הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סדרת כלי שחמט 1 - הכאה
  • סדרת כלי שחמט 1 - הכאה
    סקיי וורן | תרגום: דורון דנסקי
    U ספרות שנוגעת | אוקטובר 2019 | רומן אירוטי | 231 עמ' מודפסים
    "מבריק. מרושע. אפל וממכר!" ג'ודי אלן מלפס, מחברת רבי־המכר של הניו יורק טיימס. 
     
    ***
     
    מחיר ההישרדות...
    אחרי שהוביל למפלתו של אבי במסע נקמה קר ומחושב שגרם לו לאבד את הונו והותיר אותו מרותק למיטת בית החולים, פורץ גבריאל מילר לחיי ומאיים על קיומי הבסיסי. 
    הארוס שלי נטש אותי מייד לאחר שהמוניטין של אבי הוכתם, ונאלצתי לפרוש מלימודיי על מנת לטפל באיש שפעם הערצתי. בן המשפחה היחיד שנותר לי. 
    כשהנושים דופקים על דלתנו בדרישה לעקל את הנכס שאימי הותירה לי, אני יודעת שיש רק דרך אחת להציל את הבית שבו גדלתי ואשר משמש קורת גג לאבי ולי. איאלץ למכור את גופי.    
    גבריאל מופיע בכל שלב לפני המכירה הפומבית האסורה ושואב הנאה ממפלתי. הוא משחק משחק מסוכן יותר מהידוע לי, עד שלפעמים אני מאמינה שהוא החסד היחיד בעולם אפל ואכזר.  
    אני כמו הרץ על פני לוח השחמט, כשכל צעד במשחק מוביל מהלך ממוקד ומקרב בינינו, וכל סוד שאנחנו מסתירים מרחיק אותנו. 
    אבל במשחק של חיים או מוות יש רק מנצח אחד.
     
    ***
     
    "הכאה" הוא החלק הראשון בסדרת כלי שחמט, רומן אפל פרי עטה של מחברת רבי־המכר של הניו יורק טיימס, סקיי וורן. זהו סיפור עוצר נשימה על נקמה ופיתוי במשחק האהבה.  
         
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    29 25.9
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    המסיבה עמוסה אורחים, החל באולם הנשפים וכלה במדשאה הקדמית. שעת ערב, אבל הבית מואר כאילו זורחת בו השמש. מסביבי נוצצים יהלומים. הגענו לנקודת המפנה של הערב: כולם מחייכים מרוב שכרות, אך טרם הגיעו למצב שבו הם מתחילים לקשקש. יש כמעט יותר מדי אנשים, כמעט יותר מדי אלכוהול, כמעט יותר מדי עושר בחדר אחד.
    אני נזכרת באיקָרוס1, עם כנפי הנוצה והשעווה. אילו לאיקרוס הייתה רשימת אורחים של חמש מאות איש למסיבת סיום התיכון שלו, כמובן. וכמו איקרוס, אני מרגישה שאני עפה קרוב מדי לשמש.
    אני לוקחת כוס שמפניה מאחד המלצרים שמעלים עין.
     
    הבועות מדגדגות את אפי בשעה שאני מסתובבת במטבח ומתבוננת ברוזיטה, שעומדת ליד התנור ומערבבת את הג'מבלאיה המפורסמת שלה בסיר גדול מברזל יצוק. ריח התבלינים מושך אותי אליה.
    אני מושיטה את ידי אל הכף, "זה כבר מוכן?"
    היא מסלקת את ידי בטפיחה. "את תהרסי את השמלה היפה שלך. זה יהיה מוכן כשזה יהיה מוכן."
    יש לנו שירותי קייטרינג שמכינים אוכל לכל האירועים שלנו, אבל כיוון שזו מסיבת סיום התיכון שלי, רוזיטה הסכימה להכין לי את המנה האהובה עליי. היא תמזוג ממנה לגביעי מאפה קטנים ותקרא להם מתאבנים.
    אני מנסה להחמיץ פנים, אבל הכול מושלם מדי. רק דבר אחד חסר בתמונה הזאת. אני נושקת לרוזיטה על הלחי. "תודה, רוזיטה. ראית את אבא?"
    "סביר להניח שהוא במקום שבו הוא נמצא תמיד."
    מזה בדיוק אני חוששת. אני עוברת בדלת המסתובבת שמובילה לחלק הפרטי של הבית וחולפת בדרכי על פני גרטי, מפיקת האירוע שלנו, שממלמלת משהו על אורחים שלא מופיעים ברשימת המוזמנים.
    אני עולה בגרם המדרגות המוכר העשוי עץ אלון ושואפת את ריחו של הבית. יש בו משהו מנחם. אתגעגע לכל זה כשאסע ללמוד באוניברסיטה.
    קולות של גברים מגיעים לאוזניי כשאני עומדת בראש גרם המדרגות.
    זה לא חריג. אני ליד המשרד של אבא וגברים באים להיפגש איתו תמיד.
     
    חצי מהאנשים שאיתם הוא עובד נמצאים למטה עכשיו, אבל הוא הבטיח שהערב הוא לא יעבוד ואדאג שהוא יקיים את ההבטחה, גם אם אצטרך לגרור אותו למטה בכוחות עצמי.
    "איך אתה מעז להאשים אותי ב..."
    הארס במילותיו גורם לי לעצור. הדברים האלה לא נשמעים כמו חלק מפגישת עסקים רגילה. לפעמים יש מתיחויות סביב חוזה שצריך להיחתם, אבל גם הרבה טפיחות על הגב ושיחות על פוטבול לפני ואחרי.
    עוד מילים בטון עצבני נשמעות מעל לשאון המסיבה, מילים מאיימות ולא ברורות. אני מצמידה את ידיי ומתכוננת להסתובב. בסופו של דבר לא אטריד אותו.
    גבר מגיע מהפינה וכמעט מתנגש בי.
    אני משתנקת ונסוגה לאחור, אבל אין שום דבר מאחוריי. המדרגות! שתי ידיים תופסות אותי בזרועותיי ומייצבות אותי על הקרקע. אני רואה בחטף עיני זהב זועמות, כמעט חתוליות וללא ספק פראיות, אך הגבר חולף על פניי במהירות במורד המדרגות. אני נצמדת למעקה המגולף בברכיים חלשות.
    עוברת דקה נוספת לפני שאני מצליחה להתנתק ממעקה העץ. נשימתי עדיין רוטטת מהכמעט נפילה וממגע ידיו של הגבר הזה על זרועותיי החשופות. אני נושאת את עיניי ורואה את אבא מתהלך בתוך המשרד שלו. הוא מביט בי בהבעה משונה — מבוהלת מעט.
    "אבא?"
    "הנה את, אייברי. סליחה. אני יודע שאמרתי שהערב לא יהיו ענייני עבודה..."
    "מי זה היה?"
     
    עננה מכסה את פניו. רק עכשיו, באור המוזר של המנורה, אני מבחינה בקמטים החרושים על פניו. הם עמוקים מאי פעם. "אל תדאגי לגביו. הערב הזה סובב כולו סביבך."
    עכשיו כשהתחלתי לשים לב למראהו, אני לא מצליחה להפסיק לבחון אותו. השיער שלו לבן כולו, בלי זכר לאפור שהיה משולב בו. "אתה יודע שאני לא צריכה את כל זה. את המסיבה הזו. אתה לא צריך לעבוד קשה כל כך."
    החיוך שעולה על פניו עגמומי. "מה הייתי עושה בלי עבודה?"
    אני מושכת בכתפיי כי זה לא משנה. אבא של קריסטה, חברה שלי, משחק גולף כל יום. אימא של הרפר נשואה בפעם הרביעית. הוא יכול לעשות כל דבר שירצה, חוץ מלשבת מאחורי שולחן בעיניים עייפות מרוב מאמץ. "אתה יכול לצאת לדייטים או משהו כזה."
    הוא צוחק ונראה דומה יותר לעצמו. "את הבחורה היחידה בחיי, מתוקה שלי. עכשיו בואי, נצטרף למסיבה לפני שיחריבו את המקום הזה."
    הוא כורך את זרועו סביב כתפי ומקרב אותי אליו. אני מצטנפת אל ז'קט החליפה שלו ושואפת את ריחו המעודד — יש לו ניחוח קל של עשן סיגריות, אף שנשבע שהפסיק. כשאנחנו חולפים על פני לוח השחמט שבו אנחנו משחקים יחד, אני משעינה את ראשי על כתפו.
    "אתגעגע למשחקים שלנו."
    הוא נושק לרקתי, "לא כמו שאני אתגעגע אלייך."
    "אתה יכול להוריד אפליקציה בטלפון. נוכל לשחק אונליין."
    "יהיה לי מזל אם אלמד להוציא שיחות מהמכשיר הזה," הוא אומר וצוחק. הבעת פניו מקדירה כשהוא מביט במסך הטלפון שלו וקורא הודעת טקסט נכנסת. "חמודה, אני מוכרח להתקשר למישהו."
    האכזבה צורבת בגרוני.
     
    מובן שהוא אדם עסוק. רוב החברות שלי בקושי מכירות את אביהן. יש לי מזל שהוא תמיד מפנה לי זמן. לא משנה כמה העניינים מטורפים אצלו בעבודה, הוא תמיד מתפנה למשחקי השח שלנו. כל שבוע.
    אני נושקת ללחיו ולראשונה מבחינה בכתמי הגיל על עורו המחוספס.
    אני יורדת בחזרה למטה ומוצאת את ג'סטין לפי צליל צחוקו. יש לו צחוק גדול ורועם כל כך, שאני חושדת שהתאמן עליו. אבל לא משנה מה גרם לו, הוא מידבק ואני מחייכת כבר בכניסתי לחדר.
    הוא מושיט לי יד. "מסמר הערב."
    אני מתקרבת אליו והשמפניה בדמי מבעבעת יחד עם ההקלה על כך שאני למטה. מה שקרה במשרד היה מטלטל. אפל. "רק בדקתי מה קורה עם אבא."
    "בטח עובד," משער ג'סטין.
    "לצערי."
    "טוב, אז נראה שאת תקועה איתי," הוא קורץ אל הזוג שלצידו. אני מזהה אותם בתור מנתח מפורסם ורעייתו, הורים של מישהו שמתמודד על מושב בסנאט.
    אני מציגה את עצמי בפניהם. מובן שהמסיבה הזאת אינה רק בגלל סיום התיכון שלי. כמו כל שאר המסיבות בטנגלווד, היא סובבת סביב יצירת קשרים. קשרים של אבא שלי וגם של ג'סטין, שמתכנן להיכנס לנעליו של אביו בתחום הפוליטיקה.
    "היא נשאה דברים בטקס," אומר ג'סטין. "הייתם צריכים לשמוע את הנאום שלה על הדברים שאנחנו עושים עכשיו ועל איך הם מעצבים את המיתוסים של העתיד."
    האיש מחייך באדיבות. "יש לך נכס יקר ביד, בן."
     
    אני מצליחה לשמור על הבעה נעימה, אף שאני מקווה להיות הרבה יותר מנכס.
    אני רוצה להיות השותפה שלו. הוא יודע את זה, נכון? ג'סטין מעלה על פניו את החיוך הפומבי, הזוהר מדי והלבן מדי. חיוך ריק מתוכן.
    עד שאנחנו מבקשים את סליחתם, הלחיים שלי כבר כואבות מרוב חיוכים.
    ג'סטין מושך אותי אל מאחורי הפרגוד ומלטף את צווארי. "אולי נוכל לעלות לחדר שלך."
    "אה," אני אומרת ומשהו נתקע בגרוני. "אני חושבת שאבא ירד בקרוב..."
    "הוא לא יגלה," הוא ממלמל וידיו גולשות על השמלה שלי ומתחתיה. אומנם לא רואים אותנו מהמקום המרכזי שבו מתקיימת המסיבה, אבל כל אחד עלול לעבור כאן. הלב שלי פועם בחוזקה, כמו תוף. ידיו של ג'סטין לופתות אותי ברכות — ומשום מה מוחי נזכר באיש בראש המדרגות, באחיזתו כשלפת את זרועותיי.
    "ג'סטין, אני..."
    "בחייך. מלאו לך שמונה־עשרה לפני שבועיים."
    אוקיי, כבר השתמשתי בתירוץ הזה בעבר כי אני לא מרגישה מוכנה. וזה לא קשור לגיל או לאהבה שלי אל ג'סטין. אולי אם אימא שלי הייתה עדיין בחיים, אם רק הייתה יכולה לספר לי את הסודות שהופכים נערה לאישה. כרגע מקור המידע היחיד שלי הוא האינטרנט, והוא מורה מבהיל.
    אני מסתובבת בזרועותיו ודוחפת אותו קלות. "אני אוהבת אותך."
    הוא מקמט את מצחו. "אייברי."
    "אבל זה לא קשור רק לגיל. זה בגלל הרבה דברים. אני רוצה... אני רוצה לחכות."
     
    עיניו מצטמצמות ואני בטוחה שהוא עומד לסרב, שתכף הוא יצא מכאן בסערה. מה אם הרסתי הכול?
    נראה שהוא נרגע בהדרגה. "אוקיי."
    "אוקיי?"
    הוא נאנח. "אני לא מת על זה, אבל אני מוכן לחכות. שווה לחכות לך."
    גרוני מתהדק. אני יודעת שזו בקשה גדולה. הוא החבר הכי טוב שאני יכולה להעלות על הדעת ואבא אוהב אותו, שזה יתרון אדיר. בסתיו אתחיל ללמוד בסמית' קולג' במכללה פרטית לבנות בלבד, כמו הרפר. הכול מושלם.
    כך אני מרגישה כרגע — כאילו אני עפה.
    אבל אין לי מושג שתוך פחות משנה, אפול מהשמיים.
     
     
    1
     
    הרוח צולפת סביב קרסוליי וגורמת לשולי המעיל השחור שלי להתנפנף. אגלי קור נקווים על ריסיי. בהליכה הקצרה מהמונית אל מרפסת הכניסה, עורי נעשה חלקלק מן הלחות שהותיר אחריו הגשם.
    גפנים ועלי קיסוס מגולפים מעטרים את דלת העץ המקושטת.
    יש לי קצת ידע בפריטי וינטג', אבל אני לא מצליחה להעלות על דעתי את תג המחיר של הדלת הזו — בעיקר לאחר שנחשפתי להתנהגות ולגחמות של פראי אדם. אני מניחה שאפילו פושעים יודעים שעליהם להניח למאורה הזו.
    רשמית המאורה היא מועדון ג'נטלמנים, מועדון לגברים כמו פעם עם סיגרים והזמנות פרטיות. לא רשמית, מדובר באסופת הגברים החזקים ביותר בטנגלווד. גברים מסוכנים. פושעים, גם אם הם לובשים חליפה כשהם מפירים את החוק.
    מקוש נחושת כבד בצורת אריה אימתני מתריע בפני המבקרים. אני נואשת מספיק כדי להתעלם מהאזהרה הזאת. ליבי הולם בחוזקה בחזי, פועם באצבעותיי, בבהונותיי. דם זורם באוזניי ומחריש את תנועת המכוניות מאחוריי.
    אני תופסת את הטבעת העבה ומקישה — פעם, פעמיים.
     
    משהו בתוכי חושש ממה שיקרה לי מאחורי הדלת הזאת. משהו גדול יותר בתוכי חושש שהדלת לא תיפתח כלל. אני לא רואה מצלמות מותקנות בגומחת הבטון, אבל הם בטח צופים בי. האם יזהו אותי? אני לא בטוחה שיעזור לי שיזהו. כנראה עדיף שיראו רק נערה נואשת, כי זה כל מה שאני עכשיו.
    חריקה חלשה בוקעת מהדלת. ואז היא נפתחת.
    אני נדהמת מעיניו, בצבע ענברי עמוק — כמו ברנדי יקר ושקוף כמעט. נשימתי נעתקת בגרוני, שפתיי קופאות סביב מילים כמו בבקשה והצילו. אני יודעת מתוך אינסטינקט שהן לא יפעלו. האיש הזה לא פועל מרחמים. החליפה התפורה לפי מידה, השרוולים המופשלים ברפיון, כל אלה מבשרים לי שהוא ינקוב במחיר. מחיר שלא אוכל לשלם.
    חשבתי שאמור להיות כאן משרת. האם זה לא מה שיש במועדוני ג'נטלמנים? או אולי מעין מאבטח. אפילו בבית שלנו מנהלת משק הבית פותחת את הדלת. או לפחות, פתחה, לפני שנפלנו מגדולתנו.
    לפני שעולמי נשבר לרסיסים.
    האיש לא נע ולא נראה כמי שמתכונן לדבר, כדי להזמין אותי או לסלק אותי מעליו. במקום זה, הוא לוטש מבט חדור בסקרנות עמומה ובקורטוב של רחמים. מבט שבו צופים לעיתים בחיה בכלוב. ייתכן שכך מצטייר כל העולם בעיניהם של הגברים האלה, שיש להם יותר כסף מאלוהים, יותר עוצמה מהנשיא.
    אולי כך הצטייר העולם בעיניי, בעבר.
    גרוני מתהדק כאילו גופי מתנגד למהלך הזה, אף שבמוחי אני יודעת שאין ברירה אחרת. "אני צריכה לדבר עם דיימון סקוט."
    סקוט הוא המלווה בריבית הידוע לשמצה בעיר.
     
    הוא סוחר בסכומי כסף גדולים וזה בדיוק מה שאני צריכה כדי לשרוד. הכירו בינינו והוא יצא מהחברה המכובדת כשהגעתי לגיל המתאים להשתתף באירועים בקביעות. נשמעו לחישות, כבר אז, על האיש הצעיר והשאפתן. באותה תקופה היו לו קשרים בעולם התחתון, עכשיו הוא המלך שם.
    הוא מרים גבה עבותה. "מה את רוצה ממנו?"
    תחושה מוכרת ממלאת את החלל בינינו, אף שאני יודעת שטרם נפגשנו. האיש זר, אך הוא מביט בי כאילו הוא רוצה להכיר אותי. כאילו הוא כבר מכיר. יש עוצמה בעיניו כשהן סוקרות את פניי בנוקשות, מעין תחושה שהן נוגעות בי.
    "אני צריכה..." הלמות ליבי גוברת כשאני חושבת על כל הדברים שאני צריכה. כפתור שיריץ את הזמן לאחור, אדם אחד בעיר שלא שומע את שמי ושונא אותי. "אני צריכה הלוואה."
    הוא בוחן אותי בעיון, מהגלישה המתוחה של לשוני על שפתיי ועד למפתח הצוואר הגבוה של בגדיי. ניסיתי להתלבש במקצועיות — סוודר גולף שחור וחצאית דקה. המבט המשונה בעיני הענבר שלו מתיר את כפתורי המעיל שלי, מפשיט מעליי את הכותנה היקרה, קורע את בד החזייה והתחתונים. אני שקופה לו ורעד פושט בגופי כשגל של מודעות מציף את עורי.
    פגשתי מיליון גברים בחיי. לחצתי ידיים, חייכתי, אך מעולם לא הרגשתי שקופה כמו עכשיו. מעולם לא הרגשתי כאילו מישהו הופך אותי מצד לצד וחושף כל סוד אפל אל מול האור המסנוור. הוא רואה את חולשותיי ולפי תנועת פיו האכזרית, הן מוצאות חן בעיניו.
    הוא מצמצם את עיניו ועפעפיו יורדים מעט. "ומה יש לך בתור ערבות?"
    כלום פרט למילה שלי. היא לא תהיה שווה דבר אם ידע את שמי. אני בולעת את הגוש שבגרוני.
     
    "אני לא יודעת."
    כלום.
    הוא צועד קדימה ופתאום אני מוצמדת אל קיר לבנים ליד הדלת, כשגופו הגדול חוסם את האור החמים שבוקע מבפנים. אני מרגישה כאילו הוא תנור חימום לפניי וחומו עומד בסתירה גמורה ללבנים הקרות שבגבי. "איך קוראים לך, ילדה?"
    המילה ילדה היא סטירה בפניי. אני מכריחה את עצמי שלא להתכווץ, אבל זה קשה. כל דבר בו מכריע אותי — גודלו, קולו השקט. "אגיד למר סקוט איך קוראים לי."
    בחלל המוצלל שבינינו, חיוכו מתפשט, לבן ומתגרה. העונג שמצית את עיניו הזהובות המשונות כמעט חושני, כאילו ליטפתי אותו. "תצטרכי לעבור אותי."
    ליבי שוב הולם. הוא אוהב שאני מתגרה בו ואלוהים, זה אפילו גרוע יותר. מה אם כבר נכשלתי? אני בנפילה חופשית, מתגלגלת, מתהפכת בלי תקווה שתעגן אותי. לאן אלך אם ידחה אותי? מה יקרה לאבא שלי?
    "שחרר אותי," אני לוחשת, אבל תקוותי גוועת במהרה.
    עיניו מבזיקות בהתראה. "אייברי ג'יימס הקטנה כבר גדולה."
    השתנקות קטנה מהדהדת בחלל בינינו. הוא כבר יודע את שמי. זה אומר שהוא יודע מי אבא שלי. הוא יודע מה הוא עשה. ההכחשה עולה בגרוני, מתחננת להבנה. עיניו הנוקשות והחוסן הרחב של כתפיו מבשרים לי שלא אמצא כאן רחמים.
    אני מותחת את כתפיי. אומנם אני נואשת, אבל לא שבורה. "אם אתה יודע איך קוראים לי, אתה יודע שיש לי חברים במקומות הגבוהים. קשרים. היסטוריה בעיר הזאת. זה בטח חייב להיות שווה משהו. זו הערבות שלי."
     
    הקשרים האלה אפילו לא יענו לשיחת טלפון ממני, אבל אני מוכרחה לנסות משהו. אני לא יודעת אם יהיה די בכך לקבלת הלוואה או אפילו כדי להכניס אותי. למרות הכול, תחושה קלושה של גאווה משפחתית מציפה אותי. גם אם הוא ידחה אותי מעל פניו, ארים את ראשי בגאון.
    הוא בוחן אותי בעיני הזהב שלו. משהו באופן שבו אמר אייברי ג'יימס הקטנה מוכר לי, אבל מעולם לא פגשתי את האיש הזה. לפחות לא נראה לי שנפגשנו. הזוהר יוצא הדופן של עיניו לוחש אליי, כמו מנגינה ששמעתי בעבר.
    ברישיון הנהיגה שלו צבע העיניים רשום כנראה כגוון רגיל, כמו חום. אבל המילה הזאת לא מכילה את האור הבוהק שבעיניו, את נקודות הענבר שצופנות את סודות היקום. חום לא יתאר לעולם את הגוון הזהוב העמוק שלהן, את העושר האינסופי שבמבטו העז.
    "בואי איתי," הוא אומר.
    הקלה מציפה אותי וזורמת באיבריי הקהים, מעירה אותי כך שאני תוהה מה אני עושה כאן. אלה לא גברים, אלא חיות טרף. הם הטורפים ואני הציד שלהם. למה שאסכים להיכנס לכאן מרצוני החופשי?
    איזו עוד ברירה יש לי?
    אני דורכת על מפתן השיש המחורץ.
    האיש סוגר את הדלת מאחוריי, אוטם את הגשם ואת המכוניות, וכל העיר נעלמת בסיבוב חרישי של המנעול. הוא לא אומר מילה בשעה שהוא פוסע במסדרון, עמוק לתוך הצללים. אני ממהרת בעקבותיו בסנטר מורם ובכתפיים משוכות לאחור לעין כול, כאילו הזמינו אותי לכאן. האם כך מרגישה איילה כשהיא דוהרת בחינניות מופתית במישורים לקראת הליכתה אל הטבח?
     
    כל העולם משחיר מאחורי גרם המדרגות, אני שומעת רק קולות נשימה, רואה רק גופים בחשכה. הוא פותח דלת עץ עבה נוספת וחושף חדר מואר קלושות, שכולו עץ דובדבן, קריסטל מלוטש, עור ועשן. אני מבחינה בקושי רב בעיניים שחורות, בחליפות שחורות, בגברים שחורים.
    דחף פתאומי עולה בי להסתתר מאחורי האיש זהוב העיניים. הוא רחב וגבוה עם ידיים שיכולות לעטוף את מותניי. הוא הר אדם, מחוספס ונוקשה כאבן.
    אלא שהוא לא נמצא כאן כדי להגן עליי. ייתכן והוא המסוכן מכולם.
    אחד הגברים נושף אוויר ועשן מסתלסל משפתיו. הוא לובש וסט אפור ועניבה בצבע לוונדר. הצבע היה אולי מרכך את הופעתו של גבר אחר, אבל יחד עם זיפים בני יומיים על לסת נחושה וזיק שטני בעיניו השחורות, הוא מקרין כולו עוצמה גברית.
    דיימון סקוט.
    "מה יש לנו כאן?" הוא אומר.
    יש עוד גברים בחדר, עוד חליפות, אבל אני לא מתמקדת בהם.
    האיש מתיישב ליד דיימון, לימינו ומעט עמוק יותר בתוך הצללים, ועיניו הופכות לארד בחשכה. נדמה שהוא צופה בכולנו, כאילו הוא ישות נפרדת. גם בו אני לא מתמקדת.
    "אני אייברי ג'יימס," אני אומרת ומרימה את הסנטר. "ובאתי כדי לבקש הלוואה."
    דיימון שומט את הסיגר אל צלחת קרמיקה בשולחן הקטן. הוא רוכן קדימה ומצמיד את אצבעותיו. "אייברי ג'יימס, בכבודה ובעצמה. לא ציפיתי שאי פעם תבואי לבקר אותי."
    "תקופות נואשות," אני אומרת, כי מצבי הקשה אינו סוד.
     
    "צעדים נואשים," הוא אומר באיטיות כאילו טועם את המילים ומוקיר אותן. "אני לא נוהג לחלק כסף לחינם, גם לא לנשים יפהפיות."
    אני מחפשת באפלה את עיני הזהב. כדי לאזור אומץ? לא משנה מה הסיבה, הכוח מתדלק אותי כמו לגימה הגונה של ברנדי. "בשביל מה אתה כן מחלק כסף?"
    דיימון צוחק פתאום וצליל עשיר ממלא את החדר. שאר הגברים מצחקקים יחד איתו. אני אמצעי הבידור שלהם. לחיי מסמיקות באש להבה.
    האיש זהוב העיניים לא מחייך כלל.
    דיימון רוכן קדימה ועיני הלבה השחורות שלו נוצצות. "בתמורה להרבה יותר כסף, יפתי. ולכן יש לך בעיה. תעודת סיום התיכון שלך לא שווה הרבה, גם לא מהתיכון הפרטי הטוב ביותר במדינה."
    נכון. ומי ייקח לעבודה בת למשפחת ג'יימס, כשאבא שלי זה עתה הורשע במעשי מרמה? משהו בתוכי עדיין מסרב לראות את האמת. אני כל הזמן נרתעת מפניה, בכל פעם היא כואבת. "אני חכמה. ואני מוכנה לעבוד. אמצא משהו, אני רק צריכה זמן."
    זמן להשהות את הנושים שלי, זמן לשלם על הטיפול הרפואי באבא שלי. זמן להתפלל, כי אין לי אפשרויות נוספות.
    "זמן." הוא מעקל את שפתיו בחיוך. "וכמה הזמן הזה שווה לך?"
    את החיים של אבא שלי, המונחים על הכף. "הכול."
    האיש עם עיני הזהב צופה בי בהתמדה ואומד אותי. מנסה אותי.
    מר סקוט נוהם בשעשוע. "למה שאתן לך עשרים אלף דולר שאף פעם לא אקבל בחזרה, ועל אחת כמה וכמה בלי ריבית?"
    יותר מעשרים אלף. אני צריכה חמישים. אני צריכה נס. "בבקשה. אם אתה לא יכול לעזור לי..."
     
    "אני לא יכול," הוא אומר ביובש.
    עיני זהב רוכן וחצי מפניו מוצללות. "זה לא מדויק."
    כל החדר משתתק. אפילו דיימון סקוט עוצר, כאילו הוא שוקל ברצינות את המילים. דיימון סקוט הוא האיש העשיר ביותר בעיר. החזק מכולם. המסוכן מכולם. מי יגיד לו מה לעשות?
    "מי אתה?" אני אומרת וקולי רועד מעט.
    "זה משנה?" עיני זהב שואל בלעג.
    זעם צדקני מהול בייאוש ממלא אותי. אני כבר בנפילה חופשית — למה שלא אפרוש את ידיי? "מי אתה?" אני שואלת שוב. "אם אתה עומד לחרוץ את גורלי, לפחות כדאי שאדע איך קוראים לך."
    הוא רוכן קדימה והאור מוסיף צבע ענברי למבטו הזוהר. "גבריאל," הוא אומר בפשטות.
    ליבי עוצר מלכת.
    סקוט מחייך ועיניו נוצצות בהנאה. הוא מתענג על זה, מצפה לזה. הוא צופה בי באופן כמעט מיני. "גבריאל מילר. האיש שממנו אבא שלך גנב."
    גבריאל מחייך חיוך קלוש. "האיש האחרון שממנו אבא שלך גנב."
    הו, והוא בהחלט וידא שאבא שלי לא יוכל לגנוב שוב.
    או לעשות כל דבר אחר.
    דמעות צורבות את עיניי. לא, אסור לי לבכות מולם. אסור לי להתפרק כלל, כי אבא שלי שוכב במיטה ולא מסוגל לקום, לא מסוגל לזוז — בגלל מה שהאיש הזה עשה.
    זה האיש שהסגיר את אבא שלי לרשויות.
    זה האיש שגרם למשפחתי ליפול מגדולתה.
    אני דוחקת את הגוש בגרוני.
     
    "אתה..." אני שואפת עמוקות, כי כל שליטתי העצמית נדרשת כדי לא להסתער עליו. "אתה רוצח."
    אם סקוט הוא מלך העולם התחתון, גבריאל מילר הוא אליל. האימפריה שלו משתרעת על פני מדינות הדרום ואפילו מעבר לים. הוא קונה ומוכר כל דבר ששווה כסף — סמים, רובים, אנשים. אבא שלי הזהיר אותי שאתרחק ממנו, אם כך למה הוא לקח שוחד בחשאי? למה הוא בגד בגבריאל מילר אם ידע כמה הוא מסוכן?
    אבא שלי לא מת, אבל בלי מינון כבד של משככי כאבים, הוא ירצה להפסיק לחיות.
    "אני הורג אנשים," אומר גבריאל ומתנשא מולי במלוא קומתו. אני לא מתאפקת ונסוגה מעט לאחור. האם יכה אותי? או אף גרוע מזה? עיניו מצטמצמות, "כשהם משקרים לי. כשהם גונבים ממני."
    כמו שעשה אבא שלי.
    אותה תחושת נפילה הופכת את קרביי. אני יודעת שאני אמורה למות מפחד ואומנם אני מרגישה ככה, אבל הייתי כלואה כל חיי. יש בי משהו שנהנה מהרוח הנושבת על פניי. "אני לא גנבתי ממך."
    סקוט נד קלות בראשו ומודה באמת האיומה הזאת. "הכסף שלו שילם על הנעליים היפות שלך, לא? על שיעורי היוגה שבנו את הגוף היפהפה הזה?"
    ואבא שלי שילם מחיר כבד על הכסף הזה. אני עדיין זוכרת אותו מדמם וחבול. מישהו שלח אנשים לשבור אותו, האם אלה האנשים שעבורם הוא בגד בגבריאל מילר?
    או שמא גבריאל מילר הוא זה שהורה להכות את אבא שלי?
    אני מאלצת את עצמי לזקוף את כתפיי. "אמרת שתוכל לעזור לי."
    עם מה שיקרה עכשיו, אתמודד בכבוד, באומץ. באותה תחושה של כוח שאני סבורה שאבי ניחן בה.
     
    איך היה מסוגל ללמד אותי על כנות בשעה שלא הפסיק לשקר?
    לשם ג'יימס הייתה פעם משמעות ואני מנסה לשמר את שרידי הכבוד האחרונים שעוד נותרו לנו.
    "תורידי את המעיל," אומר גבריאל בנימת קול אדישה.
    כל קרביי מתהפכים, עצמותיי קופאות, פרץ קור נושב בריאותיי. "למה?"
    "אני רוצה לראות עם מה אני עובד. אל דאגה, ילדה, לא אגע בך."
    בידיים רועדות, אני מתירה את כפתורי המעיל ומניחה לו לגלוש מעל כתפיי. מלמולים לא ברורים נשמעים מהגברים סביבי — אישור, עניין. אני מרגישה שאני במרכז מלחמת שוורים, באצטדיון עמוס צופים צמאי דם.
    לבסוף אני מישירה מבט אל גבריאל ורואה אש של תשוקה, אדומה וכתומה וצהובה. הלהבות שורפות אותי ממרחק כמה מטרים. הבגדים המחויטים שבחרתי ללבוש לא חושפים הרבה עור, אבל הם מבליטים את מתאר גופי. להבת הרעב מלחכת את שדיי, את מותניי, במורד רגליי.
    "מקסימה," ממלמל דיימון סקוט. "אבל גוף יפה זה לא מספיק, את צריכה לדעת להשתמש בו."
    אני רועדת. יש לו רשת מועדוני חשפנות בכל רחבי העיר. "אוכל... ללמוד."
    משהו מבזיק בעיניו של גבריאל. "את לא יודעת לספק גבר, ילדה?"
    היו נשיקות גנובות, נגיעות להוטות במסדרונות חשוכים מחוץ למסיבות. ג'סטין לחץ עליי ואני הדפתי. משהו תמיד הרחיק אותי מלעשות איתו סקס. ואז שמה של המשפחה שלי הוכפש.
    את מוכרחה להבין, אייברי. אני רוצה להיות סנאטור יום אחד. אני כבר לא יכול להתחתן עם מישהי ממשפחת ג'יימס.
     
    הוא אמר את זה ביום שלאחר כתב האישום.
    שיחת הטלפון המנוכרת הבהירה לי שהקשר שלנו לא סובב סביב כבוד. גם לא סביב אהבה. ובטח שלא סביב הנאה. לא, אין לי מושג איך לספק גבר.
    "אני בתולה," אני אומרת בשקט ובעצב, כי גם אם זה הורס הכול אני לא יכולה לשקר. לא כשגבריאל מילר הודה שרצח אנשים ששיקרו לו.
    לא כשקל כל כך לבדוק.
    עיניו של דיימון סקוט נפערות ומשהו ניצת בהן, עניין במקום שבו הייתה הכחשה בלבד. "בתולה, אייברי ג'יימס? את רצינית?"
    סומק מלהיט את לחיי. נשמע מוזר שבחורה בת תשע־עשרה לא שכבה עם אף אחד, אבל למדתי בתיכון היוקרתי סנט מרי, בית ספר קתולי לבנות בלבד. אבא שלי גונן עליי והרשה לי לצאת לאירועים חברתיים בערבים רק כשגם הוא השתתף בהם. עד שיצאתי ללמוד, כבר הייתי מאורסת לג'סטין.
    גבריאל משמיע קול חרישי, כמעט נהמה. "היא רצינית."
    דיימון סקוט נראה מתלבט. "היא צעירה מדי."
    "בנות צעירות ממנה רוקדות במועדונים המזוינים שלך."
    אלא שהם לא מדברים על ריקודים. המחשבה גורמת לליבי לעצור. הם מדברים על מכירת הגוף שלי תמורת סקס. "לא," אני לוחשת. "לא אעשה את זה."
    "אתה רואה," אומר דיימון סקוט. "היא לא תעשה את זה."
    מבטו של גבריאל עובר על גופי. הוא פוגש בעיניי והבעתו נחושה. "אין לה ברירה. זה הדבר הכי יקר שיש לה."
    זה לא דבר, מתחשק לי לצרוח. זה הגוף שלי.
    אלא שהוא צודק.
     
    זה הדבר הכי יקר שיש לי — הדבר הכי יקר שנשאר אחרי שהקנסות הפליליים והפיצויים שולמו, אחרי עורכי הדין והנושים.
    האתגר בוער בעיניו של גבריאל. הוא יודע כמה אני נואשת, הוא זה שהפך אותי לכזאת. האם הוא נהנה לראות אותי מושפלת כל כך? אומנם לא אני זו שבגדה בו, אבל כמו שאמר סקוט, הכסף שלו שילם את שכר הלימוד שלי, את הבגדים שלי.
    "כמה?" אני שואלת והכיווץ בקרביי מסמל שכבר הפסדתי.
    דיימון סקוט מחייך חיוך קטן. "נעמיד מכירה פומבית."
    הייתי בעבר במכירות פומביות — ציורים, רהיטים עתיקים, קהל עם כוסות יין ושלטים ממוספרים להצעות מחיר. אני מדמיינת את עצמי על הבימה. "מי ישתתף?"
    זיק רעב ניצת בעיניו של דיימון סקוט. "אני מכיר הרבה גברים שישמחו ללמד אותך את אומנות העונג."
    אני ממש לא בטוחה שארגיש עונג כלשהו בחברת גבר זר, מישהו שמעדיף לרכוש אישה במקום לצאת איתה. "כמה זמן אצטרך ל..."
    "חודש," אומר גבריאל ובעיניו בוערת להבה.
    סקוט משתתק לרגע. "זה יכניס עוד כסף."
    חודש? אלוהים, מה גבר יכול לעשות לי בחודש? עצם המחשבה להיות עם גבר זר לילה אחד הופכת לי את הקרביים. מיצי מרה עולים בגרוני, האם הוא ירצה לשכב איתי כל יום? או יותר?
    "מה אם..." אני בולעת את הרוק. "מה אם הוא יכאיב לי?"
    סקוט מושך בכתפיו. "הפעם הראשונה כואבת. ככה שמעתי."
    תמיד דמיינתי שאעשה סקס עם בעלי, שהוא ידאג להפוך את החוויה לקלה יותר עבורי. לאדם ששילם על הזכות, לא תהיה סיבה לרסן את עצמו.
     
    "התכוונתי לדברים גרועים יותר. אתה יודע... דברים קינקיים."
    "דברים קינקיים," אומר גבריאל וזווית פיו מתרוממת. "מה את יודעת על דברים קינקיים?"
    פניי מתלהטות. "ראיתי סרטים, בסדר? אני יודעת דברים."
    זה שקר. התפתלתי תוך כדי צפייה בסרטים ושפתיי נפערו בתדהמה. איך אנשים חושבים על הדברים האלה? למה שבחורה תאהב דבר כזה? נוסף על כך, אני לא סתם פנים אקראיות בעיר. התמונה שלי הופיעה במדורי הרכילות. אנשים מכירים את אבא שלי. אולי הוא רימה חלק מהגברים שבהם איתקל, כמו גבריאל. האם הם ירצו לפגוע בי בתור נקמה?
    "ספרי לי מה את יודעת," אומר גבריאל.
    המילים שלו לועגות, אבל משהו ניצת בתוכי. "אני יודעת שיש גברים שאוהבים להכאיב לנשים. אני יודעת שכשהם מכאיבים למישהי חלשה מהם, הם מרגישים גדולים וחזקים."
    "ואת בתולה קטנה וחלשה?"
    לא, אני רוצה לומר. אלא שאיבדתי הכול בחודשיים האחרונים. את החיים, את הלימודים, את החברים. אני צל של מי שהייתי קודם. אבל המילים בתולה קטנה גורמים לי להשיב מלחמה. גבריאל גורם לי להשיב מלחמה. "אני עושה את מה שאני צריכה לעשות. זאת חולשה?"
    הוא סוקר במבטו את גופי והגוון הזהוב שבעיניו זוהר יותר מאור המנורה. כשהוא מישיר אליי מבט, יש שם כבוד נוטר טינה. "סקוט יסנן את האנשים שיוזמנו."
    "כמובן," אומר סקוט, "אני לא מבטיח שהגברים האלה לא ירצו דברים קינקיים, אבל הם יכבדו גבולות סבירים."
    זה נשמע מעט מעורפל — מה נחשב סביר?
     
    אני נכנסת לתוך העולם שלהם, עולם עם קוצים וצללים אפלים. עולם מסוכן.
    זה יהיה לא מוסרי. אבא לימד אותי להגן על עצמי, אבל אז הוא כשל בהגנה עליי. אני לא יודעת למה להאמין עוד. "אני לא... אני לא יודעת אם אני מסוגלת."
    סקוט מנופף בידו כאילו זה לא חשוב לו. אולי זה באמת כך. "לכי הביתה ותחשבי על זה. תחזרי מחר אם עדיין תרצי לעשות את זה."
    אני נסוגה לאחור ומרגישה הקלה על ששוחררתי. המחשבה על קבלת החלטה מכאיבה לי בלב, אבל לפחות קיבלתי הפוגה.
    "אה, ואייברי," אומר סקוט בהרהור. "אם את חוזרת, תביאי איתך הלבשה תחתונה. נרצה להפיץ תמונות שלך כדי לעורר עניין."
    אני מדמיינת את עצמי לבושה רק בחזייה ובתחתונים, חשופה יותר מעכשיו. את התמונות שיישארו לנצח. זו תהיה רק ההתחלה, כי אחרי שגבר ירכוש את בתוליי, הוא יוכל לראות כל חלק ממני. לגעת בכל סנטימטר בעורי. לפלוש לכל מקום בגופי. עיניי מתלהטות מרוב דמעות. אני מצליחה רק להניד בראשי בקצרה ולברוח מהחדר.
    כשאני יוצאת אל המסדרון, יד מונחת על מפרק ידי. משהו בתוכי מתפוצץ ואני מסתובבת בצעקת כעס, בצער, בתבוסה. אני מנסה להכות בו בכף יד פתוחה, להכאיב לו.
    גבריאל עוצר בעדי ותופס גם את ידי השנייה.
    צעד אחד קדימה והוא דוחק אותי לקיר. המגע של לוחות העץ העשירים קריר מבעד לבד החולצה שלי. גופו מקרין חום אל חזית גופי ואני מתכווצת כנגד הקיר הנוקשה כאילו אני יכולה להימלט ממנו. הוא מצמצם את הפער עד שהוא במרחק נשימה ממני.
     
    "רציתי להגיד לך ששכחת את המעיל," הוא ממלמל.
    אני רואה את המעיל שלי על זרועו. הוא רק עשה מחווה יפה ואני סתם השתוללתי. אלוהים, אני כזאת דפוקה מבפנים. פחד ובושה הופכים את בטני. "סליחה."
    "את צודקת שנאבקת בי. אני לא אדם נחמד."
    הוא זה שהציע את המכירה הפומבית. ידיו עדיין אוחזות בידיי על הקיר ואני מבינה עד כמה אני חשופה. "אתה מתכוון לשחרר אותי?"
    שפתיו מתחככות ברקתי. "עוד מעט, בתולה קטנה."
    "אל תקרא לי ככה," קולי רועד קלות וחושף את הסערה שבתוכי.
    "איך לקרוא לך? נסיכה? יקירה?"
    "תקרא לי בשמי."
    הוא מרכין את ראשו ומקרב את פיו אל אוזני. קולו הוא לחישה בלבד. "יש רק שם אחד שבו אקרא לך. שלי."
    הרכושנות בקולו מצמררת אותי. "בחיים לא."
    אבל קול קטן בראשי אומר, עדיין לא.
    הוא צועד לאחור וצוחק בשקט. "את יכולה לברוח, בתולה קטנה. אבל את עוד תחזרי."
    ואני חוששת מאוד שהוא צודק.
     
     
     
    1. דמות מן המיתולוגיה היוונית, בנו היחיד של דדלוס. איקרוס מתואר כילד פזיז, מגושם וחסר כישורים. אביו והוא הכינו לעצמם כנפיים עשויות מנוצות ציפורים וחיברו אותן באמצעות חוטים ושעווה כדי להימלט מן המבוך שבו נכלאו. למרות אזהרותיו של אביו, איקרוס התעופף קרוב מדי לשמש ולאחר שהשעווה שחיברה את נוצותיו הותכה, הוא נפל אל מותו וטבע בים.
    • סקיי וורן
    • סקיי וורן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ארס ותהילה 2 - ארס והתעלות
    • מפוקפק
    • מארז נולדו לדם
    • נזק משני 1 - אחרי ההדף
    • ארס ותהילה 3 - ארס ותהילה
    • חטאיו של הקדוש 1 - מרושע
    • סלבטורה
    • נולדו לדם 4 - ברית של פיתוי
    • אסירה 1
    • בארבע ידיים
    • אל דיאבלו
    • ירושת החוב 1