויד הצביע על טירת יִילגארן שנגלתה לעיניהם.
    הטייס, טום לקסינגטון, קבע את המסלול. "כמה קרוב אתה רוצה להגיע?" שאל מבלי להסיר את עיניו מהיעד.
    "לא קרוב מדי, טום. אני רק רוצה לראות יותר טוב." גם דיוויד לא הסיר את מבטו מהטירה. "אני לא רוצה למשוך תשומת לב מיותרת."
    שדות מרעה ירוקים, אגמים בוהקים ויערות עבותים השתרעו לפניהם ותחתיהם כציור נוף פסטורלי. הטירה עצמה שכנה על אי קטן באמצע נהר רחב במיוחד. מים צלולים געשו משני עברי האי ויצרו חפיר טבעי, שסיפק בעבר הגנה אמיתית מפני אויבים.
    טום הטה את המסוק בקשת רחבה.
    סוסים וכבשים רעו בשדות. שדירת עצי אלון ענקיים, בני מאות שנים, נמשכה לאורך הדרך הכפרית. אפילו עצי הפרי המטופחים והמטעים הססגוניים המקיפים את הטירה היפה נראו מגובה המסוק.
    ממש גן עדן מזוין.
    "המתווך שדיברתי איתו העריך את שווי המבנה בלבד ביותר משלושים מיליון קרונות," אמר דיוויד.
    "זה המון כסף," ציין מישל.
    "לא כולל היער והשדות. ונתיבי המים. מדובר באלפי דונמים של אדמה ומים, שלבדם שווים יותר ממאתיים מיליון." דיוויד המשיך למנות את הנכסים. "היער משמש לציד, ויש בו אינספור בתי מגורים. שלא לדבר על הריהוט, כמובן, מדליות מהמאה החמש־עשרה, כלי כסף ופורצלן רוסי, ואוסף יצירות, חלקן בנות שלוש מאות שנה. כל בתי המכירות בעולם יילחמו עליהן."
    דיוויד הסתובב במושבו. מישל בחן את הטירה הצהובה שהמסוק חג מעליה.
    "והכול בבעלות החברה?" שאל מישל כלא מאמין. "לא המשפחה?"
    דיוויד הינהן. "לא ייאמן שהם בחרו בדרך הזאת," הסכים. "ככה מתנהגים אנשים שחושבים שהם בלתי מנוצחים."
    "אף אחד לא בלתי מנוצח," אמר מישל.
    "נכון."
    מישל השקיף מבעד לחלון, ודיוויד המתין כשעיניו הכהות של חברו סרקו את השדות. "זאת פנינה טבעית," המשיך מישל. "אם נעמיד הכול למכירה תפרוץ מהומה."
    "לא אם נעמיד," אמר דיוויד. "כשנעמיד."
    הוא היה בטוח שזה יקרה. הם יחלקו את השדות הפוריים לחלקות משנה וימכרו אותן לכל המרבה במחיר. אנשים יקימו קול זעקה, ובראשם הבעלים הנוכחיים. הוא חייך לעצמו כשחשב עליהם ונעץ במישל מבט תוהה. "ראית מספיק?"
    מישל הניד בראשו ודיוויד אמר, "אתה יכול להחזיר אותנו העירה, טום? גמרנו כאן."
    טום הניד בראשו, והמסוק נטה על צדו באלגנטיות. הם השאירו מאחור את התמונה האידילית ופנו בחזרה לסטוקהולם. כבישים מהירים, יערות ובתי חרושת חלפו ביעף תחתם.
    כעבור חמש־עשרה דקות הם נכנסו לשטח האווירי של הבירה, וטום יצר קשר עם מגדל הפיקוח בבְּרוֹמָה. דיוויד הקשיב בחצי אוזן לחילופי הדברים התמציתיים.
    "...1,500 רגל, מבקש אישור נחיתה, שלושה נוסעים."
    "מאושר, נחיתה ישירה, מסלול אפס שלוש..."
    טום לקסינגטון היה טייס מיומן. הוא תימרן את המסוק בתנועות מדודות ובמבט דרוך. במשך היום הוא עבד בחברה פרטית, שבין היתר היתה אחראית לבטיחות בהָמאר קפיטל. ההכרות בינו לבין דיוויד היתה ארוכת שנים. דיוויד החשיב אותו לאחד מחבריו הטובים, וכשהחליט לבחון את הטירה מן האוויר, טום נידב את כישורי הטיס שלו ואת זמנו.
    "אני מאוד מודה לך על זה שהטסת אותנו," אמר דיוויד.
    טום שתק והינהן באופן כמעט לא מורגש.
    דיוויד פנה אל מישל. "יש עוד המון זמן עד ישיבת מועצת המנהלים," הוא אמר משהציץ בשעונו. "מָלין התקשרה. הכול מוכן," המשיך. מלין תֶסֶליוּס היתה מנהלת יחסי הציבור שלהם.
    מישל, שגופו הגדול והשרירי היה עטוי חליפה, היטיב את תנוחתו במושב האחורי. טבעות נצצו על אצבעותיו כשגירד בפחדתו המגולחת. "הם יפשטו לך את העור," אמר כשסטוקהולם חלפה מתחתם. "אתה יודע את זה, נכון?"
    "לנו," אמר דיוויד.
    מישל חייך ביובש. "לא, לך. אתה ילד הפוסטר של הקפיטליזם החזירי. אני סתם מהגר לבנוני מסכן שממלא הוראות."
    מישל היה האיש החכם ביותר שדיוויד הכיר, ושותף בכיר בחברה של דיוויד, הָמאר קפיטל. הם עמדו לשרטט מחדש את המפה הפיננסית של שוודיה. אבל מישל צדק. דיוויד, המייסד, זכה למוניטין של גבר קשוח ויהיר, והעיתונות הכלכלית תנעץ בו את טפריה. הוא דווקא ציפה לכך בקוצר רוח.
    מישל פיהק. "כשזה ייגמר אני אצא לחופשה ואישן שבוע ברצף."
    דיוויד שוב הביט לאחור על הפרוורים המרוחקים. הוא לא היה עייף, אדרבה — הוא התכונן לקרב הזה כל חייו, ולא רצה לצאת לחופש. הוא רצה להילחם.
    הם תיכננו את הקרב הזה כבר שנה. זאת היתה העסקה הגדולה ביותר בתולדות המאר קפיטל, השתלטות עוינת על תאגיד ענק, והשבועות הקרובים יהיו הרי־גורל. איש מהם לא עשה זאת קודם לכן.
    "על מה אתה חושב?" שאל דיוויד במיקרופון. הוא הכיר את מישל מצוין, וידע שכשהוא שותק הוא טרוד בפרט זה או אחר.
    "בעיקר שיהיה קשה להסתיר את זה עוד הרבה זמן. מישהו בטח כבר תוהה על התנודות בשוק המניות. בקרוב איזה ברוקר יתחיל להדליף לעיתונות."
    "כן," הסכים דיוויד, כי דליפות היו עניין שבשגרה. "נעשה כמיטב יכולתנו," אמר. הם ניהלו את הדיון הזה פעמים רבות, ליטשו טיעונים, חיפשו פרצות והשתכללו. "נמשיך לקנות," אמר. "אבל פחות מקודם. אני אדבר עם האנשים שלי."
    "מחיר המניות נוסק במהירות עכשיו."
    "ראיתי," אמר דיוויד. עקומת מחירי המניות לבשה צורת גל. "נראה כמה זמן נצליח להחזיק מעמד."
    שוק המניות מצריך הקפדה על איזון. ככל שמניות החברה נסחרות באגרסיביות רבה יותר, כן מחיריהן עולים. אם תתפשט השמועה שהמאר קפיטל אחראית לקנייה המסיבית — המחיר יזנק. עד כה הם התקדמו בזהירות. הם קנו באמצעות חברות קש אמינות, בכמויות קטנות, יום־יום לאורך תקופה ארוכה. עסקאות קטנות כמוהן כאדוות קלות על פני האוקיינוס העצום של שוק המניות. אבל גם הוא וגם מישל ידעו שהם מתקרבים לסף הקריטי.
    "ידענו שניאלץ ליידע את הציבור במוקדם או במאוחר," אמר דיוויד. "מלין עובדת על הודעה לעיתונות כבר שבועות."
    "זה יהיה טירוף," אמר מישל.
    דיוויד חייך. "אני יודע. אפשר רק לקוות שנישאר מתחת למכ"ם עוד זמן־מה." מישל הינהן. אחרי הכול, זה מה שהם עשו בהמאר קפיטל. צוות האנליסטים שלהם תר אחר חברות במצוקה. דיוויד ומישל זיהו את הבעיות — בדרך כלל הנהלה כושלת — וצברו מניות עד שהחזיקו ברובן.
    או־אז הם השתלטו על החברה באכזריות, פירקו אותה לגורמים, בנו אותה מחדש ומכרו ברווח. איש כמעט לא התקרב לקרסוליהם בתחום הזה, ובדרך כלל הדברים התנהלו על מי מנוחות. אנשים שיתפו פעולה, והמאר קפיטל הצליחה לממש את תוכניתה. אבל לפעמים התגלעה התנגדות.
    "בכל זאת הייתי שמח לגייס לצדנו מישהו מבני המשפחה," אמר דיוויד כשדרום סטוקהולם השתרעה תחתם.
    תמיכתו של אחד מבעלי המניות המרכזיים, מנהל קרן פנסיה למשל, היתה חיונית להצלחתה של השתלטות עוינת בסדר גודל כזה. דיוויד ומישל הקדישו זמן רב לניסיון לשכנע את המנהלים, השתתפו באינספור ישיבות והציגו את המספרים שוב ושוב. אבל תמיכתו של אחד הבעלים טומנת בחובה אי אלו יתרונות. ראשית, זה מעניק יוקרה אדירה לניצחון, במיוחד בחברה הזאת, אינוֶוסטוּם, שנמנית עם החברות הוותיקות והגדולות ביותר בשוודיה. כמו כן, הדבר מבטיח את תמיכתם האוטומטית של כמה בעלי מניות אחרים, ששמים את מבטחם בקרובים לצלחת. "זה יקל את התהליך," המשיך.
    "אבל מי?"
    "דווקא יש מישהי במשפחה הזאת שפנתה לדרך משלה," אמר דיוויד כששדה התעופה ברומה נגלה באופק.
    מישל שתק רגע. "אתה מתכוון לבת, נכון?"
    "כן," אמר דיוויד. "היא לא ידועה אבל נחשבת כישרון רציני. יכול להיות שהיא לא מרוצה מהיחס של הגברים אליה." אינווסטום לא היתה רק חברה ותיקה ומסורתית; השוביניזם של שנות החמישים היה כאין וכאפס לעומת האווירה הפטריארכלית ששררה בה.
    "אתה באמת מאמין שתצליח לשכנע מישהו מבני המשפחה?" שאל מישל בפקפוק. "הם לא המעריצים הכי גדולים שלך."
    דיוויד כמעט פרץ בצחוק.
    אינווסטום נשלטה בידי משפחת דה לה גריפ, ועסקיה גילגלו מיליארדי קרונות מדי יום ביומו. החברה, ובעקיפין המשפחה, שלטה כמעט בעשירית מהתל"ג של שוודיה, והיתה בעלת הבנק הגדול ביותר במדינה. בני המשפחה ישבו במועצות המנהלים של כמעט כל חברה שוודית גדולה. משפחת דה לה גריפּ השתייכה למעמד העליון המסורתי העשיר — הכי קרוב למשפחת המלוכה, ועם דם כחול יותר משל כל בני בֶּרנָדוֹט, משפחת המלוכה השוודית. לא סביר שדיוויד המאר, הפשפש שעלה למעלה, יכבוש את לבו של מישהו מבני החוג הפנימי — הידועים בנאמנותם — ויגרום לו להחליף צד ולתמוך במשקיע פרטי שנודע לשמצה בהשתלטותו על תאגידים.
    אבל הוא כבר עשה זאת בעבר ושיכנע קרובי משפחה לשתף איתו פעולה. בדרך כלל הוא השאיר מאחוריו שובל ארוך של סכסוכים משפחתיים, והצר על כך, אבל במקרה הזה שמח לעשות זאת.
    "אני אנסה," אמר.
    "זה טירוף מוחלט," אמר מישל. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא הגה את המילים האלה השנה.
    דיוויד הניד בראשו קצרות. "כבר קבעתי איתה פגישה."
    "כמובן," אמר מישל כשהמסוק החל להתכונן לנחיתה. הטיסה ארכה פחות מחצי שעה. "ומה היא אמרה?"
    דיוויד נזכר בקולה הצונן של נטליה דה לה גריפ, בכבודה ובעצמה. היא נשמעה מופתעת אך לא דיברה הרבה, הודתה לו על ההזמנה וביקשה ממזכירתה שתקבע להם פגישה.
    "היא אמרה שהיא מצפה לזה בקוצר רוח."
    "באמת?"
    דיוויד פלט צחקוק קצר נטול שמחה. קולה ניחן בהתנשאות האופיינית לבני המעמד העליון, ועורר בו סלידה מיידית. נטליה דה לה גריפ נמנתה עם מאה הנשים השוודיות שנולדו עם התואר רוזנת, העילית שבעילית. כמעט לא היו לו מילים לבטא את הזלזול שחש כלפי אנשים כאלה.
    "לא," אמר. "היא לא אמרה את זה." אבל הוא גם לא ציפה שתגיד.
     
     
     
    2
    יום חמישי, 26 ביוני
     
    נטליה פישפשה בערימות הנייר שעל שולחנה. היא שלפה דף עם טבלאות ומספרים.
    "א־הה!" אמרה ונופפה בו. היא הפנתה מבט מנצח אל האישה בעלת השיער בגוון בלונד־פלטינה, שישבה מולה בכיסא האורחים, שלא בדיוק התאים לכוך ששימש לה משרד. חברתה של נטליה, אוֹסָה בּיֶילקֶה, העיפה מבט אדיש בדף ומיד חזרה לבחון את הלק הבהיר שלה. נטליה סקרה את הבלגן שעל שולחנה והמשיכה לחפש. היא שנאה אי־סדר, אך זה היה כמעט בלתי נמנע בחדר העבודה הקטנטן.
    "מה שלומך באמת?" שאלה אוסה ולגמה מהקפה שקנתה בדרך. "אני שואלת רק כי את נראית נורא לא מרוכזת," המשיכה. "אמנם יש לך כל מיני שיגעונות, אבל חוסר ריכוז הוא לא אחד מהם. מעולם לא ראיתי אותך ככה."
    נטליה קימטה את מצחה. מסמך חשוב נעלם ללא זכר. היא תיאלץ לבקש את עזרתו של אחד האסיסטנטים העמוסים ממילא.
    "גֵ'יי־אוֹ התקשר מדנמרק," אמרה נטליה והתכוונה לבוס שלה. "הוא ביקש ממני דוח מסוים, ואני פשוט לא מוצאת אותו." היא הבחינה בפיסת נייר נוספת, שלפה אותה ועילעלה בה בעיניים יגעות. היא לא ישנה הרבה הלילה. ראשית, היא עבדה עד השעות הקטנות. העסקה הענקית הממשמשת ובאה השתלטה על חייה. ובבוקר — השכם בבוקר — התקשר לקוח עם תלונה על משהו שבהחלט יכול היה לחכות שעתיים. היא הרימה את עיניה אל אוסה. "מה זאת אומרת שיגעונות?"
    אוסה לגמה מהכוס החד־פעמית וענתה בשאלה, "מה הבעיה?"
    "בעיות," השיבה נטליה. "התפקיד שלי. אבא שלי. אמא שלי. הכול."
    "אבל למה כל כך הרבה ניירת? אנחנו לא אמורים להפוך לחברה נטולת־נייר?"
    נטליה העיפה מבט נוסף באוסה. חברתה נראתה רעננה ונמרצת, לבושה יפה ומטופחת לעילא. גל של רוגז שטף אותה.
    "תשמעי, אני מאוד מעריכה את ביקור הפתע שלך," אמרה נטליה, לאו דווקא בכנות, "אבל אבא שלי תמיד מתלונן על השכר השערורייתי של עורכי הדין שלו. את לא אמורה לשבת עכשיו באינווסטום ולעבוד בשביל המשכורת שלך, במקום לשבת כאן במשרד הצפוף שלי עם בגדים מפּראדה ולהציק לי?"
    "אני בהחלט ראויה למשכורת הגבוהה שלי," אמרה אוסה ונופפה בידה בביטול. "ואת יודעת טוב מאוד שאבא שלך לא ייפטר ממני." היא נעצה מבט בנטליה. "את יודעת את זה טוב מאוד."
    נטליה הנידה בראשה. היא בהחלט ידעה.
    "הייתי בסביבה," המשיכה אוסה, "ותהיתי אם מתחשק לך לקפוץ לצהריים. אם אצטרך לאכול עוד ארוחה אחת עם הקולגות שלי, אני אתאבד. האמת היא שאם הייתי יודעת כמה משעממים הם עורכי דין, לא הייתי לומדת משפטים מלכתחילה." היא פרעה את שערה הבלונדיני. "יכולתי להיות מנהיגת כת מצוינת."
    "אני לא יכולה," אמרה נטליה ושמה לב שענתה מהר מדי. "אני עסוקה." היא כיחכחה בגרונה. "מצטערת," הוסיפה, שלא לצורך. "כמו שאמרתי, אני עסוקה." היא השפילה את מבטה וחזרה לעלעל בניירות שכבר עברה עליהם, כדי לחמוק ממבטה החודר של אוסה.
    "באמת?"
    "כן," אמרה. "זה לא כל כך מוזר."
    עיניה של אוסה הצטמצמו. "יחסית לגאונה את שקרנית איומה," אמרה. "אתמול היה לך זמן, והרי אין לך חברות אחרות. את מנסה להתחמק ממני?"
    "לא, אני עסוקה. ולא הייתי מנסה להתחמק ממך. את החברה הכי טובה שלי. למרות שיש לי חברות אחרות. אולי מחר? על חשבוני."
    "במה את עסוקה, אם יורשה לי לשאול?" שאלה אוסה, שלא הניחה להבטחה של ארוחה חינם להסיח את דעתה.
    נטליה שתקה. היא השפילה את מבטה לשולחן וייחלה לצלצול טלפון או להפעלת גלאי העשן.
    לפתע נפערו עיניה של אוסה. "אז מי זה?"
    "אל תדברי שטויות. אני בסך הכול יוצאת לארוחת צהריים."
    עיניה של אוסה הצטמצמו לחרכי טורקיז. "אבל את מתנהגת מוזר מאוד, אפילו יחסית אלייך. עם מי?"
    נטליה קפצה שפתיים.
    "נטליה, עם מי?"
    נטליה הרימה ידיים. "מישהו מ... אה, המאר קפיטל."
    גבותיה הבהירות של אוסה השתרגו. " מי?" היא המשיכה ללחוץ, כיאה לעורכת דין ממולחת, חשבה נטליה. מראה הבימבו הבלונדינית הסווה את כישוריה.
    "זה בענייני עסקים," אמרה במגננה. "בלי שום אג'נדה. הוא מכיר את ג'יי־או," הוסיפה, כאילו זה מסביר הכול.
    "מי?"
    היא נכנעה. "דיוויד המאר."
    אוסה נשענה לאחור וקרנה מאושר. "הבריון ההוא, כן?" אמרה. "הבוס הגדול בכבודו ובעצמו. הילד הכי רע בשוק ההון." היא הטתה את ראשה. "תבטיחי לי שתשכבי איתו."
    "את משוגעת," אמרה נטליה. "משוגעת לסקס. אם כבר, הלוואי שיכולתי לבטל את זה. אני ממש לחוצה. אבל אחד הדברים שאני לא מוצאת בבלגן הזה הוא הטלפון שלי, שהמספר שלו כתוב בו," הוסיפה. איך אפשר לאבד טלפון במשרד ששטחו פחות מארבעה מטרים רבועים?
    "אלוהים, אולי תשיגי לך כבר איזה אסיסטנטית?"
    " יש לי אסיסטנטית," אמרה נטליה. "אבל בניגוד אלי, יש לה חיים. הילדים שלה חולים אז היא הלכה הביתה." נטליה הציצה בשעון. "אתמול." היא נאנחה ושקעה בכיסאה. היא עצמה את עיניה. היא לא יכלה לראות עוד את השולחן. נמאס לה. היא הרגישה כאילו עבדה שנים ברציפות, אבל פיגרה בעבודת הניירת, בכתיבת הדוח, בקביעת פגישות. בעצם היא לא...
    "נטליה?"
    קולה של אוסה הקפיץ אותה, והיא הבינה שנרדמה בכיסא הלא נוח.
    "מה?" שאלה.
    אוסה הביטה בה בכובד ראש, והבעת הלעג נעלמה מפניה.
    "המאר קפיטל הם לא הרוע בהתגלמותו, גם אם אבא שלך ואח שלך חושבים ככה. הם קשוחים, זה נכון, אבל דיוויד המאר הוא לא השטן. והוא חתיך הורס. אל תתביישי אם יתחשק לך להשתעשע איתו קצת."
    "לא," אמרה נטליה. "אני יודעת." אבל היא תהתה מה רוצה ממנה המנכ"ל האגדי של המאר. ואולי הוא לא השטן, אבל יש לו מוניטין של טיפוס נוקשה וחסד התחשבות באמות המידה של שוק ההון. "לא, אני מתכוונת לאכול ולנסות להבין מה הוא מתכנן," אמרה בתוקף. "אם יש לו עסקים עם הבנק, הוא צריך לדבר עם ג'יי־או, לא איתי."
    "אבל העניין הוא שעם המאר קפיטל אף פעם אי־אפשר לדעת," אמרה אוסה וקמה בחינניות. "ואל תמעיטי בערך עצמך. את מכירה מישהו חכם כמוך? לא." היא הברישה בידה את בגדיה הצחים המגוהצים למשעי. החליפה שלה אמנם היתה צנועה (נטליה ידעה שפראדה תפרו אותה במיוחד בשבילה), עם חולצת משי פשוטה ונעלי עקב בצבע בז', אבל היא זהרה כמו כוכבת קולנוע.
    אוסה גהרה מעל השולחן. "את יודעת טוב מאוד שהדעות של אבא שלך לא צריכות לעניין אותך," אמרה, וכרגיל זרתה מלח היישר על הפצע. "את בחורה מבריקה ואת תגיעי רחוק. הקריירה שלך יכולה לפרוח פה." אוסה החוותה בידה על הבניין שישבו בו, המטה השוודי של אחד הבנקים הגדולים בעולם, הבנק אוף לונדון. "את לא צריכה לעבוד בעסק המשפחתי כדי שתהיי שווה משהו," המשיכה אוסה. "את מכירה את הגישה השמרנית שלהם כלפי נשים. אבא שלך מקרה אבוד, אחיך סתם מטומטם, ושאר המנהלים מתחרים על פרס החזיר השוביניסט הגדול ביותר בכל הזמנים. מי כמוני יודעת." הא היטתה את ראשה. "את חכמה יותר מכולם ביחד."
    "אולי."
    "אז למה את לא חברה במועצת המנהלים?"
    "אבל גם את עובדת שם ואת מרוצה, לא?" שאלה נטליה, שהתחמקה מתשובה.
    "כן, אבל אני נמצאת שם במסגרת מכסה," אמרה אוסה. "הגבר שמעסיק אותי שונא את מכסות המגדר לא פחות משהוא שונא מהגרים, פמיניסיטיות ואנשי צווארון כחול. אני עלה התאנה שלו. בזכותי הוא יכול להגיד שהוא מעסיק נשים."
    "אבא לא שונא..." פתחה נטליה אבל השתתקה. אוסה צדקה.
    "ואבא שלך מרחם עלי כי אני יתומה," המשיכה אוסה. "ואין לי שאיפות להשתלט על המקום הזה ולנהל אותו. השאיפה היחידה שלי היא לא למות משעמום. את, לעומת זאת, יכולה להגיע עד למעלה."
    אוסה הרימה את תיק היד בשווי חמישים אלף קרונות והחלה לנבור בו. היא שלפה שפתון בהיר והעבירה אותו על שפתיה.
    "הוא ביקש פגישה דיסקרטית," אמרה נטליה. "בעצם לא הייתי צריכה לספר לך. את לא תגלי, נכון?"
    "ברור שלא, אבל מה את חושבת שהוא רוצה?"
    "זה בטח קשור למימון. אולי הוא מבשל עסקה עם אחד הלקוחות שלנו? מי יודע. לא ישנתי חצי לילה בניסיון להבין את זה. אולי הוא סתם רוצה לקשור קשרים?" רבים ביקשו להיפגש איתה בזכות מעמדה — בת למשפחת דה לה גריפ המיוחסת. היא שנאה את זה, אבל דיוויד המאר עורר את סקרנותה. והוא לא נשמע חנפן או ערמומי, סתם מנומס. והיא צריכה לאכול, אז...
    אוסה הביטה בה בכובד ראש. "בעצם אולי אני אצטרף אלייך. מי יודע איזה שטויות תפלטי בלי השגחה."
    נטליה נמנעה מלציין שהיא נחשבת אחד הכישרונות המבטיחים בתחום הניהול הפיננסי בשוודיה. ניהול פיננסי הוא אחד התחומים המורכבים בכלכלה, והיא קיבלה את הציון הגבוה ביותר במנהל עסקים בתולדות שוודיה. במסגרת תפקידה כיועצת לענייני מיזוגים ורכישות, היא גילגלה מאות מיליוני קרונות מדי יום ביומו, ובימים אלה טרחה על אחת מעסקות הבנקאות המורכבות ביותר שידע השוק המקומי. ועדיין, אוסה צדקה — מי יודע אילו שטויות היא תפלוט היום בגלל חוסר ריכוז. "אני אתקשר ואספר לך איך היה," אמרה.
    אוסה צפתה בה רגע ארוך. "לפחות תבררי מה הוא רוצה," אמרה לבסוף. "זה לא יזיק. אנשים מוכנים לעשות הכול כדי לעבוד עם דיוויד המאר. או לשכב איתו."
    "את לא חושבת שזה מסוכן אם יראו אותי בחברתו?" שאלה נטליה, ושנאה את חוסר הביטחון שחילחל לקולה.
    "בטח שזה מסוכן," אמרה אוסה. "הוא איש מסוכן, ואבא שלך שונא אותו."
    "אז כדאי לי לבטל?"
    אוסה ניענעה בראשה ואמרה, "מה פתאום, חיים בלי סיכונים הם לא חיים."
    "זה הטיפ היומי שלך?" שאלה נטליה וחייכה.
    אוסה צחקה והושיטה את כוס הקפה הריקה שלה. היא היתה לבנה ומעוטרת באותיות שחורות. "לא, זה מה שכתוב על הכוס שלי," אמרה. "טוב, כדאי שאני אחזור למשרד ואעשה כמה טלפונים. אולי אני אפטר מישהו. עורכי דין אף פעם לא נהנים. אז איפה אתם נפגשים?"
    "ביוּרגוֹרדֶן. מסעדת אוּלָה וינְבְּלאד."
    "יכול להיות יותר גרוע," אמרה אוסה. הפעם היא נכשלה במאמציה למצוא טעם לפגם, ורק מיששה את צעיפה. בפעם האחרונה שנטליה ראתה צעיף משי כזה, הוא נח על מדף באגף של הרמס בנורדיסקה קוֹמפָּניט, עם תג מחיר מרשים.
    "את סנובית, את יודעת את זה?" אמרה נטליה.
    "אני בעד איכות," אמרה אוסה ויישרה את רצועת התיק על כתפה. "לא כל אחד יכול לקנות בגדים בייצור המוני. את בטח מבינה את זה." היא נרעדה והבזיקה אל נטליה מבט טורקיז בוהק. "רק תשמרי על עצמך. מי יודע עם מי הוא כבר שכב."
    נטליה העוותה את פניה. "בעיקר נסיכות, אם להאמין לשמועות," אמרה. גם היא חטאה בקריאת רכילות ברשת.
    "איכס, מתחזות ונובורישיות," אמרה אוסה, ששורשי משפחתה היו נטועים במאה השלוש־עשרה. "ואל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה."
    טוב, זה לא מצמצם את הטווח, חשבה נטליה אך סכרה את פיה.
    "את מתכוונת ללבוש את זה?" שאלה אוסה והביטה בבגדיה של נטליה, כאילו היו נחותים עוד יותר מסחורה בייצור המוני. "מאיפה הקרצת את זה?"
    "זאת בסך הכול פגישה עסקית," התגוננה נטליה. "ולידיעתך, זאת חליפת מעצבים, תודה רבה."
    אוסה סקרה את הבד האפור. "כן, אבל מאיזו מאה?"
    "את באמת סנובית בלתי נסבלת, את יודעת את זה?" אמרה נטליה בזמן שקמה וניגשה לפתוח את הדלת לאוסה.
    "בהחלט ייתכן," הודתה אוסה. "אבל את יודעת שאני צודקת."
    "באיזה עניין?"
    אוסה צחקה באופן שבדרך כלל גרם לגברים להתרברב בבתי הקיץ שלהם ולהזמין אותה לכוס משקה. "בכול, מותק. בכול."
    • סימונה ארנסטדט
    • סימונה ארנסטדט
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות