הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סילנד
    ספר מוגן
     
  • סילנד
    עם עובד | ספטמבר 2015 | פרוזה מקור | 86 עמ'
    שניהם גרים באותו בניין: היא מורה צעירה, והוא פקיד בנק בגמלאות. כל עולמם הקטן משתנה מרגע שנכנס לבניין עובד זר מבולגריה שברח מהמעסיק שלו ונמצא ישן במקלט. לא לאורך זמן ימשיך לישון שם, ולא מפני שיגורש. אדם נוסף מופיע - גבר צעיר בעל דעות יוצאות דופן - ומפר גם הוא את השגרה המוכרת.
    במפגש בין ארבע הדמויות הללו נסדקים זה אחר זה גבולות הבית, המרחב הפרטי והחוק, וכולם נבחנים מחדש בחינה נועזת ופורקת עול. בתוך מרחב המעוצב על ידי כוחות כלכליים חובקי־כול נעים בזהירות ארבעת גיבורי סִילֵנְד ומנסים לפלס לעצמם נתיב עצמאי, אנושי, ומתברר כי די במחווה קטנה, נדיבה ואמיצה, ליצור טריטוריה פרטית של חסד.
     
    רומן ראשון - צלול ורווי הומור מאופק - לנגה אלבלך, שכבר זכתה לשבחים רבים על סיפוריה. נגה אלבלך היא כלת פרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע"א.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 22  30 
    הוספה למועדפים שלי
  • חול. שוב יש חול בחדר המדרגות.
    נתן כרמי עמד במקומו והרים את מבטו, ניסה לקלוט רחשים מהקומה העליונה. אולי משפצים באחת הדירות, חשב. הבנאים עולים ויורדים בבניין והנעליים שלהם מפזרות את החול גם בין הקומות. זה תרחיש הגיוני. אבל מהקומה העליונה לא עלו שום רעשים. הכול, כרגיל, שקט. וגם החול, חשב עכשיו, אינו חול של עבודות בניין. הוא הביט מטה אל הרצפה. פירורי בוץ יבשים היו פזורים עליה. מישהו התהלך כאן בסוליות נעליים מלוכלכות מבוץ. נתן כרמי צעד קדימה ואחד הפירורים נרמס והתפורר לאינספור גרגירי חול מרשרשים.
    הוא סגר את דלת דירתו ותלה את המפתח על הוו שעל הקיר. את נעליו חלץ בכניסה, כדי שהחול שנדבק לסוליותיו לא יתפזר בבית. מתוך סל הקניות שהניח על השולחן הוציא שקיק נייר ובו בוטנים במשקל. הוא התכוון לקחת לפֶּה רק שניים-שלושה בוטנים, אבל מרגע שהתחיל, התקשה להפסיק. הוא עמד ככה כמה דקות, ותחושת נעימות מילאה את פיו. איזו מתיקות, ואיזו שבירה נעימה יש לבוטן בין השיניים, לא רכה לא קשה. כרמי חשב שאולי עכשיו הוא ילך לישון.
    בעיניים פקוחות שכב במיטתו, כפות רגליו מציצות מהשמיכה.
    הטלפון צלצל. מחברת הביטוח מבקשים לזמן אותו לסקר קצר. “זה ייקח שעה, לא יותר," אמרה הפקידה של חברת הסקרים והוסיפה באדיבות שתמורת זמנו יקבל תלושי קנייה. היא הסבירה שחברת הביטוח מחפשת נציג מקבוצת הגיל שלו, ונתן היה נבוך מעט מכך שהפקידה יודעת את גילו. משרדי החברה שוכנים ברחוב הקרוי על שמו של משורר עברי שנפטר מזמן, נתן כרמי הכיר את בנו של המשורר. ביקור ברחוב יהיה כמו ביקור אצל מכר ותיק. נלך, נראה מה שלומו, חשב.
    לישון כבר לא יוכל עכשיו, לכן קם מהמיטה ובנעלי בית הלך לבית השימוש. מי האסלה נצבעו בצהוב בהיר והתכהו בהדרגה עד לצהוב עז, יפה. מכוח ההרגל לחץ על ידית הניאגרה והעלים את הצהוב, אף שהיה נעים כל כך לעין. גם ריח השתן החמצמץ נעלם באותה לחיצה. שלושים סנטימטרים מפרידים (מימין וגם משמאל) בין שפת האסלה לקיר. שישים הסנטימטרים האלה מספיקים לו בהחלט. אדם בגודל סביר לא זקוק ליותר מזה. כשיושבים, יש מקום אפילו לפרוש עיתון, אם כי נתן כרמי אף פעם לא קורא בשירותים. לאמתו של דבר, הוא הפסיק לגמרי לקרוא עיתונים, לא בתוך השירותים ולא מחוץ להם. מבזק החדשות ברדיו בכל שעה עגולה מספק את כל צרכיו, ולמעשה די לו בשכבת החדשות העליונה ביותר, רֶשֶת הכותרות. בפרטי המידע בשכבות שמתחת ובפרשנויות בשכבות העומק ממש הוא לא מוצא כל עניין, ובעצם, הוא לא מבין אותם. בפרקי הזמן שבין מבזקי החדשות, לעומת זאת, הוא מבין גם מבין. אז משדרים מוזיקה.
    הו, כמה הוא אוהב מוזיקה!
    כהרגלו, הקדים. יצא מביתו שעה וחצי לפני מועד הפגישה אף שהנסיעה אורכת פחות מחצי שעה. לקח לעצמו מרווח ביטחון למקרה שלא ימצא את הרחוב. אבל הוא זכר את הרחוב היטב וגם את כל קווי האוטובוס שמגיעים אליו. בתחנת האוטובוס לא חיכה יותר מחמש דקות, וכעבור עשרים דקות כבר הגיע ליעדו. שעה שלמה הוא צריך להעביר עכשיו, ולכן טייל ברחוב וברחובות הסמוכים לו. מזמן לא היה באזור הזה של העיר, אזור די מוזנח, אם כי חידשו כמה מבנים, שיפצו. בין בנייני המשרדים עדיין עמדו כמה בתים קטנים של פעם, בעליהם העקשנים סירבו כנראה למכור את הקרקע ולהקים עליה רבי־קומות. לבסוף התיישב באיזה בית קפה והזמין מיץ גזר. עדיף שישב כאן, חשב, שעה זה הרבה זמן. הו, כן, הנה הוא מזהה עכשיו את הזמר הזה, הנחמד עם המבטא. יושב לא רחוק ממנו ומדבר בטלפון. לרגע הרגיש צורך לברך את הזמר לשלום במנוד ראש, אבל אז נזכר שהזמר לא מכיר אותו, רק הוא מכיר את הזמר. אני יוצא לשעה קלה מהשכונה וכבר אני רואה כל כך הרבה אנשים, צובר כל כך הרבה חוויות, חשב. צריך לצאת יותר, לתפוס כל יום קו אוטובוס אחר ולשתות מיץ גזר, כל פעם באתר אחר בעיר. העיר הרי גדולה כל כך, פעם אהב אותה מאוד.
    כשנכנס למשרדי חברת הסקרים, חש כמו אדם שהגיח מן העבר ונזרק קדימה בזמן. המשרדים היו מודרניים. האפודה החומה שלבש, גילה עלה על שלושים שנה. הסוקרת הצעירה הובילה אותו לחדר ובו שולחן ועליו מחשב. כשאמר לה שהוא בקושי משתמש במחשב, שהוא לא מכיר את האינטרנט, שאת תיבת הדואר האלקטרוני שלו מעולם לא פתח, נעצה בו הסוקרת מבט קהה — כל כך לא אפשרי היה הדבר בעיניה. היא הזמינה אותו לשבת מול המחשב, וכשהוסיף ואמר במבוכה שהוא לא מכיר אפילו את סדר האותיות במקלדת, שאלה: “אתה לא יודע לעבוד עם מחשב?"
    במקום שישב לבדו מול המחשב ויענה בעצמו על שאלות הסקר, הצטופף לצד הסוקרת וענה בעל פה על השאלות שהקריאה לו מן הצג. “מקצוע," דרשה לדעת, וכשהסביר לה שפרש פרישה מוקדמת מהבנק, סימנה על הצג “גמלאי". “האם עשית תאונה בעבר?" “אין לי רכב," ענה. “האם נזקקת בעבר לשירותי חברת הביטוח?" “כן." “האם היית מרוצה מהשירות? אתה צריך לבחור בין ‘במידה רבה מאוד', ‘במידה רבה', ‘השירות היה סביר', ‘השירות לא היה משביע רצון'." נתן כרמי הרהר ארוכות בשאלה. הוא לא הצליח להיזכר באיזה עניין נזקק לשירותי חברת הביטוח, אבל הוא בהחלט זכר שנשלחו אליו טפסים הביתה ושמילא אותם. “במידה רבה," אמר.
    כעבור שעתיים יצא מהחדר הקטן בלחיים סמוקות. הסוקרת הצעירה הקדימה אותו ונדחקה החוצה לפניו, וכשהגיע אל דלפק המזכירות, לא ראה אותה עוד. האדמה בלעה אותה, או אחד החדרים.
    “אני באמת מתנצל על חוסר הנוחות," אמר בהיסוס למזכירה. “לא ביררו אתי בטלפון את עניין המחשב," הוסיף הצטדקות מבוישת וקיבל מידה את תלושי הקנייה.
    “תחתום פה בבקשה שקיבלת את התלושים."
    “תודה רבה לכם," אמר ומחה בכף ידו זיעה ממצחו.
    כשיצא אל הרחוב בחן את התלושים וראה ברשימה שמות של חנויות שלא קנה בהן מעולם.
    כשהיה ילד רצה נתן כרמי ללמוד לנגן. הוריו קנו לו כינור שמותאם למידות ילד. נתן אהב מאוד את הכינור הקטן: את העץ שממנו נבנה, את המיתרים שנגזרו מזנבו של סוס. גם את הסוס אהב, על שהפריש בנדיבות כמה שערות מזנבו.
    עוד לפני השיעור הראשון דמיין את עצמו עומד על במה ומנגן בלהט. הוא דמיין גם את קריאות ה"בראוו" של הקהל ואת מחיאות הכפיים. “ילד פלא", שמע בדמיונו שאומרים.
    השיעור הראשון הוקדש כולו לאחיזה: יד שמאל אוחזת בכינור, תנוחת הסנטר, יד ימין אוחזת בקשת. שום צליל לא נוגן; נתן הקטן היה מאוכזב. אבל הצלילים לא איחרו לבוא, ובשיעורים הבאים הוא חרק המון צלילים. עם הזמן הם יתפתחו ויהיו לפרפרים, חשב, אלא שכעבור שישה חודשים ביקש המורה לדבר עם אמו.
    “לילד אין כישרון," אמר המורה. “אין טעם להשקיע. יכולתי להמשיך ללמד ולגבות את התשלום, אבל אני חושב שזה לא הוגן, לא כלפייך ולא כלפי הילד."
    “הילד כל כך אוהב מוזיקה..." אמרה האם.
    “מהסיבה הזאת בדיוק אני חושב שלא הוגן להמשיך ולטעת בו תקוות."
    נתן כרמי מעולם לא ויתר על אהבתו, רק השלים עם אי־יכולתו לבצע. הוא ידע שכמאזין הוא ניחן בסגולות מיוחדות, וליתר דיוק, הוא ידע שהמוזיקה ניחנה בסגולות מיוחדות שפועלות את פעולתן עליו בשעה שהוא מאזין לה.
    את המוזיקה הקאמרית של דבוז'ק גילה לא מזמן. כמו בסימפוניית “העולם החדש", גם כאן היה מופתע לגלות שצ'כי כדבוז'ק כתב מוזיקה עם גוון אמריקני כל כך. ובכלל, מהו אותו גוון אמריקני, איך הוא נולד? האם דבוז'ק הוא שיצר אותו? הוא משתאה — הוא לא יכול להגדיר את המאפיינים של אותה מלודיה אמריקנית, ובכל זאת הוא חש בה בבירור. כך הרהר ערב אחד כשישב והאזין. זו לא מתקתקות, חשב, אולי זו אופטימיות, תחושה של התחלה חדשה, של התרגשות, ואולי הכול טמון בהרמוניות. לרוב הוא לא אוהב התרגשויות סנטימנטליות, הוא מעדיף את האיפוק על פרץ של רגש משתפך, אבל אצל דבוז'ק...
    ובייחוד במוזיקה הקָאמֵ...
    מה זה?
    הוא לקח את השלט והחליש את הווליום.
    מחדר המדרגות נשמעו דפיקות.
    הוא קם מהספה. החמישייה לכלי קשת בסול מז'ור כבר הושתקה. כשעמד מאחורי הדלת הסגורה שמע קולות פטפוט של ילדים, אבל כשפתח אותה היה חדר המדרגות ריק מדפיקות ומילדים, רק כמה ערמות חול קטנות היו פזורות בו.
    רק כשנכנס נתן כרמי לחדר המדרגות בבניין מגוריו, אחרי שחזר מחברת הסקרים, הרגיש את העייפות. בכל זאת, טיול כזה בעיר לא עשה מזמן. אף פעם גם לא ישב זמן כה ממושך וענה על שאלות. הוא היה רעב. חוץ ממיץ הגזר לא הכניס לפיו דבר, גם את שנת הצהריים שלו הקריב. עכשיו כבר היתה שעת אחר צהריים מאוחרת.
    הוא טיפס לאט במדרגות, נעצר בקומה השנייה, הקומה שלו, והביט מטה. תלוליות חול קטנות נחו על הרצפה לא רחוק מדלת דירתו. אף שכבר נראו כחלק מנוף חדר המדרגות, הוא הסתכל בהן בהשתוממות. מי לעזאזל עושה את זה.
    צעדים נשמעו מכיוון הקומות העליונות. נתן כרמי נשא את עיניו וראה את השכנה הצעירה מהקומה השלישית.
    “שלום," היא חייכה אליו בעודה יורדת במדרגות. “הכול בסדר?" שאלה כשהבינה שהוא עומד שם בהלם משתק ולא נכנס לביתו.
    “את יודעת מה זה ערמות החול האלה?" שאל אותה והצביע על הרצפה. היא נעמדה לידו והסתכלה. “זה ככה כל יום," אמר. “פעם יצאתי לטאטא את זה, ולמחרת זה שוב חזר. כאילו המרצפות משריצות חול."
    “אצלנו בקומה זה לא קורה..." אמרה.
    הוא הביט בה בתמיהה.
    “מישהו בא ומפזר כאן חול," אמר.
    “אבל למה שמישהו יעשה דבר כזה?"
    “באמת שאין לי מושג."
    הם עמדו בשתיקה.
    “טוב," הוא הוציא מפתח מהכיס. “אם תגלי משהו, תגידי לי."
    “בטח," אמרה השכנה הצעירה ופנתה לרדת במדרגות.
    זיעה שטפה אותה.
    המצח, העורף, הגב, בתי השחי, קפל השדיים, כפות הידיים.
    היא עמדה מול שלושים ושניים ילדים, והטיפות נסעו על גופה. כבר יש לה ניסיון, זו לא הפעם הראשונה שהיא עומדת מול כיתה, ובכל זאת, שלושים ושניים מבטים נעוצים בה עכשיו והם מעוררים בה חרדה. הם שקטים, הילדים, לא משתוללים ולא מרעישים, רק יושבים ומכוונים אליה את מבטיהם. הם נראים קשובים; ליתר דיוק, דרוכים. היא המורה החדשה שלהם, והם מודדים אותה מדידה מדויקת ואכזרית. רק בני תשע או עשר, והם ביקורתיים ומשחרים לטרף כמו להקת תנים.
    היא הרימה את ידה אל מצחה ומחתה את הזיעה בגב כף היד. עדיף שלא אהיה מרוכזת בזיעה, חשבה, ככה היא לא תיפסק. אבל היא לא יכלה להשתחרר מהמחשבה שהזיעה היא הדבר היחיד שהילדים רואים עכשיו, כשהם סורקים אותה במבטם, וכל טיפה נוצצת מולם כמו אגל טל של בוקר. כשתפנה אל הלוח ייראה פס ארוך ורטוב על הגב שלה. מלפנים המצב לא יותר טוב, החולצה הרפויה כבר דבוקה לבטן.
    היא ניגשה למדף שעליו השַלָט וכיוונה את המזגן לאחת עשרה מעלות. קור צפוני אולי יועיל כאן, חשבה, במזרח התיכון של גופה.
    היא המשיכה בשיעור כרגיל, דרשה מהתלמידים להשתתף. הם נענו לה בחשש, עדיין לא הרגישו בטוחים. היא עודדה בחיוך כל ילד שהעז להרים את היד, קיבלה בחיבה כל תשובה. לאט־לאט הם נפתחו. ילדה שישבה בשורה הראשונה הרימה בביישנות את ידה וקיבלה את רשות הדיבור. היא אמרה שקר לה. המורה אחזה בשלט והחזירה את הטמפרטורה לטווחים שפויים תוך כדי מלמול: “סליחה, אני... באמת קצת הגזמתי." היא חייכה אליה, אל הילדה הדקה, הרי לא רצתה לגרום לה סבל.
    בחדר המורים התבוננה על המורות האחרות, על המורים, על המנהלת. הם היו שונים ממנה, ההתנהגות שלהם היתה חלקה משלה, לא היו בה קפיצות. הם הרגישו שייכים, דיברו בשקיקה, החיוכים שלהם היו הגיוניים. שלא כחטטנותם הישירה של הילדים, זו שהתנהלה בחדר המורים היתה עדינה, פתלתלה, חטטנות בשלה של אנשים בוגרים. השאלות הובילו לדיונים על בתי ספר אחרים, על תקינות המזגנים בכיתות הלימוד, על תחבורה ציבורית ועל פקקי תנועה. גם משיחות כאלה צומחות לפעמים חברויות.
    ההפסקה עמדה להיגמר, חדר המורים הרועש יתרוקן עוד מעט וישקוט. היה עליה לאסוף כוחות כדי לקום ולצעוד לשיעור הבא. זו היתה השעה הרביעית, והדיבור הבלתי פוסק מול הילדים, העמידה מול הכיתה, הצורך לשמור על המשמעת המתרופפת כל כך בקלות — כמו תקליט קצר במיוחד שצריך לגשת אליו שוב ושוב ולכוון מחדש את המחט — הניסיון לחשוב כמו מתוך ראשם של הילדים, לא להשתמש במילים לועזיות, להיות סמכותית — כל אלה התישו אותה ביום הראשון.
    “אני גליה, נעים מאוד," אמרה למורה השמנמנה שישבה לידה בהפסקה וסידרה לפניה ערמת דפים.
    המורה השמנמנה הרפתה מן הדפים והרימה מבט. “אני חוה," אמרה.
    “אני מותשת, ועוד לא נגמר היום," גליה אמרה.
    חוה חייכה. “זה כמו כושר," אמרה. “זה בא בהדרגה. את צריכה לאמן את שרירי ההוראה שלך. יש המון שרירים כאלה." היא הרימה את זרועה ועשתה שריר.
    גליה צחקה.
    “כבר חמש עשרה שנה," אמרה חוה בגאווה.
    לבני אדם יש גוף ופנים, חזות רציפה פחות או יותר, גם אם בפְנים הם לפעמים כל כך מפורקים.
    בערב ישבה מול המחשב. חיברה עורקים דקים, פרטיים, לעורקים הרחבים של העולם. פעילותה חלושה ולא מורגשת, כמה כבר היא מוסיפה לנהר הביטים הגדול?
    בתיבת הדואר האלקטרוני ראתה הודעות ולא פתחה אותן. גילתה שבפייסבוק חמישה ילדים הציעו לה חברות. ילדים בני תשע. רק היום פגשה אותם. הילדים, היא הבחינה, לא מחייכים בתמונות, נראה שהם מנסים לשדר איזו אווירה קדורנית: שער על הפנים, מבט מושפל, מיוסר. הם נראים כמו פרסומת לבושֹם.
    היא נזכרה בשיר הילדים “מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני", שיר שאהבה, בגלל ההתרסה שבו. לא בטוח שהיתה רוצה את הילד המתריס הזה אצלה בכיתה, ובכל זאת, גם התרסה היא מין תקשורת, רק הפוכה. “מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני" מתכוון לומר: אני רוצה שתביטו בי, ודווקא מלפנים.
    היא נטשה את המחשב. השפע שהציע היה גדול מדי, רחב מדי, משעמם.
    היא התיישבה אל שולחן האוכל ופיזרה לפניה את חוברות הלימוד: חשבון, ספרות, תנ"ך. יש מקצועות שהיתה רוצה ללמד בלי חוברת. תנ"ך, למשל. בלי דקויות מיותרות, רק לקרוא עם הילדים את הסיפור ולתת לו לפעול עליהם. סיפור הוא פעולה, ולכן לסיפורים יש כוח. כמה היתה רוצה שילדים ילמדו ליהנות גם מהמוזיקה של המקרא: “וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה". זונה היא אישה רחבת לב, כך היתה רוצה להגיד לילדים. אולי לא במקרה שמה רחב. “וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה", היתה קוראת מן הכתוב ואומרת: “האזינו למוזיקה, תראו כמה היא נעימה." אבל לא את הדברים האלה היא אמורה לומר בכיתה.
    למחרת, בהפסקה, עמדה שוב בחדר המורים וסרקה אותו במבט ערני. איפה חוה? זה היום החופשי שלה, או שהיא אולי תורנית בהפסקה? היא לקחה את ספל התה ויצאה. חוה עמדה בחצר מוקפת תלמידים וניהלה אתם שיחה שמחה וקולנית. גליה התקרבה אליהם.
    “להביא לך משהו לשתות?" שאלה את חוה.
    “יש לי, תודה." על מעקה האבן עמד ספל קפה. “את נראית קצת עצובה," אמרה חוה, שפרשה לרגע הצדה והתנתקה מההמולה הרוגשת סביבה.
    “אני לא עצובה," ענתה גליה והבחינה פתאום בילדה שנעמדה ממש לידה. נדמה היה שהיא רוצה לומר לה משהו, כי הרימה אליה את ראשה. חוה מיהרה למגרש, שני ילדים הכו שם זה את זה. גליה הסתכלה מטה אל הילדה הקטנה.
    “איפה את גרה?" שאלה הילדה.
    “לא רחוק מכאן," ענתה גליה.
    “כאן בשכונה?"
    “כן."
    “את חדשה כאן?"
    “כן," ענתה גליה. “ואיפה את גרה?"
    “עם אמא שלי כאן בשכונה ועם אבא שלי בנתניה."
    “אז יש לך שני בתים."
    “כן. הם התגרשו. את באה לבית ספר ברגל?"
    “לפעמים גם באופניים." גליה קירבה את הכוס אל פיה.
    “יש לך אופניים עם הילוכים?" שאלה הילדה.
    היא הצליחה לשתות קצת מהתה החם. “כן," חייכה.
    “גם לי הבטיחו שיקנו אופניים עם הילוכים."
    “את אוהבת לרכוב על אופניים?"
    “מאוד. אני מסתובבת בשכונה רק עם אופניים. כשאני הולכת לחברות למשל. אבל אצל אבא שלי אין לי אופניים."
    “אבל הוא הבטיח לקנות לך."
    “כן."
    “את לא רוצה ללכת לשחק עם הילדים? ההפסקה עוד מעט נגמרת."
    “לא יהיה לך משעמם?" שאלה הילדה.
    גליה צחקה. “אולי... אבל אל תדאגי לי, אני אסתדר."
    הילדה הסתובבה והלכה. חוה הגניבה אל גליה חיוך מרחוק.
    “שלום, קוראים לי גליה, ואני המורה החדשה של הילדים שלכם. זאת גם השנה הראשונה שלי בבית הספר הזה. לפני כן לימדתי חמש שנים בבית ספר אחר, תמיד בכיתות דל"ת עד וי"ו."
    אלה הם משפטי הפתיחה שהכינה. די צפויים. האם להוסיף שיש לה תואר בספרות? שרק אחר כך עשתה תעודת הוראה? שללמד ספרות זה שליחות בשבילה? ובייחוד היום, בעידן המחשב, כשילדים בקושי לוקחים ספר ליד ובקושי מצליחים לקרוא פסקה אחת בלי להתעייף? האם לומר דברים משעממים ומובנים מאליהם על הספרות, שהיא עולם עשיר, שיש בה כל כך הרבה רגש, שכל אחד יכול למצוא שם את עצמו, ללמוד על עצמו? שאפשר ללמוד דרכה גם על השפה, על דרכי הבעה? צמצום לעומת עודפות, אירוניה, השימוש בדימויים, התפקיד הרגשי של דימויים, קיטש, מה זה קיטש. אפשר לבחון את השאלה אם קיטש זה אמנות. אם כי אני לא בטוחה, תוכל לומר, שילדים מסוגלים להבחין בקיטש. קיטש בדרך כלל מדבר אליהם מאוד.
    היא נסחפת, זה ברור. אין צורך בכל הדברים האלה, רוב ההורים לא ימצאו בהם שום עניין. אחרי יום עבודה ארוך היא תדבר אתם על קיטש? הם הרי באים רק בשביל לראות אותה, להתרשם מהדמות שהילדים שלהם יפגשו עכשיו יום־יום. לא צריך להתחכם. התחכמויות רק ירחיקו אותם.
    “תקנון בית הספר, כמו שאתם בטח כבר יודעים משנים קודמות, קובע דרכי פעולה ספציפיות, ולפיהן אנחנו נוהגים כאן בבית הספר. אלה מצבים שלצערי אנחנו נתקלים בהם בשגרת הלימודים. אל"ף, מצב של אלימות בין תלמידים. במקרה כזה ייערך בירור. הצד האלים יושעה..."
    כן, היא תדבר על עניינים מנהלתיים, ארגוניים, לוגיסטיים, והפעם היא לא תזיע. הם ישאלו שאלות כאלה ואחרות, ואחר כך היא תחזור הביתה, אל השקט.
    אספת ההורים נגמרה. אמא אחת עמדה מולה וסיפרה בקדחתנות מה עבר על הבן שלה בבית הספר הקודם. גליה הקשיבה בסבלנות ולא קטעה את שצף הדברים, אף שדבריה של האם לא הובילו לשום מקום, היא רק חזרה על עצמה שוב ושוב. הבן שלה היה ילד שקט, סגור, גליה כבר הכירה אותו. עכשיו חשבה שפטפטנותה של האם אולי מסבירה את העובדה הזאת. בינתיים הורים התנקזו החוצה, כמה קראו “להתראות", כמה “בהצלחה", כמה לא אמרו כלום. בסוף סיימה גם הפטפטנית את דבריה, וגליה ניגשה להוציא את התיק שלה מהארון.
    “חיכיתי שתתפני," אמר קול נמוך.
    היא הסתובבה וראתה בחור צעיר יושב על אחד הכיסאות הקטנים ורגליו הארוכות מתוחות קדימה.
    היא היתה מותשת. התיישבה גם היא על אחד הכיסאות הקטנים והניחה את התיק על ברכיה.
    “את עייפה?" שאל.
    “לא נורא," אמרה בפנים נפולות.
    “לא הבנתי למה היית צריכה לדבר כל כך הרבה על חוקים ומסגרות ותקנונים."
    “מה?"
    “הרי ברור שלא הדברים האלה מעניינים אותך."
    “אני לא דיברתי על זה כל כך הרבה."
    הוא חייך.
    “נוח לך לברוח אל החוקים והמסגרות, את מתחמקת."
    “מי אתה?" שאלה.
    “אני אח של דנה. כבר כמה שנים אני בא לאספות במקום ההורים שלי."
    “למה?"
    “חשוב לי להיות מעורב. ההורים שלי שמחים לתת לי את התפקיד הזה. בגילם כבר אין להם סבלנות לכל המפגשים האלה."
    “הממ..."
    “אל תיקחי את זה אישית."
    “טוב שלמישהו יש כוח למפגשים האלה," חייכה ועמדה לקום.
    “אני די לקחתי פיקוד על החינוך של דנה."
    “הממ..."
    “אני חושב שילדים הולכים היום לאיבוד בגלל חינוך רכרוכי וחוסר תשומת לב."
    “למה אתה מתכוון?"
    “לא דורשים מהם מספיק, הכול עושים בשבילם. רוצים שרק יהיה להם כיף כל הזמן. מגדלים אותם לקטוף סוכריות בסופרמרקט במקום לשתול זרעים של קישואים באדמה."
    “אז מה אתה עושה בנידון?"
    “אני קובע חוקים מאוד ברורים ונוקשים."
    “אז גם אתה בורח אל החוקים," חייכה.
    “לא," ענה ברצינות. “אני יוצר את החוקים בשביל להציל את דנה מהרפיסות הכללית שאנחנו חיים בתוכה. את בטח עייפה, זה נושא די גדול בשביל לפתח אותו עכשיו."
    “כן," אמרה. “בוא נצא."
    הם יצאו מהכיתה.
    “איזה חוקים למשל אתה יוצר כדי להציל אותה מהרפיסות?" שאלה כשצעדו יחד אל שער בית הספר.
    “אה... ריצה למשל. שלוש פעמים בשבוע."
    היא התבוננה בו, די מופתעת.
    “זה דורש משמעת," אמר.
    היא נעצרה מולו. “אני הולכת לכיוון הזה," החוותה עם היד.
    “טוב," אמר, “אז נמשיך בפעם אחרת."
    כשחזרה לדירה התיישבה על הכורסה שמול החלון הגדול בסלון וצפתה בשכן. חדרו היה מואר באור קלוש. רק שולחן הכתיבה שלו חגג באור שופע ממנורת הקריאה. כל ערב ישב שם מול המחשב. כשהרכין את ראשו, גליה ידעה שהוא קורא בספר. פעם אחת ראתה בחדרו אישה, אחר כך יצאה האישה מהחדר ונעלמה בחשכה. הוא לא הלך בעקבותיה, אלא המשיך לשבת. אח של דנה צודק: משמעת, התמדה — אלה דברים שצריך ללמוד. הגבר הצעיר מול המחשב, מה הוא חוקר, מה הוא לומד ערב־ערב? לרוב השקיפה עליו מתוך חדר חשוך. רק הטלוויזיה דלקה אצלה לפעמים באור כחלחל, אבל בדרך כלל היתה כבויה. היא העדיפה לצפות באיש הלומד ולא בתוכניות שעל המרקע. הוא כמעט לא זז, לא עשה שום דבר, רק הרים או הוריד את הראש מדי פעם בפעם, מהספר אל הצג ובחזרה, נע קלות בכיסא, השעין לחי על כף יד. היא צפתה בריתמוס שלו, של האדם החושב, הלומד, ההוגה. כשהלכה לישון, הוא עוד ישב שם.
    בשעתו אהב נתן כרמי יותר מכול את נגינתו של הפסנתרן האוזבקי אלישֵן ואסי, שהיה כוכב שביט בשמי המוזיקה, ובייחוד נודע בביצועיו ליצירותיו של מוצרט. כשהיה רק בן תשע עשרה כבש ואסי בסערה את המקום הראשון בתחרות רובינשטיין בתל אביב. נתן כרמי נכח אז בקונצרט הגמר. הכרטיסים היו יקרים, והוא ישב באחת השורות האחרונות. כשהקהל קם על רגליו כדי להריע לאלישן ואסי, התקפל נתן כרמי בכיסאו וניסה לכבוש את בכיו. גאונותו של הבחור הצעיר ההוא, שנעלם מהזירה באותה מהירות שהופיע, עוררה בו התרגשות גדולה.
    עכשיו ישב נתן כרמי בכורסתו הרכה והקשיב לטוקטה לפסנתר מספר 915 מאת באך. מזמן לא האזין ליצירה האהובה הזאת, האנרגטית, הסוחפת. כל כך היה שקוע בהאזנה, עד שלא שמע את הנקישה על הדלת.
    בחדר המדרגות נשמעה המוזיקה של באך בבירור. כשנחלשה מעט, הרימה גליה שוב את ידה ודפקה על הדלת חזק ככל שיכלה.
    בתוך דירתו שמע כרמי סוף־סוף את הדפיקה, הנמיך את הווליום והזדרז לגשת אל הדלת.
    “שלום," אמר לשכנה הצעירה שעמדה לפניו.
    “שלום," ענתה לו. “אני מפריעה?"
    “לא, בכלל לא."
    “אני חושבת שנפתרה התעלומה," לחשה.
    “באמת? בואי, תיכנסי."
    היא נכנסה לדירה הקטנה, שהטוקטה של באך עדיין התנגנה בה.
    “את מוזמנת לשבת," אמר במבוכה. “האמת היא שאני לא יודע מה שמך."
    “קוראים לי גליה," אמרה.
    “נתן, נעים מאוד," הושיט לה את ידו. הוא עצר את המוזיקה והתיישב על הכורסה. גליה התיישבה מולו.
    “אתמול, כשחזרתי מבית הספר," פתחה בהסבר, “אני מלמדת פה בשכונה, אתה יודע..."
    “לא, לא ידעתי שאת מורה."
    “אז כשחזרתי בצהריים ועליתי במדרגות, ראיתי בקומה שלך את הילדים של השכנים יושבים על הרצפה ודופקים את הנעליים שלהם ברצפה כדי שיצא מהן החול."
    “מה?"
    “בסוליות מצטבר חול, אתה יודע, במיוחד אצל ילדים שמשחקים בחצר."
    “אז הם מנקים את הסוליות כאן בחדר המדרגות?" שאל נתן כרמי בהשתוממות.
    “כנראה."
    “חצופים!" כעס.
    “אמא שלהם עמדה לא רחוק מהם והסתכלה," הוסיפה גליה.
    “אז בעצם את אומרת שהאמא שלהם מעודדת אותם לשמור על הניקיון בתוך הבית ולא לשים לב לניקיון של השטח הציבורי."
    “כנראה זה מה שאני אומרת," חייכה.
    “כלומר השטח הציבורי הוא פח זבל!" התרגז עכשיו נתן יותר. “חופשי ללכלך אותו, חופשי! ומי ינקה אחריהם?!"
    “זה באמת נורא מרגיז," הסכימה בשקט.
    “טוב. הסיפור שלך באמת מסביר את התלוליות הקטנות שהיו פה כל יום. אני אצטרך לדבר אתם."
    “כדאי," אמרה.
    “אני רק צריך לשלוט בעצמי ולא להתרגז."
    “אתה לא נראה לי טיפוס רגזן," ניסתה לפייס אותו.
    “כשאני מתרגז אני מתרגז."
    כיוון שלא היה לה מה להוסיף, קמה.
    “אולי תפנה לוועד הבית, שהוועד ידבר אתם," אמרה ליד הדלת.
    “זה באמת רעיון," אמר. “ובכל מקרה, תודה. תודה על המידע המודיעיני." אז נזכר פתאום במשהו, ביקש שתחכה רגע ונכנס למטבח. הוא יצא משם עם מעטפה לבנה בידו ואמר: “אולי את רוצה את אלה? אין לי בהם שום צורך. אני אפילו לא יודע לאן הולכים אתם."
    גליה לקחה את המעטפה. כשהציצה לתוכה ראתה תלושי קנייה בסך מאתיים שקלים חדשים.
    כמה ימים אחרי שעברה לכאן, לפני כמה שבועות, ביקר את גליה השכן מוועד הבית. הוא הציג את עצמו, הציג את הבניין, אפשר לומר — סיפר על השיפוץ שעשו לא מזמן, הסביר למה הגינה עדיין לא מטופלת, עמד והסביר והתנצל וקישט את השיחה בכל מיני סכומים. נתן כרמי גר בבניין כבר שלושים שנה, ועלה על דעתו שהוא לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שאחד השכנים כיבד אותו בביקור. בכלל, הביקורים בביתו מועטים מאוד. נוכחותה של הבחורה הצעירה על הספה נעמה לו. אחרי שעזבה, הלך להכין לו תה.
    גם גליה, בקומה השלישית, רצתה לשתות תה. צמח הלואיזה שבעציץ כבר גדַל. אחרי ההפוגה שנתנה לו הוא התאושש וחזר לצמוח. עכשיו היא יכולה לקטוף שוב עלים לתה, אלא שפתאום הפעולה השגרתית הזאת נראתה לה אכזרית. ומה אם כואב לה, ללואיזה? והיא אפילו לא יכולה לצעוק. בשקטים תמיד קל יותר לפגוע. לבסוף ויתרה על העלים הטריים והשתמשה בשקיק תה מוכן. בשקיק יש עלי לואיזה שקטף מישהו אחר במקום אחר, גליה לא משלה את עצמה. מצחיק איך בני אדם משנעים עלים מארץ לארץ בספינות, במטוסים. סביב עלי התה העדינים האלה הוקם מערך שלם של קניינות והנהלת חשבונות, הכנסות והוצאות, דרגים ניהוליים, שולי רווח.
    היא מזגה מים רותחים לספל. המחשבות על מכאובי הצמחים לא יובילו אותה רחוק. מה יישאר לה לאכול? הרי גם לחם עשוי מחיטה, ואורז מאורז.
    ביום החופשי שלה התעוררה בבוקר והחליטה לנסוע לקניון. היא רצתה לקנות משהו לנתן כרמי בתלושים שנתן לה. פיצוי אולי על החול שמצליח להרגיז אותו כל כך ואולי שי על נדיבותו. אלא שלקנות מתנה לאדם זר זו משימה לא קלה. וחוץ מזה, חשבה, הוא בטח יהיה נבוך לקבל ממנה מתנה. לכן החליטה שבמאתיים השקלים שקיבלה תקנה גם משהו לעצמה, אולי כך הוא ירגיש בנוח.
    היא הסתובבה בקניון בין החנויות ולא ידעה מה תבחר בשבילו — שעון קיר, נרתיק למשקפיים, סט של קערות מרק, ספר, מארז של תה במבחר טעמים, צנצנות לאחסון פסטה, רמקול קטן למחשב? אולי כבר יש לו. ואם לא — מן הסתם אין לו צורך בזה. מה שבטוח: נתן כרמי לא ילך לחנות להחליף מתנה מיותרת, הוא רק יאחסן אותה במקום כלשהו וישכח את קיומה. באחד מחלונות הראווה של חנויות הבגדים ראתה אפודות ונזכרה שלא פעם ראתה את נתן באפודה. היא תקנה לו אפודה, זאת באמת מתנה שימושית. לרגע אולי תהיה מבוכה קלה כשתיתן לו את השי הזה, היא עצמה אולי תחוש אי־נוחות כשתעמוד בחנות ותנסה לדמיין את ממדי גופו של נתן כרמי בניסיון להתאים לו אפודה, והוא הרי רק שכן, לא קרוב משפחה, לא ידיד. בכל זאת אמדה בדמיונה את מידתו ובחרה באפודה כחולה, הצבע היחיד למען האמת שנשאר במידה הזאת. כשניגשה לשלם בקופה התברר שיש מבצע: שתי אפודות במחיר של אחת. האם יש טעם לקחת עוד אפודה? האם תיתן לנתן כרמי שתי אפודות זהות? בחנות אחרת קנתה לעצמה צעיף אופנתי. סך הקנייה: מאה שמונים ושבעה שקלים ותשעים ותשע אגורות.
    היא עמדה מול דירתו של נתן כרמי ונקשה בעדינות על הדלת. הצעיף החדש היה כרוך על צווארה ובידה החזיקה שקית אדומה. הפעם לא נשמעו צלילי מוזיקה מעבר לדלת, היה שקט וגליה חשבה שאולי יצא מביתו. אבל פתאום נפתחה הדלת לפתח צר וכרמי הציץ מאחוריה. כשזיהה אותה פתח את הדלת לרווחה. “סליחה, אני עושה קצת ניקיון," התנצל, אולי על שנאלצה להמתין מאחורי הדלת הסגורה, אולי על שהוא לבוש רק בחולצת טריקו רחבה ובמכנסיים רפויים. הוא אחז מוט של מגב בידו הימנית. גליה הסתכלה על פרק ידו החשוף וראתה ורידים בולטים, גבריים.
    “אני לא רוצה להפריע, רק הבאתי לך משהו," הרימה אליו את עיניה.
    “לי?" שאל בהפתעה.
    היא הושיטה לו את השקית. “זה בשבילך."
    הוא נטל את השקית בידו השמאלית והזמין את גליה להיכנס. השטיח בסלון היה מגולגל, על אחד הקירות נשען מטאטא, מפתח המטבח נראו שני כיסאות שהונחו במהופך על שולחן האוכל הקטן.
    “אתה מנקה בעצמך?"
    “מי אם לא אני?" ענה. מהשקית שהושיטה לו הוציא שתי אפודות.
    “זה מהתלושים," אמרה גליה. “מהתלושים שנתת לי. היה מבצע על האפודות, אבל היה רק צבע אחד. הבאתי לך משהו כפול, אולי זה קצת טיפשי."
    נתן כרמי פתח אפודה מקופלת אחת ופרש אותה באוויר, אחר כך פתח את זו שקופלה תחתיה.
    “הן יפות מאוד," אמר. “אני אוהב את שתיהן."
    גליה צחקה.
    “רק שאני לא התכוונתי שתקני לי משהו. נתתי לך את התלושים כדי שתשתמשי בהם לעצמך."
    “זה הצעיף החדש שלי, רואה? התחלקנו בתלושים."
    נתן כרמי הביט בצווארה העטוף של גליה והשפיל את מבטו.
    גם גליה השפילה את עיניה ומבטה נפל על נעלי הבית של נתן כרמי, שעול השנים ניכר בהן.
    “אני מקווה שהמידה תתאים," הרימה שוב את ראשה.
    בלי לומר דבר הוא הלך לחדרו, וכשחזר היתה האפודה על גופו. הוא לבש אותה מעל לחולצת הטריקו.
    “זה לוּק חתרני מאוד," אמרה גליה, ונתן כרמי חייך בפיזור דעת.
    “זה יופי," אמר, “מתאים לי בול."
    רק כשעמדה מחוץ לדלת דירתו נזכרה ששכחה לשאול אותו על החול.
    כשיום הלימודים נגמר, הכיתה מתמלאת ברעש: קריאות וצעקות ובליל הברות קטועות. אלה צלילי החופש, כך הם נשמעים. גליה אוהבת את הקולות של סוף היום, הם עולים ומתלכדים בתוכה למשהו שאפשר לקרוא לו סיפוק. לא סיפוק על שנגמר היום, אלא על שהתקיים והתנהל לו משעה לשעה, על שטפטוף קל וזהיר חלחל אולי לתוך האדמה הבתולית, העשירה בזרעים שטרם נבטו. אחרי טפטוף שכזה טבעי לגמרי שהילדים יתפרצו בקריאות קולניות, משחררות, הרי הם ילדים. ברגעים כאלה היא מחייכת, תחליף צנוע ליציאה בריקוד.
    ובזמן שהיא מחייכת, הכיתה הולכת ומתרוקנת. היא יוצאת תמיד אחרונה, אולי איזה ילד ייגש אליה, ירצה להגיד משהו, להתלונן על חבר, אולי איזו ילדה תרצה לספר לה בדיחה. היא לא נמלטת מהרעש, אלא מקשיבה לדעיכתו. עומדת ומחכה שאחרון הילדים יצא, מוודאת שלא השאירו אחריהם חורבן, מעירה אם צריך. הילדים מצייתים לה.
    היא נעלה את הארון והעיפה מבט אחרון בכיתה.
    “את עוד פה?"
    גליה סובבה את ראשה.
    הוא עמד בפתח. חייך.
    “חיפשתי אותך בחדר מורים," אמר. “לא חשבתי שתהיי כאן."
    “אני תמיד קצת מתעכבת," אמרה והתקרבה אל הפתח.
    עכשיו עמדו זה מול זה.
    גליה רצתה לצאת מהכיתה, אבל קומתו הגבוהה חסמה את הפתח.
    “אני..." אמר, “אני סתם רציתי לדעת איך הולך לדנה, איך היא התחילה את השנה."
    כשהתקדמה עוד צעד הוא זז מהפתח ויצא. גליה יצאה אחריו.
    “היא בסדר גמור," אמרה. “קצת שקטה, אבל מעורה לגמרי במה שקורה. זה הרושם שיש לי בינתיים."
    הוא הביט בה מלמעלה כשפסעו במסדרון.
    “אני מעורב בחינוך שלה ברמה יומית," אמר.
    “כן, אני מבינה."
    האח הגבוה של דנה. גליה לא יכלה לשפוט: האם הוא באמת מתמסר לאחותו או רק מספר סיפורים? וההתמסרות — האם היא בריאה או כפייתית? ושיטות החינוך שלו — קונסטרוקטיביות או הרסניות? לרוץ שלוש פעמים בשבוע: דנה אוהבת את זה בכלל? מצד אחד הבחור נראה נחוש לברר ולדעת, מצד שני היה גמלוני ומהוסס. מה עומד באמת מאחורי הנחישות שלו? האם היא תמימה ועניינית, או אמתלה ליצירת קשר? נשים ירגישו מאוימות או מחוזרות, לפעמים זו אותה הרגשה ממש. רק הזמן מבהיר את הדברים. נשים משתמשות בזמן כהגנה.
    “אז איך בדיוק אתה מעורב בחינוך של דנה?" החליטה לשאול.
    “כל יום אני בודק את השיעורים שלה, עוזר לה אם היא צריכה עזרה, רץ אתה שלושה קילומטרים שלוש פעמים בשבוע, בודק את החוגים שהיא רוצה להירשם אליהם. בסופי שבוע אני לוקח אותה לפעמים לטיולים ארוכים או לים. כשאני צריך עזרה במשהו, לנקות, נגיד, או לסדר משהו בבית, היא עוזרת לי ומקבלת שכר. אני לא סתם נותן לה דמי כיס. ההורים שלנו קונים לה כל מה שהיא צריכה, לא חסר לה כלום, תאמיני לי, אפילו יש לה יותר מדי, אם את שואלת אותי."
    “ושניכם גרים יחד אצל ההורים?"
    “לא. אבל אני גר לא רחוק מהם."
    “וזמן לעצמך יש לך?" שאלה בחיוך דק.
    “בטח."
    “אז אתה לא מקדיש את חייך רק לדנה."
    “אני מקדיש את חיי לדברים שאני אוהב, דנה היא אחד מהם. אולי האהוב ביותר."
    גליה הנהנה. “ואיזה עוד דברים אתה אוהב?"
    “אני אוהב את הים. את הגלים. מילדות."
    “אני מפחדת מהים," אמרה ומיד התחרטה.
    הוא שתק, נראה מהורהר.
    “טוב," אמרה ליד חדר המורים, “אני צריכה לגמור פה כמה דברים."
    “בסדר," אמר, “רק שאת לא צריכה לפחד ממני."
    “אני לא מפחדת ממך," התגוננה.
    “חשבתי שאולי לא במקרה אמרת קודם שאת מפחדת מהים, אולי זו היתה התקה למה שהרגשת כלפי."
    “התקה?" אמרה, “לא. אני באמת דיברתי על הים."
    נתן ידע שעליו לפעול. ערמות החול חוזרות וצצות מדי יום ביומו ואסור להמשיך לשתוק. לפני שיפנה אל ועד הבית החליט לדבר עם העבריינים עצמם. הוא תכנן היטב את השיחה, רצה להראות שיש לו אמפתיה למצבם, שהוא מבין שהילדים מביאים בנעליהם הרבה חול מהגן ושחול בבית זה דבר מטריד, ובכל זאת, אולי כדאי לחשוב גם על השטחים הציבוריים, שהם שלוחה של הבית וגם על ניקיונם כולנו משתדלים לשמור. מה היה קורה אם כל דייר היה זורק את האשפה שלו בחוץ... לא, במילה אשפה מוטב שלא ישתמש, היא עלולה לפגוע בהם, חול זה לא אשפה.
    כשעמד מול דלת השכנים, כבר היה המשפט הראשון מוכן בפיו.
    “שלום, אני באמת מצטער להפריע, אבל שמתי לב שבימים האחרונים יש חול בחדר המדרגות. אני מבין שהילדים מביאים חול מהגן, אבל אם אפשר..."
    “אנחנו ננקה. זה בסדר," קטעה אותו השכנה.
    “מה?"
    “אנחנו ננקה את החול."
    “אה... אולי כדאי פשוט לנקות את הנעליים בגינה, לא תצטרכו לטאטא אחר כך. פשוט לנער את הנעליים בחצר..."
    “לא, שם זה לא נוח, אנחנו ננער כאן ואחר כך נטאטא. אין לך מה לדאוג," אמרה נחרצות.
    הוא עמד והתבונן בה.
    “בסדר? אין לך מה לדאוג," דחקה בו לשתוק.
    נתן כרמי הסתובב, חזר לדירתו וסגר אחריו את הדלת. הוא הלך לחדר השינה והחליף את נעליו בנעלי הבית הרכות. הוא לא ידע אם הפנייה שלו הצליחה או נכשלה. מצד אחד, המנהג הקלוקל אולי ייפסק. מצד שני, הטון שהשכנה השתמשה בו כשהתחייבה לשמור על הניקיון היה תוקפני, כאילו הוא האשם כאן, כאילו נהג בחוצפה כשהעז להתלונן. ניצחון כזה הוא לא ניצחון נעים. הוא היה רוצה לשמוע דברים אחרים לגמרי, כמו: סליחה, באמת סליחה, לא ידענו שזה מפריע לך כל כך, בטח, בשמחה, זה לא יחזור על עצמו, ואם כן — נקפיד לטאטא מיד, אתה הרי שכן כל כך נעים ומתחשב, חושב תמיד על טובת כולם, הדבר האחרון שהיינו רוצים הוא להפריע את שלוותך. הזיות. שיחות כאלה קורות רק בהזיות, חשב. לעולם שלי ולמציאות אין נקודת השקה.
    נתן יצא מחדרו והלך לסלון. הוא לא היה שקט. השיחה הזאת הזכירה לו שיחה אחרת — שם דווקא דיברו אליו בטון רך וחלקו לו שבחים, אבל הטון הרך היה מתנשא, כמו של מבוגר שמנסה לכבוש את לבו של ילד, והשבחים... הם היו מוגזמים. הרי אם מעלותיו רבות כל כך, למה זימנו אותו לשיחת פיטורין? דווקא אז חלקו לו שבחים שלא שמע כל תקופת עבודתו. עשרים ושבע שנים. נחמדוּת מוגזמת. רקחו את כל המילים היפות האלה רק כדי לזרז את הסתלקותו, רצו שתהיה שקטה ככל האפשר. הוא לא אכזב, אכן עזב בשקט, בדיוק כמו שבא לשם בצעירותו — בשקט. “יציאה לפנסיה מוקדמת", כך קראו לזה, חלילה לא פיטורין. טוב, לפחות יש לו פנסיה עכשיו, פנסיה צנועה שמאפשרת לו לחיות. בפרישתו היה בן שישים ושתיים, שום מקום עבודה חדש לא היה מקבל אותו. עובד מסור, דייקן, מבין לעומקן את המערכות שהוא עובד בהן ואף יוזם לעתים תהליכי ייעול שמקלים על מנהלי ההשקעות במחלקה וחוסכים להם פרוצדורות ביורוקרטיות מיותרות — כך סיכם המנהל. את מגבלותיו בתפעול המחשב לא ציין. יצירתי, אמר המנהל. ונעים הליכות, הוסיף, אדיב וסימפתי לכל העובדים. המנהל מאוד מעריך אותו ואת פועלו, מאוד־מאוד מעריך. אבל בסופו של דבר, למרות כל המילים היפות, ראה בו קוץ בתחת, מעמסה תקציבית, וכך בדיוק ראתה אותו עכשיו גם השכנה התוקפנית — קוץ בתחת, שכן נודניק שמתעסק בזוטות ומטריד מרוב שיעמום. הוא, נתן כרמי, הוא קוץ בתחת?!
    בערב יצא לטייל קצת בשכונה. היתה שעת דמדומים. הורים וילדים חזרו מהגינה הציבורית אל בתיהם, לארוחות הערב, למקלחות, אל משפחתיוּת תוססת, אל טקס השכבת הילדים במיטות. בשעה שכולם עסוקים בעניינים כאלה הוא יכול לשוטט ברחובות הריקים, להיכנס לסופרמרקט ממש לפני הסגירה ולקנות עגבניות ומלפפונים. אין תורים בשעה הזאת, הקופאיות כבר מרגישות את הבית.
    הוא התקרב לאט אל בניין המגורים שלו. שקית הסופר הלבנה התנדנדה עם מעט המצרכים שקנה. הוא ראה גבר יוצא ממכונית וניגש בהליכה מהירה אל אחד הבניינים. גבר אחר רכב מולו על אופניים. כשחלף על פניו, נתן סובב אחריו את ראשו בלי לדעת למה. הוא נעצר ליד ספסל והתיישב. כעבור כמה דקות קם והמשיך ללכת.
    כשהגיע אל הבניין היתה הכניסה חשוכה. הוא פתח את הדלת הכבדה ולחץ על מתג האור. האור לא נדלק. אולי הנורה נשרפה, אולי היתה הפסקת חשמל. אבל אז הבחין באור קלוש שעולה מהמדרגות המובילות למקלט. כשהגיע אל שפתן האור כבה. הוא אחז במעקה בידו השמאלית וירד במדרגות בזהירות רבה, סביבו חושך מוחלט. אט־אט הסתגלו עיניו לחשכה. פתאום שמע רחש. משהו זז שם! לבו הלם בחוזקה. הוא שקל אם להתחיל לטפס בחזרה למעלה, אבל לא עשה דבר, רק קפא במקומו על אחת המדרגות.
    “מי שם?" קרא קצרות.
    שום תשובה לא נשמעה.
    לא היה לו ספק שמישהו נמצא שם למטה בחשכה. אז שמע עוד תזוזה והבחין בצללית בהירה.
    “מי שם!" קרא, הפעם בשמץ תקיפות.
    “זה..." נשמע קול חלש ומהוסס, קול של גבר.
    “מה אתה עושה שם?" הוא הביט אל הצללית הבהירה שעמדה מולו.
    “זה..." אמר הגבר הזר.
    נתן כרמי שתק. הוא הרגיש במצוקת האיש שמולו.
    “עברית לא..." אמר האיש במבטא זר.
    “בוא," פקד נתן והפנה אל האיש הזר את גבו.
    הוא העביר את השקית לידו השמאלית והחל לעלות, נאחז במעקה בימין. מאחוריו שמע את הזר עולה בעקבותיו.
    בלי להביט לאחור יצא מהבניין ונעמד ברחוב. הזר נעמד לצדו. לאור פנס הרחוב הביט בו נתן לראשונה. שערו של האיש היה אפור, פניו שזופות, לגופו חולצה מכופתרת בהירה.
    “אתה לא מדבר עברית?" שאל.
    “אני קצת," אמר האיש. הוא עמד מולו כמו תלמיד ממושמע מול מורה.
    “מה אתה עושה כאן?"
    “אני למצוא מקום לישון," אמר הזר בלי להתנצל.
    “למה?" שאל נתן.
    “עייף," אמר הזר.
    נתן חייך.
    גם האיש הזר חייך.
    “רעב?" שאל נתן.
    “לא רעב," ענה הזר. “יש אוכל. בתיק," הסביר והצביע לאחור.
    נתן הנהן בראשו. “למה אתה כאן?" שאל.
    “בוס לא טוב," ענה הזר בקול רך, “אני ללכת. אני לא..." ואז השתתק רגע והתווה בשתי ידיו קווי מתאר של ריבוע. “בית כלא," אמר.
    “אתה צריך ללכת לבית כלא?" התפלא נתן.
    “לא־לא," צחק האיש הזר. “אני לעבוד. שם זה... כומו... כומו בית כלא. זה למה אני ללכת."
    “מאיפה אתה?" שאל נתן.
    “בולגריה," ענה האיש הזר.
    “וכמה זמן אתה כאן?"
    “שתיים שנים."
    “שתיים שנים..." חזר אחריו נתן כרמי. נראה ששקע בהרהור קצר. רק עכשיו הבחין בפנס שהחזיק הבולגרי בידו.
    “טוב," אמר פתאום נתן כרמי כאילו גייס זה עתה את כל כוחותיו כדי לפתור את הבעיה. “תישן פה הלילה, מחר תחזור לעבודה," והוא התחיל לצעוד בחזרה לבניין.
    “אה... לא!" קרא האיש הזר והדביק את צעדיו של נתן, “אני לא לחזור עבודה. בוס לא טוב. הוא לקחת דרכון שלי."
    “מה?" נתן נעצר וגלגל את ידיות השקית על מפרק ידו.
    “הוא לקחת דרכון שלי, אני לא לחזור עבודה."
    “הוא בטח לקח לך את הדרכון בשביל שאתה לא תברח."
    “כן," אמר האיש הזר.
    “ואתה, בגלל שהוא לקח את הדרכון שלך ברחת," אמר נתן כרמי והוסיף כמה תנועות ידיים. “אתה, יש לך אופי," חייך אל הבולגרי.
    הבולגרי לא חייך בחזרה ולא אמר דבר. דווקא שתיקתו הבהירה לנתן כרמי את מצבו העגום. הבולגרי בצרה, הוא בן ערובה — לא רוצה להישאר ולא יכול ללכת.
    כשפסעו זה לצד זה בחזרה לבניין, האיר הבולגרי את השביל בפנס.
    נתן כרמי ישב דוֹמֵם בכורסתו אבל מחשבותיו התרוצצו בכל החדר. מרוב מחשבות שכח להדליק את האור בסלון, ולכן ישב בחשכה. גם הבולגרי ישב בחשכה, וליתר דיוק, שכב בחשכה על שמיכת הצמר שנתן הביא לו. נתן הביט בטלוויזיה הכבויה, בהה בה במבט אטום. אחר כך כאילו ניעור, קם ויצא מהבית.
    הוא טיפס במדרגות לקומה שמעליו, נעמד והצמיד את אוזנו אל הדלת. שום קול לא בקע מדירתה של גליה. ייתכן שיצאה, חשב. בחורה צעירה, למה שתשב בערבים בבית? בכל זאת הקיש בעדינות על הדלת.
    “מי זה?" נשמע מיד קולה של גליה מבפנים.
    “נתן," קרא נתן. “השכן," הוסיף.
    הדלת נפתחה וגליה עמדה בפתח. אף שהביט בפניה ידע שרגליה יחפות, ולא רק בשל חרישיות צעדיה כשניגשה לפתוח לו את הדלת.
    “הכול בסדר?" שאלה והזמינה אותו להיכנס. עכשיו הרכין את ראשו וראה את רגליה היחפות. כשהרים את מבטו הבחין שלא לבשה חזייה. כך נוהגות נשים בביתן, נזכר, וגליה בהחלט היתה בביתה — הסביבה שזה עתה נכנס אליה היתה גליָאִית, כל כך גליאית. אילו נדרש לדמיין את הדירה של גליה, בדיוק כך היה מדמיין אותה.
    “קרה משהו," פתח ואמר, “אני לא יודע, אני כל כך אובד עצות, ממש אין לי שום כיוון מחשבה. אני חושב שאני צריך לספר למישהו מה שגיליתי."
    “מה קרה?" שאלה גליה בקול שהיה נעים לאוזניו של נתן.
    “מישהו ישן במקלט שלנו," אמר.
    “באמת?"
    “כן."
    הם ישבו על הספה בסלון של גליה והביטו זה בזה.
    “אתה בטוח?"
    “כן," ענה.
    ואז סיפר לה איך ירד למקלט, איך מצא שם את הבולגרי ומה סיפר לו הבולגרי על הבריחה שלו, על הדרכון, איך חזר ואמר את המילה בית כלא. “אולי שלוש או ארבע פעמים בשיחה הוא אמר בית כלא," הדגיש נתן. הוא סיפר גם שירד כעבור כמה דקות ונתן לו שמיכת צמר כדי שישכב עליה ולא על הרצפה הקשה והקרה.
    “זה בטח איום ונורא להרגיש כמו בבית כלא. נותנים לבן אדם מזון וקורת גג, אבל הוא לא חופשי. ותראי אותי, כמו איזה מנהל. אני מאשר לו לישון כאן. באיזה זכות? מה, לבן אדם אסור כבר לישון בעולם שלנו? אם הוא מצא פינה, שיישן. את מבינה מה אני אומר?" נתן כמעט התחנן. “האדמה הזאת שייכת לי יותר מאשר לו?"
    גליה ידעה: נתן כרמי לא מצפה לתשובה. היא קמה וניגשה לפינת המטבח והפעילה את הקומקום החשמלי. “תראה," קראה, “הבעיה מתחילה בזה שהמעסיק שלו לקח לו את הדרכון."
    “אני לא יודע," אמר. “אולי הבעיה מתחילה בזה שמישהו צריך לעזוב את הבית ולנסוע רחוק כל כך בשביל להתפרנס."
    גליה שתקה.
    “הוא לא היגר לכאן, הוא לא בא לבנות כאן חיים, את מבינה? הוא נמצא כאן, וכאילו לא נמצא כאן."
    גליה עמדה מולו והנהנה ארוכות.
    “את הדברים האלה לא נשנה," אמר נתן בשקט, “השיטה חזקה מאתנו."
    לגליה נהיה קר. היא הלכה לחדרה וחזרה לבושה בסווטשרט. אחר כך ניגשה למטבחון הקטן, וכשיצאה משם החזיקה שתי כוסות תה.
    “אתה יכול להוסיף סוכר," אמרה וקירבה אל נתן צנצנת סוכר וכפית.
    הם ישבו ושתו בשתיקה.
    “אנחנו שותים תה חם, והוא שוכב במקלט," אמר נתן וחייך חיוך עגמומי.
    “אם אתה רוצה אפשר להוריד לו כוס תה."
    “הוא בטח נרדם כבר."
    “נתן, הוא יחזור למעסיק שלו, ואחר כך הוא גם יחזור הביתה לבולגריה, אל תדאג," אמרה. “יפה שנתת לו שמיכה," חייכה אליו.
    בבוקר, שלא כדרכו, נתן כרמי קם רעב. בפיג'מה ובנעלי בית הלך למטבח והתחיל להכין ארוחת בוקר מפוארת. כמו בבית מלון חמישה כוכבים, חשב, אם כי אף פעם לא היה בבית מלון כזה. ביצת עין וסלט הכין, פרס לחם חום והוציא מהמקרר גבינה וריבה תוצרת בית שהכינה גיסתו. מעדן, חשב כשעמד ליד השולחן וטעם בכפית את ריבת התות. הוא שם על הכיריים פינג'אן מלא מים, ובינתיים, עד שירתחו, הלך להחליף את בגדיו. הוא הרגיש טוב בביתו הקטן, ודווקא משום כך התקשה להדוף מעליו את רגש האשמה על שהוא מכין לו ארוחת בוקר יפה כל כך בביתו הנעים, בשעה שלבולגרי אין אפילו מקום לישון. בטח הלך כבר, חשב. דברים יסתדרו, קיווה. טפטוף קל נשמע על שמשת החלון. נתן חזר אל המטבח וכיבה את האש. לפני שהתיישב לשולחן פתח את הרדיו. קריינית החדשות אמרה שצפויים ממטרים ברוב חלקי הארץ. חום נעים הציף את גופו, ולא בגלל הסימפוניה השלישית של בטהובן שהתחילו לשדר.
    הוא ירד במדרגות שָבע ונינוח. את ארוחת הבוקר האריך להנאתו, ועכשיו הוא יכול לגשת למקלט ולבדוק. בקומת הקרקע עמדה שכנה ולפניה עגלת סופר וסקרה במבט את המכתבים שהחזיקה. “מה שלומך, נתן?" שאלה כשראתה אותו. “טוב, טוב," ענה ומיד שינה את מסלולו ויצא מהבניין אל הרחוב. שם ישב על הספסל דקות אחדות, כדי להבטיח שהשכנה כבר הלכה. הוא חזר אל הבניין וירד בזהירות במדרגות. ליד המקלט נראה כיסא. שמיכת הצמר היתה מקופלת ומונחת עליו. חוץ ממנה לא נותר כל זכר לבולגרי. הסתלק. המשיך בדרכו. הבניין שלנו היה רק תחנה קטנה בחיים הארוכים שלו, חשב נתן ועלה בחזרה אל ביתו בלי לקחת את השמיכה.
    בכיתה התחילה המשמעת להתרופף.
    “זה שאני מעדיפה לדבר אתכם בשיעורים על הסיפורים ולא נותנת הרבה משימות בחוברת, זה לא אומר שאפשר לזלזל ככה ולהרעיש. אני מצדי אין לי שום בעיה, אפשר ללמוד כמו תוכים, לבדוק כל היום שיעורי בית. זה מה שאתם רוצים?"
    הילדים ענו בערבוביה תשובה אחידה, מתבקשת.
    “אתם כולכם תשבו עכשיו ותענו על השלוש שאלות שבעמוד שלושים ושתיים," אמרה בתקיפות. “תפתחו בבקשה את הספרים. כל אחד עובד לבד. בלי דיבורים. אני עומדת כאן ומשגיחה."
    הילדים הופתעו. אף פעם לא שמעו את המורה מדברת ככה, כמעט באכזריות. נשמע רחש של ציות: ספרים שנפתחים ודפים שמידפדפים, פתיחת קלמרים. אף ילד לא דיבר.
    היא איבדה את הסבלנות. בבת אחת. ככה פתאום באמצע השיעור, כשהבחינה שהם לא אתה, שהם מזלזלים. ילדים מפונקים פה כולם. אם ההורים שלהם לא עושים את זה, אז היא תעשה את זה: משמעת, גבולות.
    “אלון! למה אתה חולם?"
    “שקד! את לא הבנת מה אמרתי? אף מילה."
    “אבל המורה, אני..."
    גליה היסתה אותה בתנועת יד.
    היא העבירה את מבטה על פני הילדים. כולם היו רכונים אל הספרים שלהם, כמה מהם תלו מבט בתקרה, התאמצו לחשוב, חיפשו תשובות. יופי, שיתאמצו. לגליה יש סבלנות. היא תחכה. תיתן לילדים להיאבק, להיות בשקט, להיות עם עצמם, ולו רק לעשר דקות.
    כעבור חמש עשרה דקות אמרה: “עכשיו אני מבקשת שכל אחד יסתכל סביבו, על השולחן, על הרצפה. אם אתם רואים פסולת, בבקשה לזרוק לפח. רק כשהכיתה תהיה נקייה ושקטה אנחנו נקרא את התשובות שלכם."
    הילדים עשו כדבריה.
    “מי רוצה לקרוא את התשובה לשאלה הראשונה?" שאלה בסמכותיות.
    דנה הצביעה. לא מפוחדת, בטוחה בעצמה.
    “כן, דנה. אני שמחה שאת מתנדבת, לא הייתי רוצה להכריח מישהו לקרוא." עדיין שמרה על טון קשוח.
    דנה קראה את השאלה בקול: “מדוע לדעתכם היה חשוב לגיבור הסיפור לגדל חיית מחמד, ולמה הוא בחר דווקא בעכבר?"
    גליה סולדת משאלות כאלה. הסיפור מסופר, בסיפור יש עכבר, העכבר הקטן נמצא בכיס המעיל של הילד. הילדים מאמינים לסיפור בכל לבבם, סיפורים טובים גורמים לנו להאמין להם בכל לבנו. הילדים מבינים את התשובות לשאלות גם בלי שיידרשו לנסח אותן במילים. הם מבינים את התשובות גם לשאלות שלא נשאלו. השאלות האלה הן בעיקר אמצעי משמעת, הן אולי לא טובות לספרות, אבל הן טובות לקשב, ממשטרות אותו. המשטרה יכולה לעשות את חייך משעממים, אבל בלעדיה אי אפשר.
    “כן, דנה, התשובה שלך יפה מאוד. מישהו רוצה להוסיף משהו לתשובה של דנה?"
    גליה ישבה בחדר המורים ההומה משיחות, ורגש חדש ושקט רחש בה. היא ישבה מכונסת בעצמה ותהתה על הרגש החדש. הוא עלה קלושות בתחילת השיעור והלך והתייצב במהלכו. יצר התעללות, צורך לא מוכר לרדות בילדים, להטיל עליהם משמעת בדרכים לא רכות, וזאת בניגוד לאמונות שלה, שדגלו בפתיחות ולא בהטלת פחד או בהטלת משימות מוגדרות כל כך. אלא שגליה לא יכלה לסבול שמזלזלים בה או שמתעלמים מקיומה. היא חשבה על דנה, איך דווקא היא שיתפה פעולה ונענתה מיד למשטר הברזל. האם קלטה את העלבון ואת הכעס וניסתה לפייס? האם ילדה יכולה להיות רגישה כל כך למורה שלה? אחת המורות נדחקה ועברה מאחוריה, ובטנה התחככה בכתפה של גליה. אולי דנה פורחת דווקא במשטר קפדני, חשבה.
    “מה את שקטה כזאת?" שאלה אותה חוה.
    “סתם, מהרהרת ביצר הסדיסטי שהתגלה אצלי בשיעור האחרון."
    “סדיסטי?"
    “לא יכולתי אחרת, הם הטריפו אותי."
    “אז מה עשית?"
    “נתתי להם לענות על שאלות בחוברת."
    כמה מהמורות הפנו אליהן את ראשיהן כשחוה פרצה בצחוק.
    בערב רצתה לצאת, לפגוש אנשים, אבל החליטה לוותר, בגלל העייפות. אם היתה יוצאת מהבית, העייפות היתה חולפת, ובכל זאת לא הצליחה להקים את עצמה. ריצת שלושה קילומטרים שלוש פעמים בשבוע, נזכרה. מיון קפדני של כל החוגים. החזות של אח של דנה לא הסגירה נוקשות או עמידה על עקרונות, אם כי, בעצם, איך אפשר לראות דברים כאלה? היה אפשר להבחין בבירור רק כמה דנה השתתפה בשיעור בזמן שהאחרים דידו, רפסו, נשמטו. השוני היה מובהק.
    בחדר השירותים הקטן בבית הוריה נראה תמיד בדל סיגריה על הרצפה. בכל בוקר בילדותה היתה רואה את הבדל בפינת החדר הקטן, מיוצב בשיווי משקל מושלם על הקצה החום הישר. קטן ושברירי הוא עמד שם, ועם זאת — בעל נוכחות. בכל בוקר כשהיתה נכנסת לחדר השירותים הקטן ומתיישבת על מושב האסלה, היתה מסתכלת רק בבדל, זה היה מראה הבוקר הראשון — הסיגריה הקצרה, העומדת, הנוכחת. אחר כך, בזמן שהתכוננה לצאת לבית הספר, היה בדל הסיגריה נעלם. במקום שעמד בו מדי יום ביומו לאורך שנים נשאר כתם קטן אפרפר.
    אבא שלה היה המעשן ואמא שלה האוספת. לא היה ברור מי החזק ומי החלש בריטואל הזה. לא היה ברור גם למה את הסיגריה האומללה והמתריסה בחר אביה להציב דווקא בחדר הקטן ביותר בבית, הפחות חשוב מכולם. גליה נשבעה אז שהיא לא תאסוף בדלי סיגריות אחרי אף אחד. אבל האם לא עשתה זאת עכשיו, כשהחליטה להשליט סדר בכיתה? האם היא לא אוספת את הפסולת החינוכית שהשאירו לה הורי התלמידים? האם היא חזקה, או אולי חלשה ומנוצלת? “את מצילה נפשות רכות," שמעה קול בתוכה. “לא," ענתה לקול, “מורה היא לא דמות מרכזית בחיי הילדים עד כדי כך שתוכל להציל את נפשותיהם, בינה לבין הדומיננטיות של ההורים יש מרחק רב." “תחשבי על אלבר קאמי," אמר הקול, “על המורה שלו בבית הספר היסודי. תיזכרי במכתב ששלח למורה הקשיש כשזכה בפרס נובל לספרות." דמעות עלו בעיניה. תמיד היו עולות דמעות בעיניה כשנזכרה במורה של קאמי. במקום לשבת עם חברה בבית קפה, היא יושבת בביתה ודמעות בעיניה.
    גליה ישבה על הספה וצפתה במהדורת החדשות שבטלוויזיה. כמה אלים הכול, אפילו הגירעון בתקציב — הבזבוז, ההזנחה של מגזרים שלמים. היא לא הצליחה להתרכז בעובדות שנמסרו בכתבה, בעיקר התרכזה בהבעות פניו של שר האוצר. בפרסומות החלישה את הווליום בטלוויזיה והלכה למטבח להכין לה סנדוויץ'. כשהתיישבה לשולחן האוכל הקטן, הביטה שוב במרקע וראתה מין אסדה מוזרה ניצבת על שני עמודי בטון גדולים בלב ים, בחור צעיר עמד עליה והתראיין. מה הוא אומר שם? התמונות התחלפו. עכשיו הראו אדם מבוגר לבוש בחליפה מהודרת עומד על האסדה, מחייך למצלמה ומנופף בידו. אדם בודד, שמח, על אסדה נטושה בלב ים. בזום־אאוט הלכה דמותו של האדם המבוגר והתרחקה, ואת מקומו על המרקע תפס הים הגועש סביבו.
    נתן כרמי הרים את הטלפון מהתושבת וטלפן לרותי גיסתו. השיחה היתה קצרה ונועדה בעיקר לוודא שהם נפגשים בערב שבת כמתוכנן. הוא מקפיד לשמור על קשר עם רותי, ודרכה גם עם הילדים שלה ושל אחיו. זו משפחתו היחידה, ואתם הוא סועד בארוחות חג. אחיו נפטר לפני שבע שנים, אבל הקשר נשמר. ולא סתם הוא נשמר, נתן שומר עליו כעל אוצר יקר. הילדים גדולים, אינם גרים עוד בבית ההורים, לכן לפעמים בארוחות ליל שבת הוא יושב יחידי עם גיסתו ועם האוכל שבישלה בעצם רק למענו. השיחות מתנהלות בעצלתיים, הם לא מעניינים כל כך זה את זה. אין ברק, אין תנופה, אבל יש אנושיות הדדית והכרה בחשיבות המפגשים האלה, שמחזיקים מעמד כבר שבע שנים. את הילדים הוא מכבד לפעמים במתנה: ספר על פי רוב, ולעתים דיסק ואפילו שוקולדים או פֵּרות יבשים מסוכרים מהשוק. כשהצעיר עוד היה נער הוא קנה לו גיטרה, ולבכור עשה מינוי לעיתון כשהשתחרר מהצבא.
    “אולי ממך יצא משהו, לא כמוני. יש לך ראש טוב, כמו לאבא שלך."
    אחיו של נתן כרמי היה דוקטור לכלכלה ולימד באוניברסיטת תל־אביב. מספרים שהיה מרצה אהוב מאוד. נתן למד גם הוא כלכלה ועבד כל חייו בבנק, במחלקת השקעות. למרות תחום העיסוק המשותף מעולם לא הבין מה בדיוק חוקר שם אחיו באקדמיה, ואף פעם לא דיברו ביניהם על כלכלה. בעיקר אהבו לאכול ולהקשיב למוזיקה שהתנגנה ברדיו, בצעירותם גם היו יוצאים יחד לטיולים. לשניהם היו שקי שינה כחולים, כמו לצמד תאומים, והם היו ישנים זה לצד זה בשטח, מרתיחים בבוקר מים לקפה. אחר כך נולדו הילדים, והטיולים נפסקו. גוויעתו של האח היתה מהירה ונתן נשאר מרוסק. אהוב כל כך על תלמידיו, סיפרו. אהוב כל כך על נתן. בכל פעם שפניו הכחושות של אחיו בסוף ימיו מגיחות בזיכרונו, הוא מסלק אותן מעליו כמעט בכוח הזרוע, כדי שלא יכאיבו לו. הוא מעדיף לזכור את אחיו צעיר ובריא כמו שצולם בתמונה הממוסגרת שעומדת על השידה בחדר השינה שלו, מעל למגירות הגרביים והתחתונים. זו תמונה צהובה של יום קיץ: אחיו עומד ברחוב ליד שיח הפיטנגו הגדול, ועל ידיו בנו הבכור. נתן זוכר איך צילם את התמונה הזאת, הוא זוכר עוד הרבה דברים יפים.
    השעה כבר אחרי תשע בערב, ונתן לא היה רגוע. הטלוויזיה פעלה בשקט ברקע. ראיינו שם מישהי בענייני תרבות. נתן לא מצא עניין בריאיון הזה, השפה לא מצאה חן בעיניו, שפה למביני דבר. הוא הלך לחדר השינה והחליף את נעלי הבית שלו בנעליים רגילות, יצא מהדירה ונעל אחריו את הדלת. הוא הדליק את האור וירד במדרגות.
    מעניין איך קוראים לו, לאח של דנה, חשבה גליה בדירתה באותם רגעים שבהם נתן הגיע לקומת הקרקע והשתהה רגע. הוא האזין. בועז, דורון, גידי, ארז, אורן, יוסי... ניסתה גליה להמר. נתן כרמי עמד בידיים שמוטות ובהה בקיר שמולו. כמו בת החייט בעוץ לי גוץ לי, חשבה, אולי עכשיו גם אני צריכה לנחש את שמו? נתן הטה את ראשו מעט הצדה, הטה גם את גופו והתחיל לרדת לאט במדרגות.
    למטה חשוך, אבל הוא הצליח לראות באור שחדר מהכניסה. השמיכה נעלמה, היא לא על הכיסא. זה מוזר, חשב וירד עוד כמה מדרגות. ליד הקיר ראה את השמיכה — הבולגרי היה מכורבל בה וישן. החזה שלו עלה וירד בשלווה.
    מוזר היה להתבונן כך בבולגרי, שאינו מודע למבט המתבונן בו. תלתליו האפורים הסתלסלו בעדינות על מצחו, ישן כמו תינוק. אלא שלתינוק הזה אין עריסה וגם אין לו בית. כל מה שיש לו זה תיק זול עם כמה חפצים אישיים ושמיכת צמר ישנה שקיבל מגמלאי רחמן. נתן עמד והביט בו.
    גליה סידרה את ערמת דפי העבודות שגמרה לבדוק כשנשמעה נקישה חלשה על הדלת. השעה כבר עשר בלילה, מי יכול להפתיע אותה בשעה כזו? משום־מה תהתה אם זה דורון או יוסי או איך שלא קוראים לו, לאח של דנה. בצעדים שקטים ניגשה לדלת.
    “מי שם?" קראה.
    “נתן," עלה קולו של כרמי מאחורי הדלת הסגורה.
    “אני מצטער על השעה," אמר כשהכניסה אותו לדירתה. “הבולגרי שוב כאן. הוא ישן."
    “ישן?"
    “כמו תינוק."
    “בבוקר צריך להגיד לו שילך," אמרה גליה.
    “כואב לי הלב עליו."
    נתן נאנח. גליה עמדה מולו וכיווצה את גבותיה.
    “איזו אומללות," אמר. “להפוך כל מיני פינות דחוקות ועבשות למיטה שאתה ישן בה."
    “פשוט אין לו איפה להיות," אמרה.
    נתן הנהן.
    “אם תפגוש אותו מחר בבוקר, אולי תיקח אותו ל'קו לעובד'."
    נתן שתק.
    “אתה יכול? יש לך זמן מחר בבוקר?"
    “מה?" אמר בהיסח הדעת.
    “אתה יכול מחר בבוקר?"
    “כן, כן. אני פשוט לא טוב כל כך בכל הבירוקרטיות האלה."
    “אתה לא חייב. אפשר רק להסביר לו שהוא לא יכול לחזור לישון כאן."
    היא ניגשה למחשב הנייד, שהיה מונח על הספה בסלון. היא בדקה שם משהו וכתבה כמה ספרות על פתק.
    “הנה, זה הטלפון שלהם, תנסה להתקשר קודם."
     
    לקיחת דרכון של עובד זר בניגוד לרצונו היא עברה פלילית, ויש להגיש בגינה תלונה במשטרה. אם נתן כרמי יוכל ללוות את העובד למשטרה ולעזור לו בהגשת התלונה, יהיה זה מעשה של אזרחות טובה. כך אומרים לו בטלפון, כשהוא מתקשר לברר.
    נתן כרמי היה תמיד אזרח טוב.
    נתן כרמי אף פעם לא הגיש תלונה, ואף תלונה לא הוגשה נגדו מעולם.
    הוא משלם את המסים בזמן ולא עוקף בתור, הוא לא קוטף פרחים מוגנים והוא משתדל לחסוך במים על אף חיבתו למקלחות ארוכות. הוא עוד שומר את הדגל ששימש את הוריו, ובכל יום עצמאות הוא אפילו תולה אותו על מעקה המרפסת. הוא גם לא מפזר חול בחדר המדרגות, בניגוד גמור לשכנים שלו ששוב השאירו שם תלוליות קטנות. נטאטא את החול, הבטיחה השכנה. שבוע הם החזיקו מעמד, שבוע עמדו במילתם, זה כושר העמידה שלהם, כושר מתן הכבוד לאחר. איך אני הולך למשטרה? טפסים על טפסים, שוטרים אדישים, עפעפיים כבדים, ספלי קפה משומשים על שולחנות פורמייקה ודלפקים, גברים באזיקים יושבים על ספסל ליד הקיר וממתינים. ככה נתן דמיין תחנת משטרה, רק חשב על זה וכבר התעייף. אולי גם נבהל. מה יֵצא מכל זה? הרי עד שיחקרו את המעסיק העבריין, עד שיאכפו את החוק, יעברו שבועות, אולי אפילו חודשים, ומה יעשה הבולגרי בינתיים? ימשיך לעבוד אצל אותו מעסיק? יחפש בניינים לישון בהם בלילות? אולי סתם יגווע ברעב? גם אישה שמתלוננת על גבר מכה, עד שהמשטרה מגיעה כבר מודיעים בחדשות על מותה: “נרצחה לעיני ילדיה." כשנתן שומע משפטים כאלה, הוא משתיק את המכשיר.
    הוא ירד במדרגות. זו שעת בוקר, ובמישורת של קומת הקרקע ראה את עגלת הקניות המשובצת של השכנה. אבל השכנה לא עמדה שם, גם לא מול תיבות הדואר, קולה נשמע דווקא מקומת המקלט.
    “מה?" שמע אותה שואלת בקולה הגבוה. “לא, זה אי אפשר," אמרה.
    נתן ירד במדרגות.
    “נתן, תראה," פנתה אליו השכנה. “האיש הזה ישֵן פה אצלנו במקלט," הצביעה על הבולגרי. “הוא לא מדבר עברית. אני מנסה להגיד לו שילך מכאן." היא פנתה אל הבולגרי ואמרה בקצב אטי: “כאן זה לא בית מלון."
    נתן הסתכל על הבולגרי, והבולגרי הסתכל על נתן. השכנה עמדה ביניהם, הפיצה גלים של כעס ונחישות. בראש גרם המדרגות עמדה העגלה שלה כמו זקיף על משמרתו, מסמנת את הטריטוריה ובולמת חדירות. הבולגרי, שלחייו וסנטרו כבר כוסו זיפים אפורים ארוכים, התכופף כדי להרים את תיקו.
    “הוא אתי," אמר פתאום נתן. “הוא קשור אלי," ובמילה “אלי" הביט בשכנה וטפח בכף ידו על חזהו.
    “בוא נעלה," פנה אל הבולגרי.
    פניו של הבולגרי התארכו כאילו מישהו מתח אותן בו בזמן מהקודקוד כלפי מעלה ומהסנטר כלפי מטה.
    “בוא," חזר נתן על דבריו ופנה לעלות במדרגות.
    “נתן..." קראה השכנה בקול גבוה וצורמני, אבל נתן לא הסתובב אליה. הוא עקף את עגלת הקניות המשובצת והמשיך לטפס במדרגות אל הקומה הראשונה, וממנה לשנייה. הבולגרי נשא את התיק שלו על הכתף וטיפס כמה מדרגות אחריו.
    אחרי הצלצול האחרון עמדה גליה בכיתה וחיכתה כהרגלה שכל הילדים יצאו. לאט־לאט הכיתה התרוקנה. סוף היום, אבל גליה דווקא מלאת מרץ. נראה שבזכות הקשיחות שלה, המשמעת בכיתה חוזרת, מחלימה. היה יום מוצלח. כשהלכה במסדרון ראתה מרחוק את דנה ולצדה אחיה. דנה דיברה עם כמה ילדים, צחקה אתם על משהו, גם אחיה צחק. אחר כך לקח את הילקוט של דנה ותלה אותו על כתפו. הם התכוננו לצאת מבית הספר.
    “היי," אמרה.
    “היי."
    “זהו? הולכים הביתה?"
    “הולכים."
    “יופי. אם אנחנו כבר נפגשים, רציתי להגיד לך שדנה היתה ממש מצוינת בימים האחרונים, היא השתתפה מאוד יפה בשיעורים. אפשר לומר שהיא אפילו הצילה את המצב. נכון, דנה?"
    “אני שמח לשמוע."
    שתיקה.
    “יצא לי לחשוב על הדברים שאמרת, על הקפדנות, על הריצה ארבע פעמים בשבוע," אמרה.
    “שלוש."
    “מה?"
    “שלוש פעמים."
    “אה."
    שתיקה.
    “אז מה יצא לך לחשוב על הדברים שאמרתי?"
    “יישמתי משהו בכיתה וחשבתי שזה מזכיר את הדברים שאמרת."
    “מה זה היה?"
    “זה אולי לא לשיחה עכשיו..." היא רמזה על נוכחותה של דנה.
    “אני מבין."
    שתיקה.
    “אני פנוי לשוחח גם בשעות אחרות, אם את רוצה."
    שתיקה.
    “אני... אני אשמח," אמרה.
    “אני יכול לקחת את המספר שלך מדנה. אני יכול אולי... הממ... לסמס לך בשביל לקבוע?"
    “כן... אפשר." נדמה שהיא מחייכת.
    דנה ואחיה הסתובבו והלכו זה לצד זה, הילקוט הסגול על גבו.
    “מייקל, למה אמרת לה את זה? אתה רוצה להיות חבר של המורה שלי?"
    “כן," חייך.
    “אבל זה אסור."
    “למה, מורות הן לא בני אדם?"
    “לא. הן מורות. אסור לך!"
    “מי אמר שאסור לי?"
    “אני."
    נתן בישל בסיר אורז עם אפונה וחימם בטוסטר עוף צלוי שנשאר מאתמול. הוא חתך כמה עגבניות ומלפפונים וסידר אותם על צלחת.
    הבולגרי ישב אל שולחן האוכל, השער שלו רטוב מהמקלחת והוא לבוש בגדים נקיים של נתן. כבר זמן־מה ישב בשקט ובהה בנתן ובמטבח שלו.
    “אתה אין אישה?" שאל הבולגרי.
    “לא, אין," אמר נתן.
    “לא צריך אישה?" שאל הבולגרי.
    נתן צחק.
    גם הבולגרי צחק. צחוקו מבויש.
    “לך יש אישה בבולגריה?" נתן הניח על השולחן את צלחת הירקות והתיישב.
    הבולגרי זקר שתי אצבעות מורות, הצמיד אותן רגע זו לזו ומיד הפריד אותן בתנועה שמדגימה פיצול, או במונחים של עולם הזוגיות: פרדה.
    נתן כרמי הנהן.
    אחר כך אכלו. כמה זמן לא אכל הבולגרי ארוחה חמה? קשה היה לומר. הבולגרי לא התנפל על האוכל, אכל דווקא במתינות, התענג על כל כף אורז, על כל גרגיר אפונה.
    “אתה יודע," אמר נתן, “שכחתי לשאול: איך קוראים לך?"
    “אה. איך שֵׁם?" שאל הבולגרי.
    “כן. השם שלך."
    “פטר," אמר הבולגרי. “פטרוס," הוסיף.
    “אה... סנט פטרוס..." נתן הנהן כמשבח את איכות השם. “ישו, ג'יזס קרייסט, שנים עשר השליחים. איך אומרים ישו בבולגרית?"
    פטר לא הבין את השאלה.
    “חזוּס, חזוּס," צעק נתן.
    “אה," אמר פטר, “חריסטוס."
    “כן."
    נתן קם מהכיסא, קירב אותו לארון המטבח וטיפס עליו. מאחד המדפים הגבוהים הוציא בקבוק יין. הוא ירד והחזיר את הכיסא למקומו ליד השולחן. פתח מגירה. עמד וחלץ את הפקק.
    “לחיים," הרים את הבקבוק באוויר.
    “לחיים," אמר פטר, אף שהיין עוד לא נמזג ולא היתה בידו שום כוס.
    נתן הציב על השולחן שתי כוסות זכוכית.
    “פטר, אני נתן, נעים לי מאוד," אמר ומזג יין אדום לכוסות. “יש אוכל, יש אותך, יש אותי, אתה אורח שלי. מבולגריה! אני רוצה שיהיה לך נעים. אתה מבין מה שאני אומר?"
    “לחיים," קרא פטר ובידו הכוס המלאה, ואחר כך פתח במין נאום משונה: “תודה רבה. אני פטר, אתה נתן, אוכל יש!"
    שניהם צחקו.
    באוצר המילים של פטר יש עשרים, אולי שלושים מילים בעברית, ובכל זאת נעים כל כך לשוחח אתו.
    פטר התעקש לשטוף את הכלים. הוא עמד יחף מול הכיור של נתן ושטף צלחת ועוד צלחת. בינתיים הכניס נתן את הבגדים שהבולגרי פשט למכונת הכביסה.
    “מוצרט אתה מכיר?" שאל את פטר בזמן שהמכונה התמלאה במים.
    “אה! מוצרט! כן, כן."
    נתן הכניס למערכת את הסימפוניה מספר 40 של וולפגנג אמדאוס מוצרט והתיישב בכורסה שלו. פטר התיישב על הספה לא רחוק ממנו. נתן הקשיב לסימפוניה הזאת כל כך הרבה פעמים עד שכל צליליה כבר נשחקו באוזניו, נהיו תפלים. אבל זו סימפוניה חגיגית, והיום, חשב, יוכל ליהנות ממנה בזכות האורח, שאולי גם הוא מכיר אותה וכך תיתן לו הרגשה טובה, ביתית. ובאמת, מיד כשהתחיל הפרק הראשון התחיל פטר לזמזם עם המוזיקה, נופף באצבעות שתי ידיו כמו בשני שרביטי מנצחים; לא אחד — שניים. הוא קרץ לנתן, ונתן חייך אליו כמו שמחייכים לבן מוצלח במיוחד. אלא שפטר אינו בנו של נתן ולמען האמת הוא די קרוב אליו בגילו, ולצלילי המוזיקה של מוצרט שאפפה את הסלון כבר לא חשב על פטר, שבגיל מבוגר כל כך נאלץ לנסוע לארץ אחרת ולעבוד בעבודה גופנית קשה, אלא על מוצרט, ששינה את כל חוקי המשחק. איזו פריצת דרך! נתן לא יכול שלא להתפעל. אמנם היידן כבר עשה לפניו דרך ארוכה מן הבארוק לתקופה הקלאסית, אבל מוצרט... מוצרט הלך רחוק יותר, הוא השתולל, השתובב אפילו, נתן חייך לעצמו. הכי אהב את הפרק הרביעי בסימפוניה, היו בו כמה רגעים שהזכירו לו פוגה של באך. אבל הרבה לפני האלגרו אסאי הנמרץ של הפרק הרביעי כבר ישן בכורסתו בראש מורכן. על הספה לידו הניח פטר את ראשו על המסעד ונרדם גם הוא. הסימפוניה הרביעית השוצפת של מוצרט כבר מזמן לא הועילה כך לשנתם הערבה של מאזינים.
    בכל פעם שדנה באה אליו, מייקל שמח. ככה הוא לפחות מרגיש שהוא עושה משהו אמתי. להכין שיעורים עם אחותך או ללכת אתה לים, בדברים האלה יש ממש, ההשקעה הזאת לא תרד לטמיון. אבל כל השעות האלה שהוא משקיע במשחק שלו... משחק! קצת יומרני לקרוא משחק לאנימציה הפרימיטיבית הזאת ולקפיצות הווירטואליות של הדמות על הצג.
    מייקל סובל.
    מייקל מתפזר.
    מייקל סובל מהפיזור.
    ועכשיו הוא גם חושב על גליה.
    אני אסמס לה, חשב, אציע לה להיפגש גם אם זה נראה קצת להוט. יש חן בלהיטות, במעשה הספונטני. אין לו כוח למשחקים.
    אבל לא רק שורות קוד, גם הודעות טקסט קשה לו לכתוב. בדף הקשר הכיתתי של דנה הוא מוצא את מספר הטלפון של גליה. אבל מה יכתוב לה? “רוצה להיפגש הערב?" אפשר אולי לוותר על “הערב". “רוצה להיפגש?" אבל זה נשמע קצת טיפשי, הרי רק לפני כמה שעות נפגשו בבית הספר.
    רוצה להיפגש הערב או מתישהו? מייקל, אח של דנה.
    כתב ושלח.
    ישב וחיכה.
    צפצוף הודעת הטקסט העיר את גליה. אחרי שחזרה מבית הספר לבשה פיג'מה ונכנסה למיטה. נפלה עליה עייפות שהיא לא יכלה לעמוד בפניה. היתה גם נעימות מתקתקה בשקיעה במיטה כשיש עוד אור של צהריים מאחורי התריסים המוגפים. כששמעה את צליל ההודעה בטלפון, השמש עדיין זרחה, אם כי לא באותה עוצמה.
    גליה המשיכה לנמנם. במעורפל זכרה שהטלפון צלצל. היא נמנמה לה נמנום נעים, טרום־יקיצתי.
    נתן, בדירתו, התעורר פתאום משנתו. הוא ראה את פטר על הספה, ישן שינה עמוקה. הוא קם בשקט ונכנס למטבח. הכיור היה נקי, במייבש הכלים עמדו הכלים רחוצים ויבשים. נתן הלך לחדר השינה והדליק שם את הרדיו בקול חלש. הוא השתרע במיטתו על השמיכה הפרושה והאזין לקריין, שהודיע אילו יצירות ינוגנו בשעה הקרובה. שעה בעריכתה של ציפי ויצטום. את בעלה של ציפי ויצטום, דוד, הכיר מהטלוויזיה ואהב את הסקרנות השקטה והרוחשת שלו, אבל את ציפי, העורכת המוזיקלית, הוא יכול רק לדמיין. האם קל יותר לדמיין אדם שמכירים את בן הזוג שלו?
    נתן קם, הלך לסלון ופרש על פטר את שמיכת הפליס הקצרה שהוא מתכסה בה בשעה שהוא יושב על הכורסה ומאזין למוזיקה.
    מייקל ישב בביתו ובהה בטלוויזיה.
    אפשר היום. חזרה אליו הודעת טקסט.
    גליה ידעה שני דברים: (1) לא טוב ולא נכון לפתח קשרים אישיים עם בני משפחה של תלמידים. (2) לא טוב ולא נכון לבוא לבית של בחור שאת לא ממש מכירה. עכשיו הפרה שני חוקי יסוד, אבל לא חששה.
    הוא כתב טכני, עובד כפרילנס, כותב מדריכים למשתמש, מתרגם חוברות הפעלה. מימוש מוצלח של הקשר שבין המהנדסים ובין משתמשי הקצה תלוי רק בו. הוא גם חולם ליצור משחק מחשב, עולם המשחק מתבשל לו כבר הרבה זמן בראש וכך גם שלבי המשחק, אבל הוא לא יודע אם יצליח. כשהיה ילד, הרבה לפני שדנה נולדה, חי בארצות הברית כמה שנים עם ההורים. האנגלית שלו מצוינת, אבל היא לא שפת אם, אמר. זה שקוראים לו מייקל לא אומר כלום.
    “לא הייתי מנחשת שקוראים לך מייקל," אמרה.
    “בזמן האחרון אני חושב הרבה על מה שקורה בטלוויזיה," אמר פתאום.
    “איך זה קשור?"
    “לא קשור. סתם משתף אותך."
    “מה קורה בטלוויזיה?"
    “לאנשים יש צורך להיחשף, צורך שיכירו אותם."
    “למה?"
    “חשבתי על זה הרבה," אמר, “והגעתי למסקנה שהם כמו אמנים, הם רוצים לזכות בהכרה, רק לא על האמנות שלהם אלא על עצם קיומם."
    “אני נראה משמע אני קיים," אמרה.
    “בדיוק. אבל אז אני שואל את עצמי למה הם צריכים להופיע בתוכניות כמו האח הגדול, למה אנשים לא יוצרים לעצמם ערוץ פרטי? בשביל מה הם צריכים את כל ההפקה הזאת מסביב, אם הם בסך הכול רוצים לשדר את עצמם? הרי תוכן מגיע היום באינטרנט בלי הגבלה, המונח פירטי כבר איבד את המשמעות שלו, שידור תוכן הוא חוקי לכולם. למה בעצם שבן אדם לא ישים אצלו מצלמות בבית וישדר את עצמו כל הזמן? אני מעייף אותך?"
    “לא."
    “אני חושב על זה הרבה," אמר.
    “לראות כל הזמן חיים של איש אחד, זה יכול להיות קצת משעמם, לא?"
    “זהו, שגם אני חשבתי ככה, אבל אז הבנתי שבערוץ ביתי פרטי אפשר להיות הרבה יותר נועזים מאשר בטלוויזיה הציבורית."
    “נועזים," חזרה גליה.
    “כן. למשל זוגות שחיים ביחד. אני לא מבין איך זה שעוד אין ערוצים ביתיים של זוגות שמשדרים את עצמם במיטה."
    בחר לעצמו אפיק שיחה מוזר, האם הוא בוחן אותה? גליה לא הרגישה כמו בבחינה.
    “אולי זוגות לא משדרים את עצמם כי זה אינטימי מדי?"
    “תמיד יש כאלה שרוצים להיחשף. בדקתי וראיתי שיש המון סרטונים של זוגות שעושים את זה מול המצלמה."
    “באמת?"
    “כן. אבל עוד אין שידור חי של הדבר הזה, הכול ערוך."
    היא שתקה.
    “אם היית שם מצלמות בבית שלך," אמרה, “מה היו רואים?"
    “לא הרבה, כנראה. רוב הזמן שיעמום: אני מכין משהו לאכול, אני יושב מול המחשב. את דנה היו רואים לפעמים."
    “אולי המצלמה היתה מעודדת אותך לעשות דברים יותר מעניינים, בייחוד אם היית יודע שזה מביא צופים."
    “את אוהבת שצופים בך?"
    “צופים בי כל היום, אל תשכח, יותר משלושים זוגות עיניים."
    “כן... וזה גורם לך להיות אחרת?"
    “אני חושבת שכשצופים בי אני יותר מצחיקה. כשאני לבד אין בי שום דבר מצחיק."
    הם יושבים בסלון הקטן שלו, התריסים פתוחים מעט, מתחיל להיות קריר בעונה הזאת של השנה. הם שותקים.
    “אם היתה פה מצלמה," הפר את השתיקה, “מה היית עושה?"
    היא בלעה רוק.
    הוא קמץ את אצבעותיו לאגרופים ותחב אותם תחת ירכיו. הביט בעיניה ואחר כך השפיל את מבטו.
    כבר מתחה יותר מדי את השינה. היא קמה בבהלה מהמיטה, התלבשה במהירות. האם תספיק לשתות משהו לפני שהיא יוצאת מהבית? התה שמזגה חייב להתקרר קצת כדי שתוכל לשתות אותו בלי לשרוף את הלשון. התה עשה מאמץ להתקרר, גליה דרבנה אותו במבטים תכופים בשעון. לבסוף שפכה קצת לכיור והוסיפה מים פושרים מהברז. עמדה ושתתה, ומדי פעם טבלה עוגייה, וזו התרככה והתכרסמה במהירות. בעשרה לשמונה השאירה כוס חצי מלאה ויצאה מהבית, המפתחות של מנעול האופניים כבר בידה.
    “הו, שלום," בירך אותה כרמי במדרגות. “חיפשתי אותך אתמול בערב."
    “לא הייתי בבית. נתן, אני מצטערת, אני חייבת לרוץ, אני באיחור."
    “בסדר, בסדר. נדבר יותר מאוחר. רק רציתי להגיד לך שהבולגרי אצלי."
    גליה נעצרה במישורת המדרגות שמתחתיו.
    “באמת?"
    נתן הנהן.
    היא המשיכה לרדת. “נדבר," קראה.
    נתן נשאר עומד ליד דלת דירתו שבקומה השנייה. הוא מחזיק סל קניות ובתוך הסל יש ארנק. הוא יצא לקנות מצרכי מזון וירקות. צריך למלא קצת את הבית, עכשיו כשיש לו אורח, אבל לא ממש מתחשק לו לצאת לקניות. ולמען האמת, הוא די מבולבל, לכן חיפש אתמול את גליה, היה זקוק למישהו להתייעץ אתו. אתמול שכב על המיטה והאזין למוזיקה מהרדיו. את פטר הישֵן הוא השאיר על הספה בסלון. מתישהו בערב הופיע פטר בפתח חדר השינה שלו, נעמד ליד הדלת ולא העז להיכנס.
    “ישנת טוב?" שאל נתן והתרומם לישיבה.
    “אני לישון הרבה," ענה פטר בחיוך.
    נתן השחיל את כפות רגליו לנעלי הבית וקם מהמיטה. הוא הוביל את פטר למטבח ושם התיישבו אל השולחן.
    “מה אתה הולך לעשות?" שאל נתן.
    “אני ובוס..." פטר אגרף את שתי כפות ידיו זו מול זו.
    “אתה לא רוצה לחזור לעבודה?"
    “בוס איש לא טוב. הוא לא לשלם, הוא לתת מכות."
    “מכות?" נבהל נתן. “הוא נתן לך מכות?"
    “אני לא, חבר. אני לראות זה, אני..." פטר עשה פנטומימה של בכי.
    “הוא נתן מכות לחבר שלך?"
    “כן."
    “אתה, בבולגריה, במה עבדת?"
    “אה, בבולגריה, אני לתת אוכל, אני לעשות אוכל, יש מקום ל... לשבת." ופטר קם והציג בפנטומימה הגשת מנות לסועדים.
    “אה, היית מלצר."
    “אני... מקום שלי..." המשיך פטר להסביר.
    “היתה לך מסעדה? רסטורנט?"
    “כן, כן, רסטורנט." פטר חייך והתיישב בחזרה במקומו.
    “ו... ?" שאל נתן.
    “אין רסטורנט."
    “למה?"
    “אנשים אין כסף. אנשים לעשות אוכל בבית."
    “אני מבין."
    הם שתקו.
    “אנחנו צריכים ללכת למשטרה," נתן הסביר בהתנצלות. “צריך להגיש תלונה נגד הבוס שלך, שהוא לקח לך את הפספורט ושהוא לא שילם לך."
    “לא משטרה," אמר פטר בתוקף.
    “למה לא?"
    “אני לא ללכת במשטרה!"
    “אבל זה לא בגללך, זה בגללו. אתה לא אשם."
    “לא משטרה."
    “אתה מפחד ממנו?" שאל נתן כרמי.
    פטר שתק. “הוא לבוא לתת מכות," לחש כעבור רגע.
    “אבל הוא בכלל לא יודע איפה אתה."
    פטר שקע בכיסא. פניו נפלו.
    האיש הזה, חשב נתן, אמנם יושב כאן לפני, אני נותן לו אוכל ומצעים, אבל הוא לא ממש קיים, לא כאן ולא בשום מקום אחר בעולם.
    “מה אתה רוצה לעשות?" שאל אותו בשקט.
    “ללכת בבית שלי, בבולגריה."
    “אבל אין לך דרכון."
    “אין."
    “ואתה לא רוצה משטרה."
    “לא משטרה."
    “אז איך תחזור לבולגריה?"
    פטר משך בכתפיו ושקע עוד בכיסא.
    פטר עמד מול הכירה וטיגן חביתה. לא סתם חביתה. לפני כן גישש במקרר, פשפש ומצא כל מיני הפתעות ואת כולן ערבב עם הביצים. הם ישבו לאכול, היה גם לחם לבן. כל כך טעים, התמוגג נתן. הוא טרף את מה שפטר שם לו בצלחת, גם פטר טרף.
    אחר כך ישבו ושתו קפה.
    “פריז," אמר פתאום פטר.
    “מה?" שאל נתן כרמי.
    “לא בולגריה, פריז," אמר פטר.
    “מה?" שאל נתן כרמי.
    “אני לרצות פריז. בולגריה —“ וכאן התווה פטר תנועת ידיים שפירושה: אחר כך.
    “אתה רוצה לנסוע לפריז?"
    “כן. בולגריה —“ שוב התווה את תנועת הידיים שמסמנת “אחר כך".
    “קודם פריז, אחר כך בולגריה?" ניסה נתן לנסח את הרמזים של פטר.
    פטר הנהן.
    “אני מבין," אמר נתן. “וכל זה בלי דרכון," חייך.
    “פריז זה..." לפטר לא היו בכלל מילים להסביר כמה פריז נאצלת בעיניו, ואיך ההילה שלה מושכת אותו כבר שנים — הרחובות היפים, המסעדות, הנשים, השנסונים, הסן. פטר הניף את ידיו באוויר, נופף בהן בגבהים, אבל פיו שתק.
    “אתה אוהב את פריז?" שאל נתן.
    “אני... בפריז... אני לא ללכת. אני בולגריה-ישראל. זהו."
    “אף פעם לא היית בפריז?"
    פטר הנהן.
    “היית רק בבולגריה, ועכשיו בישראל."
    שוב הנהן.
    “אה." נתן קירב את הספל אל פיו. אחר כך אמר: “אני הייתי בפריז, לפני הרבה שנים, עם החברה שלי."
    “אתה יש אישה?"
    “אז היתה לי אישה, חברה, אנחנו לא התחתנו. היה טיול יפה בפריז. קצת גשם, קצת קר, אבל יפה."
    “אני בולגריה-ישראל, עבודה, עבודה, רסטורנט, עבודה..."
    “ברור, מגיע לך חופשה בפריז," אמר נתן.
    השעה שמונה בערב. מה הוא אמור לעשות בגבר הזה, שיושב עכשיו בביתו עם החלומות הגדולים שלו? נדמה שלאיש מלבדו לא אכפת מפטר. נדמה לו שאפילו לפטר לא אכפת מפטר, איך הוא יושב שאנן בבית זר ולא דואג.
    “מה יהיה, פטר?" שאל נתן. “איך יסתדר הסיפור שלך? אני לא יודע מה לעשות אתך."
    “אני ללכת מחר," אמר פטר.
    “לאן תלך?"
    פטר עשה בידו תנועה שפירושה “עזוב את זה, זה לא עניינך" או “אני אלך לאנשהו, אל תדאג".
    “אתה יכול להישאר פה עוד," אמר נתן, “תבשל לנו קצת, יהיה נחמד. אבל צריך למצוא פתרון."
    הספלים של שניהם התרוקנו.
    “אני עולה לשכנה." נתן הדליק את הטלוויזיה בשביל פטר ויצא, השאיר את ביתו לגבר זר שיוכל, אם רק ירצה, לבזוז את הבית. אבל נתן לא חשש, ובכלל, מה כבר יש לבזוז, דיסקים של מוצרט?
    הוא טיפס במדרגות בלי לעצור ונעמד לפני הדלת של גליה. הרגיע מעט את נשימתו, כלומר חיכה כמה שניות עד שלא התנשף עוד, ודפק. מבפנים לא בקע שום קול. דפק פעם שנייה והקשיב. לא נשמעו צעדים מתקרבים, והדלת לא נפתחה. אולי גליה לא שמעה את הנקישות המהוססות שלו? הוא יצלצל בפעמון, צלצול בפעמון חשמלי לא יכול להיות מהוסס. אבל גם הפעם הדלת לא נפתחה, גם לא אחרי צלצול נוסף. כרמי הסתובב, עמד בחדר המדרגות שבקומה השלישית ובהה. בחורה צעירה גליה, למה שתשב בבית.
    קצת אחרי עשר בערב פתח נתן את הדלת.
    “רציתָּ לדבר." גליה עמדה שם בחדר המדרגות, לפני דלתו. דקות אחדות קודם נזכרה שפגשה אותו בבוקר ושרצה לדבר אתה. בדרכה החוצה העיפה מבט חטוף במראה שלצד דלת הכניסה והחליטה להחליף חולצה למשהו פחות חיוור, פחות ביתי. היא נכנסה אל חדרה, שלפה מהארון משהו אדום, החליפה חולצה, יצאה לחדר המדרגות וירדה קומה.
    “בואי," הזמין אותה להיכנס.
    בסלון ביתו ישב אדם אפור שער. ברגע שראה אותה זינק על רגליו. גינוני נימוס אירופיים.
    “זה פטר," הציג אותו נתן. “הוא בא אלינו מבולגריה."
    גליה נדה בראשה לשלום, היא ופטר התיישבו על הספה. נתן התיישב בכורסה לידם.
    “פטר רוצה לנסוע לפריז," פתח נתן בהכרזה.
    “כן?" שאלה גליה, ולא הבינה אם זה עניין רציני או בדיחה.
    פטר הנהן נמרצות בראשו.
    “נהדר," אמרה גליה.
    “רק שאין לו דרכון," אמר נתן וסיפר שהמעסיק של פטר לקח ממנו את הדרכון ושפטר לא רוצה לחזור אליו וגם לא להגיש תלונה במשטרה.
    “אני חושבת שחייבים להגיש תלונה במשטרה," אמרה גליה, “זה הרי לא חוקי לקחת דרכון."
    “כן, אבל פטר מפחד."
    “למה?"
    “הבוס אלים. וחוץ מזה, עד שהמשטרה תעשה משהו... מה הוא אמור לעשות עד אז?"
    “אני. פריז. שבוע." הגה פטר שלוש מילים נפרדות. “וְ־בולגריה." הוא הדגיש את ה־וְ. “יש רכבת."
    “הוא רוצה לחזור הביתה, לבולגריה, אבל קודם לעבור בפריז," סיפק נתן תרגום כמעט סימולטני. “הרבה שנים הוא חולם לראות את פריז."
    “בתור אחד שאין לו דרכון, יש לו הרבה חלומות," אמרה גליה.
    “כמה זמן הוא יוכל לגור אצלך בצורה הזאת?" שאלה. “ככה, בלי שאף אחד בעולם ידע איפה הוא..."
    נתן שתק.
    גם פטר שתק. הוא לא הבין את השיחה ונראה כמו כלב שרובץ על השטיח ומחכה לדעת אם בעליו יוציא אותו עכשיו לטיול או לא.
    “צריך לעשות משהו," אמר כרמי בעייפות.
    “צריך לגשת אתו ל'קו לעובד'. זה הכי הגיוני."
    “רגע," אמר נתן ונראה כמי שהבזיק בראשו רעיון. הוא קם בבהילות מכיסאו ונעלם בעומק הדירה.
    כעבור דקה חזר, הניף פנקס כחול והכריז: “אני אתן לו את הדרכון שלי. שייסע עם הדרכון שלי." על פניו הפציע חיוך.
    גליה הסתכלה על פטר, שנראה קצת מבולבל. אחר כך הסתכלה על נתן, שעמד והחזיק את הדרכון הכחול בשתי ידיו, כמו מפתח יקר שאסור לאבד.
    “אתה לא רציני, נתן, נכון?" שאלה.
    “למה לא?"
    “על דברים כאלה יושבים בכלא," נעמדה במקומה.
    נתן פתח את הדרכון, בחן אותו כמה שניות והתקרב אליה. “תראי," אמר בפליאה, “אין כאן שום פרט מזהה: אין כאן מקום לידה, שנת לידה, גובה, צבע עיניים, אין כאן כלום. פטר יכול להיות נתן כרמי בקלות."
    “אבל יש תמונה," גליה שלחה אצבע כועסת לדרכון.
    בתיאום מושלם נפנו שניהם אל פטר, שעדיין ישב על הספה והאזין.
    “הוא קצת דומה לי, לא?" שאל נתן את גליה.
    כשגליה יצאה, קרא לפטר אל חדר האמבטיה וביקש ממנו לעמוד לידו מול המראה. פטר היה נמוך ממנו ופניו עגלגלות משלו, אבל רק קצת. שני זוגות עיניים חומות, אותו צבע שער. המשקפיים... פטר לא מרכיב משקפיים! נתן יצא מחדר האמבטיה, וכשחזר הושיט לפטר זוג משקפיים. “קח," אמר, “המשקפיים הישנים שלי, אלה שמופיעים בדרכון." צהלה עברה בחזה, מין התכוונות לקראת הבאות, רגשה לקראת מה שיתגלה עכשיו במראה.
    אחר כך רץ נתן אל ארון הבגדים, הוציא משם משהו וזירז את פטר לעבר הדלת. הם עלו במדרגות קומה אחת, עמדו כתף לצד כתף וצלצלו בפעמון של גליה.
    גליה, כבר בפיג'מה, הביטה בהפתעה בשעון והתכסתה בזריזות בסווטשרט. כשפתחה את הדלת ראתה מולה אחד נתן כרמי באפודה כחולה ולידו תואם נתן כרמי באפודה זהה.
    גליה פערה את עיניה.
    כל הלילה התקשה נתן כרמי לישון מרוב מחשבות על הפתרון הגאוני שהגה. פטר, בסלון, ישן שינה עמוקה אולי בזכות אותו פתרון. כל הלילה רקם נתן בראשו את פרטי המזימה, תכנן את ההתרות לכל הקשרים. למשל, איך למחרת עזיבתו של פטר ילך למשטרה וידווח על דרכון שנגנב. כך יוכל להנפיק לעצמו דרכון חדש במקום זה שהקריב לשימושו של פטר. אבל איך פטר יעבור את בדיקות הביטחון בשדה התעופה? גם על זה חשב נתן: גליה תלמד אותו. היא תלמד אותו עברית. גם אם פטר לא ישלוט בעברית, הרי לענות על השאלות בשדה התעופה הוא בטח יוכל. ארזת לבד? כן. יש לך בתיק כלי חד? לא. הם יאמנו את פטר להבין את השאלות האלה ולשלוף להן תשובות מידיות, בלי מחשבה. הוא יתרגל אותו בשפה ויחשוף אותו לתרבות הישראלית, כמו שמכינים מרגלים. המבטא לא חשוב, להרבה ישראלים יש מבטא. פטר יצטרך להיות קר רוח כדי שיוכל לעבור את הגבול. כשנתן ידווח במשטרה על גנבת הדרכון, יגלו ודאי שאדם ששמו נתן כרמי יצא מהארץ או ניסה לצאת מהארץ, אלא שנתן עצמו לא יהיה אשם, הדרכון שלו הרי נגנב. פטר, יש לקוות, כבר יהיה אז בפריז הרחוקה, ואיש לא יוכל למצוא אותו. כדי לנסוע ברכבת לבולגריה הוא לא יזדקק עוד לדרכון, ויוכל פשוט לזרוק אותו או לשרוף.
    נתן נבהל. המילה לשרוף המחישה לו פתאום בבהירות כמה לא חוקי כל העניין וכמה מסוכן, עד כדי כך שיש לשרוף ראיות. מעולם לא ביצע פשע.
    בסופו של דבר נרגע ונרדם.
    בבוקר קם מוקדם מהרגיל, גל חום הציף אותו. הוא קם שטוף זיעה והלך לאמבטיה לשתות מים מהברז. אחר כך חזר למיטה וניסה להירדם שוב. למה אני מסתכן ככה? המחשבה לא הרפתה ממנו. ולמה זה בכלל מסוכן? בסך הכול חתיכת נייר שמאפשרת לאדם כלוא לחזור הביתה. בסך הכול ניירת, לא גנבה, לא פגיעה בנפש, רק מטרה טובה יש פה — לשחרר אדם. אולי טעה כשבא לעבוד כאן, ועכשיו הוא רוצה לתקן. אני מאפשר לו את התיקון בשעה שהחוק כובל את ידיו. אני בצד של הטובים. חוקים נועדו לעזור לבני אדם, אבל לפעמים הם משיגים את ההפך הגמור, ואז יש חובה מוסרית להפר אותם. חוק אינו קדוש, הוא לא דבר אלוהים, בני אדם חוקקו אותו.
    נתן כרמי התהפך במיטה.
    אולי בכל זאת צריך לפנות למשטרה.
    הוא עצם את עיניו בכוח. רק חמש בבוקר, הוא חייב להמשיך לישון. הוא נזכר בשמיכת הצמר שנתן לפטר. בטח חתולים ישנים עליה עכשיו, והיא כבר מלאה פרעושים. הוא צריך לזכור להחזיר אותה הביתה.
    כל היום התנגן בראשו הפרק הראשון של הקוורטט מספר 13 מאת שוברט. כמו אותו פרק, גם נתן לא היה שקט. הוא שטף את פניו, הכין ארוחת בוקר, ישב בדממה בכורסה בזמן שפטר היה במקום אחר בבית, הכניס בגדים למכונת הכביסה, תלה את הבגדים לייבוש, סידר צלחות בארון, המה כמו דבורה בכוורת.
    נתן ירד לשאוף קצת אוויר, ישב לבדו על הספסל, עלה בחזרה לביתו ופתח את הטלוויזיה. כל הזמן המשיך להתנגן בראשו הפרק הראשון מהקוורטט של שוברט, כמו זמזום טורדני. גם כשהרפה ממנו הזמזום, למשל כשגילה כי פטר עשה כמה תיקונים בחדר האמבטיה (דברים שנתן הצליח להזניח בכישרון רב כבר שנים), מיד נטען הזמזום מחדש והמשיך מהמקום שהפסיק. נתן הלך לשטוף את הזמזום ועמד דקות ארוכות תחת זרם המים במקלחת. כשכבר היה לבוש בחדרו, דרוך לקראת השקט המיוחל, נדלק שוב הזמזום הטורדני.
    “אוֹכל," הודיע פטר כשהוא יצא מחדרו. הוא משך את נתן בידו, הוביל אותו אל הכיריים והציג לו בגאווה את הסיר.
    “יופי, יופי," חייך נתן, והזמזום המשיך לרחוש בתחתית ראשו. איך יעביר כאן את ימיו עם פטר, והוא רגיל להיות בבית לבדו. אלא שפטר היה ולא היה — כאילו הבין שמדובר בתקופת דגירה וצמצם את נוכחותו. רק עכשיו, בצהריים, צץ פתאום עם הסיר הזה עם התבשיל.
    גם הפעם נתן מזג יין לכוסות. הם ישבו לאכול.
    “צריך את העזרה של גליה," אמר נתן.
    פטר שתק.
    “גליה, השכנה מלמעלה, צריך את העזרה שלה."
    נראה שפטר לא הבין את שטף הדברים.
    “גליה," אמר נתן בקול רם וכעוס והצביע על התקרה, “היא צריכה ללמד אותך עברית."
    הם המשיכו לאכול בשתיקה עד שפטר שאל: “זה טוב?" והוסיף ושאל: “זה טוב לעשות?"
    נתן, שהיה רגיל למשפטים המשובשים של פטר, ענה: “כן, עשית טוב מאוד. טעים מאוד."
    “לא," התעקש פטר.
    נתן הניח את המזלג בצלחת והרים את ראשו.
    “זה טוב לעשות? אני ללמוד עברית? אני פריז? אני אין דרכון?"
    ואז, רק אז נעצר הזמזום.
    בשעה שמונה בערב ישבו וראו חדשות. בבנגלדש התמוטט מבנה ששימש מפעל תפירה וקבר תחתיו מאות פועלות מתפרה, שעבדו בשכר של שלושים דולר בחודש. הן עבדו בשביל נייקי ובשביל וול־מארט, שלא פיקחו על בטיחות המתפרות ולא הבטיחו את שלום העובדות שם; הציוד הכבד שהוכנס למבנה הביא לקריסתו, אמרה הכתבת. נתן לא ידע בנגלית, אבל פניו של הילד הקטן על המרקע דיברו בשפת כל אדם — הוא עמד מול המצלמה וזעק אל אמא שלו. אמא שלו קבורה תחת ההריסות, הילד הקטן לא יפגוש אותה שוב לעולם. רק הדקות החולפות ומצטברות לכברת חיים ימחישו לו את האמת העגומה שאת אמא הוא לא יפגוש עוד. חייו יהיו חיים בלי אמא, וכל חייו לא יפסיק להשתוקק אליה. תמיד יחזור אל היום הזה, כשהיה בן חמש ועמד וזעק והיה בטוח שאם רק יצעק חזק יותר היא תשמע ותבוא, אמא שלו, בפניה הטובות ובגופה החי והקיים. ילד בלי אמא. נתן היה רגיל להיות לבדו בדירה. עכשיו, כשפטר לידו, התבייש בבכיו.
    היא עומדת לתת להם משימה כבדה. היא חושבת שבכיתה דל"ת ילדים צריכים לדעת להשתלט על כמות של חומר — כמובן, בהתאם לגילם. אסור שידעו לענות רק על שאלות נקודתיות: מי הדובר בסיפור? מדוע התעקשה הילדה לחזור אל השדה? איזה פועַל חוזר על עצמו בסיפור שוב ושוב? היא רוצה לתת להם סיפור, רשימת ביקורת קצרה על הסיפור, סיכום קורות חייה של הסופרת, ולבקש מהם לעשות אינטגרציה מכל אלה, להגיד משהו אינטליגנטי, לייצר אמירה אישית. לגרום להם לבטא משהו משל עצמם, רגש משלהם, פרשנות, לא רק למלא פעלים ושמות תואר בטבלה. גם לילדים בכיתה דל"ת יכולה להיות אמירה. פה ושם היא קלטה בחטף אמירות קלושות שמגיחות לרגע, אבל אלה נבלעו מיד ברעש שסביב. ועוד החליטה, שכל יום ייפתח בקריאה של פרק. רבע שעה בכל יום היא תקרא לילדים מתוך ספר שתבחר להם. הילדים יאזינו לקולה וישמעו את הסיפור. הם יחכו להמשך, ילמדו אורך רוח. אימון במשמעת, אימון ברגש, אימון בשפה, אימון בריצה. אימון בדמיון ובמחשבה חופשית. היא תהתה אם הילדים מבינים שגם בתוך מסגרת כללי המשמעת המחשבה שלהם יכולה להישאר חופשייה. כמו המחשבות שלה בזמן שהיא יושבת בחדר המורים ונזכרת איך עמדה אצל מייקל, איך אחזה בשולי חולצתה והתחילה למשוך אותה במעלה הבטן, איך המשיכה והורידה גם את החזייה. מסביב היה אפלולי ונעים. היא נזכרה איך ישב מולה, התבונן בה וחייך, ואיך לאט־לאט נמחק החיוך שלו והתחלף בהבעה של ריכוז חריף ומכווץ. איך ישב כגוש מאובן בתוך אוויר שאינו זז, לא אמר מילה, נתן לה להוליך אותו לאן שתרצה. איך הורידה גם את החצאית, עמדה מולו רק בתחתונים, סובבה אליו את גבה, פקדה עליו להוריד את המכנסיים והתחתונים, וכשהסתובבה אליו בחזרה ראתה אותו יושב על הספה עם איברו הזקור, ואיך פישקה את רגליה, כופפה את ברכיה ועלתה וירדה בתנועות אטיות, כפות ידיה על ירכיה וזרועותיה חשות את שדיה החופשיים. איך הסיט הצדה את מבטו, אבל היא דרשה שיביט בה. ואז ליקקה את אצבעה, ובעוד רגליה העומדות מפושקות, שתי ברכיה רחוקות זו מזו, פילסה את דרכה בתוך התחתונים והחדירה אצבע לגופה. “אל תיגע בעצמך," אמרה לו בשקט כשהרים את ידו מהספה. אחר כך הוציאה את האצבע, הפנתה לו את הגב ולבשה לאט את החזייה, את החצאית, ולבסוף גם את החולצה. כשהתיישבה לידו, פלג גופו התחתון היה עדיין עירום. הוא לא הזדרז ללבוש את בגדיו. “איך היה?" שאלה אותו. הוא לא מיהר לענות. “תרשי לי להסריט אותך?" שאל. “העיניים שלך כבר הסריטו," ענתה.
    גליה שמעה את המולת המורים סביבה והרגישה עייפות גדולה. “את לא אתנו היום," שמעה את חוה אומרת וחייכה אליה בחיבה.
    אחר הצהריים דפק נתן שוב על דלתה. הוא ביקש להיכנס, לא רצה לדבר בחדר המדרגות.
    “בקשר לאתמול," אמר, “את חושבת שתוכלי ללמד את פטר עברית?"
    גליה היססה.
    “אתה בטוח שזה מה שאתה הולך לעשות?"
    “אני בטוח."
    “אם אני אלמד אותו עברית, אני אהיה שותפה לפשע."
    “זה לא פשע, זו עברה על החוק."
    גליה נעצה בו מבט. יש כוח באיש המופנם הזה.
    “אתה לא מפחד?"
    “הפחד שלי הוא לא העניין."
    “אז מה כן העניין?"
    “העניין הוא החופש. הכלכלה העולמית מביאה לפשעים מוסריים איומים. איומים. רק אתמול ראיתי בטלוויזיה."
    עיניו של נתן התלחלחו כשנזכר בילד הבנגלי ובחברת נייקי. הוא סיפר לגליה מה ראה בטלוויזיה.
    “ואתה? אתה תשנה את הסדר העולמי הזה?" שאלה.
    “כן," פסק. ואחר כך הוסיף: “יחד אתך."
    היא חייכה.
    “זה מתחיל ממעשים קטנים של אנשים קטנים, כמוני וכמוך. ככה באים בסוף שינויים גדולים. תראי את המהפכה הצרפתית."
    “נראה שהיא לא הצליחה כל כך, המהפכה הצרפתית. חופש? שוויון? אחווה?"
    “את צודקת, צריך שלב בי"ת למהפכה הזאת. אולי לא במקרה פטר רוצה לנסוע לפריז."
    אחרי שנתן יצא היא חיפשה מילון עברי־בולגרי באינטרנט. היא לא מצאה מילון מקוון, אבל אחרי פשפושים שארכו זמן לא מבוטל מצאה מודעה נידחת עם שֵׁם ומספר טלפון, ואיזה קשיש במבטא בולגרי אישר בטלפון שהוא אכן מוכר מילון כזה. הוא עצמו כתב את המילון, והוא מוכר אותו בביתו. לא, לא ניתן להשיג בחנויות. יש גם מילון בולגרי־עברי, אולי היא צריכה גם אותו? גליה רשמה את כתובתו — הוא מתגורר לא רחוק מהם, רק קו אוטובוס אחד ממרכז העיר. היא תיתן את הכתובת לנתן, כדי שייסע למילונאי ויקנה.
    בחוץ התחיל להחשיך, ענפי העץ נעו ברוח, נקשו בתריסים. לעתים רחוקות כל כך היא מבחינה בקיומו של הטבע — רוח, עצים, ציפורים, גלים — כל כך שקועה תמיד בהוויה האנושית, עד שהעץ צריך ממש לדפוק על חלונה ולהזכיר לה: אני כאן. היא פתחה את התריס לרווחה, ומלבן החלון נמלא ירוק עמוק ויפה. איזה יופי! כשחזרה לצג המחשב קראה איזה דבר רכילות באחד האתרים, אחר כך סגרה את המחשב במיאוס.
    רוצה להיפגש? הגיעה ממייקל הודעת טקסט.
    היא ישבה להכין כמה דברים למחר, אחר כך התקלחה ויצאה.
    הם קנו שני בורקסים גדולים עם ביצה ודיוושו אתם עד לגינה ציבורית קטנה. מייקל הוריד את השקית מהכידון והושיט אותה לגליה.
    הם ישבו ואכלו, כל אחד את הבורקס שלו. גליה היתה רעבה.
    “מחר אני מתחילה עם יוזמה חדשה בכיתה," סיפרה אחרי שגמרה לאכול וקימטה את שקית הנייר הריקה. “רבע שעה ראשונה אני קוראת לילדים ספר. כל יום רבע שעה."
    “מעולה," אמר מייקל בפה מלא.
    “יש לך כאן משהו," הצביעה על שפתו העליונה.
    “מה זה."
    “נמרחה לך קצת ביצה. ויש לך גם שומשום."
    “כאן?"
    “קצת יותר למעלה."
    “כאן?"
    “לא." היא הרימה את ידה והצביעה על המקום המדויק בפניו.
    הוא צחק ומחה את הלכלוך. עדיין נשארו קצת מריחות.
    “דנה דווקא קוראת," חזר לנושא. “היא אוהבת לקרוא."
    “זה נדיר."
    “רוב הילדים קוראים סטטוסים בווטסאפ."
    “לגמרי," אמרה.
    היא קמה וניגשה לברזייה, רכנה ושתתה מים.
    “גם אני פתחתי היום ביוזמה חדשה," אמר כשחזרה לשבת לידו. בינתיים גם הוא גמר לאכול.
    “איזה?"
    “זה קשור למה שדיברנו כשהיית אצלי."
    “דיברנו?" חייכה.
    “לפני הסטריפטיז קצת דיברנו, זוכרת?"
    “לא."
    “יופי."
    היא חייכה.
    “את עושה את זה הרבה?"
    “מה."
    “סטריפטיז."
    “אף פעם."
    הם שתקו.
    “אז מה היוזמה החדשה שלך?" שאלה.
    “אני הולך לשדר את עצמי בשידור ישיר. מצלמה בחדר שינה, מצלמה באמבטיה ומצלמה בסלון. אני אחליף ביניהן לפי המיקום שלי בבית."
    “ומה שהיה אז...?"
    “אין לך מה לדאוג. כשהיית אצלי עוד לא היו מצלמות. אבל היום יש. יצאתי מהמקלחת והתנגבתי מול המצלמה. אני חייב להגיד לך, אני חושב שמה שעשית השפיע עלי, בכלל לא התביישתי."
    “אבל בשביל מה אתה עושה את זה?"
    “אני עושה תוכנית ראליטי."
    היא צחקה.
    “אני עושה תוכנית ראליטי יותר גולמית, יותר מחוספסת, איכות צילום ביתית, בלי עריכה. ניטשה אמר שהחיים שלנו הם יצירת אמנות, אז שיסתכלו על היצירה שלי, כולל על התחת הרטוב שלי שיוצא מהאמבטיה. אין צנזורה, אני לא ערוץ ממלכתי."
    “אתה חושב?"
    “מה."
    “שזה סוג של אמנות?"
    “אני לא יודע. יכול להיות שהכול זה אמנות, כולל הביצה שנמרחה לי על הקוצים של השפם. עוד יש לי כאן משהו?" הגיש לה את פניו כדי שתבדוק.
    היא הביטה בו, אבל עיניה היו אטומות.
    “אני לא יודעת מה גרם לי לעשות אצלך את מה שעשיתי, אני לא כזאת בדרך כלל, אני לא אחת שמשחקת. אבל אתך דמיינתי איך אני עושה את זה עוד פעם ועוד פעם, מונעת ממך מגע, כמו משחק שהמצאתי." היא נעצרה. “אתה יודע כמה זמן לא שכבתי עם מישהו?"
    מייקל הרכין את ראשו.
    “אם אני מונעת ממך מגע, אני מונעת אותו גם מעצמי."
    “כמה זמן לא שכבת עם מישהו?" שאל.
    “לא ספרתי. זה באמת היה מזמן."
    “מזמן חודשיים או מזמן שנתיים?"
    “מספיק מזמן בשביל שאני לא אזכור ובשביל שאני לא אגלה לך." היא הרימה את רגליה על הספסל וחיבקה את ברכיה.
    הוא קם. כמה גדול היה לעומתה כשהתכדרה ככה על הספסל.
    “האמת היא שאני חושש להתקדם אתך," אמר ושם את ידו על מושב האופניים.
    גל כבד ולא נעים שטף את חזהּ.
    “זה בסדר," אמרה וקמה גם היא.
    “את לא מבינה," ניסה לרכך את קולו.
    “אני כן מבינה. אני מבינה שאם אני מרשה לעצמי להיפתח, אני נפגעת מהדיפה של הצד השני."
    “אני לא הודף אותך."
    “אני לא מושכת בעיניך."
    “אני הודף את עצמי," אמר.
    “אני לא מושכת."
    “את המורה של דנה," התחנן וביקש הבנה.
    “אני אחת שלא עושה לך את זה," התעקשה.
    “מכירה את המורה של דנה?" שאל. “היא אחת שעושה לי את זה. הייתי רוצה שתפגשי אותה פעם כדי שתביני."
    “מכירה טוב את המורה של דנה. היא לא עושה לך את זה."
    “אני חייב להתאפק עם המורה של דנה."
    “המורה של דנה היא אישה בשר ודם."
    “להתאפק עם המורה של דנה עושה לי את זה."
    “אתה מדבר יותר מדי ועושה פחות מדי."
    “בואי נלך אלייך."
    “בוא אליך, אני רוצה שתצלם אותי."
    “את בטוחה?"
    “אני רוצה שתשדר אותי לכל העולם."
    “את בטוחה?"
    “יש עוד נזקקים בעולם."
    “נזקקים?"
    “כמוךָ. נזקקי התאפקות."
    נתן כרמי עמד על הגשר הגדול והתבונן מטה על הכביש המהיר. נתיבים רבים נמתחו מתחתיו, אלה צפונה ואלה דרומה. המכוניות עמדו בצפיפות זו אחר זו, זו לצד זו, הזדחלו באטיות חונקת ומייאשת. כך זה כל יום בתשע בבוקר. ולחשוב שיש אנשים שעוברים את העינוי הזה יום־יום... הוא לא ידע מאין היו לו הכוחות לצאת כל בוקר מהבית ולהתייצב במשרד בשעה קבועה כמעט שלושים שנה. הסדר הזה, החוזר על עצמו, נראה עכשיו כל כך מייגע, כל כך מתיש. להתייצב כל יום בשמונה וחצי ולצאת כל יום בחמש. להרגיש אשמה אם יצאת קצת קודם כדי להספיק לתור לרופא או לאיזה סידור או לאירוע חגיגי, או סתם כי רצית לצאת מוקדם. לפחות הפקקים נחסכו ממנו, הוא נסע תמיד באוטובוס. לעתים אמנם נאלץ להידחק בין הנוסעים ולעמוד כל הדרך, אבל לרוב גם זה נחסך ממנו כי יצא רבע שעה מוקדם יותר. כך קנה לו שלוות נפש. היה מגיע ראשון למחלקה, מתיישב בפינה שלו במשרד הגדול ופותח את הרדיו. אחר כך היה הולך למטבח ומכין לו כוס קפה, משם היה שב לשולחנו ולמוזיקה שברדיו. כך עשה יום־יום. יום־יום גם ראה אותם מראות — אותם בנייני משרדים, אותן מסעדות לפועלי משרד שיש בהן מבחר מזונות מבושלים אבל אין בהן שמחת יצירה. החנויות שראה — מכשירי כתיבה, צעצועים, פה ושם ביגוד — היו גם הן עצובות וחסרות נשמה. את הרדיו נאלץ לכבות אחר כך בגלל תלונות העמיתים, שרובם הצליחו לטפס בסולם הדרגות והשאירו אותו מאחור, בפינתו הקבועה. עכשיו כשהוא קם בבוקר ויכול להתרווח ולא לחשוב כלל על התייצבות בזמן ועל מילוי מכסת שעות, לא ברור לו איך הצליח לחיות אחרת, במשטר זמנים וחוקים קפדני כל כך. בדיוק כמו הנשים והגברים האלה שבתוך המכוניות שתחתיו, שיושבים ודאי אכולי דאגה בגלל האיחור המצטבר, בגלל הקשיים הצפויים במציאת חניה, ואלה יגררו איחור גדול עוד יותר, שייגמר בכניסה מתפרצת באמצע ישיבה ובנזיפה מן הממונים. נתן חש את אדי הלחץ בוקעים מראשי האנשים ומיתמרים מעל למכוניותיהם כמו מתוך ארובות קטנות, עד שענן אדים גדול אפף את הפקק כולו, קילומטרים על קילומטרים.
    הוא לא רצה לעמוד שם עוד ולצפות במחזה הנורא, לכן עקר את עצמו ממקומו וממחשבותיו והמשיך ללכת. כשהגיע למעבר החציה שבקצה הגשר ראה מרחוק את תחנת האוטובוס. בתחנה הזאת עובר קו 17 ומגיע לחלק הצפוני של העיר. בבית התבונן במפת העיר והעתיק לו על דף קטן את מתווה הרחובות שבהם יהיה עליו למצוא את דרכו אחרי שירד מהאוטובוס. רחוב התום 3, הוא ימצא אותו בקלות. נתן אהב לבקר במקומות חדשים, להיחשף לאקלימי רחובות לא מוכרים. השכונה הזאת, כך גילה במפה, נושאת שמות יפים לרחובותיה: התום, העוז, השמחה, התקווה, הצדק, החסד, הברכה...
    האוטובוס נעצר לצד מרכז מסחרי והוא ירד. את המרכז הזה משום־מה לא צייר במפה הקטנה שלו. סביב למרכז המסחרי, שנראה מיושן למדי, ראה בניינים מודרניים, כולם גבוהים מאוד, לא כמו בנייני שלוש או ארבע הקומות בשכונה שלו שבמרכז העיר. נתן עמד והסתכל סביבו, סרק בעיניו את החנויות. חנות בגדי נשים, חנות פרחים, סופרמרקט קטן, סנדלר, קונדיטוריה, חנות בגדי ילדים. הוא ניגש לסנדלרייה. הסנדלר ישב בגבו לפתח, רכון אל שולחן. נתן לא השמיע קול והמשיך לקונדיטוריה הסמוכה.
    “שלום," אמר בביישנות.
    המוכרת הצעירה חייכה אליו והוא התעודד.
    “אפשר לעזור?" שאלה.
    “כן. אני מחפש את רחוב התום 3," נתן הציץ בפתק הקטן שבידו.
    המוכרת לא היתה בטוחה, התלבטה בהנחיותיה ולבסוף הובילה אותו החוצה. בדרך נתן הביט בוויטרינה וראה מאפים נהדרים. המוכרת חשבה שצריך להמשיך כאן, ואז לפנות לשם. כדאי לו לשאול עוד מישהו, היא אמרה.
    נתן המשיך. ליד הסופר שאל שוב, הפעם גבר. הגבר תושב השכונה, המוכרת לא. הוא הסביר בדיוק לאן ללכת והיכן לפנות. נתן תחב את הפתק לכיס מכנסיו.
    הוא צעד ברחובות השכונה. גם בניינים ישנים יש כאן, מתברר. במרכז העיר, שם גר, כל הבניינים ישנים. וכאן השילוב בין ישן לחדש צרם בעיניו. מרחוב השלווה פנה לרחוב התום. מספר שלוש היה בניין ישן, ונתן חש הקלה. עם בניין כזה כבר ידע להתמודד.
    הוא צלצל באינטרקום ונענה בזמזום. יש מעלית בבניין, אבל נתן טיפס במדרגות. במפלס הקומה הראשונה נפתחה לרווחה דלת עוד לפני שהגיע אליה, ולצדה נעמד אדם מבוגר, קשיש.
    “נתן?" שאל הקשיש.
    “שלום," ענה נתן והרים מעט את כף ידו.
    “בוא, בוא," הזמין אותו הקשיש בעקבותיו והתעלם מידו.
    כשנכנסו לדירה באה לקראתם אשתו של הקשיש. היא נשאה בידיה שתי כוסות לימונדה קרה והניחה אותן על השולחן בסלון. נתן כרמי הודה לה, ומיד היא נעלמה בתוך הדירה. על השולחן בסלון היו מונחים זה על זה שני ספרים עבי כרס, ולנתן היה נדמה שהכול כאן הוכן מראש: הזמזום באינטרקום, הדלת הנפתחת, שתי כוסות הלימונדה ושני כרכי המילון. הכול עשה עליו רושם של יעילות גדולה מאוד, אם כי אולי אין זו יעילות אלא התרגשות. ייתכן שהוא הקונה היחיד של המילון זה חודשים ארוכים, ואף שהמחוות לכבודו קטנות וצנועות, יש בהן איזו טקסיות חגיגית.
    נתן עמד בסלון ביתם של המילונאי הבולגרי ואשתו והתבונן בכוננית הגדולה, שכל מדפיה מלאים תקליטים דחוקים זה לזה.
    “כמה תקליטים יש כאן," השתומם.
    “כן, יש לי כאן מאות תקליטים, אולי אלפים, יש גם חומרים נדירים," אמר הקשיש במבטא בולגרי כבד.
    “איזה תקליטים אלה?" הסתקרן נתן.
    “מוזיקה קלאסית בעיקר, יש לי כאן ביצועים מקוריים של רחמנינוב משנות השלושים."
    “מה אתה אומר!" התפעל כרמי עמוקות. “איזה תענוג זה!"
    “היה," אמר הקשיש.
    “למה היה?"
    “הפטפון לא עובד."
    “אז תתקן או שתקנה חדש. היום חוזרים לפטפונים, זו בכלל לא בעיה."
    “אה," החווה הקשיש מחוות ביטול בידו. “אני את כל מה שיש כאן כבר שמעתי. הבת שלי, היא תצטרך לטפל בזה יום אחד. הלוואי שיהיה לה זמן לשבת ולשמוע אפילו עשירית ממה שיש כאן. מה שיכולתי השמעתי לה כשהיא היתה ילדה. מוסורגסקי, ליסט, בטהובן, מקהלת הצבא האדום, שמעת אותם פעם שרים? איזה שירה יש להם, איזה שירה."
    “ממש אוצר יש לך כאן," התרגש נתן.
    “כן," הנהן הקשיש והזמין אותו לשבת על הספה. נתן התיישב ושלח את ידו אל כוס הלימונדה.
    “אז אתה מתעניין במילון בולגרי־עברי," אמר הקשיש כמו בראיון קבלה.
    “כן," ענה נתן והוסיף, “וגם עברי־בולגרי."
    הבולגרי הביט בו ושתק, כמו מעכל את דבריו.
    “לאיזו מטרה?" שאל.
    “אה...“ אמר נתן כרמי, “זה בשביל מישהו שהגיע מבולגריה ורוצה ללמוד עברית."
    אוי וֵי.
    נתן כרמי נבהל.
    אולי הוא עשה כאן טעות.
    אם פעם תתנהל חקירה משטרתית בנושא “העובד הזר שנמלט מהארץ עם דרכון של אזרח ישראלי, פנסיונר בשם נתן כרמי חשוד בסיוע במעשה", הקשיש הבולגרי יכול לצוץ פתאום ולספר איך התייצב אצלו נתן באחד הימים וקנה זוג מילונים. הוא ידווח שכרמי סיפר שהמילונים מיועדים למישהו שהגיע מבולגריה ורוצה ללמוד עברית. המילונאי הבולגרי הוא שיפליל אותו בבוא היום. אלוהים אדירים! נתן שתה את כוס הלימונדה עד תומה. הוא לא בא מוכן לקנייה הזאת, לא ציפה לתחקיר.
    אבל הקשיש הבולגרי רצה לדעת בתום לב גמור מי האדם שהולך ליהנות מפרי עמלו. כתיבת המילונים נמשכה עשר שנים, סיפר לנתן, עבודת נמלים, לילות וימים, שבתות וחגים, חיים לא חיים. הוא ראה במשימה הזאת שליחות. “אתה יודע למה?" שאל. “כי אין בארץ עוד מילון כזה. האחרון נכתב לפני תשעים שנה, היית מאמין?"
    נתן באמת התקשה להאמין.
    “איך מצאת אותי?" שאל המילונאי. “איך שמעת על המילון?"
    “שכנה שלי מצאה פרסום באינטרנט," אמר ומיד הבין ששוב נכשל בלשונו. לשם מה לערב גם את גליה בכל הסיפור? והרי מספיק לומר שהוא עצמו מצא באינטרנט או שהתלמיד הבולגרי סיפר לו.
    נתן השפיל את מבטו.
    “הבת שלי הכניסה את המודעה," אמר הקשיש. “אני אפילו לא יודע איפה. אני לא מכיר אינטרנט, לא יודע מה היא עשתה שם. בכל מקרה, אתה השלישי שכבר מתקשר."
    “למה אתה לא מוכר בחנויות?" שאל נתן ושמח להסיט את השיחה לעניינים מעשיים שקשורים במילונאי ולא בו.
    “אה," עשה הקשיש מחוות ביטול בידו. “אני רוצה לדעת למי אני מוכר. בחנויות מוכרים ולא יודעים למי."
    נתן כרמי הנהן וחייך.
    “אתה מבין אותי, נכון?" הקשיש הרים את אחד הכרכים מן השולחן והושיט אותו לנתן.
    “הנה, תדפדף, תראה בעצמך. תראה איזה עבודה. מאה עשרים אלף מילים. בשני הכרכים. אני עבדתי בשיתוף עם האקדמיה למדעים בסופיה."
    “באמת?" שאל כרמי והפגין התפעלות.
    “וישבתי בסופיה שלושה חודשים. זה הודפס בסופיה, אתה רואה כאן בהתחלה? כתוב: ‘ההוצאה לאור של האקדמיה למדעים על שם פרופסור מרין דרינוב, סופיה'."
    “כן, כן," אמר נתן. “כל הכבוד."
    הקשיש הבולגרי השתתק. נדמה שלא היה לו עוד מה להציג.
    “אני אשמח לקחת את שני הכרכים," אמר נתן לבסוף.
    “אני ישבתי עם מילונים בצרפתית, ברוסית, באנגלית, בגרמנית, בספרדית, אפילו בסרבית, בשביל לכתוב את המילון הזה. אתה יודע שסרבית מאוד קרובה לבולגרית."
    “יש מילון סרבי־עברי?"
    “לא, מה פתאום, מה זה השאלה הזאת? אני ישבתי עם מילון סרבי־צרפתי, סרבי־גרמני."
    “אה."
    “והוצאתי מילים ומילים, כל מילה בדקתי את הפירוש שלה בכמה מקומות. אני ישנתי אולי ארבע שעות בלילה, אתה מבין? ככה עשר שנים. ובלילה חלמתי על מילים," צחק.
    נתן צחק גם הוא. “אז זה ממש מפעל חיים," אמר.
    הקשיש הנהן וקימר את גבותיו.
    “אם ככה, יש לי הכבוד לקנות ממך את המילונים האלה, אדוני, ותהיה רגוע שהם בידיים טובות ושיהיה להם שימוש ראוי."
    “ראוי, לא ראוי, העיקר שמשתמשים, זה מה שמשמח אותי."
    נתן התרומם מעט מהספה, שלף מכיסו את הארנק והוציא מתוכו שלושה שטרות. “תודה רבה," אמר.
    “תגמור את המיץ," הצביע הקשיש על הכוס הריקה בזמן שהוא קם במאמץ מהספה. “אני אביא לך שקית. אתה באת באוטובוס, נכון? יהיה לך קצת כבד. אני אביא לך שתי שקיות, תסחוב אחד בכל צד."
    נתן נסע באוטובוס בחזרה לביתו. את שתי השקיות הניח על המושב שלידו. בשעה הזאת, שעת בוקר מאוחרת, לא היו הרבה נוסעים באוטובוס. הוא צפה מבעד לחלון במראות המתחלפים וחשב על התקליטייה של הזקן. רחמנינוב מנגן בשנות השלושים, זה ממש מדהים. אילו אפשר היה להקליט את מוצרט, את באך, חשב, לשמוע איך הם התכוונו שהיצירה תישמע... כמה מעניין זה היה יכול להיות! עיניו נפערו מהתרגשות. אם כי גם היום יש ביצועים מרהיבים, וגם אם הם שונים מהכוונה המקורית של המלחין, זה לא פוסל אותם. כמו שהוא מכיר את באך ואת מוצרט, הם בטח היו פתוחים לשמוע פרשנויות אחרות ליצירות שלהם. הם היו כל כך חדשניים בזמנם, והוא בטוח שהיתה להם אוזן פתוחה וסקרנות אינטלקטואלית לכיוונים אחרים. הלוואי שהיו יודעים לפחות שעוד מנגנים אותם, הרי זו זכות גדולה. הרי יש מלחינים רבים שבכלל נשכחו. כמה הייתי רוצה לקרוא ביוגרפיה של באך, חשב נתן. ההשכלה המוזיקלית שלי כל כך לא מסודרת.
    חבורת נערים ונערות הציפה את האוטובוס ברעש. נתן כרמי קירב אליו את שתי השקיות והצמיד את פניו לזגוגית. למזלו הלכה החבורה לחלק האחורי של האוטובוס, כדרכם של בני נוער. ככל שהאוטובוס המשיך לנסוע וההמולה נמשכה, הוא נהיה עייף יותר. נתן התאמץ להשאיר את עפעפיו פקוחים ומתוחים כדי שלא יפספס את התחנה שלו.
    הוא ירד בתחנה, סחב את המילונים הכבדים אחד בכל יד והתנהל לאטו ברחוב. כשהגיע לבניין טיפס אט־אט במדרגות. שוב יש חול בחדר המדרגות. בגלל עייפותו התעלם מהחול. הוא הניח את השקיות על הרצפה והוציא את המפתח. הדלת נפתחה בסיבוב קל. נתן נשם לרווחה. הוא נכנס והניח את שתי השקיות על השולחן, כמו קניות מהשוק.
    “פטר," קרא. “בוא, תראה משהו," קרא שוב אחרי שהכניס בוטן לפיו.
    פטר לא ענה.
    נתן הלך לחדרו, אולי הוא שם. אחר כך נכנס לאמבטיה, סרק בעיניו שוב את הסלון, אולי פטר נרדם שם בלי שהבחין בו, אבל הבית היה ריק. ריק ושקט. פטר איננו. התיק שלו עדיין כאן.
    נראה שחטפו את פטר. נתן הכניס לפיו חופן בוטנים. מצד שני, הדלת נעולה. כלומר לא חטפו אותו והוא גם לא ברח, גם התיק שלו עדיין כאן. הוא בטח יחזור עוד מעט. נתן הוציא מהמקרר את קופסאות הפלסטיק ששמר בהן את האוכל המבושל. אמנם זה עתה אכל בוטנים (הוא תמיד דואג שתהיה לו צנצנת בוטנים בהישג יד), ובכל זאת הוא מרגיש חובה לאכול ארוחת צהריים. הרגל של שנים כנראה: השעה הזאת וסוג המזון המסוים שצריך להכניס לקיבה. הוא החזיר את קופסאות הפלסטיק למקרר בלי שפתח אותן וישב לשולחן. לקח את צנצנת הבוטנים והניח אותה על הכיסא ברווח שבין ירכיו. ישב ושלה בוטנים, הסיר במיומנות את הקליפה הדקיקה ושם בצלחת. יש משהו מדיטטיבי באכילה הזאת, יש בה משהו ממכר.
    נתן כרמי לא חשב על כלום.
    אחר כך סגר את הצנצנת.
    הוא קם, שטף את פניו בכיור המטבח והלך לחדרו. שם פשט את האפודה הכחולה, את החולצה, את המכנסיים ואת הגרביים ונכנס למיטה. שכח לסגור את התריסים. החדר היה מואר מדי ונתן היה עייף מכדי לקום. כפות רגליו הציצו מתחת לשמיכה, בבטנו סעודה של בוטנים. מבחוץ נשמע צחוק של ילד.
    היתה כבר שעת אחר צהריים. נתן צעד לסלון בתחתונים ובגופייה והדליק את הרדיו. מישהו ניגן עיבודים בפסנתר לשירים ישראליים. לא רע, חשב, עיבוד מעניין. הוא התכופף וניסה למתוח את גופו כלפי מטה, שהאצבעות ייגעו בכפות הרגליים. הגב שנמתח צרב והכאיב, והוא הרפה מעט ונגע בברכיו. נשאר כך דקה, ואולי רק רבע דקה שנדמתה כדקה. אחר כך התרומם באטיות. הגב התכווץ בחזרה והכאיב שוב. הוא התמתח, הרים את ידיו מעלה. התיישב בכורסה והקשיב לפסנתר, אבל עד מהרה שם לב שהוא מקשיב למשהו אחר: לשקט שסביבו, לריקנות, למחשבות על פטר. אם לא יגיע, יצטרך לפנות למשטרה. ייתכן שזה מה שהיה עליו לעשות כבר בהתחלה. לא תעזור ההימנעות שלו מהצעד הזה, בסופו של דבר ייגמר כל העניין בפנייה למשטרה. ואז, מה הוא יעשה במילונים הכבדים האלה ששילם בעבורם סכום לא קטן? זוג המילונים עדיין מונח על השולחן, כרך חום וכרך ירוק. נתן הגניב אליהם מבט. הפסנתר מנגן שיר של כוורת? ממש חידוש מרענן בקול המוזיקה. “עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהעולם היה קיים רק בתאוריה", זמזם לעצמו את המילים. מוזיקה קלאסית ממלאת את עולמו, אבל אולי הוא צריך להשתחרר ממנה קצת, הרי הוא כל כך אוהב פזמונים, ותמיד קלט את המילים בקלות. כשעוד היה עם מירי היה הולך אתה מדי פעם להופעות — לא לקונצרטים, להופעות. גם הרדיו היה פתוח אז על תחנות אחרות, לא קול המוזיקה אלא תחנות שהשמיעו שירים. נתן כרמי הכיר הרבה שירים, ויש זמרים שהוא מעריך במיוחד, אלא שמלאי השירים שלו לא התפתח ולא צמח. את השירים שנכתבו בשנים שבאו אחרי הפרדה שלו ושל מירי כבר לא הכיר, יש לו בעצם חור של עשרים שנה שבהן פשוט לא התעדכן. עשרים שנה. היום הוא כבר יכול לדבר על חייו בכפולות של עשרים. כבר לא נשמע לו זר או מפחיד לומר “לפני עשרים שנה". מפחיד יותר לומר “בעוד עשרים שנה". ומירי, איך נזכר בה פתאום? בגלל השיר של כוורת? או אולי בגלל הריקנות המכאיבה הזאת בבית.
    נתן ישב בכורסה והיום התחיל לרדת.
    המגישים מתחלפים, העורכים מתחלפים, יצירות מוזיקליות הולכות ובאות.
    נשמע סיבוב המפתח בדלת. נתן זינק ממקומו. כשנפתחה הדלת הוא עמד על השטיח בגופייה ובתחתונים. בפתח מולו עמד פטר, חולצתו קרועה ועל מצחו הנפוח פצע מדמם. הוא סגר את הדלת בזהירות, יד אחת שמוטה לצד גופו בזווית משונה ובידו האחרת שקית.
    “מה קרה?" נתן מיהר אל פטר בבהלה והוביל אותו אל אחד הכיסאות במטבח.
    “מכות," אמר פטר.
    פטר התיישב ונתן עמד ובחן אותו ארוכות. היה לפטר פצע גדול במרכז המצח, חולצת הטריקו הכחולה שקיבל מנתן היתה קרועה באזור הצוואר, על מכנסי הטרנינג האפורים של נתן נראו כתמי דם.
    “היד שלך," אמר, “אתה יכול להזיז אותה?"
    פטר ניסה להרים את יד ימין, אבל פניו התעוותו בכאב והוא שמט אותה.
    “מה זה? מה עשו לך?"
    “מכות."
    “מי?"
    “אבי. עובד עם בוס."
    נתן הלך וכעבור רגע חזר עם מגבת קטנה. הוא הרטיב אותה במים מברז המטבח ונעמד מול פטר.
    “אני מנקה לך בזהירות, טוב?" בעדינות הניח את המגבת על מצחו של פטר וניקה סביב הפצע, אחר כך ניקה גם את הפצע עצמו. כשחיטא אותו בכוהל רפואי, נשך פטר את שפתיו בכאב.
    “למה חזרת לשם, למה הלכת לבוס?" שאל נתן.
    “אני ללכת אצל חברים, שם יש משהו אני לרצות."
    “אתה משוגע?" שאל נתן בקול שקט, שסתר את תוכן דבריו.
    “בוס לא שם בחמש. אני ללכת מתי בוס לא שם."
    “אבל אז היה שם אבי," השלים נתן.
    “כן."
    “ואבי רצה שאתה תישאר."
    “כן."
    “והוא החזיק אותך, תפס אותך חזק."
    “כן."
    “ואתה התנגדת, אתה לא רצית."
    “אני לתת אבי מכות."
    נתן הניע את ראשו מצד לצד. אחר כך ניגש לכיור ושטף את המגבת.
    “הוא ככה," הצטדק פטר והדגים, הרים את ידו השמאלית ובאמה חסם את גרונו שלו.
    “תפס אותך בגרון?" שאל נתן.
    “כן."
    נראה שעיניו של פטר לחות.
    “קום," ציווה עליו.
    הוא הכניס את ידו תחת החולצה של פטר, ומבפנים, דרך השרוול, משך בזהירות את ידו השמאלית. אחר כך גלגל את החולצה כלפי מעלה וחילץ ממנה את ראשו של פטר. הוא נעמד מימינו ובזהירות העביר את החולצה מעל לזרוע הימנית הפגועה, עד שהיד כולה היתה מחוץ לשרוול ופטר כולו היה מחוץ לחולצה. הוא התכופף וחלץ את נעליו של פטר, התרומם מעט והוריד מרגליו גם את מכנסי הטרנינג.
    עכשיו, כשעמד מול פטר והתבונן בו מגובה העיניים, שאל: “מה היה דחוף לך כל כך לקחת משם?"
    פטר בתחתונים ומולו נתן כרמי בתחתונים ובגופייה.
    לפטר יש דמעות בעיניים. הוא מצביע על השקית שהביא ושהניח על הרצפה.
    נתן התכופף והרים את השקית, הציץ פנימה והוציא מתוכה דיסק. על העטיפה היה כיתוב בכתב קירילי.
    “מוזיקה," הסביר פטר בשקט. “מוזיקה של בולגריה."
    “אתה הלכת לשם בשביל הדיסק הזה?" השתומם נתן.
    “אני..." פטר נעצר. לא היו לו מילים. “איפה בית שלי?" זעק פתאום.
    הפצע של פטר מרוח עכשיו ביוד. פטר שוכב דואב וכואב על הסדין שנתן פרש בשבילו על ספת הסלון. קודם עזר לפטר לשטוף את פניו, את צווארו, את כפות ידיו המזוהמות. חוץ מהפצע במצח אין לפטר עוד פצעים פתוחים, רק סימני מכות יבשות. פטר הניח את ראשו על הכרית הרכה, ונתן ישב בבגדי בית בכורסה שלידו וזעף. בכל פעם שפטר נע קלות על הספה, נשמעה אנקת כאב. היד כאבה לו. נתן התקשה לשמוע את האנחות האלה, הן הזכירו לו את טיפשותו של פטר. הוא, נתן, הולך וקונה לו מילון בולגרי, והפטר הזה הולך להתגרות בגורל. הוא, נתן, נותן לו מקלט בטוח ומסכן ככה את עצמו, ופטר מקל בזה ראש ויוצא מהבית להתגרות בגורל. טעות זאת היתה, טעות, להכניס את פטר הביתה. טיפוס כל כך לא ממושמע, וחוסר המשמעת הזה עוד יסבך את כולם בצרות. נתן דווקא מוכן להסתבך, אבל רק בצרות שהוא בוחר, ולא בכאלה שנכפות עליו על ידי אחרים.
    הוא קם אל הרדיו. פטר נהג כאילם, הרגיש בכעס של נתן והשתדל לכווץ את עצמו ככל האפשר. רק את האנקות הקטנות לא הצליח לרסן. צלילי כינור בקעו מהרדיו. האוזן של נתן נתפסה בצלילים המיוחדים האלה, והוא נסוג בזהירות לכורסה. התיישב בכבדות. מה זה? זה יפה כל כך. כל כך עשיר, עצוב, דרמטי. הוא הוקסם מהכינור השר. פטר קפא על הספה, שתק ולא זז. ייתכן שגם הוא נסחף ביצירה, אבל סביר יותר שהסתגר בתוך יגונו וכאביו, ושהוקל לו קצת מפני שנתן מתרכז עכשיו במוזיקה ולא בו ובחרפת מעשיו.
    “האזנתם לסונטה לכינור מספר 1 מאת המלחין הגרמני היינריך איגנץ פרנץ בִּיבֶּר בביצוע..."
    נתן כרמי הוריד את עיניו מהרדיו והשיט אותן אל ברכיו.
    מעולם לא שמע על ביבר זה.
    הוא מופתע.
    תוכנית הרדיו נמשכה וגלשה ליצירה אחרת.
    רק שהסונטה הזאת לכינור בליווי משהו שנשמע כמו עוגב היתה... עוגב? מי זה האיגנץ הזה? נשמע כמו מוזיקה עתיקה. יש להודות, במוזיקת בארוק הוא לא ממש מתמצא.
    פטר פקח את עיניו והזיז אותן מצד לצד בלי להניע את ראשו, כמו בלש, אלא שנתן לא הבחין בזה כלל. הוא ניגש אל מדפי הספרים ושלף משם ספר גדול וישן. את קומפוזיטורים ידועים קיבל מתנה מהוריו בסיום בית הספר היסודי. השמות מסודרים לפי סדר האל"ף־בי"ת. הנה: באך, בטהובן... ביבר אין.
    הוא הלך למטבח ומילא לו כוס מים מהברז. שתה. לא חשב בכלל על פטר, שאולי גם הוא צמא. איך יכול אדם לכתוב מוזיקה כל כך מרגשת? ואם יש בתוכו עושר רגשי שכזה, איך הוא שואב אותו והופך אותו לצלילים?
    לנתן יש מחשב. יש לו גם חבילת גלישה עם חיבור לאינטרנט מהיר. כל חודש הוא רואה את החיוב בכרטיס האשראי ופוסח עליו, לא מבטל, לא מבקש הקפאה, לא דורש הנחה בשל אי־שימוש. הוא מניח לחיוב להתבצע מדי חודש בחודשו כדי לשמר את הקיים, להבטיח את אפשרות הגלישה, גם אם כבר כמה שנים לא מימש אותה. נתן יודע שאפשר לעשות חיפוש באינטרנט, הוא יודע מה זה גוגל, האחיינים שלו הסבירו לו מה עושים. באחד הביקורים אצל רותי ישבו אתו שעה מול המחשב והראו לו מה לעשות. נתן רצה מאוד להשתלב בקדמה, ואחרי ההסבר ישב בבית מול המחשב והכריח את עצמו לגלוש, אבל לא ידע מה לחפש, ולמען האמת, גם כמעט שכח איך. אסור לו לסמוך על הזיכרון בעניינים כאלה, חבל שלא רשם הוראות על דף. לבסוף, בהארה של רגע, נזכר והצליח להגיע לאיזה אתר חדשות, קרא כמה כתבות רק כדי להוכיח לעצמו שהגלישה אפשרית ושהוא מסוגל. מאז אותו יום לא הדליק את המחשב. רק עכשיו חש במין דחיפות פתאומית לעשות זאת — האיגנץ הזה ניגן על מיתרי לבו בכזה דיוק, שנתן היה חייב לדעת מי הוא.
    נתן נכנס לחדר השינה. שם, על שולחן הכתיבה, עמד המחשב ולצדו הצג, ושניהם מכוסים בכיסוי פלסטיק מיוחד. נתן הסיר את הכיסוי וחיפש את כפתור ההפעלה. עברו כמה דקות עד שמצא אותו. הנה, הצליח להפיח חיים במחשב הכבד, והוא משמיע עכשיו גרגורי התמתחות. והנה גם הצג נדלק. נתן אחז בזהירות בעכבר, אבל החץ הקטן נורה בפראות על פני הצג כולו. קשה לו להשתלט על החץ הקטן, צריך לתמרן את העכבר בתנועות זעירות וקלות של מפרק כף היד. הנה, הוא הצליח להשתלט עליו, ומה עכשיו? הוא כבר שכח. הגוגל הזה, היכן הוא מסתתר? נתן סרק את הצג, הביט בריכוז בכל ציור קטן שהופיע עליו, קרא כל אות וכל תו. שום דבר לא נראה לו מוכר. הוא ישב מול הצג והביט בשעון שבפינה הימנית. כבר די מאוחר. בכל זאת קם והלך אל דלת הכניסה.
    “אל תצא מפה," הפטיר ליד הפתח פקודה והדליק את האור בחדר המדרגות. שוב יש חול בחדר המדרגות. ערמה קטנה. הוא עקף אותה, לא רצה לדרוך עליה ולהחליק, והתחיל לטפס במדרגות.
    “אני מפריע."
    “לא, זה בסדר. בוא תיכנס."
    “אני יכול לבוא בפעם אחרת."
    “לא, זה בסדר. מה קרה?"
    “יש לך מחשב?"
    “קרה משהו?"
    “כן."
    “מה קרה?"
    “אני רוצה שתחפשי משהו בגוגל."
    “הכול בסדר?"
    נתן כרמי הנהן.
    “אין לך מחשב בבית?" שאלה.
    “לא מסתדר אתו."
    היא חייכה.
    הלכה וחזרה עם מכשיר טלפון קטן.
    “מה אתה רוצה לחפש?" שאלה.
    “זה במחשב," אמר. “בגוגל."
    “יש לי פה גוגל."
    “איפה?"
    “כאן."
    “בטלפון?"
    “כן."
    “או־קיי. אז תעשי חיפוש לפרנץ היינריך ביבר, מלחין גרמני."
    גליה הדליקה את המכשיר, הוא נפתח באפליקציית החדשות. פתאום הופיעה מול עיניה האסדה המשונה ההיא על עמודי הבטון שראתה לא מזמן בטלוויזיה. כיוון שכרמי עמד מולה לא התעכבה על הידיעה, אלא תקתקה משהו והושיטה לו את המכשיר.
    היינריך איגנץ פרנץ פון ביבר, 1644 עד 1704, מלחין וכנר, הוא קרא.
    נולד בווארטנברג, כיום צ'כיה. יצירותיו הרבות מלמדות על נטייה לשימוש קנוני ולמנעד הרמוני, המקדים את יצירות הבארוק המאוחר של יוהאן פכלבל ויוהאן סבסטיאן באך. הוא נודע ככנר וירטואוז, ובעיקר התפרסם ביצירותיו לכינור, שברבות מהן הוא עושה שימוש בסקורדאטורה (כוונון בלתי מקובל של המיתרים הפתוחים).
    נתן המשיך לקרוא. הדברים נראו לו סתומים ברובם, ובכל זאת ריתקו אותו.
    הוא נודע בעיקר בשל שש עשרה “סונטות מחרוזת התפילה" שלו או “סונטות המיסטריה" — כל אחת מהסונטות דורשת כוונון שונה של הכינור.
    רעבונו של נתן כרמי נרגע מעט, והוא הושיט את המכשיר לגליה.
    “תודה," אמר.
    “יש כאן גם יצירות שלו שאפשר לשמוע," אמרה. פתאום בקעו מהמכשיר הקטן צלילים של כינור בנעימה מופלאה.
    “אני אקנה דיסקים שלו. אולי אחרי שייגמר כל העניין הזה עם פטר," אמר. “קניתי היום מילונים, עברי־בולגרי ובולגרי־עברי," הוסיף. “את עדיין מוכנה ללמד אותו עברית, נכון?"
    “כן, מקווה למצוא לזה זמן. איך אתם מסתדרים בינתיים?"
    “הוא מעצבן."
    “מעצבן?"
    “מתנהג כמו חתול רחוב. יצא היום מהבית בלי שידעתי וחזר פצוע כולו."
    “אוי. לא צריך לקחת אותו לרופא?"
    “לא. היד שלו לא שבורה."
    “שבורה?"
    “לא שבורה. רק כואבת נורא. יש לו גם פצע גדול במצח."
    הוא נאנח.
    “וכל זה בשביל מה?" המשיך ושאל בייאוש, “מה את חושבת שהוא הלך לחפש בחוץ?"
    “לא יודעת."
    “הוא הלך להביא דיסק שהוא שכח. את כל המכות האלה הוא חטף בשביל איזה דיסק מבולגריה. אני לא יודע אפילו מה זה הדיסק הזה, כתוב עליו בבולגרית."
    “יש לך מילון," חייכה, “אתה יכול לבדוק."
    “כן. נכון."
    היא נראתה מהורהרת.
    “האמת, הוא די מזכיר אותך, הפטר הזה."
    “לא חושב," קבע נתן, ואז שאל בהיסוס, “למה את אומרת?"
    “העניין הזה עם המוזיקה."
    “הממ..."
    “אתם שניכם..."
    נשמע זמזום באינטרקום, גליה ניגשה ללחוץ על הכפתור ושכחה להשלים את דבריה. אחר כך ניגשה אל הדלת.
    כעבור כמה רגעים נכנס לדירה בחור.
    “תכיר את נתן, שכן שלי," אמרה ושכחה להשלים את כיוון ההיכרות השני.
    הם לחצו ידיים, מיד אחר כך נתן הסתלק.
    התלתלים האפורים של פטר היו חופשיים וקופצניים על הכר, כאילו אינם קשורים למצבו הגופני. הוא שכב על הספה בלי ניע. כשנתן התקרב, הרים אליו את עיניו.
    “סליחה," אמר.
    נתן הנהן לאט בראשו. אחר כך אמר, כמעט בלחש: “אני הולך להכין תה עם עוגיות."
    לגליה יש משכורת של מורה בתחילת דרכה. שכר הדירה שהיא משלמת נוגס ביותר ממחצית שכרה החודשי, ואחרי זה לא נשאר לה הרבה. היא התרגלה לחיים שמכתיב התקציב שלה, קונה רק מה שצריך, נמנעת ממותרות. הרהיטים שלה פשוטים, המזון בסיסי, פה ושם היא יוצאת לבית קפה, פה ושם להופעה, האופניים יד שנייה. הדרישות שלה צנועות, אבל לפעמים היא רוצה יותר, לפעמים היא רוצה לקנות סתם ככה, בלי לחשב חישובים, לפעמים היא רוצה לגור בדירה חדשה יותר, מודרנית יותר, גם אם היא אוהבת את הבית שלה. אפשר לתת שיעורים פרטיים, אבל היא לא עושה זאת. העבודה גם ככה קשה, ושעות הפנאי, מתברר, חשובות לה. ולמען האמת, כבר התרגלה לחיות בצמצום. זה לא שחסר לה משהו, יש לה חיים טובים. הנה, רק לא מזמן נסעה לחו"ל לכמה ימים: מצאה חדר לא יקר, לא השתוללה עם מסעדות, אבל לא ויתרה על העיר, על נשמת העיר. גם גלידת פֵּרות היא אוהבת להכין בעצמה, אבל לא בגלל המחיר, בגלל הטעם.
    על נתן כרמי היא לא יודעת הרבה, רק שהוא פנסיונר. היא תוהה אם הוא יכול לכלכל את פטר אצלו ככה, ולמשך כמה זמן. בכלל, כל הפרויקט הזה, כמה זמן הוא יימשך? היא אמורה להתחיל ללמד את פטר עברית בקרוב.
    “נחמד שהשכנים באים לבקר אותך," אמר מייקל.
    “זה לא שכנים, זה שכן," אמרה גליה. “היחיד שיצא לי להכיר כאן בבניין."
    מייקל הסיע במהירות את מבטו על החדר. “הוא מיהר ללכת כשהגעתי," אמר בלי להביט בה. “כמעט ברח."
    היא הבחינה במבט של נתן רגע לפני שהלך. כניסה של אדם חדש למרחב המוגן שבינו לבינה הבהילה אותו כנראה.
    “אולי הוא מאוהב בך," העלה מייקל השערה. אבל נתן לא היה מאוהב. כשיצא, המבט שלו אמר: האם אוכל לבטוח בך שתשמרי את הסוד שלנו?
    גליה צחקה.
    היא הזמינה את מייקל לשבת.
    יש רק ספה אחת בסלון של גליה והם ישבו בשני קצותיה.
    “הוא בסך הכול רצה לברר משהו," אמרה.
    “מה הוא רצה לברר?"
    “משום־מה היה לו דחוף לדעת פרטים על איזה מלחין גרמני מתקופת הבארוק. ביבר קראו לו, יוגנץ ביבר או משהו כזה."
    “הגיוני. הגיוני שהוא פונה אלייך, המומחית למוזיקת בארוק בממלכה האוסטרו־הונגרית."
    “הוא פונה אלי בתור אחת שיש לה מחשב."
    “הבנתי." מבטו של מייקל ננעץ בבד הספה.
    “הוא לא מסתדר עם מחשבים," אמרה.
    “יופי, אז לפחות את לא צריכה לפחד שהוא יראה אותך בערוץ שלנו."
    גליה קמה פתאום.
    “תה? קפה?" שאלה.
    “את נשמעת כמו דיילת אוויר."
    היא עמדה מולו.
    “אני לא רוצה כלום." תפס את ידה ומשך אותה אליו לספה. זו הפעם הראשונה שנגע בה.
    הם ישבו ושתקו.
    “אני לא יודע מאיפה יש לך אומץ כזה," אמר בשקט.
    “מה."
    “הסטריפטיז הראשון, וזה של אתמול מול המצלמה."
    “אתמול זה בזכות המסכה..."
    “אני חושב שנמאס לי מהעיר."
    הם ישבו מול החלון הגדול הפתוח וספלי התה בידיהם. היתה רוח נעימה, עלי העץ רשרשו. בדירה דלק רק אור קטן במטבח.
    “למה?"
    “לא יודע, נהיה לי צפוף. הבנייה לגובה, יש בה משהו מחניק."
    “יש בה גם משהו מרגיע. מעליך, מתחתיך, תמיד יש שכנים. אתה לא לבד."
    “זה עמוס. אין מרחב, אין מישורים רחבים."
    “אם יש לך צורך נפשי במישורים רחבים, מקומך לא אתנו," חייכה, ונזכרה באסדה המשונה במרחבי הים, היה בה משהו מפחיד.
    “אבל עכשיו שקט," אמר. “בשעה הזאת הקדחתנות נרגעת. זה נעים."
    הם שתו מהתה.
    “יום אחד אני אעזוב."
    “אולי אתה צריך רק לצאת ממרכז העיר."
    “אולי. בקצוות יותר שקט."
    “מחר יש לי יום ארוך."
    “את רומזת לי ללכת?"
    “לא. לא."
    “מי שצפה אתמול בערוץ שלנו ראה את המופע של החיים שלו," אמר.
    היא חייכה.
    “את היית מדליקה."
    “תודה."
    “אם זה היה משהו שקורה כל יום בשעה קבועה, היו יכולים להיות לנו אלפי צופים."
    “לנו?"
    “לָך."
    “אלפי?"
    “מיליוני."
    היא הרימה את ידה הימנית והנהנה, כמו מנהיג שמודה לקהל גדול.
    “זה היה כל כך כל כך אמתי. לא מהוקצע, אבל יפה. אני מריץ את זה כל הזמן בראש."
    “זה גירה אותך?"
    “את עושה צחוק?" הפנה אליה את ראשו. “זה גם ריגש אותי," הוסיף. “היה במופע שלך משהו מאוד מרגש."
    “למה?"
    “לא יודע. זה היה מאוד אנושי. לא רק נשי, אלא אנושי."
    “אם חושבים על זה, אני רגילה להופיע. כל יום. מול כיתה. דנה לא מספרת לך על ההופעות שלי בכיתה?"
    הוא שתק.
    היא שתקה בחזרה.
    “אני לא חושבת שאני מבינה אותך עד הסוף."
    “לא משנה מה את חושבת, משנה מה את עושה. הדרך שאת משבצת את עצמך בחלומות שלי, הדרך שאת נענית להם..."
    “מאיפה בכלל היתה לך מסכה?" שאלה.
    “קניתי פעם בפורים."
    גליה הניחה את כוס התה שלה על הרצפה. אחר כך קמה ונעלמה בתוך הדירה הקטנה.
    הדירה היתה שקטה. מייקל לא שמע כלום חוץ מהעץ המרשרש בחוץ. גליה לא חזרה. אולי תחזור עוד מעט.
    הוא ישב מול החלון הפתוח ועצם את עיניו. השכן הלומד במרפסת מולו הגניב אליו מבטים. מכונית עברה ברחוב ובקעה ממנה מוזיקה רועשת, ועיניו של מייקל נפקחו. בכפות רגליו היחפות גישש את הרצפה הקרירה והשעין את מרפקיו על ברכיו. רכן, השתהה. אחר כך קם ופנה אל הסלון החשוך. החדר היה אפור: הקירות, הספה, השטיח. הצבעים נבלעו כולם, ממש כמו גליה.
    הוא פסע כמה פסיעות ונעמד על השטיח, חש את המרקם הרך בכפות הרגליים. משום־מה הביט אל התקרה. אם יושיט אליה יד, אם יקפוץ רק קפיצה קלה, יוכל לגעת בה. הוא גבוה והתקרה לא כל כך רחוקה. אבל מייקל אינו ילד עוד, והדחפים שלו אחרים לגמרי. הוא יצא ממתחם השטיח והתהלך במטבח הקטן. נורת נאון דקה דלקה מעל לכיור. הוא עמד ובחן את תכולת המטבח: מדף ארוך ועליו כוסות נקיות הפוכות, בקבוק שמן זית ובקבוק חומץ על השיש, גם קרש חיתוך, מלחייה, חצי לימון בקערה קטנה. על הכיריים סיר לא גדול, ריק ומבריק, על אריחי הקיר שני ווים ומגבת מטבח תלויה על אחד מהם. צמוד לקיר שולחן אוכל ומשני עבריו כיסאות לשני סועדים. תצלום של חוף ים תלוי על הקיר מעליו, ועל החוף המון בני אדם יושבים, עומדים, שרועים.
    מייקל התבונן בתמונה ורותק אליה — בני אדם בכל מיני תנוחות ומצבים. אחר כך נסוג אט־אט לאחור, כמו מבקר במוזאון, והסתובב פתאום כי דימה לשמוע איזה רחש. שום דבר לא התגלה שם. הוא פסע לאט אל המסדרון הקטן. מולו חדר שירותים, הדלת פתוחה, אסלה לבנה. משמאל הדלת של חדר אמבטיה, ומימין עוד חדר. הוא פנה לשם ונעמד על הסף. האור מהמטבח לא הגיע הנה, אפילו לא קלושות. חושך. עיניו של מייקל הסתגלו אט־אט לחשכה. לפניו מיטה ומעליה חלון. התריסים היו פתוחים מעט ואור תכלכל חדר בעדם. על המיטה גוש בצורת אדם. הגוש לא זז. מייקל התקרב למיטה, התיישב בזהירות כדי שלא לזעזע את המזרן. אצבעותיו נגעו בשמיכה דקה ורפרפו על פני הגוש, שהתחיל לזוז קצת. הגוש הוא גוף, ומייקל הסיע עליו בעדינות את כפות ידיו, הלוך ושוב, הלוך ושוב, עולה ויורד בדרכיו ובמשעוליו, שמשתנים ונענים לנגיעותיו שמעל לשמיכה, ולבסוף גם מתחתיה. הגוף בלע את מגע האצבעות ותבע עוד, תהומות נפערו בו.
    פטר יָשַן. נתן הצטנף לא רחוק ממנו, ליד המערכת הסטראופונית, ואוזניות גדולות לאוזניו. “מבחר שירי עָם — מיטב המבצעים", נכתב בבולגרית על הדיסק שהאזין לו.
    על שולחן הסלון של נתן כרמי מונח ספר לימוד שגליה הביאה. לידו דף נייר ועליו טבלה: האותיות העבריות, ולצדן המקבילות הבולגריות. את הטבלה הכינו נתן ופטר יחד, ושניהם נהנו אז: הם ישבו על הספה בסלון וציירו אות־אות, כל אחד הוקסם מהאותיות של האחר, מהצורות המיוחדות. יש להם בבולגרית אות מיוחדת ל־ז' (כמו בז'ן) ול־צ' (כמו בצ'רצ'יל), נתן צהל. וה־Y שלהם היא U. הפצע במצח של פטר הלך והגליד. נדמה לנתן שבכל פעם שהוא מסתכל בפצע, העור סביבו צומח עוד קצת, גם אם עברה רק שעה מהפעם האחרונה שהביט. זו תכונה מפליאה, יכולת העור להתחדש ככה, במהירות כזאת. חדווה גדולה הציפה את נתן בזמן שהכינו את טבלת האותיות, וגם שלווה גדולה ירדה עליו. הוא לקח את המילון העברי־בולגרי ועלעל במרץ בין דפיו, אחר כך כתב על דף: ти като брат. הוא הלך לחדרו וחזר עם אפודה כחולה והגיש אותה לפטר עם הדף. "טי קאטו בראט,“ אמר לו, ופטר צחק נורא כששמע אותו מדבר בולגרית. "קח,“ דחק בו נתן, "האפודה בשבילך, טי קאטו בראט.“ ופטר חשב רגע ואחר כך אמר בעברית את שלוש המילים: "אתה כמו אח.“
    פטר התחיל לקרוא, בתחילה עם גליה ואחר כך עם נתן. הוא קרא מילים שלֻוו באיורים: ילד, ילדה, כלב, ספר. אחר כך קרא משפטים קצרים: ילד קורא ספר. אוצר המילים שלו צמח מיום ליום, ממש כמו רקמות עורו. הוא כבר זכר הרבה פעלים: לקרוא, לשאול, לרוץ, ללכת, לאכול, לשתות, לרצות, לתת. אפילו לִפנות ולטוס ולברוח כבר הכיר. "אני לרצות לשתות,“ אמר, ונתן תיקן: "אני רוצה לשתות.“ "גם אתה רוצה לשתות?“ שאל פטר. נתן חייך. פטר מזג מים מהקומקום לשני ספלים. בזהירות מזג, ביד שמאל, כי ימין עדיין כאבה. פטר תרגל את העברית שלו כל היום: "מה להגיד איש בטלוויזיה?“, "אישה ברדיו לשיר טוב“, "היום גליה לבוא?“ גליה צריכה ללמד את פטר בדחיפות הטיות של הפועל לפי גופים.
    "אנחנו צריך את סבון חדשה. אצלך יש בתוך ארון סבון חדשה?“
    ביתו של נתן מלא עכשיו ברחש בלתי פוסק של משפטים רצוצים. בבוקר, כשהוא קם משנתו, הוא מתיישב במיטה ואומר לעצמו: "בוקר טוב. אני לקום עכשיו.“
    לפני שנים נסע נתן לטיול גדול. כמו טיול פרדה ממירי היה אותו טיול, מין היפוך של ירח דבש — לא נסיעה עם האהובה כדי לחגוג את מיסוד היחסים, אלא מסע עם אחיה ממש לפני סיום היחסים, כמו כדי לנצל עד תום את הקשר המשפחתי. נתן חיבב את צביקה, אחיה של מירי, וצביקה אהב את המרחבים ואהב את התנועה. ישיבת קבע במקום אחד אמללה אותו. הוא טייל הרבה בעולם, ובשלב מסוים ומכריע בחייו החליט להשאיר מאחוריו את כל ההיסטוריה העגומה של היהודים באירופה ולהשתקע בצ‘כיה. בזכות הדרכון האירופי שלו קיבל משרה של נהג משאית. זו היתה משרה מושלמת — הובלת סחורות ממדינה למדינה נמשכת לפעמים שבועות, וכך יכול צביקה לטייל במסגרת עבודתו. לאחת הנסיעות האלה הצטרף נתן. שבועיים ישב כבן לוויה נאמן במושב שליד צביקה וגמע בהתרגשות את חברתו וגם את הנופים. כל יום היו יוצאים לדרך השכם בבוקר, ואחר הצהריים היו חונים באחת התחנות שבצד הכביש. כשצביקה נסע לבדו, נהג להעביר את הלילות במשאית, אבל באותו טיול ישנו הוא ונתן בשקי שינה תחת כיפת השמים או באוהל, אם ירד גשם. הם היו מבעירים מדורה קטנה ומבשלים להם תפוחי אדמה, צולים עוף ובצל, שותים בירה, חיים חיי מחנאות פשוטים ומזככים על האדמה הפורייה, העטויה מרבדי דשא עדין. רק רחש הכביש המהיר הזכיר את קיומו של קצב חיים אחר ואת קיומה של ציוויליזציה עמוסה לעייפה ומפוארת. וכשבטן המשאית מלאה בשימורי משמשים ושזיפים שנקטפו בצ‘כיה ויבושלו או ייאפו במאות בתים באיטליה, בדנמרק או בספרד, נהנו נתן וצביקה זה מחברתו של זה, התענגו על השיחות הקצרות, התענגו גם על השתיקות הארוכות ששקעו בהן. באותו טיול הרגיש נתן כרמי שהנה עכשיו, כשהוא רואה את מרחבי ההרים והיערות ואת הנהרות השופעים, סוף־סוף הוא מבין באמת את המוזיקה שכל כך אהב, את רחבותה ואת נדיבותה.
    עכשיו ישב נתן בביתו והקשיב לנופים האלה, שבטהובן, יליד גרמניה, התווה בצליליו, ודמעות זלגו מעיניו, כאילו העלו הצלילים את כל סיפור ההחמצה של חייו. ובלי שידע בדיוק מדוע, חש פתאום צער עמוק וכבד על דבר־מה מעורפל, לא נתפס. גם פטר, שישב מול שולחן האוכל, שתק, לא הוציא עוד מפיו משפטים מצחיקים מלאי כוונות טובות. פטר עייף, אולי מדוכדך. אף פעם לא ראה אותו במצב של עצב או ייאוש, אף שמבחינה אובייקטיבית מצבו מייאש למדי. היום נפלה עגמומיות גם על פטר, כך נראה, ונתן החליט לפנות לו את הסלון. הוא הלך לחדרו, ובבטנו אבן כבדה.
    נתן פרש את השמיכה על מיטתו והשתרע עליה בבגדיו. הוא שכב דומם על הגב, ותחושת הצער העמוק לא הרפתה. הוא התהפך על צדו והתקפל, קירב את ברכיו אל בטנו, כמו כדי להגן עליה או על חייו, שנראו פתאום באור הנכון: חיים שנחיו לשווא. ברגעי התפכחות נטולי הגנות מתברר שהאמת קודרת יותר ממה שאדם מדמה לעצמו. נתן הביט על חייו מהצד והם נראו שוממים, קליפה ריקה. כמו פטר, הוא אבוד בעולם הגדול. אבל האם לחיים יש באמת ערך? החיים הם חיים, זה הכול, ואם הוא חי את חייו — די בכך. יש לו מזון להזין את גופו, ועמוק בתוכו יש כל מיני רגשות. החיים שלו ממומשים דרך הרגשות המתעוררים באמצעות המוזיקה, בזכותה הוא חי את חייו במלאות. העובדה שהוא חי בגפו לא גורעת מערכם של חייו, הוא גם לא מרגיש בודד, אם כי גם בדידות היא רגש שיש בו חיים.
    פעמון הדלת צלצל.
    גליה צריכה לבוא רק מחר. מי זה יכול להיות?
    נתן קם מהמיטה באטיות. נעל את נעלי הבית ויצא מחדרו. הסלון, פתאום הבחין בכך, נראה נורא. לא רק שהספה נהפכה למיטה עמוסת מצעים סתורים, אלא גם מסביב — על השטיח ועל הכוננית היו פזורים כל מיני בגדים וגרביים. ואפילו על הכורסה, שרק לא מזמן ישב עליה, היתה זרוקה עכשיו מגבת שפטר בחר משום־מה להשאיר כאן ולא בחדר האמבטיה.
    "למה כזה בלגן?“ שאל נתן, אבל לא חיכה לתשובה אלא ניגש אל הדלת.
    פטר אסף את הבגדים מהשטיח וגלגל אותם יחד לערמה קטנה והחזיק אותה בידיו כשהדלת נפתחה.
    "רותי,“ אמר נתן בהפתעה.
    "שלום נתן,“ אמרה.
    "מה את עושה פה?“
    "היו לי כמה עניינים לסדר בעיר, אז קפצתי. חשבתי, מזמן לא שמעתי ממך.“
    נתן לא אמר דבר.
    "אני מקווה שזה בסדר...“
    "כן, כן...“ מלמל נתן.
    "שבאתי בלי להודיע.“
    נתן לא אמר דבר.
    "הכול בסדר?“
    "כן, בסדר, בטח.“ נתן ניסה לשוות לקולו איזו עליצות אגבית. אחר כך פתח את הדלת והניח לרותי להיכנס.
    פטר עמד על השטיח במרכז הסלון, בגדיו של נתן תלויים על גופו, רגליו יחפות, שערו פרוע, על מצחו פצע ובידיו צרור בגדים מעוכים.
    רותי חיפשה את מבטו של נתן, אבל נתן השתהה מאחוריה, ליד הדלת, כדי להתחמק ממבטה.
    "שלום,“ פנתה ישירות אל פטר.
    פטר חייך חיוך נבוך והנהן קלות.
    "פטר, תכיר, זאת רותי, אשתו של אחי. רותי, תכירי — זה פטר.“
    פטר הניח בחיפזון את ערמת הבגדים על הכורסה ומיהר אל הספה כדי להסיר את מה שהשאיר עליה. אחר כך עמד ובידיו ערמה גדולה של מצעים וכלי מיטה.
    "בבקשה,“ אמר לרותי. "את אפשר לשבת.“
    רותי ניגשה אל הספה והתיישבה עליה בזהירות.
    פטר נעלם עם הערמה הגדולה וכעבור רגע חזר כדי לקחת גם את צרור הבגדים.
    רותי הסתכלה על נתן, והפעם נתן החזיר לה מבט.
    "מי זה?“ שאלה בשקט.
    "זה פטר,“ אמר והתיישב על הכורסה לידה.
    "הוא ישן כאן?“
    "כן.“
    "ממתי?“
    "הממ... קצת יותר משבוע בערך.“
    "למה הוא ישן כאן?“
    "הוא לא רק ישן כאן, הוא עושה עוד דברים.“
    רותי התבוננה בו בתמיהה. "מה למשל?“ שאלה.
    "הוא גר כאן,“ צחק נתן.
    "מה קורה, נתן? אתה נראה לא טוב. נראה שדברים התהפכו קצת אצלך.“
    נתן הרגיש את העצב, עמוק כמו ברֵכה, והמילים של רותי עולות מתוכה ואחר כך שוקעות.
    הוא פלט קול גיחוך.
    "אתה נראה לא טוב,“ אמרה רותי שוב. היא קמה למטבח וחזרה עם כוס מים, עמדה ושתתה. "אולי תסביר לי מה קורה.“
    "הוא עובד זר.“
    "אתה לא מעסיק אותו, אני מקווה.“
    "לא, מה פתאום, בשביל מה אני צריך פה עובד?“ צחק.
    רותי לא הצטרפה לצחוק.
    "לא היה לו איפה להיות.“
    "אז פתחת בית תמחוי.“
    "לא תמחוי, בכלל לא. מה זה בכלל תמחוי? מילה כל כך משונה.“
    "כן, משונה,“ רותי נעצה בו מבט.
    "הוא ברח מהמעסיק שלו,“ נתן הרגיש צורך להסביר. הוא חיבב את רותי, היא ממש משפחה, היתה אישה טובה לאח שלו, ואחרי מותו גדלה הקרבה ביניהם. אבל מעלותיה הן גם חולשותיה — מאורגנת, מעשית, יעילה. הפגישות המשפחתיות מתקיימות בקפידה, כל חריגה צריך לנמק, ואם יש לך בית מסודר למה לך לחרוג ולאסוף אליך אדם זר. נתן לא רצה לפגוע ברותי גיסתו, ומעולם לא אמר לה שהדבקות הזאת בסדרים פוגעת בשיקול הדעת שלה, ביכולת שלה להבחין בין עיקר לטפל, פוגעת בהומניות הבסיסית ביותר.
    "אתה יודע שיש אפשרות שאתה עובר כרגע על החוק,“ אמרה בטון ענייני.
    "למה? בגין הלנת עובד זר?"
    “אל תעשה מזה צחוק, נתן."
    “למה לא?" שאל בעייפות, “למה לא לעשות קצת צחוק, רותי, אה?"
    רותי הרימה את ידה והניחה אותה על כתפו.
    “אתה נראה עייף, נתן."
    “אם מישהו פה עובר על החוק זה המעסיק שלו. הוא לקח לפטר את הדרכון."
    “אז צריך להתלונן במשטרה," אמרה רותי.
    “פטר לא מוכן."
    “למה?"
    נתן משך בכתפיו.
    “אבל מה הוא יעשה בלי דרכון?"
    כל אותו הזמן ישב פטר בשירותים על מושב האסלה המכוסה. את המצעים שם בחדרו של נתן ואת הבגדים בסל הכביסה. הוא שמע חלקי משפטים, ואת מה שנאמר הבין מן הטון ולא מן המילים עצמן.
    “לא מפריע לך לחיות ככה, כשהסלון שלך נראה כמו אתר קמפינג של מתבגרים?" היא שאלה והסתכלה סביבה.
    נתן לא ענה. איך יספר לרותי על שיעורי העברית עם גליה, על ההתקדמות המהירה של פטר, על השקדנות והרצון שלו ללמוד. הוא לא יספר כלום, הסוד שייך רק לו, לפטר ולגליה.
    מייקל הצמיד אל הזרוע של גליה את בקבוק הבירה הצונן וגליה חייכה. היא ביקשה שיחזיק את הבקבוק שלה, כדי שתוכל להרים את שערה ולאוורר את העורף. מייקל החזיק עכשיו בקבוק בירה בכל יד. גליה הורידה את ידיה, והשער הארוך שב והתפזר על העורף ועל הגב. העומדים לידם הזיזו את ראשיהם מעלה־מטה בתנועות קצרות לפי הקצב, ועל הרחבה הזיזו אנשים את כל הגוף. החלל חשוך, הווליום גבוה, הקצב מטריף.
    “רוצה לצאת קצת?" מייקל צעק אליה.
    הם יצאו. נעמדו עם בקבוקי הבירה בחוץ ליד גדר הבטון.
    “את אוהבת את המקום?"
    “כן. מוזיקה טובה."
    “גבר, יש לך אש?"
    מייקל אמר שאין לו.
    “אני לא רוקדת הרבה," גליה אמרה.
    “למה?"
    “אני לא מרגישה בנוח, לא משוחררת."
    “דווקא נראית לי די משוחררת."
    “נראה לי מצחיק שאנשים עושים תנועות אחד מול השני."
    “מה מצחיק בזה? זה טבעי."
    “אתה אל תלמד אותי מה טבעי. אני יכולה להיות אמא שלך," חייכה.
    “את גדולה ממני רק בארבע שנים."
    “כן," אמרה.
    “מה שמזכיר לי שהיום פגשתי בבניין שלך את השכן ההוא, המבוגר. אמרתי לו שלום, והוא לא ענה. אני חושב שהוא שונא אותי."
    “למה שהוא ישנא אותך?"
    “אולי הוא מקנא?" הם נשענו על הגדר ושתו מהבירות שלהם.
    “פעם, כשהייתי קטנה," גליה התחילה פתאום לספר, “הלכתי לשחק עם אבא שלי בגינה. לקחנו צלחת מעופפת וכדור קטן בצבע ורוד. כדור קפיצי בגודל של כדור פינג פונג. מכיר? אני זוכרת את הצבע שלו: ורוד חזק, יפה. אבא שלי ואני הקפצנו את הכדור והתמסרנו, אחר כך התמסרנו בצלחת המעופפת, ואז ילדה אחת שהיתה שם באה ושאלה אם היא יכולה בינתיים לשחק בכדור. אמרנו שכן והמשכנו להתמסר. כשהפסקנו ראינו את הילדה בקצה הגינה, מאוד רחוקה מאתנו. אבא שלי הלך אליה וביקש את הכדור. היא אמרה שהיא החזירה אותו. חיפשנו בכל הגינה ולא מצאנו. בסווטשרט של הילדה היה כיס, ואבא שלי ראה בו בליטה. הוא ניגש שוב אל הילדה ודרש שתחזיר לו את הכדור. היא הוציאה את הכדור הוורוד מהכיס והושיטה אותו לאבא שלי. ראיתי את זה מהצד."
    מייקל התקרב אל גליה, השחיל את זרועו לצד גופה.
    “היא שיחקה לבד, ואני שיחקתי עם אבא שלי," אמרה. “היא רצתה את הקשר שלי עם אבא שלי, לא את הכדור."
    “את רוצה לחזור הביתה עכשיו?" הרכין אליה את ראשו, כמו אל ילדה אהובה.
    “כן."
    “יש אוויר נעים בחוץ," אמר ברוגע ומשך אותה קלות בזרועה.
    “בפנים חם," אמרה כשניתקה ממקומה והתחילה ללכת לצדו. “מחר יש בית ספר," הוסיפה.
    “כן, צריך לקום מוקדם."
    ילדים עם סמרטפונים. ילדים עם סמרטפונים זו תופעה שמכעיסה אותה. היא רואה אותם כל היום, את הילדים־עם־סמרטפונים האלה. כלומר בכל ההפסקות. הם עומדים במסדרונות, יושבים בכיתות או בחצר בראשים מורכנים. כל ילד שראשו מורכן הוא ילד עם סמרטפון. לפני מי הם מרכינים את הראש? לפני הטכנולוגיה אולי. ולמה זה מכעיס אותה כל כך? אולי משום שהיא יודעת שאם לא היו שיעורים בין ההפסקות, הילדים עם הסמרטפונים היו יושבים ככה בראש מורכן עוד ועוד, שעות על שעות, לא מרימים את העיניים אל העולם. אלא שהעולם כולו בתוך הסמרטפון: שם פוגשים חברים, שם משוויצים, שם נעלבים, שם — לפי קליקים — נמדד המעמד. ואם ילד נעלב במרחב הסמרטפון, מה יעשה בעלבון, איך יביע אותו? הוא לא יכול לפרוש הצדה בפנים עצובות, כמו שהיה עושה אולי בחברת אנשים חיים (מיד היו מבחינים בזה ובאים לנחם), הוא גם לא יכול לצעוק כי איש לא ישמע. אם הוא רוצה לתת מכה — זה נשאר אצור בתוכו ולא יוצא, ואם הוא שמח — מי יראה את פניו הקורנות? הגוף, חשבה גליה, נהיה מיותר. הקיום הפיזי אין לו מקום בעולם הסמרטפונים. זה ייגמר בחולי, במגפה. תהיה התפרצות גדולה. בחיים צריך מזון אמתי, בני אדם זקוקים לקול ולמגע, לאדמה ולריח. גליה חושבת שהילדים עם הסמרטפונים יהיו מבוגרים עצובים יותר, ניגפים, הם ישקעו מהר בקדרות. מתחשק לה לעבור ביניהם ולעקור מידיהם את המכשירים, לא בנימוס, בכוח, שידממו, שיתעוררו ויבכו ויכו, וכך ישיבו לגופם את אונו ואת עוצמתו ורצונותיו ולבסוף גם את רכותו. בבתים שלהם, של הילדים עם הסמרטפונים — מי שומר עליהם, מי משגיח שלא רק בסמרטפונים יתנהלו חייהם? “לסגור את הטלפון ולצאת לשחק בחצר!" היא עוברת בהפסקה בין הילדים ואומרת להם. הם מרימים את ראשיהם, ומפני שהיא גדולה מהם — מצייתים. כמה מהם הולכים ונסחפים למשחק עם חברים, אחרים נגלים לה אחר כך בפינה אחרת של בית הספר וראשיהם מורכנים שוב אל המכשיר.
    “למה את נלחמת בזה כל כך?" שאלה חוה. “אז הם קצת מתפרקים בהפסקות, בין שיעור לשיעור."
    “זה נראה לי כמו מחלה," אמרה גליה.
    “של כולם," אמרה חוה.
    “לכי תדעי מה קורה אצלם בבית, אולי בבית הם לא עוזבים את זה בכלל."
    “זו כבר לא אחריות שלך."
    “זה לא מרגיע."
    “בואי, ניכנס לשתות קפה. אנחנו לא תורניות חצר היום, אל תוגיעי את מוחך."
    “איזה ילד היה יכול להבין את המשפט האחרון שאמרת?" שאלה גליה וצעדה אחרי חברתה.
    “אף ילד כנראה," סובבה אליה חוה את ראשה, “הם קוראים רק סטטוסים בווטסאפ, אין להם זמן לעגנון."
    הקפה בחדר המורים היה סתם קפה דפוק, אבל הישיבה בחברת המורים האחרים עשתה לגליה טוב.
    אחר הצהריים ירדה גליה במדרגות לדירה של נתן. זמן השיעור היומי. פטר פתח לה את הדלת, כבר ציפה לבואה.
    “שלום," גליה חייכה אליו, בחנה את פניו. “הפצע שלך הרבה יותר טוב עכשיו," אמרה.
    “כן," אמר פטר. “כמעט אין פצע."
    “הפצע משתפר, העברית משתפרת, כל הכבוד," גליה טפחה לו על השכם. ברקע שמעה את הטלוויזיה ואת מלמול קולו של נתן. היא נכנסה לסלון.
    “זוועה," אמר נתן.
    “מה קרה?"
    “אסד זרק גז על התושבים. ילדים. תראי את הילדים."
    בטלוויזיה עלו זו אחר זו תמונות של ילדים מתים שרועים על הרצפה ועטופים בתכריכים לבנים, רק פניהם גלויות.
    “הם נראים ישנים, אבל הם מתים," אמר. “תראי איזה פנים חמודות של ילדים." קולו נרעד ולגליה נדמה שדמעות עלו בעיניו. כן, הוא הרים את ידו וניגב את העיניים.
    “נתן," ניגש אליו פטר, “אתה לא בוכה, כן? אתה צריך להיות חזק." איזה יופי של משפט, אבל נתן לא שם לב.
    “זה איום ונורא," אמר, “להרוג ככה ילדים טהורים." הוא רכן קדימה והחביא את פניו בכפות ידיו. פטר ניגש וכיבה את הטלוויזיה.
    “בוא, נתן, נלמד עברית," הזמין את נתן בנדיבות בעוד משפט מופתי.
    “נלמד עברית, כן. אבל מה ילמדו ההורים של הילדים האלה? אם הם עוד בכלל בחיים... מה הם ילמדו?" נתן קם מהכורסה ויצא מהסלון אל חדר האמבטיה. גליה ופטר יכלו להתחיל בשיעור, אבל הם ישבו בשקט וחיכו.
    “אולי תלך לראות מה אתו?" הציעה גליה.
    פטר וגליה ישבו מול שולחן המטבח של נתן ועבדו על פעלים בזמן עתיד.
    “אני אגיד שלום, הוא יגיד שלום, היא תגיד שלום, אנחנו נגיד שלום, הם יגידו שלום."
    “יפה," אמרה גליה.
    “הוא יגיד אותי שלום?"
    “לא. הוא יגיד לי שלום."
    “כן... כן."
    “כשאני נוסע בפריז, את תגידי לי שלום," חייך פטר.
    “תקשיב טוב: כשאני אסע לפריז, את תגידי לי שלום."
    “אסע?"
    “אני אסע, אתה תיסע, אנחנו ניסע. כמו שקודם אמרת: בוא נלמד עברית, זוכר?"
    “כן, כן."
    “טבלה. פעלים. זמן עתיד. אני משאירה לך. אתה תעשה חזרה?"
    “את לא מכירה אותי?"
    “מכירה, מכירה."
    היא קמה ללכת. “חבל שנתן מרגיש כל כך לא טוב," אמרה.
    נעלי הבית של נתן השתרכו על הרצפה. הוא בא למטבח.
    “את הולכת?" שאל. הוא ליווה את גליה לדלת.
    “זה באמת נורא עצוב, הלב נקרע," אמרה.
    נתן השפיל את ראשו והנהן. הוא סובב את המפתח ופתח את הדלת.
    לא ייאמן!
    חול. שוב יש חול בחדר המדרגות.
    נתן עמד נטוע באמצע חדר המדרגות בקומה השנייה.
    “מה זה!?" אמר בכעס, “מה זה!?!"
    גליה עדיין עמדה שם. היא העיפה מבט בפטר, שלא העז לחצות את סף הדלת.
    ראשו של נתן התלהט. פתאום, כמו מתוך כוח חיצוני שהפעיל אותו, ניגש לדלת השכנים והטיח בה אגרוף. “מה זה!?" צעק, “מה זה!?"
    גליה ניסתה להרחיק אותו מהדלת.
    “מה קורה פה?" הדלת נפתחה וגבר פרוע שער עמד בפתח. “מה זה הדפיקות המטורפות האלה?"
    “אתם השארתם פה את החול הזה!" נתן צרח בקול שלא היה שייך לו. “אתם מטנפים את הבניין. אשתך הבטיחה לי, אבל אני מבין שהכול זה סתם דיבורים. פקה־פקה, פקה־פקה, פקה־פקה," קולו של נתן עלה ועלה, עד שהיה לצווחה צורמנית.
    “אתה איש מטורף," צעק השכן.
    “נתן," ניסתה גליה לפנות אליו ברכוּת, אבל כשנגעה בכתפיו הרגישה שכל גופו דרוך, כל שריר התנגד למגעה. היא הרפתה ממנו וצעדה צעד לאחור. פטר האזין מאחורי דלת חצי סגורה.
    מול השכן הכועס עמד נתן בידיים רועדות. כף ידו עלתה וכיסתה את עיניו, והוא פרץ בבכי. רק אז הוקל לו, גופו התרפה, נגאל, וגליה יכלה להוביל אותו בחזרה לדירתו. בפנים, מאחורי הדלת הסגורה, עמד ובכה.
    לישון זה טוב. במצבים כאלה אפילו מתבקש. פטר החשיך את חדרו של נתן וסגר אחריו את הדלת. הקפיד לשמור על שקט, רצה כל כך להיטיב עם נתן. איש שחי לו כל חייו בשלווה, ופתאום מתגלות לו עוולות העולם והוא רוצה לתקן אותן בדרכו הגמלונית.
    נתן לא זרק שום תלוש משכורת מאז התחיל לעבוד. היו לו כמה קלסרים שתייק בהם את כל התלושים, והקלסרים היו תחובים איפשהו. לפני כמה ימים נתקל באחד הקלסרים האלה כשחיפש ספר ילדים שלקח פעם מבית אמו אחרי שנפטרה, ספר יפה שרצה לתת לפטר. הוא הוציא את הקלסר מהארון שהיה דחוק בו שנים. עשרים ושבע שנים עבד באותו מקום עבודה, והדפים המצהיבים האלה הם העדים האילמים לכך שהיה שם, שקם כל בוקר והתמיד להגיע, יום־יום, שבוע־שבוע, חוץ מתקופת החופשה השנתית, שתמיד טייל בה, בארץ או בחו"ל, לבד או עם שותף. שנה שלמה עבד רק למען ימי החופשה האלה, ובהם חי לכאורה חיים של אדם אחר. כל כך אהב את החופשות שלו, ותלושי השכר האלה, עכשיו הבין, הם שאפשרו לו את החופשות ההן אבל גם כבלו וריתקו אותו למקומו. תלוש ועוד תלוש ועוד תלוש. עשרות תלושים, עשרות חודשים, ובעצם מאות. כמו גלעֵד לחייו שחלפו, לשנות בחרותו שלא יחזרו עוד. הוא כבר בחלק הנובל של חייו, בבת אחת הרגיש זאת. הוא נהיה מיותר.
    בשקט־בשקט בישל פטר ארוחה לילית קטנה: מרק ופרוסות לחם שחימם בתנור עד שהיו לצנימים. נתן התעורר בשעה מאוחרת בערב, מי יודע איך יעביר אחר כך את הלילה. הוא יצא מחדרו ומצא את פטר במטבח ובידו כף בישול.
    “שב, נתן, שב. בוקר טוב."
    “בוקר טוב. אני לא במצב הכי טוב."
    “אני יודע, אני בישלתי מרק. זמן עבר: בישלתי, זמן עתיד: אבשל."
    נתן חייך.
    “איך צעקתי על השכן," אמר.
    “לא חשוב, נתן, לא חשוב. אנחנו נאכל מרק. בזמן עתיד."
    מאמציו של פטר להצחיק נגעו ללבו של נתן.
    “אני צמא," אמר.
    פטר הגיש לו כוס מים.
    “תודה."
    “בבקשה."
    הוא שתה את כל המים מהכוס.
    “אתה עוזר לי אני עוזר לך," אמר פטר, ונתן הנהן.
    “אתה רוצה חיבוק?" שאל פטר פתאום.
    נתן הביט בפטר בתדהמה. פטר לא השתהה: “לקום," ציווה.
    “מה?"
    “לקום!" חזר פטר על ההוראה.
    נתן קם כתלמיד ממושמע.
    “אני עכשיו בא," אמר פטר. הוא התקרב, פרש את ידיו והקיף בהן את גופו של נתן.
    נתן לא החזיר חיבוק. רק עמד כמו שטיח מגולגל שפטר מנסה ללכוד בידיו שלא ייפתח וייפול.
    פטר הרפה מאחיזתו ונסוג כמה צעדים לאחור.
    נתן חזר לשבת.
    “אתה רוצה לשמוע המוזיקה של בולגריה?"
    “למה לא?" אמר נתן ולא סיפר לפטר שכבר הקשיב לדיסק הבולגרי.
    מהסלון עלו צלילים נהדרים, כלי נשיפה וקולות שירה של נשים, קולות חזקים שהתמשכו ויצרו הרמוניות זרות ומהודרות. זה היה זמן שאול, כמו אצל נידון למוות, אבל לא המוות הפחיד את נתן, אלא ההחלטה שקיבל — הדרכון, הזהות הבדויה, העברית של פטר, הסלקטורים, שדה התעופה, השוטרים שאולי יגיעו לביתו, תא המעצר. נתן היה מבועת, אבל הוא לא נסוג. הוא לא ייסוג גם בזמן עתיד.
    הם ישבו שלושתם סביב השולחן: פטר, גליה ונתן.
    “צריך ללמד אותך טקסטים של שדה תעופה," אמרה גליה.
    “מה?" שאל פטר.
    “כשאתה בשדה תעופה, לפני שאתה עולה למטוס, שואלים אותך כל מיני שאלות," אמרה.
    “הם רוצים לבדוק מי אתה, שאתה לא טרוריסט," הוסיף נתן.
    “נעבור שאלה־שאלה," אמרה גליה, “אני חושבת שאני זוכרת מה הם שואלים."
    “כבר מזמן לא טסתי," אמר נתן.
    “זה אותן שאלות כבר שנים," ענתה גליה.
    “מה?" שאל פטר. “קשה מתי שמדברים מהר. אני קשה להבין."
    הם התחילו לאט.
    מאין אתה מגיע עכשיו? מהבית.
    לאן אתה נוסע? לפריז.
    מי ארז את המזוודה? ארזתי לבד.
    מישהו נתן לך משהו להעביר? לא.
    אתה מבין למה אנחנו שואלים את זה. היו מקרים שאנשים קיבלו חבילה שנראתה תמימה ובסוף זו היתה פצצה. כן, אני מבין.
    יש מילים חדשות שפטר צריך ללמוד, תמימה למשל, או פצצה, אבל בעיקר הוא צריך לאמן את האוזן, להתרגל לקצב דיבור מהיר, לענות בטבעיות על שאלות שנשאלות. ובשדה התעופה יש הרבה רעש, יש המולה וקשה להתרכז. האתגר האמתי: לא להישמע זר, לא להיראות זר. פטר יצטרך ללבוש בגדים מקומיים, משהו שישאל מנתן או שיקנה (כלומר יקנו לו). אבל האם פניו של פטר לא יסגירו את זרותו עוד לפני שישימו לב ללבושו ועוד לפני שיפתח את פיו לדבר?
    “אם אתה לא מבין משהו כשמדברים אליך, פשוט תשאל ‘מה?', או תגיד ‘סליחה, לא שמעתי'. העיקר לא להיראות לחוץ. לחוץ, אתה יודע מה זה?"
    פטר לא ענה.
    “נתן יעשה אתך חזרות," הבטיחה גליה.
    “בטח," הסכים נתן.
    “אני מפחד," אמר פטר. בשדה התעופה, ידע, אסור לעשות טעויות.
    “מתי אני הולך בשדה התעופה?"
    “הולך ל־" תיקנה אותו גליה.
    “אנחנו לא יודעים," אמר נתן. “ואתה יודע מתי?"
    “אני גם לא יודע."
    “הבת שלך, בוא, תדבר אתה בטלפון," אמר נתן.
    “יש לך בת? בת כמה היא?" הופתעה גליה.
    “עשרים ושש."
    “ואישה, יש לך אישה?"
    “הוא גרוש," ענה נתן במקומו.
    “תדבר עם הבת שלך היום."
    “לא," אמר פטר. “היא להיות דואגת. היא להיות דואגת מתי שהיא שומעת קול שלי."
    “היא תדאג כשהיא תשמע את הקול שלי," תיקנה אותו גליה.
    “היא תדאג כשהיא תשמע את הקול שלי," חזר פטר באטיות על המילים. “את בחורה טובה, גליה. את אין בעל?"
    “לא, אין לי בעל."
    “חבר?" שאל נתן ומיד נבוך, נסוג והשתתק.
    “יש לי מישהו," אמרה גליה כדי לרכך את המבוכה של נתן. “אנחנו רק הכרנו. פגשת אותו אצלי."
    “הגבוה."
    “כן." אמרה.
    “את לא מספרת לו כלום עלינו, אני מקווה."
    “ברור שלא."
    “אם עוד מישהו ידע, אנחנו גמורים."
    נתן כרמי חייך לעצמו על משפט הגנגסטרים שיצא מפיו.
    “ואתה, נתן, לך יש אישה, יש לך ילדים?" שאלה.
    “לא. לא אישה, לא ילדים. כשהייתי עם מירי דיברנו על ילדים, אבל אלה היו רק דיבורים, אף אחד מאתנו לא היה בטוח. זה צעד גדול להביא ילדים, וככל שחושבים עליו זה הולך ומתמסמס. יש דברים שלא צריך לחשוב עליהם, צריך פשוט לעשות אותם, לתת לגוף לקבוע, לא לשכל. מרוב דיבורים זה התמסמס, ובסוף גם היחסים שלי עם מירי נגמרו, כנראה מאותה סיבה."
    “איזו סיבה?"
    “שדיברנו יותר מדי."
    “במקום לעשות."
    “במקום להרגיש אולי, אני לא ממש יודע. בכל מקרה, זה היה כבר לפני עשרים שנה."
    “עשרים שנה..." התפעל פטר, נצמד לצמד המילים היחיד שהבין בשיחה.
    “כן," אמר נתן, “עשרים שנה."
    הכי אהבה להצחיק את הילדים. כשאחד מהם טיפס על כיסא באמצע השיעור והתחיל לנופף במרץ בידיו, שאלה: “אתה לומד לעוף?"
    צחוקם הרועם של הילדים מילא את הכיתה, והילד המנופף חזר לשבת וחיוך בלום בין שפתיו.
    אבל גליה ידעה: לא סתם מנופף ילד בידיו.
    ובאמת, בשבועות הבאים הילד המנופף קם והתיישב ושוב קם והתהלך וביקש לצאת, ואחר כך חזר ושלח את ידיו לשולחנות הסמוכים ודיבר וצחק וצעק, ושוב קם ושוב התיישב, עד שלא נשארה לה בררה אלא לזמן את הוריו לשיחה.
    אביו של הילד ישב מולה, יחיד.
    “הוא עסוק מדי במה שקורה סביבו, עסוק מדי בחברים," דיווחה. “מדי פעם הוא מוציא את הסמרטפון באמצע השיעור," הלשינה, “מבקש סתם לצאת לשירותים. הוא ילד מאוד חד, תוסס, מאוד אהוב וחברותי," סיכמה, “אבל הוא לא שקט. איך הוא בבית?" שאלה ברכות.
    כל זמן שדיברה ישב מולה אביו של הילד והביט בה במין מבט משונה, לא ישיר, אלכסוני, כזה שמגיח תחת ראש מורכן שמוסט קלות הצדה. משם, מלמטה, שלח את עיניו והביט בה. בעיקר הביט בפיה הנע, אבל גם הלאה משם, במילים הנפלטות, כאילו הן יצורים ממשיים שהוא צופה בהם בפליאה.
    הוא מקשיב לי בכלל? תהתה. גם הוא לא מרוכז, בדיוק כמו הבן שלו. אחד קם ומסתובב במרחב, והאחר מתכנס לו בתוך עולמו.
    לאחר שהפנתה אליו את שאלתה, הרכין האב את ראשו לגמרי והשפיל עוד את עיניו, לא הביט בה עוד.
    פתאום נבעתה.
    אולי הוא מכיר אותי מהערוץ? חשבה. אולי זיהה אותי? הוא לא יכול להביט לי בעיניים כי ראה אותי על הצג שלו במצבים שונים לגמרי, והנה עכשיו הוא צריך לשבת מולי ולדבר על ענייני חינוך.
    גליה הצטמצמה בכיסאה והשפילה גם היא את מבטה. כמעט רצתה לשאול אותו: “ראית אותי?" אבל פחדה.
    אפילו לרגע לא היתה חושבת להתפשט מול האיש הזה. מה בכל זאת גרם לה לעשות זאת? הרי אנונימיות יכולה להתנפץ בשבריר של שנייה, ומיד אחר כך נשמע צחוקה הצורם של הטיפשות. כבר מחר תופיע בתקשורת הכותרת “מורה ביום, חשפנית בלילה", והאיש הזה שיושב מולה, הוא יפיץ את הידיעה. מיד כשיצא מפה יתקשר לאיזה חבר עיתונאי וישפוך את לבו בחצי תדהמה חצי חיוך. היא תזומן לשיחה, שר החינוך בכבודו ובעצמו יקרא לה, ינזוף בה ויגיד: “האם לא שיערת אילו השלכות חינוכיות יכולות להיות לפעילות הלילית שלך?" ובזמן שידבר אליה, היא תשאל את עצמה אם גם השר בכבודו ובעצמו צפה בפעילות הלילית הזאת, ולאחר שכל הסבריה והצטדקויותיה לא יתקבלו, הוא יאמר לה שהוא נאלץ לפטר אותה ממשרתה לאלתר. תמונתה תתנוסס בעמוד הראשי, להוריה תיגרם בושה גדולה מנשוא, הם יסתגרו בביתם ולא יעזו לצאת. אחיה יאמר: “לא חשבת קודם?" אבל אחר כך, כשיראה שהיא דומעת, יחבק אותה ויגיד: “מכל דבר לומדים. נתגבר על זה, גליה, הא?" ורק אז היא תירגע, בגלל ה"הא?" שבסוף המשפט. כבר מזמן לא אמרו לה משהו כל כך אינטימי.
    האב היושב מולה הרים את ראשו. תנועותיו כתנועות תנין. מרוב אטיותן לא שמה לב שזז, פתאום התחיל לדבר.
    “תראי," אמר בשקט, והיא עדיין מכווצת בכיסאה, דרוכה לקראת המילים העומדות לצאת מפיו.
    “גם אני בגילו הייתי..." והאב צייר תמונת ילדות דומה מאוד לזו של בנו.
    אט־אט גליה הפשירה, פחדהּ התמוסס. היא שקעה בסיפורו של האב ולבסוף אמרה: “אם ככה, אולי כדאי לדרוש את הנוכחות שלו, לא לוותר על חברתו, אולי ליזום פעילויות משותפות ביחד. אני מכירה ילדה אחת בכיתה שיוצאת לריצות עם אחיה הבוגר. רעיון, לא?"
    סוכם שבסוף כל יום לימודים גליה תכתוב משוב על התנהגותו של הילד. המשוב ימריץ אותו לשפר את ההתנהגות וישמש אמצעי מעקב להוריו. גליה והאב נפרדו בחיוך ובלחיצת יד.
    באותו לילה, כשנפגשה עם מייקל, התרחשה שוב מול המצלמה אותה פעילות. הבְּעתה של שעות היום נהדפה הצדה, והפעם גם הפנים, כמו הגוף, נשארו גלויות וחשופות. גליה לא רוצה להסתתר מאחורי מסכה וגם לא להפסיק. דבריו של שר החינוך על ההשלכות החינוכיות אולי נכונים, אבל יש עוד דברים שנכונים לה עכשיו. ובכלל, ילדים לא אמורים לשבת מול המחשב בשעות האלה. אם צריך להאשים מישהו, זה בטח לא אותה.
    כשתיגמר שנת הלימודים, גליה רוצה לנסוע לטיול גדול. ילדים ובתי ספר מחברים את האדם חזק כל כך לחיים הגשמיים, וגליה רוצה להתעופף קצת. לא שבמקום אחר החיים יהיו גשמיים פחות, אבל במקום אחר יכול להתממש הניתוק. במקום אחר אפשר להיות רק עוברי אורח, ולא לשאת בעול הדאגה לבני המקום. עוברת אורח, זה מה שגליה רוצה להיות.
    היא בודקת באתרים מחירי טיסות. שפע של יעדים נפרש לפניה. כל שם מסעיר את הדמיון ומעורר בה חשקים: הקור של נורווגיה, הפראות של סרדיניה, הריחות של הודו, חופי פורטוגל. כל מקום נראה לה קוסם ויפהפה. היא מטיילת בין התמונות, בין המחירים, בין חברות התעופה, בין המלצות של תיירים — המון המלצות על אתרים ומלונות. בשביל מה אני קוראת על מלונות עכשיו? ובכל זאת היא ממשיכה לקרוא, ואפילו נכנסת לאתרי המלונות עצמם, בודקת את תמונות החדרים. חדרים יפים אבל המיקום רועש, מלון ג'וביליי בקורדובה נפסל. מלון ווּד־האוס בקניה, לעומת זאת, נראה מדהים. אם כי היא גם בעד קמפינג ובעד חדרים בדירות של אחרים, מאוד היתה רוצה לגור אצל אחרים, להתנסות בחיים המקומיים. אולי תוכל לפגוש עוד מורים בחופשה ולהחליף אתם חוויות. מעניין איך הילדים בארצות אחרות, מעניין אם גם הם מחוברים כל הזמן לסמרטפונים.
    היא באמת זקוקה לחופשה, היא מבינה את זה עכשיו. וכאילו לא די בעומסים ובאחריות לילדים, קיבלה על עצמה גם את העניין הזה עם פטר, ללמד אותו עברית, להוציא אותו מהארץ בשלום. אם יקרה משהו, אם משהו ישתבש, כל תכנוני הנסיעות יהיו לחלום רחוק, לא שעכשיו זה לא חלום רחוק, אבל עכשיו אפשר לפחות לחלום. אם פטר ייתפס... נתן יהיה אבוד, הוא יהיה החשוד המידי, זה ברור. אבל אם פטר ייחקר... גם השם שלה עלול לעלות. כדי שפטר ונתן לא יסגירו את שמה נחוצה מסירות יוצאת דופן, אבל למה שיהיו מסורים לה כל כך? היא עושה דבר מטורף! אם מישהו היה יודע. אם ההורים שלה היו יודעים... הרי היו אוסרים עליה בתוקף להשתתף בטירוף הזה, הם היו מטלטלים ומנערים אותה עד שיצא ממנה כל השיגעון הזה. אלא שעם ההורים שלה היא לא מתייעצת כבר מגיל חמש עשרה, ובלי קשר, אסור לספר להם, ולא רק להם, גם למייקל אסור לה לגלות, הוא עוד עלול לפלוט את זה בשידור חי מול מצלמות האינטרנט שלו.
    “כמה צופים יש לך?" שאלה אותו לא מזמן, כשישבו בדירה שלה ואכלו פיצה שהביא מהמסעדה ברחוב. “המספר שלהם עלה מאז שהתחילו הופעות הסטריפטיז?" חידדה את השאלה.
    מייקל הביט בה ושתק. נראה שהופתע. אחר כך אמר: “אני לא יודע. אני אף פעם לא בודק."
    “אז אין לך מושג כמה צופים יש בכלל?"
    “שום מושג."
    גליה הורידה את הפיצה שלה לצלחת.
    “למה את מסתכלת עלי ככה?" שאל.
    “אני לא מבינה. יכול להיות שיש צופה אחד ויכול להיות שיש אלפים. זה לא מעניין אותך?"
    “רייטינג לא מעניין אותי. מעניין אותי הרעיון, מעניינת אותי האמנות."
    “איזו אמנות?"
    “אמנות החשיפה של חיים גולמיים לא מעובדים. אם יהיו מיליון צפיות, זה לא יעשה את הרעיון יותר מוצלח ממצב של שתי צפיות. דעת הקהל לא קובעת כאן."
    “אבל זו מדיה שנוצרה בשביל קהל."
    “כל אמנות נוצרה בשביל קהל, אבל למדוד את ההצלחה שלה במונחים כמותיים? למילה הצלחה אין שום קשר לאמנות."
    “אתה יודע מה הבעיה שלנו?" שאלה.
    “מה."
    “אנחנו מדברים יותר מדי."
    נתן שם לב שהקניות שלו בשוק גדלו. זה לא מפתיע כשיש לך בבית עוד פה להאכיל, ולמרות זאת הופתע. הופתע מהכמויות, מהמשקל שצריך לגרור בעגלה, מגובה ההוצאות. כבר שכח איך זה לחיות בשניים. הוא מוציא את כספו כדי להאכיל אדם שאינו אחיו, בנו או בתו, סתם אדם בוגר וזר. נתן לא חוסך באיכות המוצרים שהוא קונה, גם לא בטריותם, הוא ממשיך לקנות מה שהתרגל לקנות קודם לעצמו. בימים הראשונים הרשה לעצמו להתפנק, כדי שלאורח יהיה נעים. לכבודו נכנס למעדניות שקודם לא היה עובר בפתחן, וקנה מאכלים ומשקאות מיוחדים שקודם לא חשב אפילו לדגום. עד שבשלב מסוים חישב את הוצאותיו והבין שהגזים, הבין שעומס כזה של פינוקים הוא מעל ליכולתו הכלכלית, וחתך.
    באחד הדוכנים בשוק ראה תפוזים ולימונים יפים. הוא ניגש לדוכן. המבחר שם גדול, המחיר טוב, ועכשיו כשהתקרב, ראה שיש גם אשכוליות אדומות. הדוכן צבעוני, אנשים רבים ניגשים אליו. המוכר הצעיר עמד בצד ושקל, קיבל את התשלום בתנועות זריזות. נתן אסף כל זן בשקית נפרדת וניגש לשלם, חיכה לפסיקת המאזניים. בזמן שהמתין הסתכל הצדה וראה מוכר אחר. הוא אפילו לא הרגיש שחסם את הדוכן של המוכר השכן כשנעמד כאן, כאילו הדוכן האחר לא קיים. המוכר ישב על כיסא מאחורי הסחורה החיוורת שלו וידיו היו שלובות על החזה. הוא לא ניסה למשוך קונים, ישב בשקט גמור, אבל נתן הרגיש שמאחורי מצחו של המוכר מתרוצצות מחשבות ושמסתנן אליהן גם כעס עליו, על נתן, שחוסם את הגישה לדוכן הנסתר. תפוחי אדמה ובצל, זה מה שהוצע למכירה בדוכן הקטן. כל כך אפרורי לעומת השפע הצבעוני של ההדרים, ולכן כל כך נוח להיעלם. נתן השפיל את ראשו. כבר קנה תפוחי אדמה ובצל והצטער על כך. גם אם עולה בו רצון עז לשמח את המוכר המודח, אין לו צורך בתפוחי אדמה נוספים. מוכר הפֵּרות הצעיר עמד ושירת את לקוחותיו בפעלתנות, שמח על הפדיון העליז ולא חשב כלל על העלבון של שכנו. עלבון. כשנתן נתן מבט חטוף אחרון במוכר תפוחי האדמה והבצל, הבין כמה קשה הוא רגש העלבון.
    הוא יצא מהשוק, גרר את העגלה הכבדה, טיפס אתה לאוטובוס. אני צריך להתקשר לרותי, חשב, הביקור האחרון הדאיג אותה מאוד, לא מגיע לה להיות מודאגת. הלוואי שהיה מישהו שאפשר להתייעץ אתו, מישהו שהיה אומר לו שהוא עושה את המעשה הנכון. אבל בעצם נתן לא צריך אישור של אף אחד — הוא כמו אמן, לא זקוק למבקרים. את אמנותו הוא מרגיש עמוק בפנים, ורק הוא יודע את הדרך אליה. אמן האמת, אפשר אולי לקרוא לו, או אמן הצדק, וכדי ליצור את אמנותו הוא זקוק לדבר אחד בלבד: שלא יהיו הפרעות.
    “אני רוצה לספר לכם היום על פרויקט חדש."
    הילדים, לא כולם מרוכזים, נדרכו בבת אחת. היא חשה בהקשבה שלהם.
    “זה לא פרויקט בתנ"ך, לא במתמטיקה, לא בספרות, זה לא באף מקצוע."
    “אז מה זה?"
    “זה פרויקט אישי. זה עליכם."
    גליה העבירה את מבטה על פניהם של ילדי הכיתה, ערב רב של ראשים קטנים שהביטה עליהם מלמעלה: שחורים, חומים, צהובים, שער חופשי, פרוע או אסוף לקוקו (שהתרופף בריצות בהפסקה). העפעפיים מורמים והעיניים נישאות אליה. כמה קל לעורר את סקרנותם, חשבה, חבל שאינה עושה את זה יותר.
    “כל אחד מכם," המשיכה, “יצטרך לבחור לו משהו להציג בכיתה. המשהו הזה צריך להיות דבר שאתם נורא אוהבים. בעצם, כל אחד יצטרך לחשוב מה הדבר שהוא הכי אוהב ולהציג אותו לאחרים."
    “פיצה!"
    “זה יכול להיות פיצה," המשיכה, “זה יכול להיות שיר, להקה, בן משפחה, ענף ספורט, מקום... והדבר הזה צריך לייצג אתכם. אתם צריכים לחשוב לא רק מה אתם אוהבים, אלא גם מה מייצג אתכם הכי טוב, כך שאם מישהו ידע למשל שהדבר שאני הכי אוהבת זה לטייל במקומות חדשים, הוא יבין משהו על האופי שלי, הוא יכיר אותי טיפה יותר טוב."
    “זה יכול להיות גם כדורגל?"
    “זה יכול להיות כל דבר," אמרה. “ואתם גם יכולים להציג את זה בכל צורה. למשל אם מישהי אוהבת מאוד איזה שיר, היא יכולה להקרין לנו אותו, ואחר כך להסביר למה היא אוהבת אותו. אולי השיר מתקשר לאיזה זיכרון שיש לה, אולי לאנשים מסוימים שהיא קשורה אליהם במיוחד. ככה שדרך השיר נוכל להכיר אותה עוד."
    הכיתה שתקה.
    “האם זה מובן?"
    היא סקרה את כולם במבט רוחבי ושטוח. להרף עין נעצרה על דנה. נדמה לה שדנה נועצת בה מבט לא מרוצה, אפילו עוין. האם דנה יודעת עליה ועל מייקל? האם סיפר לה? אין זמן להתעכב על זה עכשיו. היא רצתה להוסיף ולומר שהיא עצמה תשתתף בפרויקט, אבל נעצרה, פתאום נראה לה שאמירה כזאת תתפרש כחנפנות. בגלל המבט של דנה הרגישה פחות אהובה.
    “תראו, אני רוצה שכל אחד יחשוב באופן עצמאי, אין פה מה להעתיק מהחברים. כל אחד מאתנו כל כך שונה מהאחר, ולכן אני מאוד לא אשמח אם חצי כיתה תעשה אותו דבר. אתם צריכים להקשיב רק לעצמכם, לחפש עמוק־עמוק ולראות מה באמת משמח אתכם, מה אתם באמת אוהבים."
    “זה דווקא לא כל כך קשה," אמרה אחת הבנות.
    “לפעמים זה קל, הרעיונות באים בקלות, ולפעמים צריך יותר להתאמץ. אנחנו נקדיש למצגות שלכם כמה שיעורים, ככה שלכולם תהיה הזדמנות. בסוף השיעור אני אתן לכל אחד תאריך. ואני רוצה להגיד עוד משהו: גם אני אשתתף בפרויקט הזה. זו משימה לא קלה בעיני, ואני גם רוצה להיות שותפה לאתגר." בסוף אמרה את זה, התעודדה מעצם הדיבור השוטף מול הכיתה, שהחזיר לה את הביטחון. בדרך כלל היא חזקה מול הכיתה, אבל לפעמים היא כמו עלה נידף.
    זה היה בשיעור חברה בשעה האחרונה ביום שישי. כשנשמע הצלצול והכיתה התרוקנה, יצאה מבית הספר בלי לעבור בחדר המורים. קולות הילדים קיפצו סביבה במסדרון ואחר כך בחצר וליד שער בית הספר, והיא הלכה ביניהם כבתוך בועת זכוכית, הקולות פגעו בבועה ולא חדרו באמת. היא פסעה לה בנחת עם חיוך דק על השפתיים, כמו כדי לברך כל מי שנקרה בדרכה — תלמיד או הורה — אבל בלי לברך אותו באמת. כמו בתרדמת, רק עם חיוך תפוס על השפתיים. כשיצאה משער בית הספר השתחרר החיוך, נחלש ונמוג.
    כשהגיעה הביתה לקחה מפתח וירדה למחסן. היא הוציאה משם את האופניים שלה, יצאה לרחוב ומשם לפארק. יש בפארק שביל אופניים ארוך, שנמשך ומגיע לעיר השכנה. היא התחילה לנסוע בו בלי יעד מוגדר, בלי לדעת מתי תעצור. שפע העצים, הנחל, קני הסוף הבהירים, החוּם, הירוק, הצהוב, המרחק מהכביש הראשי, השקט. היא היתה רגועה. אפשר לומר, אפילו מסופקת. היא דיוושה בתוך נעימות שקטה. אולי האוויר הפתוח והמשימה שנתנה לילדים הם שהשרו עליה שלווה. היא ירדה מהדרך הסלולה אל שביל עפר שמוליך לנחל. בקצה השביל עמד ספסל. איך עד עכשיו לא הגיעה לכאן, וזה קרוב כל כך לבית? היא התיישבה על הספסל והתבוננה במים השקטים. מדי פעם חלפו על הדרך הראשית רוכב או רוכבת. מדי פעם צייצה ציפור. היא עצמה היתה רק נקודה קטנה על כדור הארץ, אבל קשורה אליו קשר הדוק. במתחם הקטן שבו מתנהלים חייה היא עושה טוב לאנשים. היא עושה דברים נכונים.
    נער על אופניים ירד גם הוא בשביל העפר ופתאום הבחין בה. נער מתבגר, קצת שמנמן, עוד רגע בחור. הוא נעצר לא רחוק ממנה. אילו היתה אתו על אי בודד, אילו היו שניהם יחידים בעולם, האם היתה שוכבת אתו, עם הילד־איש הזה? הוא הסתכל עליה ומיד הפנה ממנה את מבטו.
    כשחזרה הביתה, אחרי שהייה של יותר משעתיים בחיק הטבע, טרפה את המזון שמצאה במקרר ובארון המטבח.
    בשש לפנות ערב מישהו דפק על הדלת.
    “שלום, פטר," הופתעה גליה. “מה אתה עושה כאן?"
    “שלום, נתן הלך לרותי."
    “מי זאת רותי? בוא תיכנס."
    הם עמדו בסלון דירתה.
    “אישה של אח," אמר.
    “אה, גיסתו."
    “גליה, אני..."
    “מה קרה?"
    “אני חושב אני צריך ללכת. אני חושב זה זמן. מספיק."
    “ללכת לאן?" שאלה.
    “בפריז," אמר.
    “אתה מרגיש מוכן?"
    “אני חושב אפשר כבר לדבר, אני מדבר, אני מסתדר. צריך זה לעשות, לא טוב ככה."
    גליה הקשיבה ולא אמרה דבר.
    “נתן לא טוב," אמר והניע את ראשו מצד לצד. “נתן מרגיש לא טוב. אני חושב זה מספיק."
    “נתן מרגיש לא טוב?"
    “כן. אני חושב הוא מפחד."
    “גם אני מפחדת," אמרה.
    “אני לא רוצה להגיד לו. אני רוצה רק ללכת."
    “ללכת בלי שהוא ידע?"
    “כן."
    “בלי להגיד שלום?"
    “יותר טוב בשביל נתן," אמר. “אני מבקש אַת לקנות לי כרטיס בפריז."
    “לפריז."
    “לפריז," חזר אחריה ולא חייך.
    גליה הזמינה את פטר לשבת על הספה.
    “אני משלם," אמר, “יש לי כסף בשביל כרטיס." הוא הוציא מכיס מכנסיו חבילת שטרות מהודקת בגומייה.
    אח שלה בדרך אליה, הם התכוונו לנסוע יחד להורים. הוא יכול לבוא כל דקה, וגליה לא לגמרי מרוכזת.
    “צריך להזמין כרטיס טיסה על השם של נתן," אמרה. “אפשר לעשות את זה באינטרנט, אבל אני לא רוצה שהמחשב שלי יהיה קשור לכל הסיפור הזה. אם יקרה משהו לא טוב, הם יחקרו ויגלו שגם אני קשורה לסיפור."
    “מה עושים?" שאל בפנים נפולות.
    “אתה צריך לקנות את הכרטיס בעצמך."
    “אני לקנות?"
    “אין בררה."
    “איפה?"
    “בסוכנות נסיעות."
    “מה זה סו..."
    “זה משרד, חנות שמוכרת כרטיסי טיסה. יש אחת במרכז. אתה מכיר את המרכז המסחרי?"
    פטר שתק. אחר כך אמר בשקט: “אני הולך שם, אומר: קוראים לי נתן כרמי, אני צריך לקנות כרטיס בפריז."
    “אתה אומר: קוראים לי נתן כרמי, אני רוצה לקנות כרטיס טיסה לפריז, כיוון אחד."
    “כרטיס טיסה לפריז," חזר אחריה.
    “אתה לא צריך אפילו דרכון."
    “לא צריך דרכון."
    “לא."
    “אני מבקש את עוד משהו, או־קיי?"
    גליה הנהנה.
    “את יכולה לקנות בשבילי תיק זה בשביל מטוס?"
    “מזוודה אתה מתכוון?" שאלה גליה והתוותה באוויר צורה של מלבן.
    “כן. קטן. אצלי אין הרבה דברים, רק חולצה, גרביים, סכין זה לפָּנים... את מבינה."
    “כן, מבינה," אמרה ושאלה, “איזה מידה אתה בנעליים? אני אקנה לך גם זוג נעליים, שלא תיראה כמו איזה עובד זר מבולגריה."
    אל רותי נתן נוסע תמיד באוטובוס וחוזר תמיד במונית. הוא נוסע אליה לארוחות יום שישי קצת מתוך חובה — חובה של דוד, של גיס, אחיו החי של אב המשפחה המת. לא שהוא לא נהנה מהמפגשים המשפחתיים, מהתבשילים. תמיד הוא מוצא על מה לדבר עם הבנים של אחיו ועם רותי, תמיד יש תוכניות לדון בהן או טיולים לחלוק בהם, או שהוא סתם מקשיב ומתעדכן במה שקורה במדינה, דברים שלא ידע מפני שלא האזין בקביעות לחדשות. ובכל זאת, סדירות המפגשים, התפריט שנטה לחזור על עצמו (אם כי ניכר המאמץ של רותי לגוון) והתבנית הקבועה של הערב, כל אלה נטעו בו הרגשה כללית שזו חובה שעליו לבצע. אולי, מי יודע, לא רק הוא חש כך, אולי גם הם — רותי והבנים — רואים בזה מטלה משפחתית להזמין את הדוד הערירי, שלא נשאר לו בעולם איש מלבדם. מעולם לא דיברו על זה, והשגרה התמשכה לה על מי מנוחות ואפילו בנעימים.
    הפעם היה הדבר שונה. אחרי כמה ימי שישי שלא בא לארוחה, צלצל נתן לרותי וביקש לבוא. “הלך האורח שלך?" היא שאלה. “לא, לא הלך," ענה, “אבל זה לא מפריע. אני יכול לצאת ולבוא." הביקור בבית של רותי, כך הרגיש נתן, יש לו סגולות מרפא. הבית המסודר והאוכל המוגש לשולחן בכלים יפים, סדר הישיבה הקבוע סביב השולחן, כל אלה יוכלו לאחות אותו, להדק אותו מחדש לכדי צורה דחוסה ויציבה; הרי עכשיו הוא מרגיש מפורק כל כך. הגוף שלם וחלק, אבל בפנים רק חתיכות־חתיכות. מחשבותיו מבולבלות, בעומק בטנו יש סלע, הוא נע משפל גדול לשפל קטן ואינו מצליח להתרומם. “נשמח מאוד לראות אותך," אמרה רותי וקולה החם מילא את נתן תקווה.
    הוא התלבש ויצא. מעל לחולצה הנקייה לבש את האפודה שקיבל מגליה, רצה להרגיש כמו אדם חדש, למחות מעליו את הבלבול ואת הכובד. ובאמת, היה נעים. שני הבנים היו שם גם הם, הקפידו להיות עם אמם בסופי שבוע ודיברו על ענייני אוניברסיטה ובחינות. ילדים טובים. יחד צפו בחדשות והסכימו לרגע עם האנשים באולפן, שטענו בתוקף כי אובמה חייב לתקוף בסוריה. יחד אכלו, ולקינוח שתו תה ואכלו עוגה. פינה חמה, חשב נתן, זה כל מה שהאדם צריך, פינה אחת חמה. אלא שברגע שהתיישב במונית כדי לחזור לביתו, שוב נפלה עליו הקדרות. הוא הרגיש שהלסת שלו נהיית כבדה ושזוויות פיו נמשכות ומתעקלות כלפי מטה, כמו בציור ילדים. ילדים יפים ומתים, נזכר פתאום בילדים הסורים היפים ששכבו שורות־שורות על האדמה. מחשבתו נדדה אל סלון ביתו, הוא נזכר באי־הסדר ששורר שם. מעולם לא ידע שאי־סדר יכול לדכא אותו כל כך.
    עם נהג המונית לא החליף מילה, רק שילם לו בסוף הנסיעה ויצא בצעדים כבדים אל כניסת הבניין. נשם נשימה עמוקה לפני המדרגות והתחיל לעלות. שום מנגינה לא התנגנה בראשו.
    בזמן שנעדר, חיטט פטר במגירות ובתיקיות שבחדרו וחיפש את הדרכון. הוא מצא אותו בשידה, במגירה שמתחת לתחתונים ולגרביים. הוא החזיר את הדרכון של נתן למקומו, כמו את כל שאר הדברים, השאיר אחריו שטח נקי, תמים למראה. נתן לא יחשוד. פטר פחד שאם יערב את נתן בהכנות שלו, נתן יוסיף למעוד ולהידרדר. כך או כך, עדיף שנתן ידע כמה שפחות, כדי שלא יוכלו להאשים אותו בסיוע. הוא אירח את פטר, ופטר גנב ממנו את הדרכון. נתן לא ידע שזאת התוכנית, בכלל לא היה לו מושג. לפריז? הדרכון שלו הוחתם בפריז? תראו־תראו, את כל התענוגות שנתן מנע מעצמו כל השנים מרשה הבולגרי הזה לעצמו. בלי גרוש על התחת הוא נוסע לו לפריז. מה יש לו לחפש בפריז? לפחות היה בורח לסופיה!
    מצגות הילדים התחילו. לכמה מהם כבר היו רעיונות, והם ביקשו להציג אותם.
    “אין בעיה," אמרה גליה. “לא נחכה לשיעור חברה, נקדיש רבע שעה לעניין בכל שיעור ספרות. אני מאוד שמחה שזה מלהיב אתכם."
    ביום ראשון התייצב גל מול הכיתה.
    “אני בחרתי להציג את תאריך הלידה שלי. הסיבה שבחרתי אותו היא כי זה יום מאוד חשוב בחיי."
    הילדים צחקו. גם גליה.
    “טוב, אז היום שבו נולדתי הוא 20 במרץ. אני ראיינתי את ההורים שלי, ולפי מה שהם סיפרו אני אספר לכם איזה יום זה היה. זה היה כמעט באביב, בסוף החורף, ההורים שלי אמרו שהם זוכרים שירד גשם כשהם נסעו לבית חולים. הם אמרו שזה היה דבר נדיר, כי בחודש מרץ בדרך כלל לא יורדים גשמים וגם היתה שמש בשמים. אז הנה, במצגת שלי שמתי תמונה של קשת בענן, כי כמו שכולם יודעים היא נוצרת כשיורד גשם ביום עם שמש.
    “עכשיו אני אספר לכם על דברים חשובים שקרו בתאריך הזה. אני חקרתי את זה בוויקיפדיה."
    וכאן סיפר גל על אנשים חשובים שנולדו באותו יום, למשל יגאל ידין הרמטכ"ל השני של צה"ל, למשל הסופר הרוסי גוגול, ומנה כמה אירועים חשובים שקרו בתאריך הזה, למשל הלווייתו של יוליוס קיסר בשנת 44 לפני הספירה או פרסום תורת היחסות של אלברט איינשטיין או הקמת מחנה הריכוז הראשון בגרמניה, דכאו, או החתונה של ג'ון לנון ויוקו אונו. כל אישיות חשובה לוותה בתמונה תואמת. המושגים הקשים נשארו סתומים.
    גל נראה גאה מאוד. הילדים ישבו והקשיבו לו בדממה.
    “מאוד מרשים!" אמרה גליה בסוף המצגת. “עשית את זה מאוד יפה. יצאת מהדברים האישיים והתרחבת לדברים עולמיים שקרו בעולם. אני בטוחה שלמדת מזה המון. כל הכבוד, גל."
    הכיתה מחאה כפיים.
    השבוע עבר ועוד ועוד תלמידים הציגו את המצגות האישיות שלהם, רובם בהתלהבות גדולה. את הפריט שלה גליה הבטיחה להציג ביום שישי בשעה האחרונה. הילדים היו סקרנים. דנה, שתנועותיו של מייקל והבעות פניו ניכרו בה יותר ויותר, הפגינה אדישות. גליה השתדלה לא לנעוץ בה מבטים. היא חייכה חיוך סתום, מזמין לכאורה, ולמעשה היתה נבוכה. דנה לא חייכה אליה בחזרה, לא שיחקה משחקים. בעיקר היא ניסתה להתעלם ממבטיה של גליה, ואולי סקרה אותה בחדות בזמן שגליה לא הבחינה. משהו נסגר בה. גליה ידעה שהכי נכון להניח לזה, ובינתיים המשיכה להעביר שיעורים בספרות, להיפגש עם הורים בגלל בעיות משמעת, לבדוק בחנים, לשתות תה או קפה בחדר המורים, להשגיח בהפסקות, ובאחד הימים יצאה אחר הצהריים לקנות מזוודה קטנה וזוג נעליים. כשבאה לביתו של נתן, מצאה את פטר יושב אל השולחן ומשלים מילים בחוברת שנתנה לו.
    “איפה נתן?" שאלה.
    “בחדר שלו," ענה פטר, ובקול מונמך הוסיף, “הוא לא בסדר."
    “אני הבאתי לך מזוודה ונעליים," לחשה.
    פטר קם מהכיסא. הוא ניגש אל המזוודה, פתח את כל הרוכסנים, בחן את התאים.
    “זה טוב מאוד," אמר.
    גליה פתחה בינתיים את קופסת הנעליים והושיטה לו.
    “תמדוד," אמרה.
    הנעליים נראו מצחיקות עם מכנסי הטרנינג מעליהן, אבל הן התאימו בול.
    “מצוין," אמר פטר, וצעד לכאן ולשם. “מצוין. נוח."
    הוא ניגש לגליה, לקח את כף ידה ואחז בה בין שתי ידיו.
    “תודה רבה. תודה רבה. את עוזרת לי, את טובה."
    “בבקשה, פטר."
    “אני משלם בשביל זה. יש אצלי כסף. אני שומר כסף שבוס נתן פעם."
    “לא, פטר, לא צריך. זה מתנה ממני. כשתחזור לבולגריה, תנעל את הנעליים ותזכור אותי."
    פטר צחק בעיניים לחות.
    “תודה רבה, תודה רבה," מלמל.
    נתן לא יצא מחדרו ולא בא. גליה ופטר לא קראו לו, פחדו לערער את מצבו. מי יודע מה הוא עושה עכשיו. מן הסתם שוכב במיטה, שקוע במחשבות. אדם במצב כזה לא רוצה שיפריעו לו, עדיף להשאיר אותו לבד. אבל אולי זו טעות, חשבה גליה, אולי נתן רוצה שייגשו אליו? היא, על כל פנים, לא הרגישה בנוח לחדור לחדרו הפרטי, ולכן התיישבה עם פטר אל השולחן ותרגלה אתו עברית עוד שעה ארוכה. כשקמה, ליווה אותה פטר אל הדלת. הוא עמד קרוב אליה ולחש: “אני קניתי כרטיס."
    “כרטיס טיסה?" השתוממה גליה, גם היא בלחישה.
    “כן," אמר פטר בשקט.
    “איך עשית את זה?"
    “אני הולך בחנות במרכז, איפה ש..."
    “הלכת לשם?"
    “הלכתי. פספורט לא צריך. אני מבקש כרטיס בפריז, האישה אומרת יש כל יום. אני להגיד, אני רוצה כרטיס בלילה, היא נותנת כרטיס ביום חמישי בלילה, אני משלם, יש אצלי מספיק כסף, אני להגיד תודה ולחזור כאן."
    “פטר... כל הכבוד. איזה אמיץ אתה," לחשה.
    השיחה שלהם נשמעה כמו הסתודדות ערנית בין שני ילדים.
    “ביום חמישי הקרוב?"
    “כן."
    “שלישי, רביעי, חמישי..." מנתה גליה באצבעותיה, “זה עוד שלושה ימים!"
    פטר הנהן.
    “וכשתגיע לפריז, יש לך מלון?"
    “אני לצאת כאן בלילה, נתן לישון, לא שומע, אני מגיע, שם בוקר. לא צריך הוטל. אני מסתדר."
    גליה תפסה את זרועו של פטר ולחצה אותה חזק. פטר הביט בידה האוחזת בזרועו.
    “כל הכבוד, פטר. אתה תצליח. אני יודעת שתצליח."
    פטר קירב אותה לגופו וחיבק אותה.
    “אני אבוא גם מחר, טוב? נלמד עוד, נלמד עד הרגע האחרון," אמרה וחמקה בשקט מהדירה.
    נתן ישב על כיסא בחדרו והרגיש כאילו כדור עופרת גדול ממלא את בטנו ומכריע אותו מטה. לו לפחות היה יכול לגרור את הכדור הכבד הזה במריצה קטנה על גלגלים, אבל הכדור שתול עמוק בגופו. נתן יושב כך שעות ואינו מסוגל לקום. כל רחש מבחוץ נשמע באוזניו כמו רעש גדול. מה פטר עושה שם? פותח וסוגר רוכסנים בקולי קולות. סוף־סוף הרעש נפסק. נתן מביט באחיו הצעיר, שמשקיף עליו מהשידה. חיוני וגמיש הוא עומד שם עם בנו ליד שיח הפיטנגו, וכמו רומז לו דבר־מה. מה הוא רומז? כבר שעת ערב, הרעב התחיל לכרסם. הוא עטף את בטנו בשתי ידיו ואילץ את עצמו להתרומם מהכיסא ולעמוד, שתי רגליו בנעלי הבית נטועות ברצפה. בצעדים נגררים יצא מהחדר. ניגש לחדר האמבטיה ורחץ את פניו מעל לכיור, אחר כך הלך לסלון. ליד הספה ניצבה מזוודה קטנה שחורה ולידה נראה זוג נעליים חומות. פטר ישב ועל ברכיו ספר לימוד, הטלוויזיה מולו דלקה בלי קול.
    “זה שלך?" הצביע נתן על המזוודה והנעליים.
    “כן. זה גליה קונה בשבילי. קנתה," תיקן את עצמו.
    העזיבה של פטר נראתה לנתן דמיונית, והמזוודה לא עשתה אותה מוחשית יותר. היא נראתה כמו סתם עוד חפץ מכוער ולא שימושי שמישהו הציב בסלון בלי לבקש רשות.
    נתן נטל את השלט והגביר את עוצמת הקול. פטר זקף את אוזניו למשמע הדיבורים הבוקעים מהטלוויזיה, סקרן לשמוע את השפה ולנסות להבין מה נאמר.
    “אתה רעב?" שאל נתן.
    פטר קם בזינוק מהספה. “אתה רעב? אני מכין אוכל," התנדב. “אתה יושב פה, אני עובד במטבח."
    כעבור חצי שעה ישבו שניהם אל שולחן האוכל ואכלו ארוחת ערב. בתום הארוחה נעל נתן את נעליו ויצא אל הרחוב. המרחב החוץ ביתי שחרר קצת את נשימתו, תחושת המחנק נחלשה. הוא שוטט ברחובות, המדרכות היו ריקות, החנויות סגורות כולן. כשחזר לבניין ועמד לפני המדרגות, היסס מעט, וכעבור רגע הסתובב וירד במדרגות המובילות למקלט. לא נשכחה ממנו דמותו של פטר הישן, איך שכב כאן כמו ילד שלֵו בתלתליו הפרועים. הוא הדליק את האור. הכיסא עמד מולו, בדיוק כמו שעמד אז, ועל הכיסא השמיכה שלו, עדיין מונחת כאן בלי שאיש נגע בה. האור כבה. נתן הסתובב וטיפס במדרגות בחושך.
    הבגדים של גליה ומייקל היו מונחים בערמה על הכיסא. עוד זמן רב לא ייעשה בהם שימוש. כשתושיט גליה יד אל החולצה שלה, מייקל יבקש: תישארי כאן הלילה. וגליה תענה: אני לא יכולה לצאת ככה לבית הספר מחר, אפילו חזייה לא הבאתי. אני אקפיץ אותך בבוקר לדירה, מייקל יאמר. אף פעם לא נשארת, תישארי, הוא יבקש. המצלמה תמשיך לפעול כל הלילה ותקלוט גם את מעשה האהבה השני, האטי והמתמשך. האם עדיף היה שתחבוש מסכה? אבל בשביל מה? היא לא מתביישת מכלום.
    מבעד לדלת דירתו של נתן נשמעת מוזיקה.
    “מוזיקה מבולגריה," הכריז פטר בגאווה, כשגליה נכנסה אליהם אחר הצהריים.
    גליה ניגשה למזוודה השחורה הקטנה וגררה אותה על הרצפה אל שולחן האוכל, שהוא גם שולחן הלימוד.
    “ארזת לבד?" שאלה.
    המוזיקה קצבית ורועשת, הרבה כלי נשיפה.
    “מה?" שאל פטר.
    “שאלתי אם ארזת לבד," היא חזרה ואמרה בקול רם.
    “כן, לבד," מיהר פטר לענות.
    “אתה מבין למה אני שואלת את זה."
    “אני מבין."
    “כבר היו מקרים בעבר שמישהו קיבל חבילה תמימה שבסוף היתה פצצה. המזוודה היתה אתך כל הזמן?"
    “מה? יש רעש."
    “איפה היתה המזוודה מאז שארזת אותה ועד עכשיו?"
    “מזוודה... היא אצלי כל הזמן."
    “המזוודה היתה אתי," תיקנה גליה, “חשוב שתגיד את זה נכון."
    “המזוודה היתה אתי," חזר אחריה.
    “מישהו נתן לך משהו להעביר?"
    “לא."
    “טוב מאוד. תשובות קצרות, מילה אחת, כמה שפחות משפטים."
    פטר הנהן.
    “מי ארז את המזוודה?"
    “אני."
    “איפה היתה המזוודה מאז שארזת אותה עד עכשיו."
    “המזוודה היתה אתי."
    נשארו עוד יומיים לטיסה של פטר. הדבר החשוב ביותר הוא להספיק לגנוב מחדרו של נתן את הדרכון. בלעדיו לא יהיה כלום. אבל יש עוד די זמן בשביל להוציא את התוכנית לפועל. נתן בטח ילך לקניות, יצא מהבית לכל מיני סידורים. פטר המתין לשעת כושר.
    נדמה שיש איזו הקלה במצבו של נתן — הוא חזר לפטפט עם פטר, מסתגר פחות בחדרו, ובעיקר — הוא שוב שומע מוזיקה, דיסקים שלמים ברצף. זנח את תחנת הרדיו לטובת מוזיקה שהוא אוהב במיוחד. יום אחד השמיע לפטר קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב (פטר הכיר חלקים אחדים וליווה אותם בשריקה), רביעיות של שוברט, יצירות של מנדלסון, טוקטות של באך. הוא השמיע גם את הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב האהובה עליו כל כך. למחרת בשעות הבוקר התלבש ויצא מהבית. פטר לא ידע לאן ולכמה זמן, אבל מיד כשנטרקה אחריו הדלת התגנב לחדרו. בתוך פחות מדקה היה הדרכון בידו. הוא הכניס אותו בבהילות לתא פנימי במזוודה השחורה, פחד שנתן יחזור פתאום.
    אבל נתן לא חזר אלא כעבור שעה ארוכה ושקית קטנה בידו. כשפטר התקלח הוא שמע נגינה של כינור בוקעת מהסלון. זו הפָּסָקַלְיָה של איגנץ ביבר, אבל את זה הוא לא יכול לדעת. שוב ושוב השמיע נתן את היצירה המלנכולית, ונדמה היה שהוא שוקע לא רק בה ובכורסה, אלא גם שוב בעצבותו.
    “מוזיקה כזה לא טוב בשבילך, נתן."
    פטר, ששמח על התאוששותו של נתן ביממה האחרונה, חזר ואמר בקול סמכותי: “זה מוזיקה לא טוב בשבילך."
    עומד לו הזר הזה בסלון ביתו של נתן ומחלק לנתן עצות. נתן יושב על הכורסה כמו אורח בדירתו, הסלון מלא כולו בחפציו של פטר, שעכשיו נוספו עליהם גם מזוודה שחורה ואיזו קופסת נעליים. הוא, נתן, קונה לפטר את מזונו, חובש את פצעיו, דואג לכבס את בגדיו, את המגבת שהוא מתנגב בה, מספק את המצעים כדי שפטר יוכל לפרוש על הספה ולישון, אבל המוזיקה... המוזיקה היא שלו!
    “אל תדבר אלי ככה!" נתן קם מהכורסה. אחר כך צרח פתאום: “שמעת אותי?"
    פטר עמד מול נתן וכל גופו הביע רצון לפייס, להרגיע. “נתן..."
    “לא!" צרח נתן. “אתה לא תגיד לי איזה מוזיקה טובה בשבילי, אתה שומע?"
    פטר נרתע מעט לאחור וביקש ללכת, אבל לא היה לו לאן. בצעדים אטיים ניסה לעקוף את נתן, להגיע לספה ולשבת באחת מפינותיה.
    “מה אתה הולך ככה בשקט, אתה חתול?" צרח נתן, וקולו עלה בכמה דרגות מעל למוזיקה. השתיקה של פטר הטריפה את דעתו.
    “למה אתה לא עונה לי?" צווח. מעולם לא שמע את עצמו מפיק קולות כאלה. הוא נטש את הסלון ונכנס לחדרו בטריקת דלת.
    עד הבוקר לא יצא מחדרו. בבוקר קם שקט ומסוגר.
    “בוקר טוב," בירך את פטר בשקט וכמעט לא הביט בו. הוא הכין לעצמו קפה ושתה אותו בישיבה אל השולחן.
    למה הוא לא אומר לי ללכת מכאן? חשב פטר. זו הרי זכותו. אם רק היה יודע שהלילה אני עוזב, עוזב לתמיד. כמה הייתי רוצה לספר לו שהלילה אני עוזב, שלא ניפגש עוד, לבקש שניפרד יפה, שנתחבק, שנאחל הצלחה. את כל זה הייתי רוצה לומר לו, חשב פטר, אבל לא אומַר, לא אגלה, לטובתו עדיף שלא ידע.
    היתה שעת צהריים. נתן שמע את פטר יוצא מהבית, הדלת נסגרה בעדינות. הוא לא קם לשאול לאן, פטר אדם מבוגר וזכותו לעשות מה שהוא רוצה.
    פטר נעמד מול דלתה של גליה בקומה השלישית.
    הוא קירב את פרקי אצבעותיו אל דלת העץ ונקש.
    “גליה," אמר כשהיה בדירתה, “אני צריך שעון, אני היום נוסע. אני בלילה בשעה שתים עשרה צריך לקום."
    “אתה מתכוון לשעון מעורר. כן, אני זוכרת שאתה נוסע היום," חייכה חיוך שקט.
    “יש גם עוד: את יכולה להגיד מונית לבוא? אני בשעה אחת להיות ב..."
    “שדה תעופה?"
    “כן." עכשיו כשדיבר על הטיסה לבו דפק בפראות.
    גליה נכנסה לחדרה והביאה משם שעון מעורר קטן.
    “אני כבר לא משתמשת בזה," אמרה והושיטה לו. היא ניגשה למטבח והביאה מאחד הארונות חבילת סוללות. “הנה," נתנה לפטר סוללה קטנה, “תבדוק אם זה עובד."
    השעון עבד. פטר כיוון אותו. 15:35.
    “את אישה טובה, גליה. את לתת לי הרבה דברים, את קונה בשבילי בכסף שלך, את מורָה טוב."
    גליה מלמדת כבר כמה שנים, אף פעם לא אמרו לה שהיא מורָה טוב, והיא כל כך השתוקקה לזה. “אתה תלמיד טוב, פטר, תלמיד מצוין. חרוץ. אני שמחה שהכרתי אותך."
    פטר הושיט לה את כף ידו.
    “בהצלחה, גליה," אמר, לבו עדיין דופק. “את לא שוכחת מונית, כן? שעה שתים עשרה."
    נתן שמע את פטר חוזר. הוא לא שמע את הדלת נסגרת, אבל הבחין פתאום בקול צעדיו. יצא רק לכמה דקות וחזר. לאן הוא הלך? לזרוק את הזבל? נתן ניגש למטבח לבדוק את הפח. שקית האשפה עדיין היתה שם. הוא ניגש לדלת הבית והציץ בעינית אל חדר המדרגות, אולי שם ימצא את התשובה. חדר המדרגות היה מואר ושקט ונתן נמשך לצאת אליו. הרצפה היתה נקייה. בלי חול. מהיום שהתפרץ, השכנים מקפידים לנקות. משהו לא בסדר אתי, חשב. יש משהו לא טוב בדרך שבה אני חי. הסדר חשוב לי יותר מדי, הפרטיות, הרכוש. אני תוצר מצער של החברה שאני חי בה. כמה הייתי רוצה להיות פשוט, קליל, פחות מרוכז בעצמי.
    נתן צעד הלוך ושוב מחוץ לדלת דירתו. כמה הייתי רוצה להיות כמו פטר, חופשי בעולם, בלי דרכון, עובר אורח נטול שייכות ומטען, ככה, רק עם מזוודה קטנה וסט אחד של בגדים. לחיות בצורה כזאת אפילו שבוע אני לא מסוגל, אפילו לא יום. אני צריך את המוזיקה שלי, את צלחת האוכל שלי, את הכר. והרי העולם מלא במוזיקה, וגם בצלחות של אנשים טובים ובמצעים רכים לישון עליהם. הנה, הגברים ההודים עוזבים את בתיהם בגיל מבוגר, עוזבים את משפחותיהם ואת רכושם ויוצאים אל העולם עירומים כמעט לגמרי.
    נתן עצר את שיטוטיו המעגליים והתיישב על המדרגה. הוא הביט ברצפה הנקייה, הביט בשטיחונים לניגוב הרגליים, מונחים לפני כל דלת כמו במסדר. ארבע דירות, ארבעה שטיחונים לאצירת החול. גם בחול משליטים סדר.
    באחת עשרה בלילה היתה בבית דממה מוחלטת. נתן שכב ער במיטתו, בבגדיו, וקם. הלך לסלון בגרביו, נעמד לא רחוק מהספה ומפטר והקשיב. אין ספק, פטר ישן, נשימותיו קצובות ורגועות, שנתו עמוקה.
    נתן חזר לחדרו, הוציא מהארון את האפודה הכחולה ולבש אותה. שם כמה שטרות כסף בכיס מכנסיו והרים את הנעליים בידו. בצעדים חרישיים הלך בגרביו אל הדלת, סובב את המפתח בשקט מוחלט, פתח את הדלת (האזין: פטר לא התעורר, הוא די בטוח בזה), יצא וסגר את הדלת בדממה. הוא בחוץ. חופשי. הוא התיישב על המדרגה העליונה ונעל את נעליו, שרך את השרוכים. לא כל כך מאוחר בסך הכול, זו שעה שאנשים עוד מטיילים ברחובות, יושבים בבתי קפה, מבלים. אבל בבניין של נתן הכול שקט מאוד. הוא ירד בשקט במדרגות עד לקומת המקלט. שם, ליד דלת הכניסה עדיין מונחת השמיכה על הכיסא. הוא לקח את השמיכה ויצא לרחוב.
    באחת עשרה וחצי צלצל השעון המעורר. פטר התעורר ומיד כיבה אותו בבהלה. כשהלך לישון שם את השעון מתחת לכר כדי לחנוק את תקתוקו ואת הצלצול הצורם. בלי נוע שכב על הספה והקשיב. שום תזוזה לא הורגשה, לא נשמע שום רחש מחדרו של נתן. פטר קם בזהירות מהספה ושלח יד אל בגדיו. הוא השחיל לאט את רגליו למכנסיים, השתדל שלא יישמע רחש שפשוף העור בבד. אחר כך פשט את חולצת הטריקו ששימשה לו פיג'מה בכל השבועות האחרונים ולבש חולצת כפתורים. מעליה לבש את האפודה הכחולה שקיבל מנתן. הוא היה זהיר בתנועותיו. גרב לאט גרביים, נעל לאט את הנעליים שחיכו בצייתנות ליד הספה. בימים האחרונים התהלך בהן בבית כדי להתרגל אליהן וגם כדי להקנות להן מראה משומש. הוא לא ישתה כלום לפני שיצא וגם לא יצחצח שיניים. אי אפשר לעשות את כל הפעולות האלה, אם נתן יתעורר כל התוכנית הסודית תיחשף.
    למעשה קם מוקדם מדי. המונית תגיע רק בשתים עשרה, והמזוודה הקטנה כבר ארוזה בחפציו המעטים. הוא ישב בשקט על הספה וחיכה שהדקות יעברו. הוא קם וניסה לקפל בשקט את המצעים, אבל בדממה הזאת נשמע כל רשרוש כמו רעש גדול והוא שב והתיישב. את חולצת הטריקו של הפיג'מה הניח על הכר וחיכה. פתאום רכן אל המזוודה והוציא מתוכה דבר־מה. לאחר כמה דקות קם, ובזהירות הניח על הכוננית את הדיסק הבולגרי. אחר כך הרים את המזוודה הקטנה ויצא על קצות האצבעות מביתו של נתן.
    נהג המונית הקדים. הוא כבר חיכה למטה, נשען על מכוניתו ועישן.
    גם אני יוצאת החוצה עכשיו, מוציאה את עצמי בכוח מבין השורות. הנה, הדף מתנועע ורועד, הרווח בין שורה אחת לזו שאחריה מתרחב, וכמו מתוך שפתיים קפוצות מגיחה פדחת אדמונית, אחריה נגלים פנים מנומשות. צוואר דק מזדקר מעל לדף. זאת אני. לא צעירה במיוחד, לא זקנה. תתרשמו בעצמכם.
    אני יושבת כאן וכותבת. סביבי קירות עמוסי ספרים, כל ספרי ספרית פועלים מאז הקמתה בשנת 1939 נמצאים כאן, שמורים ומסודרים על פי מועד הוצאתם. הדלת פתוחה כדי לדלל את ריח הספרים המאובק. עם הזמן מצאתי מקום שאפשר לפתוח בו גם חלון. אני מפנה חצי מדף ושולחת יד לחלון הצר שמסתתר מאחוריו. בתחילת כל יום אני מורידה מהמדף את הספרים ובסוף כל יום מחזירה. אלה תמיד אותם ספרים. יש סביבי אישים רבים, מקוריים ומתורגמים: שלונסקי, בלו, שבתאי, בת־מרים, שמיר, נבוקוב, ויניקוט. הרוב גברים, אני מבחינה עכשיו. על המדפים שמאחורי מסודרים הספרים משנותיה הראשונות של ההוצאה, ועליהם, בגלל זווית הישיבה שלי, עיני לא משוטטות. מרקס ואנגלס ודאי נמצאים שם, אם כי מעולם לא טרחתי להסתובב ולבדוק.
    התחלתי לשבת כאן באביב, ואט־אט הגיע הקיץ. אין בחדר מזגן, והאוורור היחיד, כאמור, הוא דלת וחלון אחד צר מאחורי מדפי הספרים. לקראת סוף הקיץ הבאתי מאוורר, הוא עזר לי להעביר את הימים החמים. הצטערתי שלא עשיתי את זה קודם, אם כי מי יודע, אולי החום הכבד הוציא ממני משהו טוב.
    עכשיו כבר סתיו. הסיפור הזה עומד להיגמר, אני חשה בזה, זה מוזר. מוזרה גם הכתיבה בגוף ראשון שקפצה עלי פתאום, הרי איש לא ציפה שאופיע כאן פתאום, ודאי לא אני. בשתי ידי צרתי עולם סגור, שלם, עכשיו אני מחבלת בקסם. אין דבר, אנחנו לא נאיביים, הפוסט־מודרניזם כבר חשף את כל התחבולות, ואנחנו כולנו חניכיו המשוחררים. לכן אספר עכשיו על סבא שלי, שהיה הראשון (והיחיד) שקנה לי מחברת לכתיבה. הייתי אז בכיתה בי"ת או גימ"ל, קטנה בשנים אחדות מגילי בסיפור הבא:
    פעם, בחופש הגדול, סבא שלי לקח אותי לסרט. נסענו אז באוטובוס לקולנוע מקסים בתל אביב, שם שוכנת היום האוזן השלישית, מול דיזנגוף סנטר. הגענו לקולנוע, ובפתח, עוד לפני הקופות, עמד סדרן, בן גילו של סבי פחות או יותר, ושאל משהו. סבא שלי בתגובה לקח את כף ידי ומשך אותי משם. הלכנו סביב בית הקולנוע עד שהגענו לחצר אחורית: חלקת אדמה קטנה ובה עצים גבוהים. הסדרן, להפתעתי, עמד שם וחיכה לנו. סבא שלי הוציא מהכיס ארנק ושלף שטר, והסדרן נתן לו זוג כרטיסים. אחר כך נכנסנו לראות את הסרט. "טוּטסִי", עם דסטין הופמן.
    על העסקה שהתבצעה בסתר בחצר האחורית של בית הקולנוע לא דיברתי מעולם, לא עם סבא שלי ולא עם אף אחד אחר. רק כעבור שנים הבנתי איך לפרש אותה, מתוך מה שלימדו אותי החיים על רווחים קטנים ועל פרצות שבני אדם נדחקים בהן כדי לפצות את עצמם על הכנסותיהם הזעומות. למען האמת, הסרט "טוטסי" עצמו לימד אותי את הדבר הזה עוד באותו יום.
    אף פעם לא אוכל לדעת מה היה מערך השיקולים שעיבד סבי בראשו באותו רגע מול הסדרן; אינני זוכרת מה אמרו פניו של הסדרן, איך נשמע קולו, מה היתה תנוחת גופו, ואינני יודעת איך סבא שלי קרא ופירש את כל אלה; לא אדע איך שִקלל סיכון מול רווח, ואם המושגים “חסד" או “צדק" השתלבו במערך השיקולים שלו. ייתכן שסבא שלי התפתה בעיקר לתמריץ הכלכלי — כרטיסים מוזלים בחצר האחורית — אבל ייתכן גם שראה את הסדרן קשה היום, וכנציג החיים, כשגרירם — תפקיד שלו מינה את עצמו לרגע קט — רצה בטובו לגמול לו.
    “שמעת פעם על סילֵנד?" שאל מייקל.
    “על מה?"
    מייקל הוציא עט מהתיק שלו וכתב על קצה של מפית את המילה Sealand.
    “לא. מה זה?"
    “שם של מדינה."
    “לא שמעתי עליה," אמרה גליה.
    “זאת מיקרו־מדינה בים הצפוני לא רחוק מחופי אנגליה. המדינה הזאת נוסדה על ידי אנגלי אחד שקורא לעצמו רוי נסיך סילנד, ויש דגל, יש חוקה, יש מטבע, יש דרכון מיוחד."
    דרכון מיוחד, חושבת גליה. למה הוא מדבר על דרכונים, מישהו סיפר לו?
    “למה אתה רומז?" שאלה.
    “אני לא רומז, אני מספר לך על הריבונות הזאת סילנד. הגודל שלה הוא פחות משלושים מטרים רבועים והיא ממוקמת על איזה מתקן צבאי לשעבר באמצע הים."
    “רגע..." נזכרה, “נדמה לי שראיתי את זה בטלוויזיה: שני עמודי בטון ענקיים ועליהם איזה משטח."
    “נכון."
    “בחור צעיר עמד שם והתראיין."
    “זה הנסיך," אמר, “הנכד של רוי בייטס."
    “הוא גר שם?"
    “לפעמים. המקום הזה חשוב להם, הם נלחמים עליו. בשנות השבעים היתה פלישה של זרים, אפילו חטפו את הבן של רוי כבן ערובה. היתה התערבות בינלאומית בתקרית הזאת, גרמניה, בריטניה... פשוט לא ייאמן."
    “על מה הם נלחמים, על מתקן צבאי בגודל שלושים מטרים באמצע הים?"
    “הם נלחמים על הריבונות שלהם, על החירות. יבשה קטנה באמצע הים, והיא לא כפופה לשום ריבונות אחרת."
    גליה אחזה בספל הקפה. בשולחנות סביבם ישבו בני אדם שלא דיברו על נסיכות סילנד.
    “אז הם הקימו מקום עם חוקים משלהם," אמרה.
    “פתחו ערוץ פרטי," חייך.
    גליה הביטה בו וקירבה את הספל אל שפתיה. היא שתתה את הקפה בשתיקה.
    אישה נכנסה לבית הקפה עם כלבלב בזרועותיה וגליה עקבה אחריה במבטה.
    “יש להם אילן יוחסין של השושלת," אמר מייקל אחרי הפסקה ארוכה.
    “פרודיה על בית המלוכה האנגלי?" שאלה.
    “אולי גם."
    כשהזמינה חשבון פרצו בשולחן הסמוך בצחוק מתגלגל. שלוש נשים ישבו שם.
    האור סביבם דהה, הבניינים ברחוב האפירו לנגד עיניהם, כמו אמרו: עכשיו לנוח.
    בלילה גליה חלמה על תולעים ירוקות. בכל מקום שפנתה אליו בחלום ראתה כדורים ירוקים, קטנים ודביקים, שהתבקעו פתאום ולנגד עיניה צמחו והיו לתולעים ירוקות, שמשום־מה במקום לזחול על הארץ עמדו זקופות במקומן והתנודדו מצד לצד, כעשבים. כשהתעוררה עוד היתה שרויה כולה ברושם המגעיל של החלום, וכשנזכרה שהלילה פטר נסע, חשבה כי התולעים הירוקות הן שלוחות הפחד שלה מפני יומו הגדול ומפני מבצע שדה התעופה, שהושלכה אליו מרצונה. כשהניחה את כף רגלה היחפה על הרצפה, הופתעה רגע לגלות כמה היא חלקה ונטולת תולעים.
    משטחים שלמים שבהם התנודדו תולעים, נזכרה בבעתה. כל מקום שפנתה אליו היה מלא בתולעים הירוקות הרכרוכיות, שהבעת זלזול היתה על פניהן. עצם קיומה של הבעה על פני תולעת הוא דבר מפתיע, על אחת כמה וכמה הבעת זלזול. נדמה לה שבכל משך החלום היתה עסוקה בהימלטות, ועכשיו שמחה להימצא במיטתה ולחוש ברגלה את המרצפת הקרה והיציבה.
    היא נאנחה. אחר כך קמה וצעדה יחפה למטבח והרתיחה מים. בזמן שרתחו פרסה שתי פרוסות לחם לסנדוויץ' היומי. כמו תלמידיה, גם היא מביאה אתה סנדוויץ' לבית הספר.
    כשירדה במדרגות התעכבה מעט בקומה השנייה ליד דלתו של נתן כרמי. שום קול לא עלה מעבר לדלת, לא מוזיקה ולא רחש צעדים. כשתחזור מיום הלימודים תיכנס אליו ותראה מה שלומו, תבדוק אם שמע משהו מפטר.
    היא צעדה לבית הספר. השעה היתה עדיין מוקדמת והיא לא מיהרה. ביום הזה, כמו שהבטיחה לילדים, תמלא את חלקה בפרויקט האישי ותספר להם משהו על עצמה. היא נכנסה לחדר המורים הריק והתיישבה מול אחד השולחנות. דבר לא היה מונח לפניה, לא ספל קפה ולא ערמת בחינות. סתם ישבה וחיכתה לדבר־מה לא ידוע, פטפטה קצרות עם כל מי שנכנס. אבל כל מי שנכנס מיהר לצאת, כל אחד לענייניו.
    שיעור התחיל, שיעור נגמר, הכול התנהל ברצף שגרתי שכמעט הפתיע אותה. השעות חלפו, ההפסקות מוצו ונכתשו עד דק בשיחות, בצחוקים, אך גם בהרהורים שקטים.
    בשיעור האחרון עמדה שוב מול הכיתה. על הלוח הלבן הוקרנה תמונה ובה שדה גדול ובקצהו ילדה. הילדה היתה רחוקה ולא ראו בבירור את תווי פניה. בכל זאת היה אפשר להבחין בבגדיה המיושנים ובהטיית ראש מבוישת מעט.
    “זאת אני," אמרה גליה, “כשהייתי בערך בגילכם."
    הילדים הביטו בלוח ובחנו את התמונה בריכוז.
    “זאת באמת את?" שאלו. היו כמה שהבליעו צחקוקים נרגשים.
    “איזה בגדים לבשת? מכוערים!"
    “ששש..." היסה מישהו.
    “לא ממש רואים את הפנים שלך."
    “דווקא רואים. את מאוד דומה לעצמך."
    גליה חיכתה שההמולה תשכך.
    “הבאתי את התמונה הזאת כי מאוד אהבתי את השדה הזה כשהייתי קטנה. הוא היה מאחורי הבניין שלנו ותמיד ירדנו לשחק בו, יש לי ממנו הרבה זיכרונות."
    “עם מי שיחקת שם?" נזרקה שאלה.
    “עם אחי, עם החברים שלי, עם החברים שלו. בחורף היו צומחות שם חרציות, הן היו כל כך גבוהות וצפופות שיכולנו ללכת בתוכן וליצור מסדרונות צרים בין חומות של גבעולים. כל מי שרץ שם יצר שבילים חדשים. זה מוכר לכם?" שאלה בהיסוס.
    “זה היה כמו מבוך, היה אפשר להתחבא שם ולשחק שם שעות. נעלמנו במקום אחד והגחנו פתאום במקום אחר, היה אפשר לסלול שם בית שלם, עם חדרים. היה אפשר לבשל במטבח, לשכב לנוח בסלון, לריב בחדר השינה. באמת ככה שיחקנו, היו לנו כאילו בתים והלכנו לבקר אחד את השני. יצרנו שכונה שלמה. וברור שגם שיחקנו מחבואים, שעות אפשר היה לשחק שם מחבואים."
    היא נעצרה. הילדים הקשיבו לקולה ועיניהם על התמונה. הם דמיינו את הילדות הזאת בין החרציות, ילדות קסומה מזמן רחוק וממקום אחר. דנה נעצה את עיניה בגליה.
    “יום אחד," המשיכה גליה, “תקעו בשדה שלט פח גדול שהיה עליו ציור של בניין רב־קומות עם מרפסות שמש. גם טרקטור הגיע יום אחד וחנה שם, בקצה השדה. הבנו שעומדים לבנות בניין גדול בשדה שלנו. הטרקטור עמד שם כמה ימים ולא זז. יום אחד אח שלי אמר: ‘בואי, חייבים להציל את הצבים.' הלכנו לשדה. לא היו חרציות אז, היה קיץ, הכול היה חשוף, אבל לא מצאנו שום צב. כשהיינו משחקים בשדה, מדי פעם היינו מוצאים צב, מרימים אותו, מלטפים אותו ומחזירים אותו למקום. הם היו נורא נחמדים, הצבים האלה. כשהרמנו אותם הם בכלל לא התכנסו בתוך השריון שלהם, אלא השאירו את הראש בחוץ ועשו תנועות עם הרגליים, כאילו הם מפדלים על אופניים דמיוניים."
    הילדים צחקו.
    “אם הצבים היו יכולים לרוץ, הם בטח היו הופכים להיות חלק מהחבורה שלנו," גליה חייכה. “בגלל זה דאגנו להם. מה יהיה אם הטרקטור יתחיל לעבוד פתאום? במשך כמה ימים היינו חוזרים מבית הספר, אחי ואני, והולכים ישר לשדה לחפש אותם. זה היה מוזר, כי לא מצאנו שום צב. עד שיום אחד כשהלכנו בשדה ראיתי איך העיניים של אח שלי נהיות רטובות, הוא הלך וצעק: ‘בואו, צבים, בואו, אני אציל אתכם.' הוא גדול ממני בשנתיים והבין דברים שאני לא הבנתי, ואני זוכרת איך הוא הלך וקרא: ‘הכף של הטרקטור תרסק לכם את השריון. האדמה תחנוק אתכם בלי אוויר.' התחילו לרדת לו דמעות על הלחיים והוא ממש התחנן: ‘בואו, נו!' ואתם יודעים מה? הם באו. באותו יום אספנו אולי שישה או שבעה צבים. שמנו אותם בארגז קרטון והרגליים הקשות שלהם שרטו ורשרשו שם. הם ניסו ללכת ולטפס אחד על השני. אחר כך אח שלי ואני הרמנו את הקופסה בזהירות, כל אחד תפס צד, ויחד הלכנו למקום אחר, מוגן יותר, כדי לשחרר את הצבים."
    • נגה אלבלך
      צילום: טל מולכו
    • נגה אלבלך

      נגה אלבלך (1971), היא סופרת ועורכת ישראלית.

      נגה אלבלך נולדה וגדלה בפתח תקווה. סיימה לימודי תואר ראשון בכלכלה, סטטיסטיקה וחקר ביצועים, ולימודי תואר שני בכלכלה באוניברסיטת תל אביב. עבדה כעשר שנים כאנליסטית בתחום האשראי ובתחום שוק ההון במוסדות בנקאיים שונים.
      בשנת 2005 פנתה ללימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב. במהלך לימודיה החלה לעבוד בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובארכיוני הסופרים של מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב. באותה עת פרסמה את סיפוריה הקצרים הראשונים בכתבי העת "עיתון 77" ו"מטעם". את עבודת המוסמך בספרות כתבה על הסיפור "בגנים" מאת אורי ניסן גנסין בהנחיית פרופ' אבנר הולצמן.
      במסגרת עבודתה בהוצאת הקיבוץ המאוחד היא עורכת בשיתוף עם אברם קנטור את סדרת "ספרית פועלים – סיפורת". ערכה קובצי סיפורים ותרגומים של הסופרים רוברט ואלזר, דיוויד פוסטר וואלאס, חרבראנד באקר, ארנון גרונברג, לאוניד פקרובסקי, אורי ניסן גנסין, ויקטור דרגונסקי ועוד.
      זוכת פרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע"א (כתב היד הזוכה "כשהחלטתי להיות קטנה" ראה אור כעבור שנתיים בשם "הדחיפה"). ספרה "ספונג'ה וסיפורים קצרים ראה אור בהוצאת אינדיבוק. ספרה "אלי פורש כנפיים" נכלל במצעד הספרים של משרד החינוך לשנת תשע"א.