הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סיפורה של מדינה במחתרת
  • סיפורה של מדינה במחתרת
    יאן קרסקי | תרגום: ניר רצ‘קובסקי

    "לנו הפולנים, אלה היו ימי מלחמה וכיבוש; להם, היהודים הפולנים, זה היה סוף העולם."

     

    יאן קרסקי, "האיש שניסה לעצור את השואה", מתאר בספר חשוב ויוצא-דופן זה את פעילותו כלוחם ובלדר בכיר במחתרת הפולנית. קרסקי מספר בסגנון מרתק על חיי היום-יום בפולין המובסת, משימות השליחות הסודיות ברחבי אירופה הכבושה, בריחתו הנועזת משבי הגסטאפו, פגישותיו עם מנהיגי היהודים בגטו ורשה, והתגנבותו למחנה השמדה כדי להיות עד במו עיניו לפתרון הסופי. שיאו של הספר הוא שליחותו של קרסקי לבריטניה ואמריקה, לדווח למנהיגי העולם החופשי בעיצומה של המלחמה על המתרחש בפולין ועל שואת היהודים.

    סיפורה של מדינה במחתרת התפרסם בארצות-הברית עוד לפני תום המלחמה, ועורר שם הד עצום. בשנים האחרונות ראה אור מחדש באנגלית ובצרפתית.

     

    יאן קרסקי, פולני קתולי, הוא מגיבורי המאבק הפולני בנאצים, ומהבודדים שראו לחובה לסייע בכל דרך אפשרית גם לבני ארצם היהודים. על פעילותו ההירואית בתקופת המלחמה קיבל את תואר חסיד אומות העולם, אזרחות כבוד של מדינת ישראל, ואת העיטור האמריקאי הגבוה ביותר – מדליית החירות הנשיאותית.

     

    עדותו של קרסקי, בספר זה ובראיון המפורסם עמו בסרט שואה של קלוד לנצמן, היתה למכרעת בהבנת אחת הסוגיות המטרידות ביותר של המלחמה: תגובתן – או חוסר תגובתן – של בעלות-הברית לשואה.

     

     

    " המסמך המורכב והמרתק הזה הוא אבן מפתח בהיסטוגרפיה של מלחמת העולם השנייה והשואה. "

    Le Figaro

     

    " עדות יוצאת-דופן על חוסר האנושיות של האדם כלפי האדם, ויותר מכך - על האומץ המופלא הנחוץ כדי להתנגד לו. "

    The New York Times

     

    " קרסקי נתן לנו שיעור – על גבורה, תקומה, ומנהיגות חסרת פשרות. כל שוחרי החירות בעולם צריכים להכיר את סיפורו. "

    ביל קלינטון

     

    זה ספר שהופעתו בעברית התאחרה ב–70 שנה. אבל גם כיום הוא אחד מספרי הזיכרונות החשובים על תקופת הכיבוש הגרמני בפולין. הטרגדיה היהודית שזורה בסיפורו של קרסקי כחלק מכל ההיסטוריה הקשה של פולין תחת הכיבוש הנאצי, אבל עם זאת מקומה מרכזי. דווקא בשל כך הוא ראוי לתשומת לב מיוחדת, יותר מהרבה ספרי זיכרונות אחרים.

    פרופ' דניאל בלטמן, הארץ

     

     

    יאן קרסקי נולד בשנת 1914 בשם יאן קוזילבסקי. הוא למד משפטים ודיפלומטיה ועבד בשירות החוץ הפולני. הוא שירת בצבא הפולני כקצין תותחנים, ועם פרוץ המלחמה נשבה בידי הצבא האדום. קרסקי נמלט והצטרף לשורות המחתרת הפולנית. הוא שימש כשליח בין המחתרת בפולין והממשלה הגולה, בצרפת, ולאחר מכן בלונדון. ב-1940 קרסקי נתפס בידי הגסטאפו, עונה קשות, אך הצליח להימלט במבצע של המחתרת הפולנית. לקראת סוף שנת 1942 קרסקי התגנב לגטו ורשה, נפגש עם מנהיגי הגטו היהודים, ודיווח על התנאים הנוראיים בגטו. לאחר מכן התגנב קרסקי (מחופש לשומר) למחנה השמדה (קרסקי חשב כי הגיע לבלזץ, אך ייתכן שהיה זה מחנה אחר).

    קרסקי נמלט למערב כדי לדווח למעצמות על הנעשה באירופה ועל השמדת היהודים. הוא נפגש עם שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, ובארצות הברית נפגש עם הנשיא רוזוולט (שהתעניין במצב הסוסים בפולין) ועם מנהיגים רבים אחרים. הם פיקפקו בעדותו וחשבו שהוא מגזים.

    לאחר המלחמה קרסקי נשאר בארה"ב (המשטר הקומוניסטי בפולין רדף את יוצאי "ארמיה קריובה"), ולימד באוניברסיטת ג'ורג'טאון. הוא התחתן עם פולה נירנסקי, יהודייה ניצולת שואה. קרסקי זכור לרבים הודות לראיון שערך איתו קלוד לנצמן בסרט שואה.

    לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי זכה קרסקי לעיטורי כבוד רבים בפולין, שהכירה בגבורתו. בשנת 1982 זכה בתואר "חסיד אומות העולם" של יד ושם, ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום ב-1988.

    יאן קרסקי הלך לעולמו בשנת 2000.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    78 54.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     

    התבוסה

     

    ב־23 באוגוסט 1939 הוזמנתי למסיבה עליזה במיוחד. המארח היה בנו של שגריר פורטוגל בוורשה, מר דֶה סוֹזָה מֶנְדֶס.* הוא היה בן עשרים וחמש, בערך בן גילי, והיינו ידידים טובים. חמש אחיותיו היו יפות ומקסימות. עם אחת מהן התראיתי לעיתים קרובות למדי, והייתי קצר־רוח לשוב ולפגוש אותה בערב ההוא.

    [*. אחיו של חסיד אומות העולם אָריסטידֶס דֶה סוֹזָה מֶנְדֶס, קונסול פורטוגל בבורדו, שהנפיק לפליטים יהודים אלפי אשרות כניסה לפורטוגל בניגוד להוראות ממשלתו, ובכך הציל את חייהם. [כל ההערות בספר הן מאת המתרגם. רובן עובדו מתוך המהדורה הצרפתית של הספר, ומיעוטן נשענות על מקורות אחרים.]]

    חזרתי לפולין זמן לא רב קודם לכן. אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטת יאן־קָזימְיֶיש שבלבוֹב, ב־1935, ואחרי שנה שהייתי חניך בבית־הספר לקצינים של הארטילריה המתנייעת, יצאתי להתמחויות בשווייץ, בגרמניה, ולבסוף באנגליה. התעניינתי בשאלות של דמוגרפיה. ביליתי שלוש שנים בספריות החשובות של אירופה כדי לכתוב עבודת דוקטור, לשפר את הצרפתית, הגרמנית והאנגלית שלי, ולהתוודע למנהגים של הארצות האלה. מותו של אבי החזיר אותי לוורשה.*

    [*. לאמיתו של דבר, אביו של קרסקי מת ב־1920, כאשר יאן היה בן 6. גם שאר הפרטים בסקירה הביוגרפית הזאת נכונים רק חלקית, כדי לטשטש את זהותו האמיתית של קרסקי, שהרי הספר נכתב בתקופה שפולין עדיין היתה כבושה בידי הגרמנים.]

    אף־על־פי שהדמוגרפיה היתה ונשארה נושא המחקר החביב עלי, בהדרגה התחוור לי שאין לי כישרון לכתוב מחקרים מדעיים. את עבודת הדוקטור שלי כתבתי במקוטע, השתהיתי לסיים אותה, ורובה לא קיבל אישור מן הבוחנים. זו היתה העננה היחידה - והמטרידה רק במקצת - בשמי האפשרויות הצלולים והבהירים שנפתחו בפני.

    המסיבה התנהלה באווירה שאננה ושמחה. הטרקלין העצום של השגרירות היה מקושט בהידור, אם גם בסגנון קצת רומנטי מדי. החברה היתה נעימה. הקירות היו מחופים טאפֶּט בגוון קריר של כחול, שעמד בניגוד לריהוט האיטלקי הכהה וחמוּר־הסֵבר. האורות היו מעומעמים, בכל מקום עמדו אגרטלים מעוטרים ובהם פרחים ארוכי־גבעולים, שהוסיפו ניחוח משלהם לבשׂמים של הנשים הלבושות בהידור עליז. החברה היתה תוססת, ומכל עבר התעוררו ויכוחים סוערים. אני זוכר כמה מנושאי הדיון: הגנה נמרצת על היופי של הגנים הבוטניים בוורשה לעומת העליונות־לכאורה של המתחרים שלהם ברחבי אירופה; חילופי דעות על ההצגה החדשה של המחזה "מדאם סַן־זֶ'ן" מאת סַרדוּ; שערורייה־זוטא בלוויית הבדיחות הקבועות ברגע שהתגלה כי הידידים הטובים שלי, סטפן לֶצֶ'בסקי ומדמואזל מרסל גַלוֹפַּן, נעלמו כרגיל מהחדר. על פוליטיקה כמעט לא דיברו.

    שתינו יינות משובחים ורקדנו בלי סוף, בעיקר וַלס וטַנגוֹ. לסיום, הלנה דֶה סוֹזָה מֶנְדֶס רקדה לפנינו יחד עם אחיה את הצעדים המסובכים של הטנגו הפורטוגזי.

    במהלך הערב קבעתי כמה פגישות לשבוע הקרוב. סוף־סוף הצלחתי לשכנע את העלמה דה מֶנְדֶס שאני המדריך המושלם להכיר לה את ורשה. קבעתי פגישה לארוחת צהריים ולארוחת ערב עם שני ידידים, מר לֶצֶ'בסקי ומר מַזוּר. קבעתי פגישה עם העלמה אוֹבּרוֹמסקה ליום ראשון, ואז התנצלתי כי נזכרתי שזהו יום ההולדת של דודה שלי. סיכמתי עם מדמואזל גַלוֹפַּן שאתקשר אליה כדי לקבוע מתי נצא שוב לרכיבה משותפת.

    המסיבה הסתיימה מאוחר. הארכנו להיפרד, ובחוץ המשיכו חברים להתקבץ, לומר שלום ולהתראות ולקבוע תוכניות להמשך השבוע. חזרתי הביתה עייף, אבל עם ראש כל־כך גדוש בתוכניות משַכּרוֹת, שפשוט התקשיתי להירדם.

    היה נדמה לי שרק עצמתי את העיניים כשפתאום נשמעו דפיקות חזקות על דלת הכניסה. יצאתי מהמיטה והתחלתי לרדת במדרגות, נחפז ונרגז ככל שגברה הלמות הדפיקות. פתחתי. מולי עמד שוטר, קצר־רוח ונרגן: הוא הושיט לי טופס אדום, מלמל משהו והסתלק.

    זה היה צו גיוס חשאי. קיבלתי הוראה לצאת מוורשה תוך ארבע שעות ולהצטרף אל הגדוד שלי. הייתי סגן־מישנה בארטילריה המתנייעת, והגדוד שלי היה מוצב באוֹשְוְויֶיְנְצ'ים,* ממש על הגבול בין פולין וגרמניה. האופן שבו נמסרה לי הפקודה, השעה שבה נמסרה, והעובדה שהיא שינתה לי לגמרי את כל התוכניות, הפילו עלי באחת רצינוּת קודרת.

    [*. הקסרקטין הישן של הצבא האוסטרי באוֹשְוְויֶינְצ'ים (Oświęcim) שימש באוגוסט 1939 את הדיביזיה ה־5 של הארטילריה המתנייעת (5 DAK) שקרסקי שירת בה. אחרי הכיבוש נקראה אוֹשְוְויֶינְצ'ים בשמה הגרמני - אושוויץ (Auschwitz) - והקרסקטין הפך למחנה הריכוז אושוויץ־1.]

    הלכתי להעיר את אחי ואת גיסתי. הם לא נראו בכלל נסערים או מבוהלים, והרגשתי קצת מטופש על הרצינות שעטיתי.

    בזמן שהתלבשתי וארזתי את החפצים שלי, ניתחנו את המצב. הגענו למסקנה שמדובר ודאי בגיוס מוגבל מאוד, שכולל רק קומץ קציני מילואים ונועד להזכיר להם את הצורך לשמור על כוננות. הם יעצו לי לא לארוז מטען כבד מדי, וגיסתי מחתה כשרציתי לקחת לבנים חורפיים. "אתה הרי לא נוסע לסיביר", אמרה והביטה בי כאילו אני תלמיד בית־ספר השוגה בדימיונות רומנטיים. "תוך פחות מחודש תחזור הביתה".

    נרגעתי. זה יכול אפילו להיות נחמד. נזכרתי שאוֹשְוְויֶיְנְצ'ים נמצאת בלב נוף מישורי יפה. הייתי חובב רכיבה נלהב, והתענגתי על המחשבה שאדהר במדים על סוס צבאי משובח. ארזתי את המגפיים הכי טובים שלי. יותר ויותר הרגשתי כאילו אני יוצא להשתתף במצעד צבאי. סיימתי לארוז כמעט בשמחה. אמרתי לאחי, המבוגר ממני בעשרים שנה, שחבל שהצבא לא זקוק בינתיים לקשישים, ולכן הוא נאלץ להישאר בבית. הוא ענה בקללות נמרצות ואיים להרביץ לי כדי ללמד אותי קצת דרך־ארץ. גיסתי ביקשה שנפסיק להשתטות כמו ילדים. סיימתי בזריזות את ההכנות ויצאתי.

     

    כשהגעתי לתחנה, היה נדמה שכל הגברים בוורשה נמצאים שם. מייד הבנתי שהגיוס הוא "חשאי" רק במובן זה שלא פורסמו כרזות והודעות לציבור. היה ברור שגויסו מאות אלפי אנשים. נזכרתי בשמועה שהתרוצצה יומיים או שלושה קודם לכן, שהממשלה רצתה להורות על גיוס כללי לנוכח האיום הגרמני, אלא ששגרירי צרפת ואנגליה מנעו ממנה לעשות זאת. אסור היה "להתגרות" בהיטלר. באותו זמן, אירופה עוד האמינה בפיוס. האישור לערוך גיוס "חשאי" ניתן לבסוף לממשלה הפולנית בחוסר־רצון, בגלל ההכנות הכמעט־גלויות של הגרמנים לתקוף.*

    [*. במסגרת עבודתו במשרד החוץ הפולני, קרסקי ידע ממקור ראשון ולא מ"שמועה" על הלחצים שהפעילו אנגליה וצרפת על פולין כדי לדחות את הגיוס הסודי והחלקי של 23 באוגוסט. שתי המעצמות המשיכו גם אחר־כך לנקוט פייסנות ולנסות למנוע מלחמה, והצליחו לעכב ביממה את הגיוס הכללי שעליו הכריזה לבסוף פולין ב־30 באוגוסט - עיכוב שהתברר כהרה־אסון.]

    כל זה נודע לי רק אחרי זמן רב. באותו רגע, השמועות שנזכרתי בהן הטרידו אותי רק מעט, כמו בזמן ששמעתי אותן בפעם הראשונה. אלפי אזרחים מגויסים נדחקו מכל העברים אל הרכבות, שאליהן חוברו "קנטינות" צבאיות בולטות לעין. בהמון אפשר היה להבחין בנקל במדים המהודרים של קציני המילואים, שנופפו זה לזה, קראו והצדיעו איש לרעהו. חיפשתי פנים מוכרות, וכשלא מצאתי - פילסתי לי דרך בהמון. זה לא היה פשוט בכלל. הקרונות היו מלאים וכל מקומות הישיבה כבר היו תפוסים. אנשים הצטופפו במעברים ואפילו בשירותים. כולם נראו שופעי מרץ, התלהבות, אפילו עליזות.

    במהלך המסע התחוורה לי אט־אט חומרת המצב. עדיין לא היה לי שמץ מושג עד כמה קרובה המלחמה לפרוץ, ובכל זאת הבנתי שלא מדובר במסע תענוגות אלא בגיוס כללי של ממש. בכל תחנה צורפו לרכבת קרונות כדי להעלות מתגייסים נוספים, שהיו עכשיו ברובם איכרים. כולם נראו חדורי להט וביטחון, חוץ מהנשים, כמובן - רעיות, אחיות ואמהות - שגדשו את הרציפים כמו עדת מקוֹננוֹת, פכרו את הידיים בתפילה, חיבקו את הגברים, ניסו למנוע מהם ללכת. הנערים הנכלמים נחלצו בנחישות מזרועות האמהות. אני זוכר צעיר כבן עשרים שקרא באחת התחנות: "תני לי ללכת, אמא, בקרוב תבואי לבקר אותי בברלין".

    בגלל העצירוֹת הארוכות בכל תחנה, שאיפשרו לצרף קרונות נוספים ולהעמיס מתגייסים חדשים, הדרך לאוֹשְוְויֶיְנְצ'ים ארכה כמעט כפליים מן הזמן הרגיל. כשהגענו לבסיס כבר היה אמצע הלילה, והחום, נוסף על השעות הארוכות שבילינו בעמידה, העכיר מעט את מצב־הרוח הטוב שאיתו יצאנו לדרך. אחרי ארוחת ערב טובה למדי - בהתחשב בשעה שהגענו - הרגשנו מאוששים, וחזרתי אל המגורים שהוקצו לנו יחד עם חבורת קצינים שהכרתי בחדר האוכל. לא כל קציני הדיביזיה שלנו היו שם. שתי סוללות ארטילריה רכובות כבר נשלחו אל החזית. רק סוללות המילואים השלישית והרביעית עדיין נמצאו בבסיס.

    קשה להסביר מדוע, אבל בערבים שבילינו במועדון הקצינים השתדלנו, מתוך הסכמה שבשתיקה, להימנע מנושאי שיחה שנראו לנו שנויים במחלוקת או קודרים מדי. כשהגענו לבסוף לדון במצב העכשווי ובאפשרויות המזומנות לנו, הדעות נטו לחזק אלה את אלה ולהתגבש למעין אוֹפּטימיות אחידה, שגוננה עלינו להפליא מן הספק, מן החשש, ומהצורך לחשוב בדעה צלולה על התמורות המורכבות של הפוליטיקה האירופית. התמורות הללו התחוללו במהירות מסחררת כל־כך, שלא יכולנו ולא רצינו להבין אותן. אני יודע שבאופן אישי אסרתי על עצמי להתאמץ ולתפוס את התהפוכות המבהילות שהתרחשו. זה היה איוּם גדול מדי על כל אורח חיי, בעבר ובהווה. לזה נוספו הדברים שאמר לי אחי אחרי שקיבלתי את צו הגיוס. אחי, שהיה כאמור מבוגר ממני בהפרש שנים ניכר, היה בעל תפקיד חשוב במימשל, ומאז שאני זוכר את עצמי השתייך ל"חוגים יודעי דבר".*

    [*. מָריאַן קוֹזיֶילֶבְסקי היה מבוגר ב־18 שנים מיאן, צעיר האחים במשפחה. ב־1934 מינה אותו המרשל פּילסוּדסקי למפקד משטרת ורשה, תפקיד שהחזיק בו עד המלחמה. עם הפלישה הגרמנית סירב להתפנות מזרחה ונשאר עם קומץ מן השוטרים שלו להשתתף בהגנה על ורשה. אחרי התבוסה נשאר לעמוד בראש המשטרה הפולנית שהמשיכה להתקיים מתוקף הסכמי הכניעה, ובתפקיד זה סייע כמיטב יכולתו לפעילות המחתרת (וראו עוד על מריאן בפרק 22).]

    השאר תרמו מן ההרהורים של ידידים ומכרים ומהמסקנות האישיות שלהם. כשחיברנו את כל הנתונים האלה יחד, הגענו למסקנה שהגיוס הוא בסך־הכל התגובה של פולין למלחמת העצבים שמנהלים הנאצים. גרמניה חלשה, והיטלר "מבלף". כשייווכח לראות שפולין "חזקה, מאוחדת ומוכנה לקרב", הוא ייסוג, ואנחנו נחזור הביתה. ואם לא, אותו קנאי קטן ונלעג יחטוף כהוגן מפולין ומבעלות־בריתה אנגליה וצרפת.

    ערב אחד הכריז המפקד שלנו חד וחלק: "הפעם אנחנו לא צריכים את אנגליה וצרפת. אנחנו יכולים להחזיר לו לבד".

    אחד החברים העיר ביובש: "כן, המפקד, אין ספק שאנחנו חזקים אבל... אבל... תמיד נחמד להיות בחברה טובה".

     

    בשחר 1 בספטמבר, קצת לפני חמש בבוקר, בשעה שחיילי דיביזיית הארטילריה המתנייעת שלנו ישנו שנת ישרים, טס הלוּפְטְוואפֶה באין מפריע עד אוֹשְוְויֶיְנְצ'ים, חג מעל הבסיס שלנו והמטיר מבול של פצצות תבערה על כל האזור. באותה שעה עצמה חצו את הגבול מאות טנקים גרמניים, מודרניים ורבי־עוצמה, והפגזים שלהם השלימו את המלאכה והפכו הכל לשדה אש וחורבות.

    קשה להאמין כמה מוות, הרס ואנדרלמוסיה זרעו המתקפות המשולבות האלה תוך פחות משלוש שעות. כשהתעשתנו סוף־סוף והיינו מסוגלים להעריך את המצב, היה ברור לחלוטין שאין לנו שום אפשרות להשיב התנגדות יעילה. ואף־על־פי־כן, בדרך נס, כמה סוללות הצליחו להחזיק בעמדות שלהן זמן רב למדי ולירות פגזים לעבר הטנקים המסתערים. עד הצהריים, שתיים מן הסוללות שלנו הושמדו. הבסיס נהרס כמעט כליל, ותחנת הרכבת נמחתה מעל פני האדמה.

    כשהתברר שלא נוכל להדוף את המתקפה הגרמנית, ניתנה פקודה לסגת. הסוללה שלנו היתה אמורה לעזוב את העיר אושוויינצ'ים בכיוון קְרָקוֹב במערך קרבי, יחד עם התותחים, האספקה והתחמושת. בזמן שעברנו ברחובות אושוויינצ'ים בדרך לתחנת הרכבת, כמה תושבים, לתדהמתנו הרבה, התחילו לירות עלינו מחלונות הבתים. אלה היו אזרחים פולנים ממוצא גרמני, "הגיס החמישי" הנאצי, שהבהירו בדרך זו לאיזה צד הם נאמנים עכשיו. רוב האנשים שלנו רצו להגיב מייד ולירות על כל בית שנפתחה ממנו אש, אבל הקצינים הבכירים אסרו עליהם לעשות זאת. פעולה שכזו היתה מונעת מאיתנו לסגת באופן מסודר, וזו בדיוק היתה המטרה של אותו גיס חמישי. וחוץ מזה, באותם בתים גרו גם פולנים, נאמנים ופטריוטים...*

    [*. במפקד האוכלוסין של 1931 מנה המיעוט הגרמני בפולין 800,000 נפש - 2.3 אחוזים מהאוכלוסייה. הוא היה מרוכז רובו ככולו בפּוֹמֶרַניה ובשלֶזיה־עילית. הנאציזם הופץ בקרב הגרמנים הפולנים באמצעות ה־Jungdeutsche Partei("מפלגת הגרמנים הצעירים") וכן על־ידי אירגונים חשאיים, ה־Landesgruppe Polen, שב־30 וב־31 באוגוסט חברו ליחידות קומנדו גרמניות מוצנחות וערכו פעולות חבלה כדי להקשות את הגיוס הפולני. בכמה ערים (כגון קָטוֹביץ) ניסה המיעוט הגרמני לארגן התקוממות חמושה של ממש במקביל לפלישת הוורמאכט.]

    כשהגענו לתחנת הרכבת, נאלצנו לחכות עד שיתוקנו הפסים. ישבנו על הארץ, תחת שמש קופחת, וכל הזמן ראינו מול העיניים את הבניינים הבוערים, התושבים המבועתים והחלונות הבוגדניים של אושוויינצ'ים, עד שהרכבת היתה מוכנה לתזוזה. עלינו עליה בשתיקה כבדה וקודרת, ויצאנו לדרך מזרחה, בכיוון קְרָקוֹב.

    במהלך הלילה התעכבה הרכבת לפרקי זמן ממושכים. התנמנמנו והתעוררנו חליפות, העלינו השערות לגבי המתרחש, וכולנו כאחד השתוקקנו להשיב סוף־סוף מלחמה. השכם בבוקר צצו מעלינו כחמישה־עשר מטוסי "הַיינקֶל", ושעה ארוכה הפציצו את הרכבת וירו עליה אש מקלעים. יותר ממחצית הקרונות נפגעו, ורוב יושביהם נהרגו או נפצעו. הקרון שלי לא נפגע. הניצולים נטשו את שרידי הרכבת, ובלי לטרוח להתארגן בטורים המשיכו ברגל מזרחה.

    עכשיו כבר לא היינו צבא, גם לא יחידה או סוללת ארטילריה, אלא רק חיילים בודדים שצעדו יחד לעבר יעד לא־מוגדר. הדרכים שעברנו בהן היו גדושות מאות אלפי פליטים, חיילים שחיפשו את המפקדים שלהם, וסתם אנשים שנסחפו בגֵאות. שבועיים תמימים המשיכה המסה האנושית הזאת לנוע באיטיות מזרחה. אני עצמי הייתי חלק מקבוצה שעוד שמרה על כמה סממנים של יחידה צבאית. המשכנו לקוות שנגיע לאיזה קו הגנה חדש, שבו נוכל לעצור ולהילחם. בכל פעם שהגענו לקו שנראה לנו מתאים, הגיעה איכשהו אל הסרן שלנו פקודה להמשיך לצעוד; הוא משך בכתפיים והחווה בתוגה מזרחה.

    החדשות הרעות דלקו אחרינו כמו עופות טרף, קורעות לגזרים את התקוות האחרונות שלנו: הגרמנים כבשו את פּוֹזנן, ואחר־כך את לוֹדז', קְיֶילְצֶה, קרקוֹב; המטוסים והנ"מ שלנו נגוזו כלא־היו. החורבות המעשנות והנטושות של הערים, הכפרים ותחנות הרכבת רק אישרו את הידיעות המרות.

     

    בתום חמישה־עשר ימים של צעידה התקרבנו לטַרנוֹפּוֹל,* מותשים, מיוזעים, המומים ומבולבלים. זה היה 17 בספטמבר, ואת התאריך הזה אזכור עד יומי האחרון. הכביש לטַרנוֹפּוֹל היה כל־כך לוהט, והרגליים והנעליים שלנו היו במצב כל־כך גרוע אחרי ארבעה ימים רצופים של צעידה, שלא יכולנו לסבול יותר את מגע הדרך החשופה והיבֵשה. רובנו העדפנו לצעוד בשולי הדרך, גם אם הדבר האט את קצב ההתקדמות.

    [*. היום במערב אוקראינה, ואז סמוך לגבול הפולני-סובייטי.]

    בעוד אנו הולכים כך, בלי למהר במיוחד - הרי ממילא לא ממש ידענו עדיין לאן פנינו מועדות - שמעתי רעש הולך וגובר, והבחנתי בכמה אנשים שרצו מקבוצה לקבוצה, דבר שהעיד בדרך כלל שהגיעו חדשות חשובות או שמועות מרעישות. צעדתי באותו זמן יחד עם קבוצה של שמונה קציני רפואה, שחברתי אליהם מאז שעצרתי אחד מהם כדי שיחבוש לי את העקב. כולנו הבנו שמשהו קרה.

    "אני אלך לברר", אמר אחד מהם, סרן צעיר שהתפעלנו מן החזות המוקפדת שהתאמץ לשמר. "יכול להיות שיש חדשות טובות לשם שינוי".

    "בטח היטלר החליט להיכנע לנו", ענה מישהו בעוקצנות.

    "טוב, תכף נדע", אמר הסרן וניגש אל קבוצת חיילי רגלים שנעצרו כעשרים מטרים מאחורינו והתווכחו בלהט.

    החלטנו לחכות לשליח הממונה־מטעם־עצמו בצלו הדליל של עץ בלה מזוֹקן. הוא חזר אחרי דקות ספורות, מתנשף, ומכיוון שלא הצליח להתאפק יותר, קרא לעברנו מרחוק: "הרוסים חצו את הגבול, הרוסים חצו את הגבול, אתם שומעים?!"

    מייד הקפנו אותו והמטרנו עליו שאלות: האם המידע הזה מהימן?

    מישהו שמע את זה מאזרח שיש לו מקלט רדיו. מה פירוש הדבר? האם גם הם הכריזו עלינו מלחמה? האם באו כידידים או כאויבים?

    הוא לא היה בטוח לגמרי בנכונות הידיעה, אבל לדעתו האישית... ענינו לו בנימוס שדעתו האישית לא מעניינת כרגע. אנחנו רוצים עובדות.

    לפי מה שדיווחו לו, מישהו הקשיב במקרה לתחנת רדיו רוסית שמשדרת על תדר פולני אי־שם בפולין. בשוּרה ארוכה של הודעות, שנמסרו ברוסית, בפולנית ובאוקראינית, העם הפולני התבקש לא לראות בחיילים הרוסים שחצו את הגבול אויבים, אלא משחררים. הם באו "להגן על האוכלוסייה האוקראינית והבּיֶילוֹרוּסית".

    המילה "הגנה" בישרה רעות. כולנו זכרנו שגם ספרד, אוסטריה וצ'כוסלובקיה זכו ל"הגנה". האם הרוסים יילחמו נגד הגרמנים אם יהיה בכך צורך? האם בוטל הסכם ריבֶּנטְרוֹפּ-מוֹלוֹטוֹב?*

    [*. הממשלה והאוכלוסייה של פולין לא ידעו על הסעיפים הסודיים בהסכם ריבֶּנטְרוֹפּ-מוֹלוֹטוֹב שעסקו בחלוקת פולין בין ברית־המועצות לגרמניה. שר החוץ בֶּק היה משוכנע בנייטרליות של ברית־המועצות. לעומת זאת, מחקרים שערכו חוקרים פולנים משנות ה־1990 ואילך מוכיחים כי משרד החוץ הצרפתי והנשיא דאלאדְיֶיה ידעו ממקורות שונים את עיקר הפרטים כבר ביוני 1939, אבל העדיפו לא להעביר אותם לפולנים, שאלה לא יתייאשו וייכנעו מייד, אלא יתנגדו לגרמניה וירתקו אותה ל"חזית מזרחית" בזמן שצרפת עצמה תשלים את הכנותיה.]

    השליח שלנו לא ממש ידע. הוא שאל את חיילי הרגלים, שלא ידעו יותר ממנו. עד כמה שהם הבינו, השדרן הרוסי לא מסר מידע מדויק לגבי הנקודות האלה. הוא התייחס לעומת זאת ל"אחינו האוקראינים והבּיֶילוֹרוּסים" ולצורך הדחוף ב"איחוד כל העמים הסלאבים".*

    [*. הטקסט שבו השתמש השדרן הרוסי הוכן בקפידה על־ידי "שירותי התעמולה וההסחה של הצבא האדום", ונחתם על־ידי בכירים בצבא הסובייטי, ובהם המרשל ווֹרוֹשילוֹב. לעומת הטקסט הזה, הפונה אל רגשי "הסולידריות הסלאבית", ההוראות הסודיות שניתנו לצבא כללו הוראה חד־משמעית "להשמיד את הצבא הפולני", "לקרוע אותו לגזרים במתקפת בזק" ב"מלחמה מהפכנית צודקת מאין כמוה". בין השאר, הסובייטים ניסו לתקוע טריז בין "האדונים והקפיטליסטים הפולנים" לבין אוכלוסיות סלאביות אחרות בפולין (ביילורוסים, אוקראינים) שכביכול היו "משועבדות" להם.]

    לא היה טעם להמשיך ולהיצלות בשמש כדי לדון בעניין. הדבר הנבון ביותר לעשות היה להגיע לטרנופול מהר ככל האפשר ולהשיג שם מידע. היינו רחוקים בסך־הכל כחמישה־עשר קילומטרים מפאתי טרנופול. אם נתאמץ, נוכל להגיע לשם תוך שעות מעטות. המשכנו אפוא בצעידה המתישה, עם קצת יותר מרץ. כעת לפחות היתה לנו תכלית שדחפה אותנו קדימה והאיצה בנו. כמעט שמחנו.

    בעוד אנחנו צועדים, המשכנו לתהות על הפירוש האפשרי של השמועות שהגיעו לאוזנינו, ושכחנו את החום הכבד ואת מצבנו העגום; סוף־סוף יכולנו לדבר על עוד משהו חוץ מגודל השטח שכבר נפל לידי הגרמנים.

    עוד לפני שהגענו לטרנופול קיבלנו תשובה לתהיות שלנו. במרחק כשלושה קילומטרים מהעיר נשמע שאון גדול ומתוכו בקעו צלילי רמקול. מישהו דיבר. עיקול הדרך הסתיר את מקור הקולות, ולאוזנינו הגיעו רק שברי מילים. אי־אפשר היה להבין את משמעותן. הרגשנו שמתרחש משהו רציני, ולמרות העייפות פתחנו בריצה. אחרי העיקול התגלה לעינינו קו ישר ארוך, שמאתיים המטרים הראשונים שלו שוממים. הקבוצות הפזורות, שהתרגלנו לראות אותן מתקדמות לפנינו, התמזגו לגוש אחד בשולי הדרך. הרחק בהמשך הדרך נראה טור ארוך של משאיות צבאיות וטנקים, אבל לא הצלחנו להבחין לאיזו מדינה הם שייכים.

    כמה מאנשינו, מרוב התרגשות, עקפו אותנו בריצה, ואחד מהם שכנראה ניחן בעיני נץ קרא: "הרוסים, הרוסים! אני רואה את הפטיש והמגל".

    די מהר כבר לא היה צורך במבט מרחיק־ראות כדי לקבוע שהוא צודק. עם כל צעד שקירב אותנו אל הרמקול, המילים התבהרו. הן היו בפולנית. מישהו דיבר פולנית בהיגוי המתנגן שיש לרוסים כשהם מדברים בשפה שלנו. התקרבנו ככל שאיפשר לנו ההמון המצטופף, אבל הקול השתתק. החיילים הפולנים הצטופפו סביב מה שזיהינו עכשיו כמשאית רדיו רוסית, והתחילו לדבר על מה ששמעו.

    כעת שמנו לב למגל ולפטיש המצוירים באדום על רוב הטנקים והמשאיות. המשאיות היו עמוסות חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש. הקול של הרדיו אישר את השמועות ששמענו קודם. הוא קרא לחיילים שהצטופפו סביב המשאית להצטרף לרוסים, "כאחים אל אחים".

    בעוד כל אחד ואחד מאיתנו מחווה את דעתו על מה שצריך לעשות, השתיק את כולנו קול חסר־סבלנות שרעם מהרמקול של אחת המשאיות הסובייטיות:

    "הי, אתם! נו, אתם איתנו, כן או לא? אנחנו לא מתכוונים לחכות כל היום באמצע הכביש עד שתחליטו. אין לכם סיבה לחשוש. אנחנו סלאבים כמוכם, לא גרמנים. אנחנו לא האויבים שלכם. אני מפקד הכוח. תשלחו אלי כמה קצינים שישמשו הדוברים שלכם".

    מן הצד הפולני עלה בתגובה זמזום עמום, שבו נמזגו מאות דעות והערות שונות שהופרחו לחלל האוויר. ככלל, החיילים הפשוטים הגיבו להצעה בקדרות ובעוינות, והקצינים היססו; הם נראו לא מרוצים מהכל, כולל מעצמם. אני עצמי הייתי לגמרי אובד־עצות, והלב הלם בתוכי בפראות כזאת שהצלחתי רק בקושי לענות לשאלה או שתיים שהופנו אלי.

    כמה קצינים סברו שנהיה בעמדה טובה יותר לשאת ולתת אם נשמור על מראית־עין של כוח צבאי. כמה מש"קים החלו להסתובב בין החיילים וניסו לסדר אותם בשורות. המאמץ עלה בתוהו, כי עכשיו לא היינו אלא עדר, מיקבץ אקראי של קצינים, חיילים ונגדים; לא היו אפילו תריסר אנשים שהשתייכו לאותה יחידה. חיילים רבים כבר לא היו חמושים, ולא היו לנו לא מקלעים ולא תותחים. חוסר ההחלטה נמשך ואיים להתארך עוד ועוד.

    בין הקצינים היו שני קולונלים. הם התייעצו כמה רגעים, ולבסוף הסכימו על תוכנית פעולה. הם סימנו לקצינים המבוגרים ביותר להצטרף אליהם, וקיימו התייעצות בקולות מהוסים. לבסוף ניתק מהקבוצה סרן אחד, שלף מכיסו ממחטה לבנה מקומטת, ובעודו מנופף בה מעל לראש צעד בזהירות אל עבר הטנקים הסובייטים.

    ההמון התבונן בו כאילו היה דמות בתיאטרון, שחקן החוצה את הבמה ברגע השיא הגורלי. אף אחד לא זז. עקבנו אחריו בָּעיניים, בדממה של מועקה, עד שהגיח מבין הטנקים קצין של הצבא האדום. שני הקצינים פסעו זה לעבר זה, הצדיעו זה לזה בחיפזון ונראו משוחחים בנימוס. הקצין הסובייטי החווה לעבר הטנק שממנו דיבר המפקד, והם פנו יחד לעברו. ההמון שיחרר אנחת רווחה קטנה, מעצם מחוות הידידות הקלושה הזאת.

    ובכל זאת, דעתנו לא נחה. שבועיים וחצי של מתח בלתי פוסק הכריעו אותנו לגמרי. ההתפרקות הרגשית והנפשית שלנו היתה מעֵבר למה שיכולנו לשאת. גופנית נחלצנו בריאים ושלמים, אבל ה"בְּליצקריג" הגרמני גרם לנו לאבד כליל את העשתונות, וסערת הרגשות טלטלה אותנו עד כדי כך שבקושי הבנו מה מתרחש. אומנם לא נפצענו, אבל היינו מותשים לחלוטין, מרוקנים מכל טיפת אנרגיה.

    הקצין הפולני נעלם למשך כרבע שעה. בזמן הזה רק חיכינו, חרדים והמומים.

    האירועים שהתרחשו נגד עינינו נראו לנו לא־מציאותיים. הם היו שונים כל־כך מכל מה שחווינו או דמיינו, שלא העזנו אפילו לדבר עליהם. את הדממה המתוחה קטע לבסוף קול חזק ובטוח שדיבר פולנית ללא שמץ מבטא זר ובקע מן הרמקול של טנק הפיקוד הסובייטי.

    "קצינים, נגדים וחיילים" - פתח הקול בסגנון של גנרל הנואם בפני חייליו טרם־קרב - "מדבר סרן וְיֶילשוֹרְסקי. לפני עשר דקות עזבתי אתכם כדי לשוחח עם קצין סובייטי. כעת יש לי חדשות קשות לבשר לכם".

    הוא השתהה. התקשחנו וחיכינו למכה שתיפול. היא נפלה.

    "הצבא הסובייטי חצה את הגבול כדי לחבור אלינו במאבק נגד הגרמנים, האויבים המושבעים של הסלאבים ושל המין האנושי כולו. אנחנו לא יכולים להמתין להוראות מהפיקוד העליון הפולני. אין יותר פיקוד עליון פולני. גם לא ממשלה פולנית. עלינו להתאחד עם הכוחות הסובייטיים. המפקד פְּלַסקוֹב דורש שנמסור לו מייד את הנשק שלנו ונצטרף אל הכוח שלו. הנשק יוחזר לנו אחר־כך. אני מודיע את הדברים הללו לכל הקצינים, ופוקד על כל הנגדים והחיילים לציית לדרישות של המפקד פְּלַסקוֹב. מוות לגרמניה! יחי פולין וברית־המועצות!"

    הנאום הזה נענה בשתיקה מוחלטת. המאורעות חרגו לגמרי מתחום התפיסה שלנו, ושללו מאיתנו לגמרי את כוח הרצון. עמדנו שם משותקים, אילמים. שום לחישה, שום תזוזה. הייתי כמכושף. חשתי אותה תחושת חנק שהרגשתי כשהרדימו אותי פעם באֶתֶר.

    זעקה שעלתה משורותינו שברה את הכישוף. לרגע חשבתי שאני הוזה, ואז שוב נשמעה יפחה נואשת, שכמו קרעה את הגרון שבקעה ממנו. הזעקה גברה והפכה לצווחה ניחרת:

    "אחים! זו החלוקה הרביעית של פולין! ירחם עלי אלוהים!"*

    [*. בסוף המאה ה־18 חולקה פולין שלוש פעמים (ב־1772, 1793, 1795) בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, עד שחדלה להתקיים כמדינה ריבונית. עצמאותה הושבה לה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה.]

    יריית אקדח רעמה, וזרעה בלבול ומהומה. כולם ניסו להתקרב למקום שבו נורתה הירייה. זה היה נַגָד שהתאבד. הכדור פילח את מוחו והרג אותו במקום. איש לא ידע את שמו, ואיש לא ניסה לחפש בבגדים שלו ולברר.

    אף אחד לא היה מסוגל להסביר את האירוע האיוֹם הזה, אבל הוא לא נתן את האות למעשים נוספים של ייאוש. לעומת זאת, כל אחד התחיל לדבר, לנופף בידיים, להסביר משהו לזה שלידו. כמו אולם תיאטרון רגע אחרי שהמסך יורד. הקצינים רק הוסיפו לבלבול. הם התרוצצו בין החיילים, תבעו מהם למסור את הנשק שלהם, ניסו לשכנע את הסרבנים. כשחייל התעקש לשמור אצלו את הרובה שלו, הם ניסו לתלוש אותו מידיו. התפתחו תיגרות עם קללות וגידופים.

    מן הרמקול של טנק הפיקוד הגיעה אלינו הודעה נוספת, בפולנית בהיגוי מתנגן: "חיילים וקצינים פולנים! הַניחו את הנשק שלכם לפני הבקתה הלבנה שבין העצים, בצד שמאל של הכביש. את כל כלי הנשק שברשותכם: מקלעים, רובים, תת־מקלעים. הקצינים יכולים להישאר עם החרבות שלהם, החיילים צריכים למסור את כידוני הרובים והחגוֹרים. כל ניסיון להמשיך ולהחזיק בנשק ייחשב לבגידה".

    הפנינו את המבט כאיש אחד אל הבקתה הלבנה המוקפת עצי מחט. היא בהקה בשמש, במרחק שלושים צעדים מאיתנו. ואז ראינו בין העצים, משני צידי המיבנה, שורת מקלעים שהקנים שלהם מכוונים אלינו ולא משאירים שום ספק לגבי המצב. עמדנו מהססים, אף אחד לא רצה להיות הראשון, אבל שני הקולונלים ניגשו קדימה בצעד נחוש, הוציאו את האקדחים מהנרתיק והשליכו אותם במופגן אל דלת הבקתה.

    שני סרנים הלכו בעקבותיהם. הצעד הראשון נעשה. בזה אחר זה ניגשו הקצינים ועשו כמו אלה שלפניהם. החיילים לטשו בהם עיניים לא־מאמינות. כשהגיע תורי הייתי כמהופנט; לא הצלחתי להשתכנע שכל זה אכן קורה במציאות. כשהגעתי לבקתה, נדהמתי למראה ערימת האקדחים. שלפתי את שלי מהנרתיק בחוסר־רצון, נזכר בכל המאמצים שנדרשו לי כדי להשיג אותו וכמה מעט זמן הוא שירת אותי. האקדח עוד היה בוהק ומרשים למראה. השלכתי אותו לערימה ושבתי על עקבותי בתחושה שנושלתי מרכושי ונותרתי חסר־כל.

    אחרי הקצינים הגיע תור החיילים, שמילאו את הפקודה כמי שכפאם שד. היו לנו יותר כלי־נשק מששיערנו. להפתעתי הרבה, ראיתי חיילים מביאים מקלע, ובהמשך השתרכו שלושה זוגות סוסים, גוררים אחריהם תותח־שדה כבד. עד היום אני לא מבין איך ומדוע הוא הגיע לשם.

    אחרי שהרובה והכידון האחרונים הושלכו בעצב לערימה, שהיתמרה כעת לגובה עצום, הופתענו לראות שתי מחלקות של חיילים סובייטים קופצים מן המשאיות ומתפרסים בריצה משני צידי הדרך, כשתת־המקלעים שבידיהם מכוּונים לעברנו.

    מן הרמקול ניתנה לנו פקודה להסתדר בטורים, בכיוון טרנופול. ובעוד אנו עושים זאת, כמה מהטנקים התניעו את המנועים, חצו במהירות את הכביש, התפרסו בשוליו ותפסו עמדה מאחורינו. הטנקים שלפנינו סובבו את צריחיהם כך שגם הקנים שלהם הופנו אלינו. לאט לאט, ואחר־כך בקצב צעידה, הטור שלנו יצא לעבר טרנופול.

    היינו שבויים בידי הצבא האדום. מוזר ככל שיישמע הדבר, לא היתה לי שום הזדמנות להילחם נגד הגרמנים.

    • יאן קרסקי
    • יאן קרסקי

      יאן קרסקי נולד בשנת 1914 בשם יאן קוזילבסקי. הוא למד משפטים ודיפלומטיה ועבד בשירות החוץ הפולני. הוא שירת בצבא הפולני כקצין תותחנים, ועם פרוץ המלחמה נשבה בידי הצבא האדום. קרסקי נמלט והצטרף לשורות המחתרת הפולנית. הוא שימש כשליח בין המחתרת בפולין והממשלה הגולה, בצרפת, ולאחר מכן בלונדון.

      ב-1940 קרסקי נתפס בידי הגסטאפו, עונה קשות, אך הצליח להימלט במבצע של המחתרת הפולנית. לקראת סוף שנת 1942 קרסקי התגנב לגטו ורשה, נפגש עם מנהיגי הגטו היהודים, ודיווח על התנאים הנוראיים בגטו. לאחר מכן התגנב קרסקי (מחופש לשומר) למחנה השמדה (קרסקי חשב כי הגיע לבלזץ, אך ייתכן שהיה זה מחנה אחר). קרסקי נמלט למערב כדי לדווח למעצמות על הנעשה באירופה ועל השמדת היהודים. הוא נפגש עם שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, ובארצות הברית נפגש עם הנשיא רוזוולט (שהתעניין במצב הסוסים בפולין) ועם מנהיגים רבים אחרים. הם פיקפקו בעדותו וחשבו שהוא מגזים.
      לאחר המלחמה קרסקי נשאר בארה"ב (המשטר הקומוניסטי בפולין רדף את יוצאי "ארמיה קריובה"), ולימד באוניברסיטת ג'ורג'טאון. הוא התחתן עם פולה נירנסקי, יהודייה ניצולת שואה.
      קרסקי זכור לרבים הודות לראיון שערך איתו קלוד לנצמן בסרט שואה. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי זכה קרסקי לעיטורי כבוד רבים בפולין, שהכירה בגבורתו. בשנת 1982 זכה בתואר "חסיד אומות העולם" של יד ושם, ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום ב-1988. יאן קרסקי הלך לעולמו בשנת 2000.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עם ראול ולנברג בבודפשט
    • בגן חיות הטרף
    • מינכן
    • מי רצח את ארלוזורוב?
    • במלכודת הרשע, האדישות והסילוף
    • היהודי האחרון ברוטרדם
    • גרמניה, אחרת
    • בין קראוס לקסטנר
    • רשימת שינדלר
    • תחת שמי ארגמן
    • השתיקות
    • מי אתה ליאון ברז'ה?