הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ספר הג'ונגל
  • ספר הג'ונגל
    רודיארד קיפלינג | תרגום: אוריאל אופק
    כתר | 2014 | ראשית קריאה, ילדים, נוער צעיר | 371 עמ' מודפסים

    ילד הודי קטן הולך לאיבוד ומגיע למאורה של משפחת זאבים בלב הג'ונגל. הילד עוד קטנטן וזקוק להשגחה ולמרבה התדהמה הזאבה מאמצת אותו.

    הילד גדל בין חיות היער. יש לו כוח ואינסטינקטים של חיה ותבונה של אדם, צירוף מדהים שהופך אותו לחבר קרוב של החיות אבל גם לזה ששולט בהן. זהו מוגלי, שהתפרסם מאוד בגרסאות שונות, הידועה שבהן בסרט האנימציה של אולפני דיסני, אך כאן הוא מופיע במקור המדהים והמטלטל שכתב זוכה פרס נובל, הסופר רודיארד קיפלינג.

     

    מלבד סיפוריו של מוגלי, נער-היער, מקובצים כאן סיפורים מופלאים על חיות ובני אדם והיחסים המיוחדים ביניהם, שמיטלטלים בין אהבה לפחד, בין תחרות רצחנית לקרבה והבנה גדולה.

     

    הוצאת "כתר" גאה להוציא לאור את הקלאסיקה של קיפלינג במהדורה מחודשת.

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    86 60.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    אֲחֵי מוֹגְלִי

     

    הַנֵּץ צִ'יאֵל מֵבִיא כְּסוּת לֵיל

    אֶל מֶנְג הָעֲטַלֵּף -

    הָעֵדֶר נָם בְּדִיר, אָסָם,

    עַד שַׁחַר נִשְׁתּוֹפֵף.

    זֶה הַמּוֹעֵד לִשְׁרִיר שׁוֹעֵט.

    לְשֵׁן פּוֹלְחָה בְּסַעַר;

    שִׁמְעוּ לַקּוֹל! צְאוּ הַכֹּל

    לָצוּד כְּחֹק הַיַּעַר.

    שיר לילה בג'ונגל

     

    השעה הייתה שבע בערב וחם היה מאוד בגבעות סיאוֹני. אבא זאב התעורר ממנוחת היום, התגרד, פיהק וניער את כפותיו אחת־אחת כדי להיפטר משאריות השינה בקצותיהן. אימא זאבה רבצה, חוטמה הגדול והאפור מונח על ארבעת גוריה המפרכסים והמצייצים, והירח האיר את פתח המערה שֶבתוכה התגוררו כולם.

    "גְררר!" אמר אבא זאב, "הגיעה השעה לצאת שוב לצַיִד." הוא התכוון לזנק במורד הגבעה, והנה עבר את סף המערה צל קטן בעל זנב שעיר ויילל: "יאיר לך המזל הטוב פנים, הוֹ, אלוף הזאבים! ויעניק המזל הטוב שיניים לבנות וחזקות לילדים בני האצילים, כדי שלא ישכחו את הסובלים חרפת רעב בעולם הזה."

    זה היה התן טַבַּקִי - מלחך הפִּנְכָּה. הזאבים בהוֹדוּ מתעבים את טַבַּקִי, כי הוא מתרוצץ בלי הרף ועושה צרות, ומרכל, ואוכל סמרטוטים וקרעי עור מערימות האשפה שמחוץ לכפר. אבל הם גם חוששים מפניו, כי טַבַּקִי, יותר מכל יצוּר אחר בג'ונגל, נתקף לפעמים טירוף, ואז הוא שוכח לגמרי שפחד ממישהו אי פעם, ושועט ביער ונושך את כל מי שנקרה בדרכו. אפילו הנמר ממהר להסתתר כשטַבַּקִי הקטן נתקף טירוף, כי טירוף הדעת הוא הדבר הנורא ביותר שעלול לתקוף את חיות הבר. אנחנו מכנים זאת כַּלֶבֶת, אבל הן מכנות זאת דיוַני - השיגעון - ונמלטות על נפשן.

     "תיכנס ותחפש," אמר אבא זאב בקול קשה, "אבל אין כאן מזון."

    "לא בשביל זאב אולי," אמר טַבַּקִי, "אבל בשביל יצוּר עלוב כמוני גם עצם יבשה נחשבת סעודה. מי אנחנו, בני גִידוּר־לוֹג (עַם התַנים), שנבחר ונִברר?"

    והוא מיהר אל ירכתי המערה ומצא שם עצם של צבי שנותר עליה מעט בשר, והתיישב בעליצות לכרסם את קצהָ.

    "חן־חן על הסעודה הטובה," אמר וליקק את השפתיים. "כמה יפים הילדים האציליים שלך! כמה גדולות העיניים שלהם! וצעירים כל־כך! אכן, אכן, הייתי צריך לזכור שבני מלכים נחשבים לגברים מיומם הראשון."

    ובכן, טַבַּקִי ידע היטב, כמו כל היצוּרים ביער, שדברי שבח לילדים בפניהם הם בראש ובראשונה מזל רע, והוא נהנה לראות את אימא ואבא זאב נמלאים דאגה. הוא ישב בדממה, מתענג על הרע שעשה. אחר כך אמר כמו להכעיס:

    "שֶׁרֶה חַן הגדול החליף את שטחי הציִד שלו. בחודש הבא הוא יצוד בין הגבעות האלה, כך אמר לי."

    שֶׁרֶה חַן היה הנמר שחי ליד נהר וַאִינגוּנגָה, במרחק עשרים מיל משם.

    "אין לו שום זכות!" פתח אבא זאב בקול נרגז, "לפי חוקי הג'ונגל אין לו שום זכות להחליף את מקום המגורים בלי להודיע מראש. הוא יבריח את כל היצורים בטווח של חמישה־עשר מיל, ואני... אני צריך לצוד בשביל שניים בימים אלה."

    "לא במקרה אימא שלו קראה לו לוּנְגְרִי (הצולע)," אמרה אימא זאבה חרש. "מיום שנולד הוא צלע על רגל אחת. זו הסיבה שהוא טורף רק בקר. הוא הרגיז את תושבי הכפרים שעל גדות הנהר, ועכשיו הוא בא לכאן להרגיז גם את תושבי הכפר שלנו. אחרי שהוא יתרחק יֵצאו אנשי הכפר לסרוק את הג'ונגל בחיפושים אחריו, ואנחנו וילדינו נצטרך לברוח כשכל העשב יבער. מה לומר, אנחנו אסירי תודה לשֶׁרֶה חַן!"

    "אתם רוצים שאמסור לו תודה בשמכם?" שאל טַבַּקִי.

    "צא!" נהם אבא זאב, "צא לצוד עם האדון שלך. גרמת מספיק נזק ללילה אחד."

    "אני הולך," אמר טַבַּקִי בשקט. "אתם יכולים לשמוע את שֶׁרֶה חַן נע בסבך למטה. יכולתי לחסוך לעצמי את מסירת ההודעה."

    אבא זאב האזין, ומלמטה, מהעמק היורד עד לנהר קטן, שמע את היללה הזועפת, הכעוסה והמתמשכת של נמר שלא צד דבר, ולא אכפת לו אם יֵדע זאת הג'ונגל כולו.

    "טיפש אחד!" אמר אבא זאב, "להתחיל את עבודת הלילה ברעש כזה! מה הוא חושב, שהצבאים שלנו דומים לפָרֵי וַאִינְגוּנְגָה השמנים שלו?"

    "שְשְשְ! לא פרים וגם לא צבאים הוא יצא לצוד הלילה," אמרה אימא זאבה, "אלא אדם."

    היללה התחלפה במין נהמת גרגור, שנשמעה כאילו היא באה מכל עבר. זה היה הקול המפיל אימה על חוטבי העצים ועל הצוענים שישנים תחת כיפת השמים, ולעתים מעורר אותם לרוץ ישר אל פי הנמר.

    "אדם!" אמר אבא זאב וחשף את כל שיניו הלבנות. "בושה! אין מספיק צפרדעים וחרקים בשלוליות שהוא חַייב לצוד אדם, ועוד בשטח שלנו?"

    חוקי הג'ונגל, שלכולם סיבה מוצקה, אוסרים על כל החיות להרוג אדם, אלא אם כן החיה עושה זאת כדי ללמד את ילדיה כיצד הורגים; וגם אז עליה לעשות זאת מחוץ לתחום הצַיִד של הלהקה או העדר. הסיבה האמיתית לכך היא שהריגת אדם פירושה שבמוקדם או במאוחר יופיעו בני־אדם לבני עור רכובים על פילים וחמושים ברובים ומלוּוים מאות אנשים שחומי עור עם תוּפי גוֹנְג וזיקוקים ולפידים, ואז יסבול כל הג'ונגל. ואילו הסיבה שהחיות משמיעות בינן לבין עצמן היא שהאדם הוא היצוּר החלש וחסר הישע ביותר מכל היצורים, לכן לא יהיה הוגן לפגוע בו. הן גם אומרות - וזו אמת - שמי שאוכל בשר אדם נהיה חולה בצרעת ומאבד את שיניו.

    הגרגור הלך וגבר, עד שהסתיים בשאגה רמה של הנמר: "אַאארְרר!"

    ואז נשמעה יללה - יללה לא נמרית - מגרונו של שֶׁרֶה חַן.

    "הוא החטיא," אמרה אימא זאבה, "מה קרה?"

    אבא זאב יצא בצעדי ריצה אל מחוץ למערה ושמע את שֶׁרֶה חַן נוהם ברוגז ובפראות כשהוא מועד ומדדה בתוך סבך השיחים.

    "הטיפש הזה קפץ, ברוב חוכמתו, על מדורה של חוטב עצים ושרף לעצמו את כפות הרגליים," אמר אבא זאב באנחה. "טַבַּקִי נמצא לידו."

    "מישהו עולה במדרון," אמרה אימא זאבה והרעידה אחת מאוזניה, "תתכונן."

    השיחים רשרשו מעט בסבך, ואבא זאב כרע, מוכן לזינוק. ואז יכולתם לראות - אילו צפיתם במחזה - את הדבר הנפלא ביותר בעולם: זאב נבלם באמצע הקפיצה. הוא זינק לפני שראה על מה הוא עתיד לנחות, ואז ניסה לבלום את עצמו. לפיכך הוא המריא ישר למעלה עד לגובה מטר או מטר וחצי, ונחת כמעט באותו מקום שהמריא ממנו.

    "אדם!" פלט, "גור־אדם. הביטי!"

    ישר ממולו, נאחז בענף נמוך, עמד פעוט עירום, שחום עור, שזה עתה למד ללכת - היצור הזעיר, הרך והענוג ביותר שהגיע אי־פעם בלילה למאורת זאבים. הוא נשא את מבטו אל פניו של אבא זאב, וצחק.

    "זה באמת גור־אדם?" שאלה אימא זאבה, "אף פעם לא ראיתי דבר כזה. תביא אותו לכאן."

    הזאבים רגילים לשאת את הגורים שלהם, ומסוגלים בשעת הצורך להחזיק בפה ביצה בלי לשבור אותה; וכך נסגרו מלתעותיו של אבא זאב על גבו של הפעוט, והוא הניח אותו בין הגורים בלי ששיניו אפילו ישרטו את עורו.

    "כמה קטן! כמה עירום, ו - כמה נועז!" אמרה אימא זאבה ברוך.

    הפעוט פילס לו דרך בין הגורים כדי להגיע אל הפרווה החמה שלה.

    "הוי! הוא מצטרף לארוחה של האחרים, ובכן, זהו גור־אדם. מעניין אם הייתה אי־פעם זאבה שיכלה להתגאות שהיניקה גור־אדם עם ילדיה."

    "שמעתי מפעם לפעם על דבר כזה. אבל לא בלהקה שלנו ולא בתקופתי," ענה אבא זאב. "אין לו בכלל שׂערות, ואני יכול להרוג אותו במגע כף רגל. אבל תראי, הוא מביט למעלה ולא פוחד."

    אור הירח החודר דרך פתח המערה נחסם, והראש המרובע והכתפיים הגדולות של שֶׁרֶה חַן נתחבו בפתח. טַבַּקִי עמד מאחוריו וצייץ: "אדוני, אדוני, הוא נכנס לכאן!"

    "שֶׁרֶה חַן חולק לנו כבוד גדול," אמר אבא זאב, אולם עיניו ברקו בזעם, "מה שֶׁרֶה חַן צריך?"

    "את הטרף שלי. גור־אדם עבר בדרך הזאת," ענה שֶׁרֶה חַן, "הוריו ברחו. תן לי אותו!"

    שֶׁרֶה חַן נחת על מדורה של חוטב עצים, כדברי אבא זאב, והכאב בכפותיו החרוכות רק הגביר את זעמו. אבל אבא זאב ידע גם שפֶּתח המערה צר מכדי שיוכל הנמר לעבור בו. אפילו בַּמקום שעמד בו היו כתפיו וכפותיו של שֶׁרֶה חַן דחוקות, כמו אדם המנסה להילחם מתוך חבית.

    "הזאבים הם עם חופשי," אמר אבא זאב, "הם מקבלים פקודות מראש הלהקה, ולא מאיזה טורף־בקר עם פסים. גור־האדם הוא שלנו - וגם הבחירה אם להרוג אותו."

    "אתם בוחרים... אתם לא בוחרים... מה הדיבורים האלה על בחירה? בשם השור שהרגתי, האם אני צריך לעמוד ולתחוב את האף שלי לתוך מאורת הכלבים שלכם כדי לקבל את מה שמגיע לי בדין? זה אני, שֶׁרֶה חַן, מדבר אליכם!"

    שאגת הנמר מילאה את חלל המערה ברעמיה. אימא זאבה השתחררה מהגורים שלה וזינקה קדימה, ועיניה - כשני ירחים ירוקים באפלה - נעוצות בעיניו הרושפות של שֶׁרֶה חַן.

    "ואני, רַקְשָה (השֵׁדָה), עונה לך. גור־האדם הוא שלי, לוּנְגְרִי - שלי ורק שלי! הוא לא ייהרג. הוא יחיה ויגדל וירוץ עם הלהקה ויצוד עם הלהקה; ובבוא היום - הבט אלי אתה, צייד של גורים עירומים - זולל צפרדעים, קוטל דגים - בבוא היום הוא יצוד אותך! ועכשיו תסתלק מכאן, וָלא - בשם האַיִל שהרגתי (אני אינני אוכלת פגרי בקר) - אתה, חיית יער חרוכה, תחזור אל אמך צולע כפליים מאשר ביום בואך לעולם! לך!"

    אבא זאב הביט בהשתאות. הוא כבר שכח כמעט את היום שבו זכה באימא זאבה במערכה שניטשה בין חמישה זאבים יריבים, כשהיא חייתה עם הלהקה, והכינוי "השֵׁדָה" לא ניתן לה לתפארת המליצה בלבד.

    שֶׁרֶה חַן יכול להתמודד עם אבא זאב, אבל לא היה בכוחו לעמוד בפני אימא זאבה, כי ידע היטב שבמקום הזה כל היתרונות הם לצדה, והיא תילחם עד מוות. על כן נסוג בזעף מפתח המערה, ולאחר שיצא החל לצעוק:

    "כל כלב נובח בחצר שלו! עוד נראה מה תאמר הלהקה על אימוץ כזה של גורי־אדם. הגור הוא שלי, גנבים שׂעירי זנב שכמותכם. ואל השינַיים שלי הוא יגיע לבסוף!"

    אימא זאבה צנחה מתנשמת בין גוריה, ואבא זאב פנה ואמר לה בכובד ראש:

    "יש אמת רבה בדברים שאמר שֶׁרֶה חַן. אנחנו חייבים להציג את הגור לפני הלהקה. את באמת רוצה לטפל בו, אימא?"

    "לטפל בו!" אמרה מתנשמת. "הוא בא לבד, עירום, בלילה, רעב מאוד; ואף־על־פי־כן הוא לא פחד! תראה, הוא כבר הדף הצדה את אחד התינוקות שלי. הקַצָב הצולע הזה היה הורג אותו ואחר־כך בורח אל חופי וַאִינְגוּנְגָה, ותושבי הכפר היו יוצאים לנקום בנו ופושטים על המאורות שלנו. לטפל בו? ודאי שאטפל בו! שכב בשקט, צפרדעון. הו, מוֹגְלִי קטינא - מוֹגְלִי הצפרדע אקרא לך - יבוא יום ואתה תצא לצוד את שֶׁרֶה חַן כמו שהוא יצא לצוד אותך."

    "אבל מה תאמר הלהקה?" שאל אבא זאב.

    חוק הג'ונגל קובע בפירוש שכל זאב רשאי לפרוש מהלהקה שלו בשעת נישואיו; אך ביום שגוריו גדולים דיים לעמוד על רגליהם, הוא חייב להציג אותם לפני מועצת הלהקה, המתכנסת כרגיל אחת לחודש בליל ירח מלא, כדי שהזאבים האחרים יוכלו להכיר את הגורים. לאחר הבחינה הזו רשאים הגורים להתרוצץ כאוות נפשם, ועד שהם הורגים את הטרף הראשון שלהם, לא תהיה כל מחילה לזאב בוגר בן הלהקה אם הוא הורג אחד מהם. דינו של הרוצח - מוות; ואם תהרהרו בכך רגע, תסכימו שהדבר חייב להיעשות.

    אבא זאב חיכה עד שיוכלו גוריו לרוץ מעט, ואז - בליל התכנסותה של הלהקה - הביא אותם ואת מוֹגְלִי ואת אימא זאבה אל סלע המועצה - פסגת גבעה זרועה אבנים וגושי סלע, שמאה זאבים יכולים להסתתר ביניהם.

    אַקִילָה, הזאב הבודד הגדול והאפור שהנהיג את הלהקה בעוצמה ובעורמה, השתרע מלוא קומתו על הסלע, ולרגליו ישבו ארבעים זאבים בכל גודל וצבע, החל בקשישים אפרפרים שכל אחד מהם מסוגל להתגבר לבדו על צבי, ועד לצעירים שחורים בני שלוש, שחושבים שהם מסוגלים לכך.

    שנה מלאה עתה להנהגתו של הזאב הבודד. בנעוריו נלכד פעמיים במלכודת זאבים, ופעם אחת הוכה קשות ונעזב למות; לכן הכיר את הליכותיהם ומנהגיהם של בני האדם.

    היו רק דיבורים מעטים על הסלע. הגורים התגלגלו זה על זה במרכז המעגל שישבו בו הוריהם, ומדי רגע ניגש בשקט זאב בוגר אל אחד הגורים, נעץ בו מבט בוחן וחזר למקומו בצעדים חרישיים. לעתים הדפה אם אחת את הגור שלה אל אור הירח, כדי לוודא שלא יתעלמו ממנו. וממרום הסלע קרא אַקִילָה בקול: "אתם יודעים את החוק - אתם יודעים את החוק. הביטו היטב, זאבים!"

    והאימהות החרדות חזרו על הקריאה:

    "הביטו - הביטו היטב, זאבים!"

    לבסוף - זיפי צווארה של אימא זאבה סמרו בבוא הרגע - הדף אבא זאב את "מוֹגְלִי הצפרדע", כפי שקראו לו, אל מרכז המעגל, ושם הוא ישב צוחק ומשתעשע בכמה אבנים שנצצו באור הירח.

    אַקִילָה כלל לא הרים את ראשו מעל כפותיו, אלא המשיך בקריאתו החוזרת: "הביטו היטב!"

    שאגה חנוקה בקעה מאחורי הסלעים - קולו של שֶׁרֶה חַן הקורא: "הגור הזה שלי! תנו אותו לי. מה לעם החופשי של הזאבים ולגור־אדם?"

    אַקִילָה אפילו לא זקף את אוזניו; כל שאמר היה: "הביטו היטב, זאבים! מה לעם החופשי שלנו ולפקודותיו של מי שאינו מבני העם החופשי שלנו? הביטו היטב!"

    נשמעה מקהלה של נהמות עמוקות, וזאב צעיר, כבן ארבע שנים, ירה את שאלתו של שֶׁרֶה חַן אל אַקִילָה: "מה לעם החופשי של הזאבים ולגור־אדם?"

    כאן קובע חוק הג'ונגל, שאם יש ספק בזכותו של גור להתקבל ללהקה, חַייבים לפחות שניים מחברי הלהקה, שאינם אביו ואמו, להשמיע דברים בזכותו.

    "מי רוצה לדבר בזכות הגור?" קרא אַקִילָה, "מי מבני העם החופשי ידבר?"

    כל תשובה לא באה, ואימא זאבה התכוננה לְמה שיהיה - כך ידעה - הקרב האחרון שלה, אם אמנם יתגלגלו הדברים עד לקרב.

    ואז קם היצור הזר היחיד הרשאי להיות נוכח במועצת הלהקה - בַּלוּ, הדוב החום הישנוני, המלמד את חוקי הג'ונגל לגורי הזאבים: בַּלוּ הקשיש, שרשאי לבוא וללכת כרצונו, כי אינו אוכל אלא אגוזים ושורשים ודבש - הוא קם על רגליו האחוריות ונהם.

    "גור־האדם - גור־האדם?" אמר, "אני אדבר בזכותו של גור־האדם. אין כל רע בגור־אדם. אין לי כישרון למילים, אבל אני דובר אמת. הניחו לו לרוץ בתוך הלהקה עם כל האחרים. אני בעצמי אלמד אותו."

    "אנחנו עדיין זקוקים לדובר נוסף," אמר אַקִילָה. "בַּלוּ כבר דיבר, והוא המורה של הגורים. מי ידבר נוסף על בַּלוּ?"

    צל שחור נפל בתוך המעגל. זה היה בַּגִירָה, הפנתר השחור, כולו שחור כדיו, אבל סימני הפנתר ניכרים בו בגוונים מסוימים, כמו דוגמה של בד משי שנטבל במים. כולם הכירו את בַּגִירָה, ואף אחד לא חשש להיתקל בו בדרך, כי אמנם היה ערמומי כמו טַבַּקִי התן, נועז כמו תְאוֹ ותוקפני כמו פיל פצוע, אבל קולו היה רך כדבש בר הנוטף ממרומי עץ, ועורו היה רך מפלומה.

    "הו, אַקִילָה, ושִמעו לי גם אתם, העם החופשי," השמיע קולו, "אין לי זכות להתערב באספה שלכם; אבל חוקי הג'ונגל קובעים, שאם יש ספק לגבי גור חדש אם לגזור את דינו לחיים או למוות, אפשר לקנות את חייו. והחוק לא אומר מי רשאי ומי אינו רשאי לשלם את מחיר חייו. נכון?"

    "כן! כן!" אמרו הזאבים הצעירים, הרעבים תמיד, "הקשיבו לבַּגִירָה. אפשר לשלם על חיי הגור. זה החוק."

    "כֵּיוון שאני יודע שאין לי זכות לדבר כאן, אני מבקש את רשותכם."

    "דבר, דבר!" קראו עשרים קולות.

    "זו בושה וחרפה להרוג גור עירום. נוסף על כך, הוא יוכל להיות טרף ראוי יותר כשיגדל. בַּלוּ כבר אמר את שלו, עכשיו אוסיף על דברי בַּלוּ שיש פר אחד, פר שמן שנקטל לא מזמן, במרחק חצי מיל מכאן; אם תקבלו לחברתכם את גור־האדם על פי חוק הג'ונגל, אתן לכם את הפר. האם זה קשה?"

    עשרות קולות דיברו במקהלה רועשת ואמרו: "מה רע בזה? הוא ימות בגשמי החורף. הוא ייצרב בשמש. מה רע יעשה לנו צפרדע עירום? שירוץ לו עם הלהקה. איפה הפר, בַּגִירָה? טוב, נקבל אותו ללהקה."

    שוב נשמעה נהמתו העמוקה של אַקִילָה הקורא: "הביטו היטב, הביטו היטב, זאבים!"

    מוֹגְלִי עדיין היה שקוע כולו באבנים, ולא שם לב לזאבים שהתקרבו אליו אחד־אחד להביט בו. לבסוף ירדו כולם מן הגבעה ופנו אל הפר המת; רק אַקִילָה, בַּגִירָה, בַּלוּ והזאבים ששייכים למוֹגְלִי נותרו במקומם. שֶׁרֶה חַן הוסיף לשאוג אל תוך הלילה, כי התרגז מאוד שמוֹגְלִי לא נמסר לידיו.

    "כך, תשאג חזק," אמר בַּגִירָה מתחת לשפמו. "כי יבוא יום והיצוּר העירום הזה יאלץ אותך לשאוג שאגה שונה לגמרי; ואם לא - סימן שאינני מבין שום דבר בבני־אדם."

    "יפה עשינו," אמר אַקִילָה, "האדם וגוריו הם יצוּרים נבונים. הוא יוכל להביא לנו תועלת בבוא היום."

    "נכון, תועלת בשעת הצורך, כי שום מנהיג לא יוכל להנהיג את להקתו לנצח," אמר בַּגִירָה.

    אַקִילָה לא אמר דבר. הוא הרהר ביום הצפוי לכל מנהיג של כל להקה, היום שבו כוחו מתחיל לאזול, והוא נחלש ונחלש עד שלבסוף הזאבים הורגים אותו ומנהיג חדש יורש את מקומו - וגם הוא ייהרג בבוא יומו.

    "קח אותו," אמר לאבא זאב, "ותגדל אותו כבן לעם החופשי."

    וכך נכנס מוֹגְלִי אל להקת זאבי סִיאוֹנִי במחיר פר אחד ומילתו הטובה של בַּלוּ.

     

    כאן יהיה עליכם לדלג על עשר או אחת־עשרה שנה, ורק לתאר בדמיונכם את החיים הנפלאים של מוֹגְלִי בקרב הזאבים; אילו נכתבו הדברים האלה, הם היו ממלאים הרבה הרבה ספרים. הוא גדל עם הגורים, אם כי הם, כמובן, נעשו זאבים בוגרים עוד לפני שהוא היה לילד; אבא זאב לימד אותו כל מה שצריך לדעת, ואת פשר הדברים בג'ונגל, עד שכל רשרוש עשב, כל משב אוויר בלילה החמים, כל קריאת ינשוף מעל ראשו, כל שריטה של ציפורני עטלף הנאחז לרגע בענף העץ וכל שקשוק דגיג הקופץ בבריכה נעשו מוכרים ומובנים לו, ממש כמו עבודות משרד לאיש עסקים. בשעות שמוֹגְלִי לא למד הוא רבץ בשמש וישן, ואז אכל, ושקע שוב בתנומה. כשחש מלוכלך או תשוש מחום, שחה להנאתו בבריכות היער; ואם חשקה נפשו בדבש (בַּלוּ גילה לו שדבש ואגוזים טעימים ממש כמו בשר נא), הוא טיפס על עץ כדי להשיגו. את זה הוא למד מבַּגִירָה. הפנתר היה רובץ על ענף גבוה וקורא אליו: "בוא תעלה, אח קטן!" בהתחלה לפת מוֹגְלִי את הענף כמו העצלן התלת־אצבע, אבל במהרה התעופף מענף לענף באומץ לב, כמעט כמו הקוף האפור. בפגישות הלהקה אף תפס את מקומו על סלע המועצה, ושם גילה שכל אימת שהוא נועץ מבט חודר וממושך בזאב אחד, נאלץ הזאב להשפיל את עיניו. והוא אימץ לעצמו את הנוהג הזה כמשחק. לפעמים הוא שלף קוצים מכפות רגליהם של ידידיו, כי הזאבים סובלים נוראות מקוצים הננעצים בפרוותם. בלילות גלש במורד הגבעה אל השדות המעובדים, וצפה בסקרנות רבה בתושבי הכפר היושבים בבקתותיהם; אבל הוא לא רחש אמון לבני־האדם מאז שבַּגִירָה הראה לו פעם תיבה שיש לה דלת צונחת, שהייתה טמונה ביער בתחכום רב כל־כך עד שהוא כמעט נכנס לתוכה, ובַּגִירָה סיפר לו שזוהי מלכודת שבני־אדם טומנים ליצוּרי הג'ונגל. יותר מכול הוא אהב ללכת עם בַּגִירָה אל לב־לבו האפל והחמים של היער, לישון שם בכל שעות היום ובלילה לצפות בפנתר הצד את טרפו. בַּגִירָה צד על ימין ועל שמאל כשהיה רעב, וכמוהו עשה גם מוֹגְלִי - בהבדל אחד. בַּגִירָה הסביר למוֹגְלִי, ברגע שהיה גדול דיו והבין מה אומרים לו, שאסור לו לגעת בבקר, כי חייו נקנו במחיר חייו של פר. "כל הג'ונגל כולו שלך," אמר לו הפנתר, "ואתה רשאי להרוג כל יצוּר שיש בכוחך להרוג. אבל בגלל הפר שהיה כופר חייך אסור לך באיסור חמור להרוג או לאכול בקר, צעיר או זקן. זהו חוק הג'ונגל." מוֹגְלִי ציית לו בהשלמה. והוא גדל והתחזק כמו ילד הגדֵל בלי לדעת שהוא לומד, ובלי צורך לחשוב על דבר בעולם מלבד המזון שהוא אוכל.

    אימא זאבה סיפרה לו פעם ופעמיים כי שֶׁרֶה חַן הוא יצוּר שאסור לתת בו אמון, ובבוא היום יהיה עליו להרוג את שֶׁרֶה חַן; זאב צעיר היה זוכר את הלקח הזה וחושב עליו בכל שעות היום. אבל מוֹגְלִי שכח אותו מיד, שהרי לא היה אלא ילד - אם כי הוא היה קורא לעצמו זאב אילו היה מסוגל לדַבֵּר בשפת אנוש.

    שֶׁרֶה חַן נתקל בו תמיד ביער, כי בימים שאַקִילָה הזדקן ונחלש החל הנמר הצולע להתיידד עם הזאבים הצעירים בלהקה, והם הלכו אחריו כדי לזכות בשיירי מזון, דבר שאַקִילָה לעולם לא היה מרשה בימים שהיה בכוחו לקבוע את הגבולות. אחר־כך השמיע להם שֶׁרֶה חַן דברי חנופה, ותהה על כך שציידים צעירים ומוכשרים כמותם מסכימים שמנהיגיהם יהיו זאב נוטה למות וגור־אדם. "מספרים לי," הוסיף שֶׁרֶה חַן, "שבפגישות שלכם אתם לא מעיזים להביט אל תוך עיניו." והזאבים הצעירים נהמו בזעף ובסימור שיער.

    בַּגִירָה, שעיניו ואוזניו היו פקוחות בכל מקום, ידע קצת על כל זה ואמר למוֹגְלִי שוב ושוב, במילים רבות ושונות, שיבוא יום ושֶׁרֶה חַן יהרוג אותו; אבל מוֹגְלִי רק צחק ואמר: "יש לי להקה ויש לי אותך; ובַּלוּ, גם אם הוא עצלן כל כך, מסוגל להוריד מכה או שתיים להגנתי. ממה אני אפחד?"

    זה היה בוקר חם מאוד, ובמוחו של בַּגִירָה צצה מחשבה חדשה, מחשבה שנולדה בגלל משהו ששמע. אִיקִי הקיפוד הוא שסיפר לו זאת כנראה, וכשהיו שניהם במעמקי הג'ונגל והילד הניח את ראשו על עורו השחור והיפהפה של בַּגִירָה, פתח הפנתר ואמר: "אח קטן, כמה פעמים אמרתי לך כי שֶׁרֶה חַן הוא האויב שלך?"

    "פעמים רבות כל־כך, כמספר האגוזים על הדקל הזה," אמר מוֹגְלִי, שלא ידע כמובן לִספור. "אז מה? אני רוצה לישון, בַּגִירָה, ושֶׁרֶה חַן הוא כולו רק זנב ארוך ודיבור רעשני, כמו מַאוֹ הטַווס."

    "אבל עכשיו לא זמן מתאים לשינה. בַּלוּ יודע זאת; אני יודע זאת; הלהקה יודעת זאת; ואפילו הצבי הכי הכי טיפש יודע. גם טַבַּקִי אמר לך זאת."

    "הו! הו!" אמר מוֹגְלִי, "טַבַּקִי בא אלי לפני זמן לא רב ואמר משהו טיפשי וחצוף, שאני גור־אדם עירום שלא מסוגל למצוא אגוזי קַרְיָה; אבל אני תפסתי את טַבַּקִי בזנב ונפנפתי אותו פעמיים על גזע דקל, ללמד אותו לֶקח."

    "זה היה מעשה טיפשי, כי טַבַּקִי הוא עושה צרות, אבל הוא בכל זאת ניסה לומר לך דבר חשוב מאוד. פקח את עיניך, אח קטן. שֶׁרֶה חַן לא יעז להרוג אותך בג'ונגל; אבל זכור, אַקִילָה כבר זקן מאוד, ובקרוב יבוא היום שהוא כבר לא יצליח להרוג את טרפו, ואז יקיץ הקץ על מנהיגותו. רבים מהזאבים שהביטו בך כשהביאו אותך אל סלע המועצה בפעם הראשונה הזדקנו גם הם, והזאבים הצעירים מאמינים לַדברים ששֶׁרֶה חַן אומר להם, שאין מקום לגור־אדם בלהקה. בעוד זמן לא רב תהיה גבר."

    "ומה זה גבר שאסור לו לרוץ עם אחיו?" אמר מוֹגְלִי. "אני נולדתי בג'ונגל. קיימתי בנאמנות את חוקי הג'ונגל, ולא תמצא בג'ונגל זאב שלא הוצאתי לו קוץ מכפות־הרגליים. ברור שהם האחים שלי!"

    בַּגִירָה התמתח מלוא קומתו ועצם למחצה את עיניו.

    "אח קטן," אמר, "תמַשש כאן, מתחת לסנטר שלי."

    מוֹגְלִי הרים את ידו השחומה והחזקה ונגע בצווארו של בַּגִירָה, ששריריו הגליים הענקיים היו מכוסים כולם שיער נוצץ, וממש מתחת לסנטרו המשיי הוא גילה קרחת קטנה.

    "אין אף אחד בכל הג'ונגל שיודע שאני, בַּגִירָה, נושא את הסימן הזה - הסימן של הקוֹלר. ובכל זאת, אח קטן, נולדתי אצל בני־האדם, ואצל בני־האדם מתה אִמי - בכלובים בארמון המלך באוֹדֵיפּוֹר. משום כך שילמתי למועצה את מחיר חייך בלילה ההוא, כשהיית גור פעוט ועירום. כן, גם אני נולדתי אצל בני־האדם. בכלל לא ראיתי את הג'ונגל. האכילו אותי מתוך קערות ברזל מאחורי סורגים; עד שלילה אחד הרגשתי שאני בַּגִירָה - פנתר - ולא כלי משחק בידי אדם, ואז שברתי במכת כף אחת את המנעול הטיפשי ויצאתי לחופשי. ומפני שלמדתי את דרכי בני־האדם, נעשיתי בג'ונגל חיה נוראה ואיומה יותר משֶׁרֶה חַן. נכון?"

    "כן," אמר מוֹגְלִי, "כולם בג'ונגל פוחדים מבַּגִירָה, כולם, חוץ ממוֹגְלִי."

    "אה, אתה גור־אדם," אמר הפנתר השחור ברוך רב, "וכמו שאני חזרתי אל היער שלי, אתה חַייב לשוב בסופו של דבר אל בני־האדם, אל האנשים שהם אחיך - אם לא תיהרג במועצה הבאה."

    "אבל למה... למה שמישהו ירצה להרוג אותי?" שאל מוֹגְלִי.

    "הַבֵּט אלי," אמר בַּגִירָה.

    מוֹגְלִי נעץ את מבטו בין עיניו של הפנתר הגדול, והפנתר הפנה את ראשו הצדה לחצי דקה.

    "הנה, זו הסיבה," אמר, והעביר את כפתו על העלים. "אפילו אני לא מסוגל להביט אל תוך עיניך, ואני נולדתי אצל בני־האדם ואני אוהב אותך, אח קטן. האחרים שונאים אותך, כי העיניים שלהם לא יכולות לעמוד בפני מבטך, כי אתה חכם, כי שלפת קוצים מכפות רגליהם - כי אתה אדם."

    "לא ידעתי את הדברים האלה," אמר מוֹגְלִי לאִטו, ומצחו התקמט מעל גבותיו הסבוכות והשחורות.

    "מהו חוק הג'ונגל? קודם כול תכֵּה, ואחר־כך תלקק בלשונך. הם יודעים שאתה אדם לפי חוסר הזהירות שלך. אבל תהיה נבון. לבי אומר לי שביום שאַקִילָה לא יצליח לצוד את טרפו - ובאמת בכל פעם הוא מתקשה יותר ויותר להכריע את האַיִל - באותו יום תקום הלהקה נגדו וגם נגדך. הם יתאספו על סלע המועצה ואז - ואז - מצאתי!" קרא בַּגִירָה וקפץ על רגליו, "רֵד מהר אל הבתים של בני־האדם בעמק ותביא אתך משם את הפרח האדום שהם מגדלים לעצמם, וכך יהיה לך בבוא היום חבר רב־כוח יותר ממני ומבַּלוּ ומבני הלהקה שאוהבים אותך. תשיג את הפרח האדום."

    במילים האלה - "הפרח האדום" - התכוון בַּגִירָה לָאש, אלא ששום יצוּר בג'ונגל לא יעז לקרוא לאש בשמה. החיות כולן פוחדות ממנה פחד מוות וממציאות מאה דרכים לתאר אותה.

    "הפרח האדום?" אמר מוֹגְלִי, "זה שגדל ליד הבקתות שלהם, בחושך? אני אשיג אותו."

    "הנה כך מדבר גור־אדם," אמר בַּגִירָה בגאווה, "אבל תזכור שהוא גדל בתוך סלים קטנים. תשיג מהר פרח אחד ושמור אותו אצלך לשעת הצורך."

    "טוב!" אמר מוֹגְלִי, "אני הולך. אבל אתה בטוח, בַּגִירָה שלי," הוא כרך את זרועו סביב הצוואר הנהדר ונעץ את מבטו בעיניים הגדולות, "אתה בטוח שכל זה הוא מעשה ידיו של שֶׁרֶה חַן?"

    "בשם המנעול השבור ששִחרר אותי, אני בטוח, אח קטן."

    "אם ככה, בשם הפר ששילם תמורת חיי, אשלם לשֶׁרֶה חַן כגמולו, ואולי גם קצת יותר," אמר מוֹגְלִי ופנה לדרכו.

    "זה גבר. זה גבר שלם," אמר בַּגִירָה לעצמו וחזר לרבוץ. "הוי, שֶׁרֶה חַן, לא היה צַיִד שפל יותר מצֵיד הצפרדעים הזה שלך לפני עשר שנים."

     

    מוֹגְלִי רץ בכל כוחו, הרחיק עוד ועוד בתוך היער, ולבו בער. כשירד ערפל הערב הוא הגיע אל המערה, נשם עמוקות והסתכל למטה, אל מרחבי העמק. הגורים יצאו, אבל אימא זאבה, שהייתה בירכתי המערה, קלטה - על פי נשימתו - שמשהו מציק לצפרדעון שלה.

    "מה קרה, בן?" שאלה.

    "שמעתי כל מיני פטפוטים על שֶׁרֶה חַן," ענה בזעף. "הלילה אצא לצוד בין השדות החרושים." ובעודו מדבר זינק וגלש במורד הגבעה דרך השיחים אל הנחל הזורם בתחתית העמק. שם נעצר, כי שמע את יללות הלהקה שיצאה לצַיִד, שמע את קריאתו של אַיִל ניצוד ואת נחרתו של בעל החיים שנלכד. אחר־כך עלו נהמות מרות ומרושעות מגרונות הזאבים הצעירים: "אַקִילָה! אַקִילָה! עכשיו יַראה הזאב הבודד את כוחו! פַּנוּ דרך למנהיג הלהקה! קפוץ, אַקִילָה!"

    הזאב הבודד קפץ וכנראה החטיא את הטרף, כי מוֹגְלִי שמע את קול שיניו הנסגרות בנקישה ואחר־כך שמע את היבבה שבקעה לאחר שהאַיִל הפיל אותו בבעיטת רגל.

    הוא לא חיכה להמשך ורץ הלאה, וככל שהמשיך לרוץ כך נחלשו היללות מאחוריו, עד שנכנס אל השדות המעובדים שלידם גרו תושבי הכפר.

    "בַּגִירָה דיבר אמת," חשב בלבו והתנשם בשעה שהתיישב על ערימת מספוא ליד חלון של בקתה אחת, "מחר צפוי לאַקִילָה ולי יום ארוך."

    אחר־כך הצמיד את פניו אל החלון והביט באש הבוערת בתנור. הוא ראה אישה קמה ומזינה את האש בבולי עץ שחורים; וכשעלה הבוקר והערפילים היו לבנים וצוננים, ראה את ילדו של האדם לוקח סל נצרים ובתוכו שכבת עפר, ממלא אותו גושי פחם אדומים ולוהטים, עוטף אותו בשמיכה ויוצא לטפל בפרות שברפת.

    "זה הכול?" אמר מוֹגְלִי. "אם גור מסוגל לעשות את זה, אין מה לפחד." ואז קם וצעד אל מעבר לפינת הבית כדי לפגוש את הילד, חטף את הסל מידו ונעלם חיש בתוך הערפל, בעוד הילד זועק באימה.

    "הם דומים לי מאוד," אמר מוֹגְלִי ונשף לתוך הסל, כפי שעשתה האישה לפני רגע. "הדבר הזה ימות אם לא אתן לו לאכול." והוא הניח זרדים וקליפת עץ יבשה על הגושים האדומים. במחצית הדרך אל ראש הגבעה פגש את בַּגִירָה, שטל הבוקר כיסה את פרוותו כפנינים נוצצות.

    "אַקִילָה החטיא את הטרף," אמר הפנתר. "הם היו הורגים אותו בלילה שעבר, אבל הם רצו גם אותך. הם חיפשו אותך על הגבעה."

    "יצאתי אל השדות החרושים. אני מוכן. הַבֵּט!" אמר מוֹגְלִי והרים את סל האש.

    "יפה! ראיתי אנשים תוקעים פנימה ענף יבש ואחרי רגע פורח בקצהו הפֶּרח האדום. אינך פוחד?"

    "לא. למה? עכשיו אני זוכר - אם זה לא חלום - איך שכבתי, לפני שנעשיתי זאב, על יד פרח אדום, וזה היה חמים ונעים."

    כל אותו יום ישב מוֹגְלִי במערה - השגיח על סל האש, תקע פנימה זרדים יבשים וצפה בהם. לבסוף מצא ענף מתאים, ובערב, כשהגיע טַבַּקִי למערה ואמר לו בקולו הגס והחצוף שהוא נקרא אל סלע המועצה, הוא צחק בקול גדול עד שהתן הרים את רגליו ונמלט. אז קם מוֹגְלִי והלך אל המועצה, עדיין צוחק.

    אַקִילָה, הזאב הבודד, רבץ לצד הסלע שלו, כאות שהכתר של מנהיג הלהקה פנוי עכשיו, ושֶׁרֶה חַן הסתובב אנה ואנה עם המלווים שלו, הזאבים אוכלי השיירים, כשהוא מוחנף בגלוי. בַּגִירָה רבץ לצד מוֹגְלִי; סל האש היה מונח בין ברכיו של הנער. לאחר שנאספו כולם קם שֶׁרֶה חַן לשאת דברים - דבר שלא היה מעז לעשות כל עוד היה אַקִילָה במלוא כוחו.

    "אין לו זכות לדבר," לחש בַּגִירָה, "תגיד את זה. הוא בן של כלב. הוא ייבהל."

    מוֹגְלִי קפץ על רגליו וקרא בקול:

    "בני העם החופשי! האם שֶׁרֶה חַן מנהיג את הלהקה הזאת? מה לנמר ולכתר המנהיגות?"

    "ראיתי שתפקיד המנהיג פנוי ונתבקשתי לדבר..." פתח שֶׁרֶה חַן.

    "מי ביקש ממך?" שאל מוֹגְלִי. "האם אנחנו תנים המתרפסים לפני שוחט הבקר הזה? מנהיגות הלהקה שייכת ללהקה בלבד."

    יללות וקריאות נישאו מסביב: "שתוק, גור־אדם שכמותך!..." "הניחו לו לדבר, הוא שמר על חוקי הג'ונגל," ולבסוף רעמו קולותיהם של קשישי הלהקה: "הניחו לזאב המת לדבר." לאחר שמנהיג הלהקה מחטיא את טרפו הוא זוכה לכינוי "הזאב המת", ונקרא כך כל עוד הוא חי, דבר שאינו נמשך זמן רב.

    אַקִילָה הרים בלאות את ראשו הזקן:

    "בני עמי החופשי, וגם אתם, התנים של שֶׁרֶה חַן; עונות רבות הובלתי אתכם בצַּיִד, ובכל ימי הַנהָגָתי לא נפל אפילו אחד מכם במלכודת, גם לא היה לבעל מום. ועתה החטאתי את הטרף. אתם יודעים איך תוכננה המזימה הזו. אתם יודעים שגררתם אותי אל אַיִל חזק וצעיר כדי לגלות את חולשתי ברבים. הדבר נעשה בפיקחות רבה, וזכותכם להרוג אותי עכשיו, כאן, על סלע המועצה. ועל כן אני שואל: מי יבוא לשים קץ לחיי הזאב הבודד? כי זכותי היא, על פי חוק הג'ונגל, לתבוע שתיגשו אלי אחד־אחד."

    דומייה ארוכה נפלה, כי שום זאב יחיד לא העז ללחום באַקִילָה עד מוות. ואז קם שֶׁרֶה חַן ושאג: "בהה! מה נטפלנו אל הטיפש חסר השיניים הזה? הוא כבר נדון למוּת! גור־האדם, הוא זה שחי כאן זמן רב מדי. בני העם החופשי, הוא היה הטרף שלי מההתחלה. תנו לי אותו. אינני יכול לסבול את האדם־זאב השוטה הזה. כבר עשר עונות הוא מטריד את הג'ונגל. תנו לי את גור־האדם, או שאצוד כאן כל הזמן ואתם לא תקבלו ממני גם עצם אחת. הוא אדם, בנו של אדם, ואני שונא אותו בכל עצמותי!"

    ואז עלתה נהמה מפי מחצית הלהקה ויותר: "אדם! אדם! מה עושה גור־אדם בתוכנו? שילך לו למקומו שלו!"

    "ואז כל הכפר יקום נגדנו?" צווח שֶׁרֶה חַן. "לא! תנו לי אותו. הוא אדם, ואף אחד מאתנו לא יכול להביט אל תוך עיניו."

    אַקִילָה הרים שוב את ראשו ואמר: "הוא אוכל אתנו את מזוננו. הוא ישן אתנו. הוא עוזר לנו בצַּיִד. הוא לא הפר שום חוק אחד מחוקי הג'ונגל."

    "וגם שילמתי תמורתו בפר כשהוא התקבל ללהקה. שוויו של פר נמוך, אבל כבודו של בַּגִירָה הוא דבר שראוי אולי להילחם עליו," אמר בַּגִירָה בקולו השקט ביותר.

    "פר מלפני עשר שנים," פלטו זאבי הלהקה בבוז, "מה מעניינות אותנו עצמות בנות עשר שנים?"

    "או ההבטחות שנתתם?" הוסיף בַּגִירָה, שיניו הלבנות נחשפות בין שפתיו, "אכן מתאים לכם הכינוי עם חופשי!"

    "שום גור־אדם לא רשאי להצטרף לעמי הג'ונגל," נהם שֶׁרֶה חַן, "תנו לי אותו!"

    "הוא אחינו בכול, חוץ מבדם," המשיך אַקִילָה ואמר, "ואתם רוצים להרוג אותו כאן! אמת, חייתי זמן רב מדי. כמה מכם אוכלים בשר בקר, ושמעתי שיש ביניכם שהולכים באישון לילה אחרי שֶׁרֶה חַן וחוטפים ילדים מפתחי הבתים בכפר. לכן אני יודע שאתם פחדנים, ודברי מכוּונים אל פחדנים. אני יודע שעלי למות, וחיי כבר אינם שווים, שאם לא כן הייתי מציע את חיי תמורת גור־האדם. אבל למען כבודה של הלהקה - עניין קטן, ששכחתם את קיומו כי אין לכם מנהיג - אני מבטיח שאם תניחו לגור־האדם ללכת למקום שהוא שייך אליו, אני לא אחשוף בבוא יומי גם שן אחת נגדכם. אמות בלא קרב. וכך יינצלו חייהם של שלושה מבני הלהקה לפחות. יותר מזה אינני יכול לעשות; אך אם תעשו כן, אוכל למנוע מכם את החרפה של הריגת אח חף מפשע - אח שצורף אל הלהקה על־פי חוק הג'ונגל בכוחם של מילת חסד ותשלום."

    "הוא אדם - אדם - אדם!" נהמה הלהקה, ומרבית הזאבים החלו להתאסף סביב שֶׁרֶה חַן, שהחל לכשכש בזנבו.

    "עכשיו גורלך בידיך," אמר בַּגִירָה למוֹגְלִי, "לא נוכל לעשות עכשיו שום דבר. רק להילחם."

    מוֹגְלִי קם והזדקף, סל האש בידיו. אחר־כך מתח את זרועותיו ופיהק אל מול פני המועצה; אבל הוא רעד כולו מכעס ומצער, כי הזאבים - כמנהגם - אף פעם לא גילו לו עד כמה הם שונאים אותו.

    "הקשיבו!" קרא, "אין טעם בכל פטפוטי הכלבים האלה. כל כך הרבה פעמים הערב אמרתם לי שאני אדם (ובעצם הייתי מוכן להיות זאב בלהקה שלכם עד סוף ימי), עד שאני מרגיש שדבריכם נכונים. על כן לא אקרא לכם עוד אחים, אלא סַג (כלבים), כפי שבני אדם אמורים לקרוא לכם. מה תעשו ומה לא תעשו, לא אתם תאמרו; זהו ענייני. וכדי להציג את זה ביתר בירור, הנה הבאתי אני, האדם, אל המקום הזה מעט מן הפרח האדום, שאתם, כלבים, פוחדים ממנו כל־כך."

    הוא הטיל את סל האש על הקרקע, וכמה גחלים אדומות הציתו אש בעשבים היבשים והם התלקחו מיד. המועצה כולה נרתעה באימה מפני הלהבות המזנקות.

    מוֹגְלִי תקע את הענף היבש שבידו לתוך האש והענף נדלק בקול נפץ, ואז נופף אותו סביב ראשו לעיני הזאבים הרועדים מפחד.

    "אתה אדון המקום הזה," אמר בַּגִירָה בקול נמוך, "תציל את החיים של אַקִילָה. הוא תמיד היה ידידך."

    אַקִילָה, הזאב הזקן והאכזר שמעולם לא התחנן על חייו, שלח מבט מעורר רחמים אל מוֹגְלִי, שעמד עירום ושׂערו השחור והארוך התבדר סביב כתפיו לאורו של הענף הבוער, המרקיד את הצללים סביב־סביב.

    "טוב!" אמר מוֹגְלִי, ועיניו נעו סביב לאִטן, "אני רואה שאתם באמת כלבים. אני הולך מכם אל בני עמי - אם אמנם הם יהיו בני עמי. הג'ונגל נסגר בפני, ואני צריך לשכוח את שפתכם ואת חברתכם. אבל אני אהיה רחמן יותר מכם. אתם הייתם אחַי בכול, רק לא בדם, ועל כן אני מבטיח לכם שכאדם בין בני־האדם לא אסגיר אתכם לידי בני־האדם, לא אבגוד בכם כפי שאתם בגדתם בי." הוא בעט ברגלו באש והגִצים התעופפו לכל עבר. "לא תהיה כל מלחמה בין מישהו מאתנו בלהקה. אבל אני צריך לפרוע עוד חוב אחד לפני שאלך." הוא צעד קדימה, אל המקום שישב שם שֶׁרֶה חַן ועיניו ממצמצות בטמטום מול הלהבות, ותפס בציצת סנטרו.

    "קום, כלב!" קרא מוֹגְלִי, "קום כשאדם מדבר אליך, וָלא - אעלה את פרוותך באש!"

    אוזניו של שֶׁרֶה חַן צנחו לאחור על ראשו, והוא עצם את עיניו, כי הענף הבוער היה קרוב אליו מאוד.

    "קוטל הבקר הזה אמר שהוא רוצה להרוג אותי כאן, על סלע המועצה, כי לא הרג אותי כשהייתי גור. על כך אנחנו מכים כלבים כשאנחנו בני אדם. הזז את השפם, לוּנְגְרִי, ואני אתקע לך את הפרח האדום בגרון!"

    הוא חבט בענף על ראשו של שֶׁרֶה חַן, והנמר ייבב ויילל בייסורי אימה.

    "פָּה! חתול־יערות שרוף - תסתלק מכאן! אבל תזכור, כשאבוא שוב אל סלע המועצה, כראוי לבן־אדם, תהיה על ראשי פרווה של שֶׁרֶה חַן. ובנוגע לעניינים האחרים, אַקִילָה חופשי ללכת ולחיות כרצונו. אתם לא תהרגו אותו, כי אני לא רוצה. גם אינני חושב שאתם אמורים להמשיך לשבת כאן ולשרבב לשון כאילו אתם בעלי ערך, ולא כלבים שאני מגרש - הנה כך! תסתלקו!"

    האש בערה בזעם בקצה הענף, ומוֹגְלִי הניף אותו ימינה ושמאלה סביב המעגל, עד שהזאבים נסו ביללה כשניצוצות חורכים את פרוותם. לבסוף לא נותרו על הסלע אלא אַקִילָה, בַּגִירָה וכעשרה זאבים שעמדו לימינו של מוֹגְלִי. ואז התחיל משהו להכאיב למוֹגְלִי עמוק בתוכו; כל ימי חייו לא הרגיש כאב כזה, והוא עצר את נשימתו ובכה, והדמעות זלגו על פניו.

    "מה זה? מה זה?" אמר, "אני לא רוצה לעזוב את הג'ונגל, ואני לא יודע מה הדבר הזה. אני הולך למות, בַּגִירָה?"

    "לא, אח קטן. אלה הן רק דמעות, כאלה שבני־אדם נעזרים בהן," אמר בַּגִירָה. "עכשיו אני יודע שאתה אדם, וכבר לא גור־אדם. אכן, הג'ונגל נסגר בפניך מהיום והלאה. תן להן לזלוג, מוֹגְלִי. אלה רק דמעות."

    ומוֹגְלִי ישב ובכה כאילו נשבר לבו; הוא לא בכה אף פעם לפני כן.

    "עכשיו," אמר, "אלך אל בני־האדם. אבל קודם כול אגיד שלום לאמי."

    והוא הלך אל המערה של אמו ושל אבא זאב, ובכה אל תוך פרוותה, וארבעת הגורים נהמו בקול בוכים.

    "לא תשכחו אותי?" שאל מוֹגְלִי.

    "לא נשכח אותך לעולם," אמרו הגורים. "תבוא אל רגלי הגבעה כשתהיה אדם, ואנחנו נדבר אליך; ואנחנו נבוא אל השדות לשחק אתך בלילה."

    "חזור מהר!" אמר אבא זאב, "הוֹ, צפרדעון חכם שלי, חזור מהר; כי בקרוב נהיה זקנים, אמך ואני."

    "חזור מהר," אמרה אימא זאבה, "בני הקט והפעוט; שמע, בן בני־אדם, אני אוהבת אותך יותר משאהבתי אי־פעם את הגורים שלי."

    "אני מבטיח לחזור," אמר מוֹגְלִי, "וכשאבוא, זה יהיה כדי לפרושׂ את הפרווה של שֶׁרֶה חַן על סלע המועצה. אל תשכחו אותי! אִמרו לכל שוכני הג'ונגל שלא ישכחו אותי לעולם!"

    השחר התחיל להאיר כשירד מוֹגְלִי לבדו מן הגבעה כדי לפגוש את היצוּרים המופלאים האלה הנקראים בני־אדם.

    • רודיארד קיפלינג
    • רודיארד קיפלינג

      ג'וזף רודיארד קיפלינג (באנגלית: Joseph Rudyard Kipling;‏ 30 בדצמבר 1865 - 18 בינואר 1936) היה מספר סיפורים קצרים, סופר ומשורר אנגלי שהתפרסם בימיו כמפארה של האימפריה הבריטית וחייליה וכיום מפורסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שלו ובמיוחד ספר הג'ונגל, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1907 (היה הסופר הבריטי הראשון שזכה בפרס).

      סיפוריו של קיפלינג זכו לפופולריות בזכות יכולתו הבלתי רגילה כמספר ספורים טבעי. אופיינית לסיפוריו היא ההילה הרומנטית של גיבוריו וסיפורי ההרפתקאות אשר מתרחשים בארצות אקזוטיות עבור הקורא המערבי. בסיפורי הילדים שלו, שזכו וזוכים עד היום, להצלחה רבה, קיפלינג מגלה סימפטיה לעולמם של הילדים ובמקביל, גישה סאטירית לעולמם של המבוגרים. קיפלינג היה חלוץ בהצגת בעלי חיים כדמויות בספרות הילדים.
      שירתו של קיפלינג שהייתה בעלת חריזה סדורה, איבדה אולי את חינה בעיני מבקרי הספרות וחובבי השירה, אך נשארה פופולרית מאוד, עד היום, בקרב הקהל הרחב. במיוחד ידוע השיר "אם" שהקהל האנגלי הרחב בחר בו ב-1995 כשיר המוכר והאהוב ביותר בשפה האנגלית.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות