הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עד שיחזור החייל האחרון
  • עד שיחזור החייל האחרון
    כתר | ספטמבר 2015 | פרוזה מקור | 250 עמ' מודפסים

    עד שיחזור החייל האחרון מביא את סיפורה המיוחד של "איתן" - יחידה שאין דומה לה בצבאות העולם: היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל, שתחילתה בקומץ מתנדבים שנשלחו לחולות סיני ולשדות הקרב ברמת הגולן כדי לבדוק מה עלה בגורלם של יותר מאלף נעדרי מלחמת יום הכיפורים. חלקם "נשלפו" במהלך המלחמה מיחידות אחרות, צוידו ברשימות שמיות ונשלחו לשטח.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    74 51.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • צוות בן-אלקנה
     
    האירוע שבעקבותיו הגיעו בצה"ל למסקנה שיש להפקיד את כל נושא הנעדרים בידי אנשים שזה עיסוקם, הוא ככל הנראה הפלת מטוס הסקייהוק ברמת הגולן ב־11 באוקטובר 1973.
    ימים אחדים לאחר התחלת מלחמת יום הכיפורים, פנה האלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, לנחום אילת, איש מחלקת השלישות של חיל האוויר, וביקש ממנו להודיע למשפחתו של ניצב דוד עופר, מפקד מחוז תל אביב של המשטרה, על היעדרו של בנם — יצחק ("במבי") שמטוסו הופל בגולן. סרן יצחק עופר היה טייס סקייהוק בטייסת "הדרקון המעופף" בתל נוף, וביום השישי למלחמה, 11 באוקטובר, יצא לתקיפת כוחות סוריים ברמת הגולן. בגיחה נפגע המטוס מטיל נ"מ ויצחק נהרג. המשפחה ביקשה להביא את גופת הבן, ונחום הבטיח שיעשה זאת. למשימה התגייס מרדכי גובר ששירת בימים הראשונים של המלחמה במפקדת חיל האוויר ב"תא חיפוש והצלה" כאיש הקשר ללהק מודיעין. הוא שמע על החיפוש שמתארגן, וביקש ממפקד חיל האוויר להצטרף למחפשים.
    מרדכי גובר ונחום אילת ארגנו צוות שכלל את שניהם, איש שלישות, איש להק ציוד, איש רבנות, קַשָר וחבלן, ויצאו לגולן לחפש את המטוס. האמצעים שהועמדו לרשות החיפוש היו שני כלי רכב נ.נ (נושא נשק). וג'יפ עם נהגים, ושעות מסוק בלתי מוגבלות. ביום שישי ה־12 באוקטובר 1973 הם טסו לפיקוד הצפון והחלו להתארגן. הצוות אסף מידע מיחידת הבקרה של חיל האוויר ומאנשי צוותי האוויר שלחמו בגולן וחזרו לבסיסיהם. בשבת יצא הצוות מהבסיס לנַפַח ברמת הגולן והחל בחיפוש.
    הם מצאו את גופתו של יצחק ומילאו בכך את בקשת המשפחה להחזירו. לאחר מציאת הגופה המשיך הצוות בחיפושיו בגולן עוד כמה ימים ומצא עוד איש צוות אוויר אחד. אף שהצליחו במשימה, הסתבר להם שאין הם יכולים לפתור את כל הבעיות, שכן אין להם די מידע על זהות הנופלים ועל מקום נפילתם. החיפוש בגולן פסק ומרדכי גובר, שהיה מפקד הצוות, החליט לרדת לדרום ולנסות למצוא את נעדרי חיל האוויר גם בסיני.
    ב־17 באוקטובר, בעוד הקרבות במדבר בעיצומם, טס הצוות לסיני והחל לחפש את נעדרי חיל האוויר באותה שיטה שבה עבד בגולן: ליקוט מידע מהמקורות שהכיר וסריקות מן האוויר במסוק. בחיפוש ובסריקות מן האוויר שנמשכו כשבועיים נמצאו חמישה מטוסים והוחזרו גופות צוותי האוויר שנמצאו בהם. אבל, לדברי מרדכי גובר, גם בסיני, כמו ברמת הגולן, התחושה הייתה של טיפה בים. גובר, שחתום על כל דוחות החיפוש שביצע הצוות בגולן ובסיני, מציין את חוסר הניסיון, חוסר השיטה והפרטיזניות בביצוע כסיבות לכישלון. בין הסיבות לאי־הצלחה הוא מציין גם את העובדה שהצוות לא הצליח להשיג מידע מפלאחים מקומיים, גם ברמת הגולן וגם בסיני, בגלל אי־ידיעת השפה הערבית.
    לאחר שהיוזמה של מפקדת חיל האוויר בגולן, שהתבססה על אנשי להק מודיעין, טייסים ותיקים, קצינים טכניים וסיירים, לא הביא לפתרון מלא של שאלת נעדרי צוותי אוויר בגולן, הוחלט בחיל האוויר לבקש את עזרתו של שלמה בן־אלקנה.
    שלמה בן־אלקנה היה קצין חקירות במשטרה, אך לפרסומו זכה בזכות חקירות בעלות אופי היסטורי שערך. כך למשל, בשנת 1963 הוא גילה את מקום קבורתם של משה לזרוביץ, אשתו ואחיה, שנרצחו כמעט שלושה עשורים קודם לכן. בליל 16–17 באוגוסט 1938 תקפו כ־200 מאנשי כנופייתו של מנהיג הכנופיות יוסוף אבּו דוּרה מחנה מעצר ליד עתלית, שבו כלאו הבריטים את אנשי הכנופיות שנלכדו במהלך המרד הערבי הגדול. התוקפים השתלטו על המחנה ושחררו חלק מהאסירים שהיו כלואים בו. כשהגיעה תגבורת בריטית, נסוגו אנשי הכנופיות ולקחו עמם כבני ערובה את משה לזרוביץ, סגן מפקד המחנה, את אשתו ברוריה, את שלושת ילדיהם ואת אחי האישה. לאחר כמה ימים שחררה הכנופיה את הילדים, אך רצחה את שלושת המבוגרים והסתירה את גופותיהם. רק בשנת 1963, בעקבות חקירותיו של שלמה בן־אלקנה, התגלה הבור שבו הוסתרו הגופות, ועצמות הנרצחים הובאו לקבורה בקבר אחים בראשון לציון.
    בשנת 1964 נעלם חיים יערי, בנו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי, ששירת כקצין בצנחנים. החיפושים בכל רחבי הארץ לא העלו דבר, ולאחר שבן־אלקנה החל לאסוף מודיעין והצטרף למחפשים הוא גילה את גופתו שמונה חודשים לאחר היעלמו, והסתבר כי שם קץ לחייו.
    במאי 1966 גילה בן־אלקנה את מקום קבורתם של 13 חללי ההתקפה על גשר אכזיב, שנהרגו בליל הגשרים שבין 16 ל־17 ביוני 1946. החקירה שניהל הובילה לקבר אחים בחיפה, שבו נקברו החללים בחיפזון ובחשאיות זמן קצר לאחר האירוע, ובחלוף השנים נשתכח מעשה הקבורה ומקומה. לאחר גילוי הקבר בחיפה הועברו שרידי הגופות לקבורה סמוך לגשר שלידו נפלו החללים.
    אין ספק שגולת הכותרת של גילויי בן־אלקנה הייתה מציאת גופתו של אבשלום פיינברג, איש מחתרת ניל"י, שעסקה במלחמת העולם הראשונה בריגול נגד הטורקים במטרה לסייע לבריטים לכבוש את הארץ. אבשלום פיינברג נעלם בראשית שנת 1917, כשנמלט מפני הטורקים לחולות סיני באזור רפיח, ומאז נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להיעלמו, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים איתר המהנדס בנימין רן את המקום המשוער של הקבר, אך הקבר עצמו לא זוהה בוודאות.
    רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי. בסוף שנת 1967 מצא שלמה בן־אלקנה שלד בחולות רפיח, שזוהה כְּשלדו של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי, גם הוא ממחתרת ניל"י, מהאשמות ברצח אבשלום פיינברג. בעקבות זאת הועברו גם עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים, ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל. אירוע זה פרסם את שלמה בן־אלקנה כמומחה לענייני חיפוש ומציאת נעדרים, והפך אותו לאיש מפתח בחיפוש נעדרים בתקופת מלחמת יום הכיפורים ולאחריה.
    לאחר הכישלונות בחיפוש אנשי צוותי האוויר שנעדרו בגולן, נזכר נחום אילת, שהיה אז ראש ענף במחלקת השלישות של חיל האוויר באירוע אחר שהיה ב־1967: חיפוש מטוס שנפל ליד דימונה במלחמת ששת הימים. מטוס האוּרגָן שהטיס סרן יורם הרפז, חזר מתקיפה בירדן ובשל תקלה בניווט — שנגרמה כנראה עקב פגיעה שהרסה את מערכת הניווט — התקרב לאזור הכור הגרעיני בדימונה, אזור אסור בטיס, והופל על ידי טיל קרקע־אוויר. לאחר שלא הצליחו למצוא את המטוס ואת גופת הטייס, פנה נחום אילת לבן־אלקנה וביקש את עזרתו. בן־אלקנה, שהיה אז קצין הממשל הצבאי בעזה, נענה לבקשה ויחד עם עמוס ירקוני, גשש בחסד עליון ומפקדה של סיירת שקד, הגיע לאזור דימונה וביקש את עזרתם של בדואים שחיו באזור. אלה סיפרו לו שהם יודעים איפה המטוס, ואכן, לאחר ניסיון לא מוצלח של ניווט אווירי, הם הצליחו בניווט קרקעי והביאו את המחפשים אל המטוס ואל גופתו של הטייס. המסקנה הייתה שלניסיון המקצועי בתחום איתור נעדרים יש חשיבות ויש תוצאות.
    במהלך מלחמת יום כיפור נועדו נחום אילת, יעקב קול הדני, שהיה אז מפקד ענף בטיחות טיסה, שבעת המלחמה איישו אנשיו את "תא חיפוש והצלה" של חיל האוויר, וצבי גוב ארי, ראש מחלקת השלישות בחיל האוויר, לטכס עצה בעניין הנעדרים של החיל. הם פנו לבן־אלקנה, וביקשו ממנו להירתם למשימה של איתור צוותי האוויר הנעדרים בגולן. למחרת הפנייה התייצב בן־אלקנה למשימה.
    כינון צוותים ושיטות עבודה
    במפגש הראשון של השלושה עם בן־אלקנה סיפר צבי גוב ארי על תחושת אובדן השליטה והכישלון במאמצים למצוא את הנעדרים, ואישר לו לעשות כפי הבנתו כדי למצוא אותם. בשיחה ביניהם הוא גם ביקש מבן־אלקנה לגייס את האנשים שלדעתו יוכלו לבצע את המשימה. הוא אישר לו גם את הרכב והציוד שביקש, ובן־אלקנה התחיל לעבוד. כל אנשי מטה חיל האוויר שעסקו בכוח אדם, וגם אחרים, עשו ככל יכולתם לסייע לו בכל דבר שנדרש.
    השלב הבא, לאחר קבלת כל אישורי חיל האוויר, היה גיוס אנשים. ב־22 באוקטובר הגיע בן־אלקנה למחנה נַפַח ברמת הגולן, שם ישבה מפקדת האוגדה האחראית על הגולן, והציג מכתב מסגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל (טליק), שהתיר לו לגייס כל מי שימצא לנכון, והורה למפקדים לסייע לו ולאנשים שיגייס בפעילות לאיתור צוותי האוויר נעדרים. צילומים של מכתב זה ניתנו גם לאנשים שגויסו לעניין וסייעו רבות בפעולתם. המכתב כונה "המטרייה" מכיוון שהעניק מטרייה לוגיסטית לצוות החיפוש.
    במפקדת האוגדה בנפח קיבל בן־אלקנה כמה חדרים שבהם יהיה אפשר לשכן את האנשים שיגייס, וחדר או שניים ששימשו כמשרדים. הוא התחיל לחפש אנשים שמכירים את הגולן מעבודתם האזרחית, בעיקר מבתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע, אנשי אגף העתיקות שעסקו בסקר הגולן, וחוקרים אחרים. ואמנם, ראשוני הנאספים לתפקיד היו אנשים שהכירו את הגולן מעבודתם האזרחית לפני המלחמה, ואליהם נוספו אנשים אחרים ששלמה בן־אלקנה הכיר מעבודתו כקצין חקירות במשטרה ובממשל בעזה. את האנשים שגייס הוא הגדיר כ"בעלי רמה מוסרית ואינטלקטואלית גבוהה, שׂדאים מעולים, בעלי גישה מחקרית ובעלי מוטיבציה גבוהה". ואכן, הגדרות אלו מתאימות לראשוני המגויסים:
    • דודי בן־עמי, שהיה מנהל בית ספר שדה גולן.
    • יוסי לב־ארי, שהיה מנהל בית ספר שדה חרמון.
    • אמנון אסף, שהיה איש צוות הסקר הארכיאולוגי בגולן.
    • פיני סלע, שהיה מדריך בבית הספר שדה גולן.
    • יואב שגיא, שהיה מנהל בית ספר שדה הר מירון.
    • יגאל סלע, שהיה איש החברה להגנת הטבע בגליל המערבי.
    • איתן שש, שהיה גיאולוג ובן־אלקנה הכירו כאיש שטח.
    • אליעזר מילוא, שהיה איש בית ספר שדה שדה בוקר, ובן־אלקנה הכיר אותו משם.
    • יעקב קדם מכפר סבא, שאותו הכיר בן־אלקנה מעבודתו בממשל בעזה, וגויס כי דיבר ערבית.
    • אביגדור יוסיפון, מרמת ישי, שבן־אלקנה הכיר מעבודתו בממשל בעזה.
    חלק מהאנשים שבן־אלקנה הכיר או שמע עליהם וניסה לגייסם, לא שוחררו מתפקידיהם במקומות עבודתם, ואחרים עזבו את יחידותיהם לבקשתו של בן־אלקנה. במציאות שהייתה בגולן באותם ימים, המעבר לצוות של שלמה בן־אלקנה לעתים לא לוּוה ברישום תקין, מה גם שצבי גוב ארי אמר לשלמה בן־אלקנה שלא ידאג לביורוקרטיה והבטיח שיטפל בכל בעיה שתתעורר.
    כל הפעילות המנהלתית בימים הראשונים לא הייתה ממוסדת ומסודרת. אנשים ששירתו בצוות לא תמיד נרשמו כמשרתים במילואים. אי־הסדר אף יצר לא פעם בעיות, כמו אלו שידע דודי בן־עמי, מראשוני המתגייסים לצוות. לאחר כמה חודשי עבודה בצוות בן־אלקנה, באחד מסופי השבוע, כאשר בן־עמי ישב בביתו בראש פינה, דפקו על הדלת אנשי המשטרה הצבאית וביקשו לעצור אותו כעריק מצה"ל. השוטרים הצבאיים לא האמינו לו ולניירות שראו על שולחנו, לדרגות הייצוג שענד, ולסיפוריו שהוא מגויס למילואים בשירות פעיל בחיל האוויר. הכול נראה להם כדמיון פרוע של עריק ומשתמט. מבחינתם, הוא היה רשום ביחידתו הקודמת כטוראי וכעריק. דרגות הקצין שענד החמירו את מצבו. לא סתם עריק: גם טוראי שמתחזה לקצין. רק אזיקים היו חסרים לתמונה הסוריאליסטית הזאת. למזלו, הייתה להם הסבלנות הנדרשת כדי להתקשר לכמה אנשים שאת שמותיהם קיבלו מה"עריק", ואלה שיכנעו אותם שאכן יש כאן בעיה רישומית ולא בעיה חוקית.
    בן־אלקנה העביר מכתב למפקדת חיל האוויר ובו פירט את דרישותיו, ובעיקר ביקש מידע ראשוני על הנעדרים, מפות בקנה מידה של 1:50,000 עם סימון של המקומות המשוערים שבהם יש לחפש את הנעדרים, ומידע מפורט על המטוסים והטייסים הנעדרים, כולל פירוט המשימה של כל נעדר, אזור פעולתו, ונתונים לזיהוי המטוסים כגון: מספר מנוע, וכל מספר אחר על גוף המטוס היכול לסייע בזיהויו. כמו כן הוא ביקש את תחקירי הטייסות והטייסים, שלאחר חזרתם מהמשימות נתנו מידע על נעדרים, וכן צילום אוויר של כל מקום משוער שבו נפל מטוס שלנו.
    נוסף על אנשים, בן־אלקנה ביקש גם תקציב לתגמול דרוזים מהגולן, שנועד לעודד אותם לעזור בחיפושים. נראה שהתקציב לא אושר שכן ראש אכ"א, האלוף הרצל שפיר, התנגד לכך בתוקף. היו שציטטו את ראש אכ"א שאמר "בני ישמעאל לא יחפשו את בני ישראל...".
    במכתב פירט בן־אלקנה את תוכנית העבודה שלו: שלוש עד חמש חוליות מחפשים, שבראש כל אחת מהן אחד מאנשיו הוותיקים. לכל ראש חוליה תוכנן רכב 4×4 ועזרים כמו מפות, צילומי אוויר, מצפנים, משקפות, מכשירי קשר, תעודות אישור כניסה למחנות צה"ל, אישורי תנועה בשטחים שבהם יערכו הסריקות ועוד. הוא סיים את המכתב במשפט: "לאחר העמדת האמצעים הנ"ל לרשותי — אוכל להתחיל בפעולות החיפושים בגולן". בפועל, החיפושים החלו כשבוע לפני הוצאת המכתב שבו היה חבוי כעין איום סמוי: "תתנו — אעבוד, לא תתנו — לא אעבוד".
    התחלת העבודה תוכננה והתבססה על הדוחות שערך צוות גובר, שחיפש את נעדרי חיל האוויר עוד לפני שבן־אלקנה החל במשימה. על הצוות הוטלה משימה לחפש ולמצוא שמונה מטוסים על צוותיהם הנעדרים. עם סיום העבודה בגולן ניתנו תשובות ל־11 מטוסים ול־12 אנשי צוות אוויר נעדרים.
    לצורכי פעילות האיתור, ובעיקר לסריקות השטח, הצליח בן־אלקנה לגייס מהאוגדה פלוגה מגדוד הדרוזים 299, שעזרו בסריקות שהתבצעו בפיקוח של חבורת הסיירים־חוקרים. כלי הרכב שהועמדו לרשות הסיירים היו מכוניות אזרחיות שגייס הצבא למלחמה וקומנדקרים צבאיים.
    בימים הראשונים לנו החיילים הדרוזים בבסיס ביערה, מרחק של כשעה וחצי נסיעה מהגולן, ועקב כך הסריקות החלו מאוחר ובוזבז זמן רב. לאחר כמה ימים הציע אמנון אסף מקיבוץ מעיין ברוך לשכן את כולם בקיבוצו במקלט הגדול שמתחת לחדר האוכל בקיבוץ. בן־אלקנה הסכים, וכל הכבודה עברה מנפח ומיערה למקלט של מעיין ברוך, שם מוקמה גם המפקדה של כל הפעילות בגולן.
    נוסף על הפעילות בשטח, ולמרכז שהוקם בקיבוץ מעיין ברוך, קיבל צוות בן־אלקנה את משרדי ענף בטיחות טיסה בקריה בתל אביב. במשרדים אלה אורגנה כעין מפקדה עורפית, ששימשה גם מרכז הקשר לחיל האוויר.
    באותם ימים ראשונים איש מהאנשים שגויסו לא ידע כיצד ניגשים לעבודת האיתור. בן־אלקנה היה בעל הניסיון היחיד בפעילות מן הסוג הזה, ולפיכך הוא גם פיקד על הפעולות. הוא חילק לאנשים הוראות לביצוע וריכז את כל המידע. את ההוראות, בהתחלה, הוא נתן בעל פה: "תסתובבו בשטח ותסמנו על מפה פרטית מהבית כל אווירון שנפל שתראו או תשמעו מחיילים בשטח". לאחר כמה ימים הוא רשם את המשימות על כרטיסיות מקרטון בריסטול וביקש מאנשיו לרשום את תוצאות הפעילות על הכרטיסיות. כל החומר רוכז אצלו, ובהתאם לכך הוא ניתח את הממצאים והחליט על המשך הפעילות לגבי כל מקרה וכל נעדר.
    ריכוזיות כזאת, בצירוף ספקנות באמינות הממצאים שהביאו האנשים מהשטח, גרמו לכך שבן־אלקנה שלח יותר מחוליה אחת לבצע אותן משימות, ובדרך כלל ללא ידיעת האחת על האחרת. לעתים נפגשו החוליות בשטח וגילו שלשתיהן יש אותן משימות. לעתים, כאשר הגיעה חוליה לתחקר עדים, גילו המתחקרים שהעדים כבר תוחקרו על ידי חוליה אחרת. לעתים זה היה משעשע, אבל לא פעם זה היה מביך ואף גרם נזק לדימוי המאתרים ולעבודת האיתור.
    בערבים, עם סיום יום העבודה, נדרשו החוקרים להגיש דוחות ולפרט את עבודתם וממצאיהם בדוחות שנועדו לבן־אלקנה. גם כשאנשים חזרו עייפים ורצוצים, בן־אלקנה לא ויתר על פירוט ודיוק התיעוד, וזה היה שיעור מאלף ראשון בתורת איתור הנעדרים שאת חשיבותו למדו האנשים רק אחר כך. כאשר תיק לא נסגר מיד, כלומר, לא מצאו את הנעדר, והיה צורך בעבודה לאורך זמן, התיעוד המיידי, המפורט והמדויק, הפך להיות אחד מיסודות תורת איתור הנעדרים של כל אלה שהמשיכו לימים לעסוק בנושא.
    נושא מימון עזרת הדרוזים בגולן בחיפושים עלה, כאמור, כבר במכתב הראשון לחיל האוויר ולא אושר על ידי ראש אכ"א. ואולם, בן־אלקנה לא המתין לתשובה ופנה ביוזמתו לדרוזים תושבי רמת הגולן, ביקש את עזרתם בחיפושים ואף הבטיח פרסים כספיים למי שימצא מטוס או איש צוות נעדר. לא ידוע אם הפנייה לדרוזים עזרה באיתור נעדרים. רק בן־אלקנה ידע את התשובה על כך, ואת מה שידע הוא שמר לעצמו ולא חלק את המידע עם איש.
    איתור מטוס הסקייהוק של סרן גבי גרזון
    אחת ההצלחות הראשונות ברמת הגולן, המעידה גם על שיטת העבודה של צוות בן־אלקנה בימיה הראשונים, הייתה איתור מטוס הסקייהוק של סרן גבי גרזון, ששימש בעת רגיעה לאימונים ובמלחמה נשלח לרמת הגולן. ב־13 באוקטובר, במהלך תקיפה ברמת הגולן, נפגע מטוסו של סרן גבי גרזון, והוא נאלץ לנטוש אותו בשטח האויב. הטייס הגיע לקרקע בריא ושלם, וברח לכיוון ההרים כשחיילים סורים רודפים אחריו.
    מרגע הנפילה הוא הוכרז נעדר.
    מהתחקיר שביצעו הצליחו צוותי בן־אלקנה למקם את הנקודה האחרונה שבה נראה המטוס באוויר. הצוות קיבל ממפקדת חיל האוויר את נתוני המטוס, מספרו ומספר כיסא המפלט של הטייס. במהלך הסריקות, באזור הכפר הסורי אוּם בוּטמָה, גילה הצוות הסורק שני כיסאות מפלט בתוך שדה מוקשים סורי. יוסי לב־ארי, שהיה באחת החוליות שעבדה במקום, העריך שאלה כיסאות מפלט של מטוס פנטום. אמנם הוא ידע שכיסאות המפלט של שני דגמי המטוסים (פנטום וסקייהוק) זהים, אך מכיוון שקיבל נתונים שבמטוס הסקייהוק הנעדר היה רק כיסא מפלט אחד, הוא הסיק שכיסאות המפלט שנראו בשדה המוקשים אינם קשורים לעניין.
    בערב, כאשר דיווחו לשלמה בן־אלקנה על הממצא, הוא דרש מהחוליה לצאת שוב למקום ולאסוף את כיסאות המפלט. יחידת חבלנים הובאה לשטח ולאחר שפונו המוקשים נבדקו מספרי הכיסאות, התברר שמספרו של אחד מהם היה של הטייס הנעדר מהסקייהוק שאותו חיפשו. כשהחל לב־ארי לברר כיצד זה ייתכן, התברר לו שגבי גרזון טס במטוס סקייהוק שבעת רגיעה שימש גם לאימונים, והיו בו שני כיסאות, אחד לטייס ואחד למדריך. זוהי הוכחה נוספת לחשיבות המידע המדויק שצריך להגיע מחיל האוויר הכולל כל פרט אפשרי על המטוס שאחריו מחפשים. בימים הראשונים, כשהמלחמה עדיין התנהלה בחזיתות, לא תמיד הגיע מידע מפורט מחיל האוויר.
    בחיפוש בשטח, ליד כיסאות המפלט, לא נמצא דבר וחצי דבר שהצביע על מה שקרה לטייס. דבר אחד היה ברור: הטייס נטש וצנח.
    לצוותי בן־אלקנה נודע שבאזור אוּם בּוטמֶה התנהלו גם קרבות יבשה, והיו לצה"ל חללים שנאספו על ידי אנשי הרבנות הצבאית. כאשר תוחקרו אנשי הרבנות הצבאית ונשאלו אם נמצא בין החללים גם טייס או משהו ששייך לטייסים, הם ענו בשלילה. אבל אחד מהם הודה שמצא קסדת טייסים ולקח אותה הביתה למזכרת. האיש התבקש להחזיר את הקסדה, ומשנבדקה נמצא שכתוב עליה השם גבי גרזון. לאחר מציאת הקסדה, ובהמלצת אנשי צוות בן־אלקנה, הפיץ חיל האוויר כרוז לכל צה"ל שהסביר את חשיבות הממצאים שחיילים לקחו למזכרות, וביקש להודיע על המזכרות האלה ולהחזירן לקציני אגף המבצעים ביחידותיהם.
    באזור שבו נמצאו שני כיסאות המפלט, נמצא מוצב סורי ובו בונקר, ולב־ארי העריך שכדאי לבדוק את המוצב ואת הבונקר. בדקו אך לא מצאו דבר. בשלב הבא החליט הצוות לברר אם נלקחו שבויים סורים מאזור הקרבות הזה, והסתבר שבמחנה השבויים יש רבים מרמת הגולן אבל איש לא ידע להגיד מאיזו גזרה הגיע כל שבוי. לאחר שיצאה בקשה לאנשי המודיעין למיין ולמצוא שבויים מהגזרה הממוקדת שצוינה, נמצא בין השבויים גם רופא סורי שהיה בבונקר המבוקש. בתחקור שנערך לרופא השבוי על ידי איש מודיעין בהנחייתו של לב־ארי, הוא סיפר שליד המוצב שלהם נחת טייס שנפצע בעת הנטישה ברגלו. הוא חבש אותו ושלח אותו לדמשק על פי הפקודות שהיו לו.
    באחת הפגישות עם הרופא הסורי הראו לו כמה תמונות וביניהן תמונתו של גבי גרזון. הרופא זיהה אותו מיד כטייס שבו טיפל, וסיפר שלקח מהטייס השבוי את שעונו והחביא אותו בתוך קופסת שימורים בבונקר שבו שהה לפני שנלקח בשבי. הרופא נלקח לבונקר, ושם, באחת הפינות, הרים קופסה ושלף ממנה שעון טייסים שעל גבו היה חרוט השם "גבי גרזון". לדבריו, כששמע קולות של חיילים בעברית, והבין שייפול בשבי, מיהר להחביא את השעון מחשש שאם ימצאו אותו עליו — יאשימו אותו שפגע בטייס הישראלי. הוא סיפר עוד שכל חייל סורי קיבל פקודה ברורה, שמי שיפגע בטייס ישראלי — יוצא מיד להורג. פקודה זו עודדה את המחפשים וחיזקה את התקווה שהטייס הנעדר חי.
    הרופא צולם והוקלט, ובעקבות התחקיר של אנשי צוות בן־אלקנה, הועברה לצלב האדום הודעה ובה עדות הרופא, ובקשה לבדוק את הטייס גבי גרזון. אין אישור ודאי לכך שההודעה לצלב האדום והפעולה שהם נקטו סייעה לשמור על חייו של הטייס, אבל עובדה היא שכאשר התבצעה החלפת השבויים, חזר גבי גרזון הביתה.
    בערב שנערך לציון עשרים שנות קיומה של היחידה, סיפר אליעזר מילוא מצוות בן־אלקנה, שבתקופת החיפוש אחרי גרזון חשב שהוא לבדו עבד על התיק, אבל אחרי כמה ימים התברר לו שגם יוסי לב־ארי עבד על אותו תיק והאחד לא ידע על עבודתו של האחר. המעניין הוא ששניהם ביצעו כמעט את אותן הפעולות, ולמותר לציין ששניהם הגיעו לאותן תוצאות.
    איתור המידע על סרן גרזון, אחד מטייסי חיל האוויר שהוכרזו נעדרים במהלך המלחמה, ממחיש את הקשיים שעמדו בפני צוותי איתור הנעדרים ואת התושייה, הדמיון והיצירתיות שהפעילו כדי לאסוף כל רסיס מידע אפשרי.
    אבל אי־אפשר לסיים את האירוע, מבלי לספר מה עבר על הטייס הנעדר. מיד לאחר שצנח בשלום בשטח הסורי, ניסה גרזון להימלט להרים, אבל מהר מאוד הבין שהתגלה. כשראה שלא יוכל להימלט, הסתיר מכשיר קשר ונכנע. בכלא הסורי עבר עינויים קשים ביותר, אבל הצליח להחזיק מעמד כמה ימים ולא מסר מידע לחוקריו, וכשהיה כבר בהתמוטטות כללית, מסר מידע שולי למעניו. במהלך החקירה אבדה התחושה ברגליו, אך הוא סירב לקבל עזרה רפואית מחשש ששוביו ינצלו זאת כדי ללחוץ עליו למסור מידע. בהמשך, לאחר שמצבו החמיר, כרתו רופאים סוריים את רגלו השמאלית. לאחר המלחמה הוענק לו אות המופת על גילוי אומץ לב ונאמנות למופת.
    הקמת "מרכז איתור נעדרים"
     
    מסתבר ששלמה בן־אלקנה לא היה היחיד שפעל בחזית הצפון במשימות חיפוש אחר חיילים. אמנם המשימה שלו הוכתבה על ידי חיל האוויר, והוגדרה כאיתור צוותי אוויר נעדרים במהלך המלחמה, אך היו עוד כוחות שאינם קשורים לחיל האוויר, שחיפשו באזורי הקרבות ברמת הגולן.
    לאחר שהגולן נכבש שוב מידי הסורים, הציב אלוף הפיקוד, יצחק חופי, גדוד סיור של הצנחנים למשימת סריקה למציאת חללי צה"ל שנותרו בשטחי הקרבות. זה היה גדוד צנחנים מילואים של נתן שונרי מקיבוץ בית השיטה, שלחם בחווה הסינית בקרב ההכרעה שאִפשר את חציית התעלה וספג שם אבֵדות קשות. הסריקה בוצעה על פני שטחים גדולים והייתה יסודית יותר באזורים שבהם התנהלו קרבות, ושטחית יותר באזורים שבהם לא התנהלו, אבל היה חשש שניצולים ותועים נהרגו בהם. ערוצי הנחלים לא נסרקו כלל. להבדיל מהפעילות של צוותי בן־אלקנה, זו הייתה פעולה לחיפוש גופות חללים שנשארו בשטח, ולא פעילות לאיתור נעדרים. המחפשים לא ידעו את מי הם מחפשים. כשמצאו, לא ידעו את מי מצאו.
    בצד הפעילות של צוות בן־אלקנה, והסריקות שביצעו הצנחנים בגולן, היו גם פעולות עצמאיות של הורי נעדרים כמו זה של ראש מחלקת היסטוריה — שחיפש ומצא את בנו.
    ולנוכח הדיווחים הראשוניים שעל פיהם הגיע מספר חיילי צה"ל הנעדרים לכמה אלפים, הטיל ראש אכ"א, האלוף הרצל שפיר, על יעקב הראל, ראש מנהל גיוס באכ"א, שהיה בחופשת פרישה, לחזור לצבא ולעשות סדר בענייני כוח האדם.
    כך הוקם גוף שנקרא "מרכז איתור נעדרים", שנועד לספק מידע ראשוני, בעיקר למשפחות החיילים, אבל גם לנסות לפתור בעיות של נעדרים מכמה קרבות ברמת הגולן, כפי שיעיד המקרה הבא: כמה חודשים לאחר שהסתיימו הקרבות בחזית הצפון, הטיל מרכז איתור נעדרים על איש הצוות מוּלָה יפה, לטפל באיתור ארבעה טנקיסטים נעדרים מהקרבות בגולן. מולה קיבל את תיק החקירה שערכו חוקרי המרכז, וישב ולמד את העדויות בעל פה. הוא תחקר את סגן מפקד גדוד הצנחנים של נתן שונרי, שהשתתף בסריקות בשטח, ואף יצא אתו לרמת הגולן על מנת ללמוד מה עשו הסורקים ובאיזו דרגת אמינות יש להתייחס לסריקות.
    תוך כדי לימוד תיק החקירה היה נראה שכל התיק והמסקנות שבו התבססו על העדות של מפקד הטנק, שממנו נעדר אחד מתוך הארבעה. מפקד הטנק סיפר בעדותו על רגעי הפגיעה בטנק, על פקודת הנסיגה, ועל פגיעה נוספת בטנק שלאחריה פקד על הצוות לנטוש אותו. הפגיעה בטנק, על פי עדותו, הייתה בטווח הנשק הקל של הכוחות הסוריים ובעת הנטישה נפגעו שניים מאנשי הצוות מירי נשק קל ונהרגו ליד הטנק, וגם הוא עצמו נפצע. עוד סיפר מפקד הטנק שלאחר שהבחין שהנהג לא יצא מהטנק, הוא חזר אליו ועזר לו להיחלץ ולצאת ממנו. לאחר מכן הוא ראה את הטנק ליד גדר אבנים. הוא לא ידע מה קרה לנהג, ומכיוון שהיו אלה חיילי מילואים שנשלחו במהירות לקרב כדי לעצור את השיטפון הסורי, הוא לא הכיר אותו וגם לא ידע לנקוב בשמו.
    לאחר שמולה הבין את האירוע, היה ברור לו שצריך לפתור את התעלומה בדרך שונה מזאת שהלכו בה עד אז. הוא פקפק בממצאי התיק והחליט להתחיל בחקירה למן הרגע שבו הגיעו אנשי המילואים ליחידת מחסני החירום של החטיבה, ועד היפגעות הטנק. בתחקיר הסתבר שביחידת מחסני החירום לא נרשם דבר. האנשים שהגיעו נשאלו למקצועם הצבאי וצוּותו לטנקים בצוות מיידי ולא אורגני. הטנק נשלח לגולן, ולמפקדו נאמר ששם יתנו לו הוראות לגבי משימותיו.
    לצוות החקירה לא נותרה ברֵרה אלא לשחזר את צוותי הטנקים של החטיבה אחד לאחד. את זה הם עשו על ידי חקירת כל אנשי החטיבה ושיבוצם על פי עדויותיהם. הסתבר גם שבמהלך הקרב אנשים נטשו טנקים שנפגעו ועברו לאחרים, ולעתים עברו יותר מפעם אחת מטנק אחד לאחר. כאשר הצליחו, בעבודת נמלים של כמה שבועות, לבנות את מצבת החטיבה ולשייך את האנשים לטנקים, חזרו לעדות מפקד הטנק, שהחלים בינתיים מפציעתו. בתחקור החוזר שעשו לו הוא חזר על סיפורו על כל פרטיו ודקדוקיו.
    מולה החליט שכדי שהסיפור יהיה אמין, מפקד הטנק חייב להיות גיבור־על. היה קשה לקבל את גרסתו שבעת הנטישה של הטנק, כאשר היה פצוע, וראה את שני אנשי הצוות הרוגים, הוא חזר לטנק וחילץ את הנהג. צוות החקירה החליט להתעלם מקטע העדות שבו סיפר מפקד הטנק על כך שחילץ את הנהג מהטנק. הם ידעו שצוותי הסריקה עשו עבודה נאמנה ולא מצאו את גופתו, והסורים לא החזירו את גופתו בחילופי השבויים, והניחו שהאיש נשאר בטנק שנפגע ונהרג בתוכו. על פי העדות של מפקד הטנק, הצוות לא הספיק להילחם זמן רב והמסקנה הייתה שהטנק היה מלא בתחמושת. כלומר, היה סביר לשער שבטנק שנפגע ובער התפוצצה התחמושת. ואם השערה זו נכונה, צוותי החימוש שפינו את הטנק לא ידעו על האפשרות שאחד מאנשי הצוות נשאר בתוכו, לא חיפשו בו, ולכן גם לא מצאו אותו.
    לצוות נותרה בעיה לאתר באיזה טנק מדובר והיכן הוא נמצא. הודות לעבודת שחזור של איוש הצוותים לטנקים, ידעו אנשי צוות החקירה מי מבין ארבעת הטנקיסטים הנעדרים הוא הנהג הנעדר מהטנק של המפקד נותן העדות. אבל איזה טנק זה היה ומה היה מספרו — כל אלו עדיין נשארו בבחינת תעלומה. ואז באחת הסריקות בשטח נמצאה פלטה שתפקידה להגן על הטנק מירי בזוקה, ובה פגיעה. הפלטה נלקחה ונבדקה כדי לנסות להבין באיזו זווית היא נפגעה. על הפלטה היה מספרו הצבאי של הטנק, אבל איש לא היה מוכן להעיד שהמספר היה זהה למספרו של הטנק שממנו נתלשה. ייתכן שבסדנאות החליפו פלטות, ודבר זה לא נרשם בספר הטנק. נראה היה שזה קצה חוט שצריך להיבדק. אבל היכן הטנק?
    עם השאלה הזאת יצא הצוות למחסני הגרוטאות שפונו משטחי הקרבות והחלו לחפש טנק שחסרה לו פלטת מגן מירי בזוקה. לאחר ימים מייגעים של חיפושים במגרשי הגרוטאות נמצא טנק שחסרה לו פלטה כזאת. בבדיקת הטנק התברר שיש בו פגיעה התואמת בדיוק לפגיעה בפלטה שנמצאה בשטח. הטנק היה שרוף לחלוטין והתברר שאכן התחמושת התפוצצה בתוכו. חיפוש קצר בתא הנהג הביא למציאת שרידי גופתו של הנהג הנעדר, שזוהה על ידי המכון הפתולוגי, והובא לקבר ישראל. כך הותר הספק לעוד משפחה ממשפחות הנעדרים. אמנם הם קיבלו תשובה עצובה לשאלה מה עלה בגורל יקירם, אך הייתה זו תשובה מוחלטת.
    סיום הפעילות ברמת הגולן
    עם התחלת העבודה בגולן, וייתכן שכמה ימים לאחר מכן, מינה חיל האוויר את יצחק ברקן, איש ענף בטיחות טיסה לאיש הקשר של חיל האוויר עם צוות בן־אלקנה. שלמה בן־אלקנה היה המפקד ואיש המקצוע ויצחק ברקן היה "בעל הבית" בחיל האוויר. נוסף על יצחק ברקן העמיד חיל האוויר לרשות הצוות כמה קצינים טכנים מנוסים שעזרו בזיהוי הממצאים בשטח. הם הכירו כל חלק של כל מטוס, וידעו להגיד לסיירים ולחוקרים לאיזה מטוס שייך החלק שנמצא, אם הטייסים נטשו את המטוס, ועוד פרטים שמומחיותם אפשרה להם לקבוע.
    הפעילות בגולן נמשכה עד תחילת דצמבר 1973. צוותי בן־אלקנה פעלו בשיטה של ריכוזיות מוחלטת. כל ריכוז החומר, ניתוחו והסקת המסקנות נעשו על ידי בן־אלקנה עצמו. הודות לפעילות זו נמצאו, זוהו ונקברו שמונה אנשי צוות אוויר שנחשבו נעדרים, כולם חללים. באתר אחד נמצאו, נוסף על גופת איש צוות אוויר, גם גופות של צוות סיור אווירי שהיו במטוס קל בעת שנפגע. כמו כן נמצאו עוד 12 מטוסים שצוותיהם נלקחו בשבי הסורים, חלקם חיים וחלקם מתים, או שנרצחו על ידי שוביהם. צוות בן־אלקנה דיווח על פי ממצאי החקירה על הימצאות הטייסים בשבי, יידע את הצבא, והנחה אותו לבקש מהצלב האדום לדרוש מהסורים את החזרתם, כפי שהיה במקרה של סרן גבי גרזון.
    כאשר הסתיים השלב העיקרי בעבודת האיתור בגולן, התבקש דודי בן־עמי, ה"עריק" מראש פינה, לכתוב את סיכום הפעילות בגולן. הוא קיבל משלמה בן־אלקנה את כל הכרטיסיות וכמה ימים שקד על חיבור קטעי המידע לדוח שלם. הדוח כלל מפה מפורטת של הגולן, שעליה סימן בן־עמי את המטוסים שנפלו, היכן ציינה הבקרה את נקודת הציון (נ"צ) של הנפילה, ואיפה נמצאו המטוסים בפועל, ונמצא שהפערים היו מאפס קילומטרים עד שמונה־תשעה קילומטרים. את הפערים האלה השלימו צוותי בן־אלקנה בחקירות קרקעיות, גביית עדויות וסריקות. ממצאי עבודת הקרקע נותחו ומהמסקנות היה אפשר להחליט לאן ללכת לחפש או מה להודיע לצבא ולמשפחות.
    עם סיום העבודה בגולן רצה בן־אלקנה לפרוש ולהשתחרר. לדבריו, הוא זכה ליחס לא־אנושי מצד הקצינים ששימשו אנשי קשר בינו לבין חיל האוויר. אלא שהמציאות הייתה חזקה ממנו. בין צוותי האוויר הנעדרים בסיני היה בן של ידיד קרוב, וזה לדבריו, הכריע אצלו את הכף להמשיך בעבודתו, ועכשיו בחזית הדרום.
    • ירח פארן
    • ירח פארן

      ירח פארן, חבר קיבוץ האון, היה מראשוני המתנדבים ליחידה מיד בתום מלחמת יום הכיפורים. עד היום הוא עוסק בהתנדבות במלאכת הקודש של איתור נעדרי צה"ל.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • כתב חזית
    • לא נרדם בלילות
    • נקודת ההכרח
    • הטנק
    • חלום בתכלת-שחור
    • תיאום כוונות
    • חולות מדבר - עדות הזויה
    • עקודים
    • קזוארינות מתות זקופות
    • שפוי בדמשק
    • מעשה שלא היה, כך היה
    • סיפורי מיראז'ים