הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סיבוב אחרון
  • סיבוב אחרון
    ליליאן סלמה נחום | פברואר 2019 | רומן רומנטי | 232 עמ' מודפסים
    סדרת המאפיה האיטלקית #6
     
    "היי," קולי חלש. 
    "את שותקת."
    "אתה לא יכול להאשים אותי על כך, קשה לי להאמין לך."
    "את צריכה להאמין לי. במשך חודשים בילית לצידי והיו רגעים, מבטים ומילים, גדולים יותר מכל שקר שאמרתי או מכל אמת שהסתרתי ממך."
     
     
    הוא פגע בי; הסתיר ממני את האמת וכששאלתי אותו על כך, שיקר לי. עכשיו הוא מופיע על סף דלת ביתי ומנסה לשכנע אותי לחזור איתו לווגאס. אצלנו במאפיה האיטלקית מילה של כבוד היא מילה והבטחה היא הבטחה, ואם אני לא יכולה להאמין לו, אין בינינו דבר. האם אוכל לסמוך עליו שנית לאחר מה שקרה?
     
     
    סיבוב אחרון הוא ספרה השנים עשר של סופרת רבי המכר, ליליאן סלמה נחום, ומצטרף לסדרת המאפיה האיטלקית. קדמו לו בסדרה הספרים נשבעת בדם, רדופה, השפעה רעה, ללא פחד ואבודה
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    29
    ספר מודפס
     
    69 55.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
    אלכס
     
    "ביקשת מרפאל שיקרא לי."
    כפות ידיי מזיעות וליבי פועם במהירות. בדרכי לבית החולים התאמנתי לקראת השיחה הזאת וכעת, כשהוא שוכב מולי, אין לי מושג מאיפה להתחיל. אני רוצה לכעוס, לצעוק ולהשתולל אך זה לא המקום או הזמן המתאימים לכך. ברונו ופרנקו שיקרו לי, שיחקו ברגשותיי ללא רחמים. 
    לעולם לא אוכל לסלוח להם על כך.
    "שבי," הוא מבקש, לא מסיר ממני את עיניו. משהו השתנה במבטו, הביטחון נעלם ממנו. 
    אני מתיישבת על הכיסא ומעסיקה את כפות ידיי ברצועת העור של התיק. "הלילה אחזור עם ההורים שלי לניו יורק," אני מעדכנת.
    "את לא יכולה לנסוע, המקום שלך כאן."
    אני צוחקת בלעג, לא מצליחה לשלוט בעצמי. "למה? טיאנה עזבה אותך ואתה לא רוצה להישאר לבד?"
    "טיאנה עזבה כי בחרתי בך," הנחישות בקולו מעבירה צמרמורת בגופי.
    "הייתה לך הזדמנות והרסת הכול. לעולם לא אאמין בך או אחזור לאהוב אותך, ברונו. השמדת כל רגש שאי פעם הרגשתי כלפיך."
    "בולשיט," הוא קובע. "את אוהבת אותי, אלכס. לא משנה כמה תילחמי בזה, בסוף תהיי שלי."
    אני קמה מהכיסא. "אתה טועה, ברונו," אני אומרת באדישות מזויפת, "לא הייתי ולא אהיה שלך." 
    "אנחנו באמצע שיחה," הוא אומר בקשיחות.
    "סיימנו את השיחה הזאת וכל שיחה אחרת. אני לא רוצה לשמוע ממך."
    "את בהיריון ממני," הוא מזכיר לי.
    "אני בהיריון ממך, אבל התינוק הוא שלי," אני מבהירה, מדגישה כל מילה וצועדת לכיוון הדלת.
    "את יכולה לנסוע לסוף העולם, אלכס, אבל לא תוכלי לברוח ממני."
    אני יוצאת מהחדר, סוגרת אחריי את הדלת ונשענת עליה. לברונו לא מגיעה אישה כמוני, לא מגיע לו שאוהב אותו ולא מגיע לו להיות האבא של התינוק שלי. הסיפור הזה הסתיים! הגיע הזמן להתחיל דף חדש.
     
     
     

    פרק 1

    אלכס
     
    "ניצחתי שוב, קלי קלות," אני אומרת בחיוך. אריקה מעוותת את פניה. 
    "את מרמה, אני בטוחה בזה," היא קובעת. "ובכלל, אני שונאת את המשחק הדפוק הזה."
    "אז למה אנחנו משחקות?"
    "אני צריכה להיות טובה בו כדי לנצח את ג'יי."
    "ג'יי? הבן של ניצן ותאו?" אני מופתעת. לא ידעתי שהפשפשית הזאת חידשה איתו את הקשר. 
    "ברור, יום אחד נתחתן," היא עונה בביטחון.
    "את נעשית דומה להופ יותר ויותר, זה מפחיד."
    "מה קורה, בנות?" מריאנו שואל. הוא נכנס לחדר המגורים ומתיישב על הכורסה. לפי מבטו, אני רואה שהוא רוצה לדבר איתי, אבל הנוכחות של אריקה מצילה אותי. אם יסלק אותי מביתו, ייפטר מהלחץ שההורים שלי מפעילים עליו, אבל אז יגלה מה קורה כשהאחיינית ההריונית שלו מאבדת את הסבלנות.
    "הכול טוב, למה אתה נראה כזה חתיך?" אני שואלת.
    "אמי ואני יוצאים לארוחת ערב."
    הטלפון הנייד של אריקה מצלצל. היא מסתכלת על הצג ומזנקת, רצה לכיוון המרפסת. 
    "מה עקץ אותה?"
    "ג'יי רוסי." אני מניחה את השלט, מכבה את קונסולת המשחקים של 'סוני'.
    "למה היא נלהבת כל־כך לדבר איתו?"
    "כי היא בת וזה מה שבנות עושות – מתלהבות מבנים," אני עונה את הברור מאליו, מתרוממת מהשטיח ומתיישבת על הספה. 
    "עד מתי את מתכוונת להישאר כאן?" הוא מגיע ישר לעיקר.
    "אתה מסלק אותי שוב?"
    "אני לא מסלק אותך, אבל נמאס לי לשמוע את זיוני המוח של אבא שלך. התחמקות מפרנקו לא תפתור את הבעיה."
    "מי אמר שאני מתחמקת ממנו? מבחינתי הוא מת."
    "אל תגידי דברים כאלה. הוא אחיך והמשפחה קודמת לכול."
    "חבל שהוא שכח את זה," אני עונה בכאב ונושכת את שפתי כדי למנוע ממנה לרעוד. לא משנה כמה זמן עבר, הבגידה של פרנקו לא מפסיקה להכאיב. הוא אחי וציפיתי שיהיה שם בשבילי, לא שימכור אותי עבור האינטרסים האישיים שלו. הוא רצח את האמון שהיה לי בו ושבר חלק גדול מליבי. לעולם לא אסלח לו על כך.
    "מה הוא עשה? לא תוכלי להסתיר את זה עוד הרבה זמן. אבא שלך לא ימשיך לעצום עין ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. את בהיריון מראפיני, ולורנזו לא ייתן לך לגדל את התינוק לבד," מריאנו מבהיר.
    "זו הבחירה שלי."
    "טעות. מדובר בכבוד המשפחה."
    "לא אחזור לברונו כדי לרצות את אבא," אני עונה בנחישות.
    מריאנו קם מהספה ועושה את דרכו אל המעלית, "אם כך, ברונו יצטרך להתמודד עם ההשלכות ונראה שמלחמת עולם שלישית עומדת לפרוץ."
    אסור שאבא יתערב, אסור שהוא יפגע בברונו. אני קמה מהספה וממהרת בעקבותיו אל המעלית, עוצרת את הדלת לפני שהיא נסגרת ונכנסת אליה.
    "תחזרי הביתה?"
    "לא, אבל אצטרך לדבר עם אבא על מה שאמרת עכשיו. אין סיבה שמישהו ייפגע באשמת הבחירות שלי. זו הייתה ההחלטה שלי לבטל את הנישואים, לא של ברונו."
    המעלית נעצרת בקומת הפנטהאוז. הדלת נפתחת ואני ממהרת אל חדר העבודה של אבא. אני נכנסת בלי לנקוש, מוצאת אותו מדבר עם לא אחר מאשר רומאו. 
    "היי," אני אומרת בחיוך. רומאו קם ממקומו ואני כורכת סביבו את זרועותיי.
    "מה קורה, ילדה?"
    "לא ידעתי שאתה כאן." אני מסתכלת על אבא. עיניו הזועמות נעוצות בבטני הבולטת.
    "הגעתי לזמן קצר. איך את מרגישה?" 
    "בסדר, למרות מה שהאיש הזה חושב." אני מחווה בראשי לעבר אבא ואז פונה אליו. "למה אתה כועס על ברונו?"
    "את בהיריון?" אבא שואל.
    "כן."
    "את נשואה?"
    "אתה יודע את התשובה." אני מניחה את כפות ידיי על מותניי.
    "תעני לי."
    אני נאנחת. "לא, אני לא נשואה."
    "אלו סיבות מספיקות כדי לרצות להרוג את ראפיני. יש לך עוד שאלות?"
    "לא התחתנתי כי בחרתי לא להתחתן."
    "ברונו פגע בך, אחרת לא היית מבטלת את החתונה. משהו קרה בווגאס, ואת מסתירה את האמת כי את מנסה להגן עליו."
    "אני לא מגוננת עליו ולא מסתירה את האמת. ברור שמשהו קרה בווגאס וברור שהוא ופרנקו פגעו בי, אבל הבחירה באופן שבו אתמודד עם מה שקרה, היא שלי. אני בוחרת לא לסלוח לו, אני בוחרת לא לתת להיריון להשפיע על ההחלטות שלי."
    "מה אחיך עשה?" רומאו שואל.
    "אין לי אח יותר."
    "המשפחה קודמת לכול, ילדה." רומאו חוזר על המשפט הקבוע.
    "אם המשפחה הייתה קודמת לכול, אחי לא היה בוגד בי למען האינטרסים שלו." אני נאנחת. "לא מעניין אותי להמשיך לדבר על ברונו או על פרנקו. הדבר היחיד שאני מבקשת הוא שתיתן לי להמשיך בחיי ולבנות את עצמי. כרגע אני זקוקה לשקט נפשי, לא למלחמות. תן לי לפתור את הבעיות שלי," אני מבקשת מאבא.
    "הבעיות שלך הן הבעיות שלי. נתתי לך לשלוט במושכות והנה ההשלכות." הוא מסמן לעבר הבטן שלי. "לא יקרה עוד," הוא מדגיש כל מילה. 
    אני יוצאת מחדר העבודה וטורקת אחריי את הדלת. אהיה חייבת לחשוב על משהו כדי לשכנע אותו לא להילחם בברונו.
    חודש חלף מאז עזבתי את וגאס, מלווה בהוריי. חודש חלף מאז נפרדתי מברונו. בהתחלה, הוא התקשר ללא הפסקה ובסופו של דבר נאלצתי להחליף את מספר הטלפון. חוץ מלהתקשר אליי הוא לא עשה מאמץ נוסף כדי להתקרב אליי או כדי לדעת מה שלום התינוק שלו. 
    אחרי שחזרתי מווגאס החלטתי לא לבכות באשמת מה שקרה אלא לתפוס את עצמי בידיים ולדאוג לדבר היחיד החשוב – התינוק שלי. אימא צדקה, אם הייתי רוצה לעבור הפלה כבר הייתי עוברת אותה ולא מאפשרת לזמן לחלוף. לא עשיתי הפלה כי התינוק לא אשם בחוסר האחריות שלי או בעובדה שברונו לא רוצה להיות אבא.
    מגורים עם פרנקו תחת אותה קורת גג ונוכחותו המתמדת הם דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם. הייתי מוכרחה להתרחק ממנו ולכן עברתי לגור עם הדודים שלי עד שאמצא מקום מגורים אחר, שבו אוכל לגדל את התינוק בשקט. 
    "למה רומאו כאן?" אני שואלת את אימא בעודי סוגרת את דלת חדרה. למה היא עדיין במיטה בשעה כזאת?
    "מה הכוונה 'למה'?"
    "בדרך כלל הוא מגיע עם ענת. אלא אם קורה משהו חמור."
    "לא, לא קרה שום דבר חמור." היא מסתכלת בטלפון הנייד. 
    אני נשכבת לצידה. "למה את עדיין במיטה?"
    "אני חושבת שהתקררתי. כואב לי הראש ויש לי צמרמורות."
    "משהו קורה, את לא יכולה לשקר לי." אני אוחזת בכף ידה. "רבת עם אבא?"
    "לא, לא רבתי עם אבא ואם להיות כנה, אין לו זמן לריב איתי. המצב בבית משפיע עליו מאוד, הוא מסתובב כמו אריה בכלוב ואני לא יכולה להאשים אותו. אנחנו מרגישים שנכשלנו."
    "לבעיות ביני לבין פרנקו אין קשר אליכם ואין סיבה שתרגישו אשמים."
    "השתלטנו לכם על החיים ולא אפשרנו לכם לבנות את עצמכם. ידענו על הבעיות שלך ולא עצרנו לרגע כדי לטפל במטען הרגשי שאת נושאת על כתפייך ואם לא די בכך, איבדנו את פרנקו. אני לא יודעת במה טעינו איתו, אבל אין לנו שום שליטה עליו. הוא פועל כמו זאב בודד, חושב רק על עצמו." 
    "אימא, לא יכולתם לעזור לי לפתור את הבעיות שלי, המאפיה היא דרך החיים שלנו ואין אפשרות לשנות זאת. כשהייתי ילדה היה לי קשה, אבל היום אני מבינה דברים שלא הבנתי אז."
    "לא קל לחיות בעולם שלנו. כשהתחתנתי עם אבא הייתי בטוחה שאוכל לשמור עליכם, להציף אתכם באהבה, לגרום לכם לראות את הדברים היפים בחיים, אבל טעיתי. אי אפשר לראות את היופי כאשר אין הפרדה בין הטוב והרע, כאשר כפות ידינו מגואלות בדם. את צודקת, המאפיה היא מי שאנחנו, אבל לפעמים אני מצטערת על כך שלא הייתה לכם ילדות רגילה, כמו שהייתה לי. אני מצטערת על כך שנגזלה מכם האפשרות לבחור מי תהיו. רציתי שתהיו מאושרים. לא חלמתי שיום אחד תתאהבי בגבר כמו ברונו."
    "בבקשה, בואי לא נזכיר אותו," אני מתחננת, עדיין מתקשה לשמוע את שמו.
    "אני לא יכולה שלא להזכיר את שמו, אלכס. את בהיריון ממנו והתינוק יקשור את חייך בחייו לנצח."
    "הוא לא רוצה להיות אבא."
    "אבל הוא יהיה אבא וזו עובדה," היא עונה בטון נוקשה. "אני מרגישה שנכשלתי כאימא כאשר נתתי לך להתקרב אליו."
    "את מדברת שטויות. הוא לא שונה מכל גבר אחר במאפיה. כולם חסרי גבולות, דומיננטיים, חושבים את עצמם אלוהים. ולהזכירך, אני לא יכולה להיות עם גבר שאינו שייך למאפיה." 
    "כשנסעת לישראל התפללתי שלא תחזרי משם. קיוויתי שתכירי את גבר חלומותייך ותישארי רחוקה מהסכנה ומהמאפיה."
    "אבא לא היה מאפשר לזה לקרות."
    "לא הייתי משאירה לו ברירה. לא הייתי נותנת לו להחזיר אותך בכוח. לצערי, בחרת בגבר הלא נכון."
    בחרתי בגבר הלא נכון. הוא שיחק ברגשותיי, שיקר לי בצורה נוראית ובכל זאת, אני לא מצליחה לראות אותו בתור המפלצת שהיא מתארת. בבית הזה שונאים אותו, מסתכלים עליו כגרוע מכולם, אבל הוא לא הגרוע מכולם. או שכן? אלוהים, אני כבר לא יודעת מה לחשוב. הדבר היחיד שברור לי הוא שלעולם לא אסלח לו על מה שעשה. 
    "אני מצטערת על שאכזבתי אתכם."
    "לא אכזבת אותנו, קטנה. כמו שאמרת, כל אחד מאיתנו עושה טעויות ובתקווה אנחנו גם לומדים מהן. אנחנו לא יכולים להימנע מטעויות." היא שותקת לרגע, אוחזת בכף ידי. "תחזרי לגור בבית?"
    "לא. אני רוצה לגור רחוק מפרנקו. אני כבר לא ילדה והגיע הזמן שאתחיל לבנות את חיי."
    "המריבה ביניכם לא מוצאת חן בעיניי."
    "הלוואי שיכולתי למחוק את מה שקרה בתקופה האחרונה, את הפגיעה שהרגשתי, אבל לצערי אין אפשרות כזאת, הוא שבר את ליבי בצורה הכי נוראית ולא אהיה מסוגלת לסלוח לו."
    "ולברונו?" היא שואלת, חוקרת את עיניי.
    "ברונו פגע בי בצורה שונה. אי אפשר להשוות." 
    "הלוואי שהייתי יכולה להצדיק את אחיך או להגן על ההתנהגות שלו."
    "את לא יכולה," אני קוטעת אותה, "אני מצטערת, אימא. אין דבר שתוכלי לומר שיגרום לי אי פעם לסלוח לו על מה שעשה לי." אני קמה מהמיטה ושואלת פעם נוספת, "בטוחה שאת בסדר?"
    "כן, אני בסדר. את יכולה להיות רגועה."
    היא לא בסדר ואין דבר שאוכל לעשות כרגע כדי לעודד אותה. היא זקוקה לזמן כדי להשלים עם העובדה שאיבדה את השליטה עלינו. אני יורדת במדרגות, פונה לכיוון המעלית ויורדת לקומה שבה גרים מריאנו ואמיליה. דלת המעלית נפתחת ואני נכנסת בעקבות הקולות אל חדר המגורים, נותרת בפה פעור כאשר רואה את מנולו מזיין מישהי. 
    "מה קורה כאן?" אני שואלת בכעס. הבחורה יושבת על ברכיה, כפות ידיה מונחות על שולחן הקפה והיא גונחת בקול בזמן שמנולו חודר לתוכה בפראות, פניה מופנות אליי. 
    "לכי הביתה," הוא נוזף בי בזעם ומשחרר את מותניה, אגלי זיעה נוטפים על מצחו.
    "זה הבית שלי עכשיו! למה יש לך חדר?" אני מתעצבנת ולא מחכה לתשובה, עולה לחדר השינה וטורקת אחריי את הדלת. אהיה חייבת למצוא מקום מגורים אחר.
     
    ברונו
    "אנחנו לא שק האגרוף שלך. את הבעיות שלך בחיים תפתור לא על הגב שלנו," לוצ'ו אומר בזעם וטורק אחריו את הדלת. 
    "הצלחת לעצבן את ילד הפרחים," רפאל מתערב. אני נושא אליו מבט חסר סבלנות. "מאז השתחררת מבית החולים אתה יורה לכל הכיוונים והאנשים מתהלכים על קליפות ביצים בקרבתך. ירית במאבטח בבוקר רק כי איחר בחמש דקות."
    "ואתה מזלזל באיחורים?" אני שואל בטון נוקשה.
    "לא החליפו אותו והוא לא נטש עמדה, אז כן, אני מקבל בהבנה איחור כזה וגם אתה, אבל חיפשת שעיר לעזאזל והוא נפל לך בידיים. אתה מאבד שליטה, ראפיני. הגיע הזמן לקחת פסק זמן ולחשוב על פתרון. אם אתה רוצה את הילדה, תחזיר אותה הביתה."
    "איזו ילדה?" אחיזתי בטלפון הנייד מתחזקת.
    "טיאנה," הוא עונה בביטחון מלא. אני נשען לאחור בכיסא, משלב את אצבעותיי.
    "אתה חושב שהייתי משחרר את טיאנה אם לא הייתי בטוח בהחלטתי?" לעג בקולי. כמה מעט הם מכירים אותי.
    "היא רצתה לעזוב."
    "היא הייתה נשארת אם הייתי רוצה שהיא תישאר," אני עונה את הברור מאליו.
    "אז מה הבעיה שלך?" הוא מאבד את הסבלנות.
    "זו שיחה מלב ללב? ממתי אנחנו מנהלים שיחות כאלה?" אני שואל בזלזול.
    "מאז שנמאס לי לסבול אותך, וגם לכל היתר," הוא עונה בכנות. 
    אני צוחק. "תצטרך לסבול אותי כל עוד אתה חי. מה קורה עם הקולומביאנים? הם ממשיכים לגייס את הצרפתים שנותרו בחיים?"
    "כן, הם השתלטו על ביתו של לינקון ולפי הבנתי, מתכוונים להביא לכאן את כל החיילים שלהם ולתקוף בכל הכוח כדי להחזיר לידם את השליטה ולנקום את מותם של האחים סנצ'ס גודוי."
    "יש לנו אנשים?"
    "כרגע אנחנו בשליטה, אבל בזמן אמת נצטרך לחבור לניו יורק ולשיקגו."
    "תוריד את ניו יורק מהרשימה," אני עונה באופן חותך. 
    "ניו יורק הם הכוח. בלעדיהם לא נצליח."
    "אני לא רוצה את פרנקו כאן. אהיה מסוגל להרוג אותו אם אתקל בו," אני מסנן בזעם. השם שלו מבעיר את גופי, גורם לדם לבעבע בעורקיי.
    "רגע," הוא נראה מופתע לשנייה ואז מגחך, "אתה מתנהג ככה בגלל אלכס טורנטיני?"
    "היא בהיריון."
    "אל תזיין את השכל, ההיריון לא מעניין אותך. היא מעניינת אותך."
    אני ממהר לשנות נושא, "תשיג לי כמה שיותר מידע. אני רוצה לדעת על כל צעד של הקולומביאנים, אני לא במצב רוח מתאים להפתעות."
    "הם תחת מעקב צמוד," הוא עונה וצלצול הטלפון שלי קוטע אותו.
    "כן?" אני עונה לתאו. 
    "ברכותיי. שמעתי שאתה עומד להיות אבא." 
    אני נושם עמוק, המילה הזאת מעבירה בי רעד לא רצוני. "תודה. מה קורה?"
    "התקשרתי כדי להזמין אותך באופן אישי לחתונה של בני, דויד."
    "מזל טוב."
    "ננצל את ההתכנסות כדי למנות את ג'סי לקאפו," הוא מעדכן.
    "למה לא את דויד?"
    "אין לו את מה שצריך כדי למלא את מקומי. היחיד שמוכן לתפקיד הוא ג'סי."
    "ומה אתה מתכנן לעשות בפנסיה?"
    "לחיות," הוא עונה בכנות. אני מהנהן לעצמי. במאפיה אין חיים ולצערי, גם לאחר הפרישה תאו ימשיך להיות חלק מהמאפיה.
    "תשלח לי את ההזמנה. אני אגיע."
    "מעולה. ושוב, מזל טוב."
    "תודה." אני ממהר לסיים את השיחה. עד היום התעלמתי מהנושא, הדחקתי את העובדה שיהיה לי ילד. לא רציתי להיות אבא ואני עדיין לא רוצה, אבל מודע לעובדה שההחלטה היא של אלכס בלבד. 
    "אני יוצא, אתה צריך משהו?" רפאל שואל, פונה אל הדלת.
    "לאן אתה הולך?" אני מסתכל על השעון. השעה עשר בלילה. בדרך כלל, רפאל עובד עד השעות הקטנות של הלילה.
    "יש לי סידור קטן. אם תצטרך אותי, אהיה זמין בנייד," הוא עונה בלי לנדב פרטים נוספים ויוצא מחדר העבודה. אני מרים את הטלפון הנייד מהשולחן ומסתכל על שומר המסך – תמונה של אלכס ושלי. היא בחרה את התמונה וקבעה אותה. בזמנו לא ייחסתי לכך חשיבות, אבל מאז עזבה התמונה רודפת אותי. אני מסתכל על חיוכה האמיתי ומבין את היקף הנזק שגרמתי. 
    אפריל מתפרצת לחדר העבודה שלי. "מעולה, אתה עדיין כאן." היא נעצרת כאשר רואה אותי מסתכל על התמונה בנייד. אני מניח אותו על השולחן ומטה את ראשי, בוחן את מבטה הסקרן. "מה את רוצה?"
    "חתימות דחופות." היא מניחה דפים על השולחן. אני מרים את העט ועובר על המסמכים ברפרוף לפני שחותם. אפריל מתיישבת. "אני חייבת להודות, הייתי בטוחה שמצב הרוח המזופת שלך נגרם בגלל טי, אבל נראה שטעיתי. למה בהית בתמונה של אלכס?"
    "מי אמר שבהיתי בתמונה של אלכס?" אני שואל בלי להרים את ראשי.
    "לא החלפת את שומר המסך שלך והשתמשתי בטלפון מספיק פעמים כדי לדעת על מה הסתכלת. אתה מבלבל אותי," היא נאנחת. 
    אני דוחף אליה את המסמכים ונשען לאחור בכיסא. "מה מבלבל אותך?" אני שואל בחוסר עניין מובהק, "למה כולם מרגישים צורך להתערב בחיי?"
    "זו שאלה קלה. כשאתה מאושר, אנחנו מאושרים. כשאתה רגוע, אנחנו רגועים." קולה מאשים. התקופה האחרונה הייתה קשה עבור האנשים הסובבים אותי, קשה עד כדי כך שרפאל ניהל איתי הרגע שיחה מלב ללב. אני מחייך לעצמי. "למה אתה מחייך?" היא שואלת.
    "חשבתי על משהו. מה את רוצה, אפריל?" אני שואל בכניעה, העייפות מתחילה לנצח אותי. 
    "אתה שלם עם הפרידה מטיאנה?"
    "לא היינו זוג," אני עונה ביובש.
    "היו לך רגשות כלפיה."
    "אם היא הייתה נשארת לצידי, היא הייתה מאבדת את הזהות שלה ואת מי שהיא," אני עונה בכנות.
    "ומה הקטע עם אלכס? אתה מתגעגע אליה או משתמש בה כדי לא לחשוב על טי?"
    "אני לא צריך אישה כדי להרגיש טוב עם עצמי. יש הרבה נשים סביבי אם בא לי לנקות את הראש."
    "אז מה הסיפור?" היא חוקרת את פניי בנחישות. היא לא תרפה עד שתקבל תשובה כנה, גם אם נצטרך לשבת כאן לילה שלם.
    "הבגדים שלה עדיין תלויים בארון, איפור מפוזר בחדר האמבטיה, קרם גוף מונח על השידה ליד המיטה. היא ברחה והשאירה את כל הציוד שלה מאחור."
    "אם הציוד מפריע לך אז תשלח לה אותו."
    "זו הבעיה. הוא לא מפריע לי," אני מודה. "התרגלתי לנוכחות שלה, היא שייכת לכאן."
    "אישה לא מעוניינת להפוך להרגל של מישהו. היא רוצה להיות הדבר העיקרי. אם אתה חושב שתוכל לאהוב אותה כמו שמגיע לה, אז הגיע הזמן להתחיל לפעול לפני שתאבד אותה באופן סופי. סע לניו יורק ותילחם כדי להחזיר אותה הביתה." 
    הביטחון בקולה מזכיר לי מי אני, מי הייתי תמיד. אני לוחם והגיע הזמן לנצח בקרב החשוב בחיי. אלכס לא תסלח לי מהר ותתקשה להאמין לי, אבל אוכיח לה שלא אאכזב אותה שוב.
    "תשלחי לה פרחים. היא צריכה לדעת שאני חושב עליה."
    "איזה סוג?" היא שואלת.
    "סחלב לבן," אני עונה בביטחון מלא. מאז אני זוכר אותה, אלכס משתמשת רק במוצרי טיפוח בריח סחלב.
    "לצרף פתק?" 
    אני מרים כרטיס עם החותמת שלי מהשולחן, כותב משהו, דוחף את הפתק למעטפה קטנה ומושיט אותה לאפריל. "תסרקי את הפתק ותשלחי לחנות הפרחים."
     היא קמה מהכיסא בחיוך מרוצה. "לבקש מהטייס להכין את המטוס?"
    "אטוס מחר בשעות הצהריים המאוחרות." 
    • ליליאן סלמה נחום
    • ליליאן סלמה נחום
      ליליאן סלמה נחום (31), נולדה וגדלה בעיר אשקלון. עוד לפני שסיימה את בית הספר היסודי, כתבה סיפורים והמציאה דמויות. כעת, הדמויות שלה רואות אור.
       
      ליליאן נשואה באושר לליעד ואמא לשני מלאכים-שטנים קטנים: הילי ודור. היא אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה טובה וללמוד שפות ותרבויות שונות.
       
      ספריה:
       
      "בין שני עולמות" – אוגוסט 2015.
       
      "שונאת לאהוב אותך" – דצמבר 2015.
       
      "נשבעת בדם" – יוני 2016.
       
      "כוכב באפלה" – דצמבר 2016.
       
      "רדופה" – יוני 2017.
       
      "טרילוגיית שקרים" – דצמבר 2017.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • שונאת לאהוב אותך
    • אבודה
    • נשיקת מוות
    • דואט העולמות 1 - העולם שלו
    • דואט העולמות 2- העולם שלה
    • באר המשאלות
    • סינדיקט שיקגו 2 - לוקה
    • סינדיקט שיקגו 1 - פאלון
    • נפילה
    • קשת שחורה
    • מהלך מסוכן
    • נשיקת פיתוי ונשיקת פרדה