הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ספר הדקדוק הפנימי
  • ספר הדקדוק הפנימי
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | 1991 | פרוזה מקור | 323 עמ' מודפסים

    על רקע שכונת בית-הכרם בשנות השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך ארבע שנים של התבגרות מעוכבת, מגיל אחת-עשרה וחצי ועד אחרי גיל חמש-עשרה. מילד מוצלח שזוכה תמיד לשבחים על המצאותיו מלאות הדמיון הופך אהרון למישהו שהחיים פסחו עליו, ובמקום להשתתף עם בני גילו בכניסה המרגשת אל עולם המבוגרים הוא מתבונן בה מבחוץ, בזעזוע. תחת מבטו נחשפת ההתבגרות כאובדן נורא של העצמיות, מטמורפוזה שמצמיחה גסות, זיוף ובגידה בכל מה שיקר לך. אבל מי שהשינוי הזה פוסח עליו, מי שנשאר מאחור, נידון להיוותר בודד ומעורר-גיחוך, בלתי-מובן, בושה גדולה להוריו, ילד דחוי שילך וייעלם יותר ויותר לתוך עולמו הפנימי. אהרון הוא ילד עם קשב גדול למלים. העולם מתפענח לו כצופן אינסופי של אותות ומשמעויות נסתרות. זהו ספר על מאבק איתנים בין נפשו העדינה והילדית של אהרון לבין גופו הדחוי, המסרב להתבגר; על הגבולות המבדילים בין אדם לאדם, שאוסרים לחשוף את מה שבאמת מרגישים, כי יצחקו עליך; על הזרות הקשה בין הורים לילדים; על ייסורי חוסר ההשתלבות של ילד שהכנות והרגישות שלו מחסירים ממנו את הקלילות הדרושה כדי להשתתף במשחקים החברתיים של בני גילו. מדהים עד כמה חושני יכול להיות ספר שבמרכזו מחשבות ותחושות ורגשות. גרוסמן מפליא לתאר את התבשילים שבהם מבקשת אמא של אהרון לפטמו, שיגדל סוף-סוף; את הארוחות הנועזות שמגישה השכנה עדנה בלום לאבא שלו שעושה אצלה שיפוץ המערער לזמן מה את סדרי המשפחה; ואף את מִנחת-אהבה האפויה שמכין אהרון עצמו בעזרת אביו, באחד הרגעים המצחיקים ושוברי-הלב בספר. כי באופן מפתיע יש בספר המפעים הזה גם הרבה רגעים קומיים.

     

    במשאל שערך עיתון 'מעריב' (יוני 2007) בין אנשי ספרות מובילים – מבקרים, עורכים, מו"לים וחוקרי ספרות – נבחר 'ספר הדקדוק הפנימי' בין עשרת ספרי הפרוזה "הטובים ביותר שנכתבו בעברית מקום המדינה". הסרט על פי ''ספר הדקדוק הפנימי'' בבימויו של ניר ברגמן זכה בפרס פסטיבל הקולנע הבינלאומי בירושלים 2010

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    88 70.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    אהרון התרומם על בהונותיו, להיטיב לראות את המתרחש למטה, את אביו ואמו יוצאים לנשום קצת אוויר בסופו של יום השרב. קטנים כל־כך מכאן. טעם אבק התריס על שפתיו ובאפו. עיניו מבריקות. לא יפה להסתכל עליהם ככה. איך ככה. ככה מלמעלה. הם ממש זעירים מכאן. כמו שתי בובות. אחת גדולה ושמנה ואיטית, והשניה קטנה וכולה מחודדת. לא יפה ככה. אבל גם מצחיק. ומה שמצחיק גם מפחיד קצת. ובעיקר מרגיז שגם צחי וגדעון, לידו, רואים אותם ככה. אבל להינתק מן המראה הוא לא יכול. יאללה, בואו כבר, רוטן צחי, אפו העבה פחוס אל התריס, ההיא תיכף תחזור ואז זה הסוף שלנו פה. תסתכלו, לחש אהרון, הנה גם גרוש־וחצי יוצאים. הוא עוד מעט ימות, אמר גדעון, תראו כמה הוא צהוב, קַמינֶר, אפילו מפה רואים שהוא ימות.
    אמא ואבא עמדו לדבר עם אסתר ואביגדור קמינר מכניסה א׳. אל תשאלו איזה עינויים זה, נאנחה אסתר קמינר. עץ התאנה הענק שעל המדרכה הסתיר וגילה אותם חליפות, והשיחה הגיעה שבורה לחלון הקומה השלישית. בנס הוא חי, אמרה והניעה את ראשה, שהגיע עד לחזהו של בעלה הגבוה, ואמא ציקצקה בלשונה ואמרה, רק לא ליפול בידיים שלהם, הרי הם צריכים אותנו רק בשביל להתלמד לדיפלומה שלהם, ובינתיים חותכים אותנו לחתיכות קטנות: ואביגדור קמינר הקיפח, שראשו כפוף תמיד, עמד מן הצד ושתק, ובפנים חתומים הביט באשתו הפטפטנית, ברגליו העבות של אבא שהמכנסיים הקצרים מתפקעים עליהן, בטור של נמלים גוררות חיפושית הפוכה - וכמה שכל זה יקר, קוננה אסתר קמינר, כל התרופות והדיאטות וזה שצריך לנסוע בטאקסי־ספיישל אחרי הדיאליזה: נדמה לי שלַקמינר׳כַה כבר אין סבלנות לחכות שבעלה ימות, אמרה אמא לאבא כשהמשיכו בדרכם, אהרון ראה את שפתיה נעות וידע שזה מה שאמרה, הוא כבר עולה לה יותר מדי, ואפשר לחשוב מי מחכה לה בתור אחריו, הרי חוץ מכל הנדוניות שיש לה מזמן, כעת גם השיער שלה נושר לגמרי, וכמה שהיא לא עושה הלוואה־וחיסכון כבר רואים לה חתיכות שלמות מהראש. אבא תמיד מהנהן כשהיא מדברת, וגם אחרי שהיא משתתקת, ועכשיו הוא רוכן לסלק משהו מהמדרכה, עיתון ישן או קליפה של פרי, קשה לראות מכאן, ואמא עומדת זקופה, מסתכלת בו. רק אל תיגע בי בידיים מהטינופת הזאת, בוודאי אמרה לו, כי הגב שלה השתמט מן היד שלו, ותסתכל מי בא. אהרון ראה את החיוך החמוץ על שפתיה, נראה אם בכלל יגיד לנו שלום הסנוב, שלום אדון סטרשנוב, מה שלום הגברת?
    הנה אבא שלך בא, אמר אהרון בלי גוון בקולו. יאללה, בואו נלך מפה, לא מש גדעון מן התריס: אביו. לבוש בהידור, כדרכו. מכנסי טרילין ועניבה גם בשרב הזה. בהילוכו המרקד מעט עבר ליד אבא ואמא, הינהן, פיו הקטן הבשרני, הקפוץ תמיד, התעקם לרגע בהבעה של רתיעה, זה השלום שלו, לא נאה לו, אבל אבא נדחף לפתע לעכב אותו מעט, ״חוזרים מהזה... מהאוניברסיטה?״ ואביו של גדעון עיווה שוב את שפתיו, אני הולך, אני הולך, לחש גדעון לעצמו בלי קול, ההבעה הזו הקדימה אצל אביו כל דיבור, כמין כיחכוח של נפש מרירה, הוא הימהם משהו כלפי אבא ואמא, וניפנה ללכת: אפילו בשביל לאוורר קצת - הה! אה! - הוא לא פותח את הפה שלו, הדוקטור, הטיליגנאט, שגרוש הוא לא מביא הביתה, ואשתו צריכה לשבור את האצבעות בהדפסות, רטנה אמא בלב, אבל בירכה את מר סטרשנוב לשלום בנימוס ובמאור־פנים, נסוגה מעט, כאילו מפני צינה שליוותה אותו.
    ״אריק, תזכור שאמרתי לך שצריך להסתלק,׳׳ אמר גדעון ורחק מן התריס. ״אבל עוד לא ראינו כלום,״ לחש אהרון, ״מה נבהלתם לי שניכם?״ צחי וגדעון הביטו זה בזה. ״שמע, אריק,״ התחיל גדעון בזעף, מביט אל קצות סנדליו, ״האמת היא... כבר רציתי להגיד לך קודם, לפני שנכנסנו -״ ״לא עכשיו!״ התקצף אהרון ופניו הקטנים, מחודדי התווים, האדימו, ״עכשיו נעשה בדיוק כמו שחשבנו!״ והוא חזר ופסע לתוך החדר, שעתה נראה מופלא אף יותר, וצחי וגדעון צעדו אחריו באי־רצון, אבל גם הם שבו ונכבשו בן־רגע לאותה נשימה חרישית של הדירה הגנובה, ובדומיה פסעו על השטיחים והשטיחונים הרכים שנימרו את הריצפה, חלפו בצידוד־גוף ליד הלווייתן השחור - הפסנתר הקודר שמלך על הסאלון כולו בלסתות פעורות! מי היה יכול לשער שבלב השיכון שלהם, בין הדירות הצפופות, המהבילות כנזיד, צפה לה חרש קוביית-קרח כחלחלה שכזו. אהרון הצביע באצבע זהירה על שלושת הכושים הדקיקים, השנהביים, שהיו על מדף של כוננית הספרים, ואחר־כך התעכב מול קבוצה של פסלי עץ קטנים, שניצבו יחדיו, כמין קהיליה־לעצמה, על שידה בפינת החדר: גברים ונשים עירומים אוחזים ידיים תוך כדי ריקוד, נער יושב ומשעין את סנטרו על ידו, טורסו שכולו חמוקים נשיים - והירהר בגיטרה שלו, שכבר חצי שנה שוכבת בנרתיק, סדוקה ומיתריה קרועים: הוא לימד את עצמו לנגן, הוא ניגן יפה כל־כך, יוכי אחותו אמרה שיש לו בעיניים אור של זהב כשהוא מנגן. כעת הם לא רוצים לקנות לו חדשה, ועד הבר־מיצווה יש לו עוד שנה וחצי, וגם אז יש להם תוכניות אחרות בשבילו. ברוגז פסע לאורך הקירות, עצר, וידיו על מותניו, מול תמונה גדולה, טירה יצוקה על גוש אבן וצונחת אתו אל תוך ים, גם כן ציורים יש לה זאת, שום דבר אי אפשר להבין בציורים כאלה, הימהם ושילהב את עצמו, תסתכלו על זה, כאילו איזה לא־ נורמלי צייר לה אותם. גדעון הבליע באי־רצון שאבא שלו קורא לזה, יעני, אמנות מודרנית, ואהרון דימה לשמוע את צמד המלים בפי אביו של גדעון, איך הן בוקעות דרך השפתיים ההן, הייתי לוקח פטיש ומפוצץ את התמונות האלה עם הקירות, התגעש פתאום ושני חבריו הביטו בו, סתם מרמים את הבֶּנָדָם, סתם! אומרים שזה אמנות וזה רמאות! וכשהרגיש בתוכו איזה צליל חלול, לא מכוון, בעט לחיזוק דבריו באחד הפאנלים, ונסוג בבהלה: נדמה לו שהפסנתר נוהם באזהרה.
    אז בואו נסתלק, התלונן צחי ביבבה, כבר ראינו מספיק: לא ראינו כלום ועוד אין לנו הוכחה, השיב אהרון בלי לשעות אליו: זה סתם שטויות מה שאתה אומר שאין לה צל, המשיך צחי בקול חדגוני; בטח שאין לה צל, אמר אהרון בפיזור-דעת, מתבונן בספרים שהיו על מדפי הספריה, כרכים גדולים ושמנים, כתובים אנגלית. עובדה שאף פעם לא ראינו אותה בלי שמשיה בקייץ ומטריה בחורף, עובדה שבתצפיות היא הלכה רק לאורך צל של בתים וגדרות או עצים, ככה היא מרמה את כולם: צחי נחר ברוגז, מדשדש מרגל לרגל ומצמידן זו לזו במצוקה. פניו הגדולים, כתפוח־אדמה קלוף שנקבעו בו עיני חרוז שחורות, הפיקו רוגז ואיבה לאהרון. הוא צעד אל התריס וקבע את עיניו בין החווקים, ונרתע.
    אהרון, שחש בתנועתו, מיהר להביט. למטה, מבין עלי התאנה, גח ויצא גבר שמנמן, רפוס מראה, ובחן את סביבותיו. גדעון קרב אף הוא אל התריס. האיש פסע אל מכונית פיאט זעירה וירוקה ופישפש בכיסיו אחר המפתחות. אפילו שהיתה זו הפעם הראשונה שאהרון ראה אותו, ידע מייד מיהו וחש איך לבו דופק. כשהיה בן עשר שמע בפעם הראשונה שלאמא של צחי, מלכה סְמִיטַנְקָה, יש מישהו מהצד. בימים ההם עקב אחריה בחשאי, והביט בה בתשומת־לב בכל פעם שיצאה מהבית, ולא ראה שיש לה מישהו מהצד. ההוא סידר את חגורת מכנסיו, החליק על שערו הדליל ונכנס למכונית. השפתיים של צחי מילמלו כל העת, אולי קילל, אולי צעק בלב עד אפריקה לאבא שלו, שיעזוב שם מייד את הבולדוזר, שהוא עובד עליו בשביל ׳מקורות' ויחזור בשיא הסְפִּיד הביתה. שלושתם לא זזו מן החלון גם לאחר שהמכונית נסעה לדרכה, ואהרון חש קמיטה של צער על שגם גדעון ראה את ההוא־מהצד, כי ידע כמה גדעון ביישן ואצילי בעניינים האלה, אף פעם לא דיברו ביניהם על הדברים הגסים, וכשצחי היה מקלל, או מספר את הבדיחות שלו, צחקו גדעון ואהרון בנימוס ולא הביטו זה בזה. דקה עברה, ואולי עוד אחת, ועדיין עמדו שם, חוששים לשגות בתנועה לא נכונה או בדיבור, עד שאמא של צחי יצאה למרפסת, מסדרת את החלוק שלה, וקראה לצחי לבוא לאכול. קולה היה צרוד מעט ומר. היא מאכילה את הילד צהריים בחמש בערב, אמרה אמא כשחלפה על פניה ה׳פיאט׳ הירוקה, לבר־מיצווה אני לא מזמינה אותה, חסר לי שהיא תלחץ לי את היד ישר מההוא. היא קוראת לך, אמר אהרון בשקט. לא עניינך, נהם צחי, אני לא רעב, בואו נחפש עוד.
    עוד כמה רגעים שוטטו בלי קול בחדר־האורחים האפלולי של עדנה בלום, נוגעים־לא־נוגעים, ואחר-כך, כאילו לא בכוונה, כשלושה דגיגים בשיבולת נהר, החלו נכנעים לכוח יניקתו של המסדרון הצר שלה, נמשכים בו לאורכו עד לחדר־השינה שלה, נפוצים בתוכו בדממה, שולחים נגיעות חטופות במיטה המוצעת בקפידה, במראה העגולה, בשולחן הטואלטה המעוטר, בכיור הזעיר שהותקן שם בחדר... גרב ניילון ארוך נח ברפיון על כיסא עגלגל. צחי הביט בגדעון וגדעון הביט בצחי, ואיזו בהרת אדמדמה עברה לאורך פני שניהם, אבל אהרון לא ראה דבר מכל אלה ולא נגע בכלום, כי הוכרע מייד כליל תחת תמונה ענקית, שהתמשכה כסיפור־מעשה מסובך לרוחב חצי קיר. צחי רמז לגדעון, 'סתכל אותו, וגדעון העיף מבט בתמונה ובאהרון, ומיהר אליו ומשך בידו, בוא, אריק, אתה מסתבך שאתה נשאר פה, ואהרון ניער מעליו את ידו ברישול, ועמד ובהה בסוס הנעקד לאחור במרכז התמונה. הוא הרגיש איך שלא מרצונו גם שפתיו שלו נפשלות מעל שיניו במאמץ הנשימה הנעתקת: זה סתם, זה אמנות מודרנית: אבל עיניו כמעט יצאו מחוריהן עם עיני הסוס הנחנק, וכמו שטובע אולי מבין שהים כולו נשפך לתוכו, הבין את התמונה הגדולה. תראה אותו, את אריק, איך שהוא נשתל שם. אריק, אריק, אבל מבטו התרחב לאט, במאמץ, ועתה ראה גם את האיש השוכב מת למרגלות הסוס, ידו אוחזת בחרב ופיו פעור בזעקה: ראה את דמות הפר, שעיניו אינן נמצאות במקום הנכון, ובכל־זאת, הן היו נכונות יותר מן העיניים של הטבע: אחר־כך ראה את המעונים, את רצוצי הגוף, ולבסוף מצא גם את האשה, הוא הרגיש שהיא תהיה שם עוד לפני שראה אותה, נוהרת, נושאת לפיד. לרגע אחד עוד ניסה לגונן על עצמו, מפני מה, מסתם ציור, סתם אמנות, יעני, הוא צעד בכבדות לאחור, יצא מן החדר בפסיעות קפואות, איפה הם שניהם, איך ברחו והשאירו אותי לבד שם, ומצא עצמו שוב מול התמונה, וחזר ושקע לתוכה, שום דבר פה לא כמו שציור צריך להיות. אפילו אני יודע לצייר פרצופים ואנשים וסוסים יותר נכונים. אך מראה טרי היבהב בו להרף־עין - איש קיפח, ידיו שמוטות, עומד כפוף, כאילו מקופל בקצה כמו דף של אתמול ביומן־שנה, מביט מן הצד. אפילו שור אני יכול לצייר יותר טוב אחרי כל הפרות שהעתקתי מהעטיפות של ׳פרה ירוקה׳. אבל דמעות ניקוו בעיניו, איטיות, שגמלו, אולי, בשק־דמעות נפרד ומוצנע. מה קורה לך, טמבל, מה אתה בוכה כמו ילדה. אני לא בוכה. אם אבא היה רואה אותך עכשיו. כן כן, אני יודע. הוא היה עושה לך את הנחירה ההיא. שיעשה. הוא היה אומר לאמא, שיגיד, אהרון עוד יהיה לנו א-מָן! טִילִיגְנַאט!
    גדעון קרא לו בקוצר־רוח מן הדלת. כבר אינו יכול לסבול את השהיה בבית הזה. אהרון לא השיב. אין־אונים תעה מבטו של גדעון על פני הסאלון האפלולי, נתקע לרגע בקונכיה גדולה, ורודה, שפתנית, שהיתה מונחת על השידה, מאיפה היא קנתה את כל הגועל־נפש האלה, בלבו נהם אל אהרון שיבוא כבר, יתפסו אותנו, כמעט ברח, עצר, החזיר מבטו בתימהון אל הקונכיה שנראתה לו לפתע כיצור חי שחושק שפתיו בקושי סביב משהו השרוי בחשיבה בתוכו, ״הלכתי,״ צעק בלבו ויצא משם במהירות, מדלג שלוש־שלוש במדרגות, צחי מיהר אחריו, מתנער מן המועקה שעוררה בו הדירה של הזלמנית הזאת עם התמונות שלה והרהיטים שלה, שנראים כאילו זבוב עשה אותם, ושניהם יודעים שתיכף יחטפו מנה מאהרון על הפרת ההוראות.
    אבל אהרון נשאר. בזהירות ניער אחד מכדורי הזכוכית שלה, שלג חרישי ירד על מטפס־הרים בודד ועצוב, ואהרון השתהה לידו עד ששככה הסופה. על מדף ארוך, ליד דלת הכניסה, ניצבו בובות מהודרות, לבושות בגדים לאומיים, בובות כאלה יש גם אצל שימֶק ואיטְקֶה שנוסעים הרבה לחו״ל, אבל פה היתה תערוכה שלמה, חיילים גנדרניים מיוון ומסקוטלאנד ושומרי־המלכה מאנגליה, ושוטרים מתורכיה ומצרפת, צבא בינלאומי; ומדי פעם, כאילו במיקרה, היה חוזר אל התמונה. עומד לפניה פשוט ידיים, בעיניים פקוחות, בעיניים עצומות, עם הפנים, עם הגב, מוסר את עצמו, וכשהרגיש שזה כבר עד לעיניים מגיע, היה נסוג בתנועות מיוחדות, כאילו הוא רוקד ויוצא לרגע מבימה גדולה ומוארת, והולך קצת בחדרים האחרים, תועה שם, אובד, ברדלס, מרגל, נתקל בעצמו במראה, מתגרד, כל העור עוקץ לו מהתמונה, מעיף מבט מאחורי כתפו, פתאום היתה לו הרגשה שהיא ירדה לה מן הקיר ובאה אחריו, וכשמסתכלים כאן, למטה, רואים פרח צומח מחרב שבורה בידו של אחד המתים, וגם, שהתמונה בעצם מלאה עיניים, ומהר להתרחק, ושוב כל הגוף עוקץ.
    הבית של עדנה בלום היה לו טהור. תסתכל על הפאנלים שלה, אמא רוקקת בתוכו, תסתכל איזה אבק בכל מקום, בשכונת מוסרָרה היו מתביישים ככה. אבל האבק שכאן נראה לו קמח כוכבי דק, שנח על בית מכושף שבוי בתרדמה, עד שיבוא אביר ויבקע את הדומיה הזאת, ואז - אהרון הצטמרר, חיבק את עצמו בזרועותיו.
    לפני המקרר עצר לרגע. היסס. הרי מקרר זה לא ארון שפותחים וסוגרים מאה פעם ביום. אם אתה צריך משהו משם - תבקש ממני. חזק אחז בידית ופתח, ונדהם. מקרר רעב, דיבר אליו קולה החד: מקרר של צמחונים. מיטבח של רווקה. איך אפשר ככה. ואיך באמת אפשר, הרגיש בכל נימי נפשו, איך ככה, ריק, לבן, ואיפה הבשר והעופות והביצים ובקבוקי החלב, ואיפה הנקניקים והירקות והפירות, ואפילו התרופות ובדיקות הצואה, ופה - כלום. כמה מלפפונים צנומים ועגבניות קטנות. צינצנת־שמנת ובקבוק חלב. ותפוח עטוף במפית. וגבינה רזה. ובכל־זאת - דווקא יפה. טהור. והוא עמד ובהה מול המקרר, ורצה לדעת עוד, עוד: ללמוד את השפה הזאת, הנזירית, שמסתפקת ברמז. אתה שוכח את עצמך. היא תחזור ותתפוס אותך פה: היא לא תעשה לי כלום. אביר שלי, סוף-סוף באת. משהו הצטהל בו. אפילו מיהר לשירותים והשתין שם ברווחה, ופתאום ידע שבמקום הזה אולי ירשה לעצמו גם לחרבן בלי חשש, מי יודע, וכדי לנסות את ההרגשה שילשל את מכנסיו וישב רגע, מתמתק ומתעדן לו, מניע בחדווה את רגליו הכרוכות במכנסיים הקצרים, והיתה עוד תמונה קטנה, מודבקת לדלת שם, שור כורע בזירה ואשה אחת מהקהל מלטפת אותו, כן, פה הוא יוכל בקלות, פה הוא יזרום ויזרום. אחר־כך הוריד את המים באַדנוּת, מתענג על שצף המים באסלה בלי לחשוש שכל מיני גועל-נפש יצוצו לו משם.
    לפני שיצא, ניגש לחלון והביט שוב דרך התריס, ראה את אבא ואמא חוזרים מטיול הערב, תיכף ייעלמו מתחתיו. והנה, כשכבר עמדו בתוך עץ התאנה, היא באה מולם, עדנה בלום, תברח, תברח, דקיקה, נערית, שערה הצהבהב, הפלומתי, מבעד לעלי התאנה, זה הסוף שלך, עוד רגע, נראה אם יש לי עצבים, ערב־טוב גברת בלום, ערב־טוב גברת קליינפלד ואדון קליינפלד, את נראית עייפה, גברת בלום, את עובדת יותר מדי קשה, ככה זה, הרי צריך להתפרנס, גברת קליינפלד, אבל תראי איך את חיוורת, ראית איך היא נהייתה אדומה כשהסתכלה עליך; זה הכל רק בראש שלך, הינדה׳לה, איפה אני ואיפה היא; את צריכה לעשות לך חיים יותר קלים, גברת בלום, הרי את עוד צעירה וכל החיים שלך לפנייך, היא תיכף תאחר את הרכבת! היא עוד צעירונת, הינדה׳לה! את הדברים האלה אתה תשאיר לי להחליט, מושה, אולי אתה רואה אותה צעירונת, אבל אני הרי מסתכלת אצלה בשיניים, ושיניים לא משקרות, והיא שלושים־ושמונה לכל הפחות: אולי היא בכלל לא רוצה חתונה וגברים: לא רוצה? היא לא רוצה? ראית איך הסתכלה עליך, איך בלעה אותך בעיניים בלי בושה, ועוד עושה את עצמה לעמעלע, כל רגע נראית כאילו הולכת להתעלף פשי פשי, אז ערב־טוב, גברת בלום, ובאמת תשמרי קצת על עצמך, חבל ככה: כן, את צודקת, נכון, וערב־טוב גם לכם: והיא נפרדה מעליהם, הוא ראה אותה מלמעלה, רחוקה, ענוגה, כעת יש לו רבע דקה בדיוק לצאת ולנעול במפתח־הגנבים שלו, אבל איך הוא יכול להתאפק מלהביט בה עד הרגע האחרון ואפילו אחרי זה, הנה היא נכנסת אל חדר־המדרגות, הנה היא עולה לקומה ראשונה, תברח. חכה.
    כי אחרי שנפרדה מאמא ואבא היא הערימה עליהם, בפירוש הערימה: לא עלתה מייד הביתה, המתינה כנראה במבוא חדר־המדרגות עד שעברו על פניה והתרחקו אל הכניסה השניה, ואז חזרה בצעד זהיר, פחזני, ציפורי, לב אהרון עלץ, גם היא משחקת מישחק, גם לה יש סודות, ועמדה רגע ליד עץ התאנה הגדול, הענף, פשוטת ידיים, נותנת את עצמה לעץ, כלתו הילדה, שאפה לתוכה את ניחוחו המתקתק, ועצמה עיניים ופקחה עיניים, והניחה יד דקה על גזעו העבה. אבל פתאום נרעדה. אבא היה לידה. הוא חזר. איך הרגיש. בזהירות קרב וניצב לצידה. עבה ומגודל ממנה פי שניים. שור ואנפה. ואיפה אמא. עלי התאנה הרחבים זעו וכיסו מעט וגילו מעט. מושה? נשמעה קריאה מרחוק. כתפי אבא נשתרגו וצווארו נסוג לתוכן. אחר הרים ידו ובעדינות נגע באחד הענפים. ענן של חרקים קטנים התעופף והתערסל באוויר. עדנה נרתעה. אבא לא הביט בה. והירהור משונה חלף באהרון, שאם אבא היה נכנס לכאן, לדירה הזאת, היא היתה מתבקעת סביבו. מושה, צעקה אמא שכבר עמדה בחדר־המדרגות, המפתח בידה, לאיפה הלכת? ״תסתכלי פה, גברת בלום,׳׳ אמר אבא בהשתאות, והעלים רישרשו את דבריו עד לחלון הקומה השלישית, ״אני כבר קודם היתה לי הרגשה.״ ״איזו הרגשה, אדון קליינפלד?״ היא היטתה מעט את ראשה, אבל לא הביטה בו. רדיד דק האדים בבת־אחת על עורפה הצחור, ורק אהרון ראה. ״העץ חולה,״ אמר אבא בפשטות. עדיין לא הביטו זה בזה ודיברו דרך העץ. ״התאנה שלי חולה?״ לחשה עדנה בלום בפליאה ובצער. והרי העץ הוא של כולם, של השיכון.
    כשחזרה אמא כעבור כמה רגעים, ראתה את שלושת הילדים ואת עדנה בלום עומדים ליד התאנה. די היה לה במבט אחד. משהו עכור סבב על קרקעית עיניה. פנתה כה־וכה ולא ראתה את אבא. אז נשאה פניה כלפי מעלה וגילתה את קרסוליו העבים והאדמדמים משתרבבים מבין הענפים בכפכפי הפלסטיק השחורים. ברוגז עצור קראה בשמו. ענפים ועלים זעו ורגשו, וראשו הגדול, השמשי, הפציע: ״אל תשאלי מה יש פה, אמא׳לה,״ אמר לה, ״כל העץ פצעים־ פצעים, צריך לנקות לו.״ היא קפצה שפתיה. הידקה את צווארון חולצתה אל גרוגרתה. בתנועה חדה, כמי שמקפל אולר, סבה על עקביה, ועלתה הביתה.

    • דויד גרוסמן
      צילום: יח"צ
    • דויד גרוסמן

      דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

      בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות