הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סיפורי דרך
  • סיפורי דרך
    יהלומים | מאי 2019 | רומן רומנטי | 314 עמ' מודפסים
    סיפורי דרך הוא פרויקט משותף של הוצאת יהלומים ונבחרת ייחודית של כותבות וכותבים, חלקם ותיקים יותר וחלקם פחות, שהעזו לחלום וחיברו יחד אנתולוגיה מרתקת של סיפורים קצרים שהמשותף להם הוא חופשות וסיפורי מסע. ספרים קודמים: חלומות בהקיץ ויותר מסתם אגדות.
     
    אנחנו מזמינים אתכם להצטרף למסע בין המילים, אז תארזו מזוודות והצטרפו אלינו לטיול, לחופשה חורפית בשלג או אולי תעדיפו לנפוש מול ים כחול? בדרך תפגשו זוג שחזר למקום שבו התאהבו לראשונה וגם תפגשו אישה נמלטת, האם היא תצליח לברוח? תקראו על אהבת ילדות ותתהו האם היא תתממש? תתרגשו מסיפור על נתינה ועל אהבה ללא תנאים, תצחקו מפגישה בשחקים, תופתעו מסוף בלתי צפוי שישאיר אתכם נפעמים ואף תעצרו את נשימתכם בקרב יריות סוער. אוסף הסיפורים ייקח אתכם אל מקומות רחוקים ואל נבכי הנפש. האם המסע הוא בריחה, אולי חיפוש עצמי ואולי במקרה גם יגשים משאלה? האם מזומן לנו סוף טוב או התמודדות עם מציאות החיים המאתגרת?
     
    זאת ועוד תמצאו בקובץ הסיפורים הזה, ותחושו גם אתם שותפים בהרפתקה.
     
    לינדה מזרחי | שרון צוהר | אן רוז | מירב לוין ישראל | זיו עמית | סנדרה הבה | חן ביטון | מריה כהן | מרב בן־שושן | שובל מימון | אביבה סרור בייגל | הדר בן איטח | פנינה עזר | דולב בן ארוש | ספיר כהן | אילור צבר־סטולרו | סבטלנה מאן | עינת קליינפלץ | נתנאל דמין | מאיה קראוס ברדה | נעמה לוי | רבקה סאסי | מירב ביזאוי | אלה בלוך | אלינור לוגסי | מורן מאיר שלום | תמרה לאופר
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1. על הקצה / לינדה מזרחי
     
    כשפקחתי את עיניי, חזרו כל חושיי לאט לפעולה. שמעתי צפצופים באוזניים והרחתי ריח נעים. לא הצלחתי להיזכר מה קרה לי ואיך הגעתי לכאן, או אפילו מי אני. נלחצתי. סרקתי את החדר. חיפשתי בין הדברים שניצבו על השידה חפצים שאולי אזהה, משהו שירמוז לי איפה אני. על השידה ניצב אגרטל שקוף ובו פרחים. משהו בי אמר לי שאני מכירה את הסוג הזה של הפרחים אבל לא הצלחתי לזכור מהו. עיניי נתקלו בארון בגדים וחשתי צורך לפתוח אותו ולראות מה אוכל למצוא בתוכו. חיפשתי במבטי את היציאה, פתח שדרכו אוכל לברוח. איתרתי רק יציאה אחת מהחדר, וזו הייתה דלת. לא היו חלונות וחיפשתי אחר פתחי אוורור. רגע, למה עשיתי את זה? זה היה מוזר. ניסיתי לקום וכאב חד פילח את בטני. נגעתי בה וחשתי בתחבושת. אלוהים אדירים, מה קרה לי? יש מצב שנחטפתי והוציאו לי כליה?
    פחד חלחל בי. שמתי לב שהייתי מכוסה בשמיכה. לבשתי מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. שמעתי רעשים מכיוון הדלת. היא נפתחה. גבר יפהפה, אבל לא יפה כמו דוגמן אלא בעל מראה מחוספס וקשוח, נכנס לחדר. ליבי החסיר פעימה בגלל יופיו, או שאולי היה זה בגלל הפחד שחשתי.
    "קמת," הוא אמר בהפתעה.
    "מי אתה?"
    "איך את מרגישה?" שאל.
    "מה עשית לי? למה אני חבושה?"
    "את לא זוכרת?"
    "לא, איפה אני?" שאלתי.
    "את במקום מוגן, אף אחד לא יפגע בך כאן," אמר.
    "למה שמישהו ירצה לפגוע בי?"
    "מה את זוכרת?"
    "כלום," הודיתי. ואז הבנתי שיכול להיות שהוא זה שחטף אותי. "איך הגעתי לכאן? איפה אני בכלל?"
    "מצאתי אותך שרועה על החוף שלי."
    "החוף שלך?"
    "אנחנו באיטליה. לווילה שלי יש חוף פרטי. אין לי מושג איך הגעת לכאן, תנסי להיזכר."
    "אני מנסה!" באמת ניסיתי, אבל שום תמונה ברורה לא עלתה במוחי, רק בלגן של תמונות ואירועים לא ברורים. כאילו הכול נמחק. "איטליה?" שאלתי בקול. מה לי ולאיטליה?
    "איפה את גרה?"
    "אני לא זוכרת," מלמלתי.
    "הבאתי לך אוכל." הוא הגיש לי מרק. הריח גרם לי להבין שהייתי ממש רעבה. אכלתי אותו בשקיקה.
    "תודה רבה," אמרתי ושתיתי מכוס המים.
    "אין בעד מה," הוא ענה, ורק באותו רגע הבנתי שאף שהוא ניסה להשרות עליי תחושת ביטחון, אסור לי לסמוך עליו. יכול להיות שהוא חטף אותי וביצע בי ניתוחים לא חוקיים. מצד שני, אם זה היה המצב, הוא היה זורק אותי באיזה חור ולא מטפל בי.
    "אני צריכה ללכת."
    "לאן? אמרת שאת לא זוכרת כלום."
    "נכון, אבל אני לא יכולה להישאר אצלך בבית."
    "את יכולה להישאר עד שהזיכרון שלך יחזור אלייך."
    "לא, תודה."
    "איך תרדי מהאי?"
    "אנחנו על אי?"
    "כן, על אי מבודד, אני מגיע לכאן בעזרת מסוק."
    אלוהים, ראשי התחיל להסתובב שוב. הייתי כלואה על אי.
    "מתי אתה נוסע מכאן?"
    "בעוד שבועיים. אני בחופשה."
    "אני צריכה לחזור. בבקשה, קח אותי לעיר, לקונסוליה, שם בטח יוכלו לעזור לי."
    "אני לא בטוח שזה רעיון טוב, את פצועה. אני חושב שמישהו ניסה לפגוע בך."
    הנחתי את היד על הבטן, למה שמישהו ירצה לפגוע בי? לא הצלחתי להיזכר, לעזאזל.
    "את רוצה לצאת מהחדר? לנשום אוויר בחוץ?"
    "כן," הורדתי את השמיכה מעליי וניסיתי לעמוד. חשתי סחרחורת קלה. הוא אחז בידיי.
    "את בסדר?"
    "כן." השתחררתי מאחיזתו. יצאנו למסדרון וירדנו במדרגות. נעזרתי במעקה. "אתה גר כאן לבד?" גבר כזה חתיך לא יכול להיות לבד.
    "כן, יצאתי לחופשה לבד."
    "איך קוראים לך?"
    "אנטוניו."
    השם שלו התנגן בראשי, היה בו משהו מוכר.
    "אני לא זוכרת איך קוראים לי," אמרתי.
    "זה יחזור אלייך, אל תדאגי."
    "אני מקווה."
    נכנסנו לסלון. מייד תרתי בעיניי אחר חפצים שאולי אזהה ויעזרו לי להשלים את החסר. בחנתי גם את פתחי היציאה, אף שלא הבנתי למה אני עושה את זה. לאחר שאיתרתי שתי דלתות, שלושה חלונות זכוכית רחבים וחמישה פתחי אוורור, די נדהמתי שבכלל היה לי חשוב לדעת את הדברים האלה. יכולתי לראות שהבית היה יוקרתי מאוד. על הרצפה היו שטיחים מקיר לקיר, וחפצי אומנות יקרים וייחודיים היו מונחים בכל פינה.
    "שנצא החוצה?"
    "כן." יצאנו למרפסת ענקית. "כל השטח הזה שייך לך?"
    הוא הנהן ומשך עבורי כיסא. על השולחן חיכה לנו קנקן מיץ תפוזים טרי. הוא מזג עבורי מהמיץ, הניח את הכוס מולי ומזג גם עבורו. ברגע של חוסר תשומת לב הוא הפיל את הכוס שלי. באינסטינקט תפסתי אותה באוויר, בלי לשפוך טיפה. הסתכלתי על ידי שהחזיקה בכוס והייתי בהלם. הוא הסתכל עליי בחיוך מרוצה, לקח את הכוס מידי והניח אותה על השולחן בלי לומר דבר. מההלם חיבקתי את עצמי.
    "קר לך?"
    "לא, נעים פה." ניסיתי לא לחשוב על מה שקרה כרגע.
    "אני מגיע לכאן כדי להירגע מהשגרה העמוסה."
    "אפשר לשאול במה אתה עוסק?"
    "בנדל"ן."
    "יפה."
    פתאום שמענו רעש של מסוק מעלינו וראינו גברים לבושים בשחור גולשים בחבלים ממסוק ורצים לכיוון הבית. קפאתי במקום. הרגשתי כמו בתוך סרט ולרגע הייתי בטוחה שמותחים אותי לאחת מתוכניות המתיחות שרואים בטלוויזיה. אנטוניו משך בידי ודחף אותי לתוך הבית. ברגע שנכנסנו הוא לחץ על כפתור בקיר, סורגים אטומים לאור כיסו את החלונות ואורות חירום נדלקו בבית. הוא הסתובב אליי.
    "בייבי, אני חייב שתחזרי אליי," הוא התחנן.
    "אני לא יודעת מה אתה רוצה שאעשה," אמרתי בחשש.
    הוא הלך לכיוון ארון הספרים, הזיז את אחד הספרים והקיר נפתח וחשף לעיניי מחסן ענקי, שהיה מלא בכלי נשק מכל הסוגים והמינים. הוא החל להתחמש וזרק לכיווני נשק. תפסתי אותו בידי, משכתי את בית הבליעה לאחור, וידאתי שאין כדור בקנה, הוצאתי את המחסנית, בדקתי אותה והחזרתי אותה למקום. גופי פעל על אוטומט.
    "איך, לעזאזל, אני יודעת מה עושים עם אקדח?" שאלתי והתקרבתי אליו.
    "את גנבת, ובין הטובות בעולם."
    "לא יכול להיות."
    "יכול להיות." בחוץ נשמעו יריות. הוא הסתכל במצלמות האבטחה מחוץ לבית וראינו את האנשים תופסים עמדות. הוא התקרב אל התריס ופתח בו פתח צר, הסתכל במצלמות והתחיל לירות. "החושים שלך מחודדים," הוא אמר, "בכוונה הפלתי את הכוס ותפסת אותה בלי לשפוך טיפה. את חושבת שכל אחד יכול לעשות את זה?"
    באמת שמתי לב לזה אך התעלמתי. "אני מקווה שכן," אמרתי, אבל ידעתי שאין סיכוי שלבן אדם רגיל יש אינסטינקטים כאלו מחודדים. הוא המשיך לירות לכיוון האנשים והם ירו על הבית. אצבעותיי עקצצו, רציתי לירות באקדח.
    "נחטפת לפני שלושה ימים," הוא אמר, "ומאז ניסיתי לאתר אותך. מצאתי אותך לפני עשרים וארבע שעות, מחוסרת הכרה וסכין נעוצה בבטן שלך. חיטאתי ותפרתי את המקום, את תהיי בסדר, תישאר לך רק צלקת."
    "אני לא מבינה."
    "את ואני שותפים, אוהבים, הגנבים הכי טובים בעולם. גנבנו יהלום ששווה מיליארדים מהעבריין הכי גדול במזרח התיכון והוא לא אהב את זה, בלשון המעטה. הוא איתר אותנו ולצערי הצליח לחטוף אותך, אבל הצלחתי לעלות על עקבותיו ולהציל אותך."
    "אלוהים ישמור."
    "אני די בטוח שעמדת בעינויים ולא סיפרת לו איפה היהלום. הם כנראה עקבו אחריי כי אם היית מספרת להם, הם היו מגיעים מזמן לכאן."
    "הם רוצים את היהלום בחזרה, אולי נחזיר להם אותו."
    "הם ימשיכו לרדוף אחרינו גם אם נחזיר אותו. אני מאמין שגזרו עלינו גזר דין מוות, יש פרס כספי גם על הגופות שלנו. הוא רוצה להרוג אותנו רק כדי להעביר מסר שזה מה שיקרה לכל מי שיעז לשדוד אותו שוב."
    "איפה היהלום?"
    הוא זרק לעברי נרתיק שחור וכבד יחסית. הצצתי פנימה וראיתי יהלום ענקי, מבריק ונוצץ. "עכשיו, אם לא אכפת לך, אשמח למעט עזרה. זו ממש מלחמה בחוץ."
    "אני לא יודעת מה עושים."
    "אני סומך עלייך. תכווני ותירי. פאק!" הוא צעק, קפץ ונשכב עליי. נשמע רעש מחריש אוזניים כאילו הבניין קורס עלינו. "יש להם אר־פי־ג'י, אני צריך שתחליפי אותי." הוא התקרב לעמדת המחשב ולחץ על כל מיני כפתורים. ראיתי במצלמות שמכונת ירייה יצאה מהקיר החיצוני והוא התחיל לירות בה. לקחתי את הנשק שלי, כיוונתי מחור שנוצר בקיר והתחלתי לירות. לא האמנתי, אבל ממש ידעתי לירות באקדח. פשוט הזוי.
    לאחר כשעה נפסקו היריות. נראה שהצלחנו להרוג את כל האנשים שהיו בחוץ.
    "בואי." הוא תפס בידי ועלינו לקומת גג מקורה. היה שם מסוק. "תקשיבי, יכול להיות שיש עוד אנשים בחוץ. ברגע שאניע את המסוק הגג ייפתח ואנחנו נמריא, אז תחזיקי חזק ותנסי לירות."
    "אוקיי." הרוטור החל להסתובב, הגג נפתח, המסוק המריא והיריות התחדשו. כיוונתי ויריתי וגם הצלחתי לפגוע באנשים נוספים שארבו לנו בחוץ. לא הפסקתי עד שיצאנו מכלל סכנה. "לאן עכשיו?"
    "לצרפת."
    "מה מחכה לנו שם?"
    "עוד בית, יש לנו בתים בעשרה מקומות בעולם."
    "מטורף. מה נעשה? רודפים אחרינו."
    "הוא לא הראשון וגם לא האחרון. בצרפת נחליף זהויות ונשנה את המראה החיצוני שלנו, כמו תמיד."
    "זו נשמעת תוכנית מצוינת."
    הוא שילב את הידיים שלנו. המגע שלו צרב את עורי ואז פתאום הזיכרון החל לחזור אליי, תמונה אחר תמונה. הזיכרונות התחילו להציף אותי ומייד נזכרתי. "נרקיס. אלה הפרחים שהיו על השידה. זה השם שלי."
    "הזיכרון חזר אלייך."
    "כן, אני אוהבת אותך." התקרבתי אליו ונשקתי לשפתיו.
    "אני שמח שחזרת אליי."
    "תמיד אמצא את הדרך חזרה אליך."
    והוא הטיס את המסוק לעבר ההרפתקה הבאה שלנו.
    • סופרים שונים
    • סופרים שונים
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • רבות הדרכים (1)
    • התחנה 1 - תחנת ביניים
    • התחנה 2 - תחנה סופית
    • כמו שהיינו פעם
    • אם אלה החיים (2)
    • נחושת של זהב
    • כשהשמים נפלו
    • אדום- 50 סיפורים על אהבה ותשוקה
    • מארז שישיית לבבות
    • הקופסה
    • נזק מושלם
    • הרווקה 1