הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נשיקת פיתוי ונשיקת פרדה
  • נשיקת פיתוי ונשיקת פרדה
    לורן לוואל | תרגום: דורון דנסקי
    U ספרות שנוגעת | אפריל 2019 | רומן רומנטי | 352 עמ' מודפסים
    אונה
     
    אני בורחת. נמלטת מכולם.  
     
    עזרתי לנרו להשיג את מבוקשו והוא שולט באימפריה שרצה לעצמו. כעת יש לי אויבים רבים מכפי שאני יכולה להרוג, ותג מחיר בסך חמישה מיליון דולר על ראשי.  
    מעולם לא הייתי מושקעת כל כך בהישרדות. הציידת הפכה לניצודה ואילחם עד טיפת דמי האחרונה כדי להסתיר את הסוד שלי. 
    שיבואו. אחסל אותם אחד־אחד. זוהי משימת חיי. 
     
     
    נרו
     
    אני אמצא אותה. לא אאפשר לה להיעלם מחיי. 
     
    המלכה שלי, הנשק האולטימטיבי, מילאה את תפקידה ונמלטה. היה לי ברור שמשהו הפחיד אותה, אחרת היא לא הייתה בורחת לפני שאוכיח לה שמילאתי את חלקי בעסקה. 
    אונה שייכת לי. אני צריך אותה. רוצה רק בה. ואחסל את כל מי שינסה להפריד בינינו. 
    אשרוף את העולם עד אפר אם מישהו ינסה לפגוע בה. בנו. 
     
    מלך חסר רחמים ומלכה פראית חברו לשותפות שעלולה לעלות להם בדם. המלחמה בפתחם והאויבים רודפים אותם. 
    מי ייתפס ראשון? 
    מי יישאר אחרון? 
     
    זהו מבחן ההישרדות האמיתי. 
     
    "נשיקת פיתוי" הוא החלק השני בדואט והמשכו של הספר "נשיקת מוות".  זהו רומן פשע חסר מעצורים, גדוש פיתולים, התפתחויות, מעשי מרמה והקרבה השוזר בתוכו סיפור אהבה אפי כנגד כל הסיכויים. המאפיה במיטבה.     
     
     
    לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים, ולפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם.
     
     
    מחכה לכם הפתעה בתוך הספר. נובלה קצרה במתנה על סיפור חייהן של אונה ואנה: "נשיקת פרדה." 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    29
    ספר מודפס
     
    98 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    חזי עולה ויורד. ליבי מוטח בצלעותיי בעודי עומדת במרכז הסלון ורועדת מרוב אדרנלין. אני לופתת את הסכין בידי בכוח עד שאצבעותיי כואבות, נושמת עמוק ומכריחה את עצמי להירגע. משהו נוגע ברגלי היחפה ואני משפילה מבט אל שלולית הדם שמתפשטת על רצפת העץ הנוקשה. היא זורמת סביב רגלי כמו נהר שנקרע לשניים כשהוא מגיע לסלע. הדם מתפשט, פורץ מהעורק הפגוע של הזר שבמרחק לא רב ממני. אני עומדת כאן, כמו אי בתוך ים של מוות וכאוס. דם ניתז על הקירות ועל הריהוט הזול ומכתים הכול, כך שלעולם לא יוכל להתנקות לחלוטין. אני עוצמת עיניים ושואפת את הריח המתכתי שמתערבב ברמז לאבק שרפה. הריח הוא כמו קראק מבחינתי. הוא מזכיר לי שאני המוות בהתגלמותו.
    חמש גופות. חמישה אנשים שנשלחו לכאן אך ורק כדי לחסל אותי. אני בורחת כבר שישה שבועות, ובזמן הזה רודפים אותי ללא רחם. לא ציפיתי לפחות מכך. חמישה מיליון דולרים הם סכום מעורר השראה, וכרגע זה תג המחיר על ראשי. נשאר לי רק חבר אחד בעולם. רק אדם אחד שאני סומכת עליו. סשה. הוא עוזר לי להישאר צעד אחד קדימה, בודק עם אנשי הקשר שלו ומזהיר אותי כשהם מגיעים. אבל המשימה הזאת נעשית קשה יותר ויותר כי אויבים מגיעים אליי מכל עבר. סשה אישר לי בשבועיים האחרונים שאכן ארנלדו בוטיצ'לי הפך אותי ליעד להתנקשות, בדיוק כפי שנרו חשב. כך שעכשיו האנדרבוס האיטלקי מבקש את דמי. גם ניקולאי מחפש אותי, משום שהפרתי את פקודתו לחזור למוסקבה, ומובן שיש את נרו. הייתי צריכה לדעת שהוא לא ייתן לי סתם להסתלק, שהוא לא יסתפק בהבטחה הפשוטה שלי שאחזור אליו. לפני שבועיים הוא הופיע כאן, אבל את הדירה בקומה התחתונה שכרתי תחת אחד משמותיי הבדויים המוכרים לו ואילו את הדירה הזאת אני שוכרת במזומן. בלי שם.
    למה שכרתי עוד דירה תחת שם שאני יודעת שיעלו עליו? למה לי להביא אותם לכאן? כי אני אונה איוונוב ואף שאני בורחת כרגע, אני לא מתחבאת. אם הם רוצים אותי, שיבואו. אני מוכנה לקראתם ואם אצטרך אשחט כל אחד מאנשיו של ארנלדו. אבל לפני שבוע לא אנשיו של ארנלדו הופיעו, אלא נרו.
    הדירה למטה מאובזרת באזעקות ובחיישנים. בשנייה שכף רגלו של מישהו דורכת במקום, אני יודעת על כך. האזעקה הופעלה ולכן יצאתי והלכתי למקום שלי ברחוב ממול: יציאת חירום ממוגנת בצילה של סמטה חשוכה. משם אני רואה בבירור את הדירה, ומשם ראיתי בה את נרו.
    דרך כוונת הרובה שלי צפיתי בלסתו הנחושה ובמתח בזוויות עיניו. מכל האנשים שרודפים אותי, מנרו אני חוששת יותר מכול. אפשר לחסל אויבים, אפשר אפילו להילחם בעצמך, אך לא בגורל. אי אפשר להרוג את האדם היחיד שמרגישים כלפיו משהו, כי עד כמה שנרו אכזרי ואלים, אנחנו שני חצאים של שלם שנמשכים זה לאפלתו של זה. אני כמהה לאדרנלין שרק הפחד ממנו מסוגל להצית בי. פעם הוא אמר לי שאני יכולה לברוח, שאני יכולה להעמיד בינינו חצי עולם, אבל תמיד אהיה שלו. אני שלו והוא אבי ילדי. ועכשיו הוא כאן בלונדון וזה הופך את המצב למסוכן פי כמה. הוא לא יודע על ההיריון. הוא יצור לא צפוי במקרה הטוב, אבל לזה... אני לא מצליחה להעלות על הדעת איך הוא יגיב. אני צריכה זמן. עוד שישה חודשים ליתר דיוק. ואז אחזור אליו כפי שאמרתי שאעשה.
    הרי הוא מחזיק באחותי.
    אני ממצמצת בעיניי ומשפילה מבט אל בטני שכבר אינה שטוחה. אני חייבת לעזוב. הם הפתיעו הפעם כשהתגנבו לכאן באמצע הלילה לאחר שהאזעקות למטה לא פעלו. הם מצאו אותי כאן, בדירה האמיתית שלי. אני לא יכולה להיפטר מהגופות האלה בלי לבקש עזרה, ועזרה תוביל אליי את אויביי כמו כרישים הנמשכים אל דם טרי. אני מרימה את הטלפון החד־פעמי שאני משתמשת בו ומסמסת לסשה. צריכה ניקיון בדירה, לחמישה. מחשיך.
    אני מתקלחת במהירות. המים נצבעים בגוון ארגמני כשאני מקרצפת את שכבות הדם מעורי. אני יוצאת החוצה, מנגבת את האדים מהמראה ומביטה בהשתקפותי. אני בקושי מזהה את עצמי וזה טוב. שערי, שהיה פעם בלונדיני־לבן, עכשיו בצבע שוקולד חום, אף שהצבע דהוי בכמה מקומות.
    אני מוצאת פלסטר ומניחה אותו על הפצע המדמם שעל לחיי. לסתי מצולקת באדום־זועם וצווארי מקבל גוון סגול בגלל החגורה שבה אחד מהם ניסה לחנוק אותי. זו אנגליה. קרבות ירי הם עניין מפליל. למזלי. קל הרבה יותר לחסל חמישה בחורים כשהם לא יכולים לירות בך. אני לובשת ג'ינס וקפוצ'ון רפוי ויוצאת כשבידי התיק היחיד שלי. יש לי מזומנים, את הסכין שלי, כמה דרכונים מזויפים ומחשב נייד. זה הכול. אני פוסעת ברחובות החשוכים אל הרכבת התחתית ונוסעת לתחנת ויקטוריה, שם אקנה כרטיס במזומן ואעוף מכאן. אולי אסע לאירלנד, אולי לפריז, מי יודע? ככל שאני יודעת פחות, כך קשה יותר לעקוב אחריי. מה שחשוב בבריחה הוא לא לתכנן, להיות ספונטנית והעיקר, לא להיות גלויה.
    אפילו אני לא יודעת מה אעשה הלאה, וגם לא ארנלדו.
     
     
     

    פרק 1

     
     
    אונה
     
     
    אני מושיטה לבחור שמאחורי הדלפק רישיון נהיגה מזויף על שם שרה ג'ייקובס. הוא מביט בו ומכניס אותו למכונת הצילום לפני שהוא מחזיר לי אותו עם מפתח.
    "N24," הוא אומר בקול משועמם.
    "תודה רבה." אני מרימה את התיק שלי גבוה יותר על כתפי ויורדת במעלית אל החניון התת־קרקעי. חניה N24 מכילה מרצדס שחורה ומבריקה למראה. אני משליכה את התיק פנימה, נכנסת ומתניעה. אין לי זמן לבזבז. רק להיכנס למכונית ולצאת מהחניון.
    אני יוצאת מנמל התעופה קנדי ונוסעת לכיוון גשר ברוקלין. אני צריכה אספקה, רובים, תחמושת, חומרי נפץ, שכפ"ץ.
     
    שקלתי להיעלם באירופה, אבל אני לא מסוגלת לעכל את המחשבה שאברח מהחרא האיטלקי חסר עמוד השדרה. נרו וניקולאי מפחידים אותי, אבל ארנלדו הוא אפס ומשעמם אותי להרוג את אנשיו. אני עומדת להיכנס מרצוני אל גוב האריות כדי שאוכל לחסל את הגבר היהיר ולתלות את ראשו על הקיר.
     
     
    פרצתי לביתו של ארנלדו כמה פעמים בעבר ואני מכירה את רוב הכניסות, כל צל וכל גומחה שאינה מצולמת. התוכנית שלי היא ללכת על הסחת דעת והשתלטות. אני מתקרבת לשער הראשי ברגל, מרימה מעט את הברדס ומרכינה את ראשי. ברגע שידיי תחובות בכיסים, אני עוטפת את שני הרימונים באצבעותיי, מוציאה אותם החוצה ושולפת את הנצרות. אני יורדת על ברך אחת ומגלגלת אותם אל השער בתנועה חלקה. המתכת נוקשת על הבטון — והקול הוא פתיחה תמימה למרחץ הדמים הקרב ובא. אני מסתובבת ומזנקת קדימה ברגע שהם מתפוצצים. חום מבעיר את גבי וחתיכות מההרס חולפות על פניי. מתכת חורקת ולאחריה נשמע רעש כבד, והשער מתמוטט ומשתחרר מציריו. אני רצה לעצים שמצד ימין של השער לפני ששאריות ההרס נופלות ארצה. שני שומרים יוצאים מהבקתה הקטנה שליד השער וכל אחד מהם חוטף כדור בראש. אני מחזירה את האקדח לנרתיק, צוללת אל בין העצים ומתקדמת לאורך החומה ההיקפית אל ירכתי האחוזה.
    הצד האחורי של הבית מואר כאילו מדובר ביום העצמאות. לא אידיאלי, אבל היתרון הוא שאין הרבה שמירה.
    בדרך כלל יש שומר חמוש ברובה על הגג. אני חושבת שהפיצוץ בשער יספיק כדי להסיח את דעתם של המאבטחים, אבל ההנחה עשויה להוביל למותי. אני מטפסת על החומה הרחבה ועוצרת לרגע, ואז קופצת אל הצד השני. רגליי נוחתות על הדשא הלח בלחישה שקטה ואני מתעכבת בצל החומה למשך כמה שניות. אני לא רואה שום תנועה על הגג, אך זה חסר משמעות. הבריכה מולי מטילה אור כחול זרחני על המדשאה. אני אוחזת באקדח, הודפת את עצמי מהקיר ורצה על פני המדשאה אל שיח קרוב ומתכופפת מאחוריו. ליבי הולם במרץ בחזי כשהאדרנלין מציף את עורקיי. אני עוצמת את עיניי בכוח, ואז נעה אל העץ הקטן והגזום להפליא. אני מחכה בנשימה עצורה לרגע שבו קליע בלתי נראה יפלח את חזי או אולי זו תהיה ירייה לראש ולא ארגיש כלום. אני מהססת ומלטפת את בטני בכף ידי. אם אמות כאן היום, ימות גם התינוק שלי.
    וזה... אלה חיים שאני לא מוכנה להקריב. אני מרגישה שרק זה חשוב, אולי הדבר היחיד שאי פעם אעשה בחיי שיש לו משמעות. הבעיה היא שדוחקים אותי לפינה בלי שיש לי מוצא בטוח. אני לא יכולה להביא את הילד הזה לעולם כשארנלדו עוקב אחריי, כי אם אמות — הכול היה חסר משמעות. מה יקרה בעוד חודש כשההיריון יכביד עליי, כשלא אוכל להתגונן כמו שצריך? לא, אני מוכרחה לעשות את זה עכשיו. זו ההזדמנות האחרונה שאקבל. אני אונה איוונוב. אני אשרוד ואז איעלם כמו רוח רפאים בלילה, אלד את התינוק ואחזור לעשות את מה שאני מצטיינת בו. להרוג. הילד יקבל משפחה אוהבת וסיכוי לחיים נורמליים. זה המיטב שאני יכולה להציע לו.
    בנחישות חדשה אני רצה את המטרים האחרונים אל הבית ומצמידה את גבי אל הקיר.
    בצד האחורי של המבנה אין הרבה מצלמות. למען האמת, ארני חייב לשפר את האבטחה שלו. אני מורידה את התרמיל מכתפיי, נוברת בתוכו ומוציאה כמה לבנים של חומר נפץ. אני מניחה אותן ליד הדלתות הצרפתיות ונושמת עמוק לפני שאני רצה לצד השני. חוט מתכת דק מחבר כעת את החלון אל שתי הלבנים שהנחתי ממול. נועז? אולי. אבל העובדה היא שלארנלדו יש צבא ואני רוצה לחסל את חייליו. אני לא יכולה להגיע אליו אם הוא מוגן. הייתי יכולה לבקש עזרה מסשה, שיפרוץ את מערכת האבטחה ויכבה את המצלמות. כנראה הייתי יכולה להרוג את ארנלדו בלי שירגישו אי פעם בנוכחותי, אבל לא זה העניין.
    אני רוצה שישב במשרדו ויצפה בבית היקר שלו מתפוצץ לרסיסים. אני רוצה שיראה את אנשיו מתים בזה אחר זה, עד שיגיע למסקנה הקשה שאני רודפת אותו ושאיש לא יוכל להגן עליו. שלא נשאר לו לאן לברוח. זה לא סתם חיסול, יש כאן מסר: לא צדים את המוות. הוא לא הראשון שמזלזל בי. מובן שהוא לא מצפה שאבוא לכאן. גם אם זו לא הייתה משימת התאבדות, מבחינה פוליטית המצב לא ברור. ייתכן שהאיטלקים יחשבו שזה הוגן — הוא רדף אחריי ולכן אני רדפתי אחריו — או שהם יהפכו אותי לאויב מספר אחת, ובמקרה הזה, כל המאפיה האיטלקית תרדוף אחריי. הרוסים מגבים אותי... כך נדמה לי. ואשקר אם אגיד שאין לי כמות לא טבעית של אמון בנרו. אלוהים יודע למה. הוא קאפו בדיוק באותה המאפיה, אבל הוא גם הילד הרע שלהם. גורם לא צפוי וכפי שאמר, אני שלו. האמת שהסבירות שיירה בי לא פחותה מהסבירות שיתמוך בי, אבל מותר לבחורה לקוות. ובואו נודה על האמת, יש לי אס בכיס או ליתר דיוק — ברחם.
    אני מסתובבת ליד פינת המבנה ומוציאה את הטלפון הפשוט מכיסי.
    אני מקישה על הספרה אחת למשך שלוש שניות, ואז הכול הופך חסר משקל. אני רחוקה מאוד מזירת הפיצוץ, אך החום מציף אותי ומשליך אותי בעליבות לאחור, על המדשאה. אני מתגלגלת אל כפות רגליי ושולפת את שני האקדחים מהנרתיקים בעודי רצה לעבר ירכתי ביתו של ארנלדו. פסולת נושרת מהחור שמפריד את הקיר האחורי מהבית. דרכו אני רואה את הקומה הראשונה ואת המטבח הבוער שבקומת הקרקע. חצי קיר פזור על פני המדשאה, סיבי העץ משווים למקום מראה של אזור מלחמה ולא של אחוזה בהמפטונס. אני נשארת קרובה לקיר ומנצלת את הלהבות, העשן והאבק כדי לתפוס מחסה. כל מי שיגיע מהגנים לא יצליח לראות אותי. וכל מי שבפנים... טוב, הם לא יוכלו לירות בי דרך מחסום העשן. אני מכוונת ויורה, שוב מכוונת ושוב יורה, טוענת, וכך זה נמשך עד שהגופות נערמות במהירות, כמו תרמילי הקליעים, ולבסוף שתיקה מוזרה משתררת סביבי. הקול היחיד שנשמע הוא פצפוץ הלהבות ומדי פעם נשמעים ברקע רעשים של התפוררות המבנה.
    אני מחכה רגע לפני שאני משחררת את המחסניות משני האקדחים וטוענת מחדש. אני קופצת מעל ערמת הלבנים, עוברת דרך מה שפעם היה הדלתות הצרפתיות ומנווטת בין ארונות המטבח ההרוסים. שריריי כואבים מרוב מתח כשאני נכנסת למסדרון. הבית שקט מדי. אני מרגישה שקל לי מדי. אני יודעת שכפות רגליי בקושי לוחשות על המרצפות, אך באוזניי הן משמיעות רעש מחריש אוזניים. ליבי הולם בחזי והדופק פועם בעור התוף שלי בקצב לעגני.
    אני עוצרת כשאני שומעת רחש קל מהפתח המואפל שלפניי. זה מספיק. אני יורדת במהירות לרצפה ויורה שתי יריות.
     
    נשמעת זעקת כאב ואני בקושי מבחינה בתוצאה כשנעליים הולמות ברצפה במרחק קצר ממני. אני בקושי מצליחה לעמוד ואקדח מוצמד לפניי. אני תופסת בידו של האיש, הודפת אותה הצידה ונועצת את אקדחי בקרבו תוך לחיצה על ההדק. האקדח יורה פעמיים וזרועו מתרפה. הוא לא מת, אך הוא משמש שכפ"ץ מעולה. הוא נוחת עליי ואני נושאת את משקלו, מכניסה את ידיי מתחת לידיו ויורה על ארבעה בחורים שמסתערים עליי. קליעים פוגעים באיש והוא גונח ונעשה רפוי לחלוטין. אני מדדה תחת משקלו הכבד ואז שומעת את הנקישה המוכרת של נצרת רימון. פאק.
    משהו פוגע לי בנעל ואני משליכה את הגופה על הרימון ורצה לפתח הקרוב. אני לא מגיעה בזמן. יד לופתת את גרוני בכוח עד שאני בטוחה שקנה הנשימה שלי התרסק. הרימון מתפוצץ ואני שומעת צלצולים באוזניים. משהו רטוב הולם בפניי ואני ממצמצת, זוחלת על הרצפה ומשוועת לאוויר עד שנקודות מטשטשות את ראייתי. אני רואה זוג נעליים ומכריחה את עצמי להתמקד ולהירגע. אני שומטת את הלהב הקטן מהרצועה שבמפרק ידי וחופנת אותו בחשאי.
    "נשיקת מוות בתחת שלי," לועג לי הקול במבטא כבד. אני מצליחה לנשום מעט אוויר ולזוז. ידי נשלחת ואני גוררת את הלהב על גב קרסולו ופוצעת את גיד אכילס שלו. הוא נוחת בעוצמה ורגלו קורסת תחתיו. "חתיכת כלבה," הוא מקלל. אני זוחלת על הרצפה עד שאני רוכנת מעליו חלקית. ידיו עוברות אל גרוני והוא חורק שיניים בזמן שעיניו הכהות מתמקדות בעיניי והוא לופת את צווארי בכוח. אני מצליחה לחייך קלות לפני שאני תוקעת את הלהב הזעיר בצד צווארו ומושכת אותו אליי. וריד הצוואר נפתח כמו ברז ודם ניתז על הרצפה. אחיזתו בצווארי מתרפה והוא הולם בכף ידו בגרוני.
    אך שום לחץ לא יעזור לו עכשיו. הוא מת. אני מתרוממת, משעינה את ידיי על ברכיי ועדיין לא מצליחה להסדיר נשימה לחלוטין. אני מכניסה את הלהב בחזרה לרצועה ומרימה את האקדחים שלי מהרצפה. המשרד של ארנלדו הוא בצד השני של הבית, ומי יודע כמה חיילים יש ביני לבינו.
    אני מופתעת כשאני נתקלת במעט מאוד בחורים. כנראה ארנלדו סובל ממחסור בחיילים, כי אני ממשיכה לחסל את אלה שהוא שולח אליי. המאפיה סתם יהירה, אנשיה יושבים באחוזות שלהם וחושבים שאיש לא יעז לתקוף אותם. שאר אנשיו קורסים בקלות ועד מהרה אני מוצאת את עצמי עומדת מחוץ למשרדו של ארני. ברגע שאפתח את הדלתות האלה אזכה למטר של כדורים. הוא לא היה משאיר את עצמו ללא הגנה לחלוטין. תמיד היו איתו שני אנשים, ובהתחשב במצב אני מצפה ליותר. אני ממקדת את מבטי במצלמה הקטנה שמעל הדלת ויודעת שהוא רואה אותי.
    אני מצמצמת עיניים, מוציאה עוד שני רימונים מהתרמיל ומרימה אותם אל פניי, מניחה את שפתיי על המתכת הקרה ומביטה למצלמה. סימן של שפתון אדום נשאר על המתכת. זה כרטיס הביקור שלי. האמת שזה מתאים כמפגן תהילה בוער וסופי. אני מחייכת, זורקת את הרימונים ומניחה להם להתגלגל אל הדלתות. אני מסתובבת ומתכופפת מאחורי אחד מעמודי השיש העבים שמקשטים את המסדרון הצעקני והמחריד. ברגע שהם מתפוצצים, אני נעה לעבר הפתח החרב של המשרד באקדחים שלופים בשעה שהקליעים עפים. קליע מפלח את ירכי ואני חורקת שיניים ומתכופפת ליד הפתח.
    אני מביטה ארצה ומקללת בשקט כשהדם זולג מרגלי ונספג במכנסיי. "קדימה, ארני. לא ככה מקבלים אורחים," אני קוראת.
     
    "את אויב בשער, באצ'ו דה לה מורטה. את אולי רוצחת מהוללת, אבל תמותי כמו כלב."
    אני צוחקת. "אולי, אבל פוצצתי לך את המקום בדרך." אני מתרחקת מהפתח בצליעה.
    "זה רק לבנים וטיח..." אני מתחילה לרוץ והכאב מציף את רגלי. כשאני במרחק־מה מהפתח, אני צונחת על ברכיי. הדם שזורם מרגלי עוזר לי לגלוש על רצפת השיש. אני יורה פעמיים לפני שאני נעצרת בצד השני של הדלת. כעבור שנייה אני שומעת חבטה עמומה של גופות המוטחות ברצפה. שתיים. שתי גופות. אני לא יודעת כמה אנשים יש. אולי הם מתחבאים מאחורי הקירות שמשמשים לי מחסה כרגע.
    "זה היה לבנים וטיח?" אני שואלת בחירוק שיניים בעודי משעינה את גבי על הקיר, צוללת לכריעה ומצמידה את כף ידי אל החור שברגלי. אני מושיטה יד אל מתחת לקפוצ'ון, אוחזת בשולי חולצתי וקורעת רצועה עבה של בד. אני קושרת אותה מעל פצע הכדור ומהדקת ככל האפשר. אני עוצמת עיניים, משעינה את ראשי על הקיר ונושמת עמוק. אני יודעת שאני מנוטרלת, אבל למרות זאת משחררת את המחסניות מהאקדחים ובודקת אותן למקרה שטעיתי בספירה. לא טעיתי. פאק. אני מפילה אקדח אחד לרצפה ואוחזת בשני. הוא אולי ריק, אך ארני לא יודע את זה. אני מוציאה את הפגיון מנרתיק הירך, חופנת אותו בידי השנייה תוך כדי עמידה ונכנסת למשרד בלי להסס, כי תפיסה היא הכול. צפיתי בנרו נכנס לחדר עמוס אנשים חמושים ומוציא אותם מכליהם לחלוטין רק מכוח הביטחון העצמי שלו, מכוח השליטה המוחלטת בכל המתרחש סביבו. אני מנסה לתעל אליי את תחושת הכוח והבעלות שלו. ארנלדו יושב מאחורי השולחן, לכאורה לבד, פרט לשני השומרים המתים שמוטלים משני צידי שולחנו.
    הוא מרים את האקדח בעווית ואני משליכה את שלי עליו. הוא פוגע לו בול במצח ומשאיר אותו מסוחרר בזמן שאני חוצה את החדר, מגיעה אל שולחנו ותוקעת את הסכין במפרק ידו עד שהיא נצמדת לעץ. הוא צורח כמו כלבה קטנה ואצבעותיו מתרפות סביב נשקו בשעה שעצביו נקטעים. אני מרימה את האקדח והוא צופה בי בהבעת כאב כשזיעה מבצבצת על מצחו. אני עולה על השולחן שלפניו ותופסת חופן משערו המאפיר.
    "רדפת אחריי, ארני," אני מצקצקת.
    "את חברת אליו," הוא יורק את המילים. הדם מתפשט על השולחן, זולג משולי העץ ומטפטף לרצפה בקצב קבוע.
    אני מושכת בכתפיי. "אני מוכרת את שירותיי לכל המרבה במחיר. הוא שילם יותר." התמורה שלו היא משהו שכסף לא יכול לקנות. אחותי.
    "את תמותי. השוגר דדי הרוסי שלך לא יעזור לך הפעם," הוא נוהם וכורך את אצבעותיו סביב קת הסכין. אני מתרשמת כשהוא מחלץ אותה מידו ומנסה להסתער עליי. אני לופתת את מפרק ידו, מטיחה את כף ידי במרכז אמתו ומחייכת כשאני שומעת את הקול המספק של העצם הנשברת ולאחריו זעקת כאב מיוסרת. הסכין נוחתת על השולחן והוא לופת את ידו, שעכשיו מעוקמת בזווית מוזרה. אסור לזלזל באנשים כמו ארנלדו, אבל העובדה היא שהם רק שחקני כוח. אנשים שיושבים מאחורי שולחנות וקובעים דברים, אך לא הורגים במו ידיהם. אם צריך הם לוחצים על ההדק. הוא לא משתווה אליי והוא יודע את זה. אני רואה את התבוסה בעיניו, את ההשלמה. אני לופתת חופן משערו, מעקמת את ראשו לאחור ומכריחה אותו להביט בי.
    אני מחייכת, מרימה את הסכין לגרונו ומישירה אליו מבט בעודי מעבירה את הלהב על גרונו.
    עיניו מתרחבות וקול חנוק עמום בוקע מבין שפתיו. דם ניתז ונשפך על גופו כמו מפל.
    אני לופתת את צווארו ועיניו הדועכות פוגשות בעיניי. "אני לא צריכה עזרה. אני נשיקת מוות." אני מצמידה את שפתיי אל מצחו וכשאני מתנתקת, הנשימה האחרונה וחסרת התועלת נמלטת מגופו ברחש.
    לרוב אני מרגישה ריגוש קל כשאני מחסלת יעד, אך הפעם אני לא מרגישה דבר. ארנלדו לא היה מטרה. הוא לא היה הרג תמורת תשלום והוא לא היה אויבו של לקוח חסר פנים. הוא הפך את עצמו לאויב שלי. זה היה אישי. זה מה שקורה כשמבקשים מוות, הוא בא אחריך. ועכשיו אני עוזבת. הרגע הרגתי את האנדרבוס של המאפיה האיטלקית ויהיו לכך השלכות. אפילו המוות צריך לדעת מתי לברוח.
    • לורן לוואל
    • לורן לוואל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות