הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ספרדים
  • ספרדים
    אלייט אבקסיס | תרגום: אביגיל בורשטיין
    כנרת זמורה-דביר | 2012 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 352 עמ' מודפסים

    האם אדם יכול להימלט מגורלו? תוהה אסתר ויטל. אסתר, יהודייה מרוקאית שנולדה בשטרסבורג, כורעת תחת עול המסורת והמשפחה, אך כשהיא בוחרת באהבה כמפלט, לוכד אותה כל מה שחשבה שנמלטה ממנו. ערב חתונתה מגלה אסתר את כשפי עין הרע ואת הסוד הנורא המכתים אותה. דרך חקירת שורשיה בוחנת אלייט אבקסיס ברגש ובבקיאות את תולדות יהודי מרוקו מאז ימי האינקוויזיציה ועד ימינו, את היריבויות, את התרבות ואת האמונות. ספרדים הוא הרומן הגדול של יהדות ספרד. אלייט אבקסיס, סופרת ופילוסופית יהודייה, גדלה בסביבה דתית אדוקה. ספריה עוסקים בחקירת חיי היומיום, ולא פעם היא משתמשת בחומרים מחייה שלה. היתה מועמדת לפרסים הצרפתיים הספרותיים הנחשבים גוֹנקוּר ופֵמִינָה. ספרדים זכה בפרס אלברטו בנבניסט לשנת 2010, המוענק לספר שנכתב בצרפתית ועוסק בעולם היהודי־איברי. ספרה אירוע משמח ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    92 73.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר
     
    לכולנו זהויות מרובות
     
    כולנו מגיעים מארץ כלשהי, מעיר או מרחוב שמגדירים אותנו ומטביעים בנו חותם. אנו צאצאים של תרבות אבותינו הכולאת אותנו ובה בעת מַפרה אותנו. בחיינו אנו מגלמים תפקידים המשתנים על פי המצב ובן השיח, על פי המקום והשעה: אנו קיימים, רבי־פנים גם לעצמנו, מבלי שנדע את מקור הזהויות המגיחות בניגוד לרצוננו ומגדירות אותנו, את מעשינו, את מחשבותינו ואת רגשותינו. העבר שלנו משתלט עלינו ומשתמש בנו, ואנו בתורנו משתלטים עליו ומשתמשים בו כדי להבין מי אנחנו. החקירה האינסופית שתחילתה בבכי הראשון אינה מסתיימת לעולם — היא־היא הנקראת חיים.
    אנו שחקנים בעלילה המורכבת מכל סיפורי העבר שלנו ומן המחוות והמחשבות של אבות־אבותינו. כל אחד ואחד יכול לומר: זה הסיפור שלי, כפי שחייתי אותו, זה שהטביע בי חותם, זה שעושה אותי שונה מהאחרים, הסיפור שמגדיר אותי באמת ובתמים, שכן דרכו אני קיים. אנחנו פרי הדורות, התוצר הסופי של מחזורי חיים, אהבות ושנאות, מלחמות ושלום, אי־צדק ושמחות, דרמה ועונג, התקוממות ופיוס, חלומות וטינה, סודות, מילים, משפטים הנלחשים ומבוטאים דרכנו מבלי שנדע זאת. אנחנו העולם העתיק. וגם האנשים שמוֹרדים בסיפורם, הרי אין הם אלא מגדירים את עצמם דרכו כשהם מגדירים את עצמם לעומתו. אחרים, פגועים ומפוחדים, מעדיפים לשתוק ואינם חושבים מה מספרת שתיקתם, הרמה כל כך עד כי היא משתיקה את כל המילים האחרות. וישנם אחרים — סופרים ומשוררים — הבוחרים לכתוב את הסיפור כדי להתבטא וכדי לבנות תיבה לתרבות שמקננת בנו ושדרכה אנו קיימים, פועלים, חיים, חשים ואוהבים, וכדי להבין אולי בסוף הדרך מי אנו, דרך מה שהיינו ומה שהיו כל האחרים, קרובינו, אבות־אבותינו שמעולם לא הכרנו, שמתו זה מכבר אך עדיין ממשיכים לחיות דרכנו. אלו שאנו מכירים מקרוב ואלו שחיים בנו בלי ידיעתנו, אלו שמפעילים אותנו בבלי דעת, בניגוד לרצוננו, דווקא כשאנו בטוחים שאנו פועלים מתוך בחירה חופשית, ובלי להבין שאנו הולכים בנעליהם והננו נשאים מרדניים וחשאיים של נצחיותם.
    כך הירהר מואיז ויטל באותו ערב בבית הכנסת הקטן והנטוש. מלבדו היו שם ספר התורה בארון העדות, כיסאות המתפללים ולצדו אביו הקשיש והעיוור סעדיה.
    נכדתו של סעדיה ויטל עמדה להינשא, והוא חשב על פֶס. אך אתמול עזב את עירו וכבר התגעגע אליה. מחוץ לחומותיה הרגיש אבוד, פגיע.
    סעדיה הקשיש הניח את ידו על יד בנו כפי שעשה כשמואיז היה ילד ונהג להוביל אותו. על אף הצדעיים המאפירים נראה מואיז, בחליפתו הלבנה ובעיניו הכהות, כמו גבר צעיר לצד האב שקמטים עמוקים חרשו את פניו כשבילים במדבר צחיח. מואיז התבונן באביו הקשיש בכבוד אין־קץ. הוא השתייך לעולם אחר ולמאה רחוקה. הוא לבש גלבייה מזרחית ממשי, וכל תנועותיו אמרו דרך ארץ ונימוס, חציו מזרחי וחציו ימי־ביניימי.
    סעדיה ישב כפי שישב בסלון הערבי בפֶס, מוקף ספרים. אצלו בבית התפקעו המדפים מספרים בעברית, בערבית ובצרפתית, רובם ספרים עתיקים. בלילות היו תלמידי חכמים ומקובלים מתכנסים כדי ללמוד איתו. לפעמים למדו עד אור הבוקר.
    בבית הכנסת הקטן כיבד מואיז את אביו בתה רותח, שמזג מקומקום שהחזיק גבוה מעל הכוס, כנהוג. סעדיה אהב את הצליל ואת הניחוח המריר של הנענע המרוקאית.
    "זה מזכיר לי את אמא שלך," אמר סעדיה. "כשהיתה מוזגת בשבת את התה אחרי הדָפִינָה. זה היה תה עם צליל וטעם מיוחדים. היינו מוסיפים לו שיבא..."
    "התה עם שיבא של אמא, לא טעמתי טוב כמותו בחיי," אמר מואיז.
    "הוא היה מתוק־מתוק, כמו זה. זאת היתה מתיקות אמיתית!"
    "והדגים? זוכר את העלוזה שאמא היתה מכינה לשישי בערב?"
    "איזה מעדן! הכול הולך לאיבוד בסוף, בני. תעשה מה שתעשה, ככה זה."
    סעדיה קירב את התה אל שפתיו והמתין בסבלנות שמואיז יחשוף את הסיבה לשיחה בארבע עיניים.
    "אני חייב לספר לך משהו חשוב, אבא. משהו שאתה לא יודע, שאף אחד לא יודע. סוד נורא שאני נושא בלב כבר יותר מדי זמן. הסוד חונק אותי ועומד להרוס את חיי בתי. בגלל זה ביקשתי שתבוא לכאן הערב, לפני החתונה שלה."
    סעדיה פתח את פיו, אך לא השמיע הגה. ידו תופפה על השולחן בחיפזון.
    "חכה... תן לי את התרופות שלי, בני, ואז תספר."
    מואיז הושיט לו את הכדורים, וסעדיה בלע אותם בלגימת מים.
    "מה אתה חושב על החתונה של אסתר?" המשיך מואיז בזהירות, מבוהל מחיוורונו של אביו.
    "זאת שמחה לחתֵן בת. אפילו שזה לא קל, אני יודע."
    "אסתר," אמר מואיז. "תמיד אהבתי אותה כמו את מרים, שאלוהים ישמור עליהן! אבל היום אני מרגיש שהיא מתקוממת נגדי ומחפשת את עצמה. אני לא חושב שהיא בחרה בבעל הנכון. ואני חושב שאני יודע למה בחרה דווקא בו."
    "בני, הצעירים היום הם לא כמו פעם. הם רוצים אהבה! מי הכניס להם את זה לראש? אצלנו חתונה לא היתה בשביל האהבה. לא היה שום קשר בין השתיים! כבר בדור שלך הדברים השתנו!... היום אנשים מתגרשים בגלל כל שטות. אתה חושב שהייתי מאוהב באמא שלך? מה פתאום! היא בישלה לי וטיפלה בי, וזאת היתה האהבה! אבל שלא תטעה, היה לה אופי! אתה זוכר, בני, כשהיא היתה מתעצבנת? שלושה ימים לא היתה מבשלת. היינו אוכלים לחם, שמן וזיתים. אמא שלך תמיד היתה מגישה לי ראשון, היא היתה מחלקת את הכדורים לקופסת התרופות הקטנה... זאת אהבה! כל השאר זה רק מילים. עכשיו ספר לי מה יש לך נגד החתן שלך, שארל הזה. דע לך שאף אחד לא יכול לקחת ממך את בתך. הבת שלך היא כמו חלק ממך, בני. אתה חינכת אותה. היא אוהבת אותך כמו שאתה אוהב אותה."
    "אני לא בטוח, אבא."
    "מה העניין, בני?" קטע אותו סעדיה, "אתה לא רוצה ללכת מחר לחתונה הזאת?"
    "אני כבר לא יודע."
    "אני מקווה שהפעם זה לא קשור לאחד הריבים הישנים! מה שהרג אותנו, מואיז, זה הריבים הפנימיים. תראה מה קרה לנו! במקום לשמוח על זה שהילדים שלנו מתחתנים, אנחנו רבים אחד עם השני, וכל זה בשביל מה? כי האחד מפֶס, השני ממוגדור, והשלישי ממקנס. השנאה הורגת אותנו, השנאה ששוררת בינינו. אז הוא ממקנס, שארל, אז מה? אתה לא מרוצה שהיא מתחתנת עם מקנסי? היה יכול להיות יותר גרוע! היא היתה עלולה להתחתן עם מישהו ממרקש."
    "או עם טוניסאי."
    "הנה, בני, אתה רואה, המצב לא כל כך גרוע!"
    "לא," חשב מואיז, "אבל הדבר שרציתי לספר לך הרבה יותר גרוע. ובכל זאת, אני לא מסוגל לספר לך. זה יהרוג אותך."
    "מחר אתה תלך לחתונה של בתך, ואני אבוא איתך. נלך יחד, בני, מפני שזאת שמחה! וכשיבוא המשיח, אתה חושב שהוא יבדיל בין אנשי פס, מקנס ומוגדור? לא! גם את המרקשים הוא ייקח. ואפילו את הטוניסאים."
    "אבא, אתה מאמין שהמשיח יבוא?"
    "אני מאמין, יקירי, אני מאמין. אחרת, מה הטעם? אבל הוא לא יבוא היום. הגאולה תגיע כשכל ניצוצות הקדושה יתאחדו לאור שמימי. ותפקידו של האדם לדאוג שכך יקרה. אחרי שאלוהים ברא את העולם, הוא פרש ממנו כדי שהאדם יהיה חופשי. אלוהים שלנו הוא אלוהים נפקד, אלוהים שאנחנו לא יודעים לבטא את שמו, אלוהים שאנחנו מנסים לזמֵן בכינויים מסתוריים מבלי לדעת מי הוא."
    שני הגברים לגמו את התה בקולניות וסובבו את הכפית בתוך הכוס בתנועות זהות, כאילו התשובה לשאלות המטאפיזיות נמצאת בתוך התה עם הנענע. והיא אכן נמצאת שם, באופן שבו בוחרים את הנענע, מניחים אותה במים הרותחים עם תה ירוק וכמות סוכר מדויקת, לא הרבה מדי ולא מעט מדי. טעימה מגן עדן. אותו גן עדן שנמצא בעולם הזה ורק בו. כאן ועכשיו. ואולי ברגע הזה שבו יושבים אב ובן יחד ושותים תה בבית הכנסת הקטן, שם נמצא גן עדן, ממש שם, מתחת לרגליהם או מעל לראשיהם?
    "עכשיו תגיד לי, אבא," אמר מואיז. "למה באת עד לכאן? אתה הרי אף פעם לא נוסע. למה עשית את הנסיעה הארוכה הזאת?"
    דממה כבדה התפשטה בבית הכנסת הנטוש. מואיז השתתק כדי להקשיב לדברי אביו, מילים שהעריך כל כך, ועם זאת התקשה כל כך לשמוע. כמה קשה לאב לדבר עם בנו ולבן לדבר עם אביו. הבן ניסה לגלות לאב את הסוד שהגדיר את חייו ורבץ על לבו מאז ומעולם, וגם לאב היה סוד שהמתין לסוף חייו כדי להתגלות.
    "באתי מרחוק, בני, לא רק בגלל החתונה של אסתר. החובה קוראת לי. כמו שאתה יודע, ימי ספורים. אני חייב לדבר איתך עכשיו."
    הקשיש קם על רגליו. הוא נשען על מקלו ובחן את מואיז בעיניים מלאות עוצמה ואור, עיניים שאינן רואות דבר.
    "באתי," אמר, "כדי לגלות לך את סוד הספרדים!"
    • אלייט אבקסיס
    • אלייט אבקסיס

      אלייט אבקסיס נולדה בשטרסבורג בשנת 1969 למשפחה יהודית ממוצא מרוקאי. בצעירותה למדה פילוסופיה בפריז במוסד היוקרתי "אקול נורמל סופרייר" ושימשה כמה שנים כמרצה באוניברסיטה של קאן. בהמשך עזבה אבקסיס את העולם האקדמי כדי להקדיש את זמנה לכתיבה. ספרה La Répudiée ("המגורשת") זכה בפרס הספרותי Prix des Écrivains Croyants והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הרומן של האקדמיה הצרפתית. כחלק מהתחקיר שעשתה לקראת כתיבתו חיה אבקסיס בשכונת מאה שערים בירושלים. הספר אף עובד לסרט בשם "קדוש" (1999) בידי הבמאי עמוס גיתאי. ספר נוסף של אבקסיס שעובד לסרט הוא Un Heureux Événement ("אירוע משמח"), של הבמאי הצרפתי רמי בזנסון. ספריה תורגמו לשמונה־עשרה שפות. אבקסיס מתגוררת כיום בפריז.

     
    ירון אביטוב
    |
    מקור ראשון
    |
    27/04/15
     
    יונתן אסתרקין
    |
    nrg
    |
    19/03/12
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • שיר ענוג
    • הוואלס האיטי של הצבים
    • באין לי מולדת
    • אני עדיין כאן
    • הנכדה של מר לין
    • הבית שאהבתי
    • האמת על פרשת הארי קברט
    • הנערה מברוקלין
    • כניעה
    • המפה והטריטוריה
    • בבית הקפה של הנעורים האבודים
    • האישה עם הפנקס האדום