הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סע הביתה, ינקי
  • סע הביתה, ינקי
    כנרת זמורה-דביר | ספטמבר 2017 | פרוזה מקור, שואה | 272 עמ' מודפסים
    ⋅ היחסים של ינקי עם נשים תמיד עולים על שרטון והוא לא מבין למה עד שיעל, חברת ילדות יפה וסוערת, שולחת אותו לפענח את התעלומה הגדולה המלווה את חייו: מסתורין היעלמותה של אמו.
    ⋅ ינקי, קרייתי שנדד לתל אביב והצליח בעסקים, עוזב הכול בהחלטה של רגע, נוסע לאירופה, שם הוא נקלע להרפתקאות מוזרות ונפגש עם מכרים מעברה של אמו, ניצולת מלחמת העולם השנייה.  הוא שומע את סיפור השואה מזוויות שונות, לומד על מאבקן ההרואי של נשים יהודיות יפות שנאנסו בזמן המלחמה ועל התבוסה הצורבת שנושאים עמם הגברים שחיו לצידן.
    ⋅ האם הגילויים הדרמטיים מן העבר ופתרון סוד היעלמה של אמו יפייסו את נפשו של ינקי וישפיעו על יחסו לנשים ועל החלטותיו לגבי חייו בעתיד?
    ⋅ בסגנונו הייחודי מספר אודי מירון סיפור מפתיע, מעורר מחשבה, שנון ונוגע ללב, על גברים ועל נשים, על אימהות ובנים ועל סודות ושקרים.
    ⋅ "בכישרון סיפורי וברגישות מוביל אודי מירון את גיבורו ינקי למסע חקירה מותח ולעתים משעשע בעקבות גורלה של אמו, שהוא גם מסע נפשי של התבגרות בן הדור השני לשואה. נשאבתי מרותקת."                                                                יהודית קציר
    ⋅ "אודי מירון מתאר ברגישות ובעדינות את המסע של ינקי בעקבות הוריו, את כאב החשיפה של סודותיהם. בחכמה של מספר שאינו כל־יודע הוא מביא את הגיבור שלו להשלמה עם מציאות שנותרו בה סודות, ולתחושת פיוס הן עם הוריו והן עם עצמו."       שולמית לפיד 
     
    אודי מירון נולד בשנת 1951, גדל בקריית חיים, יו"ר חברת תקשורת, מהבולטות בארץ. ספרו הראשון "על החיים ועל המוות" ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2004.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    94 75.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1. פברואר
     
    אשתי הראשונה, בחורה אמריקאית בשם דִי, נהגה להטיח בי שאני איש קר וחסר רגשות — "תשעים אחוז שכל ועשרה אחוז לב", כהגדרתה. לא נפגעתי, החיים לימדו אותי להיות גבר רציונלי ואת צעדי אני שוקל באופן מפוכח וזהיר, כך שמטבע הדברים אני סולד מאמונות תפלות, מלבד אחת, אמונה טיפשית שמלווה אותי מאז ימי ילדותי — אני ירא את חודש פברואר ומדי שנה מייחל לסיומו.
    בסוף חודש דצמבר שנת 1960 נסעה אמי לצרפת באונייה "תיאודור הרצל" לטפל בחברתה החולה, לולה. היא הבטיחה שתחזור יומיים לפני יום הולדתי השמיני ותביא לי מתנה, משאית עם "הֵייבר", כזאת שהארגז שלה מתהפך.
    בעשרים בפברואר, ארבעה ימים לפני היום המיוחל, בעיצומו של משחק כדורגל עם ילדי השכונה, קרא לי אבא. "יָנקי, בוא, ותביא איתך את המסור הגדול מהאינטרסול, אנחנו בונים מחסן בחצר."
    הייתי מורגל בקריאות מעין אלה. שנאתי אותן, אך לא העזתי להתקומם. זו היתה דרכו לקטוע את ה"משחקים הטיפשיים" שלי כהגדרתו, ולגרום לי לעשות "משהו מועיל" עם עצמי. לזכותו ייאמר שהוא תמיד עשה "משהו מועיל", בעיקר כשהיה עצוב ומסוגר, וכזה היה מצבו רוב הזמן. הוא תיקן, ניקה, פירק, הרכיב, סידר. תמיד יעיל, תמיד בנחישות, כאילו חייבים למהר ולגמור משהו, כאילו עוד מעט תתחיל כאן איזו מלחמה, ואנחנו עדיין לא ערוכים לה.
    טיפסתי לאינטרסול והורדתי את המסור הגדול שהיה תלוי על שני ווים בממלכתו של אבא, כוך קטן מעל חדר האמבטיה שבו איחסן את כלי העבודה שלו.
    מתנשף, הגעתי לחלקה האחורי של החצר והמסור הגדול בידי. אבא חיכה לי. הוא נראה מוטרד מהרגיל. בצעדים מדודים סימן את גבולות המחסן המיועד ובפינותיו קבע מוטות עץ, "קְרֶשִׁים". אל הקְרֶשִׁים הצמיד לוחות פח גליים. התפקיד שלי היה לאחוז בכל כוחי בלוחות הפח, והוא, בשתיקה, הלם בפטישו הכבד בראשי המסמרים, תפר אותם, מסמר אחרי מסמר, לוח אחר לוח.
    ואז החל לרדת גשם.
    מיהרנו למצוא מחסה במחסן, מתחת לחלק הגג שבנייתו הושלמה. הגשם יצר קיר מים שניגר מהגג אל האדמה. הבטתי בטיפות המקפצות בשלולית המתהווה לרגלינו וקיוויתי שהגשם יימשך ויימשך, ושאבא ואני נמשיך לעמוד כך, זה לצד זה, שני גברים בתוך בית קטן שבנו לעצמם, ושקיר המים יוסיף לחצוץ בינינו לבין העולם. מדי פעם שלח אבא יד לבדוק את עוצמת הטיפות, רטן על הגשם המחורבן ועל המחסן המחורבן ועל הזמן היקר שהולך לו סתם לאיבוד. התפילות שלי כנראה היו חזקות משלו, כי הגשם המשיך לרדת. אבל אז כרע אבא ברך על החול הרטוב ואחז בכתפי כפי שלא עשה מעולם, הביט בי ואמר בקול רך שלא הכרתי, "ינקי, יש משהו שאתה צריך לדעת... אמא... נסעה לאוסטרליה."
    הגשם הכה בחוזקה בלוחות הפח מעל לראשינו. אבא השפיל את עיניו ועקב אחר אצבעו ששירטטה עיגול בחול הלח. החלטתי להילחם, קיוויתי שאולי אם אשתף אותו בסוד שלי ושל אמא, יבין שטעה. "לא, אבא, אמא נסעה לצרפת והיא תחזור בדיוק בעוד ארבעה ימים, היא אמרה שהיא תביא לי משאית עם הייבר ליום הולדת."
    אבא השלים את העיגול ששירטט בחול הלח והוסיף לו גם עיניים ופה מחייך. "אז זהו, ינקי," הוא נאנח, "היא לא תחזור בעוד ארבעה ימים. אנחנו נחגוג לך יום הולדת בלעדיה. אמא נסעה לאוסטרליה."
    עולמי הישן חמק לו מבין אצבעותי. אבל עדיין הייתי נחוש לא לוותר. "אבל אבא, אוסטרליה זה בקצה השני של העולם!"
    אבא ניער את ידיו מהחול שדבק בהן, נשא אלי את מבטו והניח יד כבדה על כתפי. "היה לה קשה כאן בארץ, ינקי... אתה יודע כמה היא סבלה בחמסינים ועם היתושים האלה."
    לסתותי התהדקו בתחושה מוכרת של בכי מתקרב ואבא אימץ אותי אל חזהו.
    "תהיה חזק," אמר בלחש. "אל תבכה. זה מה שהיא בחרה... אוסטרליה, וכל השאר סתם דיבורים."
    • אודי מירון
    • אודי מירון

      אודי מירון נולד בשנת 1951 וגדל בקריית חיים. מנכ"ל חברת תקשורת, מהבולטים בישראל. ספרו "על החיים ועל המוות" יצא לאור בהוצאת כתר.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות