הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סוף הגוף
  • סוף הגוף
    ידיעות ספרים | 2012 | פרוזה מקור | 298 עמ' מודפסים

    מנתח מהולל, מרדן ואיש מדון המסוכסך עם הממסד הרפואי, תוהה בעקבות מותו של חברו הטוב על יכולתה של הרפואה להושיע ועל מקורה הרוחני של מחלה. געגועיו לחברו מובילים אותו לבדוק את תולדות הקשר העמוק ביניהם ואת טיבם של קשרי חברות בכלל - מה מחבר בין אנשים ומה מפריד, ואיך נראים החיים מנקודת המבט של המוות. הוא מספר על חברו כדי לפתור את חידת מחלתו ומותו, אבל לא פחות מכך כדי לפתור את חידת חייו שלו, ובעצם את חידות חייהם ביחד ולחוד, זה לצד זה וזה כנגד זה; יחסיהם עם בנות זוגם, האהבה והכעס, הקירבה והקנאה. הוא שואל לא רק כיצד עומדים מול המוות, אלא גם כיצד ניצבים מול החיים.

    הסיפור שהיה אמור לפענח את העבר משנה ומהפך אותו, חושף בו עוד ועוד פנים, מערבב את החלקים המוארים והאפלים ומערער לא רק על התשובות אלא גם על השאלות. אבל במהלך הניסיון לצרף את רסיסי החיים זה לזה, להשלים את החלקים החסרים ולחתור ל"אבחנה סופית", הופכים שברי הזכרונות, השאלות ועצם ההתבוננות לחשובים, למרגשים ולבעלי עוצמה גדולה יותר מן התמונה השלמה או מן התשובות עצמן.

    איל מגד הוא מחברם של הספרים האהובים חסד נעורייך, סודות ובגידות, ארץ אשה, זוג ואיך לחיות.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1



    מותו של בועז מזור אינו מרפה ממני. לא רק היעלמותו לעולמי-עד, שהיא כשלעצמה שערורייתית ובלתי נתפסת, אלא קנה המידה שהמוות שלו מציב לי ולחיי. זה אינו קנה מידה דתי או מיסטי, אלא קיומי ויומיומי, מעין השוואה בלתי פוסקת בינו לביני, השוואה על כל צעד ושעל שאין ממנה מנוס, מעין דיבוק שאת מקורו צריך לברר. כאילו מותו הטמיע אותי בתוכו, או אותו בתוכי, וכל ההבדל בינינו הוא שהוא מת ואני חי, וכאילו זה לא ממש הבדל, והוא לפעמים חי לגמרי בתוכי ואני מת לגמרי בתוכו, ועדיין אנחנו מתחרים מי מאיתנו ייקח ראשון ברצינות את החיים האלה, מי יפסיק ראשון את המשחק, מי יחדל לשחק בחיים. באותו רגע שבו בועז הוא קנה המידה, לא שהוא באמת חי אבל בטוח שהוא לא באמת מת. ובאותו רגע ברור לי לגמרי שאין דבר כזה "באמת מת", כמו שאין דבר כזה באמת חי. כלומר, אין אמת אחת, לא בחיים ולא במוות. ומה כן יש? חצאי אמיתות. רסיסי אמיתות. כמו רסיסי חיים. אם מצרפים את הרסיסים האלה יחד מקבלים איזו תמונה מטושטשת של חיינו זה לצד זה, וזה בנפרד מזה, ורק לנוכח התמונה הזאת אני מתגבר לרגע על הלם מותו.
    אבל האם כשאני מספר על המת אני מרגיש יותר חי? להפך, אני מרגיש יותר בודד, יותר מיוּתר, פחות חי בעצם. כל בוקר אני פוגש את היום החדש על דרך השלילה, כלומר מתעודד רק ממטלות ותלאות שהשארתי מאחורי ביום הקודם, ולשמחתי אפשר כבר למחוק אותן מהלוח; אבל אין שום דבר שאני יכול לצפות לו בכליון עיניים, לשׂושׂ עליו מראש, כמו שציפיתי בעבר להתרועעות עם בועז, לצעידה איתו לאורך שפת הים, או לארוחת צהריים שתמיד יכולתי לסמוך על כך שלא יהיה בה רגע של תפלוּת. אני לא רוצה לשמוע רק את הנשימות שלי, כמו בשממה של ים המלח, אלא גם את הציפורים, לפחות ציפור בודדה אחת במדבר מלבדי. למעשה, אני לא יודע אם לספר יותר עלי בהקשר שלו, או יותר עליו בהקשר שלי. אני מהסס, מתלבט. אני חושב, לעת עתה שיהיה הוא העיקר ולא אני. אני אהיה רק המסַפר ואילו הוא יהיה המסוּפר, ואם ישתנה הלוך-הרוח הזה אחליף בינינו. נראה, נראה כמה אוּכל להמשיך, מתי ה"הוא" יהפוך לאני והאני להוא.
    אני משוטט ללא הרף בשכונות הערביות והחרדיות של העיר, כלומר הכי רחוק מסביבתי הטבעית, וחושב אולי בכלל לעזוב את הסיפור, בכלל לא לספר. אין לי ספק שהוא מצידו לא זקוק לסיפור הזה; בפִענוח חידת מותו הרי רק לי יש עניין, ולא לו. הוא מת וזהו. הוא כבר הסיר מעצמו את המעטה התם והישר, המתון והמאושר שלו. הוא נפטר לא רק מהמעטה התם והישר, המתון והמאושר, אלא גם מהדריכוּת ומהזעם, מהארסיות, מהיותו, לעיתים, גם נוטר ונוקם, כמו כולנו. הוא כבר פרק את המטען, שמשום מה תובע גם ממני את פריקתו ולא מרפה. פריקת המטען הזה, שתכליתה היא פענוח של איזו חידה, היא העילה האחת והיחידה למסור את הדין-וחשבון הנוכחי. אני שואל לאן כבר ייקח אותי הסיפור, ויודע שלא זו השאלה. השאלה היא למה לנבור בעבר במקום לפתור את בעיות ההווה. להתמכרות לעבר אין שום יתרון על כל התמכרות אחרת. גם בהתמכרויות אחרות הפגיעה בבריאות ניכרת רק אחרי תקופה ארוכה, אחרי אשליה של בריאות מתמשכת ובטוחה; לפתע המחלה צצה משום מקום. אני אומר לעצמי שאני חייב להפסיק עם זה. להפסיק עם השִחזור ועם הסיפור. אלא שההחלטה הזאת, כדרכן של החלטות גמילה, לא מחזיקה מעמד. היא לא תחזיק מעמד כל עוד איני פותר את הבעיות המקצועיות שלי. כל עוד נותנים לי, למי שנחשב למנתח יחיד בדורו, לנתח רק פעם בשבוע, בגלל קנאה חולנית של עמיתים חסרי כשרון, אני אמשיך לספר. אמשיך להצמיד את העט לנייר במקום את סכין המנתחים לבשר. כך וגם כך נפתחים לפנַי החיים.
    זאת היתה הברכה הנסתרת של הריב עם מנהל המחלקה, הממונה עלי, לגודל הבושה; זה שהתואר "גַּלָּב" (שבו כינו מנתחים בבריטניה הקדומה) יאה לו הרבה יותר מ"כירורג"; בקיצור, שאין לו מושג בניתוח ונוכחותי מזכירה לו כבר שנים את העובדה הזאת. הודות לסכסוך המתמשך שאין לו פתרון, והזמן שלפתע נפתח עם הצרת צעדַי, בזכות העובדה שבמקום להיות עסוק יומם ולילה בחדר הניתוח עומד לרשותי פנאי אינסופי, גיליתי עד כמה קרובה הכתיבה למלאכה שאותה הייתי רגיל לעשות: לחבר איבר לאיבר, לעקור ולשתול, לברוא מחדש, לַחווֹת את התחושה האלוהית של להפיח רוח בבשר, בבשרו של בועז, לספר על נפלאותיו של בועז בשנת חייו האחרונה, שנת מותו, שנת גבורתו האמיתית. כי מה יש לי במקום הכתיבה של הסיפור הזה? מה מציעים לי במקום הפטנט הגאוני שהופך את החיים למה שהם לא? להניח את העט, אותו כלי כתיבה מיושן שעדיין קרוב לליבי, שאימצתי לי במקום האיזמל הגזול, ולהיאחז בקצות המציאות? איזה מין חיים אלה? מוזר מאוד, חשבתי כשצעדתי יום אחד במזג אוויר אביבי בעמק יהושפט, שיהודים לכל אורך הדורות שאפו להיקבר דווקא כאן, קרוב ככל האפשר למקום שבו תתחיל תחיית המתים. אני לא מסוגל להבין מה מקורה של הלהיטות להידחק לראש התור של החזרה לחיים; התשוקה הזאת היא בעיני בלתי נתפסת. איזה נסיון חיים יכול להוביל לגעגועים אל החיים האלה? לא הרבה יותר הגיוני לחשוב שאם כבר אני מת, אם כבר צלחתי את הרוביקון הזה, אם כבר הגעתי למנוחה שאין בִּלתה, כי אז כדאי להישאר בה לנצח-נצחים?

    • איל מגד
      צילום: עידו קינן, חדר 404
    • איל מגד

      איל מגד (נולד ב־1948) הוא סופר ומשורר ישראלי.

      למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך בקול ישראל.
      בתחילת שנות השבעים החל לפרסם שירה, ובמהלך שנות השבעים והשמונים הוציא עשרה קובצי שירים. בשנות ה-90 החל לכתוב רומנים.
      בשנת 2004 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מחר אני הולכת
    • חשבתי על זה הרבה
    • תוחלת החיים של אהבה
    • קוראים לי איה
    • לא מכין קפה למלאך המוות
    • על החיים ועל המוות
    • עצמתה של דמעה
    • אם את כותבת אל תמחקי
    • צלקת
    • למקרה שלא אהיה בסביבה
    • החברה הגאונה
    • המיועד