הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סיינט
  • סיינט
    קייטי אוונס | תרגום: עמית פרדס
    בוקטיק | ינואר 2019 | רומן אירוטי | 383 עמ' מודפסים

    סיינט #1

     

    הספר הראשון בסדרת "סיינט"
     
    האם אוכל לחשוף את הרווק הלוהט ביותר של שיקגו - בלי שהוא יחשוף אותי?
     
    זאת הייתה הכתבה שחיכיתי לה כל חיי: דיוקן חושפני של מלקולם קייל פרסטון לוגן סיינט. אל תיתנו לשם משפחתו לשטות בכם. אין באיש הזה שום דבר קדוש. היזם הלוהט ביותר ששיקגו אי פעם הכירה, גבר שבגברים, עם יותר מדי כסף ויותר מדי נשים שמתחרות על תשומת ליבו.
     
    מסתורי. מיוחס. אגדי. העיתונות הקיפה אותו כל חייו וחיפשה פיסות מידע כדי לגלות אם חייו הקסומים הם אמיתיים, או מראית עין ושקרים של המדיה החברתית. מאז הפך למרכז העניינים, סודותיו היו שלו ורק שלו.
     
    וכאן אני נכנסתי.
     
    קיבלתי משימה לחקור את סיינט. לחשוף את אישיותו החמקמקה. הייתי נחושה להפוך את המשימה הזאת לכתבה שתשנה את הקריירה שלי. אך מעולם לא שיערתי שהוא ישנה את חיי.
     
    אני מתחילה לתהות אם אני זו שחושפת אותו ... או שמא הוא זה שחושף אותי.
     
    מה קורה כאשר איש ושמו סיינט גורם לך לרצות לחטוא?
     
     
     
    ********
     
     
     
    "זאת ההתמכרות הבאה שלכם. סיפור אהבה לוהט, דקדנטי, עדין, שבגללו לא עצמתי עין כל הלילה. אני מכריזה דיבס על סיינט!" – סילביה דיי, מקום ראשון ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס"
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39 23.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    משרת החלומות
     
    נכנסתי הבוקר למשרדה של הלן, בטוחה שהיא מתכוונת לפטר אותי. זה לא באמת התפקיד של הבוסית שלי לפטר אותי אלא התפקיד של משאבי אנוש, אבל מחלקת משאבי אנוש קוצצה. אדג', המגזין שאני אוהבת וכותבת לו מאז שסיימתי את לימודיי בקולג', נמצא במצב כלכלי גרוע.
    אחרי שלושה צעדים לתוך החדר הצפוף המלא בערֵמות מגזינים ישנים, שלנו ושל המתחרים שלנו, ארוחת הבוקר שלי – קפה עם שתי כפיות סוכר וטוסט מקמח מלא עם ריבת תות – הפכה לאבן בקיבה שלי. בלי אפילו להרים מבט מהתיקייה שבידה, הלן מסמנת לי לשבת בכיסא שמולה.
    "רייצ'ל, שבי."
    אני מתיישבת בדממה ואלף מילים קופצות לי ללשון: אני אשתפר; אני מסוגלת לעשות יותר; תני לי לעשות יותר; לכתוב שתי כתבות בשבוע במקום כתבה אחת. ואפילו: אני אעבוד בחינם עד שהמצב ישתפר.
    אני לא יכולה להרשות לעצמי לעבוד בחינם. אני צריכה לשלם שכר דירה, אני עדיין משלמת הלוואות על שכר לימוד, ויש לי אימא שאני אוהבת שסובלת מבעיות בריאות ושיש לה ביטוח בריאות שאי אפשר לסמוך עליו. אבל אני גם אוהבת את העבודה שלי. אני לא רוצה שיפטרו אותי. הדבר היחיד שאי פעם רציתי להיות זה מה שאני עכשיו, ברגע זה, כשגורלי נתון בידיה של הלן.
    וכך, בתחושת חרדה ואובדן ממשמש ובא, אני מתיישבת ומחכה שהלן תניח סוף סוף את התיקייה מידיה ותביט בי. ואז, כשעינינו נפגשות, אני תוהה אם הסיפור הבא שאצטרך לספר בחיי הוא סיפור הפיטורים שלי.
    אני מאוהבת בסיפורים. באופן שבו הם מעצבים את חיינו. באופן שבו הם מותירים חותם באנשים שאפילו לא מכירים אותנו. באופן שבו הם משפיעים עלינו אפילו כששום דבר לא באמת קרה לנו בחיים.
    האהבה הראשונה שלי הייתה למילים שבהן אימי וסבתי סיפרו לי על אבי. דרך המילים ההן קיבלתי את מה שלא היה לי בחיי – אבא. הייתי אוספת אותן לקבוצות, משננת את הסיפורים שהן יצרו. לאן הוא לקח את אימא שלי בדייט הראשון (מסעדה יפנית), אם הצחוק שלו היה מצחיק (כן) ומה היה המשקה האהוב עליו (דוקטור פפר). גדלתי כשאני מאוהבת בסיפורים האלה ובכל העובדות והפרטים שאיפשרו לי לעצב במוחי זיכרונות על אבי, שליוו אותי במהלך חיי.
    הדודות שלי אמרו שאני שוגה בחלומות כשאמרתי שאני רוצה שמילים יהיו הקריירה שלי, אך אימא שלי ציטטה את אימו של פיקסו. "אימא של פיקסו אמרה לו שאם יתגייס לצבא, יהיה גנרל. אם יהיה לנזיר, יהפוך להיות האפיפיור. במקום זה הוא נהיה צייר והפך לפיקסו. ככה בדיוק הרגשתי לגבייך. אז, רייצ'ל, תעשי מה שאת אוהבת."
    "הייתי עושה את זה יותר בשמחה אם גם את היית עושה מה שאת אוהבת," השבתי תמיד וחשתי אומללה בשבילה.
    "מה שאני אוהבת זה לטפל בך," היא תמיד ענתה. היא ציירת נפלאה, אבל אף אחד לא חושב ככה חוץ ממני ומגלריה אחת קטנטנה שפשטה את הרגל חודשים ספורים אחרי שנפתחה. אז לאימא שלי יש עבודה רגילה והפיקסו שבתוכה השתתק.
    היא הקריבה כל כך הרבה כדי להעניק לי השכלה ודברים נוספים. מאחר שאני קצת ביישנית עם זרים, לא זכיתי להרבה עידוד מהמורים שלי. אף אחד מהם לא האמין שיש לי מה שדרוש כדי להיות כתבת חדשות, אז הלכתי עם הדבר היחיד שהיה לי: המוטיבציה של אימא שלי והאמון שלה בי.
    אני עובדת באדג' כמעט שנתיים והפיטורים התחילו לפני יותר משלושה חודשים. הקולגות שלי ואני מפחדים שאנחנו הבאים בתור. כולם, כולל אני, משקיעים 110 אחוזים ממה שיש לנו. אבל כשמדובר בעסק מדשדש, זה לא מספיק. נראה שאין דרך להציל את אדג' מלבד באמצעות השקעה כספית גדולה – דבר שלא נראה באופק - או באמצעות סיפורים גדולים יותר מאלה שפרסמנו עד כה.
    ברגע שהלן פותחת את פיה כדי לדבר, אני חוששת לשמוע את המילים, אנחנו חייבים לפטר אותך. אני כבר חושבת על סיפור, על רעיון שאוכל להציע לטור הבא שלי. משהו חדשני שיכול להפוך את המגזין לשם מוכר ויאפשר לי להיאחז בעבודה שלי עוד קצת.
    "חשבתי עלייך, רייצ'ל," היא אומרת. "את יוצאת עם מישהו בזמן האחרון?"
    "אהמ... יוצאת עם מישהו? לא."
    "יופי, זה בדיוק מה שרציתי לשמוע!" היא דוחפת את הניירת שלה הצידה, מושכת את אחד מהמגזינים מהמדף ושומטת אותו על השולחן בינינו. "תראי, יש לי הצעה בשבילך. אולי זה יצריך ממך לכופף קצת את העקרונות שלך, אבל בסופו של דבר, אני חושבת שתרוויחי מזה." היא מראה לי מגזין ישן, חיוך נוגה על שפתיה. "זאת הייתה המהדורה הראשונה שלנו. לפני 15 שנה."
    "אני מתה על זה!" אני אומרת.
    "אני יודעת, ההתחלה שלנו תמיד עניינה אותך. בגלל זה אני מחבבת אותך, רייצ'ל," היא אומרת בלי חום בכלל. נראה שהיא פשוט מציינת עובדה. "את יודעת, פעם אדג' ייצג משהו. בשעתו, לא פחדנו לשבור חוקים, לגעת בתחומים שמגזינים אחרים לא נגעו בהם. נראה שאת היחידה ששמרה על זה. הטור שלך 'האדג' החד ביותר'* הוא הטור שתמיד זוכה להכי הרבה תגובות. את מתמקדת בטרנדים וכותבת את דעתך הכנה בלי לסנן אותה. גם כשאנשים לא מסכימים עם דעתך, הם מעריכים אותך בשל העובדה שאת חולקת בה בצורה כנה כל כך.
    "כנראה בגלל זה את במשרד שלי עכשיו ולא ויקטוריה." היא מחווה בסנטרה לעבר הדלת, שמעברה המתחרה הגדולה ביותר שלי, ויקטוריה, מן הסתם עובדת במרץ בתא העבודה שלה.
    ויקי. היא המשקיענית השנייה באדג' ואיכשהו תמיד מצליחה להתעלות עליי. אני לא רוצה שתהיה טינה ביני לבין ויקטוריה, אבל אני מרגישה כאילו יש כאן תחרות פופולריות שלא נרשמתי אליה. היא תמיד נראית כל כך מאושרת כשהלן לא מרוצה ממה שכתבתי, ולפעמים אני לא מצליחה לכתוב מילה פשוט כי אני דואגת שוויקטוריה תצליח לחשוב על משהו יותר טוב.
    "תראי, אני חושבת לעצבן כמה אנשים. אם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים כעסק, נהיה לנו יותר ויותר ברור שאנחנו צריכים משהו יותר דרסטי. משהו שיגרום לאנשים לשים לב לאדג'. את איתי?"
    "אני מסכימה. אם יש משהו שאיתו אפשר להפיח חיים חדשים באדג' – "
    "אנחנו מקרטעים נורא, וכולנו הפכנו למאוד מבוהלים. כולנו מדווחים ממקום בטוח ומפוחד, מפחדים ללחוץ על הכפתור שמא נתפוצץ. אנחנו נובלים. אנחנו מוכרחים לכתוב על הנושאים שמפחידים אותנו, שמרתקים אותנו... ואין משהו שמרתק את העיר הזאת יותר מהרווקים המיליארדרים שלנו. את יודעת על מה אני מדברת?"
    "על הפלייבויס?"
    שפתיה מתעוותות. "על הגרוע שבהם." היא שולפת מגזין נוסף. אני בוהה בכריכה שעליה מופיע הכיתוב: מלקולם סיינט: קדוש או חוטא*?
    "מלקולם סיינט," אני לוחשת.
    "אלא מי?"
    לאיש שמחזיר לי מבט יש פנים בעלות מבנה מושלם, שפתיים יפהפיות ועיניים יותר ירוקות מתחתית של בקבוק בירה. החיוך שלו משקף שובבות מוחלטת. חיוך שמשדר שהוא אוהב לחולל צרות, ועוד יותר מכך, שהוא אוהב לצאת מזה נקי. אבל יש משהו מנוכר וקפוא בעיניו. כן, העיניים הירוקות האלה עשויות מקרח ירוק.
    "שמעתי עליו," אני מודה ומתחילה להילחץ. "אי אפשר לחיות בשיקגו מבלי לשמוע עליו."
    אומרים שהוא חסר רחמים.
    אומרים עליו שהוא זיין מושלם.
    ושהוא שאפתן כל כך שהוא גורם למלך מידאס להתבייש. כן, כן. אומרים שסיינט לא ינוח עד שיכבוש את העולם.
    "ויקטוריה חושבת שאת יותר מדי צעירה וחסרת ניסיון מכדי לקחת על עצמך פרויקט נועז כל כך. אבל את רווקה והיא לא."
    "הלן, את יודעת כמה אני נהנית לכתוב על טרנדים, אבל את גם יודעת שאני ממש רוצה לכתוב סיפורים גדולים יותר, סיפורים על בתיהם ועל ביטחונם של אנשים. אני רוצה להרוויח את ההזדמנות הזאת, ואם זאת הדרך לעשות את זה, לא אאכזב אותך. איזו מין כתבה את רוצה לעשות עליו?"
    "כתבת פרופיל." היא מחייכת. "סיפור שבו אנחנו זוכים לשמוע עליו את הפרטים העסיסיים. אני חושבת על ארבעה דברים ספציפיים. איך הוא מצליח להישאר תמיד כל כך רגוע ובשליטה? מה הקטע עם אבא שלו? איזה תפקיד משחקות כל הנשים האלה בחייו? ולמה, למה יש לו חיבה ברורה לעשות דברים ברביעיות? עכשיו" –היא דופקת על השולחן לשם הדגשה – "כדי להגיע לבשר... בואי נהיה כנות, רייצ'ל: את חייבת לנסות להתקרב. תשקרי, שקרים לבנים קטנים. תשתחלי לתוך עולמו באיטיות. סיינט הוא אדם שלא קל להגיע אליו, ובגלל זה אף אחד לא הצליח להבין ולו אחד מהדברים האלה, שלא לדבר על כל הארבעה."
    אני מקשיבה. היא מעוררת את סקרנותי, אבל אני מתחילה להתפתל. תשקרי. שקרים לבנים קטנים. נכון שאני משקרת לפעמים. אני אנושית. עשיתי דברים טובים ודברים פסולים, אבל אני מעדיפה לדבוק בצד הטוב. אני נהנית לישון היטב בלילה, תודה רבה. אבל זאת ההזדמנות שחיכיתי לה מאז שהתחלתי ללמוד בקולג'.
    "ואם סיינט רוצה להתחיל איתך," ממשיכה הלן, "אז את צריכה להיות מוכנה לזה. יכול להיות שתצטרכי להתחיל איתו בחזרה. את מסוגלת לעשות את זה?"
    "אני מאמינה שכן," אני אומרת, אבל נשמעת הרבה יותר בטוחה ממה שאני מרגישה. אני פשוט... לא בטוחה כמה הזדמנויות כאלה עוד אקבל. לעולם לא אוכל להתחיל לדווח על דברים שחשובים לי אם לא אעשה מאמץ רב יותר להתבלט. לנעוץ שיניים בנושא שמרתק כל כך את הציבור – זה מה שייתן לי קול. ואני ממש ממש רוצה את הקול הזה.
    "את חושבת שתוכלי לעשות את זה? או..." היא מעיפה מבט החוצה.
    לא. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שוויקטוריה תזכה בסיפור. זה לא משהו שאני רוצה לחשוב עליו. למעשה, אני ממש לא רוצה לחשוב על זה.
    "אני אעשה את זה. אני רעבה. אני רוצה סיפור טוב," אני מבטיחה להלן.
    "תמיד נוכל לחכות ולמצוא לך סיפור טוב אחר, רייצ'ל," היא אומרת, ממלאת עכשיו את תפקיד פרקליט השטן.
    "אני אעשה את זה. עכשיו הוא הסיפור שלי."
    "הוא הסיפור של שיקגו. ויקיר שיקגו. חייבים לטפל בו בזהירות."
    "הוא הסיפור שאני רוצה לספר," אני מבטיחה לה.
    "זה מה שאני אוהבת לשמוע." היא צוחקת. "רייצ'ל, את פשוט יפהפייה. את מתוקה. את מצחיקה ואת חרוצה ואת נותנת את כל כולך, אבל מבחינת ניסיון חיים, את עדיין תמימה. את כאן שנתיים ועבדת כעיתונאית עוד לפני שסיימת את הלימודים, אבל את עדיין נערה צעירה שמשחקת בעולם של מבוגרים. את צעירה מכדי לדעת שיש לעשירי העיר קודי התנהגות."
    "אני יודעת שבדרך כלל אנחנו נענים לצרכיהם של העשירים."
    "פשוט תזכרי, סיינט יכול למחוץ את המגזין. אסור לו לחשוד בכלום. וכשהוא ידע מה קורה, פניו כבר יהיו על דוכני העיתונים."
    "הוא לא יתפוס אותי," אני ממלמלת.
    "אוקיי, רייצ'ל, אבל אני רוצה גילויים אינטימיים. אני רוצה כל פרט. אני רוצה להרגיש כאילו נכנסתי לנעליו והלכתי בהן כל יום. איך ההרגשה להיות הוא? את עומדת לספר לכל העיר." היא מחייכת בשמחה ומעירה את המחשב שלה כשהיא מנענעת בעכבר. "אני מצפה לשמוע הכול. אז עכשיו, לכי לך, רייצ'ל. תמצאי את הסיפור ותכתבי עליו."
    פאק, ליווינגסטון. קיבלת את הסיפור שלך!
    אני כל כך המומה ומאושרת שאני בעננים כשאני ניגשת לדלת, כמעט רועדת מרוב הצורך להתחיל לעבוד.
    "רייצ'ל," הלן קוראת כשאני פותחת את דלת הזכוכית והבטן שלי פקעת אחת גדולה. היא מהנהנת לעברי. "אני מאמינה בך, רייצ'ל."
    אני עומדת שם וחשה יראת כבוד מוחלטת שסוף סוף זכיתי באמונהּ. אלא שלא ציפיתי שיתלווה לזה גם הפחד האדיר מפני כישלון שעכשיו רובץ על כתפיי. "תודה על ההזדמנות, הלן," אני לוחשת.
    "אה, ודבר אחד אחרון. סיינט בדרך כלל לא נגיש לעיתונות. אבל היו מקרים יוצאים מן הכלל ואני יכולה לחשוב על דרך שתעזור לך. תבדקי את אתר המדיה החברתית החדש שלו אינטרפייס. תשתמשי בזה כדרך לגשת אליו. אולי הוא לא אוהב את העיתונות, אבל הוא איש עסקים וינצל אותנו לטובתו."
    ההנהון שלי מכיל מעט ביטחון וטונות של ספק עצמי. ברגע שאני יוצאת, אני נושפת אוויר בהתרגשות.
    אוקיי, ליווינגסטון. בואי נעשה את זה.
     
    אני אוספת כל כך הרבה מידע על סיינט שאני שולחת לעצמי באימייל עשרות לינקים כדי להמשיך לחקור עליו הערב בדירה שלי. אני מתקשרת למשרדו, משוחחת עם נציגה ומבקשת ריאיון. היא מבטיחה לי שברגע שיתפנה זמן, הם יודיעו לי. אני מחזיקה אצבעות ואומרת, "תודה. אני זמינה בכל עת. הבוסית שלי מאוד מתרגשת לפרסם כתבה על היוזמה האחרונה של מר סיינט."
    אחרי שאני מסיימת לעבוד, אני הולכת הביתה. הדירה שלי קרובה למפעל השוקולד בלומר. אני מתעוררת לריח של שוקולד באוויר. הבניין שלי הוא בגובה חמש קומות, באזור פולטון ריבר בשולי מרכז העיר.
    לפעמים קשה לי להאמין שאני חיה את החלום שלי, או לפחות מחצית ממנו. רציתי את התיק המשרדי, את הטלפון הסלולרי, את העקבים ואת הז'קט והחצאית התואמים. רציתי להיות מספיק עצמאית כדי לקנות לאימא שלי את מכונית חלומותיה ובית משלה שממנו לא יפנו אותה בגלל שלא הצליחה לשלם שכר דירה. אני עדיין רוצה את הדברים האלה.
    לרוע המזל, המצב קשה בתעשייה שבה אני עובדת. הייתי פרילנסרית עוד לפני שסיימתי את לימודיי בקולג' ולא הייתה לי הכנסה קבועה. כשאת חיה על פי המוזה שלך, היא לא תמיד מוכנה עם רעיונות בשבילך. אז עניתי למודעה בשיקגו טריביון. אדג' חיפשו כותבת לטור שבועי בנושאים כמו אופנה, סקס ודייטינג, חידושים, טיפים עיצוביים ואפילו גילויים חדשים על חיות מחמד יוקרתיות. המשרד כלל שתי קומות בלבד בבניין ישן במרכז העיר ולא ממש ייצג את הסביבה התאגידית שדמיינתי לעצמי.
    בקומה העליונה יושבים כתבים ליד השולחנות שלהם. הרצפות עשויות עץ, משרדי המערכת מנוקדים בצבעים עליזים ובכריות סאטן, ותמיד שוקקים צלילי זמזום הטלפונים ופטפוט של אנשים. במקום חליפות העסקים שדמיינתי שאלבש לעבודה, אני כותבת בחולצת טישירט אוברסייז חצופה וטרנדית וזוג גרביים שעל האצבעות שלהם כתוב אני מאמין. זה מגזין משוגע, לא פחות משוגע מחלק מהסיפורים והטורים שאנחנו מפרסמים, ואני מתה עליו.
    אבל הבלוגרים דוחקים את רגלינו, ומחזור הקוראים שלנו קטן מרגע לרגע. אדג' זקוק למשהו חדשני, ואני נואשת להוכיח לבוסית שלי שאני מסוגלת להביא לה את המשהו הזה.
    "ג'ינה!" אני קוראת לשותפתי לדירה כשאני נכנסת לדירת שני חדרי השינה שלנו.
    "אנחנו כאן!" אני שומעת את ג'ינה קוראת.
    היא בחדר השינה שלה, עם ווין. הן החברות הכי טובות שלי. ווין היא ג'ינג'ית מנומשת ורודה ומתוקה, שונה מאוד מג'ינה הכהה והחושנית.
    שלושתנו תמיד ביחד, כמו גלידת שוקולד-תות-וניל. מבחינת גובה, ג'ינה ואני הגבוהות בעוד שווין היא שדון קטן. ג'ינה ואני מנסות להשתמש בהיגיון בעוד שווין לגמרי מונעת על פי רגשותיה. אני נערת קריירה, ווין היא טיפוס מכיל ומזין וג'ינה היא פצצת סקס שטרם הבינה שהיא מסוגלת להשתמש בגברים בתור הוויברטורים האישיים שלה (אם הייתה רוצה). אבל היא לא רוצה. ברצינות.
    אני שומטת את התיק ליד הדלת, מבחינה שהפיקניק העצום שלהן מורכב מאוכל סיני, ומצטרפת אליהן על הרצפה.
    הן צופות בפרק ישן של סקס והעיר הגדולה.
    אנחנו אוכלות בדממה וצופות קצת בתוכנית אבל אני די מתעלמת מהמסך. אני מתוחה מדי ולבסוף נפלט לי, "קיבלתי כתבה."
    "מה?" שתיהן מפסיקות לאכול.
    אני מהנהנת. "קיבלתי את הכתבה הראשונה המלאה שלי. יכול להיות שהיא תהיה שלושה-ארבעה... אולי אפילו חמישה עמודים. תלוי כמה מידע יהיה לי בסוף."
    "רייצ'ל!" הן צורחות יחד ועטות עליי.
    "בלי חיבוקי הסתערות! שיט! שפכתן את האורז!"
    שתיהן צווחות ונסוגות. ווין הולכת להביא את שואב האבק. "אז על מה הכתבה?" היא שואלת.
    "מלקולם סיינט."
    "מלקולם סיינט?"
    "מה איתו?" שואלת ווין.
    "זה כמעט... עבודה תחת כיסוי." הן כמעט מתפלצות מרוב ציפייה. "תהיה לי הזדמנות לפגוש אותו."
    "איך?!"
    "אני מנסה להשיג ריאיון כדי לשאול על אינטרפייס."
    "אה."
    "אבל גם אערוך עליו תחקיר בסתר. אני... אקלף ממנו את השכבות," אני מקנטרת אותן.
    "רייצ'ל!" ג'ינה חובטת בזרועי. היא יודעת שבדרך כלל אני מוסרית.
    ווין מנידה בראשה. "האיש הזה הורס!"
    "מה אתן יודעות עליו?" שואלת ג'ינה.
    אני מוציאה את הלפטופ שלי. "גלשתי עכשיו ברשת ועשיתי לייק לכל הדפים החברתיים שלו. לבחור יש יותר מארבעה מיליון לייקים באינסטגרם שלו."
    אנחנו הולכות לאתרים אחרים ובודקות את הפיד שלו בטוויטר.
    אני לא מתרשמת ממה שאני קוראת.
    "הנציגה שלו לא הסכימה לקבוע לי פגישה. היא הוסיפה אותי לרשימה. אני תוהה אם יהיה לי יותר מזל אם אפנה אליה דרך מדיה חברתית."
    "בואי נחפש בשבילך תמונת פרופיל סקסית למקרה שסיינט עצמו יראה את זה."
    "אין מצב," אני אומרת.
    "קדימה, רייצ'ל, את צריכה להפוך את עצמך לכמה שיותר מושכת. הנה, התמונה הזאת." היא מצביעה על תמונה באחד האלבומים הישנים שלי במדיה חברתית, שבה אני לובשת חצאית צרה וחולצת כפתורים, אך שלושת הכפתורים שבין השדיים שלי עומדים להתפוצץ.
    "אני שונאת את החולצה הזאת."
    "כי היא מדגישה את מה שיש לך. קדימה, בואי נעשה את זה." אני משנה את תמונת הפרופיל שלי ושולחת לו הודעה.
    "מר סיינט, זאת רייצ'ל ליווינגסטון מאדג'. אשמח אם תעניק לי הזדמנות לריאיון אישי בקשר ללהיט החדש שלך, אינטרפייס. הגשתי בקשה גם דרך המשרד שלך. אני זמינה בכל שעה..."
    אני מוסיפה את כל פרטי ההתקשרות שלי ושולחת את ההודעה.
    "אוקיי, תחזיקו לי אצבעות," אני ממלמלת. יש לי פרפרים בבטן.
    "נחזיק גם את אצבעות הרגליים."
    מאוחר יותר, אחרי שווין הולכת הביתה וג'ינה הולכת לישון, אני נכנסת למיטה. אני מתמקמת על הכרית עם הלפטופ על ברכיי ומוצצת סוכרייה. "קריאה מעניינת," אני אומרת לתמונה המקוונת של האיש. אני נשארת ערה עד חצות וקוראת עוד ועוד. כבר יש לי לא מעט מידע עליו.
    מלקולם קייל לוגאן פרסטון סיינט. בן עשרים ושבע. למשפחה שלו יש כסף כל כך הרבה דורות בשיקגו, שהוא זכה בכותרת בעיתון ביום שנולד. בגיל חמש, הוא אושפז בבית החולים עם דלקת קרום המוח וכל העולם היה על קוצים כדי לראות אם יצליח לשרוד את זה.
    בגיל שש, כבר קיבל חגורה שחורה בקרטה, ובסופי שבוע טס עם אימו, אשת חברה, ממדינה אחת לאחרת באחד ממטוסיו הפרטיים של אביו. בגיל שלוש־עשרה כבר נישק את רוב הבנות בבית הספר. בגיל חמש־עשרה היה שובר הלבבות הגדול ביותר והשקרן החלקלק ביותר. בגיל שמונה־עשרה הוא היה הממזר המושלם ובנוסף גם היה עשיר. בגיל עשרים איבד את אימו, אבל היה עסוק מדי בסקי באלפים בשווייץ מכדי להגיע ללוויה בזמן.
    בגיל עשרים ואחת, הוא ושני חבריו הטובים ביותר, קאלאן קרמייקל וטאהו רות' הפכו לילדי השמנת הידועים ביותר לשמצה בדורנו.
    הוא הבעלים של ארבע מכוניות בוגאטי הנושאות את לוחות הרישוי באג 1, באג 2, באג 3 ובאג 4. יש לו בתים בכל העולם. מכוניות פאר. תריסרי שעוני זהב ולוח שנה נצחי מזהב אדום שקנה במכירה פומבית ב-2.3 מיליון דולר. אפשר לומר שהוא אספן. אספן של חברות, צעצועים וככל הנראה גם נשים.
    מלקולם הוא בן יחיד, ואחרי שירש את המיליונים של אימו והפגין בשנים הבאות כישרון יוצא דופן בתחום העסקים, הוא הפך לא רק למיליארדר אלא גם לסמל מוחלט לכוח. לא כוח פוליטי אלא הכוח הישן והטוב שמתלווה לכסף. סיינט לא קשור לעסקים המפוקפקים של המנגנון המשומן של הפוליטיקה בשיקגו, אך לו היה רוצה, היה יכול ללחוץ על הכפתורים בו. כל פוליטיקאי יודע את זה, ובגלל זה כדאי להם לשמור על יחסים טובים עם הפלייבוי.
    סיינט לא תומך בכל אחד. איכשהו, הציבור מאמין שסיינט לא שם זין על מה שהם חושבים – הוא לא יתמוך במישהו שהוא לא מתכנן להיות הבעלים שלו, כך שכפועל יוצא מכך, אם סיינט תומך במישהו, אף אחד אחר לא יכול לתמוך בו. הוא אלוף האנדרדוג. סיינט השתמש בירושה הגדולה שלו כדי להפוך בגיל מאוד צעיר למנהל קרנות הון סיכון. הוא מימן את הפרויקטים הטכנולוגיים של חבריו ללימודים באוניברסיטאות "ליגת הקיסוס" היוקרתיות, ורבים מהם היו להצלחה אדירה והפכו את סיינט לעשיר בכמה מאות מיליונים יותר מאביו. הוא עדיין מנהל קרנות הון סיכון ממשרדי חברת M4, שנקראה על שם האות הראשונה של שמו והמספר האהוב עליו, ואותה הקים כמה שנים קודם, כשאחדות מההשקעות שלו הונפקו בנאסד"ק – אחת מהן בכמה מיליארדי דולרים.
    מההשקעות שלו הונפקו בנאסד"ק – אחת מהן בכמה
    השער האחרון באינקוויירר –
     
    מלקולם סיינט: הילד הרע האהוב עלינו נחשף
    עם כמה נשים הוא שכב?
    מדוע אינו מעוניין בנישואים?
    איך הפך לרווק ההולל הלוהט ביותר באמריקה
    ועוד!
     
    טוויטר:
    @מלקולםסיינט אני מצטערת על הרגע שהנחתי עליך את העיניים!
    #תאכלחראותמות
    אתה פאקינג מת! @מלקולםסיינט זיינת את החברה שלי אתה כל כך פאקינג מת
    מישהו מעוניין בשתייה חינם? @מלקולםסיינט משלם בבלו בר במרכז העיר!
     
    קיר בפייסבוק:
    הי מל, זוכר אותי? נתתי לך את המספר שלי בשבוע שעבר. תתקשר אליי או שלח הודעה!
    סיינט – משקאות בסוף השבוע הבא, אני בעיר עם האישה (לא שאביא אותה. היא כרכרה סביבך מספיק). שלח לי הודעה כדי לקבוע מקום.
    אתה נראה טוב בתמונות על היאכטה, סיינט. יש לך מקום לעוד כמה? החברים שלי ואני נשמח לבלות איתך שוב! J XOXO
     
    וואו. "אתה ממש אוצר, אה?" אני לוחשת וסוגרת בטריקה את הלפטופ שלי בערך בחצות. אני מתערבת שחצי מהדברים באינטרנט הם לגמרי מוגזמים ולא נכונים, וזאת, מן הסתם, הסיבה שבגללה אני צריכה מקור מהימן יותר – מחקר ממקור ראשון. אני מחייכת, בודקת מה השעה ומבינה שמאוחר מדי לספר לאימא שסוף סוף קיבלתי כתבה.
    * על שם המגזין Edge - קצה
    * משחק מילים על השם סיינט Saint – קדוש.
    • קייטי אוונס
    • קייטי אוונס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סיינט + 1
    • גברת סיינט
    • חטאיו של הקדוש 2 - כאוס
    • יופי מלוכלך 1 - שקרים
    • האדון
    • טרילוגיית מאונט 1 - מלך חסר רחמים
    • סמיך ממים
    • הזמנה אחרונה
    • יופי מלוכלך 2 - אהבה
    • טרילוגיית שוגר 2 - שוגר ראש
    • יום השנה האחרון
    • לפני שיתפוגג