הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סוף
  • סוף
    תכלת | פברואר 2019 | פרוזה מקור | 183 עמ' מודפסים
    גבר מבוגר, בריא בעל כורחו, יוצא למסעות.
     
    הוא דוהר על סוס חרדותיו, מחשב קצים ומתווה גבולות בין זיכרונות ילדות, לידה והורות, מחשבות על גירושים, בקבוקי שתייה קלה ותיאורים תאוותניים של סקס קפדני.
     
    כל אלה מלווים את תהליך הפרידה מלא האהבה אך נעדר הסנטימנטים שלו מאמו, המכלה את ימיה במוסד רפואי.
     
    סוף, יצירת הפרוזה הראשונה של יעקב מישורי – אמן פלסטי לשעבר ומורה בעל נוכחות עזה בשדה האמנות הישראלי – מהלכת בחוסר זהירות בין צדו המפתה של המוות לבין אורם המפתה של החיים. 
     
    התוצאה היא מעשה ספרותי יוצא דופן, נועז ובוטה, מחול מתים נחוש בין בתי קפה סולידיים וסניפים פארם בוהקים, כבישים סואנים ותחנות אוטובוס בינעירוניות.
  • ספר דיגיטלי
     
    36
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • "רוצים להצליח? אז תמותו במקום להתאבד," שאג אל חלל הכיתה, וכך, עם ה"תמותו" וה"להתאבד", נדחף הבוקר בכוח אל צהרי היום.
    עיניו ברקו בשובבות עוד טרם התפשטה ושקעה הדממה בחלל, ורמזו על חיוך פנימי שנחבא מאחורי פס שפתיו הקפוצות. הוא אסר עליהם לגרור כיסאות, ותבע מהם להרים אותם. קול חיכוך המתכת ברצפה הוציא אותו מדעתו ופרע את הריכוז המנומס שדרש מהם. אחרי דקה של התארגנות שבה הדממה לכיתה. הוא השיג בדיוק את מה שרצה. רוקן את הכיתה מהטמטום הקולני של מצהלות החיים.
    שולחן וכיסא היו אבן גבול בינו לבינם, וחתכו את הכיתה לשליש שלו ושני שלישים שלהם. פורמייקה דמוית עץ, כולה פצע וחבורה שרק שאריות מיופי החלקלקות המלאכותית עוד ניכרו בה, חיפתה את משטח שולחן המורה העלוב, הדהוי כפני המוסד כולו. שלוש מפינותיו קטומות, מתפצלות כעלי כותרת שנפתחו יתר על המידה, מקיאות עיסת נסורת. על פניו שרבוטים פרועים, שריטות סכין יפנית וחתכים גסים ועמוקים שמהם פרץ כמוגלה בשרה הלבן של פלטת הסנדוויץ', עדות לפורקן ונדליסטי אלים, מופע יצרי כמוהו לא יכול היה אפילו לקוות למצוא בעבודות הסטודנטים שמילאו את קירות הכיתה כמו בסלון סתיו בפריז של שלהי המאה התשע־עשרה. נוסף על החבלות המכוונות היה לוח הפורמייקה דביק מנוזלים ממותקים ומוכתם במעגלים אבקתיים של שרידי קפה שנשארו עליו משיעורים קודמים ונעלמו מעיניהם של עובדי הניקיון המותשים, שהתהלכו ברחבי המוסד כמגזרות שחורות. בינו לבין עצמו לא הרגיש בנוח עם מה שנראה לו כחיבה יתרה שהוא מפגין כלפיהם. הוא ראה בזה חנופה נרקיסיסטית, מתנשאת, אך בינתיים לא מצא דרך ליצור איתם קשר אחר, ענייני, שיאפשר לו להימנע מן הנחמדות הגועלית. לא היה בלבו ספק שהם חשים בה ובזים לו בעטייה. האדישות שבה התייחסו לעבודות האמנות שסביבם מצאה חן בעיניו, בעיקר לנוכח השחרור המופקר והסגידה הפתטית ל"הכול אמנות" מצד סגל ההוראה והתלמידים. תענוג צרוף היה לצפות בהם נוקטים יחס שווה והוגן כלפי מיצב רדימייד מחוכם וכלפי מטאטא, סמרטוט רצפה, בדל סיגריה או כיסא שהורם על השולחן לפני השטיפה. לראות אותם מועכים בכוח את הציורים שנזנחו מאחור ודוחסים אותם לתוך שקיות הפלסטיק השחורות היה כמו להתבונן במיצג מלא חן והומור, עתיר פוטנציאל ביקורתי ופדגוגי, אילו רק היו מזכים את עובדי הניקיון במבט. הוא פסע הלוך ושוב מול השולחן, נוקש צלילי פורמייקה עצבניים בציפורניים. בידו השנייה אחז ביומן הנוכחות, שאותו גלגל בשימת לב לכדי צינור צר כפיית חצוצרה, והכה בו בירכו בקצב מונוטוני, מתואם עם מקצב ציפורניו. ואז, בתנועת יד תיאטרלית, השליך את היומן לאוויר. היומן השתחרר כקפיץ, נפרש ככנף כחולה, דאה אל השולחן ונחת עליו באוושה נעימה. צחקוקים חרישיים וזהירים עלו מקהל התלמידים, שליוו אותו במעופו עד שדמם במרכז השולחן. כשעצר היומן עצר גם הוא, נצמד לצדו של השולחן, מתח את מלוא אורך זרועו לאחור ובאלכסון, הביא אותה אל מרכז הצלע הארוכה, שם עמד הכיסא, תפס בחוזקה בקצה משענתו, ובתנופה אקרובטית חדה ורבת־רושם שלף אותו ממקומו מתחת לשולחן והניף אותו בקשת גבוהה מעליו. מכוח התנופה התהפך הכיסא, שמשענתו היתה אחוזה במהופך בכף ידו, בשיווי משקל מופלא, ורגליו הדקיקות כמעט פגעו בשורת הספוטים שעל התקרה. משם הלך וירד, התהפך בהילוך איטי, השלים את הסיבוב ונחת חרישית לרגליו. הוא התיישב, משועשע ומלא בעצמו. כעת לא הפריד דבר בינו לבין הכיתה. הוא הרים רגל על רגל בגנדרנות. גרביו הצבעוניים נחשפו, וממעמקי הכיתה שוב עלה צחוק כבוש. רגלו הימנית קיפצה ללא הפסק וזו שמעליה עלתה וירדה כחרגול קידוח, מרתקת את מבטם של הסטודנטים לשפיץ נעלו הנוצץ.
    הוא מלמל משהו שאיש לא היה אמור להבין, התקין בעיניו מבט חוקר ותוהה והרים אותן לסקירה פנורמית של עבודות הסטודנטים בחיפוש אחר עבודה שתדבר בעד עצמה, כזו שתאפשר לו לא להיות שיפוטי, רק להצביע, לסלול תוואי שקט למבטי הסטודנטים ולשתוק. הוא לא מצא. מכאן היה לו קל לפרוץ הלאה, אל הבנאלי — להיות מורה לציור או לאמנות. הוא לחץ פנימה את לשונית פחית הקולה זירו, תקע לתוכה קשית ירקרקה עם מפרק אקורדיון, מצץ מן המשקה, הניח בשימת לב על קצה לשונו המוכנה והשלוחה קדימה שתי סוכריות טיק־טק וכך, עם טעם וניל שהתפשט בחלל פיו, החל השיעור.
    • יעקב מישורי
    • יעקב מישורי
      יעקב מישורי (נולד ב-1952) הוא צייר ומורה לאמנות ישראלי. כותב מאמרים על אמנות והוראת אמנות.
       
      מישורי נולד בישראל. בגיל 15 עזב את בית הספר והחל לעבוד כסבל, עבודה אשר הייתה מקור פרנסתו עד גיל 40. במקביל עסק בציור. את ידיעותיו המקצועיות, את שליטתו הטכנית, את ידיעותיו התאורטיות ואת גישתו השיפוטית, כמו גם את השקפותיו החריגות והייחודיות רכש באמצעות התנסות ולימוד עצמי בלבד. תערוכת היחיד הראשונה שלו הוצגה בשנת 1978 בהיותו בן 26, בגלריה ג'ולי מ. שבתל אביב. מאז הציג תערוכות יחיד רבות והשתתף בתערוכות קבוצתיות נבחרות בישראל ובעולם. הוא זכה בפרסים מטעם משרד החינוך וקרן שרת ויצירותיו מצויות באוספים פרטיים נבחרים ובאוספי המוזיאונים.
       
      מישורי הוא אמן נונקונפורמיסט מהבולטים שבציירי ישראל. ציוריו השתנו תדיר לאורך השנים והם נתפשו על ידי קהילת האמנות כפרובוקטיביים ביותר. בשנות ה-80 הוא כונה על ידי המבקר אדם ברוך כ"פרא אציל" וכ"גיבור שלא הלך בשדות", כפרפרזה על ספרו הידוע של משה שמיר. מישורי הוא אמן פוסטמודרני מובהק: הוא מצייר מתוך תשוקה ואהבת מלאכת הציור אך גם מתוך מבט מרוחק וביקורתי ומערער על העשייה הזו. יצירתו מושפעת מתרבות גבוהה ומתרבות פופולרית גם יחד: מאמנות הרנסאנס ומאמנות האוונגרד של המאה ה-20. הוא נוטל מכל הבא ליד לרבות; פרסומות, גרפיטי, עטיפות של תקליטים, מגזיני אופנה, צילומים פורנוגרפיים וכיוצא בזאת. מישורי מקפיד על טריות ורעננות המעשה האמנותי. בכל תערוכה הוא מפתיע ומאתגר את עצמו ואת הצופים בסגנון חדש בנושא אחר בזהות אמנותית שונה, ביחסים אחרים בין הגבוה לנמוך. הוא נע, על פי הצורך, ממופשט לפיגורטיבי, מגאומטרי לאופטי, מדקורטיבי לפופ-ארט מקומפוזיציה ניגודית ונשכנית לפטרן (pattern) ולניגודים קומפלמנטריים. הוא החל את דרכו מדיוקנאות עצמיים מאופרים שעניינם בירור ויזואלי בשאלות של זהות מינית ועבר לציורים מתעתעים המערערים על זהויות נוספות.
       
      מישורי לימד ב"מדרשה" - בית ברל, בבצלאל והיה ראש המחלקה לאמנות במכון אבני. בסוף שנות ה-90 הקים את קבוצת "פלורסצנט" וכיום הוא מורה מרכזי לציור בבית-הספר "בסיס" לאמנות שבהרצליה. בעבודתו מוצא מישורי כר נרחב ליישום השקפותיו המקצועיות, כפי שהובעו במאמריו בהזדמנויות רבות. מישורי תומך ללא סייג בניתוק בין האקדמיה לבין האמנות. לדעתו, כפי שהיא משתקפת ממאמריו, התאוריה והפרשנות הפכו מדייר משנה לבעל הבית ולכן יש להיפרד. הצמידות המעיקה הזו היא בעיניו מקור לשרלטנות בתחומי העשייה. מישורי יוצא בהתקפות חריפות על עולם האמנות, אמנים ומגמות, לעיתים עד כדי בוז מוחלט, בפרודיה, פארסה ובציניות . בזמן אמת הוא תקף, בין היתר, את אסכולת "דלות החומר" וקרא לחזרה לעושר ציורי הבעתי ואסתטי.
       
      בשנת 1989 נישא למשוררת אפרת מישורי ולהם בן. בשנת 2011 התגרש, וב-2013 נישא לליסה פרץ, עורכת מוסף גלריה של עיתון הארץ.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • בשר
    • החיים החדשים של מיכאל
    • תרגילים בפרידה
    • שני הקבועים
    • ספר הגברים
    • מאבקו של כל גבר נשוי
    • פטל - גיליון 7 גברים
    • על החיים ועל המוות
    • המאחרים
    • פרידת המלח
    • קפה מוות
    • המעידה