הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סודות של ג'ובניק
  • סודות של ג'ובניק
    ספרי ניב | ספטמבר 2019 | פרוזה מקור | 246 עמ' מודפסים
    "בלשכת הגיוס כל אם בוכה כאילו הבן שלה הולך מינימום ללבנון. ''הוא בסך הכול פקיד בקריה, גברת, אפשר להירגע עם הדמעות,'' רציתי לומר לאחת שעמדה לידי. ואני? אני התכוננתי בינתיים לקרב. לא לקרב עם אויב צבאי, אלא לקרב חברתי. טירונות היא מפגש טעון בין אנשים מכל קצוות האוכלוסייה. זוכרים את השטויות שהיו בטיול השנתי לאילת? רק תחשבו שעכשיו זה טיול ארוך יותר, ושהמורים שצריכים להשגיח עליכם הם בני גילכם. קיבלתם את התמונה?" 
     
    סודות של ג'ובניק הוא סיפורו של איתי, חייל בצה"ל, מרגע קבלת צו הגיוס ועד עמוק לתוך השירות. איתי, שמתגייס למסלול קצונה ייעודית, מתגלגל למקומות ולמצבים רבים. בספר, הכתוב בשפה צעירה ומעניינת, מתוארות בצבעוניות, ובעיקר בצבע חאקי , חוויותיו בצבא: המקומות שבהם שירת, הבחורות שפגש, רגעי הקושי והמשברים, הישיבה בכלא, היחסים עם המפקדים, הסופ"שים בבית ועוד ועוד.
     
    סודות של ג'ובניק מכניס את הקורא כבר בעמוד הראשון להוויה הצבאית. העלילה מתקדמת בקצב מהיר ומציגה חוויות רבות ואירועים רבים, כיאה לשירות צבאי, ומספקת לקורא הצצה למוחו של צעיר מתבגר באחת התקופות המורכבות והמאתגרות בחייו. ספר חובה לכל חייל ומתגייס.
     
    "... כמו כדור מטקות באוגוסט זזתי מצד לצד ולא הייתי מסוגל להבין מה אני רוצה מעצמי."
     
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • עם סיום הטירונות נעלמה תחושת הלחץ העמוקה שליוותה אותי. מצב הרוח שלי עלה, יצאתי 'רבעוש' הביתה. ביום ראשון שלאחר מכן ידעתי שאני עתיד להתחיל את הקורס החדש, קורס אופק, בבסיס החדש, ועכשיו, כל מה שנותר היה לי לעשות הוא לסמן וי גדול בעניין הפגישה עם מאיה - זה לא יצא לי מהראש. הייתי חייב לצאת עם הבחורה המדהימה הזאת. הגעתי הביתה, וההתכתבות עם מאיה חזרה והמשיכה במהלך כל היום. היא סיפרה שהיא יוצאת הערב, אחרי שבועיים, מהבסיס החדש שלה, וסוף-סוף זה הגיע: היא כתבה שהיא מתגעגעת אליי, וקבענו שניפגש עוד באותו ערב. חיכיתי בקוצר רוח. דמיינתי את הפגישה הזאת לילות שלמים, והנה היא הגיעה. אני הולך לפגוש אותה ולבלות איתה ערב שלם כמו שהתפללתי שיקרה.
    הערב הגיע. כבר תכננתי מה אלבש, לאן אקח אותה קודם ולאן נלך אחר כך עד הפרטים הקטנים. סידרתי את החדר, את המיטה, אפילו את הדירה של אחי שהיה בדיוק בחופשה באילת - הוא שכר דירה קרוב לבית הוריי, אז קפצתי לשם כדי לסדר למקרה שהעניינים יתחממו. עברתי שוב על התמונות שלה באינסטגרם, היא נראתה מדהים, חלום של כל גבר.
    סיימתי להתארגן, הגיעה השעה שבה הייתי אמור לאסוף אותה, והתכוננתי לצאת.
    "אימא, אני יוצא. איפה המפתח של הרכב?"
    "לאן אתה נוסע עכשיו?" היא שאלה.
    "אני נוסע לרמת השרון רגע, וחוזר," השבתי.
    "אתה לא נוסע עד רמת השרון עם הרכב שלי, כי אין לך ביטוח."
    "אז מה? למה לא?"
    "ככה," היא ענתה.
    "מה זה ככה? אז מה הבעיה לעשות ביטוח?"
    "שכח מזה, השתגעת? כמה עולה ביטוח, אתה זוכר? תביא כסף, נעשה לך ביטוח."
    "אני יודע לנהוג, מה את דואגת? לא יקרה לי כלום," אמרתי לה.
    "חוץ מזה שלא מגיע לך עם איך שאתה מתנהג, אתה עושה מהמכונית שלי 'שכונה'. אני לא מוכנה לזה, נגמר הדיון. לא רוצה לשמוע אותך עכשיו."
    התעצבנתי כל כך. רתחתי והרגשתי שאני עוד שנייה מתפוצץ עליה. הלכתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת. צלצלתי למאיה.
    "מה המצב, מאיה? נו, את מוכנה?"
    "נשאר לי רק להתאפר, אבל אתה יכול לצאת אליי בינתיים."
    "אני חשבתי דווקא שנצא פה לסרט, כמו שרצינו. יש כאן באזור אחלה מקומות", אמרתי לה.
    "מעולה, אז אני מחכה לך שתבוא לאסוף אותי, מאמי".
    דווקא עכשיו, כוס אמק! איזה עולם מסריח! איזה עצבים! למה האימא הזאת חייבת להיות כל כך מעצבנת - אלה בערך היו המחשבות שחלפו לי בראש באותו רגע.
    "תקשיבי, אין טעם שאסע עד לשם ונחזור לפה. זאת נסיעה מעצבנת," אמרתי בניסיון לצאת מזה כאילו זאת החלטה שלי. בתוך תוכי התביישתי והרגשתי ממש מסכן, כמו איזה אפס, אשכרה, לא יכול בסך הכול לאסוף בחורה שרוצה לצאת איתו.
    "אין לי רישיון, אתה זוכר? אני יוצאת רק עם גברים שאוספים אותי. מי שרוצה לצאת איתי צריך לבוא עד אליי כדי לקחת אותי", היא הסבירה והתחילה לעצבן אותי. ידעתי שההורים שלה עשירים מאוד, אבל עד היום לא היה לה דיבור כזה מסריח, ואני, שכבר הייתי חם עליה והתאמצתי כל כך, לא רציתי לפספס את ההזדמנות בגלל דבר כזה, אז המשכתי בשלי.
    "מאיה, אני לא אבוא עד לשם, אל תהיי מפונקת. תכננתי לנו ערב כיף ומיוחד. תבואי לפה ונצא כמו שצריך," ניסיתי שוב.
    "אני לא באה אליך, אם אתה רוצה תבוא לכאן."
    זה לא שהחלטתי להתעקש, אבל כמו שאתם מבינים, באמת לא הייתה לי ברירה, אפילו החברים לא יכלו לעזור לי בקטע. התעצבנתי על כולם, ואת כל העצבים האלה כמעט הוצאתי על מאיה, אבל השתדלתי לא לקלקל את הכול, הצלחתי להתאפק ושמרתי על קור רוח.
    "אם את רוצה לצאת איתי את תבואי אליי, ואני אחזיר אותך."
    "ממש לא," היא ענתה וניתקה.
    התייאשתי. דפקתי את הראש בשולחן ודפקתי בקיר אגרופים חזקים עד שכאבה לי היד. הזעתי מרוב עצבים. החלטתי לא להתקפל ולא לשלוח יותר הודעות למאיה. חיכיתי וחיכיתי. השעה כבר חצות. אזור הבילויים כבר היה שוקק חיים ובליינים, ורק אני פספסתי דייט שהשקעתי המון בשבילו, והכול ירד לטמיון. ישבתי ממורמר בחדר ופתאום הודעה:
    ''אני תופסת אליך מונית," מאיה שלחה אליי.
    איזה כיף! הנה היא בעניין למרות הכול, היא רוצה להיפגש איתי כמו שאני רוצה, ואפילו מוכנה לבוא במונית את כל הדרך הזאת. תענוג!"
    "בסדר, מאמי, מתי תגיעי? את הכתובת את יודעת, נכון?"
    ''כן, אני יוצאת עכשיו. ארבעים דקות ככה, אני אצלך. לא מאמינה שגרמת לי לבוא בעצמי."
    ''את עוד תראי שזה שווה את זה," שלחתי אליה.
    בערה בי אש! זהו. סוף-סוף פגישה עם מאיה מחוץ לצבא.
    "אני פה. ירדתי מהמונית," קיבלתי הודעה ממנה אחרי כמה זמן.
    "אני יורד," השבתי.
    כבר מרחוק זיהיתי אותה תוך רגע, אפילו שעמדה בגבה אליי - במעיל פרווה אדום-שחור ועליו צעיף שחור עבה עם פונפונים, שחימם את צווארה והמשיך למטה לאורך צדי הגוף. החזה שלה היה חשוף בנדיבות מתוך הצעיף, ולמרות שהיה קר בחוץ, זה לא הפריע לה. מכנסיים שחורים אלגנטיים, והכול חתום בנעלי עקב שחורות-אדומות ויפות. דוגמנית, אני אומר לכם.
    "שלום, שלום!" אמרתי. היא הסתובבה והתחבקנו. ציפיתי לחיבוק ארוך ומוחץ והופתעתי מכך שהיא שחררה מיד.
    "אז לאן הולכים?" שאלה ישר ולעניין.
    "לאן שתרצי," עניתי, "מתחשק לך סרט או אולי מסעדה?"
    "אפשר... איזה עוד דברים יש?"
    "בואי נעלה בינתיים, ונחליט יחד. חבל שנעמוד פה בקור הזה," הצעתי, והיא נענתה.
    עלינו לדירה של אחי. דירת רווקים קלאסית, יפה מאוד. סלון מעוצב ובו בקבוקי אלכוהול, תאורה מתכווננת עדינה, טלוויזיה חדשה, מגרה עם קונדומים, בקיצור, כל מה שצריך בשביל ערב רומנטי עם בחורה. הוצאתי מהארון שתי כוסות היי-בול יפות לוודקה, ושתינו כל אחד כוס אחת. חלצנו נעליים, התכסינו בשמיכה וצפינו באיזה סרט בסלון.
    "הבאת לנו איזה משהו לעשן אולי? בדיוק נגמר לי," אמרה.
    "לא... אני לא מעשן, האמת," השבתי וקיבלתי מבט מופתע ומאוכזב.
    המשכנו לצפות בטלוויזיה, בזמן שניסיתי לשבת בנוח בניסיון לאפשר לה להרגיש בנוח לשכב עליי, אבל זה לא קרה. שוחחנו, וסיפרתי לה דברים מצחיקים, והיא בכלל לא צחקה. כל דבר שאמרתי קיבל ממנה אפס התייחסות כמעט. הרגשתי שהערב הזה בוזבז. משהו בבירור לא עבד, ולא היה לי כבר בשביל מה לנסות להחיות את זה, ופתאום זה הגיע: ''טוב, משעמם לי. אני רוצה ללכת, תחזיר אותי הביתה". בישירות שחדרה ישר לתוך הלב שלי היא פשוט אמרה שהיא רוצה לחזור אחרי שהתארגנה והשקיעה לערב הזה והגיעה במונית יקרה עד אליי. אמרתי לעצמי שאני אלך 'על חכם': במקום לנסות לדבר איתה ולשכנע אותה להישאר, אני אשחק את המשחק שלה. היא רוצה ללכת? אין בעיה.
    ''טוב. בואי, אני אחזיר אותך. תנעלי נעליים ונרד," אמרתי בלי להתבלבל. לא האמנתי שהוצאתי את המילים האלה מהפה. הסתכלתי עליה, והיא באמת התחילה להתארגן, נעלה את נעלי העקב שלה, לבשה את המעיל ונעמדה ליד הדלת. התארגנתי בעצמי בנונשלנטיות מופגנת, פתחתי את הדלת והזמנתי מעלית בזמן שאני מחכה ומוכן לכך שבכל רגע היא תעצור אותי ותגיד לי שהיא בכלל לא מתכוונת וסתם צחקה, אבל לא. זה לא קרה. ירדנו שניות ארוכות במעלית, אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה. יצאנו ללובי והתקדמנו אל דלת הכניסה, ואז זה התפרץ - התסכול והעצבים על הערב הזה:
    ''תגידי לי, מה נראה לך? שאת תבואי לשעה אחת, ובמקום לצאת מיד תגידי לי שבא לך לחזור?" לא נתתי לה בכלל זמן לענות, "יאללה, קחי כסף, תחזרי במונית. אני לא מתכוון להסיע אותך. קחי ועופי לי מהעיניים, מטומטמת,'' אמרתי וזרקתי לעברה כמה מאיות. היא הסתכלה עליי, שתקה ויצאה מהלובי. חיכיתי דקה. לקחתי נשימה עמוקה, אספתי בהשפלה את חמש-מאות השקלים מהרצפה, יצאתי אליה והתקרבתי.
    "תעוף ממני, מטומטם," היא אמרה בקול חנוק.
    ''די, יפה שלי. אני מצטער, לא התכוונתי. אבל את חייבת להבין שזה לא מכובד. השקעתי בשבילך ותכננתי לנו ערב מיוחד, ובסוף את רוצה לחזור אחרי שעה?"
    ''עזוב... אתה צודק, אני לא יודעת מה יש לי. בוא נחזור למעלה, נראה סרט," היא ענתה לאחר איזו שתיקה של רגע. שוב הייתי בהלם, כבר חשבתי שהערב הזה גמור. החלטתי שנלך לבית של ההורים שלי. ידעתי שיש לי שם כמה סרטים טובים מסומנים בנטפליקס. הצעתי למאיה.
    "אם זה קרוב אז בכיף, כי אין לי כוח ללכת עם העקבים," היא ענתה.
    ''זה מטר מפה, מקסימום אני ארים אותך,'' צחקתי.
    ''לא," היא חייכה (סוף כל סוף), "רק אל תרים אותי שוב כמו בטירונות."
    צחקנו והלכנו יד ביד לבית של ההורים שלי. עלינו למעלה, כולם כבר ישנו. נכנסנו לחדר שלי והדלקתי את הטלוויזיה. היא ישבה על המיטה דווקא רגועה כזו, ואני התיישבתי על הכיסא ליד המיטה וזפזפתי בין הערוצים.
    ''היי, תחזיר לערוץ הקודם רגע. יואו, 'הכלה מאיסטנבול'! איך אני אוהבת. איתי, אל תעביר ערוץ, אני רוצה לראות את זה!''
    ''טוב, מאמי, מה שאת רוצה,'' אמרתי והצטרפתי אליה למיטה.
    נראה היה שנוח לה סוף-סוף. הפעם, לאחר שהורידה את המעיל וחלצה את הנעליים, היא גם הניחה את הראש שלה עליי. אחרי איזה קטע מצחיק בסרט, שגרם לשנינו לצחוק בקול, הסתכלנו לרגע אחד זה על זה עד שהצחוק נגמר והפך לחיוך עדין ולמבט רצוף בעיניים, והתנשקנו נשיקה ארוכה ורטובה. הגוף שלי רעד. זה היה רגע שחיכיתי לו זמן רב, מאיה המדהימה אצלי במיטה. חלום.
    שיניתי תנוחה וגלשתי עם הגוף קצת יותר למטה, כדי להיות ממש מולה, והמשכנו להתנשק. האווירה התלהטה והתחלנו להוריד בגדים. היא תלשה ממני את התחתונים והכניסה אותו לפה. זאת הייתה המציצה הכי טובה שקיבלתי. הגיע הזמן לדבר האמתי, והתכוננתי לחדור אליה. היא עצרה אותי.
    ''לא, איתי די."
    ''מה קרה?'' שאלתי.
    ''אני לא יכולה ככה, לא מתאים."
    לא הבנתי מה היא לא יכולה עכשיו, אבל בסדר...
    "מה שאת חושבת,'' אמרתי לה, אבל בתוך תוכי התעצבנתי - הכי מבאס שנעצור את זה פה, חשבתי. באמת לא מתאים. לבשתי את התחתונים, והיא עשתה את אותו הדבר. המשכנו לראות את הסדרה. התחבקנו חזק. אחרי רבע שעה התנשקנו שוב, וכפות הידיים שלי טיילו על החזה שלה כשהיא עליי.
    ''אתה אוהב אותם, אה?'' היא לחשה.
    ''אפשר שלא? הכי יפים שיש,'' עניתי בקול הכי רגוע והכי נעים שיכולתי לגייס לאירוע החגיגי הזה.
    "תגיד תודה לד"ר קליין,'' היא חייכה אליי.
    ''די נו, עשית סיליקון?''
    "לא שמת לב לבד?'' שאלה בהנאה. הרגשתי שהיא מרוצה מכך שלא זיהיתי.
    ''לא, אבל אהבתי לגמרי בעצמי, הם נדירים,'' הייתי בשוק - ילדה בת שמונה-עשרה עושה סיליקון. לא ידעתי שזה בכלל חוקי לעשות בגיל כזה. מה היה רע לה להיות פצצה ושטוחה? חשבתי, אבל הסכמתי ביני לביני שזה ללא ספק משדרג, אבל עדיין, היא לא בחורה שחסר לה משהו, גם בלי זה היא מושכת בטירוף. רגע לפני הצעד הבא שלי הגעתי למסקנה שכפי הנראה יש כאלה שלא יכולות להיות מרוצות מהיופי שאלוהים נתן להן ולהסתפק בו, ואז תפסתי אותה כך שיכולנו להתהפך יחד. כעת, כשאני מעליה, התחלתי לפנק את החזה שלה בנשיקות, עדינות יותר ועדינות פחות. ליטפתי, מצצתי, נשכתי קלות. הרגשתי שהיא מתחממת, הרגשתי שזה מגרה אותה. המשכתי בנשיקות אל הבטן המתוקה שלה. הרגשתי כיצד היא רועדת, קצת מהדגדוגים והרבה מההתרגשות, ואז הגעתי אל המקום הרגיש שלה, והפעם, הפעם היא לא אמרה דבר. היא סגרה על ראשי עם הירכיים המהממות שלה וגנחה בשקט, ואחרי דקה של ביקור מעמיק במיוחד היא הרימה לי את הראש לאט. הסתכלתי עליה. המבט שלה היה חולמני כזה, ''עכשיו אתה יכול להכניס איזה זין שאתה רוצה..." היא אמרה. הייתי בשוק מהמשפט המטורף הזה. חייכתי ולא ידעתי מה לומר.
    ''את לא נורמלית מאיה. החלטת לשגע אותי היום?''
    היא צחקה. ''תוריד את התחתונים האלה כבר,'' היא ציוותה עליי. הורדתי, ואז היא תפסה אותו חזק.
    "ננננשששקקק דרוךךך!" היא אמרה כמו בטירונות, ושנינו פשוט התפוצצנו מצחוק. זה היה קטע ענק!
    "איזו יציאה חזקה מאיה, את גדולה,'' הרגשתי ממש טוב איתה.
    "זה הזכיר לי את הטירונות, מה אני אעשה," היא השיבה. לא היה לנו אוויר מרוב צחוק. זה כנראה היה יותר מסתם צחוק. כל המועקה והעצבים השתחררו בגלי הצחוק שלא הפסיקו במשך דקות ארוכות. נרגענו ונשמנו באותו קצב. חזרנו לאקשן.
    השדיים שלה היו בגודל המושלם ובצורה המושלמת. לא יכולתי להפסיק לגעת בהם. עמד לי כבר כמו טיל. הכנסתי אותו והתחלתי לזיין אותה כמו שאני יודע.
    ''חכה, לא ככה,'' היא אמרה פתאום.
    ''מה זאת אומרת?'' שאלתי.
    ''תן לי רגע.''
    ''למה הכוונה? אז איך אם אני לא אזוז?''
    ''פשוט אל תעשה כלום,'' היא אמרה בתוקפנות.
    לא הבנתי מה קורה. היא שלפה אותו מתוכה, והבנתי שהיא רוצה שנתהפך. בחיים לא חוויתי צורה כזאת של סקס. היא התיישבה עליי והחדירה אותו לתוכה, ואז החלה לזוז קדימה ואחורה. לא הרגשתי שום הנאה, אפילו סבלתי.
    ''חכי רגע, תני לי לזיין אותך כמו שצריך, את תיהני הרבה יותר מהדבר הזה," ניסיתי לעצור אותה.
    "אתה רוצה להפסיק?''
    "לא, מה פתאום!" זה מה שהיה חסר לי עכשיו, שנפסיק.
    "אני פשוט לא אוהבת להיות הנשלטת, אני אוהבת להזדיין כמו שאני אוהבת, כשאני עושה את הכול. אז אל תפריע עכשיו, תן לי ליהנות."
    אחרי רבע שעה זה נגמר. לא גמרתי אפילו.
    ''היי, יש פה משהו אדום,'' אמרתי ברגע שהיא נשכבה לידי.
    "וואי, ירד קצת דם, בגלל שאני במחזור", היא ציינה בלי להתרגש בכלל.
    ''את במחזור? לא אמרת לי כלום," עכשיו הבנתי למה הרגשתי קצת מן טעם מתכתי כזה בפה כשירדתי לה.
    ''תביא נייר ומגבונים וננקה את זה,'' היא הציעה.
    ניקינו והתלבשנו, לפחות ניסינו לנקות, זה לא כל כך ירד. הרגשתי מוזר. כל המפגש הזה עם מאיה היה מוזר. שכבנו יחד במיטה. לא בדיוק ידעתי מה לומר לה.
    "וואי, כבר ארבע," אמרה מאיה.
    "הזמן עובר מהר כשנהנים, לא?" עניתי בתקווה למצוא חיוך, שלא הגיע, "אז מה? מתי תרצי להיפגש שוב?" שאלתי אותה.
    "עזוב, איתי, זה לא זה".
    "מה? למה את מתכוונת?"
    ''אנחנו פשוט לא משדרים על אותו גל. אין סיבה שניפגש שוב."
    אם חשבתי שעד עכשיו פגשתי הפתעות באותו ערב, אז זה כבר היה רגע השיא. פעם ראשונה שהרגשתי ככה. היא אשכרה זרקה אותי. הרגשתי מנוצל, אומלל, אביזר משומש.
    "כן, את צודקת... זה לא זה באמת. אני מבין אותך,'' אמרתי כדי להציל קצת את האגו או כדי לשקר לעצמי, כי בעצם לא חשבתי כך. למרות שלא אהבתי את הסקס, רציתי לטעום ממנה עוד. רציתי לצאת איתה ולהיפגש איתה פעם נוספת.
    ''אתה באמת מקסים, באמת. נהניתי איתך מאוד והיה לי כיף לדבר איתך. אתה מיוחד, אבל זה פשוט לא זה. אנחנו לא מתאימים. אני יותר בראש פתוח של לעשן, לזרום, להיות ב'גוד-וייב' כזה, אתה יודע נו... אתה בנאדם רציני ומקסים, תישאר כמו שאתה.''
    "צודקת. הכול טוב, מה שצריך לקרות, יקרה. עדיין אפשר לשמור על קשר,'' הוספתי נואש, ואפילו לא זכיתי לתגובה. היא התרוממה מהמיטה, נעלה את הנעליים שלה, לבשה את המעיל, ואני הבטתי בה לרגע, מה כבר יכולתי לעשות, קמתי גם אני ולבשתי את המעיל. אספתי את המצעים המוכתמים ויצאנו מהדירה. ירדנו למטה, ובדרך אל הרחוב עצרתי בפח האשפה וזרקתי אותם. חשבתי רק על זה שפעם הבאה צריך לשים מגבת מתחת במצב כזה. אחר כך הזמנתי מונית עבורה. הנהג הגיע והתקרבתי לחלון שלו כדי לשלם.
    ''עזוב, איתי. אני מסתדרת. אתה לא צריך לשלם, לילה טוב.''
    ''ביי, לילה טוב. תשלחי הודעה שהגעת,'' ביקשתי באיזה ניסיון נואש ואחרון לשמוע ממנה עוד פעם, מה שלא קרה, והלכתי לישון. קמתי לשבת מהנה במיוחד. נו, מה שקרה כבר קרה אתמול, לא? אין טעם לחטט בעבר. ניצלנו את היום כמו שצריך, אני וכל החברים.
    • איתי דפן
    • איתי דפן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מה יש לאהוב בדורון
    • יפים כמו שהיינו
    • קארמה איז א ביץ׳
    • דרך צלחה , נוח
    • צומת גורל
    • אם יש גן עדן‏
    • מסעותי עם חמותי
    • אשה בורחת מבשורה
    • המורה לעברית
    • בעלת הבית
    • ספר המסעות
    • לגנוב את השמש