הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ספר יונה‏
  • ספר יונה‏
    ג'ושוע מקס פלדמן | תרגום: שאול לוין
    כנרת זמורה-דביר | ספטמבר 2019 | פרוזה תרגום | 352 עמ' מודפסים
    יונה המודרני - העומד במרכז הגרסה המבריקה הזאת לספר יונה התנכי - הוא בחור בר־מזל: בריא ונאה, עם שתי נשים יפות שמוכנות לבלות את שארית חייהן איתו, וקריירה משפטית מצליחה ומבטיחה מאוד. אבל ערב אחד, בעודו חוגג סגירת עסקה שבלי ספק תוביל אותו לשותפות במשרד, חיזיון מוזר שנגלה לעיניו משנה הכול. יונה מתאמץ מאוד לשכוח את מה שראה, אבל הסימן טורד המנוחה הזה הוא רק ראשון בין רבים הצפויים לו, ועד מהרה הוא בקושי מזהה את חייו. 
    ג'ושוע מקס פלדמן הוא סופר יהודי אמריקני, מחברם של רומנים ומחזות. בספר יונה, ספרו הראשון, הוא בוחן בכישרון ובהומור את השאלה העתיקה שאין מי שלא נתקל בה – איך אפשר להסביר את הבלתי מוסבר.
     
    "סיפור מלא אנרגיה הצובר מומנטום ומגיע לשיאו בסוף אניגמטי בלתי צפוי." הניו יורק טיימס 
     
    "ספר ביכורים שובה לב גדוש שנינות עוקצנית לבבית. נכונותו להשליך את השאלות הגדולות אל תוך מערבולת החיים מזמנת קריאה מרובת מחשבה." וושינגטון פוסט
     
    "מיומן ומבדר... איזה סיפור מתוק. הפרוזה של פלדמן מחוכמת ובוטחת, והסיפור הוא אחד העתיקים שבנמצא. גרסתו הנוכחית מצדיקה בהחלט את סיפורו מחדש." ניו יורק דיילי ניוז
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • I. ניו יורק

    (ארבעים יום וארבעים לילה קודם לכן)

    פרולוג. הטיפ־טיפה

    ג'ונה הכיר את תחנת הרכבת התחתית ברחוב 59 טוב מספיק שלא יצטרך להרים את העיניים מהאייפון בזמן שצעד בין כל המסדרונות והנוסעים אל המסילה. הוא הרגיש בר־מזל כשירד מהמדרגות לרציף וראה רכבת נכנסת בדיוק באותו הרגע — הוא עלה עליה בלי להיעצר, תפס מקום ליד הדלת בקרון כמעט ריק והמשיך להקליד. בתחנה הבאה עלו המון אנשים, אבל ג'ונה הרגיש שעבר עליו יום ארוך מספיק והוא יכול להמשיך לשבת. אבל אז אישה מבוגרת — מרושלת, עם שיער כחול ופרצוף סבתאי מתוק ואף פעמון קטן — נעמדה בדיוק מולו, והוא החליט לעשות את הדבר הנכון וקם.
    הוא לא נסע הרבה, וכשירד ראה שרבים מהאנשים שעברו על פניו על הרציף ספוגי מים: שיער דבוק למצח, בגדים שקופים ונוטפים. אבל כולם נשאו את זה יפה, חשב ג'ונה — התקדמו באיפוק בפיות חשוקים, עיניים מישירות מבט, כאילו הם נרטבים כך בכל נסיעה. כשהגיע למדרגות העולות לרחוב, הוא גילה קבוצה של עשרים־שלושים איש עומדת בחצי מעגל בתחתיתן ולא ממשיכה החוצה. הוא התקדם צעדים אחדים. גשם נשפך על מדרגות הבטון בשטף בלי פוסק, והאור שחדר מבחוץ שיווה לפני האנשים מראה חיוור ומצועף, כאילו עמדו כולם מאחורי מפל. האנשים בקבוצה משכו כתפיים זה לזה נוכח מצבם הלא נעים — הקלידו בסמרטפונים או סתם בהו בשקט בגשם, כאילו התפעלו מהטרנספורמציה הרגעית הזאת של העולם בחוץ. כמה מהם, אחרי שעמדו שם רגעים אחדים, הגביהו את הצווארון או הניפו מטרייה והסתערו על המדרגות באומץ לב נמהר. הבאים לתחנה — מטריות כפופות, שיער נוטף — הסתכלו מבולבלים על ההתכנסות למטה, כאילו הגילוי של קהל אנשים בתחתית, שלא זז ולא דוחף — ובאופן כללי נראה די מרוצה לעמוד שם — גזל מהם את היכולת לזהות את סביבתם.
    ג'ונה יצא מהמשרד באיחור, אבל הוא ידע שהאירועים של "קְוֶוסט" תמיד מושכים קהל רב; היעדרות של עשר דקות ממסיבת הקוקטייל לא תשנה הרבה. במילים אחרות, גם לו היה זמן לעמוד שם ולחכות שהגשם ייפסק — והתברר לו שהוא שמח על ההפרעה הרגעית הזאת בסדר היום שלו. הוא חי בניו יורק כבר כמעט עשר שנים עכשיו, ונהנה לגלות, מחדש, שהיא עדיין יכולה להפתיע אותו.
    ג'ונה דניאל ג'ייקובסטין היה בן שלושים ושתיים; עורך דין, שאפתן, לא נשוי, בשוּק הדייטים; תמיד עם האייפון. מכל הסיבות האלה, הדאגות שלו היו לרוב מיידיות, מוחשיות, פתירות בכסף. אבל מדי פעם בפעם הוא היה מתמלא רגשי הערכה מעין אלה. הוא היה מביט החוצה מהחלון של קו Q בשעה שהרכבת חצתה את גשר מנהטן וקולט את בניין קרייזלר, את האמפייר סטייט בילדינג, את כל קו הרקיע מעל הנהר; הוא היה נכנס למונית ביום שישי בערב עם שטרות טריים מהכספומט בכיס בדרך לסילביה (או זואי); שיכור בארבע בבוקר עם פרוסה ענקית של פיצה שמנונית ביד; והיה רואה בעצמו — כמו עכשיו, בשעה שהביט בגשם בתחנת הרכבת התחתית — בר־מזל על היותו מי שהוא, בזמן הזה שהוא, במקום הזה שהוא.
    אבל רגשי ההערכה האלה אף פעם לא נמשכו זמן רב כמובן, וכעבור רגע הוא הביט שוב בטלפון — דבר שנעשה לתגובה כמעט אוטומטית אצלו, כמו מצמוץ. הוא קיבל עשרה אימיילים חדשים מאז עלה לרכבת. תיק שעבד עליו כמעט שנה נסגר אחר הצהריים בהסדר לטובת הלקוחות שלו. הוא שמח לראות בתיבת הדואר הנכנס כמה ברכות מקולגות — כמה מהן אפילו משותפים.
    הוא שמט את היד בחזרה אל צד הגוף וראה שלצדו עומד חסיד מגודל מאוד: ורוד־פנים, פימתי, עם מגבעת שחורה, מעיל שחור, פיאות משתלשלות בעדינות ליד האוזניים, זקן שחור מאוד, דליל ומרושל. האיש היה מבוגר רק במעט מג'ונה, אבל הרבה יותר גדול — בטן ענקית בולטת מאוד מעל קו המותן. והוא נעץ מבט בוחן במיוחד בגשם, כאילו הוא יכול לזהות איזו משמעות עדינה בטיפות.
    על פי רוב ג'ונה הקפיד מאוד על המוסכמה הניו יורקית, שבשום פנים ואופן אין לפתוח בשיחה עם אדם זר ברכבת התחתית. אבל הוא חש עליצות — ומכל מקום, היה נדמה שחל איזה רה־ארגון זמני של המוסכמות הניו יורקיות. בנוסף, ג'ונה, שיהדותו היתה אמביוולנטית מאוד, תמיד גילה סקרנות בנוגע לאותם יהודים שיהדותם נדמתה לו ודאית וחובקת־כול. משזיהה את הרגע כאחת ההזדמנויות הבודדות שיהיו לו לדבר עם אחד מאחיו (על פניו, בתיאוריה), הוא פנה אל החסיד ואמר, "אין איזה מספר להתקשר אליו כשקורה דבר כזה?"
    בתגובה, החסיד משך את זוויות פניו הבשרניות לחיוך — ערמומי, ידען — וחשף שיניים צהובות. הוא אמר, "נראה לך שהייתי ברכבת אם הייתי יודע לעצור את הגשם?" ג'ונה ציחקק. "אתה בדרך לאיזו פגישה עסקית, ידידי?"
    "לא, היום שלי נגמר. אני פשוט בדרך ל... אירוע..." משהו בו סירב לקרוא למסיבת קוקטייל אירוע צדקה, למרות ש"קווסט" עוסק במפורש בצדקה; אבל היה חוסר כנות כלשהו בתיאור האירוע כך. החסיד הסתכל בו בכל אופן כאילו התרשם מאוד מהתשובה.
    "ראיתי שאתה איש העולם הגדול. איפה היינו בלי אנשים כאלה?" קולו היה עשיר, בעל מבטא רוסי וגבוה במקצת, באיזה מין אירוניה מובהקת. "יש לך כרטיס ביקור, ידידי?"
    הבקשה הזאת הפתיעה את ג'ונה, אבל הוא לא מצא בה שום רע — הוא הכניס יד לכיס הז'קט והושיט לחסיד את אחד מכרטיסי הביקור שלו. "אתה יהודי, ידידי!" אמר החסיד והתרשם עוד יותר. הוא בחן את הכרטיס בזהירות כאילו רצה לשנן כל שורה, כל ספרה בכל אחד משלושת מספרי הטלפון.
    "גדלתי כיהודי," ענה ג'ונה.
    "ואתה לומד תורה, ידידי?" שאל החסיד והחזיר את הכרטיס. "אתה שומר שבת?"
    "אני מרגיש אשם ביום כיפור."
    החיוך של החסיד התרחב. "ואתה בטח מכיר את סיפור הנביא שעל שמו אתה קרוי, יונה בן אמיתי?"
    הידע שהיה לג'ונה בנושאים האלה נרכש בחצי־לב מלכתחילה, ובמקרה הטוב הוא זכר את מחציתו. "היה שם איזה דג..." הוא ניסה.
    "הרבה יותר מדג, ידידי!" החסיד קירב את גזרתו הגדולה אל ג'ונה, שגבו כבר נצמד למכונת המטרו־קארד. "גם יונה היה איש העולם הגדול, כמוך. התעסק בענייניו, עשה עסקים. ואז יום אחד השם בא אליו ואמר, 'יונה, לך אל העיר המושחתת נינווה, ותגיד להם שעם כל הזהב והמחלצות והצבאות החזקים שיש להם, רק הגוף שלהם לבוש, אבל הנפש שלהם עירומה.'" החסיד קרץ; וג'ונה הינהן בחוסר ודאות, בלי לדעת איך עליו להגיב. "אבל ליונה היו רעיונות אחרים," המשיך החסיד. "הוא ניסה לברוח ממראה האלוהים. ומה אתה חושב שקרה? סערות, דגים גדולים, אסון.
    "השם רואה הכול," המשיך החסיד ונופף אצבע שובבה מתחת לאפו של ג'ונה. "נדמה לנו שאנחנו יכולים להתחבא, אבל בסופו של דבר אי־אפשר לברוח." הוא החווה בסנטרו העבה למעלה על המדרגות, שהגשם שירד עליהן נחלש רק במעט. "תראה מה קורה כשאלוהים מוריד קצת גשם. כולם רצים להתחבא מתחת לאדמה, אף אחד לא יודע בין ימינו לשמאלו. זה לא יהיה הרבה יותר גרוע ביום הדין, כשפורענויות ירדו עלינו מרחוק?" גם הפעם, ג'ונה היה יכול רק להנהן, ולא הבין באיזו מידה של כנות החסיד המחייך־עדיין מציג את השאלה. "יום אחד כולם חוגגים. למחרת המלאכים דופקים על הדלת של לוט. מה תגיד להם? תזכור, לא כולם מקבלים מקום בתיבה. אמריקה עירומה, ידידי, עירומה כמו נינווה. טלפונים סלולריים, מחשבים, חלליות, יאדה יאדה יאדה. הגוף לבוש, אבל הנפש עירומה."
    זה היה שיעור רענון מדוע אמורים להימנע משיחות כאלה. "תשמע, זה מאוד מעניין," אמר ג'ונה. "בכל אופן..."
    החסיד לא הבחין ברמז החברתי הזה לסוף המפגש, או שהתעלם ממנו. "אתה לא יכול להתחבא ברכבת התחתית מידו המושטת של אלוהים יותר משיונה היה יכול להתחבא בים," המשיך החסיד. "לא היית מעדיף להימנות עם הצדיקים כשיהירי־הלב ייגרפו בשיטפון?"
    "לא נראה לי שיהירי־הלב הולכים לשום מקום."
    "אם ירצה השם, עוד נחיה ונראה בחורבנם," קרא החסיד.
    העובדה שהחיוך האירוני לא ירד מפניו של החסיד הפכה את השיחה למעיקה עוד יותר. למרות הגשם שהמשיך לרדת בכבדות, ג'ונה הקיף את מכונת המטרו־קארד לעבר המדרגות. אבל החסיד הרכין את ראשו ואת בטנו הגדולה קרוב עוד יותר לג'ונה — נשימתו המעופשת היתה לא נעימה. "תזכור, ידידי, נינווה, המבול, סדום ועמורה. אתה לא יודע שההיסטוריה מלאה אסונות תאומים?"
    בזאת קצה סבלנותו של ג'ונה, שמִשכה היה עשוי להשתנות אבל לא העקביות שבה פינתה את מקומה לרוגז. רמיזות לכך שהוא נידון לגיהינום הוא יכול לשאת — כי מי מתייחס לזה ברצינות — אבל הטפת מוסר סביב אסון התאומים זה כבר סיפור אחר. הוא היה בעיר באותו היום: ולא, הוא לא איבד אף אחד קרוב, לו עצמו לא נשקפה שום סכנה — אבל הוא הרגיש שחווה די הצורך מהיום ההוא מכדי שיסכים לשמוע מישהו מאפיין אותו כאיזה עונש אלוהי. "אם אתה באמת חושב שאלוהים היה מעורב איכשהו באסון התאומים, אז אתה בור בדיוק כמו האנשים שעשו את זה."
    הדברים העציבו את החסיד מאוד, והוא הניד את ראשו בחומרה. "אוי, ידידי, אני חושש שלא הבנת נכון שום דבר ממה שאמרתי. זאת אשמתי. לא למדתי בהרווארד."
    "גם אני לא."
    "נו, אתה חושב שמשנה להַשֵם מה זאת בורוּת בעיניך?"
    ולמרות שהחסיד חתם את השאלה בקריצה סופית ומוחלטת עוד יותר — כאילו השיחה כולה אינה אלא הלצה משותפת — ג'ונה החליט שהספיק לו מה ששמע, והוא ניגש למדרגות והתחיל לעלות בהן שתיים־שתיים. "הבר־מצווה שלך לא תציל אותך, ידידי!" קרא החסיד — ואולי אפילו צחק בקולניות בתוך כך.
    הגשם המשיך לרדת בלי הפסקה, ועד מהרה הספיג במים את שערו וכתפיו של ג'ונה ואת מקטורן החליפה שלו. הוא ראה כמה אנשים מכונסים תחת סככה בחזית של חנות נעליים — הוא רץ לשם ונלחץ אל חלון הראווה. ג'ונה לא חשב שמישהו יודע מה משנה להשם — או איך שלא תרצו לקרוא לזה — אבל חש שהבין את המסר של החסיד טוב מאוד: אתה מקיף את עצמך במעגל, וכל מי שבתוך המעגל צדיק וכל מי שמחוצה לו לא. בזה מתחילה ונגמרת הפילוסופיה של החסיד, אם אפשר לקרוא לה פילוסופיה.
    הוא מצא את עצמו עומד ליד גבר שחור מוזנח למראה — רזה וגבוה, עם כובע מצחייה מיוזע של היאנקיז ומכנסי דגמ"ח קצרים ואוזניות גדולות על האוזניים, ומעשן שרידי ג'וינט בגודל של ציפורן. הוא שר עם הראפ שהקשיב לו: "לכל אחד יש קטע משלו, רודפים כסף! בכל העולם בזמנים קשים — פרצופי דאגה! מזילים דמעות קוברים עוד ניגר קרוב ללב, היה חבר עכשיו הוא רוח רפאים בחושך," זימר האיש בלי קצב ובקול מחוספס, ולקח שאכטה. ג'ונה ידע ששמע את השיר פעמים רבות, אבל לא הצליח לזהות אותו מיד. עלה בדעתו שהוא מרגיש הרבה יותר בנוח לעמוד כאן ליד האיש הזה מאשר ליד החסיד קודם. ואז הוא נזכר.
    "טוּפּאק," הוא אמר בקול.
    האיש עם האוזניות הסתובב והסתכל עליו, סקר בחשדנות את החליפה שלו מלמעלה למטה — ואז צחק בקול צרוד כשעשן נשפך מפיו. "טופאק!" הוא קרא. "הוא לא מת!"
    "הוא לא מת," הסכים ג'ונה.
    ג'ונה הרגיש שהמפגש הזה הוא תשובה טובה יותר — ניצחת יותר — מכל מה שהיה עשוי לענות לחסיד. מי יכול להגיד מי צדיק ומי לא; מי עתיד להינצל ומי נידון לגיהינום? להישאר פתוח לעולם ולדייריו — לחיות את החיים — לבלות — זה מה שחשוב. אילו היה לו מעגל, זאת המחוגה שבה היה משרטט אותו, חשב ג'ונה בגאווה.
    אחרי כמה דקות נחלשה הסופה לכדי טיפות תועות פה ושם, וג'ונה התחיל ללכת את הבלוקים האחרונים למסיבת הקוקטייל של "קווסט". הוא עשה את דרכו לאורך המדרכות הרטובות של גריניץ' וילג' אל תוך הסוהו, ואנשים רטובים וזהירים הגיחו מפתחי בניינים וברים והעיפו מבט חשדני בשמים. במעבר החציה הוא נאלץ לדלג — הטלפון לפות בחוזקה — מעל שלולית גדולה סביב פתח ניקוז סתום. אחרי עוד כמה בלוקים דרומה הוא הגיע לאולם: בעל שם חסר מעוף, "רחוב תומסון 555" ותו לא, ששלט כחול מאחורי זכוכית על הדלת אישר כי כאן מתקיים הערב השנתי הרביעי במספר של "'קווסט' למען בתי הספר בניו יורק", מסיבת קוקטייל ומכירה פומבית שקטה.
    הוא יישר מחדש את העניבה, העביר את האצבעות בשערו לסדר אותו וניסה להיזכר מה בדיוק אומרים ראשי התיבות QUEST; משהו כמו Quantitative Educational Skills and Tools, בערך.1 ארגון ללא מטרות רווח מייסודו של בעל תואר אם־בי־אֵי כריזמטי להדהים מהרווארד ששמו ארון זיילר, שעוסק בייעוץ ניתוח כמותי בוול סטריט. לפי סיפור באתר האינטרנט של "קווסט", ארון החליט שהוא רוצה לעשות בחיים יותר מלשפר את התשואות השנתיות ברבעי נקודה: הוא רוצה להרים תרומה של ממש לעיר שבה היה לסיפור הצלחה (אבל ג'ונה, שפגש את ארון וראה אותו מפטפט, חשד שהוא היה הופך לסיפור הצלחה גם בעיר שעדיין משתמשים בה בצדפים וחרוזים במקום כסף). הרעיון של "קווסט" היה ליישם את הכלים הכמותיים של שוק ההון לשיפור מה שנקרא תוצאות חינוכיות: אחוז מסיימי לימודים, ציוני מבחנים, הרשמה למכללות וכן הלאה. החזון של ארון, כפי שאהב להסביר, הוא לרתום את האנרגיה והתובנות שמושקעות יום־יום בייצורם של מיליארדי דולרים בבנקים ובקרנות גידור לשיפור מערכת בתי הספר הציבוריים של ניו יורק.
    מה שהיה בהחלט מקובל על ג'ונה, שפתח כעת את הדלת בתומסון 555. הוא גדל בבית ליברלי להפליא בעיירה ליברלית להפליא — ולמרות שהעמדות הפוליטיות שלו עצמו התמתנו בעקבות חשיפה לעולם הלא־ליברלי להפליא שמחוץ לרוקסווד, מסצ'וסטס (ובהמשך בעקבות הצורך לעבוד בעבור תאגידים מגליתיים מהסוג שחינכו אותו לתעב), הן נותרו ליברליות ביסודן. עדיין לא יצא לו לשמוע טיעון שיוביל אותו לפקפק בכך שאדם צריך לעשות ככל האפשר למען המקופחים והמופלים לרעה. יותר כסף לבתי ספר? נשמע לו מצוין. אבל הוא לא היה מאלה שמצטרפים — לא באמת מאלה המעורבים בעשייה, קבוצות, ועדות. העמדות הפוליטיות שלו מצאו את ביטוין בעיקר בהצבעה לדמוקרטים, בקריאה של קצת פול קרוגמן ובהימנעות מהאשמות גזעניות/מיניות. למעשה, היה בלתי סביר שיבוא לאירוע של "קווסט" בכלל, אלמלא העובדה שפיליפ אורנגו, חבר מהפקולטה למשפטים, כיהן בחבר הנאמנים שלו, וג'ונה לא ראה אותו כבר זמן־מה; והעובדה שיצא מהעבודה בשעה מוקדמת יחסית; והעובדה שסילביה היתה מחוץ לעיר, וזואי עם החבר שלה; ולא פחות חשוב, שיהיה בר פתוח. כל אלה בתוספת סגירת התיק בהצלחה נראו לו כמו סיבה טובה לכמה כוסיות. אבל אף על פי שג'ונה הבין שצירוף של נוחות ונסיבות הוא שהוביל אותו לקנות את הכרטיס בשבעים וחמישה דולר — בזמן שהגיח ממסדרון הכניסה אל תוך האולם עצמו — עדיין היה נדמה לו שנוכחותו שם מוכיחה איזו טענה מובלעת בוויכוח עם החסיד.
    החלל היה גדול, מרובע, עם קירות לבנים ומאפיינים תעשייתיים מודרניים: צינורות חשופים לאורך התקרה בגובה שלוש קומות, רחבה מוגבהת לאורך ארבעת צדיה של רחבה מרכזית, מקום לאנשים להתערבב ומאוחר יותר אולי לרקוד. הקירות היו מקושטים בבדים ודגלונים בצבע זהוב־אדום, שהשתלבו יפה עם תבנית הלבנים באדום־שחור ברחבה המוגבהת (והעובדה שג'ונה שם לב לשילוב הצבעים הזה הבהירה לו כמה זמן הוא מבלה עם נשים צעירות בעלות מודעות אופנתית, בין פגישות עם החברה שלו והלא־חברה־שלו). בר נמתח לאורך אחד הקירות, ועל במה מאחור עמד מיקרופון ולידו פלקטים עם הסמל של "קווסט": פירמידת העין משטר הדולר, עם מין בית ספר ארכיטיפי באמצע האישון. החלל היה כמעט מלא, כפי שג'ונה ניחש שיהיה. היה שם קהל רב אך לא דחוס מדי של גברים ונשים, רובם בגילו של ג'ונה או קרוב לזה — בעלי מקצועות חופשיים ברובם, לבושים בחליפות ושמלות שלבשו לעבודה. בדרכו פנימה עבר ג'ונה על פני כמה נשים צעירות מושכות מאוד; כולם החזיקו כוסיות משקה ביד, ומשהו בסגנון ג'ז קובני התנגן כמוזיקת רקע לבליל ענקי ובלתי מובחן של שיחות לבביות או שטחיות או פלרטטניות. בקצרה — הסצנה כולה עשתה רושם מהנה מאוד.
    ובהמשך היפותטי לוויכוח עם החסיד, ג'ונה הכיר בינו לבינו באיוולת שבכל זה — ודרך תגובה ניצחת, חשב על כל אותן פעמים שבהן החיים אינם מאפשרים שום איוולת, על כך שאיוולת היא מעין החלטה קולקטיבית בידי מי שמעורב בה, על כך שלעתים קרובות החיים זוממים כנגדה: אז מדוע לא לשתות, לפלרטט ולעשות שמח? יש פגישות בבוקר, יש פרידות בהמשך הדרך, כל מי שנמצא בחדר הזה יפקוד הלוויות משלו. הוא לא באמת היה פטליסט, אבל ההכשרה והניסיון שלו כעורך דין לימדו אותו שלא צריך להאמין בטיעון כדי שיהיה אפקטיבי — ולכן הוא הרגיש שיש לו הצדקה לפתוח את ערב הצדקה הזה בבירה.
    עשר דקות לאחר מכן הבירה שלו היתה כמעט גמורה, והוא צעד לאורך הרחבה ההיקפית. המכירה הפומבית השקטה התקיימה לאורך ההיקף: על גבי שולחנות היו ערוכים אביזרים שייצגו את הפריטים השונים שהועמדו למכירה — אוסף מוצרי טיפוח עור של "לה מר" בעבור חבילת ספא; צלחת ועליה מונוגרמה בעבור ארוחת ערב עם ארון במסעדת ״מינטה״; סלסילת גבינות בעבור סיור פרטי במערת הגבינות של "מארי'ס". הוא שקל להגיש הצעה על עיסוי ארומתרפי לסילביה כשהבחין בסת' דייוויס, מכר מהפקולטה למשפטים, שעמד בצדה הנגדי של הרחבה ההיקפית. בגלל תפקידו של פיליפ אורנגו בקבוצה, ג'ונה פגש לא פעם חברים לכיתה מלימודי המשפטים באירועים של "קווסט". ג'ונה חיבב את סת' מאז ומתמיד, אבל הם אף פעם לא היו בדיוק חברים. סת' הסביר פעם את החלטתו לעשות תואר כפול במשפטים ובמנהל עסקים ולהיכנס לתחום של מימון במקום לעריכת דין באמירה ש"אם אני כבר הולך להעביר את שנות העשרים שלי במאה שעות עבודה לשבוע, אני מעדיף להתעשר ממש מאשר להתעשר קצת". המשבר הפיננסי בטח כופף קצת את עקומת הצבירה שלו — אבל לג'ונה היתה תחושה שסת' מסתדר יפה מאוד.
    "ג'ייקובסטין!" קרא אליו סת' כשראה אותו. הוא עמד עם קבוצה של גברים אחרים, כולם בחליפות כמו ג'ונה, כולם עם בירה ביד. ג'ונה ניגש והצטרף אליהם. נערכו היכרויות, נלחצו ידיים. הקבוצה של סת' היתה מורכבת מעמיתיו לעבודה בחברה למתן שירותים פיננסיים שהוא עובד בה ומחבריהם בתעשייה. (אחרי כמעט שנה שהוא יוצא עם סילביה, ג'ונה ידע שאנשי כספים נוטים למצוא זה את זה במסיבות.) הקולניות העולצת רמזה שכולם מקדימים אותו בכמה כוסיות. התנהל ויכוח על הצעה בגובה חמש מאות דולר על בייסבול חתום בידי דרק ג'טר.
    "אפשר לקנות את הכדור הזה באי־ביי במאה חמישים דולר," אמר מישהו לאיש שהציע חמש מאות דולר.
    "אבל למה לי לתת מאה חמישים דולר לאיזה בחור שמן בתחתונים, שגר במרתף אצל אמא שלו?" ענה נותן ההצעה, וכל השאר צחקו.
    "אתם לא לוקחים בחשבון את החזר המס," אמר מישהו אחר וכתב בדרמטיות הצעה על סך שש מאות דולר, על רקע מקהלה של "אוה!" משאר הנוכחים.
    "כן, אבל ההחזר מבוסס על מה שאיזה אידיוט בלי בגרות ברשות גביית המיסים מחליט שהכדור שווה, נכון, ג'ייקובסטין?" שאל סת' את ג'ונה.
    "הֵי, אם אתם רוצים לקבל ייעוץ, אתם צריכים לשלם לי שכר טרחה," ענה ג'ונה, והשאר צחקו שוב. לרוב הוא לא עשה שימוש בהומור של עורכי דין תאבי בצע — עורכי דין שומעים הרבה הומור כזה — אבל הוא גילה שזה תמיד עובד יפה עם חבר'ה מפיננסים.
    "אתה יכול בכלל להרשות לעצמך כדור בשש מאות דולר?" חקר מישהו את האיש שהציע את ההצעה האחרונה. "ראיתי את הטבעת שקנית למליסה, אני יודע שאתה במינוף יתר."
    "דבר ראשון, זה צירקוניום," הוא ענה, לקול צחוק נוסף. "דבר שני, כל עוד אף אחד לא מתחיל לקנות נדל"ן בכפרוורים של לאס וגאס, הבונוס שלי השנה ייתן לי את כל הנזילות שאני צריך."
    "אני בטוח שזה מנחם את כל החבר'ה בווגאס שטובעים בגלל המשכנתה שלהם," התלוצץ אחד מהם.
    "הי, אם קנית בית בכפרוור של וגאס ב־2005, מגיע לך לטבוע בגלל המשכנתה לפחות עוד עשר שנים," אמר סת'.
    כולם צחקו עוד קצת. כן, הם דפוקים במוח, כולם, חשב ג'ונה, אבל נראה שהם יודעים את זה, ולכן זה קצת יותר נסלח. חוץ מזה, הוא חשד שיש משהו באמונה התפלה הקולקטיבית באמריקה — שמחזיקה מעמד למרות מאורעות השנים האחרונות — שהכלכלה לא יכולה לתפקד בלי דפוקים במוח.
    בשלב זה הצטרף לקבוצה גבר גבוה וחייכן עם לחיים סמוקות, פנים סגלגלות ארוכות וציצת שיער בלונדינית פרועה. קראו לו פטריק הופר — ג'ונה הכיר אותו דרך סילביה — והוא הִרבה לפקוד אירועים מהסוג הזה. היה ברור שגם כמה משאר הנוכחים מכירים אותו, כי הם החליפו ביניהם גלגולי עיניים (חשאיים) כשהצטרף. הוא הסתכל על רשימת ההצעות לבייסבול וכתב הצעה בסך חמשת אלפים דולר. הוא הרים את עיניו מהדף וצחק בעונג.
    "מה שמצחיק זה שאני בכלל לא אוהב בייסבול," אמר פטריק.
    "זה באמת מצחיק," מילמל סת'.
    פטריק הופר היה, לפי כל הדיווחים, גאון פיננסי. לדברי סילביה, בשנות השגשוג של המוצרים הפיננסיים הוא הקים שורה של סחורות סחירות ל"גולדמן" שהיו בעלות רווחיות בלתי מוטלת בספק וחוקיות לפחות בתיאוריה. פטריק הרוויח מזה מספיק כדי לפרוש בגיל שלושים — מה שעשה — ה וול סטריט ג'ורנל בישר על המאורע בכותרת ילד הפלא יורד בקידה. אפילו עכשיו, "גולדמן" המשיכו לשלם לו שכר חודשי קבוע למקרה שיקטע פתאום מרתון של "וורלד אוף וורקראפט" כדי לרקוח איזה מוצר פיננסי רווחי בטוח. אבל מה שהקשה על ג'ונה להתייחס ברצינות לכל הדיבורים על ילד פלא זו העובדה שמבחינה חברתית פטריק היה מהאנשים הכושלים ביותר שפגש מימיו. הוא לא היה בחור רע; פשוט היה לו כישרון מדהים לעצבן. ההצעה המוגזמת בטירוף על הבייסבול — שהרסה לכולם את כל הכיף — היתה טיפוסית, למרבה הצער: פטריק היה כנראה עבד לרעיון הפשוט מאוד והטיפשי מאוד, שהוא יכול להבקיע מתוך המוזרות החברתית שלו באמצעות השקעה כספית — לגלות איזה מסחר בנכסים שיניב לו חיבה אמיתית, או לפחות פופולריות. לכן ערך בקביעות מסיבות בלופט הענקי שלו בטרייבקה; פיזר הזמנות על ימין ועל שמאל למסעדות שזה־עתה־נפתחו ולמועדונים אקסקלוסיביים; נתן תרומות מופרזות לארגוני צדקה למען הדורות הבאים מסוגו של "קווסט". וכצפוי, ככל שמאמציו היו שקופים ופזרניים יותר, כך הם הביאו לו הצלחה מועטה יותר.
    "אני מתרשם מאוד מזה שבאתם הערב," העיר פטריק. "כאילו, ארון ואני אכלנו ארוחת ערב לפני כמה ימים," הוא המשיך, בלי שידע, או בלי שרצה, להסוות את גאוותו על ההישג. "דיברנו על כמה זה חשוב להביא לאירועים האלה אנשים שלא באמת אכפת להם מצדקה." פטריק צחק שוב, אבל גם הפעם אף אחד אחר לא צחק.
    "טוב, אם היינו יודעים שאתה בא..." אמר אחד מהם.
    "זה באמת אירוני, מה?" המשיך פטריק. "פיננסים אמור להיות תחום מרושע, אבל 'גולדמן' עושים יותר במונחים של מעורבות קהילתית ממה שארגון כמו זה יכול בכלל לחלום עליו. למרות שפרשתי לפני כמה שנים, אני עדיין פעיל אצלם ב —"
    "בכל אופן," קטע אותו סת' והפנה בהפגנתיות את כתפיו מפטריק והלאה. "בטח יסגרו את הבר הפתוח בעוד כמה דקות." הוא פנה אל ג'ונה. "רוצה לבוא?"
    ג'ונה ידע שאסור לו להעיף מבט אל פטריק כדי לראות אותו בוהה בכתף של סת' בתקווה תמימה שיזמינו גם אותו. אבל הוא העיף; ואיכשהו הרעיון להיפטר מפטריק נראה לו סותר את כל הרוח של "קווסט" — מה שלא תהיה. "לא, אני הולך לשים הצעה או משהו," וכבר התחרט על דבריו.
    סת' משך בכתפיו, כמעט בחיבה. "איך שבא לך..." והוא והשאר התקדמו לעבר המדרגות.
    "אז, לא ידעתי שאתה מעורב ב'קווסט'," אמר פטריק אחרי שעזבו.
    ומעל הכול, כוס הבירה של ג'ונה היתה ריקה עכשיו, מה שרק חיזק את התחושה שהיתה טעות מצדו להישאר. "חבר שלי בחבר הנאמנים," הוא ענה.
    "אדריאן? ג'ין? קנט? אבּי? פיליפ?"
    זה לא ממש הפתיע את ג'ונה שפטריק יודע לדקלם את שמותיהם של כל הנאמנים של "קווסט"; הוא בטח מזמין אותם לארוחת ערב כבר חודשים. "פיליפ ואני למדנו משפטים יחד," הסביר ג'ונה.
    פטריק הינהן. "ופיליפ למד עם ארון בפרינסטון."
    "ככה זה עובד," ענה ג'ונה.
    "איך הולך עם סילביה?" שאל עכשיו פטריק בלהיטות מעט רבה מדי. "הולך לכם טוב?" ואז גמר את השמפניה שבכוס שלו בלגימה גדולה מדי.
    מכל ההיבטים המעצבנים באישיותו של פטריק, את זה היה הכי קשה ליישב עם האמונה שהוא באמת לא בחור רע: לפני שג'ונה פגש את סילביה, פטריק חיזר אחריה לא־כל־כך־בעדינות — ולא באמת הפסיק לחזר אחריה, למרות העובדה שידע שהיא וג'ונה יוצאים ברצינות כבר חודשים. נכון, פטריק חיזר לא־כל־כך־בעדינות אחרי כל אישה בתחום הפיננסים שפגש; וברגעים של יתר קור רוח, ג'ונה היה יכול לזהות איזו מידה של יושרה בניסיונותיו של פטריק למצוא לו שותפה רומנטית עם קריירה וכסף משלה, במקום לצאת עם רוסייה בלונד־פלטינה שהשאיפה הגדולה ביותר בחייה היא שיפנקו אותה. ובכל זאת — כמה ידידותי אפשר להיות עם מישהו שמקווה בגלוי לגנוב ממך את החברה שלך?
    "הולך מעולה," שיקר ג'ונה. "הולך ממש מעולה."
    "אנחנו צריכים להיפגש לארוחת ערב מתישהו," אמר פטריק. "היא כוכבת, היא צריכה לעבוד עם הצוות הישן שלי ב'גולדמן'. ממש תגיד לה שתשלח לי אימייל."
    "אני ממש אגיד," שיקר ג'ונה שוב. עלה בדעתו שאולי מגיע לפטריק שיזרקו אותו. "בכל אופן, אני צריך לרדת לחפש את פיליפ."
    "ראיתי אותך בווסט וילג' לפני כמה ימים," ענה פטריק — שהיה כנראה מורגל במשיכת שיחות ששותפיו לשיחה ביקשו לסיים.
    "אה, כן?" אמר ג'ונה והעיף מבט ברחבה למטה בחיפוש אחר הקודקוד השחור המגולח של פיליפ אורנגו.
    "היית בביסטרו עם איזו בחורה."
    לבו של ג'ונה פצח מיד בדפיקות נסערות וחדות — כל פעימה כמו צילצלה בראשו את המילים, תמציא שקר, תמציא שקר, תמציא שקר. לרוע המזל, הפעילות המנטלית הזאת לא קירבה אותו כהוא זה להמצאת שקר, ומה שהצליח לומר הוא רק, "אה, מתי?" היה לו קשה עוד יותר להיסגר על שקר בגלל העובדה שלא היה לו מושג אם פטריק מייחס חשיבות כלשהי למה שראה: אם הוא רק רוצה להמשיך בשיחה וכל האמצעים כשרים, או, מה שיותר מבשר רעות, אם הוא מבין שיש קשר בין הבחורה שאיתה ראה את ג'ונה לאפשרויות שלו עצמו עם סילביה. מי יודע כמה פטריק נאיבי או מחושב מחוץ לעולם של נגזרות מט"ח ומה־שלא־יהיה?
    "לפני שבועיים אולי?" המשיך פטריק וסובב בידו את גביע השמפניה הריק, המוכתם בטביעות אצבעות.
    "אה, כן, נכון," אמר ג'ונה בעליזות רבה ככל שהיה מסוגל לה. "יצאתי עם כמה חברים לעבודה."
    "הבחורה שראיתי איתך היתה חמודה." ג'ונה אימץ את מוחו בניסיון להיזכר אם היה טיפש (קרי: שיכור) מספיק להתגפף בפומבי באותו לילה. "היא לבד?"
    האם זואי רוזן לבד? — על זה, לפחות, הוא יכול לענות בכנות. "מצטער, אחי. יש לה חבר."
    פטריק הטיל את ראשו לאחור במפגן מוגזם של אכזבה. אחר כך שאל, "עם מי היא יוצאת? מישהו מהמשרד שלך?" ושוב, האם הוא שואל כי הוא יודע שתפס את ג'ונה, יודע שדחק אותו לפינה שממנה יוכל להשיג את הסכמתו לארוחות ערב, טיולים להמפטונס, לילות במועדון? או שבצורה מאיימת פחות, עד כמה שזה אירוני, הוא פשוט מקווה להתחיל גם עם זואי עכשיו. זה מה שג'ונה קיבל בתמורה לליברליזם שלו.
    אבל הוא חש הקלה מסוימת לשמע דבריו הבאים של פטריק, "בכל אופן, אם הם ייפרדו פעם, תן לה את המספר שלי." והקלה רבה עוד יותר כעבור רגע כשארון זיילר — מטר תשעים וחמש, שיער בלונדיני בצבע תירס, קפטן נבחרת השחייה של פרינסטון לשעבר, זוכה מלגת רודז, אם־בי־אֵי, והאיש שהיה לדעת ג'ונה בעל הסיכויים הרבים ביותר לפתור (אם אדם אחד יכול לפתור) את משבר החינוך, או את משבר האנרגיה, או כל משבר אחר שעשוי למשוך את תשומת לבו — ניגש למיקרופון על הבמה. מהרחבה למעלה ראה ג'ונה את אדוות המודעות לנוכחותו של ארון מתפשטות ברחבי האולם, שעה שהשיחות נפסקו והאנשים התמקמו כדי להיטיב לראות את הבמה. ג'ונה לא האשים איש מהם: ארון עמד ליד המיקרופון בביטחון עצמי ואמונה באהבת הקהל של שחקן שזה עתה זכה באוסקר השלישי שלו הערב. אבל ג'ונה לא נטר לארון טינה על הנינוחות שלו, הקסם שלו, המגנטיות שלו — הוא העריץ אותם יותר משנשבה בקסמם, אבל הוא לא נטר לו טינה בשלם. היתה לו תחושה שאם מישהו צריך להיות ארון זיילר, ארון זיילר הוא האיש המתאים לתפקיד.
    "אל תדאגו, זה לא יהיה ארוך," פתח ארון. "אני יודע שלכולם יש משקאות לגמור, והאמת היא שגם לי יש." הבדיחה הזאת סחטה יותר צחוקים משהגיעו לה, אבל ארון היה יכול לקרוא קטעים מספר המתים הטיבטי ולהפיק צחוקים מהקהל. "דבר ראשון, אני רוצה להודות לכם שבאתם הערב. התרומות שלכם משאירות את 'קווסט' בכותרות, ויותר חשוב מהכסף, אני רוצה להודות לכם על הדבר הכי יקר שלכם, הזמן. אני גם רוצה להפנות את תשומת לבכם למכירה הפומבית השקטה שתיסגר בשמונה, ואני רוצה להודות לארגונים ולאנשים שתרמו פריטים. אני צריך לציין שהשנה יש לנו שני כרטיסים עונתיים של המטס במכירה, אם מישהו מטורף מספיק לרצות אותם." (צחוק.) "אני די בטוח שההצעה שלי של חמישה דולר עדיין מובילה." (עוד צחוק.) "אז אם מישהו רוצה לקנות את הכרטיסים שלי למשחק הראשון של המטס העונה..." (צחוק ממושך.)
    בשלב זה הכניס ארון את יד ימין לכיס, קירב את הפנים מעט למיקרופון והרצין. "אנחנו משתדלים לארגן את הקוקטייל הזה לידידי 'קווסט' כל שנה. הרבה מכם נמצאים איתנו מההתחלה, מהתקופה שעדיין לא קיבלנו מענקים, ואני הייתי נותן את השפּיל שלי, שבטח כולם כבר מכירים היטב, בסלון שלי לקבוצות קטנות פה. אנחנו משתדלים לארגן את זה כל שנה כי זה טוב לסגל ולחבר הנאמנים ולי עצמי להירגע ולהיפגש עם כל כך הרבה חברים ותיקים. אבל אנחנו עושים את זה גם מפני ש'קווסט', ביסודו של דבר, הוא עדיין אותן ישיבות אינסופיות במטבח של אבּי או אדריאן, כשכל מה שהיה לנו הוא רעיון איך לתקן את בתי הספר הציבוריים של ניו יורק, והאמונה שאם ניתן לאנשים הזדמנות לעשות את הדבר הנכון, הם יעשו אותו.
    "כעת, הרבה מאשימים את הדור שלנו באדישות. וכמי שלא רק שייך לדור האם־טי־וי, אלא גם מבוגר מספיק כדי לזכור איך זה לראות קליפים באם־טי־וי, אני מבין למה. לא, בגדול, הדור שלנו לא מגלה זיקה למוסדות דת. אנחנו מסתכלים על הפוליטיקה בספקנות עמוקה. מכירים את הגבולות של מה שארגוני צדקה קונבנציונליים יכולים לעשות. אבל זה מבחינתי לא אדישות. זה ריאליזם. כשהדור שלנו מזהה בעיה — ולזהות בעיות זה משהו שאני חושב שכולנו נסכים שהדור שלנו מצטיין בו — כשאנחנו מזהים בעיה בממשל שלנו, בחברה שלנו, בבתי הספר שלנו, אינסטינקטיבית המחשבה הראשונה שלנו היא לא לפנות לכומר או לפוליטיקאי או למומחה. אנחנו פונים זה לזה. אנחנו נושאים עיניים אל החברים שלנו. אנחנו הולכים למטבח של חבר, ואנחנו יושבים, ואנחנו אומרים אחד לשני, איך אנחנו יכולים להפוך אנרגיה מתחדשת לדבר בר־השגה? איך אנחנו יכולים להניע צדק חברתי במדינה הזאת? איך אנחנו יכולים לתקן את בתי הספר הציבוריים של ניו יורק ולהרים את התלמידים בניו יורק?
    "אנחנו באמת יהירים עד כדי כך? ועוד איך. אנחנו באמת טיפשים עד כדי כך? אולי. אבל אנחנו גם באמת אמיצים ומלאי תקווה וביטחון עד כדי כך. ואנחנו לא — אנחנו לא — אדישים. כן, אנחנו נעשה את זה בדרכנו, כן, אנחנו נעשה את זה בדרך חדשה, הדרך שלנו, אבל אנחנו נעשה את זה. זאת השנה החמישית של 'קווסט'. אנחנו נמצאים בעשרות בתי ספר, בתוך שלוש שנים נכפיל את המספר הזה, מדדי ההצלחה שלנו מדהימים — אם מדברים על אחוזי נוכחות, על ציוני מבחנים — מה שלא תבחרו, עשינו לכך אופטימיזציה. ועשינו את זה עם מסיבות קוקטייל, עשינו את זה עם אוכל סיני בקופסאות קרטון לבנות, עשינו את זה בזכות העובדה שסמכנו אחד על השני והאמנו אחד בשני וככה אנחנו הולכים להמשיך לעשות את זה. אז אנא מכם: תציעו הצעות, קנו כרטיס לערב הגאלה בסתיו, תהיו אמיצים מספיק לשעמם את החברים והקולגות שלכם בסיפור שלנו. ואם נעשה את כל זה, נהיה הדור של הניו יורקרים שמצילים את דור התלמידים הזה. שיהיה לכם ערב נפלא ותודה רבה שבאתם." מחיאות הכפיים מכל קצווי "תומסון 555" היו חמות, ממושכות, מהלב.
    כשהנאום של ארון התחיל, העומדים ברחבה ההיקפית התקדמו אל המעקה כדי לראות, ובהתארגנות הגופים מחדש, ג'ונה הצליח להתנתק מפטריק ומשיחתם המאוד לא נוחה. הוא איתר את פיליפ כמעט ישר מתחתיו, עומד עם שאר חברי חבר הנאמנים של "קווסט". במהלך הנאום הבחין ג'ונה שפיליפ מחלק את תשומת לבו בין ארון לבין פניה ודמותה של ברונטית חשופת כתפיים בשמלה ירוקה, בשעה שתיים שלו. כשארון הגיע לחלק המסכם בנאומו, ג'ונה התחיל לרדת במדרגות כדי להצטרף לפיליפ, וכשמחיאות הכפיים התחילו להיחלש והשיחות והמוזיקה התחדשו, הם בירכו זה את זה לשלום בחיבוק טפיחות גב. "איך מתקדמת המלחמה נגד חבות התאגידים?" שאל פיליפ במבטא הקנייתי המתנגן שלו.
    "יותר טוב מהתוכנית של ראש העיר להפוך את ברודוויי לשביל אופניים אחד גדול," ענה ג'ונה. פיליפ היה עוזר של ראש העיר, לא פעם היה אפשר לראות אותו ("כמו מודעת פרסומת למִנהל המגוּון של כבוד ראש העיר," בניסוחו של פיליפ) עומד מאחוריו ולשמאלו במסיבות עיתונאים. "זה היה רעיון שלך?"
    שניהם היו בלי משקאות והתחילו להתקדם מאליהם לעבר הבר. "הנוכחות שלך הערב היא הפתעה נעימה," אמר לו פיליפ. הוא התחנך בפנימיות בריטיות, וכתוצאה מכך נטה לדבר במשפטים נמלצים ומלאים.
    "סגרנו עסקה היום, אז יכולתי לצאת לפני חצות."
    "מזל טוב על שני המאורעות." בזמן שפילסו להם דרך בקהל, פיליפ נעצר מדי פעם בפעם ללחוץ יד. ג'ונה הביט בו — לבוש בחליפה תכולה מסוגננת, מחייך בשמחה עקבית לכל פרצוף שזיהה — ולא התקשה לדמיין את פיליפ בתפקיד ששאף אליו בגלוי: ראש העיר. זה גם לא היה בלתי אפשרי: הוא ניחן באינטליגנציה וברזומה הנכונים, בעורמה טבעית של פוליטיקאי (הוא תמיד ניצח כשהוא וג'ונה שיחקו שחמט); הוא טווה קשרים בלי ליאות (אם כי לא בלי שום מאמץ כמו ארון); וכפי שהוא עצמו העיד לא פעם, בימינו יושבים קנייתי בבית הלבן ורווק במשרד ראש העיר. העידן הפוליטי הנוכחי בהחלט משחק לטובתו.
    כשהגיעו לבר פיליפ הזמין וודקה טוניק, ג'ונה הזמין ויסקי. הם חיכו למשקאות, ופיליפ נעץ מבט באותה ברונטית בירוק שכמעט בלע בעיניו בזמן נאומו של ארון. היא עמדה עכשיו ליד הבר במרחק צעדים אחדים מהם. "שמתי לב שיש קורלציה חזקה בין תורמים ל'קווסט' לחוגי פילאטיס," מילמל פיליפ.
    "ניתוח כמותי במיטבו," צחק ג'ונה. "אתה הולך לשאול אותה אם היא רוצה לעשות כמה תרגילים לחיזוק שרירי הבטן אחר כך?"
    פיליפ נאנח בדרמטיות. "למרבה הצער, הכללים אוסרים עלי לעשות את זה. ארון שלח אימייל די תקיף בעניין ההתנהגות הראויה באירועים של 'קווסט'. הוא כנראה מודאג מכך שחברים מסוימים בחבר הנאמנים לא מפגינים את המניעים ההולמים להשתתפות בהתכנסויות האלה."
    "מעניין על מה הוא מדבר," אמר ג'ונה.
    פיליפ נאנח שוב. "אם אין אני לי לזין שלי, למי אני?" המשקאות שהזמינו הגיעו, והוא הוסיף, "אולי אני אתפטר במחאה."
    "אבל מה יהיה אז עם בתי הספר הציבוריים בניו יורק, נכון?" אמר ג'ונה, ופיליפ צחק.
    הצחוק לא היה מפתיע — אבל ג'ונה לא באמת התלוצץ. הוא הבין שהחברות של פיליפ ב"קווסט" היתה ברובה חלק ממשחק — חלק מיריבות שהחלה בימים שפיליפ וארון היו שניהם תלמידי השנה הראשונה באותה קומה בפרינסטון. זה בהחלט עזר לארון שיש לו עוזר־ראש־עיר שחור בחבר הנאמנים, אבל זה גם נתן לפיליפ גישה לקשרים של ארון; ותמיד היתה לו אפשרות לאוורר את תסכולו מכך שהוא נמוך יותר מארון במדרג הארגוני באמצעות הניסיון לשכב עם כמה שיותר מהקשרים האלה (אבל נראה שארון שם קץ לטקטיקה הזאת במסגרת ה"חברות" ביניהם). ואולם, בין שזאת תוצאה מתמשכת של שיחתו עם החסיד, ובין שזה בגלל נאומו של ארון, או בגלל מה שפטריק ראה אותו עושה — או בגלל איזה צירוף של כל המאורעות לאורך הערב כולו — התברר לג'ונה שהוא מחפש איזה סימן מבטיח לכך, שמה שמתרחש הערב גדול יותר מבר פתוח ונטוורקינג מחושב. הוא לגם מהוויסקי ואמר לפיליפ, "אבל ברצינות. אתה לא חושב ש'קווסט' משפר את בתי הספר?"
    פיליפ הזעיף פנים בצורה לעגנית משועשעת, ובחיקוי מבטא אמריקאי (שנטה בחוזקה אל הטקסני) חזר אחריו, "ברצינות?"
    גם הספקנות לא הפתיעה אותו. רצינות אף פעם לא תפסה מקום מרכזי בחברות שלהם. "תתקדם איתי רגע," אמר ג'ונה.
    פיליפ טפח על קצה אפו הרחב והמלכותי במפגן של חשיבה. עכשיו קלט ג'ונה שזאת היתה טעות מצדו לחפש עידוד לתקוותיו להציל את בתי הספר בניו יורק אצל אדם עם קריירה בפוליטיקה העירונית. "כששוקלים ליישם טקטיקות מהמגזר הפיננסי בבתי ספר, צריך לזכור מה קרה למגזר הפיננסי. באופן עמוק יותר, לא הייתי מסתמך יותר מדי על שיפור בציוני מבחנים שעברו סטנדרטיזציה כמדד לחינוך משופר. הייתי אומר שמילוי אליפסות בשאלונים הוא במידה רבה מיומנות בפני עצמה, שאולי לא שונה בהרבה מלהיות טוב ב'Halo'. וגם זה לא עזר במיוחד לתלמידים בניו יורק." הוא לגם לגימה ארוכה מהמשקה והניח את הכוס על הבר. "אני חושש שתחושת האשמה של הליברלים היא באמת הדבר היחיד שנהנה מזה. תחושת אשמה של ליברלים לבנים ועוד שורה ברזומה של ארון. רוצה לראות בית ספר נזקק? בוא לאפריקה." הוא משך בכתפיו בנונשלנטיות. "מצד שני, אולי אני מגיב עכשיו מתוך הרוגז על התקף הפוריטניזם הפתאומי של המייסד. האם אתה, כבודו, חושב ש'קווסט' מביא תועלת?"
    ג'ונה חשב רגע — ואז הגביה אצבע ואגודל במרחק־מה זו מזו כאילו הן לוחצות סוכריית ג'לי בלתי נראית. "טיפ־טיפה," אמר ג'ונה. "גם אם הכלים לא מושלמים, גם אם המניעים הם, בוא נגיד, מעורבים — זה עדיין יותר מאמצים ותשומת לב מכפי שבתי הספר האלה מקבלים בדרך כלל. זה יותר טוב מכלום בשביל המצביעים־לעתיד השחורים העניים שלך בהארלם, שמגיע להם משהו, גם אם כבר יש להם גישה למי שתייה נקיים."
    פיליפ חייך, ואז פלט צחוק סרעפתי גדול וממושך — שהיה, להרגשתו של ג'ונה, התכונה הכי קנייתית שלו, אפילו יותר מהמבטא. "אני מוכן להסכים לטיפ־טיפה," הוא הכריז. "זה טיפ־טיפה יותר ממה שהיינו עושים אחרת, זה טיפ־טיפה יותר מלֹא לעשות שום דבר בכלל."
    "זה העשרים וחמישה אחוז טיפ לנהג מונית," אמר ג'ונה. "זה להחזיק את דלת המעלית פתוחה למישהו שחוצה את הלובי."
    "זה לעזור לזקנה להוריד את התיקים מהתא מעל המושבים," אמר פיליפ.
    הם הרימו כוסית לטיפ־טיפה. זה היה רעיון מצופה אירוניה, כמובן — אבל היה בו גם גרעין של נחמה. כשהנמיכו את הכוסות, פיליפ שאל, "ואיפה סילביה קווין המקסימה הערב?"
    "בשיקגו," הוא ענה. "עבודה."
    "משהו מעניין?"
    "מעניין מספיק שהיא לא יכולה לספר לי שום דבר על זה."
    "היא אישה מרשימה," אמר פיליפ. "אתה גבר בר־מזל."
    ג'ונה נאנח באי־נוחות. "פטריק הופר ראה אותי ואת זואי כשיצאנו איזה ערב," הוא סיפר לו. הוא הוסיף, "לא עשינו כלום, אני חושב, פשוט יצאנו."
    פיליפ חייך אליו מין חיוך עצוב. "אז זה עדיין נמשך?"
    "מה שהכי גרוע זה שאמרתי לסילביה שאני אעבור לגור איתה," הוא אמר, והרגיש אשם מהרגיל למשמע דבריו הוא.
    "עד כאן בכל הקשור לטיפ־טיפה."
    ג'ונה עירבל את המשקה בכוס בחצאי סיבובים קטנים וצפה בנוזל מסתחרר בגלים זעירים. גם מצבי הרוח האלה תקפו אותו — פרצי אשמה, נקיפות מצפון — אבל הוא למד שלרוע המזל, כמו ההפכים שלהם, הם לעולם לא נמשכים זמן רב, ולבסוף מפנים את מקומם לתאווה, או לשעמום, או לכל שם שלא יקרא בו למשיכה הבלתי מוסברת שמשכה אותו אל זואי — שוב ושוב ושוב. "נראה לי שדי איבדתי כיוון," הוא התוודה.
    פיליפ משך בכתפיו בצורה בלתי מחייבת. ג'ונה היה בטוח שפיליפ חושב מה שכל אדם סביר היה חושב: שהוא צריך לגמור את זה עם האחת או השנייה. אבל בצד היעדר הרצינות, החברות ביניהם גם לא כללה מתן עצה אישית כנה. זה היה גבול שג'ונה הבחין בו כמעט בכל חברויותיו הגבריות (אולי יותר בסיס מגבול). כך שלא משנה מה פיליפ באמת חשב, הוא אמר רק, "טוב, זה קורה."
    ארון זיילר הסתובב בין האנשים במרחק־מה משם — משך את כל תשומת הלב של מי שנמצא בסמוך כמו מים שזורמים לפתח ניקוז. הברונטית שפיליפ נעץ בה עיניים קודם נעצה עכשיו עיניים חולמניות בארון. הוא קיבל את כל ההערצה בנדיבות על גבול החסד. "הוא תמיד היה כזה?" שאל ג'ונה.
    פיליפ הביט בארון עוד רגע, וג'ונה חשב שהוא שוקל את כל היתרונות והפגמים היחסיים באדם שבהחלט עשוי להיות יום אחד יריבו על תפקיד המועמד הדמוקרטי למשרת ראש העיר ניו יורק. בסופו של דבר הוא אמר, "ארון מאמין ב'קווסט', הוא מאמין ש'קווסט' משפר בתי ספר, הוא מאמין שהוא האיש הכי מתאים להוביל ארגון כזה, או כל ארגון, לצורך העניין. בקיצור, הוא מאמין במשהו. כלומר, בארון זיילר, שזה מה שעושה אותו כל כך יוצא דופן, אפילו פה בחדר מלא אנשים די יוצאי דופן."
    ג'ונה הביט בארון שהמשיך לחייך ולהאזין לברכות ולהקדיש תשומת לב אמיתית לכל אחד, ובלי ספק עושה באותה המידה — ויותר — לשיפור מצבם של המופלים והמקופחים. אבל עלה בדעתו של ג'ונה: אם ארון דואג כל כך לתלמידים בניו יורק — אם מישהו מהם דואג להם — למה הם לא מורים? "הוא מאמין בבולשיט של עצמו," אמר ג'ונה. ואיכשהו ברגע הזה הוא החליט, בשכנוע מלא, שיגמור את העניינים עם זואי. הוא הגיע למסקנה שזה הדבר הנכון לעשות.
    הוא שימר את השכנוע העצמי עד סוף מסיבת הקוקטייל ועד לאותו הרגע במונית הביתה, שבו סימס לזואי: "צהריים מחר?" ואז מיד הרגיש את חוסר הנוחות והחרטה המקדימה שתמיד נלוו להחלטותיו לסיים מערכות יחסים עם נשים — אבל הוא אמר לעצמו שאלה רק האינרציה והאנוכיות שמדברות.
    זואי לא הגיבה במשך יותר משעה, מה שלא היה מפתיע, כי היא הרי אמרה לו שהיא מבלה את הערב עם אוואן, ה(כביכול) חבר שלה. הטלפון שלו צילצל עם התשובה בשעה שכבר התפשט בחדרו. "כן אבל רק צהריים. ז = עמוסה נורא מחר."
    ג'ונה חייך וכתב, "עמוסה הלילה?" כי העובדה שהיא מתכתבת איתו אומרת אולי שאוואן עזב, ומאחר שסילביה בשיקגו, הם — הוא גייס מחדש את האשמה — הוא מחק את ההודעה. במקומה הוא כתב, "מעולה, רק צהריים. 1 במשרד שלך?"
    עברו כמה דקות לפי שהתשובה הגיעה, "אני שמנה מדי לקוויקים של צהריים עכשיו??" ואז, כעבור דקה, "אני יודעת, אני יודעת. אל תשפוט. הכף אצלי ביד. צהריים מכובדים ב־1, מועד להשתרללות ייקבע בהמשך."
    הוא חייך שוב למקרא ההודעה — ואחר כך הזעיף פנים. האם זה לא מקסים בעיניו, כל העסק? האם הוא לא רוצה לקבוע מועד להשתרללות לא פחות משהיא רוצה? למה בדיוק הוא הולך לעשות את זה שוב? התשובות עלו במוחו: סילביה, אוואן, המומנטום שצבר לקראת מעשה — האשמה שזקפה את ראשה מחדש. "להתראות מחר," הוא כתב — ואז הוסיף — "מותק," כי לא רצה להדאיג אותה (או לפחות זה מה שסיפר לעצמו).
    אבל אחרי שלחץ על שְלח וזרק את הטלפון על המיטה, הוא בכל זאת הרגיש טוב יותר: הקלה נוכח העובדה שלפחות יהיה פתרון כלשהו — וגאה בעצמו על כך שהתמודד (או לפחות הוא עומד להתמודד) עם מצב קשה, במקום להיזרק הלוך ושוב בין אשמה לסיפוק עצמי. יותר מזה: הוא עשה את הדבר הנכון.
    ואז ג'ונה קלט את עצמו בראי הגדול בצדה הפנימי של דלת הארון. הוא היה עירום עכשיו — ולרגע אחד ראה את עצמו כפי שהיה רואה זר עירום, בלי שיעמדו לצדו הטיות מגוננות, צעדי התגוננות שנקט בצורה אוטומטית. הוא ראה את עצמו עם בטן לא מתוחה, כתפיים שמוטות, מבע סתום — זין רופס גדול בדיוק כמות שהוא. התמונה שניבטה אליו היתה של גבר קרוב יותר לגיל העמידה במלוא עוזו מאשר לעלומים במלוא עוזם: הוא ראה רפיסות באמצע הגוף, הוא ראה עגלגלות בירכיים ובזרועות, הוא איתר אפרוריות בשיער השחור המסודר מעל האוזניים. ואפילו יותר מזה — הוא ראה ביריעות הבשר הוורדרד גבר עירום בעל פגיעוּת צורמת, בעל פרופורציות מוגבלות להדהים — נחיתות מעציבה ביחס למאורעות היום והחיים לעתיד לבוא. הוא נפנה מהראי בתחושה לא קלה — לבש מיד בחזרה את תחתוני הבוקסר ששמט ארצה, כיווץ את שרירי הבטן והחזה, סגר את דלת הארון. הוא הרים את הטלפון וחשב להתקשר אולי לסילביה — אבל ראה שיש לו אימייל מדאג צ'ן, שותף במשרד שלו, שביקש להיפגש למחרת. לג'ונה היו חושים טובים לדברים כאלה; הוא הרגיש שטמון בזה משהו חיובי בשבילו. אחרי שהשיב בחיוב לבקשה, הוא גלל לראות עוד כמה מיילים, בחן את מזג האוויר למחרת, בדק את התוצאה של היאנקיז, הוסיף את הפגישה עם דאג צ'ן ליומן שלו, הוסיף את ארוחת הצהריים עם זואי בלי שום רגש נלווה, עבר בלי מטרה על אוסף השמות והמספרים והאפליקציות והמשחקים בטלפון שלו — כלים להשיג ולפענח ולעצב את העולם כולו אם רק ירצה. לעזאזל, העולם כל כך בר־התמודדות כשמסתכלים עליו דרך אייפון. הוא כיבה את האור בחדר ונכנס למיטה; הוא סימס לסילביה: "מקווה שתצאי משם לפני חצות. אוהב אותך"; הוא כיוון את השעון המעורר בטלפון לשש בבוקר, וזוהר המסך על פניו היה הדבר האחרון שראה לפני שעצם את עיניו —
    וג'ונה הרגיש הרבה יותר טוב.
    • ג'ושוע מקס פלדמן
    • ג'ושוע מקס פלדמן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות