הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סנטרל פארק
  • סנטרל פארק
    גיום מוסו | תרגום: אביגיל בורשטיין
    כנרת זמורה-דביר | 2016 | מתח ופעולה, פרוזה תרגום | 272 עמ' מודפסים
    אליס וגבריאל לא זוכרים דבר מהלילה הקודם...
    ועם זאת, הם לא מוכנים לשכוח אותו.
     
    ניו יורק, השעה שמונה בבוקר. אליס, שוטרת פריזאית צעירה, וגבריאל, פסנתרן ג'ז אמריקאי, מתעוררים אזוקים זה לזה על ספסל בסנטרל פארק.
    הם לא מכירים ולא זוכרים שנפגשו.
    בערב הקודם אליס בילתה עם חברות בשאנז אליזה, ואילו גבריאל ניגן במועדון בדבלין.
    בלתי אפשרי? ואף על פי כן...
    כל כך הרבה שאלות מבולבלות עולות בהם. איך הם הגיעו למצב הזה? של מי הדם המכתים את חולצתה של אליס? למה חסר כדור באקדח שלה?
    לאליס וגבריאל אין ברירה אלא לנסות לברר מה קרה להם. אין להם מושג שמה שהם עומדים לגלות יהפוך את חייהם על פיהם.
     
    גיום מוסו נולד בצרפת ב־1974, והוא הסופר המצליח ביותר בצרפת. בנה של ספרנית, שכבר בגיל 10 חלם להפוך לסופר. ספריו תורגמו ל־33 שפות ונמכרו עד כה ב־18 מיליון עותקים. 
     
    "גיום מוסו עושה זאת שוב. 'סנטרל פארק' משאיר את הקורא בלי נשימה עד לעמוד האחרון. הרפתקה מסחררת שנמשכת פחות מ-24 שעות כמו נסיעה ברולרקוסטר."
     
    - גרדיאן
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    94 75.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק 1
    נודעת1
    1 כשמו של מותחן בבימויו של היצ'קוק.
     
    1
    אליס
    אני מאמין שבתוך כל אדם שוכן לו אדם אחר, אדם זר.
    סטיבן קינג2
     
    בתחילה משב רוח עז צולף בפנים.
    אוושת עלים. מלמול רחוק של פלג. ציוץ ציפורים בלתי נראות. קרני שמש ראשונות נרמזות מבעד לרעלת העפעפיים העצומים עדיין.
    אחר כך התפצחות ענפים. ריח אדמה רטובה ועלים נרקבים. וריח היער העז של חזזיות אפורות.
    במרחק זמזום לא ברור, חלומי, צורמני.
    אליס שפר פקחה את העיניים במאמץ. אור היום העולה עיוור אותה, טל השחר הדביק את בגדיה לגופה. זיעה קפואה כיסתה את עורה והיא רעדה. גרונה היה יבש, ופיה מלא בטעמו האַלים של אפר. מפרקיה דאבו, איבריה התאבנו. המוּדעוּת שלה התערפלה.
    כשקמה היא ראתה ששכבה על ספסל כפרי עשוי עץ גס. לתדהמתה, גילתה פתאום גוף של גבר, גדול וחסון, מצונף לצדה ונשען עליה.
    אליס החניקה צעקה ולבה התחיל לדהור. היא ניסתה לסגת, נפלה על האדמה וקמה בקפיצה. באותו הרגע היא שמה לב שידה הימנית אזוקה לידו השמאלית של הזר. היא נרתעה, אבל הגבר לא זז.
    לעזאזל!
    לבה הלם בחזהּ. מבט חטוף בשעון: פני שעון הפאטק הישן שלה היו שרוטים, אבל המנגנון המשיך לעבוד. השעון חסר הלאוּת הצביע על יום שלישי, 8 באוקטובר, שעה שמונה בבוקר.
    איפה אני, לעזאזל?! היא שאלה וניגבה את פניה המיוזעות בשרוול.
    היא הביטה סביב כדי לאמוד את המצב. היא נמצאה בלב יער זהוב וסתווי, מוקפת צמחייה מגוונת, רעננה וסבוכה. קרחת יער פראית ודוממת מוקפת אלונים, שיחים צפופים ומדפי סלע. לא היה איש באזור, ובנסיבות הקיימות עדיף שכך.
    אליס הרימה את מבטה. האור היה יפה, רך, בלתי מציאותי כמעט. פתיתים ריצדו בין עלי עץ אולמוס עצום ומרהיב, ששורשיו ניקבו מרבד עלים טחוב.
    יער רמבויה? פונטנבלו? יער ונסן? היא ניחשה.
    הנוף היה גלויה מעוררת התפעלות, שעמדה בסתירה לאלימות היקיצה הסוריאליסטית לצדו של זר גמור.
    היא רכנה בזהירות כדי להיטיב לראות את פניו. גבר בן שלושים וחמש־ארבעים, שיער חום סתור וסנטר עטור זיפים טריים.
    גופה?
    היא כרעה והניחה שלוש אצבעות לאורך צווארו, מימין לגרגרת. הדופק שחשה שם הרגיע אותה. האיש חסר הכרה, אבל בחיים. היא בחנה אותו בתשומת לב. האם היא מכירה אותו? האם הוא עבריין שהיא שלחה לכלא? חבר ילדות שהיא לא מזהה? לא, תווי פניו לא היו מוכרים לה כהוא זה.
    אליס הסיטה מעיניה כמה קווצות שיער בלונדיניות ובחנה את צמיד המתכת שחיבר אותה אל האיש. הוא היה מדגם סטנדרטי, עם אבטחה כפולה, ששימש משטרות רבות וכוחות אבטחה פרטיים ברחבי העולם. ייתכן מאוד שאלה בכלל האזיקים שלה עצמה. אליס פישפשה בכיס הג'ינס שלה בתקווה למצוא שם מפתח.
    המפתח לא היה שם. לעומת זאת, מהכיס הפנימי של ז'קט העור ביצבץ קנה. היא לפתה אותו בהקלה. מן הסתם, זהו אקדח השירות שלה. אלא שזה לא היה אקדח מדגם סיג סאואר ששימש את שוטרי מחלק הרצח, אלא גלוק 22 בלתי מוכר. היא רצתה לבדוק את המחסנית, אבל התקשתה לעשות זאת עם יד קשורה. אחרי כמה התפתלויות זהירות, כדי לא להעיר את הזר, היא בכל זאת הצליחה במשימה. נראה שחסר קליע. בזמן מישוש האקדח היא שמה לב שהקת מכוסה דם יבש. היא פתחה את הז'קט לרווחה וראתה שפסי דם קרוש מכתימים גם את חולצתה.
    לעזאזל! מה עשיתי?
    בידה הפנויה עיסתה אליס את עיניה. עכשיו הלמה ברקותיה מיגרנה עזה, ואליס הרגישה כאילו גולגולתה נתונה במלחציים. היא לקחה נשימה עמוקה כדי להרחיק את הפחד וניסתה למקד את זיכרונותיה.
    אתמול בערב היא יצאה לחגוג עם שלוש חברות בשאנז אליזה. היא שתתה הרבה, כוסית ועוד כוסית, בכמה ברים: "המונלייט", "הקומה השלישית", "הלונדונדרי"... ארבע החברות נפרדו קצת לפני חצות. היא חזרה לבד אל מכוניתה שחנתה בחניון תת־קרקעי בשדירות פרנקלין־רוזוולט ואז...
    חור שחור. צעיף צמרירי נכרך סביב זיכרונותיה. מוחה נתקל ברִיק. זיכרונה שוּתק, קפא, נחסם בתמונה האחרונה הזאת.
    קדימה, עוד מאמץ קטן, לעזאזל! מה קרה אחר כך?
    היא ראתה את עצמה בבירור משלמת על החניה במכונה האוטומטית ויורדת במדרגות לקומה מינוס שלוש. היא שתתה יותר מדי, זה בטוח. היא התנודדה עד שהגיעה לאאודי הקטנה שלה, פתחה את הדלת, התיישבה במושב הנהג ו...
    כלום.
    היא ניסתה להתרכז, אבל חומת לבֵנים חסמה כל גישה לזיכרונותיה. חומת אדריאנוס התרוממה מול מחשבותיה, חומת סין שבלמה את מאמציה הכושלים.
    היא בלעה רוק. בהלתה גברה. היער הזה, הדם על החולצה, האקדח הזר... זה לא היה הנגאובר רגיל בעקבות ערב של בילויים. אם היא לא זוכרת איך הגיעה לכאן, ברור שסיממו אותה. אולי איזה פסיכי שפך לה סם אונס למשקה. יכול להיות. בתור שוטרת, היא נתקלה בשנים האחרונות בכמה מקרים של שימוש בסמי אונס. היא הדפה את המחשבה לפינה במוחה והחלה לרוקן את כיסיה: הארנק נעלם, עם תעודת השוטרת בתוכו. היא נשארה בלי מסמכי זיהוי, בלי כסף ובלי טלפון נייד.
    עכשיו הצטרפה חרדה לפחד.
    ענף נשבר, וענן של ציפורי סבכי התעופף מעלה. כמה עלים צרובי שמש הסתחררו באוויר וליטפו את פניה של אליס. בידה השמאלית היא סגרה את רוכסן הז'קט, נעזרת בסנטרה כדי למתוח את חלקו העליון. כשעשתה זאת, היא ראתה שבפנים כף ידה נכתב משהו בעט. כמה ספרות שנרשמו בחיפזון, כמו פתק־תשובות־למבחן של תיכוניסטית שמאיים לדהות:
    2125558900
    מה המספר הזה? האם היא רשמה אותו? אולי, לא בטוח... היא חשבה בעודה בוחנת את כתב היד.
    היא עצמה עיניים לרגע בבהלה.
    היא סירבה להתייאש. כל הסימנים הצביעו על כך שבמהלך הלילה התרחש אירוע חמור. לה עצמה אמנם לא היה שום זיכרון ממה שהתרחש, אבל הגבר שאליו היתה קשורה ירענן את זיכרונה במהירות. כך קיוותה לפחות.
    ידיד או אויב?
    כיוון שלא ידעה את התשובה, היא דחפה את המחסנית לתוך הגלוק ודרכה את הנשק. בידה החופשית היא כיוונה את הקנה אל בן הלוויה שלה וטילטלה אותו בחוזקה.
    "הי! תתעורר!"
    הגבר לא הגיב.
    "זוז כבר!" היא זירזה אותו, מנערת את כתפו.
    הוא מיצמץ, החניק פיהוק והתיישב במאמץ. כשפקח עיניים נדרך לנוכח קנה האקדח, שהיה במרחק סנטימטרים ספורים מרקתו.
    הוא הביט באליס בעיניים מכווצות והפנה את ראשו לכל עבר, משתאה אל מול הנוף המיוער שסביבו.
    כעבור כמה שניות של תדהמה הוא בלע רוק, פתח את הפה ושאל, "מי את, לעזאזל? מה אנחנו עושים כאן?"
    2 "אפלה מוחלטת, אין כוכבים", בתרגום כנרת היגינס דוידי, מודן, 2011.
    • גיום מוסו
    • גיום מוסו
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות