הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • סדקים בזהב
    ספר מוגן
     
  • סדקים בזהב
    כנרת זמורה-דביר | מרץ 2018 | פרוזה מקור | 416 עמ' מודפסים
    גבר שנופל על פסי הרכבת התחתית בניו יורק משנה לנצח את גורלם של נֹגה ויהונתן. הפגישה המקרית הזו קושרת את חייהם בדרכים בלתי צפויות ודרמטיות.
    סיפורו הטרגי של הקשיש הפולני שהם מחלצים מאחֵד את השניים עם קסיה, בחורה מסתורית ומיוסרת. כל אחד מהם מסתיר בתוכו סודות וכאב ומנסה, בדרכו הייחודית, להשתחרר, כשבדרכם מצטרף אליהם שף מבריק, שעל גבו מקועקע נשר מרהיב פרוש כנפיים.
    בכישרונה הסיפורי שאין שני לו שוזרת מיכל שלו עלילות הנטוות ומתפתלות אלו באלו לכדי מארג עשיר ורב־רבדים, רצוף תשוקה, יופי ואובדן, הנושא את הקורא בתנופה רבת כוח משדות קרב מופגזים בסיני ועד לשלוות הזֵן של מנזר יפני, מסצנת המסעדות התוססת של מנהטן בשנות התשעים ועד להוד הצלול של שמי נורבגיה, מהניכר לבית בישראל.
    "סדקים בזהב" הוא יצירה מרגשת ועזת טעם, שבלבה מפעמות התקווה לתיקון וגאולה, והאמונה ביכולתם של אנשים שבורים לאחות את סדקי חייהם.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 22  44 
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    הדרך מקיוטו למנזר במחוז גִ'יפוּ מושלגת, ומבעד לנטיפי הקרח הדבוקים לשמשות נגלים מראות מעורפלים של שרשראות יישובים. התעלמתי מהרכבות המהירות, ובחרתי במקומיות, לאו דווקא בגלל המחיר אלא כדי להאט את הקצב. קיוטו עם כל קסמה, מהנה ומספקת ככל שתהיה, היתה עדיין עבודה, מחמש בבוקר כשהשכמתי קום אל שוקי הדגים עד השעות המאוחרות של הלילה כשליווינו את אחרוני האורחים אל הדלת.
    הקרון היה מלא, אך הזמנתי מראש מקום ישיבה ליד החלון. מטעני היה קל, תיק גב עם מערכת בגדים להחלפה ותיק כלי רחצה. היו לי כרטיס אשראי וכסף מזומן. אם אצטרך דבר מה אקנה באחד הכפרים. לאחר שש שעות, כשהגעתי לעיירה מנומנמת, חציתי את הרחוב וחיכיתי חצי שעה לאוטובוס. נסעתי מספר תחנות עם זוג כפריים ואז נותרתי לבדי במושב האחורי עד שעצרנו בכביש ללא מוצא שם ביצע הנהג פניית פרסה. הוא ניסה לשאול אותי משהו, אבל מכיוון שלא הבנתי אותו רק הינהנתי וחייכתי. לבסוף התייאש והצביע על שביל מכוסה שלג שהתעקל בקשת רחבה ונעלם לתוך היער הירוק־לבן. הבנתי שהוא יוביל אותי אל המנזר.
    השעה היתה שלוש אחר הצהריים והשמש קלושה. לא פחדתי ללכת לאיבוד, יפן מרושתת בצפיפות בערים ובכפרים ותמיד תמצא מישהו שיעזור לך וידריך אותך. קול המנוע התפוגג. כשצעדתי הלך השקט והתחזק. עקבות פסיעות של חיה כלשהי חצו את השביל לתוך הסבך שכיסה את שיפוע ההר. זמירת הצ'יף־צ'אף של עַלוִוית החורף בקעה מעל לראשי. הגעתי למזלג דרכים, שם כיוון אותי שלט בצורת חץ ליעדי. ביפן, גם באמצע הטבע, הכול מאורגן. המנזר שכן בין הרים גבוהים בעמק ששמו בפי המקומיים: ״עמק הילדה הישֵנה״, ובאתי כאורחת של הנזירה קָסוּמִי, שסיפור חייה ארוג בשלי. המשכתי ללכת, נושמת לתוכי את הקור הפריך, ניסיתי לאצור ולזכור כל צעד בנוף העדין, כשהטלפון הנייד צילצל. לתוך ארץ השוגונים והסמוראים מלפני מאות שנים קפץ ההווה. על הצג הופיע מספר ללא שם. לבסוף, על גבול הפסיעה לתוך העבר, נכנעתי.
    "נֹגַהּ?"
    לא דיברתי עם אחי זה כמעט שנה. שמו ארז, אבל כשחזר בתשובה קיבל את השם אהרון. זמן רב, להכעיס, התעקשתי להמשיך לקרוא לו ארז.
    פירגנתי לו. "אהרון."
    "את במקרה בארץ?"
    "אני ביפן. נחה בין עבודה לעבודה." לא ששתי לספר לו שאני בדרך למנזר נשים. חששתי שיפצח בהטפות או גרוע מכך, ינקוט שתיקת תרעומת, בה מקופלת ילדותנו המרירה. לפני עשרים וחמש שנה, מגבר זועם בן שלושים ושתיים עם חצי ראש מגולח והחצי השני כרבולת, שצובע בלק שחור את ציפורני ידיו ומתמסטל מגראס על בסיס קבוע, הפך לדוֹס.
    "מה רצית? משהו חשוב?"
    "לךְ זה בטח לא חשוב, אבל חשבנו להזמין אותך אלינו לליל הסדר."
    "חבל," אמרתי, "בפסח עדיין אהיה פה. אבל אם כבר מדברים אז שיהיה חג שמח."
    "גם לךְ." רציתי לומר שלום כשהוא, לאחר רגע שֶקט, שאל, "איך את, נֹגַהּ? בסדר?"
    "בסדר גמור."
    "אולי בראש השנה."
    "זה עוד רחוק, אבל אם אוכל, אשמח." זה לא שלא אהבתי את אחי אבל לא היתה לי סבלנות לכל הטקסים הדתיים המתלווים לארוחת הערב אצלו, ועוד פחות מכך למאמץ הניכר והבלתי נלאה שהשקיעו הוא ואשתו להאיר את נשמתי ולחבב עלי את אורח החיים הדתי. הייתי אדם שלא מאמין בקיומו של האל אבל ארז לא הבין איך, אחרי כל מה שעברנו, אני לא נותנת לנפשי גאולה ומאפשרת לה להתרומם.
    "תשמרי על עצמך."
    "גם אתה."
    סנאים דילגו בין ענפים שהשתפלו על הדרך. מפל שלג דק צנח על ראשי. אהבתי את הטבע. אהבתי את בעלי החיים, הצמחים, ההרים, השמים, המים, והאמנתי שהטבע הוא מקור אושר לאדם. גם בזאת, למרות היותנו שונות, היתה ביני ובין קָסוּמִי הבנה נפשית.
    2
    הכרתי אותה בנסיבות הכי מטורללות שאפשר להעלות על הדעת. הייתי בת עשרים ושמונה ולמדתי בשנה שלישית בבית הספר הגבוה לאמנות המטבח, הקוּלינָרִי סְקוּל אוֹף אמריקה בהַייד פארק ניו יורק, עיירה השוכנת כשעתיים נסיעה ברכבת ממנהטן. לא הייתי מפונקת אבל הלימודים היו קשים. במחזור היו תלמידים שהפכו ברבות השנים לשפים מובילים שהמסעדות שלהם מדורגות בין הטובות בעולם. שפע של יצירתיוּת וכישרון והתחרות היתה עזה. אם לא הצטיינת, אכלו אותך חבריך ללימודים בלי מלח ופלפל ואת השאריות זרקו המורים לפח בלי רחמים. בשנה הראשונה לא מצאתי את עצמי. השותפה שלי לחדר במעונות, בחורה מפֶּרוּ, לא עמדה בלחץ ועזבה אחרי שלושה חודשים. השנייה, מאירלנד, איתה הצלחתי לפתח חברוּת מאולצת, חתכה את ידה באחד השיעורים ואצבעה נקטעה. נותרתי לבד בחדר במשך כל הסמסטר השני. בקיץ חזרתי לארץ, מותשת ומדולדלת. בדרך כלל הייתי אדם נוח לבריות וקשרתי קשרים בקלות אבל בבית הספר לבישול לא הצלחתי להתיידד עם אף אחד. לא היתה היררכיה, לכולם היו שאיפות מרחיקות לכת ומרפקים חדים. הייתי התלמידה הכי מבוגרת במחזור, מה שהקשה עלי עוד יותר להיכנס לקליקות השבריריות שנוצרו בין האחרים. אבל בחופשת הקיץ, בעידודם של אמא ושל אבא, החלטתי לתת לבית הספר הזדמנות נוספת ושבתי לארצות הברית לשנת הלימודים השנייה. החלטה שהשפיעה על כל חיי, האישיים והמקצועיים.
    כשחזרתי לקוּלינרי סְקוּל מצאתי חבר. הוא סיים את הלימודים שנה קודם אבל לקח קורס נוסף בניהול מסעדות שהתקיים יום בשבוע. אחר צהריים אחד ישבתי בפארק של הקמפוס על ספסל ובכיתי. במרחק מה ממני שיחקו כמה סטודנטים בפְרִיסבִּי. היה חם ואחד מהם הסיר את חולצתו. נשר היה מקועקע על גבו וכנפיו פרושות במלוא הדרן על שכמותיו. לא סבלתי גברים מקועקעים. רק עבריינים עושים קעקוע, זה מה שאמא אמרה. כשגדלתי, קעקוע לא נחשב למשהו אופנתי אלא לסוג של אות קין. אמנם כבר בשנים שלפני הגיעי לארצות הברית אנשים מן היישוב החלו לקעקע את עצמם, אבל המעט שעשו זאת העדיפו ציור קטן ולא בולט. קעקוע של נשר על כל החלק העליון של הגב נתפס בעיני כמשהו מרתיע.
    הפריסבי נחת לא רחוק ממני והוא רץ להרימו. מבטו חלף ונעצר עלי. הוא הרים את צלחת הפלסטיק, פנה לעבר חבריו, עצר, חזר אחורה, שוב המשיך ללכת ושוב חזר, כך שלוש פעמים עד שהחליט.
    "את בסדר?"
    ראיתי שיש לו קעקוע נוסף על פנים הזרוע, צב שצויר במבט־על וארבע רגליו מבצבצות מכל צד. מעניין אילו עוד חיות נסתרות מסתובבות בשמורת הטבע של גופו. "לא, אני ממש לא בסדר. אני חווה משבר קיומי," הודעתי לו בפתוס בין הדמעות.
    הוא התיישב לצדי על הספסל.
    יכולתי להריח את הזיעה הדקה על גופו, כמו ריח קלוש של אצות. לא ריח דוחה. "אני מרגישה מושפלת."
    "למה?"
    לא היה לי מה להפסיד. סיפרתי לו איך לפני כל הכיתה המורה שם ללעג ולקלס את מרק הבצל פרי ידי ואמר שזה המרק בצל הכי גרוע שהוא טעם בחיים ושהוא נראה כמו גוש נזלת. בהפגנתיות הוא הלך אל הלוח ורשם בגדול את האות F. נכשל. "אין לי מה לחפש כאן," ייללתי. "זה מקום בלי כבוד לתלמידים."
    "מרק בצל כהלכה לא קל להכין," אמר. "אני אלמד אותך לעשות את המרק בצל הכי טוב בתבל. את עוד תלמדי את המורה שלך לעשות מרק בצל!"
    איכשהו הצלחתי לחייך ואחר כך לצחוק. הוא קם, הפנה את הנשר אלי, נופף לי בגבו ביד של הצב, ואץ לחבריו.
    באותו אחר הצהריים בא לחפש אותי במעונות. הפכנו להיות אחים.
    3
    טומי בא מכפר דייגים בנפת לִינְגֵן שבצפון נורווגיה. גוף רזה שהתפזר על מאה שמונים וארבעה סנטימטר ופנים שבמבט ראשון היו רגילים אבל הקרינו נעימוּת. חוץ מהקעקוע האימתני על הגב והבינוני על הזרוע, היו לו ראסטות ארוכות ועבות בצבע בלונד דהוי שבדרך כלל כרך סביב ראשו, לפעמים תחת כובע סריג מהסוג הג'מייקני של בוב מרלי. ריח סיגריות אפף אותו תדיר, אבל למרות העישון הכבד היו לו שיניים לבנות וחיוך שובה לב שהאיר את פניו והפך אותם בבת אחת לנאים ביותר. הליכתו היתה גמלונית. הוא מיעט לדבר, נהג לענות בכן או לא בלוויית חיוך מתנצל. באמת שבפגישות הראשונות חשבתי שאולי הוא קצת טמבל, אבל כשנכנס למטבח הפך למכשף זריז, ובמשך הזמן גיליתי שמתחת למראה המפוזר שוכן ידען. אני הסתכלתי עליו מלמטה למעלה עם מטר שישים ושניים סנטימטר בקושי, עודף משקל של חמישה־עשר קילו שהתרכזו בעיקר בישבן ובירכיים ובלי חן רב בכתפי העבות השמוטות. שיער חום ארוך וסתמי, עור נוטה לשחוּם ופנים מנוקדים בנמשים רבים. שנאתי את המראה שלי, וביני לביני כיניתי את עצמי ״קבּבּ״, אבל למעט צמד המילים ״הֵיי ג'ינג'ית״ ששמעתי הרבה, אני לא זוכרת שמישהו התעמר בי או העליב אותי. הסלידה העצמית היתה לגמרי לא מנומקת.
    טומי, בסיום הלימודים, התחיל לעבוד במנהטן ושכר דירה ברחוב 86 בצד המערבי. היו לו אהבות חולפות אך בדרך כלל שמח לחברתי ובמהלך סופי שבוע פנויים התארחתי אצלו. כשהזמין אליו אישה נשארתי בבית הספר, שם הצלחתי בשנה השלישית לקבל חדר ליחיד במעונות. במשך השבוע היינו שקועים שנינו בלימודים ובעבודה אבל בסופ"שים טומי נהג לשתות ולעשן ג'וינטים, ואז היה הופך להיות דברן ומספר לי על החיים בכפר הדייגים מעבר לחוג הארקטי. מהטראומה של ארז אחי לא נגעתי בסמים בכלל ומעבר לכוס או שתיים של יין לא שתיתי אלכוהול, אך אהבתי לשמוע את הסיפורים על השמש בחורף שזורחת מתשע בבוקר עד אחת בצהריים, ושוקעת משתיים עד ארבע וחצי. הספורט הלאומי של אנשי הכפר הוא לצפות חצי מהיום בזריחה וחצי יום בשקיעה כי חוץ מטיולי הליכה ברגל לקצה הצוק המתנוסס מעל הכפר או לחוף החוֹלִי עם המזח, בסופו בצד השני של המפרץ, אין שם מה לעשות. לא היתה בכפר אפילו מכולת ראויה לשמה. את הקניות היו עורכים מרחק ארבעים דקות נסיעה ותחנת הדלק הקרובה ביותר היתה במרחק דומה. במשך הקיץ השמש אינה שוקעת כלל והלילה כולו דמדומים, ובחורף אורות הזוהר הצפוני מרצדים בשמים בלילות ללא ירח.
    הדג הלאומי של נורווגיה הוא הקוֹד. בָּקָלָה. דג פשוט שבאנגליה מגישים אותו בעיקר בפיש אנד צ'יפס. שנים לאחר מכן למדתי להכין ״קוד שחור״ בדרך היפנית, מעדן נימוח בפה שאין לו מתחרים רבים, אבל אי אז בצעירותנו בקולינרי סקול, חטף טומי לא מעט בדיחות על חשבון מוצאו. קודפיש בסלנג אמריקאי מרמז לווגינה מדיפת ריח של אישה. תשלימו בעצמכם את השאר. אבל טומי רק חייך ושתק.
    כולם אהבו אותו, את טומי שלי.
    ביום ראשון נאה בחודש מאי, בשעת צהריים, יצאתי מהדירה של טומי ולפני שהמשכתי לקולינרי סקול, עברתי במעדניית זֵייבַּרְס, שבאותן שנים היתה אחד המקומות היחידים בעיר שבו היו מוצרי אוכל איכותיים. למרות המחירים היקרים הרשיתי לעצמי מדי פעם להתפנק שם, כי לא אהבתי את המוצרים הבסיסיים בסופרמרקט האמריקאי. פירות וירקות גדולים, צבעוניים ומבהיקים בלי טעם, קוטג' דלוח וגבינה צהובה בטעם של קרטון. קניתי לחם שְֹאוֹר וכמה ממרחים. חציתי את רחוב 79 הרחב וירדתי במדרגות התלולות לרכבת התחתית במטרה לנסוע בקו מספר 1 עד רחוב 34 ושם להמשיך לבית הספר ברכבת מפֵּן סְטֵיישֶן. על הרציף היו לא מעט אנשים, יחסית ליום מנוחה. במערכת הכּריזה הודיעו שהרכבת תאחר בשבע־עשרה דקות בשל תקלה, מה שהסביר את הצפיפות היחסית. עמדתי על הרציף המוגבה, קרוב לפסים, נשענתי על אחד העמודים והנחתי את שקית האוכל בין הרגליים. ארבעה מסלולים הפרידו ביני לבין הרציף הרחוק בכיוון הנגדי. השניים האמצעיים שימשו את רכבות האקספרס המהירות שעצרו רק בתחנות הגדולות.
    מולי בצד השני, כמוני שעון על עמוד, עמד גבר אשר צד את עיני כיוון שהיה שקוע בקריאת ספר, וזה גרם לי לחשוב שחבל שלי עצמי אין ספר טוב להעביר איתו את ההמתנה ואת הנסיעה בת השעתיים הצפויה לי. שיער סתור, מעיל עור חוּם מהוה, תיק קנבס קשור באלכסון לאורך חזהו, רגליו משולבות בנינוחות, וביד השנייה, זו שלא אחזה בספר, כוס קפה מנייר. בקיצור, בחור הורס מהסוג שבחיים לא יעיף מבט בכיוון שלי. אבל מכיוון שהיה שקוע בקריאה, יכולתי להתבונן בו באין מפריע. כל יום, כל יום, אני מאבדת בחור יפה ברחוב.
    אבל אז דברים השתבשו. מאחוריו הגיח אדם מבוגר, גבוה ורזה, דחלילי, לבוש במכנסיים מחויטים, סוודר ועליו ז'קט, חבוש כובע סקוטי מבד טוויד משובץ. הוא לא נראה כחסר־בית. אולי שיכור או מסומם או שניהם גם יחד. הוא התנודד מצד לצד וצעק דברים שלא יכולתי לשמוע ולהבין מהמרחק בו עמדתי. באותו רגע בו הבחור עם מעיל העור הרים את עיניו מהספר והסתובב לראות מי מפריע למרחב הציבורי, התנגש בו הזקן בעוצמה. הכוס נפלה אל הרצפה והקפה נשפך וניתז על מכנסי הג'ינס והספר התגלגל למטה. הגבר תפס את המבוגר וייצב אותו, אך הלה התחיל שוב להשתולל. הבחור עשה צעד לאחור, אמר משהו והרים את שתי ידיו בתנועה ספק מתגוננת ספק מרגיעה. הזקן לא הניח לו. האנשים על הרציף נסוגו, תופסים מהאיש המופרע מרחק בטוח. הבחור הרים את הספר והכניס אותו לתיק ואז ראיתי אותו פונה שוב אל המתפרע.
    תחנת הרכבת היתה קטנה יחסית ולא ראיתי שוטר על הרציף המערבי עליו עמדתי ולא על המזרחי ממול. תהיתי איך כל זה ייגמר. לא שיערתי שהדרמה הגדולה עדיין לפני ושאקח בה חלק מרכזי. הכול קרה בתוך דקות ספורות. האיש התרחק מהבחור בהליכה קופצנית, ופתאום הסתובב וזינק למטה אל המסילות החשוכות. הוא נפל והתגלגל, הצליח להתרומם וקירטע בדילוגים בזיג־זג לכיווני, היישר מולי, עד שהתמוטט על מסילת האקספרס הקרובה אלי. יכולתי לראות דם על קרחתו שהיתה עכשיו חשופה ללא הכובע.
    חיכיתי שהאנשים סביבי והעומדים ברציף השני ימהרו להצילו אבל כשהשניות חלפו, איטיות ואיומות, הבנתי שזה לא עומד לקרות. הגבר מולי אף הוא עמד, בוהה במסילות. עד היום, כשכבר חציתי את גיל חמישים, אני לא יכולה להסביר מה הניע אותי לפעול, טיפשות או גבורה. אני משערת שזה משהו דומה למה שמרגישים חיילים בקרב. אתה פועל מתוך אמונה שיהיה בסדר. אתה מגן על חבריך ועל המולדת. אתה לא חושב שתמות.
    קפצתי, או נכון יותר השתלשלתי באופן מגושם למטה, ורצתי אל האיש. נשבעת לכם שלא שמעתי את צפירת הרכבת המתקרבת. ניסיתי להזיז את האלמוני אבל הוא היה כבד. שיט! חישבתי איך לגלגל אותו הצידה. הפניתי את ראשי כמו לחפש עזרה ועיני נמשכו למעלה. הזרקורים האדומים־ירוקים המהבהבים על העמודים באמצע המסילות סימאו את עיני, אך כשהחזרתי את מבטי קדימה, מהר התמקדו האישונים בחזרה בגבר המונח לפני. התחלתי לאבד את העשתונות. קחי את עצמך בידיים! מילמלתי. אבל השליטה במצב התרופפה. זה לא הולך. בצר לי, כמוצא אחרון, התפללתי. אלוהים, תעזור לי! ואז הבחור מהרציף המזרחי היה לצדי. הוא תפס את הזקן בשתי זרועותיו ומשך אותו אליו ואני אחזתי ברגליו ודחפתי אותו קדימה. הרעם המתגלגל התגבר. במאמץ כביר ואחרון הצלחנו להטיל את הגוף הרפוי לצד המסילה והרכבת הישירה חלפה סנטימטרים ספורים מאיתנו. כשאחרון הקרונות נעלם לתוך השְחוֹר כמעט התמוטטתי גם אני ליד האדם השרוע לידנו. את השאר אני זוכרת במעומעם. שוטרים רצו אל תוך התחנה. תנועת הרכבות נעצרה. פרמדיקים ירדו אלינו עם אלונקה ולקחו את האדם שהצלנו אל אמבולנס בחוץ. לאחר שווידאו שאנחנו עצמנו לא נפגענו ביקשו השוטרים שנתלווה אליהם לתחנה למסור עדוּת.
    הגבר שאל אם אני בסדר, ועניתי שכן והוא הגיש לי את השקית של זייברס. "שלך, נכון?"
    "תודה רבה. שכחתי ממנה לגמרי." הידיים שלי עדיין רעדו.
    הנסיעה במכונית המשטרה היתה קצרה אבל מספיק ארוכה כדי שהוא יגיד, "יש לך מבטא. מאיפה את?"
    עניתי, "מישראל."
    "גם אני," אמר בעברית.
    אמרתי שאני לא מאמינה בכוח עליון, אבל האם תיתכן כזו מקריות? שני ישראלים משני עברי המסילה, זו ברציף ממערב וזה ברציף ממזרח, יזנקו יחד להציל זקן שיכור מגלגליה של רכבת דוהרת, ללא היכרות מוקדמת וללא תיאום? תגידו שזו מעשייה שהמצאתי, אבל יש הוכחה. באותה תחנה הוצבה מצלמה, וכל האירוע תועד. לו כל זה היה מתרחש היום היינו, יהונתן ואני, הופכים להיות אייטם חם ברשתות החברתיות ומי יודע כמה שיתופים וריגשונים היינו מקבלים, אך מכיוון שכל זה קרה בשנת 1990 ומכיוון שהתקשורת לא התעניינה בנו, האירוע חלף ונשכח. לא שכיח, אך קורה שלמציאות מסתננים אירועים שאין להסבירם. ואולי מצב כזה לא נדיר, כי אני לא מכירה כמעט אף אחד שלא קרה לו בחייו ערבוב של מקריות יוצאת דופן ולא צפויה לפחות פעם אחת.
    4
    בתחנת המשטרה שוטר־חוקר רשם את גרסתנו לאירוע ולאחר שצייד אותנו במספר הטלפון של התחנה, למקרה שניזכר במשהו נוסף, שוחררנו. מצאנו עצמנו יחד לבד.
    מקרוב יהונתן נראה מעט מבוגר יותר מהרושם הראשוני שהצטייר מהרציף הרחוק. לא העזתי לקוות שהוא יכול לגלות בי עניין. לכן כשהוא אמר, "יש לך זמן? נלך לשתות משהו?" והוסיף במין חצי חיוך, "לפחות יש לנו אחד את השני כדי שלא יאשימו אותנו שהמצאנו את כל זה," הזדרזתי להגיד בלהיטות, "אין לי תוכניות. אני עדיין די המומה." הוא אמר, "גם אני. יאללה, בואי, נחפש מקום לטחון עד דק מה שעברנו."
    התיישבנו בבית קפה ויהונתן הזמין ויסקי. "אני בדרך כלל לא שתיין, אבל כרגע אני זקוק למשהו חזק."
    מהעדות שמסרנו במשטרה ידעתי שהוא בן שלושים ותשע, גר בטרייבקה ושהוא בעלים של חברת הפקות סרטי תדמית. במשך דקות ארוכות חזרנו לפרטי פרטים, טכניים ורגשיים, על השתלשלות האירועים, וכל אחד סיפר בדיוק נמרץ איך הרגיש בכל שבריר ושבריר של שנייה. בסוף השלמנו מידע אחד על השני. הוא התרשם מכך שאני לומדת בישול ושאל על תוכנית הלימודים ושאיפותי. בשלב כלשהו הרגשתי לא נעים לדבר רק על עצמי. הוא לא נראה להוט לשתף אותי אבל סיפר שיש לו אח אמן מבוגר ממנו בשנתיים שחי בתל אביב, צַייר ופסל אשר לאחרונה, בקדמת הסטודיו בדרום העיר, פתח חנות חומרי ציור לציירים.
    "תתקשר אליו לספר לו?" שאלתי.
    "אני אתקשר אליו, ברור, אבל את יודעת איך זה, הסיפור כבר לא יישמע אותו דבר. אתה חוזר שוב ושוב על אותן מילים, 'תקשיב, אחי, זה היה מטורף.' אבל הוא לא יבין. הוא ישתדל אבל לא יצליח להזדהות. הוא יגיד, 'כן, נשמע מטורף.' אבל מי שלא היה שם לא יוכל לקלוט מה עשינו. זה רק את ואני," הוא חייך את אותו חצי חיוך עקמומי. רציתי לשאול אם אחיו נשוי, אם יש לו ילדים, כשיהונתן המשיך, "אבל אני רוצה להגיד לך משהו, נֹגה," הניח את כוס הוויסקי על השולחן כמו נזכר במשהו חשוב ורציני, "אני לא בטוח שהייתי מזנק למסילה אם לא היית עושה את זה לפני."
    "זאת היתה עבודת צוות."
    "כשהייתי בצבא," התחיל לומר והשתתק.
    "כשהיית בצבא, מה?"
    "כלום. לא חשוב. סתם זיכרון ישן."
    ידעתי שתכף ייפרדו דרכינו וזה דיכדך אותי. ההתעלות התפוגגה ומלנכוליה תפסה את מקומה. כמה רגשות סותרים בפרק זמן כה קצר.
    הוא התעקש לשלם עבור שנינו. כשיצאנו הוא אמר, "אין לי חשק לנסוע הביתה. אני אלך לטייל, אולי אכנס למוזיאון ההיסטוריה של הטבע. תצטרפי אלי?"
    נתקפתי חולשה מרוב הכרת טובה. נשאתי תפילת תודה ליקום שזימן לי את אחר הצהריים הזה ולשיכור שנפל למסילה והפגיש בינינו. ידעתי שלא יהיה בינינו כלום, אבל אפילו עוד שעות ספורות בחברתו היו עבורי כמו פרס. ידעתי שמשיכה לא קשורה למראה, יכולתי לנצל את המומנטום ולהתחיל איתו, אבל לא, הרגשתי לידו נחותה. אין מצב שהוא יתעניין בי. אני רציתי בחורים כמו יהונתן, והם, בצדק גמור, רצו נשים כמותם ולא אותי. אני הייתי אמורה לבחור במישהו כמו טומי — מצחיק, טוב לב ובעל תחומי עניין דומים לשלי. אבל טומי היה זר, מעולם אחר, עולם קפוא וקר. לא, לא נמשכתי לטומי. נמשכתי ליהונתן.
    לכן עטתי על ההזדמנות, ויחד הלכנו לשוטט במוזיאון בו הייתי כבר עשרים פעם, ובו שמחתי לבקר פעם נוספת. כל אותה עת סחבתי את שקית האוכל של זייברס וקיוויתי שהמזון לא יתקלקל. במוזיאון, יהונתן נפתח מעט וסיפר לי שאביו ואמו הכירו בבית הספר החקלאי במקווה ישראל ואחרי מלחמת העצמאות היו מראשוני כפר טרומן. ניסיתי לשאול יותר פרטים על משפחתו אבל הוא נצמד לתיאורי ילדותו במושב. השעות חלפו, וכשהמוזיאון נסגר הציע שאבוא אליו לארוחת ערב.
    הדירה שלו היתה סטודיו בו חלק אחד שימש כסלון וליד החלונות הפונים לרחוב ניצבו מיטה זוגית ושולחן כתיבה. הפריט הדומיננטי בחדר היה ציור ממוסגר בגוני חום־צהוב־כתום ובאמצעו דמות כהה שפרטיה מטושטשים ורק מתאר גופה מעיד שזהו גבר אשר נרכן להוסיף זרדים למדורה. האווירה בציור היתה חשוכה ומדכאת, הדמות בודדה, והאש הבעירה את האופק בדם של מלחמה רחוקה.
    "ואן גוך," אמר יהונתן. "ציור פחות מוכר."
    התקרבתי לתמונה. "זו לא רפרודוקציה," הערתי. "זה ציור שמן."
    "זה חיקוי. אחי העתיק אותו."
    לא הכרתי את המקור אבל זו היתה עבודה מרשימה. אח מוכשר. תיארתי לעצמי שהוא יבקש ממני להכין את הארוחה, עכשיו שהוא יודע שאני בשלנית, וכבר התכוננתי להיכנס למטבח הזעיר אבל הוא עצר בעדי. "את לא צריכה לטרוח. לא אחרי מה שעברנו היום. תנוחי. אני אזמין אוכל יפני או הודי, או מה שבא לך," אמר כשהכניס את השקית של זייברס למקרר.
    "הכול הולך. אני אוהבת את כל סוגי האוכל." הייתי לאה וכבדה מכדי לזוז.
    הוא התיישב מולי. "את חושבת שיתקשרו מהמשטרה?"
    "אנחנו לא מכירים את האיש. מה יש לנו לתרום?"
    "אתקשר אליהם בימים הקרובים. מסקרן אותי מי הוא."
    "גם אני סקרנית." קפצתי על האפשרות שהקשר ביני לבין יהונתן לא יסתיים היום.
    "הוא היה מסודר, לא כמו חסר־בית," יהונתן הירהר בקול רם.
    "והיה לו כובע סקוטי מגניב."
    שיחזרנו מחדש את הדרמה בה השתתפנו, מתענגים על כל פרט, שואבים סיפוק עמוק ממבחן האומץ שהוצב בפנינו ללא הכנה מוקדמת.
    "זה היה מין הוֹקוּס פּוֹקוּס," אמרתי. "רכבת דוהרת, אדם מעולף שוכב על המסילה. הרכבת עוברת. אין מצב שהאיש לא נדרס. ואז, כשאחרון הקרונות מפנה את שדה הראייה, האיש חי, והקוסם משתחווה בחן לקהל המרוגש. קראתי פעם ספר על קוסמים אמני אשליות בתחילת המאה העשרים. הרעיון הפסיכולוגי בהופעות האלה היה שבכל פעם שמשהו רע עומד לקרות, אם זה לקוסם עצמו, או לשחקנים מטעמו או למי מהקהל, בהוקוס פוקוס, הסיטואציה מתהפכת. אתה במתח ובחרדה שאסון נורא ממשמש ובא, ופתאום, פּוּף, הרע נעלם."
    "זה מה שכל אחד רוצה. אנשים מאמינים באלוהים כי הם חושבים שהוא קוסם שעושה הוקוס פוקוס והכול ישתנה לטובה."
    לא הייתי מטומטמת, הבנתי שאני מתאהבת ביהונתן, אך הוא לעולם לא יֵדע איך אני חשה כלפיו ואוכל ליהנות מחברתו כידידה מסורה ולהעריץ אותו בסתר.
    אני יודעת מה אתם חושבים, שתכף יבוא הכול על מקומו בשלום. אַבְּרָקָדַבְּרָה יהונתן יתאהב גם הוא בי ולכל הסיפור הזה יהיה סוף טוב. צר לי לאכזב אתכם. הסיפור שאני מספרת כאן עומד להיות ברובו עצוב וחלק גדול מהמשתתפים בפעלול, הקוסם לא הצליח להציל.
    האוכל הגיע, צפינו בסרט בטלוויזיה ובאחת אחר חצות נרדמנו שנינו, אחד מול השני על הספה. לארוחת הבוקר אכלנו את מה שקניתי בזייברס יום קודם ורק אז הוא ליווה אותי לרכבת התחתית ושם נפרדנו. מעולם לא הפסדתי שיעור בבית הספר, אך באותו יום ויתרתי על הלימודים. הגעתי לחדרי במעונות, נשכבתי על המיטה ועד הלילה חלמתי בהקיץ על יהונתן ופגישתנו המופלאה.
    למחרת, על המשיבון הקולי, היתה הודעה ממנו שבעיתון יומי מסוים, בתוך העמודים הפנימיים, התפרסמה כתבה בת שמונה שורות על מעשה הגבורה שלנו בציון שמותינו ותיאור שלנו כשני סטודנטים זרים, ושהוא קנה כמה עותקים ושומר אחד מהם עבורי. קבענו להיפגש בשבת אחר הצהריים.
    התקשרתי לטומי, לחלוק עמו את מאורעות אתמול והיום, והוא אמר שבטוח מצאתי חן בעיני יהונתן, אחרת הוא לא היה מזמין אותי לבוא אליו ומציע לי לישון אצלו. השיחה עודדה אותי והתחלתי לחשוב שאולי אכן הזדמן לי מפגש פלאי שיכול להתפתח למשהו עמוק. טומי דיווח לי שיום קודם הוא עצמו יצא לבר ופגש תיירת פולנייה, בחורה מאוד יפה, איתה בילה ב"סבבה", אבל כשהגיעו לדירתו היא חשה ברע, הקיאה, ובסופו של דבר, כשקם בבוקר נעלמה. כשתהיתי בזעזוע איך היה מסוגל לשכב עם מישהי במצב כזה, הוא אמר שהוא לא נכה רגשית, ששטף לה פנים, השכיב אותה במיטה וישן על הפוטון, וסיכם בכך שהיא היתה מחוקה לגמרי, ושהוא לא בנוי לסוג הזה של נשים טיפוליות. האמת? בקושי הקשבתי לו, מאחר שעדיין הרצתי בראש את הסרט של יהונתן ושלי, וכך עבר שאר השבוע בקלילות בתחושה של ציפייה והתרגשות.
    5
    ביום שישי אחר הצהריים אמא התקשרה. מאורע. השיחות לארצות הברית היו יקרות והיא לא ביזבזה כסף סתם כך. בשורות רעות או בשורות טובות, לעולם לא שיחת חולין.
    "אבא שלך מתחתן," היא הודיעה בקול שביקש להיות יציב וניטרלי אך אני שמעתי שהיא מדממת ושאין לה מי שיסיר את הכאב. אני הייתי בניו יורק וארז היה באקוודור או אולי בבוליביה, גואטמלה או השד יודע איפה, אוכל קקטוסים ואיוואסקה, הוזה הזיות ורואה חזיונות, מחטט בנבכי נפשו והולך אחר האור המוביל אותו אל החיים האמיתיים שראוי לאדם לחיותם. זה בערך, אל תתפסו אותי במילה, ההסבר שהוא עצמו נתן לי.
    "עם מי?" שאלתי והוספתי, "איך את יודעת? הוא סיפר לך?" התקשיתי להאמין שאבא, שכל חייו התחמק מעימותים ומהתמודדות עם מציאות מורכבת, יאזור עוז להתקשר לאמא או אלינו.
    "סבתא חנה התקשרה לספר לי."
    "מה היא אמרה?"
    "'דוריס, לא רציתי שתשמעי את זה ממישהו אחר. נָבו‎ֹת מתחתן.' זה הכול. לא הארכנו בשיחה."
    "את ממוּטטת?"
    היא אמרה, "לא," ופרצה בבכי. "זה כל כך לא הוגן."
    מהיום בו עזב אבא את הבית אמא שיתפה אותנו בכאבה. היא לא הפרידה בינה לבינינו, הילדים. מה שהיא חוותה היא רצתה שגם אנחנו נחווה. היו שנים שבסתר לבי כעסתי עליה על כך אבל הכי חשוב היה להגן עליה, גם אם זה גבה ממני מחיר. במשך השנים התרגלתי, וגם הבנתי שהיא צדקה. אבא הלך והתרחק והוא אכן היה אבא די "חרא" כפי שהיא נהגה לומר.
    פעם ניסיתי לנהל עמה שיחה הגיונית. "אם הוא חרא כמו שאת חושבת, אם הוא כזה אבא גרוע וכזה בן זוג נוראי, למה את כל כך פּגוּעה ממנו? למה שתרצי לחיות עם גבר כל כך לא ראוי? למה את מתעסקת בו עשרים וארבע שעות ביממה? תגידי ברוך שפטרנו וזהו!"
    אבל אי אפשר היה לדבר עם דוריס בהיגיון. כל כוונה טובה מצדו של אבא הפכה בעיניה למניפולציה מכוערת, כל ניסיון ליצור קשר הפך אותו לנרקיסיסט. כל מחווה מצדו נועדה לדידה לפאר ולהאדיר רק את עצמו. אחרי שהוא ישתמש בנו, בכולנו, וימצוץ את המיץ מאיתנו הוא יירק אותנו בלי הנד עפעף. כך היא היתה מדברת ולבי היה מתכווץ ונחמץ למרות שבצעירותי השתכנעתי שהוא היה באמת "מנוול, חרטטן ואנוכי". לפעמים, לעתים רחוקות, היא היתה משנה את גישתה. היתה אומרת, "למה שלא תלכו לאבא לארוחת ערב? הוא בכל זאת אבא שלכם והוא אוהב אתכם." וכשהיינו הולכים, תוך הצגה של חוסר רצון כדי לרַצות אותה, היא היתה מחכה לנו וחוקרת אותנו באשר לכל פרט ופרט. למדנו להגיד לה רק את הדברים הרעים. הוא דיבר בטלפון חצי מהזמן, הבית שלו היה מבולגן ובכיור ערמה של כלים שאני או ארז שטפנו, הכלבים שלו נבחו, נשכו, הוא איחר, הוא דיבר על עצמו כל הזמן ולא שאל אותנו כלום. עיניה של אמא היו מתכסות בארשת ניצחון ואנחנו היינו נושמים לרווחה.
    הם נפרדו כשהייתי בת שתים־עשרה וארז מבוגר ממני בכמעט שלוש שנים, גיל בעייתי. לא ילד ולא גבר, יצור כלאיים מכוסה פצעונים על פניו, כתפיו וגבו, גשר על השיניים העליונות והתחתונות, גפיים שלא פועלות היטב יחד, הורמונים משתוללים. אחי היה בחור נאה. אפילו כיום, עם הזקן, הפאות וקפּוֹטַת השבת אפשר להבחין בשרידי יופיו, בעיקר באותם רגעים נדירים כשהוא שוכח להיות פּוֹץ, מתלהב ממשהו ומרשה לעצמו להיות מה שהיה פעם לפני שחזר בתשובה. אבל באותם ימים הוא היה שיא הכיעור ובנוסף, למשך שנתיים הוא הפסיק להתקלח וצחנה נדפה ממנו. הגירושים גרמו לו סבל עצום. אני הייתי מאופקת. סבלתי מהתנהגותם של הורי אבל סף הרגישות שלי היה נמוך יותר. זה לא היה סוף העולם.
    "אמא," אמרתי. "תשכחי את אבא. הילדים שלך גדולים, מחוץ לבית. את חופשייה. תעשי חיים."
    "אתם החיים שלי," היא אמרה, "ארז ואת."
    6
    בשנתיים הראשונות של אבא מחוץ לבית ראינו אותו הרבה. גם אני וגם ארז חיכינו למפגשים איתו. לא היה חשוב איזה סוג פעילות נעשה יחד — סרט, מסעדה, ים, פיקניק ביער עם הג'יפ והכלבים, שבמשך השנים התחלפו, כל אחד מהם אף הוא ילד יקר של אבא. הכי אהבנו את היציאות היותר מיוחדות. פעם נסענו איתו למושב בית נחמיה, שם שכר אבא שלושה סוסים מבעל חווה מקומית ורכבנו לתל חדיד. כשהגענו לפסגת התל, הוא קשר את הסוסים לעץ והוביל אותנו למאגרי מים, שני מבנים עגולים מבטון. הם היו מגודרים, אבל מכיוון שאבא עבד כמהנדס בחברת מקורות היה לו מפתח לשער הגישה וטיפסנו לגג של אחד מהם בסולם ברזל. ישבנו שלושתנו בשעה שבע בערב, פנינו למערב. צפינו בשמש האדומה השוקעת בים, מכסה בערפילים את המישור עד תל אביב שהשתרע תחתינו. בדברים האלה אבא היה אלוף.
    לאחר שנה וחצי של מגורים עם אמו, סבתא חנה, ברחוב המרגנית, שכר ברחוב רוקח ברמת גן, ממש מול פארק הירקון, דירת קרקע בת שלושה וחצי חדרים עם חצר בה יכלו הכלבים להסתובב, ולימים קנה אותה. הוא הבטיח לנו שהדירה היא גם ביתנו. למרות שלפעמים היה לא נוח לעזוב את החברים שלנו בגבעת אולגה למשך השישי־שבת חיכינו לסופי השבוע אצלו.
    במשך הזמן ראינו שקשה לו לקחת ולהחזיר אותנו ולכן התחלנו לנסוע אליו וממנו באוטובוסים.
    ביום שישי אחד הגענו כשהוא יצא לפארק והצטרפנו אליו. הגענו לשטח הבר של שבע תחנות ושם שיחררנו את הכלבים. רוב המטיילים סביבנו היו הורים צעירים לילדים קטנים ששיחקו בכמה נדנדות חלודות. לאחר כעשר דקות ניגשה אלינו אישה. לנו היא נראתה זקנה, בגיל של אבא, אבל למעשה היא היתה בת עשרים ותשע.
    "הַי, שלום," חייכה.
    אבא אמר, "הי, שלום," וחייך גם הוא.
    כשהוא לא דיבר יותר, היא אמרה, "אני שושי."
    אבא אמר במבוכה, "זאת שושי, תכירו."
    לרגע עמדנו שם, ארז ואני, בלי להוציא הגה. אז ארז תקע באבא מבט רצחני, סובב אלינו את הגב והתרחק. אני מצאתי את לשוני ושאלתי, "מי את?" למרות שכבר היה לי ברור מי היא.
    "אני החברה של אבא שלך," וחזרה ואמרה בקול יותר חלוש, "החברה של נָבוֹת."
    תהיתי כמה זמן הם כבר חברים אבל לא שאלתי.
    היא אמרה, "אבא ואני חשבנו שאולי אצטרף אליכם לארוחת ערב."
    "אין לך משפחה?" שאלתי אותה.
    "יש, אבל חשבנו," לפתע נראתה מדוכדכת אבל התאוששה וסיימה את המשפט בעליצות יתרה, "חשבנו שיהיה נחמד אם אכיר את הילדים של נבות ושהם יכירו אותי."
    בלב אמרתי, למה שנכיר אותך? מה לנו ולך? אם לאבא טוב עם השושי הזאת, סבבה, זכותו, אבל שלא ידביק אותה אלינו. אנחנו באים אליו פעם בשבועיים אז בסוף שבוע, כשאנחנו מגיעים, שיתאפק. מבחינתנו היא לא קיימת.
    אבא השתקן מצא את לשונו, "כשתכירו את שושי תראו שהיא עלא כיפק. אתם תאהבו אותה."
    מה יכולתי לענות כשהיא מול הפרצוף שלי? השפלתי את עיני אל נעלי.
    "טוב," אמר אבא, "נזוז." הוא שרק לכלבים והם הגיעו בריצה פראית. "בואי נדבר בטלפון עוד שעה־שעתיים," אמר לשושי.
    היא חייכה במאמץ, "בכיף."
    השארנו אותה עומדת לבד. נדמה לי שהיא הרימה יד להגיד להתראות, אבל אני לא בטוחה. כמעט ארבעים שנה חלפו מאז ואני לא זוכרת בדיוק את הפרטים.
    שושי לא הגיעה לביתו של החבר וילדיו באותו ערב. בין אבא לבין ארז פרצה מריבה קשה.
    "אתם יכולים להשתדל ללכת לקראתי," אמר אבא, "אולי תגלו שהשד לא נורא."
    "אני אגיד לך מה אתה," התיז ארז בעצבים, "בוגד וחלאה! אם אי־פעם תדבר איתנו עליה לא תראה אותנו יותר. שמעת?!" הרים את הקול על אבא.
    רציתי להגיד שלא ידבר בשמי אבל הבנתי שאם אתערב רק אלבה את זעמו.
    אבא התרגז. "אתה לא תנהל לי את החיים!"
    "אני לא מנהל לך את החיים. אתה פשוט תאבד בן. אם זה מה שאתה רוצה, בבקשה."
    "אותי לא מפחידים באיומים פסיכולוגיסטיים."
    הוא לא אמר "כמו אמא שלך" אבל אני שמעתי את המילים האלה מוטחות בארז. לבי התכווץ מצער. לא היה לי שום דבר נגד שושי אבל שנאתי מריבות ולא הבנתי למה אנחנו צריכים להתכסח בגלל מישהי לגמרי זרה ולא חלק מהמשפחה. בכך הייתי תמימת דעים עם ארז. שאבא ינהל את החברוּת שלו בצד, לא מול העיניים שלנו. הבן והבת שלו הרבה יותר חשובים משושי.
    אבל הקרע בין אבא ובין ארז לא נגמר במריבה משפחתית שבסופה מתחבקים ומתנשקים וממשיכים הלאה, זה קורה במשפחות אחרות. לא בשלנו. הקרע הלך והעמיק וסחף גם אותי לתוך מערבולת של שנאה יוקדת.
    בהתחלה ארז עוד ניסה להתעלם מנוכחותה של האישה החדשה בחייו של אבא, ואבא ניסה לשתף פעולה ולפגוש אותו לבד, אבל כשהוא לא הרפה מהנושא של שושי וחזר והפציר בארז לקבל אותה כי "זכותו של אבא לאושר שרירה וקיימת כמו זכותו של ארז ושל כל אחד אחר" והוא גם ציין, ברגע של יציאה מהכלים כשארז המשיך להתחצף אליו, ש"מעולם לא בגדתי באמא והיא זאת שזרקה אותי," ארז ניתק איתו מגע, ולא הסתפק בכך אלא דרש ממני לנהוג כמוהו.
    אמא, למרות שהעמידה פני אומללה, היתה כמו חתול שליקק שמנת. שמעתי אותה אומרת לחברה בטלפון, "נבות פתח בבית בית זונות. הוא עוד יאכל קש מהשרמוטה שלו." ולאחר שהאזינה לדברי החברה הוסיפה, "הילדים לא רוצים לראות אותו. גם הם נגעלים ממנו." כששמה לב שאני מקשיבה לא הראתה סימנים שאכפת לה וסיכמה, "הילדים יודעים מי זה אבא שלהם."
    אך לי היו רצונות משלי. לא התכוונתי לוותר על אבא בגלל חֲברה ולכן, למרות צו האיסור שארז הוציא לי, התקשרתי ביום חמישי לאבא ואמרתי שאני באה אליו. הוא אמר ששושי והוא ישמחו. הפריע לי איך שהוא אמר את זה אבל הייתי נחושה וביום שישי, לאחר הלימודים, לקחתי שלושה אוטובוסים והגעתי אליהם בשעה שתיים בצהריים. מהפך. הבית היה מסודר והריח טוב. על הספות המוכתמות היו בדי כיסוי חדשים, פרחים באגרטל, וילונות, חדר האמבטיה הישן והטחוב נקי וצבוע בצבע טרי. שושי אפתה עוגת גבינה עם דובדבנים משומרים. אהבתי, טרפתי אותה. היא הציעה ללמד אותי אפייה. אבא שלה היה הקונדיטור הראשי במלון בטבריה, היכן שגדלה. אם אני רוצה, היא תיקח אותי אליו לביקור. התלהבתי. צירוף המילים ״מלון״ ו״טבריה״ היה עבורי כמו חוץ לארץ, וגם חיבבתי את שושי, היא מצאה חן בעיני. היו לה תלתלים קצרים רכים ועיניים כמו אגוזים בתוך פני לב עם סנטר משולש והיא כל הזמן חייכה והחיוך השתקף לה גם בתוך העיניים. היא הסתכלה באבא באהבה והוא החזיר לי את האהבה הזאת כשהסתכל עלי, כאילו התגאה בבתו בפני בת זוגו.
    "בבישול נֹגה לוקחת בכיס הקטן את כולם. כל מה שהיא מבשלת יוצא טעים גן עדן."
    אמרתי בהצטנעות, "אני לא יודעת לאפות טוב, זה נורא קשה."
    "זה עולם נפרד," שושי אמרה, "קונדיטוריה זה מסובך, חייבים ללמוד אותה באופן מקצועי."
    הרגשתי בוגרת ושווה בין שווים. בפעם הראשונה בחיי הייתי עם אבא ובת זוג שלא רבים על כל דבר. היה שקט בבית שלהם.
    כשחזרתי לגבעת אולגה חטפתי. ארז חיכה לי, תחילה עם חקירת אינקוויזיציה, ולאחר שהטחתי שהיה לי ממש כיף עם אבא ועם שושי ושהוא לא מחליט עלי ולא יגיד לי מה לעשות, הכניס לי מכות. לא הפגנת עליונות של אח על אחותו הקטנה אלא של גבר על אישה. תוך פחות מדקה הוא תלש לי קבוצת שיער, גרם לחתך מדמם בפה וחבּוּרות כחולות על הזרועות.
    אחר כך, כאילו כלום לא קרה. הייתם חושבים שתתעורר מהומה שלמה, שאמא תתקשר מיד לאבא שיבוא לשיחה משותפת עם בנו ויוכיח אותו יחד איתה תוך הפגנת חזית אחידה, שהיא תתנפל על ארז, שתגיד לו שבבית הזה אף אחד לא יפיל את חיתתו על אף אחד וכי אלימות מכל סוג מחוץ לתחום, שיתבייש בעצמו. אבל לא, שום דבר מהדברים האלה לא נעשה ולא נאמר. אני רצתי לחדרי והסתגרתי בו. אמא שאלה את ארז מה קרה. הוא לא ענה, יצא מהדירה וטרק את הדלת בכוח אחריו. היא ביקשה להיכנס לחדרי, ואני אמרתי לה שאני עייפה ושנדבר מחר.
    היא נסוגה. קל יותר במצבים האלה לסגת. הטלתי עצמי על המיטה. שכבתי עם העיניים פקוחות אל התקרה. לא בכיתי. התעלמתי מהכאב. עם גב היד ניגבתי את הדם שכבר התחיל להיקרש. כעסתי עליו אבל סלחתי לו.
    כמה חודשים אחרי שאבא עזב את הבית, אמא הודיעה שהכסף נגמר. אבא לא משלם מזונות ואין ממה לחיות. היא תתחיל לחפש עבודה ואנחנו צריכים להצטמצם. הבשר, העוף והדגים נעלמו מהתפריט, הסנדוויצ'ים לבית הספר נעשו דקים, אסור היה להשאיר חשמל דלוק, קו הטלפון נותק וכך הקשר שלנו עם העולם החיצון שובש. מה שתקע אותנו היתה הבושה. לא סיפרנו על כך לאף אחד. לא לאבא, לא לסבתא וכמובן לא לחברים. אף אחד מאיתנו לא דיבר עם חברים, גם לא עם החברה הכי טובה, על בעיות במשפחה. זה היה טאבו.
    יום אחד אמא חלתה ונכנסה למיטה, ממנה לא יצאה. היה לה חום, כאבי בטן והקאות. הלכתי לקופת חולים והבאתי רופא. הוא איבחן את מחלתה כווירוס קיבה ורשם תרופה, אותה קניתי בבית המרקחת. לאחר יומיים נגמר האוכל בבית. אפילו אז לא עלה בדעתי לשתף אף אחד במצב. עוני זה לא תמיד מה שחושבים. גרנו בדירה משלנו, היו לנו שני הורים שאהבו אותנו גם אם היו גרושים ושנאו אחד את השני, היינו נקיים ומסודרים, תלמידים טובים, חברותיים. אף אחד בחוץ לא יכול היה לדעת מה קורה בפנים. הייתי מתה מרעב לולא ארז. יום אחד הוא ראה אותי על סף בכי ושאל מה קרה. אמרתי לו שאני רעבה ושאני לא יכולה לסבול יותר את הבית הזה. כשהתעוררתי ביום המחרת הרחתי חביתה טרייה. על השולחן היה סלט ירקות חתוך, לחמניות ושוקו. לא שאלתי שאלות. אכלתי בלהיטות. הכנתי לבית הספר שתי לחמניות עם קוטג', גבינה צהובה, זיתים ועגבנייה אותה חתכתי בשקידה בפרוסות עבות. לראשונה זה שבועות הייתי שבעה. וכך בכל יום ויום, היה ארז מביא בבוקר ירקות, ביצים, לחם, זיתים ושוקו.
    עד שבאה אלינו משטרה. מסתבר שארז היה קם בארבע לפנות בוקר, הולך למרכז המסחרי ולוקח מצרכים מארגזי הירקות והמזון שהביאו משאיות החלוקה לירקן ולצרכנייה.
    אחרי שהמשטרה באה, הגיעה עובדת סוציאלית מהרווחה. את אמא אישפזו בבית חולים עם אבנים בכיס המרה שגרמו לנֶמֶק. אבא בא ולקח אותנו אל סבתא חנה שם גר גם הוא עצמו, עד שאמא תחלים ותחזור הביתה. סבתא חנה בישלה ארוחה גדושת תבשילים טעימים וטיפלה בנו כאילו היינו שוב ילדים בגן.
    "ארז," אמר אבא, "אתה נער בוגר. תסביר לי למה עשית את זה, למה לא באת אלי? איך הגעתם למצב הזה?"
    "כאילו אתה לא יודע," סינן אחי, "אל תעשה את עצמך. זה לא עובד עלי."
    "ארז, אני לא רוצה לריב איתך. אני רק מעוניין להבין איך הגעתם למצב לא נורמלי, איך הידרדרו הדברים לכדי כך."
    "הכול בגללך! תפסיק להעמיד פנים!"
    "בגללי?" הופתע אבא.
    "כן, בגללך!" התנפל עליו ארז. "אתה לא משלם מזונות לאמא!"
    אבא קימט את מצחו. "אני לא מבין."
    "אתה שקרן וקמצן!" חזר ארז, אבל קולו איבד מתקיפותו ומביטחונו. "בגללך אין לאמא כסף."
    אבא הסתכל בארז, מוטרד, אבל לא כעס עליו כפי שציפיתי. הוא שרק לכלבים ופנה איתם לדלת. "ועוד איך אני משלם מזונות," אמר לפני שיצא, "כמו שעון!"
    לא אמרנו כלום. לא דיברנו על כך יותר לעולם, לא עם אמא, לא עם אבא ולא אחד עם השני.
    כשאמא יצאה מבית החולים היא מצאה עבודה בשלושת רבעי משרה כמנהלת חשבונות בחברה למוצרי קוסמטיקה באזור התעשייה החדש בבנימינה, ורמת החיים שלנו חזרה למה שהיתה קודם להתמוטטות שלה, ללא חרפת רעב.
    לכן יכולתי לסלוח לאחי על הכול.
    המשכתי לבקר את אבא ואת שושי, אך התחלתי לשקר ולהסתיר זאת מארז ומאמא. אמרתי שאני נוסעת אל סבתא חנה, והם לא שאלו שאלות מיותרות. לפעמים אכן נסעתי גם אליה. שאלתי אותה אם היא מכירה את שושי ואם היא אוהבת אותה, והיא ענתה שכן, שושי נראית לה בחורה טובה ומתאימה לאבא. שאלתי אם היא חושבת שהם יתחתנו ואם יהיו להם ילדים, וסבתא אמרה שאולי, זה ייתכן.
    אבל זה לא קרה.
    ביום הולדת שש־עשרה שלי, בערך כשמלאו שנתיים לזוגיות של אבא ושל שושי, הם החליטו לתת לי מתנה, סדנת אפייה. נסענו שלושתנו בג'יפ של אבא, עם הכלבים, לטבריה. ביליתי את היום עם גֶנָאדִי, אבא של שושי, בקונדיטוריה של המלון על שפת אגם הכִּנרת. בפעם הראשונה ראיתי מטבח מקצועי והתחלתי להבין את ההבדל בין בישול מקצועי לביתי. הוא הטיל עלי מטלות ולימד אותי עקרונות אפייה מתובלים בבדיחות ובסיפורים קטנים שנצרתי בלבי. למשל הוא שאל, "את חושבת שאפשר לייצר יין מדבש?"
    "לא," אמרתי, "יין מייצרים מענבים."
    "זה מה שכולם חושבים. אבל במקום בו אני גדלתי, בירוסלבסקאיה, עושים יין מדבש, שנקרא דושפארקה, עם עלי דפנה ובלי טיפת סוכר. וזה היין הכי טעים בעולם. את אוהבת יין?"
    "אני לא יודעת. בגילי לא שותים אלכוהול."
    "כשתגיעי לגיל שמונה־עשרה אתן לך לטעום," הבטיח. "את יודעת מה המאכל הכי מוזר שיצא לי להכין?"
    "מה?"
    "שפתיים של מוּס."
    "מה זה מוּס?"
    "מוס זה אַיָּל."
    העוויתי את פני, "איכס. מי רוצה לאכול שפתיים של איל?"
    "זה מאכל רוסי עתיק מימי הצארים. אף אחד לא מכיר אותו כי סטלין הרג את הייחוד הרוסי, אבל סבתי היתה מכינה כיסנים ממולאים בבשר שפתי איל, מעדן ללקק את האצבעות."
    היום עם גנאדי זכור לי כגולת הכותרת של חיי הצעירים. בדרך חזרה לא הפסקתי לדבר ולספר לאבא ולשושי חוויות, מרוגשת וגועשת.
    עשרה ימים לאחר מכן שושי מתה. חברה שלה חגגה יום הולדת בסדנת טבע ויוגה במצוקי דרגות במדבר יהודה. לפנות ערב יצאו החוגגות להליכה בשטח, לצפות בשקיעה ובהנץ הכוכבים, ונחש שחור, דק ומבריק בעל עיניים קטנות, הכיש אותה. חלף זמן רב מדי עד שהצליחו להזעיק עזרה. כשהארס התפשט בגופה היא איבדה את ההכרה ונפטרה למחרת בבית חולים סורוקה כשאבא מחזיק את ידה. לא נכחתי בהלווייתה וגם לא בשבעה. שמעתי על כך רק שבועיים אחרי שזה קרה. הוא לא טרח להודיע לי על מותה.
    עם לכתה של שושי הפכתי להיות אוויר. כלום. ארז כבר היה לוחם ביחידת עורב של הצנחנים, רחוק מהבית ומנותק. אמא לא היתה מקור של סעד, ואני התמודדתי לבד. רציתי להיפגש עם אבא, לנחם ולהתנחם בו, אבל הוא התפוגג ונעלם. סבתא חנה אמרה שהוא "שבור" ו"מרוסק" ו"צריך לחכות שהוא יצא מזה".
    לא ראיתי אותו במשך שלושה חודשים וחצי. שלושה חודשים וחצי מייסרים של התעלמות מוחלטת מצדו.
    אמא צהלה, "אמרתי לך! זה הבן אדם! אין לו טיפת אחריות. הוא עושה רק מה שבאינטרס שלו. עכשיו את רואה אותו כפי שהוא!"
    זה כל כך כאב, אבל היא צדקה. כשנפגשנו שוב, למרות שהוא התנצל וניסה להסביר, ולמרות שאמרתי לו שאני מבינה וזה בסדר, שום דבר לא חזר להיות כפי שהיה.
    7
    לבי פירפר כשיהונתן פתח את הדלת בשבת. הוא חיבק אותי חיבוק קצר וחם לפני שהזמין אותי להיכנס, הציע קפה ותה, משהו לאכול, והיה כולו שמח ושופע קסם. זה היה תעתוע. רק לימים הסתבר לי שהוא שידר משהו שלא היה בו — קרבה ואינטימיות אמיתיות שלא היה מסוגל להן. הוא נתן לי את הכתבה הצנועה שעשו עלינו ושוב התלהבנו מעצמנו וחזרנו על הפרטים.
    "התקשרתי למשטרה הבוקר לשאול מה שלום האיש שלנו," אמר. "הוא עדיין בבית חולים."
    "אין לו בית? משפחה?"
    "אולי יש אבל לא מצליחים לאתר אותם. לא היו עליו מסמכים מזהים, ולמרות שהדיוקן והמידע על אודותיו הופצו בכל תחנות המשטרה ובתי החולים, אף אחד לא חיפש אותו."
    "אתה רוצה לבקר אותו?"
    "אני שמח שאמרת את זה," זרח יהונתן כאילו לא נטע במו ידיו את הרעיון הזה במוחי, "אחלה שאנחנו באותו ראש. למרות שאין לנו שום אחריות עליו חשבתי שזה יהיה יפה מצדנו, בהתחשב בכך שבינתיים הוא לגמרי לבד."
    לקחנו את הרכבת התחתית לבית החולים וכשהתיישבנו בקרון סיפרתי לו על הטלפון מאמי.
    "אביך היה צריך לספר לך בעצמו," אמר יהונתן.
    "היה צריך."
    "אני לא רוצה ילדים." עם טלטול הקרון נגעה ירכו בשלי. "נראה לי מסובך מדי."
    "אני לא מתחברת לתינוקות," אמרתי, "אבל כל אחד צריך ילדים. ילדים זה שמחה. פתטי לחיות לבד."
    "למה פתטי? מי החליט שחייבים ילדים?"
    "לא היתה לך ילדות מאושרת?"
    "דווקא היתה. כשהייתי ילד הכול היה נהדר. רק אחר כך הדברים השתבשו. בדיוק מה שאני טוען, הילדוּת חולפת ואותם ילדים הופכים למבוגרים ומגלים שהחיים גרועים. אז מה הטעם לעשות עוד ילדים, שיגדלו לעולם גרוע? כל הסיפור בשביל כמה שנים טובות? וגם זה בעירבון מוגבל כי בשביל הרבה ילדים גם הילדוּת עגומה. כולם עושים ילדים וחושבים שזאת ההזדמנות שלהם לעשות תיקון, ומגלים מאוחר מדי שהם לא מסוגלים לתיקון הזה, וגם אם תיקנו פה, הרי עשו טעויות חדשות שם."
    "אני לא יודעת," הירהרתי בקול רם. "גם בהתחשב בחרא שההורים שלי האכילו אותנו, עדיין יש לי תקווה שאצלי זה יהיה אחרת, שיש לי יכולת ליצור לי ולילדי עולם טוב."
    "את רומנטית. אנשים רומנטיים הם אופטימיים. אני פסימי מטבעי."
     
    אני זוכרת שפתאום גאה בי עצב, דמעות אצורות, כאילו ידע גופי מה שמוחי עוד לא שיער. החיים הם נחשול אימתני השוטף אותנו ואיננו יודעים אם ומתי יטביע אותנו. אנו נסחפים עם הזרם, מחזיקים את הראש מעל המים כדי לנשום, נאחזים בכל הבא ליד, בתקווה שנגיע לחוף מבטחים. לאורך הים אין גלים, יש עולם, שנשבר לרסיסים על המזח. אני מתפלאת איך ניהלנו שיחה כזאת ואיך הרגשתי אז. הייתי בת עשרים ושמונה, הכול עוד היה לפני, החיים השתרעו מולי כהרפתקה מסעירה. נכשלים? טועים? לא נורא, מחר הכול יתהפך. ככה חשבתי. לא הבנתי את ממד הזמן, כמה מהר הוא עובר, כמה אכזרי הוא ולא מתפשר, ואת ההכרח לחיות עם האש ועם המוות.
     
    כשיהונתן ואני דיווחנו בבית החולים שאנו לא בני משפחה נתבקשנו לחכות בחדר המתנה. לאחר עשרים דקות ניגש אלינו הרופא האחראי, דוקטור ליברמן, וסיפרנו לו מי אנחנו ואת מטרת בואנו. הוא הגיב בהתרגשות, ואפילו, כך היתה לי הרגשה, בהקלה על שנמצא מישהו לחלוק עמו את האחריות. הוא סיפר שהוא עצמו יהודי וציוני מושבע וביקר פעמים רבות בארץ. "אם לא יימצא קרוב משפחה שיבוא לקחת אותו," שיתף אותנו בדאגתו לזקן שלנו, "ניאלץ לאשפז אותו במוסד ממשלתי, ואלו," הרופא הניד בראשו, "לא מקומות נעימים. עדיף שיחזור הביתה."
    "מה לא בסדר איתו? הוא התנהג באלימות ובטירוף על הרציף."
    "בפרטים מותר לי לדון רק עם בני משפחה, אך מכיוון שאתם היחידים שמתעניינים אגיד לכם את האבחנה הכללית. פיזית הוא במצב סביר, אבל הצלילות שלו כרגע פגומה. הוא מגלה תופעות של דיכאון, אולי גם דמנציה ואולי בכלל פוסט־טראומה כלשהי. בדמו התגלו שאריות סם ויש לו סממנים פסיכוטיים, אולם אי אפשר להסיק מכך מסקנות נחרצות, ולא העמקנו בבדיקות כי לא ידוע לנו אם יש לו ביטוח ומאיזה סוג." הרופא הרים ידיו בחוסר אונים. "זאת אמריקה. אם אין לך ביטוח, אתה חשוב כמת. גם ככה אני מחזיק אותו מעל ומעבר למה שהנהלת בית החולים היתה רוצה. אני יכול למשוך עוד כמה ימים, לא מעבר לכך. אתם מוזמנים לעזור." הוא לא פירט במה אנחנו יכולים לעזור ואנחנו לא שאלנו.
    "הוא נראה אדם מכובד," אמרתי.
    "הוא כנראה הלך לאיבוד," אמר הרופא. "אתן לכם כמה דקות איתו לבד. הוא מקבל תרופות הרגעה ואינו אלים. אני מנהל המחלקה וחדרי נמצא בסוף המסדרון מאחורי עמדת האחיות, אם תצטרכו משהו."
    "איך אתם קוראים לו?" הספקתי לשאול לפני שהרופא יצא מהחדר.
    "אנחנו מכנים אותו מר סקוֹטִיש, בשל הכובע איתו הגיע."
    שמחתי לשמוע שהשוטרים מצאו את הכובע.
    מר סקוטיש ישב בכורסה ליד החלון לבוש בפיג'מת בית חולים. הפצע בראשו החל להגליד אך היה אדום ובולט. לידו היה כיסא ויהונתן סחב אחד נוסף מהמסדרון כדי שנוכל לשבת שנינו מולו. זכרתי אותו גבוה ורזה ועכשיו, כשישבנו קרוב אליו ויכולתי להתבונן ביתר תשומת לב בפניו, הבחנתי בפרטים נוספים. עיניו היו קטנות מזקנה, אך צבע אישוניו היה תכלת שלא הועמה. מתחת לעיניים שקיות עור, ועצמות לחיים שקועות שנתנו לו מראה שלדי משהו. זכרתי שהוא היה קירח אבל עכשיו ראיתי שראשו מכוסה בפלומת שיער לבן.
    "איך אתה מרגיש, מר סקוטיש?" שאל יהונתן.
    אף אחד מאיתנו לא ציפה לתשובה ואכן הוא לא ענה.
    ניסיתי את כוחי. "אני נֹגה וזה יהונתן. נפגשנו לפני שבוע כשנפלת למסילת הרכבת התחתית. קפצנו אחריך וגררנו אותך הצידה, שהרכבת לא תדרוס אותך."
    "היא קפצה," דייק יהונתן, "ואני קפצתי אחריה."
    "מה זה משנה?" מילמלתי.
    "רצינו לדעת אם אתה בסדר," יהונתן התעלם מההערה.
    "Kochanie."
    מר סקוטיש ביטא את המילה באופן לא ברור אבל לפני שהספקנו לומר משהו הוא חזר עליה, "Kochanie," ואז הסתכל עלי והזיז לעומתי את ידו שהיתה מונחת בחיקו.
    כמו קיבלתי פקודה מסתורית נרכנתי אליו ולקחתי אותה בשלי.
    "Kochanie, Esterka," אמר האיש ברגש, "Jesteś piękna." ובמילים אלה עזב את ידי, נשען לאחור ועצם את עיניו.
    "כמו מה זה נשמע לך?" פניתי ליהונתן.
    "שפה מזרח אירופית או בלקנית. פולנית. צ'כית." הוא קם. "אביא דף ועט. נרשום את המילים שלא נשכח אותן. אסתרקה נשמע לי כמו שם של אישה."
    "אולי הוא יהודי."
    ניסיתי לדובב את מר סקוטיש שוב, אך ללא הועיל. הוא חזר והתכנס בשתיקתו. גם כשנפרדנו ממנו הוא לא הגיב וחמימותו הרגעית כלפי לא שבה. הוא נותר מנותק, אבל יהונתן ואני התלהבנו מההישג. שיתפנו את מנהל המחלקה בהתפתחות, ציידנו אותו במספרי הטלפון שלנו והוא הבטיח שיעדכן אותנו אם יעבירו את מר סקוטיש מבית החולים למקום אחר.
    8
    יהונתן הציע שנלך לאכול וכיוון שהיה זה יום יפה, שאלתי אם ירצה שנערוך פיקניק בפארק. הוא הסתכל עלי כאילו בישרתי לו שזכה בלוטו. "זה," קרא, "רעיון נהדר." קנינו לחם וגבינות, עליהם שוב התעקש יהונתן לשלם לבדו, ונכנסנו לפארק. ליד הפסל של אליס בארץ הפלאות ירדנו לאגם, שם השיטו הורים עם ילדיהם סירות בהפעלה חשמלית מרחוק. המשכנו הלאה, וכשחצינו את הגשר הרומנטי, זה שתמיד מצלמים בכל הסרטים על מנהטן, יהונתן אמר, "חשבתי לקנות דירה בהארלם."
    "לא מסוכן מדי?"
    "זה המקום היחידי בניו יורק שאני יכול להרשות לעצמי. המתווך הראה לי דירה למכירה. היא עומדת ריקה כבר כמה חודשים. תרצי לבוא איתי לשם?"
    "קשה לי להגיע לעיר באמצע השבוע. אני לקראת סיום התואר והלימודים מטורפים."
    "אני אנסה לקבוע איתו לשבת הבאה."
    הרגשתי כאילו הציע לי נישואים. אנחנו מתחתנים ובשבוע הבא הולכים לקנות בית. הייתי מוצפת אושר. לא הבנתי אז את ההבדל בין אושר לכיף. סיממתי עצמי ב״כיף״ וחשבתי שאני מאושרת. הגענו לדשא ריק מאדם, בין עצים בשלל פריחות. לא היה חם מדי ולא קר מדי, מזג אוויר נפלא. הכול היה נפלא באותו יום.
    "ספר לי על אחיך," ביקשתי כדי שלא יקרה הגרוע מכול והשיחה תגווע.
    "שנינו, גם הוא וגם אני, ילדים מאומצים."
    לא ציפיתי לפתיחה כזאת. "מאותה, מאותם, מאותו..." נתקעתי בגמגום.
    "מאותה אם," עזר לי. "אנחנו אחים בדם."
    "באיזה גיל אימצו אתכם?" שאלתי כששתק. אחרי הנכונות לחשוף עצמו היה אפשר לחשוב שהוא ישפוך את הלב.
    "אני הייתי בן ארבע והוא בן שש." הוא בהה בריכוז רב באיזושהי נקודה רחוקה מאחורי אך כשסובבתי את ראשי ראיתי שביל ריק.
    חזרתי להסתכל בו. "איך הוא נראה? דומה לך?" בדרך כלל לא הייתי נודניקית וקולי היה יותר נמוך ורגוע, אבל עכשיו הוא קיבל קצב מהיר וטון גבוה. הרגשתי צורך לדובב אותו.
    יהונתן פתח את פיו וחזר וסגר אותו. אז, כמו החליט עם עצמו שהוא גומל לי על נחמדותי, החל לדבר, תחילה באיטיות כמו שוקל את המילים ואז ביתר עוצמה, "הוא בערך בגובה שלי, טיפה יותר, ויש לנו צבעים שונים. לי יש שיער חום ועיניים חומות והוא שחום־עור יותר עם עיניים בהירות, אבל רואים שאנחנו אחים. יש לנו אותו מבנה גוף ואומרים שכשאנחנו מדברים יש לנו בדיוק אותו קול ואותו חיתוך דיבור."
    "וההורים שלכם?" התכוונתי להוריו הביולוגיים אך הוא לא הבין זאת.
    "אמא גרה במושב, ואבא, שהיה הרבה יותר מבוגר ממנה, נפטר לפני חמש־עשרה שנה, בערך שנתיים אחרי מלחמת יום כיפור."
    "היית בוגר." אזכור המלחמה לא הפעיל אצלי פעמוני אזעקה.
    "בוגר, אבל לא מספיק כדי להכיר אותו באמת. הוא לא היה אדם שמביע רגשות. חקלאי, איש עבודה שיצא השכם בבוקר למטעים, חזר לפנות ערב, התקלח, אכל, קרא עיתון ונרדם. כשהייתי צעיר יותר היה נכנס לחדר שלי, מסתכל עלי, מסדר את השמיכה ויוצא. אני העמדתי פני ישן."
    "ואמא?"
    "אמא היתה עמוד התווך של המשפחה, סביבה התנהל הכול."
    "לא קשה לה שאתה רחוק ממנה?"
    "קשה לה. היא מתגעגעת, וגם אני אליה."
    "שקלת לחזור לארץ? להיות לידה?"
    "שקלתי, אבל עד שאני לא מסודר כלכלית אני לא חוזר. בארץ לא הרגשתי שמישהו עוזר לי. להפך, המדינה שמה לי רגליים. אז החלטתי לעזוב, ובינתיים זו החלטה טובה. אמנם אני אהיה כאן תמיד סוג של תייר אבל אני מרגיש שלם עם זה."
    "מי ממשיך את המשק? סיפרת שאחיך צייר."
    "היא השכירה אותו לשכנים."
    שתיקה. תש כוחו של יהונתן לספר לי על עצמו. מספיק להפעם. הוא הושיט לי סנדוויץ' ובצע עוד חתיכה מהבגט לעצמו. אכלנו בדממה כמה דקות אך באופן מפתיע ומשמח היא לא היתה מאיימת אלא נינוחה.
    "גם לי יש אח אחד," אמרתי. "הוא מתוק אמיתי אבל קצת פסיכי."
    "מה זאת אומרת? כולנו קצת פסיכים, לא?"
    "לא כולנו. אני לא." התחרטתי. פתאום גם לי לא התחשק להיכנס לכל הפרטים העגומים של ילדותי. "בעצם, לא יודעת. הוא אדם טוב, אחי, רק שהוא מתחזק מיום ליום אז אני מודאגת."
    "מה הכוונה מתחזק? מתחזק במה?"
    "זה ביטוי של החוזרים בתשובה, ככה הם קוראים לעצמם היום."
    "לא ידעתי."
    "נראה לי מיצינו את עניין האחים שלנו," ניסיתי לומר בקלילות. לוּ ידעתי באותו רגע מה שנודע לי אחר כך, הייתי מעדיפה לבלוע את לשוני ולא להוציא את המילים האלה מהפה. האחים שלנו — הנושא הכי רחוק ממיצוי שאפשר היה לשער אי אז בפארק.
    "כן," הסכים יהונתן, "מיצינו."
    "ספר לי על העבודה שלך."
    "קיבלנו פרויקט חדש. אנחנו מפיקים סרט תדמית לחברת שארפ. הם פיתחו מכונת פקס בצבע."
    לא הייתי אדם טכנולוגי ועל פקס שמעתי במעומעם. "תזכיר לי מה פקס עושה?"
    "מכונה להעברת העתקי מסמכים. את מעבירה מסמך במכונה אצלך, מחייגת דרכה בטלפון למי שצריך, והוא מקבל מיד את המסמך אצלו."
    "נשמע פרויקט נחמד." פקס לא נשמע לי משהו שיכול להיות קשור אלי. "איך קיבלתם את העבודה?"
    "ניגשנו למכרז וזכינו. לא האמנתי שיבחרו אותנו. התמודדנו עם כּרישים אבל מצאנו חן בעיניהם. השותף שלי הוא רב־אמן, ישראלי־רוסי שבא לאמריקה בעקבות הוריו. יש לו רעיונות יצירתיים וניסיון בהפקות. אני משלים אותו בצד הטכני, בכספים ובשיווק."
    "יש לך אנגלית מעולה. איך רכשת את המבטא הזה?"
    "אני כאן יותר מעשר שנים ואני מוזיקלי, יש לי שמיעה טובה ולמדתי לחקות את השפה. אני גם קורא הרבה באנגלית. למעשה אני קורא רק באנגלית. ספרות ישראלית פחות מעניינת אותי כיום."
    "אתה שר? מנגן?" היינו על קרקע בטוחה עכשיו, דיברנו על נושאים לא מטרידים או חושפניים מדי.
    "אני גם שר וגם מנגן. מפתיע אותך?"
    "ברור שלא. אתה מושלם. גברים מושלמים הם מוזיקליים ומוכשרים."
    הוא צחק. "ככה את רואה אותי? מושלם?"
    "כן."
    "אז בעיני גם את מושלמת!" פסק. "את אמיצה, את חכמה, את כיפית. את יפה," הוסיף מיד.
    "עכשיו אני יודעת שאתה סתם חנפן."
    "ועכשיו אני יודע שאת חסרת ביטחון."
    הלב אמר: הוא חושב שאת יפה! הראש אמר: ממש! יפה? תעשי לי טובה! "אוקיי," אמרתי, "התקבלנו שנינו למועדון ההערצה ההדדית."
    על השביל מאחורינו נשמעה טפיפת פרסות. שתי נשים רוכבות על סוסים הדורים, לבושות בתלבושת רכיבה אנגלית מסורתית עם מכנסי סטרץ' ומגפיים שחורים גבוהים. הן ישבו בגב זקוף, רגליים צמודות לגוף הסוס, כריות כף הרגל על הארכובות בדיוק במקום הנכון, עקבים מוטים מטה. אחת היתה מבוגרת יותר, כבת שישים או שבעים. בגיל עשרים ושמונה כל גיל מעל חמישים נראה לי פחות או יותר זהה. השנייה כבת גילי, אך מה רב היה ההבדל. עולם שלם של גינונים, מעמד וכסף הפריד בינינו. אבל לי, כך חשבתי באותו רגע, היה את יהונתן, וכך היה לי הכול.
    "הנה," אמרתי לו, "זאת יפה!"
    "לא מעניין," הוא אמר באדישות.
    שתי הנשים נעלמו מעבר לעיקול הדרך ואנחנו שבנו להתרכז אחד בשני. "יונתן," אמרתי, מוותרת בהגייה על ה־ה' בשמו, "בשבוע הבא זה ימי הזיכרון והעצמאות. הקהילה היהודית פירסמה מודעה שיהיו זיקוקין די נור לכבוד ישראל. אפשר ללכת לראות."
    "יום העצמאות?" הוא משך את המילים.
    התחרטתי שהצעתי. סביר להניח שיש לו תוכניות שלא כוללות אותי.
    "אל תיעלבי," הוא אמר, "אני לא חוגג את יום העצמאות."
    "באמת? למה? אתה לא אוהב את המדינה?"
    "אוהב, כן."
    בחוש סמוי ידעתי שהוא משקר. ה״אוהב״ שלו נשמע יותר כמו ״שונא״. "שירתת בצבא?"
    "כמו כולם. חֵיל הנדסה. מילואים והכול, עד שנסעתי."
    חשתי הקלה. לא התאים לי שיהיה משתמט. אהבתי אותם מלח־הארץ, ציונים ומשקיענים. "אז תרמת מעצמך."
    "כמו כולם," חזר ואמר.
    כמו כולם. המילים התמימות מקפלות את הגיהינום בתוכן. אבל אז עוד לא הבנתי. לא חשדתי. לא שיערתי מה זה בשביל יהונתן ״כמו כולם״.
    "איפה את שירתת?"
    "הייתי מדריכת גדנ"ע. בבית ליד. גם אני לא משתגעת על חצוצרות, קצף וקַפְּצוֹנים," מיהרתי להתאים עצמי אליו, "פשוט יש לי חופש בימים האלה כי אנחנו לא לומדים בימי שני אז חשבתי..." השארתי את המילים תלויות באוויר בינינו.
    "מצטער, נֹגה. זה לא יצא בימים האלה. בכל זמן אחר מבטיח להתמסר בכיף."
    למרות שלא רציתי שהשאלה הזאת תצא לי מהפה בהקשר של סירובו לפגוש אותי בחג המתקרב, היא נדחפה בכוח, "היתה לך," שקלתי שוב, "יש לך חברה? כלומר מישהי רצינית?"
    הוא נראה משועשע. "לא הייתי מאוהב הרבה פעמים, אבל כן, היו לי כמה חברות רציניות ואחת מהן," פתאום הוא לא נראָה כל כך מבודח, "גם אהבתי. אבל אנחנו מזמן לא יחד."
    כמו כמעט בכל נושא הרגשתי שלמרות שהוא כביכול עונה לשאלה בכנות ובדייקנות, אפילו ניתן לומר ברוח טובה, אני מתקשה לעשות עוד צעד קדימה. אני דופקת בדלת, היא נפתחת, חיוך, חביבות, ולפני שאני מספיקה להיכנס היא נסגרת. לא בטריקה, אבל נסגרת.
    "מה את הכי אוהבת לבשל?" שאל אותי.
    אנחנו שוב על קרקע יציבה, בטוחה. "אוכל צרפתי. הוא הנעלה ביותר. המתוחכם ביותר."
    "מוזר."
    "למה מוזר?"
    "כי את לא צרפתייה. האמת היא שאני לא יודע מה את. את צרפתייה?"
    צחקתי. "לא. אמא שלי מרומניה, הגיעה לארץ כילדה, ואבא שלי ממצרים. הם נפגשו במעברה של גבעת אולגה ושם התחתנו."
    "את צריכה להתחבר למקורות."
    הוא היה הראשון בחיי שאמר לי דבר כזה. התפיסה שאתה צריך להתחבר למקורות שלך בבישול כמעט לא היתה קיימת באותם ימים. כולם רצו לבשל צרפתי, לעבוד במסעדות צרפתיות ולפתוח מסעדה צרפתית או עם השפעה צרפתית. כל שאר המטבחים נחשבו נחותים, בטח ובטח המטבח הרומני, ואמי היתה הטבחית הגרועה ביותר בעולם, ועל המטבח המצרי ידעתי מעט שכן אבא לא גר איתנו. היה לי זיכרון רחוק של סבתא חנה, אמו, עומדת במטבח וטורחת על ארוחות שבת שאכלנו אחרי צפייה בסרט בערבית ביום שישי. אבל מאז שהורי התגרשו הקשר התרופף. בילדותי התארחתי אצלה לעתים קרובות, אבל במקביל להתבגרותי גם היא עברה התבגרות ומהפך. היא עזבה את עבודתה כאחות מיילדת ונעשתה מדריכת יוגה ושיאצו לנשים בגילה, עברה לגור בבית פרטי ישן, מוקף גינת תבלינים ועצי פרי בפרדס חנה. "חנה גרה בפרדס חנה," כך היתה אמי אומרת בטון שניסה להיות מצחיק אך יצא עוקצני. חנה הצטרפה למעגלי שירה, לסדנאות טבע והתפתחות עצמית.
    "אני מתחברת לזה. כשאחזור לארץ אבקש מסבתא ללמד אותי לבשל אוכל מצרי. היא היתה פעם, לפני שהפכה להיות זרוקה, אשפית במטבח ויש לה הרבה מתכונים."
    "מה זה זרוקה?"
    "תגיד, אתה לא מכיר שום סלנג? אתה לא יודע מה זה 'מתחזק', מה זה 'זרוקה'."
    "כשעזבתי את הארץ לא השתמשו במילים האלה. אני מדור אחר," התנצל בהגזמה.
    "סבתא ילדה את אבא כשהיתה בת שש־עשרה ועד שבעלה, סבא שלי, מת כשהיתה בת חמישים ושתיים היא היתה מיילדת מכובדת בבילינסון, אבל אז היא התהפכה לגמרי והפכה להיות צמחונית, רוחנית, והבית שלה הפסיק להיות בית של סבתא אלא אשראם. כשההורים התגרשו די התרחקתי ממנה. היא אמנם בקשר סביר עם אמא, אבל מאחורי הגב אמא אומרת עליה שהיא אישה איומה שגידלה בן אוטיסט."
    "אני מבין שלאמא שלך יש מה להגיד על כל אחד."
    "על כל אחד. היא יכולה להיות פוגענית, גם אם לפעמים זה נעשה בהומור, לכאורה."
    "ועל עצמה?"
    השאלה הידהדה בתוכי בעוצמה. "את עצמה היא מעריצה. היא חושבת שהיא האם הקדושה, מקריבה את עצמה למעננו, ושאנחנו כפויי טובה כלפיה. כל הזמן מוודאת שאנחנו נאמנים לה. צריך להוכיח לה שאוהבים אותה ולפעמים זו משימה בלתי אפשרית. אמא היא כמו ילדה מוכשרת ויפה אבל כשאתה מסתכל פנימה אתה רואה בור של צורך בתשומת לב שלעולם אינו מתמלא. הכול כמובן בסתר, כלפי פנים, תחת מעטה כבד של חשאיות. כלפי חוץ, כשהיא לא מרגישה מאוימת, היא תומכת ומעודדת."
    "עצוב."
    "החבר שלי, טומי, עוזר לי להבין. הוא בא ממשפחה מלוכדת ואוהבת, ודרכו אני מבינה שאמי היא אדם רדוּף."
    "יש לך חבר?" הקול של יהונתן התחזק בתדהמה כאילו לא שמע שום דבר ממה שאמרתי חוץ מהמילה ״חבר״.
    "התכוונתי ידיד. טומי זה חבר־הנפש מהלימודים."
    "אני מקנא. אני רוצה להיות חבר־הנפש שלך."
    "אני יכולה להכיל שני חברי־נפש." התאמצתי להדוף את האכזבה. אך מיד עודדתי את עצמי. אפשר להיות גם זוג וגם חברי־נפש. אין סתירה.
    "למה הורייך התגרשו?"
    "הם רבו המון."
    "אולי טוב שנפרדו."
    אף פעם לא דיברתי על היחסים בין הורי עם אדם כלשהו. עכשיו הכאב בקע. "הוא לא היה מספיק טוב בשבילה, לא אדם, לא בעל ולא אבא מספיק טוב. היא היתה צורחת עליו, מעיפה אותו מהבית, והוא היה חוזר על ארבע אחרי יום או יומיים. זה היה דפוס קבוע. אני זוכרת עד היום באופן ברור איך בפעם האחרונה היא זרקה אותו ולא הסכימה לקבל אותו. הוא חזר למחרת, ביקש, התחנן, התחנף אבל היא סירבה. הוא לא חזר יותר. חיכינו ימים, שבועות וחודשים אבל הוא נעלם."
    "אשכרה נעלם?"
    "לא ממש. פעם או פעמיים בשבוע היה מחכה לנו אחרי בית ספר, לוקח אותנו לאכול במסעדת פועלים מסוימת שאהבנו, ואז היינו מדברים, מספרים לו על עצמנו."
    "ומה קרה אז?"
    "אחרי חצי שנה היא מחלה על כבודה והחליטה שהגיע הזמן לקבל אותו חזרה, אבל אז חיכה לה שוֹק בלתי נתפס מבחינתה. הוא עמד במריו. נגמר. היא השתוללה אבל שום דבר לא עזר."
    "מתי כל זה קרה?"
    "לפני שש־עשרה שנה."
    "סיפור ישן."
    "לא אצלה. עד היום היא ממשיכה להתעסק באיך אבא הרס לה את החיים. היא אומרת שהוא הרס לנו, הילדים שלו, את החיים אבל בעצם היא מתכוונת לעצמה. אנחנו רק הסוואה. היא מפילה עליו הכול. ובכל המרמור הזה אין שום סייג, אין זכר לכמה רע היא התייחסה אליו, שום מילה על האכזריות שלה כלפיו."
    "וכלפיכם."
    הרגשתי שליכלכתי מספיק על אמא. נאה דורש נאה מקיים. גם אני צריכה לסייג את האור הלא מחמיא בו תיארתי אותה. "ביום־יום היא היתה בסדר. דואגת. מטפלת. אני לא רואה אותה כאכזרית כלפינו."
    "אתם לא בקשר עם אביך?"
    "אני כן, ארז לא. הוא לקח את הצד של אמא וכועס עליו על שעזב אותנו."
    "לא נשמע בכלל שהוא עזב אתכם."
    "הוא עבר לגור עם אמא שלו, חנה, כשעוד התגוררה ברמת גן, והיינו נוסעים אליו פעם בשבוע ובכל שבת שנייה. אבל אחרי כמה שנים נוצר נתק. הוא די ויתר עלינו. אבא שלי הוא לא אדם עקשן. הוא חלש. הוא היה פגוע מאמא שלי וברח גם מאיתנו. בתור אבא הוא די דרעק."
    "זה את אומרת או אמא שלך?"
    צחקתי. "אני כבר לא יודעת. הכול מתערבב אצלי. אני מנסה לדבר על דברים קלילים וכל פעם נופלת למלכודת של רחמים עצמיים. יש בי הרבה עצב."
    "גם בי."
    "אפשר לדבר על העצב שלךָ."
    "אצלי זה עצב מסוג אחר," אמר ולא פירט. "אני צריך ללכת עוד מעט," הכריז, "יש לי פגישת עבודה עם השותף. אז מה קבענו לשבוע הבא? תבואי איתי לראות את הדירה בהארלם?"
    ארזנו את השאריות בשקית שהשלכנו לפח אשפה בדרך החוצה מהפארק ונפרדנו באותו חיבוק חזק ומהיר שכבר התחלתי להכיר.
    "אני אתקשר אליך ביום חמישי הבא," אמרתי כיוון שהוא לא הציע עוד פגישה בסוף השבוע הנוכחי.
    "אם את עדיין בעיר תרימי טלפון מחר. אני לא בטוח שיהיה לי זמן כי יש לי יום מלא פגישות אבל אולי נצליח להשחיל קפה."
    יש! יש־יש־יש!
    9
    לא הודעתי לטומי שאני מגיעה. דירתו שכנה במרתף בניין בין סנטרל פארק וסט לבין שדרת קולומבוס. כדי להגיע אליה היה צריך לעבור שלושה אינטרקומים. זה היה חדר שגודלו לפחות שישים מטר רבוע והיה שם מטבח וחדר רחצה עם מקלחת. כל הצנרת היתה חשופה. היום אדריכלים בוחרים בכוונה לגלות את הצנרת כדי לשוות לחלל גוון תעשייתי, אבל אז הצנרת היתה חשופה פשוט כי לדחוף אותה לקיר היה כרוך בכסף רב. כשמים חמים זרמו בה, היה נשמע קול שקשוק מתכתי צורמני שבהתחלה הקפיץ אותי בבהלה ובמשך הזמן התרגלתי אליו.
    למרות שהדירה שכנה מתחת לפני הרחוב היו בה חלונות גדולים שהכניסו אור רב והיא נפתחה אל חצר פנימית מאחורי הבניין שבה הניח טומי כיסאות נוח, ארגז ששימש כשולחן ועציצים בהם גידל ירקות ותבלינים. בתוך הבית, על רצפת הלינוליאום המרופטת, פיזר שטיחים שקנה בכמה דולרים בחנות צבא הישע. בזווית שמול הכניסה ניצב שולחן אוכל עגול בסגנון אנגלי עם כיסאות מרופדים שקיבל מבעל הבניין ובחלק המרכזי היו שלוש ספות פוטון, שתיים של מיטת יחיד ואחת זוגית.
    טומי קיבל את פני בג'ינס קרוע ובפלג גוף עליון חשוף, התלבושת החביבה עליו. כשפנה אל המטבח פרש הנשר מולי את כנפיו. ציינתי שאני לא חובבת קעקועים, אבל האמת? הנשר שלו היה יצירת אמנות, עשיר בפרטים, מצויר בדייקנות ומלא חיוּת. היתה לי הרגשה שכל רגע יתנתק מגבו של טומי, ויעוף רחוק. סיפרתי לו על יומי עם יהונתן וטומי הקשיב כאילו מדובר בו עצמו.
    "הוא לא מתחיל איתי. הוא מחבב אותי אבל לא פיזית," סיכמתי.
    "זה מה שאת חושבת, לא בטוח שזה מה שהוא מרגיש. גברים לא תמיד מכירים את עצמם ולא תמיד יודעים מה טוב עבורם. את מיוחדת, אישיוּת, ורק הכרתם. תני לו זמן."
    "אתן לו את כל הזמן שבעולם."
    טומי הוציא מהמקרר גוש טונה והניח אותו על קרש חיתוך, נטל סכין חדה וחתך פרוסת סשימי דקה אותה הושיט לי בעזרת מקלות אכילה.
    "מצוין," מילמלתי בפה מלא כשהדג הטרי נמס בפי.
    "ועכשיו," אמר טומי, "תנסי את זה כך." הוא לקח פרחים שנחו בסלסילה, מהסוג שראשם הכיפתי היה מורכב מחיבור של הרבה פרחים זעירים שהצטרפו יחד, פורר כל תפרחת כזו לתוך קערה יחד עם פרוסות טונה נוספות שחתך, בזק כמה טיפות סויה ועירבב עם המקלות. "תאכלי."
    מעולם לא אכלתי פרחים בצורתם הטבעית אבל צייתתי. הטעם היה שונה לגמרי. הרגשתי את הטונה אבל הפרחים הפכו אותה למאכל אחר.
    "טעים?" שאל טומי. "זה דג מתובל בטבע. פשוט, נקי וטהור. הצירוף יוצר משהו חדש. המצאה שלי."
    "ממי למדת את הצירוף של טונה ופרחים?" בשנת 1990 היו מסעדות סושי לא מעטות בניו יורק בהן הגישו דגים נאים ואורז בווריאציות שונות. את ארוחת הקיסרים והשוגונים, ה״קייסקי״, ושאר המגוון העצום במטבח היפני עוד לא הכרתי. עכשיו טומי עירבב מול עיני הנדהמות ״קישוט״ ואוכל, לקח ״מכאן״ וצירף ״לשם״, והתוצאה כמו העירה אותי מתרדמה ארוכה.
    "מבחורה דרום קוריאנית שעובדת איתי במטבח. שמתי לב שהיא מכינה לעצמה כריכים בהם היא מכניסה פרחים. כשהתעניינתי היא סיפרה שבתרבות שלהם פרחים נחשבים כמעניקי סגולות רוחניות ולכן היא החליטה לשלב אותם באוכל שהיא אוכלת, וכך להגביה את נשמתה. זה מצא חן בעיני. ערכתי כמה ניסויים והגעתי למסקנה שפרחים מסוימים הולכים טוב עם מאכלים טהורים כמו דגים נאים, והם גורמים לי להרגיש יותר טוב מאוכל צרפתי או אמריקאי."
    "הפסקת לאכול בשר?" בשנים האחרונות צמחונות וטבעונות הפכו יותר ויותר אופנתיים.
    "אני אוהב כל אוכל בתנאי שאינו מעובד ומלא רעלים. אין לי חמלה לחיות יותר מאשר לבני אדם, אם כי ניתן לומר שחלק גדול מבני האדם אני מתעב הרבה יותר מחיות."
    חשבתי על יהונתן שאמר לי שאני צריכה לחשוב על אוכל ובישול מתוך תבנית נוף ילדותי והדי־אן־אֵיי שלי, אבל טומי לקח צורת בישול יפנית והוסיף פרחים שבאופן מסורתי נועדו לנוי בחיבור עם אמונה דתית של אישה דרום קוריאנית ויצר משהו חדש ומעניין. אז איפה כאן הדי־אן־איי שלו? שום דבר לא היה נורווגי, קפוא ופראי, חושך ששורר חודשים ושמש שלא שוקעת חודשים, הכול קיצוני וקשה. להפך, היה כאן רוך העולה מתוך אדמה, צלצול גוֹנג והמיית תפילה. אם כבר, מה שצף בדמיוני, מה שהטונה והפרחים עוררו אצלי, היה מקדש בודהיסטי ונזירים לובשי כתום מהלכים חרישית תחת עצים עתיקים. אז עוד לא ידעתי בכלל שטֶמפּל פוּד, אוכל־מִקדָש כפי שהוא נקרא בדרום קוריאה, הוא בכלל צמחוני. מה שחשוב היה שטומי הוביל אותי בנתיב שהלך והתרחב וגילה בפני עולם חדש.
    "מה עם האיש מהרכבת התחתית?" שאל טומי כשהתיישבנו בחצר עם נשנושים שהכין, "תבקרי אותו שוב?"
    "אני לא יודעת אם יש בכך טעם, אבל זה יושב לי על הלב כל הזמן. אני לא מבינה איך לבן אדם אין משפחה שמחפשת אותו."
    "לא חסרים בעיר הזאת אנשים בודדים."
    "אני לא חושבת שדבר כזה יכול לקרות במקום שממנו אני באה."
    "גם לא בנורווגיה. זו מדינה עם אוכלוסייה מעטה. תמיד יהיה מי שיכיר מישהו ואנשים דואגים אחד לשני. אבל," המשיך טומי בעידוד, "את לא צריכה להתייאש. לא הגיוני שאחרי שהצלתם אותו ממוות גורלו יהיה להינמק בבית זקנים ציבורי." הוא לגם מהבירה, סיים אותה ופתח לעצמו בקבוק נוסף.
    אף פעם לא הבנתי איך הוא יכול לשתות כל כך הרבה ולקום למחרת פיכח ורענן ולעשות עבודתו היטב. אבל לא הערתי דבר על כך, לא היה מתפקידי לחנך את חברַי. היתה בו יצירתיות מתפרצת וכל דבר הוא עשה אחרת מכולם. המשכנו לדבר והוא שתה עשר בירות אחת אחרי השנייה, הולך ונעשה שמח ומבדח יותר עם השעות שעברו. מזל שבאותו יום ראשון הרה גורל יהונתן היה זה שאיתי על הרציף כשסקוטיש נפל למסילה ולא טומי בגילופין.
    בחצות טומי נרדם, שיכור כלוט, על כיסא הנוח. מניסיון העבר ידעתי שאין טעם לנסות להעיר אותו. כיסיתי אותו בשמיכה והנחתי את הכלים בכיור המטבח. ציחצחתי שיניים, כיביתי את האורות, סידרתי את המצעים על אחד הפוטונים ושכבתי לישון. שנתי היתה חזקה. חלמתי מראות מפעימים של ים ושל הרים וכך, כשצלצול האינטרקום המשיך להלום בי, קישרתי אותו תחילה לחלום, עד שתפס מוחי שהרעש אמיתי. השעה, על פי השעון הזרחני, היתה ארבע לפנות בוקר. טומי היה עדיין מחופר בתוך השמיכה בחוץ ורק הראסטות הבהירות מציצות ממנה. לרגע חשבתי שאולי זה יהונתן שמחפש אותי. אולי עקב אחרי וראה לאן הלכתי. איזה שטויות! נזפתי בעצמי. הדלקתי אור והלכתי לאינטרקום.
    "הלו?"
    תחילה לא שמעתי כלום חוץ מרחש המכוניות שחלפו ברחוב, אבל אז התפרצה לאוזני התייפחות חנוקה. "כן?" ניסיתי שוב. "מי שם?" העיר היתה משופעת הוֹמְלֵסִים וגם באזור המגורים של טומי אפשר היה לראותם. אבל השכונה בטוחה וגם בשעה זו לא היתה סכנה ממשית להיות קורבן לפשע כל עוד לא נכנסת לתוך הפארק בלילה.
    "זאת אני," אמר הקול המקוטע שזיהיתי כשייך לאישה, "קָסְיָה."
    קָסְיָה. מעולם לא שמעתי את השם הזה.
    "בבקשה תפתחו לי," התחנן הקול. "אין לי לאן ללכת."
    היססתי. "את מי את צריכה?"
    "באתי לטומי."
    נזכרתי. הפולנייה. בחורה שטומי פגש בבר השכונתי. הוא אמנם לא אמר לי את שמה אבל ידעתי שזאת היא, עם המבטא הפולני והשם הפולני. מיד עברה לי מחשבה שייתכן והיא תוכל לתרגם לי את המילים של מר סקוֹטִיש. לחצתי על האינטרקום, חיכיתי שלוש שניות, לחיצה נוספת, פתחתי את דלת המרתף והקשבתי. תחילה היתה דממה, ואז, כצפוי, שמעתי את הדלת שמובילה לחדר הכביסה נפתחת בחריקה. שוב שקט ואז קול חבטות, אנחות. הקולות הלכו והתקרבו. בדקתי שבריח הביטחון מוברג החוצה כדי שהדלת לא תיטרק מאחורי ויצאתי לקראתה. נפגשנו במורד המדרגות. הדלקתי את אור חדר הכביסה שבדיוק כבה. לרגע איבדתי את יכולת הדיבור ולכך היו שתי סיבות. האחת, שבכל צד של האישה שעמדה מולי ניצבה מזוודה ענקית מבד בלוי דמוי עור עם רוכסנים משונים.
    האישה הזאת עוברת לגור כאן, חשבתי, ולטומי אין שום מושג על כך.
    השנייה, שקסיה הזו היתה האישה הכי יפה שראיתי בחיי. גובה מטר שמונים, גוף של רקדנית, שיער בהיר וארוך, עור צח, עיניים גדולות בצבע כחול עמוק עטורות ריסים ארוכים תחת גבות מקושתות. הייתי מדמה אותה לבובת חרסינה אך בכך לא הייתי מדייקת. לא הייתי תופסת את המהות של קסיה, שכן היא לא היתה בּוּבָּתית כלל. היה בה משהו פראי ורב־עוצמה.
    פתאום השתוקקתי לכך שהיא תסתובב ותעזוב אותנו בשקט. כמעט הרמתי את היד להצביע בחזרה על המדרגות. בעצם, קסיה יקרה, טומי לא בבית. עשי אחורה פנה, תלכי ואל תחזרי. אבל פניה הנקיים מאיפור, שטופי הדמעות, התעוותו בבכי מחודש ואני ריחמתי עליה.
    נטלתי ממנה אחת מהמזוודות הלא נוחות לנשיאה והובלתי אותה אחרי לתוך הדירה.
    היא נעמדה במרכז כמו זקיף, שתי ידיים צמודות לירכיה.
    "שבי. אכין תה."
    היא ניגשה לשולחן והתיישבה. "איפה טומי?" שאלה במבטא פולני כבד.
    "ישן. הוא שתה כמה בירות."
    "אל תעירי אותו."
    "גם אם הייתי רוצה," אמרתי ביובש, "זה לא אפשרי."
    היא לא חייכה, בין שלא הבינה את ההומור ובין שהבינה והבדיחה לא הצחיקה אותה. מה אני צריכה לעשות איתה? הירהרתי. שום דבר! עניתי לעצמי. היא לא הבעיה שלך. אבל, משום מה הרגשתי שהיא דווקא כן הבעיה שלי.
    המילה ״בעיה״ התבררה בעתידי כמילת מפתח. לכל אחד שהכרתי היו בעיות. חלק בגלל נפש חרדה וחלק בשל הגורל הרע. בכל השנים שבאו לאחר מכן ניסיתי, לא תמיד בהצלחה מרובה יש להודות, למצוא להן פתרון. זה לא היה דבר קל כי הבעיות של הנפש אינן תמיד לוגיות ואין להן פתרון מתמטי.
    עקבתי אחרי מבטה של קסיה אל הפוסטר התלוי על הקיר מעל המיטה עם דמותו של ג'יימס דין במעיל ארוך, ידיים טמונות בכיסים, בין שפתיו תקועה סיגריה, צועד בגשם, נעליו בשלוליות. למטה הכותרת: Boulevard of Broken Dreams. שדרת החלומות המנופצים.
    קסיה נראתה כמו ג'יימס דין. אבודה.
    היא נעלה חיקוי של אולסטאר ללא גרביים, לבשה מכנסי ג'ינס הדוקים, חולצת טריקו ומעליה מעיל דמוי עור שהזכיר את הבד ממנו היו עשויות המזוודות. לבוש שהתיימר להיות אופנתי ומודרני אך היה מזרח אירופי לא מעודכן באופן כואב לעין. כולנו לבשנו בגדים פשוטים, ג'ינס וחולצות טי, אך בכל זאת, קסיה נראתה שונה ממני, מטומי ומיהונתן. ותיקים נוטים להתנשא על חדשים, גם אם הם עצמם, רק לפני זמן קצר היו מהגרים.
    על מגש סידרתי צלחת עם גבינות וקרקרים, פלחי תפוח ושוקולד שמצאתי במקרר. הנחתי הכול לפניה, והתיישבתי מולה. היא נגסה נגיסה קטנה בקרקר לפני ששמטה אותו בחוסר עניין אל הצלחת. עם גוף כזה, חשבתי לעצמי, היא בטח רגילה לא לאכול. האוכל נראָה לא קשור אליה. כמה טעיתי! בראש סידרתי לעצמי שהיא גם לא פיקחית במיוחד. נזכרתי שטומי סיפר שהיא בחורה פשוטה שעושה שטויות, לקחה סמים, מחוקה. גם כאן טעיתי. שפטתי אותה לא בצדק ולא בחוכמה. ברבות השנים, במובנים שונים, היא היוותה עבורי דוגמה ומופת.
    "את רוצה לדבר?" הצעתי כשהיא לא הוציאה הגה. "אני מאזינה טובה."
    "באתי בטרמפים מאוקלנד ניו ג'רסי. שתי משאיות ומכונית פרטית אחת."
    "בטרמפים?" התפלצתי. "מי נוסע בטרמפים בארצות הברית? יכלו לרצוח אותך."
    היא עשתה תנועה בכתפה כאומרת: לא היתה לי אלטרנטיבה אחרת.
    עמדתי להציע לה לשכב לישון כשפתחה שוב את פיה. "באתי לפני שבוע לארצות הברית. אני חולמת לפתוח בחיים חדשים כי החיים הקודמים שלי לא היו טובים. סבלתי הרבה. יש לי כאן אחות למחצה, לא מאותו אב, שלא ראיתי יותר מעשור. היא הסכימה שאבוא אליה להתארח אבל לא הסתדרנו. הערב פרצה בינינו מריבה והיא השליכה אותי מהבית. אין לי הרבה כסף. נשארתי עם חמישים דולר בכיס. זכרתי את הכתובת של טומי. הוא בקושי מכיר אותי אבל אני נואשת." היא התבוננה בי. "את החברה שלו?"
    "כן. כלומר אנחנו לא זוג. רק ידידים."
    "לא נעים לי להפריע לכם אבל אני לא מכירה אף אחד כאן."
    "לי את לא מפריעה." והוספתי, "זה הבית של טומי, את צריכה לדבר איתו. אני נמצאת כאן רק לסוף שבוע. ביום שני אני חוזרת ללימודים."
    "מה את לומדת?"
    סיפרתי לה בקצרה על עצמי.
    "תמיד חלמתי לבקר בישראל," קראה קסיה. "אמרו לי שזו ארץ נפלאה."
    ״נפלאה״ היה מוגזם לגבי מה שחשבתי על הארץ שהיתה ביתי. אהבתי את המדינה כמו שילדים בגיל העשרה אוהבים הורים. כפי שקורה לפעמים במשפחה הטובה ביותר הייתי בתקופה בחיי שרק רציתי להיות הרחק ממנה, להשתחרר מחיבוק הדוב ולהיות חופשייה. לאמריקה היו חסרונות רבים אבל לא היה אכפת לי מהם. הם לא היו שלי. איך יהונתן ביטא זאת? הייתי לגמרי תיירת.
    "אני אוהבת להשתזף. אף פעם לא גרתי במקום חם. רק קר."
    "כן," הסכמתי, "את זה יש לנו בשפע." גדלתי מטר מהים. יכולתי להתבונן בו ממרפסת דירתנו במשך שעות. כחול המים והגלים הכסופים בקיץ והנחשולים הזועפים המאיימים בחורף. אמנם חול, זפת, מדוזות ומים מלוחים מעורבים במי ביוב על עורי לא נעמו לי וגם הנמשים שכיסו את כולי לא היו ידידותיים לשמש, אך בתקופות פחות חמות הייתי יורדת לחוף עם כיסא מתקפל וספר טוב למשך כמה שעות.
    "ואני אוהבת לבשל," הוסיפה קסיה.
    לא שאלתי מה היא אוהבת לבשל. האוכל הפולני, כמו הרומני של אמי, לא משך את לבי. הייתי שחצנית.
    הצעתי לה לישון במיטה של טומי אבל היא אמרה שתישן בפוטון השני ועזרתי לה לפתוח אותו. המיטה נותרה ריקה וטומי המשיך לישון בחוץ עד שעם זריחה עבר פנימה בלי לשים לב שנוספה לו במהלך הלילה עוד דיירת.
    כשהתעוררתי בשעת בוקר מאוחרת מצאתי את האורחת שבאה זה מקרוב רחוצה ולבושה. היא ניקתה את החצר מפחיות הבירה ובדלי הסיגריות, טיאטאה את הרצפה, העבירה סמרטוט על הרהיטים, השקתה את הצמחים, והכול בהק מניקיון. המטבח, שהיה נקי מאוד גם תחת השגחתו של טומי, נראה זוהר. מים רתחו בקומקום על הכיריים, וריח לחמניות טריות מאפה בית מילא את החדר. קסיה, עוד לא יום בביתו של טומי, הפכה עצמה למועילה.
    הערתי את טומי. הוא לא נראה מופתע לראות את קסיה, שפע חביבות והתנהג כאילו היא חברה ותיקה שהגיעה לביקור מתוכנן.
    קסיה אמרה שהיא יודעת ששנינו טבחים מקצועיים אך המעט שהיא יכולה לעשות כדי להודות על הכנסת האורחים היה לפנק אותנו ולהכין לנו ארוחת בוקר, שאכן היתה טעימה. ידעתי שטומי לא ישאל אותה, זרה גמורה שאין לה שום קשר אליו, על עצמה, על התוכניות שלה, כמה זמן היא מתכננת לשהות אצלו. לכן, אחרי שלגמנו, טומי וקסיה מהתה שהיא שפתה, ואני מהקפה שהכנתי לעצמי — לא הצלחתי להתרגל לתה בבוקר כמו האירופים — אמרתי, "אולי זה רעיון טוב שתתקשרי לאחותך ותיישבו את ההדורים ביניכן."
    "יש לך כאן אחות?" קפץ טומי על העגלה.
    קסיה חזרה על מה שסיפרה לי אתמול, "אני לא מתכוונת לחזור לאחותי והיא לא תקבל אותי. מבחינתי היא מתה. לא אעיק עליך, טומי. מחר אלך לחפש עבודה, כל עבודה. ברגע שאמצא אחפש מקום לגור."
    "אולי תתקבלי לדוגמנות," הצעתי. אך טבעי למישהי שנראית כמוה.
    "אני בת שלושים וארבע, לא נראה לי שמישהו ייקח אותי לעבוד בדוגמנות."
    טומי ואני הסתכלנו בה בהערצה.
    "אני לא רוצה לעבוד בתחום הזה. אצטרך להזדיין עם הרבה אנשים כדי לשרוד, ואין לי כוונה לעשות את זה." היא פנתה לטומי. "בלילה שנפגשנו עשיתי קוקאין אבל זה לא דבר רגיל אצלי. היה לי קשה באותו יום ונפלתי חזק. מישהו נתן לי שורה בבר וכמו דבילית, לקחתי. רציתי לברוח והתנפלתי עליך עם החרדות שלי אבל אני אדם אחראי. אני לא עושה דברים כאלה."
    האמנתי לה. באותו רגע החלטתי שאני מחבבת אותה. אי אפשר היה שלא ללכת שבי אחריה.
    נזכרתי ביהונתן. ניסיתי להתקשר אליו, אבל אחרי עשרה צלצולים ניתקתי. אני רודפת אחריו והוא מתחמק ממני. אחרי כמה רגעים התקשרתי שוב והשארתי את מספר הטלפון של טומי והודעתי שיוכל להשיג אותי שם עד ליום המחרת.
    "אחותי לא אדם שפוי," אמרה קסיה לטומי כשחזרתי לשולחן האוכל. "אני לא יכולה להיות אצלה."
    "תישארי כאן כמה זמן שאת צריכה," אמר טומי. "נסתדר."
    "היא צעירה ממך?" התערבתי בשיחה.
    "מבוגרת ממני בארבע שנים. יש לה בן ובת. הם גרים עם אבא שלהם בפילדלפיה. משפחה הרוסה."
    גם שלי, חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי זאת בקול רם. "מה תעשי?"
    "בלי אשרת שהייה לא אוכל לעבוד במקצוע שלי. אציע את עצמי למשק בית. אחר כך נראה. קודם שיהיה לי כסף לאוכל ולקורת גג. כשאסתדר אחפש עורך דין שיארגן לי את הניירות."
    "מה עשית בפולין?"
    "הייתי מורה לספרות. יש לי תואר בספרות פולנית."
    למה לא, בעצם? למה שקסיה לא תהיה מורה לספרות פולנית? בגלל שהיא כל כך יפה? שוב מיהרתי לשפוט אותה.
    "מאיפה את בפולין?" שאלתי.
    "מקְרָקוֹב."
    למרות שריחמתי על טומי, שזאת לו הפעם המאה בערך שהוא שמע את הסיפור, תיארתי לה את אירוע הצלת מר סקוטיש ברכבת התחתית. "כשהידיד שלי, יונתן, ואני ביקרנו אותו אתמול, הוא אמר כמה מילים שלא הבנו את משמעותן. נדמה לנו שהן היו בפולנית. אולי תסכימי להתלוות אלי לביקור נוסף אצלו ולעזור לי לפענח מה הוא אומר." הראיתי לה את פיסת הנייר בה רשמתי באנגלית מה שזכרנו.
    היא זיהתה את המילים מיד. "אֵסְתֵרְקָה זה שם," איששה את מה שיהונתן ואני חשבנו, "והמילים הללו פירושן: יקירתי או אהובתי. את יפהפייה."
    "מה הוא ביקש לומר? מעניין למי הוא התכוון." הנפש הרומנטית התעוררה.
    "בואי נלך אליו," התלהבה קסיה. "תכירי לי אותו."
    לא היה טעם לדחות את הביקור. ושוב, בפעם השנייה בסוף השבוע, מצאתי את עצמי צועדת בסנטרל פארק לכיוון בית החולים והפעם בחברתה של קסיה. ביום ראשון הפארק היה אפילו יותר מלא מיום אתמול. רבים טיילו עם כלבים וקסיה צרחה בעונג בכל פעם שנתקלה באחד שמצא חן בעיניה. הפארק של מנהטן היה מה שאהבתי לכנות: מסלול תחרות מלכי היופי של הכלבים. התושבים האמידים השקיעו בטיפוח כלבים — גזעיים, מעורבים, קטנים וגדולים, מכל המינים, כולם מגונדרים להפליא ובעליהם הפגינו אותם לראווה. בהתחלה היה בלתי אפשרי לנהל שיחה כי היא כל הזמן נעצרה להתפעל ולדבר עם בעלי הכלבים שהתמוגגו מתגובותיה, אבל אחרי רבע שעה נרגעה והסתפקה בחיוכים.
    • מיכל שלו
      צילום: עמית מגל
    • מיכל שלו

      מיכל שלו (נולדה ב-1962 בארצות הברית) היא סופרת ישראלית. בגיל שנה עלתה עם הוריה לישראל, וגדלה בקריית אונו. לאחר שסיימה את לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב החלה לעסוק בעריכת דין. בשנת 1995 זנחה את עריכת הדין, והחלה להוציא ספריה לאור. הוציאה את ספרה הראשון בשנת 1996. תחילה פרסמה שני ספרים בשם בדוי, (תחת השם אליזבת סאנדס), בהוצאת זמורה ביתן‏. 

      שלו היא בת לאם אמריקאית ואב ישראלי. חיה בתל אביב, נשואה ואם לשניים.
     
  • המלצות נוספות