הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סיפור של גרמני
  • סיפור של גרמני
    סבסטיאן הפנר | תרגום: שולמית וולקוב
    חרגול | 2002 | שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 208 עמ' מודפסים

    חוויותיו של גרמני צעיר, לא יהודי, ממלחמת העולם הראשונה ועד השנה הראשונה לעליית היטלר לשלטון, וצאתו של המחבר לגלות מרצון באנגליה. בסגנון בהיר ואירוני, לפעמים מחשמל ממש, הוא מאפשר לקורא בן זמננו להרגיש, ואולי אף להבין, משהו ממה שקרה שם.

    "מה שהציל אותי היה – האף שלי. יש לי חוש ריח רוחני מפותח למדי, או במילים אחרות, חוש לערכים (וללא-ערכים!) – האסתטי, האנושי, המוסרי והפוליטי – של השקפות עולם שונות. לרוע המזל, לרוב הגרמנים אין חוש כזה כלל. החכמים שביניהם מסוגלים אולי לשקול את ערכו הסגולי של משהו – וגם זאת בחוסר-טעם, ולמרות השימוש שהם עושים בהפשטה ובהסקת מסקנות לוגיות – גם כשאפשר להבחין מייד, בעזרת חוש הריח, שהעניין מסריח. אני נהגתי כבר אז לגבש את השקפותי המוצקות המעטות באמצעות חוש הריח שלי.
    "בכל מה שקשור לנאצים, הכריע אפי באופן חד-משמעי. לא היה טעם לנסות לברר איזו ממטרותיהם ומכוונותיהם, כביכול, ראויה לוויכוח, או שיש לה לפחות 'הצדקה היסטורית' – כשמכל העסק עלה הריח שעלה ממנו. לרגע לא שגיתי באשליות לגבי הנאצים. ידעתי מייד שהם האויב – האויב שלי ושל כל מה שהיה יקר לי. אבל טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו. באותו זמן נטיתי לא להתייחס אליהם לגמרי ברצינות – עמדה נפוצה בין מתנגדיהם חסרי-הניסיון, שעזרה להם הרבה אז, ועוזרת להם גם היום.
    "יש מעט דברים מגוחכים יותר מאותה שלווה מהורהרת ומרוחקת שמתוכה אני ושכמותי השקפנו – כצופים בתא תיאטרון – על ראשית המהפכה הנאצית בגרמניה; מהלך שכוּון בדיוק הולך וגדל לחיסולנו."

    את הדברים האלה כתב סבסטיאן הפנר ב-1939, כמה שנים לאחר שגלה מרצון מגרמניה לא מטעמים אידיאולוגיים ולא מפני שהיה יהודי. הוא לא פירסמם מעולם. אולי סבר שהם אינטימיים מדי, אולי חשש שהם עשויים להיות מובנים שלא כראוי, אולי תפס בחוש שזמנו של הספר הזה טרם הגיע. רק אחרי מותו ב-1999 ראה הספר אור, והפך מייד לרב-מכר ענק שעורר גם שערורייה סביב נסיונות להטיל ספק באותנטיות שלו. חוש הריח המחודד של הפנר מוביל אותו בתיאור חוויותיו הבלתי-אמצעיות בגרמניה מפרוץ מלחמת העולם הראשונה, סופה, המשבר הכלכלי והתרבותי בשנות העשרים, ובעיקר השנים הראשונות לעליית הנאצים. גם אם לא ראה תמיד, או לא יכול היה לראות, את היקף החורבן העומד להתרחש -- בעיקר מרכיביו הבחין הפנר הבחן היטב. סיפורו הוא ניסיון להסביר את החורבן הזה, והוא כתוב בכישרון רב, בסגנון פשוט אך אלגנטי, חריף ואירוני, לעיתים מחשמל ממש.

    ריימונד פרטצל (Pretzel), שנודע לימים כסבסטיאן הפנר – עיתונאי והיסטוריון – נולד בברלין בשנת 1907, בן למשפחה מן המעמד הבינוני המשכיל, והתעתד לשרת כמו אביו בבירוקרטיה המשפטית של פרוסיה. הוא תיעב את הנאצים, ובשנת 1938 עזב את גרמניה לאנגליה, וחזר למולדתו רק ב-1954. כשנפטר בשנת 1999 היו מאחוריו כמעט חמישה עשורים של פעילות פובליציסטית במערב-גרמניה – בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה. במקביל פירסם ספרים בנושאים היסטוריים שונים, שהידוע בהם הוא ספרו על היטלר, המצוי גם בתרגום לעברית (היטלר: החידה האיומה ופשרה, בתרגום חיים איזק, שוקן 1979). את מרבית רשימותיו העיתונאיות פירסם הפנר בעיתונות המייצגת קו פוליטי מרכזי או אף ימינה מן המרכז. כעיתונאי היה הפנר לא-צפוי לחלוטין: מעולם לא היה חייב לאיש דבר, מעולם לא השתייך אירגונית למחנה פוליטי זה או אחר, ומעולם לא חשש מתגובות-נגד או מפולמוס.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    69 48.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    .1
    העניין שבו עוסק הסיפור שיסופר להלן הוא סוג של דו-קרב.
    זהו דו-קרב בין שני אויבים בלתי שווים בעליל: המדינה - אדירת כוח, חזקה וחסרת מעצורים, ואדם פרטי אחד - קטן, אנונימי ובלתי מוכר. הדו-קרב הזה אינו מתרחש בזירה הנחשבת בדרך-כלל כזירה פוליטית; האדם הפרטי איננו מדינאי, ועוד פחות ניתן לראות בו קושר קשר או "אויב המדינה". הוא מוצא עצמו לאורך כל התקופה במגננה, ואינו רוצה אלא להגן על מה שנראה לו כעצם חייו, אישיותו וכבודו הפרטי. המדינה שבה הוא חי, ושאיתה יש לו עסק, מתקיפה את כל אלה ללא הרף ובאמצעים הברוטליים ביותר - אם גם מגושמים במקצת.
    באיומים נוראים דורשת ממנו המדינה שיוותר על חבריו, יעזוב את חברותיו, יתכחש להשקפותיו, יאמץ השקפות מוכתבות, יברך לשלום אחרת ממה שהוא רגיל, יאכל וישתה אחרת ממה שהוא אוהב, יבלה את זמנו הפנוי בעיסוקים שהוא מתעב, ויעמיד את עצמו לרשות הרפתקה פסולה בעיניו, העומדת בניגוד לעברו ובניגוד ל"אני" שלו, ומעל לכל - שיעשה כל זאת בהתלהבות ללא גבול ומתוך הכרת תודה.
    האדם הפרטי מסרב. אין הוא מוכן למתקפה המכוונת נגדו, הוא לא נולד גיבור, בוודאי לא קדוש מעונה. הוא פשוט איש ממוצע עם הרבה חולשות, ויתר על כן תוצר של תקופה מסוכנת: אבל לזאת הוא מסרב. וכך הוא מוצא את עצמו בעיצומו של דו-קרב, בלי התלהבות, במשיכת כתפיים בעצם, אך בהחלטה נחושה שלא להיכנע. ברור שהוא הרבה יותר חלש מן היריב הניצב נגדו, אך לעומת זאת קצת יותר גמיש. עוד נראה איך הוא מתמרן, מתחמק, ולפתע מתקיף שוב; איך הוא שומר על שיווי משקל ונמלט ברגע האחרון ממהלומות קשות. יהיה עלינו להודות שבשביל אדם ממוצע לגמרי, בלי תכונות מיוחדות של גבורה או נכונות להקרבה, הוא מחזיק מעמד בכבוד. ואף-על-פי-כן נראה איך הוא פורש לבסוף מן הקרב, או - אם תרצו - נאלץ להעביר אותו למישור אחר.
    המדינה היא הרייך הגרמני, האדם הפרטי הוא אני. אולי תמצאו עניין במשחק הזה (אני מקווה שהוא אכן יהיה מעניין!). אך אינני עוסק בו רק כדי לבדר. יש לי מטרה אחרת, הקרובה יותר לליבי.
    הדו-קרב הפרטי שלי עם הרייך השלישי איננו מהלך בודד. אלפים ומאות אלפים של דו-קרבות כאלה, שבהם מבקש אדם פרטי אחד לגונן על האני הפרטי שלו ועל כבודו הפרטי נגד מדינה צוררת ורבת-עוצמה, מתנהלים זה שש שנים בגרמניה, כל אחד בבידוד מוחלט, וכולם הרחק מעין הציבור. אחדים מן המתמודדים, אמיצים יותר או נכונים יותר להקרבה, הלכו יותר רחוק ממני: עד למחנות הריכוז, למשל, לעיתים אפילו עד לגרדום - מועמדים ראויים לאנדרטת זיכרון עתידית. אחרים הובסו כבר בשלב מוקדם יותר, והיום הם אנשי מילואים של הס"א, רוגנים בסתר או אחראים על אחד מבנייני המגורים שמנהלת מערכת הסעד הנאצית. אפשר שהמקרה שלי הוא מקרה ביניים. ניתן לבדוק באמצעותו מהם סיכוייו של אדם החי בגרמניה של ימינו.
    בינתיים נראה שזה עניין חסר תקווה למדי. זה לא היה בהכרח כה חסר תקווה אילו רצה בכך העולם שמחוץ לגרמניה. ואני סבור שיש לָעולם החיצון עניין לרצות שהחיים האלה יהיו קצת פחות חסרי תקווה. כך אפשר היה אולי לא למנוע את המלחמה, זה כבר מאוחר מדי - אבל לפחות לקצר אותה בשנתיים-שלוש. שהרי הגרמנים בעלי הרצון הטוב, אלה שאינם מבקשים אלא להגן על השלום הפרטי ועל החירות הפרטית שלהם, מגינים בו-בזמן, בלי שידעו זאת, גם על משהו אחר: על שלומו וחירותו של העולם כולו.
    לכן נראה לי שעדיין כדאי להפנות את תשומת ליבו של העולם למתרחש באותה גרמניה עלומה.
    בספר הזה אני מבקש רק לספֵּר, לא להטיף מוסר. אך לסֵפֶר עצמו יש בכל זאת מוסר השכל, מוסר השכל אילם, כמו אותו "נושא אחר וגדול יותר" בווריאציות 'אניגמה' של אלגר, נושא "שעובר בכל ומעל לכל".* לא איכפת לי שהקורא ישכח לאחר הקריאה את כל ההרפתקאות והתהפוכות שבסיפורי. אך אהיה מרוצה מאוד אם לא ישכח את מוסר ההשכל, שעליו איני אומר דבר.

    • סבסטיאן הפנר
    • סבסטיאן הפנר

      ריימונד פרטצל (Pretzel), שנודע לימים כסבסטיאן הפנר – עיתונאי והיסטוריון – נולד בברלין בשנת 1907, בן למשפחה מן המעמד הבינוני המשכיל, והתעתד לשרת כמו אביו בבירוקרטיה המשפטית של פרוסיה. הוא תיעב את הנאצים, ובשנת 1938 עזב את גרמניה לאנגליה, וחזר למולדתו רק ב-1954. כשנפטר בשנת 1999 היו מאחוריו כמעט חמישה עשורים של פעילות פובליציסטית במערב-גרמניה – בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה. במקביל פירסם ספרים בנושאים היסטוריים שונים, שהידוע בהם הוא ספרו על היטלר, המצוי גם בתרגום לעברית (היטלר: החידה האיומה ופשרה, בתרגום חיים איזק, שוקן 1979). את מרבית רשימותיו העיתונאיות פירסם הפנר בעיתונות המייצגת קו פוליטי מרכזי או אף ימינה מן המרכז. כעיתונאי היה הפנר לא-צפוי לחלוטין: מעולם לא היה חייב לאיש דבר, מעולם לא השתייך אירגונית למחנה פוליטי זה או אחר, ומעולם לא חשש מתגובות-נגד או מפולמוס.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נקמתו של הרשל גרינשפן
    • בגן חיות הטרף
    • מינכן
    • 1939
    • לפני המבול
    • #ברלין45: הימים האחרונים של הרייך השלישי
    • ברלין 1961
    • ברלין, סוף
    • נוברדוק
    • ההיסטוריה של ההיסטוריה
    • ברלין במלחמה
    • הדרך לספטמבר 1939