הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סודות באפלה
  • סודות באפלה
    ידיעות ספרים | נובמבר 2015 | מתח ופעולה, נוער בוגר | 288 עמ' מודפסים

    חלפו שמונה חודשים מאז שמיקי בוליטר היה עֵד למותו הטרגי של אבא שלו. שמונה חודשים של שקרים, סודות אפלים ושאלות שנותרו ללא מענה. נוסף על כל הצרות, שנת הלימודים השנייה בתיכון מתחילה ברגל שמאל. כַּף, החבר המוזר שלו, מאושפז בבית החולים; רייצ'ל היפהפייה משדרת לו מסרים סותרים; חבריו לנבחרת הכדורסל שונאים אותו... ואִימָה הגוֹתית מפילה עליו משימה: החבר החדש שלה, שאותו הכירה בצ'ט באינטרנט, נעלם.

     

    בזמן שהוא מחפש אחר החבר של אימה (אם הוא בכלל קיים!) מיקי גם נחלץ בעל כורחו לעזרתו של האויב המושבע שלו, טרוי טיילור, שמתמודד עם בעיה רצינית. וכל אותה עת מיקי וחבריו צוללים עמוק יותר לתוך המסתורין של מקלט אָבֵּאוֹנָה ומסכנים את חייהם בחיפוש אחר תשובות – עד לסוף עוצר הנשימה, שבו מתבררת למיקי האמת המדהימה בדבר גורלו של אביו.

     

    הרלן קובן הוא מסופרי המותחנים המצליחים והמוערכים ביותר בעולם. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות ונמכרו בחמישים מיליוני עותקים בכל רחבי תבל. הוא זכה בפרסים רבים והעלילות עוצרות הנשימה שהוא כותב לא מפסיקות להפתיע גם את הקוראים המנוסים ביותר.

     

    "הספר השלישי של קובן בסדרה של מיקי בוליטר כובש את הקוראים בתחילת הפרק הראשון ולא מרפה מהם..." Kirkus Reviews

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    3 ב-100
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • לפני שמונה חודשים ראיתי איך מורידים את הארון של אבא שלי לקבר. היום ראיתי איך מוציאים אותו משם.
    מַיירוֹן, דוד שלי, עמד לצדי. דמעות זלגו על פניו. האח שלו היה בארון הזה - בעצם לא, האח שלו היה אמור להיות בארון הזה - אח שמת כביכול לפני שמונה חודשים. אח שמיירון לא פגש כבר עשרים שנה.
    היינו בבית הקברות בני ישורון בלוס אנג'לס, מוקדם בבוקר, השעה עוד לא היתה שש, והשמש רק עלתה. למה הגענו לכאן כל כך מוקדם בבוקר? הרשויות הסבירו לנו שהוצאת גופה מהקבר צריכה להתבצע בצנעה ככל האפשר, כי זאת פעולה שעלולה להטריד אנשים. בשעת לילה מאוחרת - אה, לא תודה באמת - או בשעת בוקר מוקדמת.
    דוד מיירון משך באפו וניגב את עיניו. הוא נראה כאילו התחשק לו לחבק אותי, ולכן התרחקתי ממנו קצת. נעצתי מבט באדמה. לפני שמונה חודשים הכול נראה אופטימי כל כך. ההורים שלי, שגרו שנים בחוץ לארץ, החליטו לחזור לארצות הברית כדי שאני, תלמיד כיתה י', אמצא את מקומי וארכוש סוף־סוף חברים של ממש.
    אבל כל זה השתנה ברגע. למדתי את זה בדרך הקשה. העולם לא מתפרק לאט־לאט. הוא לא מתפורר או נשבר לחתיכות בהדרגה. הוא עלול להיחרב במחי יד.
    אז מה קרה בעצם?
    תאונת דרכים.
    אבא שלי מת, אמא שלי התמוטטה, ובסופו של דבר נאלצתי לעבור לגור בניו ג'רזי עם דוד שלי, מיירון בּוֹליטָר. לפני שמונה חודשים אמא שלי ואני הגענו לבית הקברות הזה כדי לקבור את האיש שאהבנו יותר מכול. אמרנו את מילות התפילה. התבוננו בארון כשהורידו אותו לתוך האדמה. ואפילו זרקתי עפר, כמקובל, על הקבר.
    זה היה הרגע האיום ביותר בחיי.
    ״זוזו אחורה, בבקשה.״
    זה היה אחד מהפועלים של בית הקברות. איך קוראים למי שעובד בבית קברות? פועל נשמע סתמי מדי וקברן מבהיל מדי. אחרי שהוציאו את רוב העפר מהבור בעזרת בולדוזר, גמרו עכשיו שני האנשים האלה - הפועלים, כך נקרא להם, הלבושים בסרבלים - את המשימה בעזרת אתי החפירה שלהם.
    דוד מיירון ניגב את הדמעות מהפנים שלו. ״אתה בסדר, מיקי?״
    הנהנתי. לא אני בכיתי פה, זה הוא שבכה.
    גבר עם עניבת פרפר ולוח כתיבה רשם לעצמו כל מיני דברים בפנים זועפות. שני הפועלים הפסיקו לחפור. הם זרקו את האתים שלהם אל מחוץ לקבר, ואלה נחתו על הארץ בקול שקשוק.
    ״גמרנו!״ צעק אחד מהם. ״עכשיו קושרים אותו.״
    הם התחילו להחליק חגורות העמסה מתחת לארון. זה לא היה פשוט. שמעתי אותם נאנחים מרוב מאמץ. כשסיימו, יצאו שניהם בקפיצה מהבור והנהנו לעבר מפעיל העגורן. הוא הנהן אליהם בתשובה ומשך בידית.
    הארון של אבא שלי התרומם ועלה מהאדמה.
    לא היה פשוט לקבל אישור להוציא את הארון מהקבר. יש כל כך הרבה חוקים ותקנות ונהלים בעניין הזה. אין לי באמת מושג איך דוד מיירון הצליח לקבל אישור לכך. אני יודע שיש לו חבר בעל השפעה שעזר לו בעניין. יכול להיות שגם הכוכבת ההוליוודית אנג'ליקה וייט - אמא של החברה הכי טובה שלי אִימָה - הפעילה קשרים. הפרטים לא ממש חשובים. מה שחשוב הוא שעוד מעט אגלה את האמת.
    אתם בטח תוהים למה פתחנו את הקבר של אבא שלי.
    התשובה פשוטה. רציתי לדעת בוודאות שאבא שלי אכן שם.
    לא, לא חשבתי שהיתה כאן איזו טעות ברישום, או שקברו אותו בארון הלא נכון או במקום הלא נכון. ולא, אני גם לא חושב שאבא שלי הוא ערפד, או משהו כזה.
    אני חשדתי - וכן, אני יודע שזה נשמע לא הגיוני - שאבא שלי בחיים.
    זה נשמע לא הגיוני, במיוחד במקרה שלי, כי הייתי במכונית הזאת בזמן התאונה. ראיתי אותו מת. ראיתי את הפרמדיק מנענע בראשו ומגלגל על אלונקה את גופו הרפוי של אבא שלי.
    כמובן, גם ראיתי את אותו פרמדיק מנסה להרוג אותי, לפני כמה ימים.
    ״זהירות, זהירות.״
    העגורן התחיל לנוע שמאלה.
    הוא הוריד את הארון של אבא שלי לתוך חלקו האחורי הפתוח של הטנדר. הארון שלו היה עשוי עץ אורן. ידעתי שאבא שלי היה רוצה משהו פשוט כזה, לא יוקרתי. אבא שלי לא היה דתי, אבל הוא אהב מסורת.
    הארון נחת על הטנדר בחבטה קלה, ואחר כך כיבה מפעיל העגורן את המנוע, קפץ החוצה ומיהר לעבר האיש בעל עניבת הפרפר. המפעיל לחש משהו באוזנו של האיש. עניבת פרפר הביט בו מופתע. מפעיל העגורן משך בכתפיו והלך משם.
    ״מה זה היה לדעתך?״ שאלתי.
    ״אין לי שום מושג,״ אמר דוד מיירון.
    נשמתי עמוק כשהלכנו לעבר הטנדר. מיירון ואני צעדנו יחד בקצב אחיד. זה היה קצת מוזר. שנינו גבוהים - מטר אחד ותשעים ושניים סנטימטר. אם אתם אוהדי כדורסל, יכול להיות שהשם מַיירוֹן בּוֹלִיטָר נשמע לכם מוכר. לפני שנולדתי, מיירון שיחק כדורסל באוניברסיטת דיוּק ושובץ לנבחרת הכוכבים הכלל־ארצית, ובסיבוב המשחקים הראשון של האן־בי־איי בחרו בו לקבוצת בוסטון סלטיקס. במשחק טרום העונה - בפעם הראשונה שלבש את מדי קבוצת הסלטיקס הירוקים שלו - נתקל בו שחקן בשם ברט וֵסוֹן מהקבוצה היריבה. הברך של מיירון התעקמה והקריירה שלו באן־בי־איי נגמרה עוד בטרם התחילה. כיוון שאני עצמי שחקן כדורסל ומקווה להצטיין עוד יותר מדוד שלי, תהיתי לא פעם איך הוא הרגיש אז. הוא כבר היה לבוש במדי הקבוצה הירוקים האלה, שתמיד חלם עליהם, וכל התקוות והחלומות שלו היו כמעט בהישג ידו, והנה הכול נעלם בבת אחת.
    אבל אז, כשהסתכלתי על ארון המתים, חשבתי שאולי אני כבר יודע.
    כמו שאמרתי, העולם יכול להשתנות ברגע.
    דוד מיירון ואני נעצרנו מול הארון והרכנו ראש. מיירון הציץ בי לרגע. הוא, כמובן, לא האמין שאבא שלי עוד בחיים. הוא הסכים לעשות את זה רק כי ביקשתי ממנו - התחננתי בעצם - והוא נענה לבקשתי כדי לנסות ״להתחבר״ אלי.
    הארון העשוי עץ אורן נראה רקוב ושביר, כאילו הוא עלול להתפרק אם רק ננעץ בו עיניים. התשובה היתה ממש שם, במרחק מטרים ספורים בלבד. או שאבא שלי נמצא בארון הזה, או שלא. זה נשמע פשוט מאוד כשמנסחים את זה כך.
    התקרבתי קצת לארון, בתקווה להרגיש משהו. אבא שלי אמור להיות בארון הזה. האם אני לא אמור ל... אני לא יודע... להרגיש משהו אם הוא באמת שם? האם אני לא אמור להרגיש יד קרה בצוואר או צמרמורת בגב?
    אבל לא הרגשתי שום דבר כזה.
    אז אולי אבא בכלל לא בארון.
    הושטתי יד והנחתי אותה על מכסה הארון.
    ״מה אתה חושב שאתה עושה?״
    זה היה אדון עניבת פרפר. הוא הציג את עצמו בפנינו כפקח תברואה, אבל לא היה לי מושג מה זה אומר.
    ״אני רק...״
    עניבת פרפר נעמד ביני לבין הארון של אבא שלי. ״הסברתי לכם את הפרוצדורה, לא?״
    ״אה, כן, זאת אומרת...״
    ״בשל סיבות הנוגעות הן לביטחון הציבור והן לכבוד המת, חל איסור לפתוח ארון קבורה בשטח זה.״ הוא דיבר כאילו קרא בקול את קטע הבנת הנקרא במבחן פסיכומטרי. ״רכב התובלה המחוזי הזה יביא את ארון הקבורה של אביך למעבדה הפתולוגית, שם יפתח אותו איש מקצוע מיומן. התפקיד שלי כאן הוא לוודא שפתחנו את הקבר הנכון, שהארון תואם לרשומות של אותו אדם שאנו מוציאים מקברו, ושננקטו כל הצעדים המתבקשים לשמירה על הבריאות. לבסוף, אני צריך לוודא שההעברה מתבצעת באופן תקין ומכובד. אז אני מבקש ממך...״
    הבטתי במיירון. הוא הנהן. הרמתי לאט את היד שלי מארון העץ המלוכלך והספוג מים. צעדתי צעד אחד לאחור.
    ״תודה רבה,״ אמר עניבת פרפר.
    מפעיל העגורן התלחש עכשיו עם הפועל. פני הפועל החווירו. זה לא מצא חן בעיני. זה לא מצא חן בעיני בכלל.
    ״קרה משהו?״ שאלתי את עניבת פרפר.
    ״מה זאת אומרת?״
    ״למה הם מתלחשים שם?״
    עניבת פרפר בחן את לוח הכתיבה שלו כאילו התשובה נמצאת בו.
    דוד מיירון אמר, ״אז?״
    ״אין לי מה לדווח בשלב זה.״
    ״מה זאת אומרת?״
    הפועל, שפניו עדיין היו לבנות, התחיל לכרוך חגורות העמסה סביב הארון.
    ״הארון יילקח למעבדה לטיפולו של חוקר מקרי המוות,״ הוא המשיך. ״זה כל מה שאני יכול להגיד לכם בשלב הזה.״
    עניבת פרפר הלך אל הטנדר והתיישב ליד הנהג, שמיד התניע את הרכב. התקרבתי במהירות אל החלון שלו.
    ״מתי?״ שאלתי.
    ״מתי מה?״
    ״מתי פותחים את הארון?״
    הוא בדק שוב בלוח שלו, אבל נראה שהוא עשה את זה סתם בשביל הרושם, כאילו הוא כבר ידע את התשובה.
    ״עכשיו,״ אמר.
    • הרלן קובן
      צילום: Wikimedia Commons
    • הרלן קובן

      הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

      הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
      הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מחסה
    • מרחק של שניות
    • מחיר השתיקה
    • שליחות חשאית 5 - מבצע טוקיו
    • שליחות חשאית 1 - מבצע מנהטן
    • תיק נוער 3 - סוף המשחק
    • שלגיה 1 - אדום כדם
    • פינות אפלות
    • מאזן אימה
    • איש הפח: תיק נוער 2
    • דוקרב
    • דברים שקורים בשומקום