הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סיינט + 1
  • סיינט + 1
    קייטי אוונס | תרגום: עמית פרדס
    בוקטיק | ינואר 2019 | רומן אירוטי | 369 עמ' מודפסים
    סיינט #2
     
    ספר שני בסדרת "סיינט" החדשה והסקסית מאת מחברת רבי המכר קייטי אוונס
     
    קירבה צמודה כל כך לרווק הלוהט ביותר בשיקגו עלולה לגרום לאישה להיכוות.
     
    מיליארדר פלייבוי? יש.
     
    איש עסקים חסר רחמים? יש.
     
    חוטא מושלם? יש.
     
    מלקולם סיינט היה משימה. עבודה. כל עיתונאי היה הורג כדי להתקרב לגבר היפהפה והקשה הזה, אך אני הייתי זאת שנשלחה כדי לחשוף את היזם הלוהט ביותר של שיקגו. התכוונתי לחשוף אותו - ללמוד את מחשבותיו, את סודותיו, את אורח חייו - ואז להשלים את משימתי ולהסתלק. אך ליבי השתלט על ראשי והתאהבתי - חזק.
     
    במשך זמן מה, הפלייבוי הזה היה שלי. אך אומרים שכל דבר טוב חייב להיגמר ...
     
    איך אני יכולה להוכיח לגבר שאינו בוטח באיש, שאני ראויה להיות בת זוגו הקבועה?
     
    **********
     
    "אינטנסיבי, שובה לב ורומנטי להפליא."
     
    The Reading Cafe—
     
    "... סיינט הוא זן חדש לגמרי, ואתם תשמחו כל כך שיש לגברת קייטי אוונס דמיון כה נדיב!"
     
    Romance Addict Book Blog—
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • לחשוף את מלקולם סיינט
    מאת ר. ליווינגסטון
     
     
    אספר לכם סיפור. סיפור שהצליח לפרק אותי לחתיכות לגמרי. סיפור שהחזיר אותי לחיים. סיפור שגרם לי לבכות, לצחוק, לצרוח, לחייך ואז לבכות שוב. סיפור שאני מספרת לעצמי שוב ושוב ושוב עד שחרטתי בזכרוני כל חיוך, כל מילה, כל מחשבה. סיפור שאני מקווה שיישאר איתי לעד.
    הסיפור מתחיל בכתבה הזאת. זה התחיל בבוקר שגרתי באדג'. בוקר שיביא לי הזדמנות גדולה: לכתוב כתבת פרופיל על מלקולם קייל לוגאן פרסטון סיינט. אני לא צריכה לערוך לכם היכרות עם האיש הזה. פלייבוי, מיליארדר, רודף שמלות אהוב, מקור לשמועות רבות. הכתבה הזאת תפתח לי דלתות רבות ותיתן לי, עיתונאית צעירה ורעבה, קוֹל.
    צללתי פנימה והצלחתי להשיג ריאיון עם מלקולם סיינט כדי לשוחח על אינטרפייס (מחסל הפייסבוק המדהים שלו) ועל הפופולריות המיידית שלה זכה. כיוון שהייתי אחוזת אובססיה לגבי סיינט, כמו כל העיר במשך שנים, החשבתי את עצמי לבת מזל שקיבלתי את המשימה הזאת.
    הייתי ממוקדת כל כך בלחשוף את מלקולם סיינט, שהורדתי את המגננות שלי ולא הייתי מודעת לכך שככול שהוא נפתח, הוא בעצם חשף אותי לעצמי. דברים שאף פעם לא רציתי היו פתאום כל מה שרציתי. הייתי נחושה לגלות עוד על האיש הזה. על התעלומה הזאת. מדוע הוא סגור כל כך? מדוע שום דבר אף פעם לא מספק אותו? כעבור זמן קצר גיליתי שהוא לא מדבר הרבה, אבל מדבר מדויק. איש של מעשים. אמרתי לעצמי, שכל טיפת מידע שצדתי הייתה למען הכתבה הזאת, אבל המידע שאליו השתוקקתי היה עליי.
    רציתי לדעת הכול. רציתי לנשום אותו. לחיות אותו.
    אבל מה שהיה הכי לא צפוי זה שסיינט התחיל לחזר אחריי. בכנות. בהתלהבות. ובחוסר רחמים. לא האמנתי שהוא באמת יכול להתעניין בי. מעולם לא חיזרו אחריי כך. מעולם לא הסתקרנתי כך. מעולם לא הרגשתי כל כך מחוברת למשהו, למישהו.
    לא ציפיתי שהסיפור שלי ישתנה, אבל הוא השתנה. לסיפורים יש נטייה כזאת. אתה יוצא לחפש משהו וחוזר עם משהו שונה לחלוטין. לא חיפשתי להתאהב, לא תכננתי לאבד את דעתי ואת השכל הישר שלי בגלל זוג העיניים הירוקות והיפהפיות ביותר שאי פעם ראיתי. לא רציתי להשתגע מרוב תשוקה. אבל בסופו של דבר, מצאתי חלק קטן של נשמתי, חלק קטן שלא היה באמת כה קטן: בגובה מטר שמונים פלוס עם כתפיים ברוחב מטר, ידיים גדולות פי שתיים משלי, עיניים ירוקות, שיער כהה ואיש חכם, שאפתן, טוב לב, נדיב, חזק, סקסי, שכבש אותי לחלוטין.
    אני מתחרטת ששיקרתי, הן לעצמי והן לו. אני מתחרטת שלא היה לי הניסיון לזהות את מה שחשתי ברגע שחשתי אותו. אני מתחרטת שלא התענגתי עוד יותר על כל רגע שהיה לי איתו, כי אני מוקירה את הרגעים האלה יותר מכול.
    אבל אני לא מתחרטת על הסיפור הזה. הסיפור שלו. הסיפור שלי. הסיפור שלנו.
    אעשה הכול שוב בשביל עוד רגע איתו. אעשה איתו הכול שוב. אזנק בעיוורון באוויר, אפילו אם יהיה רק 0.01 אחוז של סיכוי שהוא יהיה שם, מחכה לתפוס אותי.
     
     
    פרק 1
     
    ארבעה שבועות
     
    אף פעם לא הייתי כל כך מלאת תקווה כפי שהייתי כשנכנסתי למעלית הזכוכית המבריקה בבניין המשרדים של M4. כמה עובדים עולים איתי וממלמלים זה לזה ואליי דברי שלום שטחיים. אני חושבת שהפה שלי יצא לחופשה משום שאני לא מצליחה לאלץ אותו לדבר. אבל אני מחייכת בתגובה – חיוך מתוח. מתוח אך מלא תקווה, בהחלט מלא תקווה. חבריי למעלית יוצאים בקומות שלהם ואני נשארת לבד ועולה לקומת המנהלים.
    אליו.
    אל האיש שאני אוהבת.
    גופי בוער. דמי פועם – דמי גועש – ירכיי רועדות. אני מרגישה כאילו בטני מלאה ברעידות אדמה קטנות שפשוט לא מפסיקות, והן הופכות לסערה כשאני שומעת את המעלית מצלצלת לאות שהגענו לקומה שלו.
    כשאני יוצאת, אני בנירוונה תאגידית, מוקפת בכרום חלק וזכוכית מצוחצחת ורצפות שיש ואבן גיר. אבל אני בקושי מצליחה לראות משהו מלבד דלתות הזכוכית החלביות הגבוהות והמאיימות בקצה השני של החדר.
    משני צידי הדלת יש שני שולחנות עבודה חלקים ומעוצבים, ארבעה בסך הכול.
    מאחורי השולחנות האלה יש ארבע נשים בחליפות זהות בצבעי שחור-לבן. הן יושבות מאחורי שולחנות עץ האלון המבריקים שלהן ועובדות בשקט מאחורי מסכי מחשב שטוחים.
    אחת מהן, קתרין ה. יוליסס בת הארבעים – יד ימינו של האיש שהוא הבעלים של כל סנטימטר מהבניין הזה – מפסיקה את מה שהיא עושה כשהיא רואה אותי. היא מרימה גבה, ונראית בעת ובעונה אחת גם מתוחה וגם כמי שהוקל לה כשהיא מרימה את הטלפון שעל השולחן ומהמהמת בשקט את שמי לתוכו.
    אני. לא. נושמת.
    אבל קתרין לא מחסירה פעימה כשהיא מסמנת לי לגשת לדלתות הזכוכית החלביות הענקיות – הדלתות המאיימות האלה – שמובילות למאורתו של האיש החזק ביותר בשיקגו.
    האיש בעל ההשפעה החזקה ביותר עליי.
    חיכיתי לרגע הזה במשך ארבעה שבועות. זה מה שרציתי כשהשארתי לו אלף הודעות בטלפון וכשכתבתי לו אלף הודעות אחרות שלא שלחתי. רציתי לראות אותו.
    רציתי שהוא ירצה לראות אותי.
    אבל כשאני מכריחה את עצמי לפסוע קדימה, אני אפילו לא יודעת אם יש לי כוח לעמוד בפניו ולהביט בעיניו אחרי מה שעשיתי.
    עצביי מרוטים מרוב חרדה וציפייה ותקווה – כן, תקווה, קטנה אך זוהרת, על אף שאני רועדת כמו עלה נידף.
    קתרין פותחת את הדלת לרווחה ואני נאבקת להחזיק את ראשי זקוף ולפסוע לתוך משרדו.
    כעבור שני צעדים, אני שומעת את דלתות הזכוכית נסגרות מאחוריי וכל מערכות גופי קופאות מול מראהו המוכר של המשרד היפה ביותר שאי פעם הייתי בו.
    משרדו עשוי משטחי שיש וכרום רחבים, תקרות גבוהות וחלונות אינסופיים המשתרעים מהרצפה עד לתקרה.
    והוא שם. במרכז המשרד. במרכז עולמי.
    הוא פוסע ליד החלון ומדבר לתוך אוזניות בקול נמוך מאוד – הקול שהוא משתמש בו כשהוא עצבני רצח. אני מצליחה לשמוע רק את המילים... צריך להיות מת כדי לתת לה ליפול לתוך הידיים שלו...
    הוא מנתק, וכאילו הוא חש אותי בחדר הוא מסובב את ראשו. עיניו מתלקחות כשהוא רואה אותי. עיניו הירוקות.
    עיניים ירוקות יפהפיות מוכרות עד כאב.
    הוא שואף אוויר באיטיות רבה, חזהו מתרחב, אגרופיו מתהדקים מעט לצידי גופו כשהוא מביט בי.
    אני מביטה בו בחזרה.
    מלקולם קייל פרסטון לוגן סיינט.
    הרגע נכנסתי לעין הסערה העוצמתית ביותר בחיי. לא. לא סערה. הוריקן.
    לא ראיתי אותו במשך ארבעה שבועות והוא נראה בדיוק כפי שאני זוכרת. גדול מהחיים ומפתה עוד יותר מתמיד.
    היום פניו המרהיבות מגולחות למשעי ושפתיו החושניות נראות מלאות עד כאב. אני כמעט מרגישה אותן כנגד שפתיי.
    מטר שמונים פלוס של עוצמה גברית מבוקרת ניצבים לפניי, בחליפה שחורה מושלמת ועניבה הורסת. הוא השטן בכבודו ובעצמו, לבוש בארמני; חזק, עם לסת רבועה, שיער כהה מבריק ועיניים חודרות.
    יש לו את העיניים הטובות ביותר.
    הן נוצצות בחוסר רחמים כשהוא מקנטר אותי, וכשהוא לא מקנטר אותי, הן מסתוריות וחתומות, אומדות ואינטליגנטיות, גורמות לי לנחש על מה הוא חושב.
    אבל שכחתי כמה קרות העיניים האלה היו פעם. קרח ירוק מביט בי כעת. כל שבבי הקרח בעיניים האלה זוהרים כמו שברי יהלומים.
    הוא חושק את לסתו וזורק את האוזניות הצידה.
    הוא נראה נגיש בערך כמו קיר. חולצתו הלבנה נמתחת על שריריו, נצמדת לעורו כמו גרופית. אבל אני יודעת שהוא לא קיר. מעולם לא רציתי לזרוק את עצמי על קיר כפי שאני רוצה לזרוק את עצמי עליו כעת.
    הוא פוסע לעברי. כל צעד שלו גורם לליבי לדפוק בחוזקה כשהוא נע באופן שקט ובטוח, כאילו הוא אומר שהעולם שייך לו.
    הוא עוצר במרחק כמה מטרים ממני ותוחב את ידיו לתוך כיסי מכנסיו, והוא נראה פתאום גדול כל כך והוא מריח טוב כל כך. עיניי יורדות לעניבה שלו ולהבת התקווה הזעירה שליוותה אותי לכאן מתחילה להבהב בספקנות.
    "מלקולם..." אני מתחילה.
    "עדיף סיינט," הוא אומר בשקט.
    נשימתי נעתקת למשמע דבריו.
    אני מחכה שהוא יגיד משהו, שיגיד לי איזו גרועה אני, וכואבת כשהוא לא אומר דבר. במקום זה אני שומעת קול מהדלת.
    "מר סיינט," קתרין מכריזה. "סטנפורד מריק כאן."
    "תודה." אני שומעת את קולו השקט והעוצמתי של סיינט ורטט לא צפוי חולף במורד גבי.
    אני בוהה במבוכה ברצפת השיש המבריקה. הנעליים שלי... נעלתי נעליים שחשבתי שיגרמו לי להיראות יפה. אלוהים, לא נראה לי שהוא הבחין או שהוא בכלל מעוניין.
    "רייצ'ל, זה סטנפורד מריק ממשאבי אנוש."
    לחיי מתלהטות כשאני שומעת אותו אומר את שמי. אני עדיין לא יכולה להביט בעיניו. במקום זה אני מתמקדת בלחיצת ידו של סטנפורד מריק.
    מריק הוא גבר בעל גובה ממוצע, עם חיוך ידידותי ונוכחות רגועה שכמעט נבלעת על ידי נוכחותו של סיינט.
    "נעים להכיר, מיס ליווינגסטון," הוא אומר.
    אני שומעת צליל של כיסא שנמשך החוצה, וברכיי נדמות למים כשאני שומעת שוב את קולו של סיינט. "שבי," הוא אומר, קולו נמוך.
    אני נעה כדי לציית לו ועדיין נמנעת ממבטו כשאני מתיישבת.
    בזמן שקתרין מסתובבת במשרד, מוזגת קפה ומגישה כיבוד, אני מביטה בו מזווית העין.
    הוא פותח את כפתור הז'קט שלו ומתיישב במרכז ספת עור ארוכה בצבע שמנת, היישר מול כיסאי.
    הוא נראה אפל כל כך בחליפה הכהה הזאת.
    אפל כל כך כנגד אור השמש והספה הבהירה.
    "מר סיינט, תרצה שאמשיך או שאתה רוצה לדבר?" שואל מריק.
    הוא לא מסיר ממני את עיניו.
    "מר סיינט?"
    הוא מתקדר מעט כשהוא מבין שלא הקשיב אלא רק הביט בי ועונה, "כן."
    הוא נשען אחורה ומותח את זרועותיו על מסעד הספה. אני מרגישה שעיניו נוגעות בי כשמריק מוציא תיקים וניירת מתיקייה בזמן שאני יושבת בנוקשות בכיסאי.
    השדה האנרגטי של סיינט גדול כל כך ושתלטני וחתום כל כך היום. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא: אתה שונא אותי, חוטא שלי?
    "כמה זמן את עובדת באדג', מיס ליווינגסטון?" שואל האיש שלו.
    אני מהססת ומבחינה בזמזום האיטי של הסלולרי של סיינט, המונח לידו על הספה. הוא שולח יד כדי לכבות אותו ואגודלו מחליק במהירות על המסך.
    זווית פי מעקצצת באופן לא צפוי.
    אני נעה בכיסאי. "כמה שנים," אני עונה.
    "בת יחידה, אם אני לא טועה?"
    "אתה לא טועה."
    "כתוב כאן שזכית בפרס CJA לפרשנות בשנה שעברה?"
    "כן. אני..." אני מחפשת מילה מבעד לכל ה"אני מצטערת" ו"אני אוהבת אותך" ששוהים בחזית מוחי כרגע. "ממש לא ציפיתי שאפילו יביאו אותי בחשבון."
    סיינט נע באיטיות במושבו ומקפל את ידו המתוחה, מעביר את כרית אגודלו על שפתו התחתונה, בוחן אותי במבט שמבהיק מאינטליגנציה וסוקר אותי בדממה.
    "אני רואה כאן שהתחלת לעבוד באדג' עוד לפני שסיימת את הלימודים בנורת'ווסטרן, זה נכון?" ממשיך מריק.
    "למעשה, כן." אני מושכת בשרוול הסוודר שלי ומנסה למקד את תשומת ליבי בשאלותיו.
    מזווית עיני, אני עדיין מודעת למה שהוא עושה, החוטא שלי. איך הוא לוגם מכוס המים שלו, איך אצבעותיו מתהדקות סביב הכוס.
    שערו הכהה, צורת חצי הסהר של ריסיו והאופן שבו הם ממסגרים את עיניו. שפתיו. כל כך לא מחייכות. עיניו, כל כך לא נוצצות.
    אני מפנה את ראשי כדי להביט בו ונראה כאילו הוא חיכה שאסתובב.
    הוא נועץ בי מבט שחודר עמוק כל כך לתוכי, כמו שרק הוא יכול, וירוק הופך לכל עולמי. עולם שהוא קרח ירוק, קפוא וטהור, שלא ניתן לגעת בו, שלא ניתן לשבור אותו.
    משהו קר כל כך לא אמור לגרום לי להרגיש חום עז כל כך. אבל יש חום בקרח. קרח צורב לא פחות מחום.
    "מצטערת, איבדתי ריכוז." אני מנתקת את עיניי ממנו.
    מבולבלת, אני נעה בכיסאי ומביטה במריק. האיש נועץ בי מבט משונה, מהול במעט רחמים. יש תנועה קלה מכיוונו של סיינט כשהוא מניע את כתפיו על הספה כדי להתמקם טוב יותר מול מריק, ואני מבחינה שסיינט נועץ במריק מבט אפל אך מרוסן של חוסר שביעות רצון.
    "בוא נפסיק עם השטויות, מריק."
    "כמובן, מר סיינט."
    הו, אלוהים. העובדה שסיינט הבחין שהאיש שלו מלחיץ אותי גורמת לי להסמיק פי עשרה.
    "מיס ליווינגסטון," מריק מתחיל שוב ועוצר כאילו הוא מתכוון לומר משהו ענק. "מר סיינט מעוניין להרחיב את השירותים שאנחנו מציעים למנויי אינטרפייס. אנחנו מציעים תוכן רענן ממקורות ספציפיים, בעיקר קבוצה של עיתונאים, בעלי טורים, וכתבים צעירים שאנחנו מתכננים להעסיק."
    אינטרפייס. היוזמה החדשה שלו. שגדלה כמו מפלצת – חברה חזקה שאי אפשר היה להתעלם ממנה והתרחבותה שברה את כל מחסומי הטכנולוגיה והשוק. אני לא מופתעת שסיינט לוקח את החברה לשלב הבא. זה צעד גאוני של איש עסקים מוערך, וצעד הגיוני לחברה שלא מכבר נכנסה לרשימת עשרת המקומות שבהם כדאי לעבוד.
    "אני מתה על זה, מלקולם. אני מתה על הרעיון," אני אומרת לו.
    הו, אלוהים!
    יכול להיות שהרגע קראתי לו מלקולם?
    נראה שאני מפתיעה אותו. לשבריר שנייה, צל חולף בעיניו. כאילו סערה משתוללת בתוכו... אך כעבור רגע הוא מצליח להרגיע אותה.
    "נפלא לשמוע," אומר מריק. "למר סיינט יש עין לכישרון, כפי שאת יודעת, מיס ליווינגסטון. והוא רוצה שיהיה ברור מאוד שהוא מתכוון להביא אותך לעבוד כאן."
    סיינט לא מסיר ממני את עיניו בזמן שמריק מדבר. הוא מתבונן בי כשהלם מחליף את החיוך שעל פניי. "אתה מציע לי עבודה?"
    "כן." מריק הוא זה שעונה. "בהחלט, מיס ליווינגסטון. עבודה ב-M4."
    אני בהלם כל כך שאני מוכת אלם.
    אני בוהה בחיקי בזמן שאני מפנימה את מה ששמעתי.
    סיינט לא רצה לדבר איתי.
    אני בקושי מעניינת אותו.
    הוא התקשר אליי אחרי ארבעה שבועות בשביל זה.
    אני מרימה את מבטי אליו וברגע שמבטינו מצטלבים, אני מרגישה זעזוע חולף בכל גופי. אני מרגישה את זה כמו זרם חשמלי. אני מכריחה את עצמי להשאיר את מבטי על פניו, החתומות באופן לא ייאמן ומנסה לשמור על קול יציב. "הדבר האחרון שציפיתי זה שתציע לי משרה. זה כל מה שאתה רוצה ממני?"
    הוא רוכן קדימה בתנועה חדה, מרפקיו על ברכיו, מבטו לא עוזב אותי. "אני רוצה שתיקחי את זה."
    אה.
    אלוהים.
    הוא נשמע תקיף כפי שנשמע כשהכריז עליי דיבס בלילה ההוא...
    פקעת נקשרת בבטני ואני קורעת את עיניי ממנו ובוהה לרגע מחוץ לחלון. אני רוצה לקרוא לו מלקולם, אבל אני מבינה שהוא כבר לא מלקולם בשבילי. הוא אפילו לא סיינט, שקנטר אותי בחוסר רחמים עד שנכנעתי. זה מלקולם סיינט. שמביט בי כאילו מעולם לא אחז אותי בזרועותיו.
    "אתה יודע שאני לא יכולה לעזוב את העבודה שלי," אני פונה אליו.
    הוא לא נראה מוטרד. "תנקבי בסכום שלך ונשלם לך."
    אני מנידה את ראשי בצחוק קטן של אי אמון ומשפשפת את רקותיי.
    "מריק." זה הדבר היחיד שהוא אומר.
    ומריק ממשיך מיד.
    ישיבתו הדרוכה של מריק מהווה ניגוד אדיר לדמותו השרועה בנינוחות של סיינט כשהוא מסביר: "כפי שאמרתי, אנחנו נציע חדשות למנויים שלנו, וזה זמן רב שמר סיינט מעריך את קולך. הוא מעריך את הכנות ואת נקודות המבט שלך."
    פניי נצבעים באדום לוהט. "תודה. זה ממש מחמיא לי," אני אומרת. "אבל יש רק תשובה אחת," אני מוסיפה חסרת נשימה, "וכבר נתתי לך אותה."
    מר מריק ממשיך כשסיינט מעיף בו מבט. "זאת הצעת העבודה ונצטרך תשובה חיובית או שלילית בתוך שבוע."
    הוא מניח ניירות על השולחן.
    אני בוהה בהם מבלי שאני מצליחה לעכל ולהבין למה הכוונה.
    "למה אתה עושה את זה?" אני שואלת.
    "כי אני יכול." סיינט נועץ בי מבט יציב ואינטנסיבי, אפילו אגבי. "אני יכול להציע לך כאן יותר מהמקום שבו את עובדת עכשיו."
    הוא לא זע. הוא לגמרי דומם. אבל הוא הרגע סחרר את עולמי בצורה אדירה.
    "קחי את הניירות, רייצ'ל," הוא אומר.
    "אני... לא רוצה."
    "תחשבי על זה. תקראי אותם לפני שאת אומרת לא."
    אנחנו בוהים זה בזה קצת יותר מדי זמן.
    הוא נעמד בחן של חתול שמותח את איבריו. מלקולם קייל פרסטון לוגן סיינט. מנכ"ל התאגיד החזק ביותר בעיר. מושא האובססיה של נשים. חמקן כמו כוכב שביט. קשוח ואכזרי. "האנשים שלי יצרו איתך קשר עד סוף השבוע."
    אני תוהה לפתע אם האיש הזה אי פעם יפסיק להפתיע אותי. אני ממש מעריכה את שלוות הנפש שלו. אני מעריכה בו המון דברים. אם חשבתי לרגע שנוכל להגיע להסכמה בינינו, טעיתי. סיינט לא יבזבז את זמנו על זה. הוא עסוק מדי בהגשמת שאיפותיו הבלתי נגמרות, בכיבוש העולם.
    ואני? אני פשוט מנסה לשקם את עולמי ולאסוף את השברים.
    אני נושמת עמוקות ואוספת בשקט את הניירות. אני לוקחת אותם ולא אומרת שלום או תודה או שום דבר. רק צליל נעליי על הרצפה נשמע באוזניי כשאני הולכת.
    אני פותחת את הדלת ולא יכולה שלא להגניב מבט אחד אחרון לתוך משרדו. אני רואה אותו רוכן קדימה על הספה, ידיו על ברכיו, נושף ומעביר יד על פניו.
    "אתה צריך ממני עוד משהו, מר סיינט?" שואל מריק בקול שכמעט מתחנן לעבודה נוספת.
    כשסיינט מרים את ראשו, הוא תופס אותי מביטה בו. אנחנו קופאים ופשוט נועצים מבט זה בזה. הוא מתבונן בי בזהירות ואני שולחת לו מבט מלא בכל החרטה שאני חשה. אני רוצה להגיד לו כל כך הרבה דברים, אבל אני הולכת, וכל מילותיי משתתקות כשאני סוגרת את הדלת מאחוריי.
    העוזרות שלו צופות בי כשאני עוזבת.
    אני נכנסת בדממה למעלית ובוהה בהשתקפות שלי בדלתות הפלדה כשאני יורדת ללובי. אני מניחה שאני נראית יפה, שערי פזור, בגדיי רכים ונשיים. אבל כשאני בוהה לתוך עיניי, אני נראית כל כך אבודה שאני רוצה לצלול פנימה כדי למצוא את עצמי.
    אני מבינה שאהבה משתנה תמיד, כמו השמיים או כמו האוקיינוס: תמיד שם, אבל לא תמיד שטופת שמש או בהירה או רגועה.
    אני עוצרת מונית בחוץ, וכשאנחנו מתחילים לנסוע אני מסתובבת לרגע ובוהה בחזית הזכוכית היפהפייה של M4. אצילית כל כך. בלתי חדירה כל כך, אני חושבת עד שהטלפון שלי מתחיל לזמזם.
     
    מה קרה?!
    התנשקתם והתפייסתם?!
    ספרי לנו! ווין עוזבת בעוד שלוש דקות ורוצה לדעת.
    הוא קרא את הכתבה שלך? היא המיסה אותו?
    אני קוראת את ההודעות של ג'ינה ואפילו לא מצליחה לגייס את האנרגיה לסמס בחזרה כשהמונית משתלבת בתנועה.
    "לאן?" שואל נהג המונית.
    "פשוט תיסע קצת, בבקשה."
    אני מביטה החוצה אל שיקגו, עיר שאני אוהבת ושמפחידה אותי משום שאני אף פעם לא מרגישה ממש בטוחה בה. הכול נראה אותו דבר. שיקגו עדיין שוקקת ושטופת רוחות, מחשמלת, מודרנית, נפלאה ולא בטוחה. זו אותה עיר שהתגוררתי בה כל חיי.
    העיר לא השתנתה. אני זאת שהשתניתי.
    כמו אלפי נשים לפניי, התאהבתי ברווק המיליארדר האהוב ביותר בעיר.
    וכעת, לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי.
    אחרי מה שקרה, הוא מעולם לא יהיה שלי, בדיוק כפי שתמיד פחדתי.
    • קייטי אוונס
    • קייטי אוונס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סיינט
    • גברת סיינט
    • האדון
    • כאילו אין מחר
    • חטאיו של הקדוש 2 - כאוס
    • סמיך ממים
    • הזמנה אחרונה
    • טרילוגיית שוגר 2 - שוגר ראש
    • יופי מלוכלך 2 - אהבה
    • יופי מלוכלך 1 - שקרים
    • מלכודת נישואים- נשואים למיליארדר: ספר 2
    • בוערת 1