הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סומכי
  • סומכי
    כתר | 1990 | 86 עמ' מודפסים

    עמדתי מוקף עד-לאין-תקווה במעגל רוחש של אוכלי-אדם משוחים בצבעי המלחמה ומנופפים רחמים וחניתות. בידיים ריקות הכיתי בהם על ימין ועל שמאל, ואחרים, רבים מספור, נהרו ובאו בזעקות-קרב מחביון היער... וכבר כוחותיי הלכו ואזלו והמון האויבים סגרו עלי בשינים לטושות ובצהלת-ניצחון ואז שרקתי אני שריקה אחת נמוכה ומתוך הסבך זינק עליהם הזאב הפרטי שלי, אכזר ואיום היה, מבתק גרונות בשיניו עד שנפוצו הפראים בשאגות-אימה לכל עבר והוא השתטח לרגלי..." כאלה ואחרות הן הרפתקאותיו של סומכי, ילד ירושלמי בסוף תקופת המנדט הבריטי, שחבריו קוראים לו בשם "הילד המשוגע", מפני שתמיד הוא מסתבך בצרות עד שהוא מוותר על כל מה שהשיג בהרפתקאותיו - וזוכה באהבתה של אסתי היפה. זהו סיפורו הראשון של עמוס עוז לבני הנעורים (מגיל שתים-עשרה ועד גיל תשעים ותשע).

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    74 51.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון

    כך ליבלבה האהבה

    בפרק זה יתגלו סוף-סוף כמה דברים פרטיים שנשמרו עד היום הזה בסוד כמוס, וביניהם אהבה ורגשות אחרים.

     


    היתה אצלנו ברחוב זכריה ילדה בשם אסתי. אני אהבתי אותה. בבוקר ליד שולחן ארוחת-הבוקר ופרוסת לחם בפי הייתי אומר לעצמי בלחש: אסתי. שעל כך היה אבא משיב במלים:
    ״אסור ללעוס בפה פתוח.״
    ובערב אמרו עלי:
    ״הילד המשוגע שוב סגר את עצמו באמבטיה ומשחק במים.״
    אבל אני כלל לא הייתי משחק במים אלא ממלא היטב את הכיור ובאצבע הייתי רושם את שמה על-פני הגלים. לפעמים חלמתי בלילה שאסתי מצביעה עלי פתאום ברחוב וצועקת ״גנב!״ ״גנב!״ ואני נבהל ומתחיל לברוח והיא רודפת וכולם רודפים, בר-כוכבא סוכובולסקי וגואל גרמנסקי ואלדו ואלי ויינגרטן, כולם, והרדיפה נמשכת על-פני מגרשים וחצרות, על-פני גדרות וגרוטאות, חורבות וסמטאות, וכל הרודפים מתעייפים ולאט-לאט הם מתחילים לותר ולפגר מאחור, ורק אסתי רצה אחרי בלי להרפות ובסוף שנינו לבדנו רצים ומגיעים כמעט יחד לאיזה מקום נידח, מחסן קרשים או חדר כביסה על גג או משולש חשוך מתחת למדרגות של בית זר, ואז נעשה החלום מתוק ונורא ומרוב בושה מתעוררים וכמעט בוכים קצת בלילה. שני שירי אהבה כתבתי בפנקס השחור שאבד לי בחורשת תל-ארזה ואולי טוב שאבד לי.
    ומה ידעה אסתי?
    אסתי לא ידעה כלום. או ידעה והתפלאה.
    למשל: פעם אחת הצבעתי בשיעור כתיבת-הארץ וכשקיבלתי את רשות הדיבור קבעתי בתוקף רב:
    ״אגם החולה נקרא גם בשם סומכי.״
    כמובן, כל הכיתה געתה מיד בצחוק גדול ונבזי. מה שאמרתי היה אמת, אמת לאמיתה, לפי האנציקלופדיה, ובכל-זאת, התבלבל המורה שלנו אדון שיטרית לרגע ואף חקר אותי בזעם:
    ״זאת מנין ועל סמך מה?״
    אבל הכיתה כבר התפרעה לגמרי ומכל עבר צעקו וזעקו:
    ״סומכי, סומכי על סמך סומכי,״ ואדון שיטרית תפח, האדים ושאג, כדרכו:
    ״הס כל בשר!״
    וגם:
    ״בל יחרוץ כלב לשונו!״
    כעבור חמש דקות נרגעו הרוחות בכיתה, אבל אני נשארתי סומכי כמעט עד סוף כיתה ח'. כל זאת סיפרתי כאן בלי שום מטרה צדדית אלא בכוונה לציין פרט חשוב אחד: פתק ששלחה לי אסתי בסוף אותו שיעור של כתיבת-הארץ, והיה כתוב בו כך:
    ״משוגע אחד, למה לך להגיד תמיד דברים שעושים לך צרות? תפסיק!״
    ובתחתית הפתק, בקיפול, ובאותיות הרבה יותר קטנות:
    ״אבל אין דבר. א.״
    מה ידעה איפוא אסתי?
    אסתי לא ידעה כלום ואולי ידעה והתפלאה. אני, בשום פנים ואופן לא עלה על דעתי להחביא מכתב אהבה בתוך הילקוט שלה כמו שעשה אלי ויינגרטן לנורית, או לשלוח אל אסתי את רעננה השדכנית כפי ששלח טרזן במברגר, גם הוא אל נורית.
    להיפך: אני בכל הזדמנות הייתי מושך לאסתי בצמות שלה. ואת הסודר הלבן הנהדר שלבשה באביב אני שוב ושוב הדבקתי במסטיק לעוס אל הכסא.
    למה, בעצם?
    ככה. למה לא. שתדע.

     


    ואת שתי ידיה הדקות הייתי מסובב לה כמעט בכל כוחי אל מאחורי גבה עד שהתחילה לקלל אותי ולשרוט בצפרניה, אבל אף פעם לא התחננה. כך עשיתי לאסתי, וגם רע מזאת: אני הוא שהמצאתי לה את הכינוי ״קלמנטיין״ (היה שיר אנגלי בירושלים באותם הימים, שיר של חיילים אנגלים ממחנה שנלר: ״הו מַי דרלינג, הו מַי דרלינג, הו מַי ד-רלינג-קלמנטַיין!״) ודוקא הבנות שלנו התלהבו ואפילו כעבור חצי שנה, כאשר חלף הכל, בחנוכה, עוד קראו אצלנו לאסתי בשם ״טינה״ שבא מקלמנטינה שבאה מקלמנטיין שלי.
    ואסתי?
    היא מצאה בשבילי רק מלה אחת, ואותה היתה מטיחה בי כבר מן הבוקר, דבר ראשון בבוקר, עוד לפני שהספקתי להתחיל להציק לה:
    ״גועלי.״
    או גם:
    ״מגעיל אחד.״
    שתים-שלוש פעמים הכאבתי לאסתי בהפסקת עשר עד שהופיעו דמעות. על זאת הטילה עלי חמדה המחנכת שלנו ענשים שאותם ריציתי כגבר, בשפתים מהודקות.
    וכך ליבלבה האהבה בלי מאורעות מיוחדים עד למחרת חג השבועות. אסתי היתה בוכה בגללי בהפסקת עשר, ואני בגללה בלילה.

    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • המלצות נוספות
    • פה ושם בארץ ישראל
    • המצב השלישי
    • ממה עשוי התפוח?
    • יהודים ומילים