הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נשבעת
  • נשבעת
    שרה פינבורו | תרגום: דנה טל
    ידיעות ספרים | מאי 2019 | מתח ופעולה | 350 עמ' מודפסים

    החיים של ליסה מוקדשים לבתה אָוָוה, לעבודה שלה ולחברה הכי טובה שלה מרילין. אולם כאשר לקוח יפה תואר מגלה בה עניין, ליסה מתחילה לפנטז על להכניס גם גבר לחייה. אולי היא כבר מוכנה לכך. אולי היא יכולה לבטוח שוב בגברים. אולי הגיע הזמן לשכוח את הסוד הנורא שהיא נושאת בלבה שנים רבות כל כך.

     

    כאשר אווה מצילה ילד מטביעה, התקשורת חוגגת ותמונות של ליסה ובתה מופיעות בכל אמצעי התקשורת. ליסה, שהתאמצה כל חייה להישאר מתחת לרדאר, מרגישה לכודה. עולמה מתנפץ וכל מה שבנתה במשך שנים מצוי בסכנת קריסה מיידית. ליסה כבר לא יודעת במי היא יכולה לבטוח, אם בכלל, ומבינה שאם היא רוצה להציל את היקר לה מכול עליה להתמודד עם העבר.

     

    ספרה הקודם של שרה פינבורו, "מאחורי עיניה" (ידיעות ספרים), כיכב ברשימות רבי־המכר של "הסאנדיי טיימס" ו"הניו יורק טיימס" ותורגם ליותר מ־ 20 שפות. גם "נשבעת" זינק מיד לראש רשימות רבי־המכר באנגליה ובארצות הברית.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אחרֵי

     
     
     
    הוא
     
    בת זונה.
    הוא אוחז בשולי הנייר כה חזק, עד שהשורות המסודרות של המילים הכתובות בקפידה מתעוותות לזיגזגים מוזרים שגורסים חלק מהמשפטים אבל מדגישים אחרים, מתגרים בו.
    אני לא מסוגלת להתמודד.
    אתה כועס מדי.
    אתה מפחיד אותי כשאתה פוגע בי.
    אני כבר לא אוהבת אותך.
    העולם רועד ונשימותיו נפלטות בכבדות כשהוא סורק את המכתב עד סופו.
    אל תבוא אחרי. אל תנסה למצוא אותי. אל תנסה למצוא אותנו.
    הוא קורא את המכתב שלוש פעמים לפני שזה נקלט במוחו. היא איננה. הן אינן. הוא יודע שזה נכון, הוא מרגיש את הריקנות הטרייה בבית, אך בכל זאת הוא רץ ועובר בחדרים, פותח ארונות ומגירות ריקים מחפצים. אבל אין לה שום זכר. לא דרכון ולא רישיון נהיגה, אף לא אחד מהדברים החשובים המגדירים את חייה.
    אל תנסה למצוא אותנו.
    הוא חוזר אל שולחן המטבח ומקמט את המכתב, מחניק את מילותיה באגרופו הקמוץ. היא צודקת. הוא באמת כועס. יותר מכועס. הוא משתולל מכעס. זה כמו חום מלובן בתוכו. הוא מביט מבעד לחלון, כדור הנייר ההרוס לח בכף ידו המזיעה. וודקה. הוא צריך וודקה.
    כשהוא שותה, זרע של תוכנית נאחז באדמה האפלה של מוחו ומתחיל לגדול.
    אין לה זכות לעשות לו את זה. לא אחרי כל מה שעברו יחד.
    הוא יהרוס אותה בגלל מה שהיא עשתה.
     
     
     

    עכשיו

     
     
     
    ליסה
     
    "יום הולדת שמח, חמודה," אני אומרת מפתח הדלת. השעה רק שש וחצי בבוקר ואני עדיין מטושטשת משינה, אבל המטבח שלי הומה חיים של בנות נוער. זה כמו גל גואה שמכה בי. אני לא זוכרת את עצמי אי־פעם עם כל כך הרבה אנרגיה. זו הרגשה טובה. מלאה תקווה וביטחון.
    "לא היית צריכה לקום, אמא. אנחנו ממילא בדיוק יוצאות."
    היא מחייכת כשהיא באה לתת לי נשיקה על הלחי, אפופה בענן של שמפו בניחוח תפוח ודאודורנט ורוד, אבל היא נראית עייפה. אולי היא לקחה על עצמה יותר מדי. בחינות הגמר שלה מתקרבות ועם אימוני השחייה כל בוקר וכל ערב כמה פעמים בשבוע ובילויים עם הבנות האלה ולימודים בבית הספר, כבר בקושי יוצא לי לראות אותה. וככה, כפי שאני חוזרת ואומרת לעצמי, זה צריך להיות. היא גדֵלה. גדלה ומתנתקת ממני. אני צריכה ללמוד להרפות. אבל זה קשה. במשך כל כך הרבה זמן היינו רק שתינו נגד כל העולם. ועכשיו היא אמורה לחטוף את כל העולם הזה לעצמה.
    "לא כל יום יש לילדה הקטנה שלי יום הולדת שש־עשרה," אני אומרת בעודי ממלאת את הקומקום וקורצת אליה. היא מגלגלת את עיניה אל אנג'לה וליזי, אבל אני יודעת שהיא שמחה שאני עדיין קמה כדי לשלוח אותה לבית הספר. היא בוגרת ועדיין התינוקת שלי בו־זמנית. "ובכל מקרה," אני מוסיפה, "היום המצגת הגדולה שלי בעבודה, אז אני צריכה לצאת מוקדם."
    טלפון מזמזם. כל שלושת הראשים מושפלים למסכים ואני פונה בחזרה אל הקומקום. אני יודעת שבחייה של אווה יש בן בשם קורטני. היא עדיין לא סיפרה לי עליו, אבל ראיתי הודעה ממנו כשהיא השאירה את הטלפון שלה על שולחן המטבח בשבוע שעבר, דבר נדיר בפני עצמו. פעם, כשיכולתי, נהגתי לבדוק את הטלפון שלה מדי פעם, אבל עכשיו היא משתמשת בקוד גישה, ועם כל הכאב שיש בלהודות בזה, היא ראויה לפרטיות שלה. אני צריכה ללמוד לבטוח במוח הנבון של הבת המבריקה שלי שיֵדע לשמור עליה.
    "את רוצה את המתנות שלך עכשיו או הערב בפיצה אקספרס?" אני שואלת.
    אווה אוחזת בשקיות מתנה קטנות שנייר צבעוני מבצבץ מתוכן, אבל היא לא מספרת לי מה החברות שלה קנו לה. אולי היא תעשה את זה אחר כך. לפני כמה שנים היא היתה רצה להראות לי. היום כבר לא. הזמן טס. איכשהו אני כמעט בת ארבעים ואווה בת שש־עשרה. בקרוב היא תתעופף מהקן שלי.
    "ג'וֹדי בחוץ," אומרת אנג'לה ומרימה את המבט מהאייפון שלה. "אנחנו צריכות לזוז."
    "הערב זה בסדר," אומרת אווה. "אין לי זמן עכשיו." היא מחייכת אלי, ואני חושבת שיום אחד היא תהיה ממש יפהפייה. לרגע אני חשה דקירת אובדן פתאומית בחזה, לכן אני מתמקדת בבחישת התה שלי ואז בודקת שתדפיסי המצגת שלי עדיין מונחים על שולחן המטבח, בעוד הבנות אוספות את מעיליהן, את תיקי השחייה שלהן ואת תיקי בית הספר והקולג'.
    "נתראה הערב, אמא," קוראת אווה מעבר לכתפה כשהן נבלעות במסדרון, ואני מרגישה משב אוויר לח כשהן יוצאות החוצה. בהחלטה של רגע אני מוציאה את הארנק, שולפת ממנו עשרים פאונד והולכת אחריהן, משאירה את הדלת הקדמית פתוחה בעזרת הבריח.
    "אווה, חכי!" אני לבושה רק בחלוק בית דק, אבל אני הולכת אחריה לאורך השביל ומנופפת בשטר. "בשבילך ובשביל הבנות. לכו לאכול ארוחת בוקר טובה לפני הלימודים."
    "תודה!" ממהרות הבנות האחרות לחזור כהד על המילים של אווה ואז נכנסות למכונית של ג'וֹדי, הבחורה הבלונדינית הזעירה שמאוחרי ההגה, ואני נשארת מאחור ליד השער הפתוח. הן בקושי מספיקות להיכנס כולן לתוך המכונית כשג'ודי כבר מתחילה לנסוע, ואני נרתעת קלות בעודי מנופפת להן לשלום. היא נוסעת די מהר ולא נראה לי שהיא הסתכלה במראות. אווה הספיקה לחגור את חגורת הבטיחות שלה? דואגת כל הזמן. זאת אני. הן לא מבינות עד כמה החיים יקרים. עד כמה הן יקרות. איך הן יכולות להבין? צעירות כל כך עם כל כך הרבה מזל בחיים.
    אנחנו בשלהי הקיץ אבל השמים אפורים מאוד, מאיימים להוריד עוד גשם ויוצקים צינה לאוויר. אני מתבוננת בהן עד שג'ודי פונה בפינת הרחוב ואני עומדת לחזור פנימה לבית החמים, כשאני רואה מכונית חונה מאחורַי על עיקול הכביש השקט שלנו. העור שלי מעקצץ. אני לא מכירה אותה. היא בצבע כחול כהה. לא ראיתי אותה קודם. אני מכירה את כל המכוניות ברחוב שלנו. זה הפך לי להרגל להבחין בדברים כאלה. המכונית הזאת חדשה.
    לבי הולם בחזי, כמו ציפור לכודה בכלוב זכוכית. אני לא זזה סנטימטר; זה לא אינסטינקט של להילחם או לברוח, זאת אימה מקפיאת דם. המנוע של המכונית כבוי ויש מישהו מאחורי ההגה. מישהו חסון. היא רחוקה מכדי שאוכל לראות את פניו. האם הוא מביט בי? ראשי מתמלא בצלילים שמזכירים זמזום חרקים ואני מנסה להסדיר את נשימתי. כשהפאניקה מאיימת להציף אותי, אני רואה גבר יוצא מהשביל המוביל לביתו בעודו לובש את ז'קט החליפה שלו ומנסה לנופף תוך כדי כך אל הנהג. המנוע נדלק. רק כשהמכונית זזה אני רואה את הכיתוב הקטן בצד אחד. מוניות איזי.
    אני כמעט פורצת בצחוק מרוב ההקלה ששוטפת אותי. כמעט.
    את בטוחה, אני אומרת לעצמי כשהמונית חולפת על פני, ואף אחד מאלה שבפנים לא מסתכל לכיווני. את בטוחה ואווה בטוחה. את חייבת להירגע.
    כמובן, קל להגיד, קשה לעשות. למדתי את זה במשך השנים. הפחד אף פעם לא עוזב אותי באמת. היו לי הפוגות שבהן כמעט הצלחתי להרפות מהעבר, אבל אז רגע אקראי כמו זה מפעיל את הפאניקה ואני מבינה שהיא תמיד תהיה שם, כמו זפת חמה שדבוקה לרירית בטני. ולאחרונה היתה לי הרגשה כזאת, אי־שקט מטריד, כאילו יש משהו לא תקין שאני אמורה לראות, אבל לא רואה. אולי זאת אני. הגיל שלי. ההורמונים. העובדה שאווה גדלה. אולי זה שום דבר. אבל בכל זאת...
    "על מה את חושבת בריכוז כזה?"
    אני מתנשפת בבהלה ונרתעת ואז צוחקת, כמו שעושים כולם כשמפתיעים אותם, אף על פי שההלם לא מצחיק. היד שלי על חזי כשאני מסתובבת לאחור ורואה את גברת גולדמן עומדת בפתח ביתה.
    "את בסדר?" היא שואלת. "לא התכוונתי להבהיל אותך."
    "כן, מצטערת," אני אומרת. "שקעתי במחשבות לקראת היום שמצפה לי. את יודעת איך זה." אני פוסעת בחזרה לעבר דלת הכניסה שלי. אני לא בטוחה שגברת גולדמן באמת יודעת איך זה. היא מתכופפת בזהירות להרים את בקבוק החלב היחיד מהמדרגה ואני רואה אותה מתכווצת בכאב. מה צפוי לה ביום שלה? תוכניות טלוויזיה לעקרות בית? שעשועונים? וגם הבנים שלה לא ביקרו כבר כמה זמן.
    "אני חושבת שתהיה סופת רעמים אחר כך. את רוצה שאני אביא לך משהו מהחנות? אני חייבת לקנות לחם ועוד כמה דברים בכל מקרה. אם כי אני אחזור די מאוחר כי אני לוקחת את אווה לאכול פיצה אחרי העבודה. היום יום ההולדת שלה." אני לא צריכה לחם, אבל גם לא מוצאת חן בעיני המחשבה שגברת גולדמן תצטרך לצאת בגשם. יש לה בעיות עם האגן, והכבישים עלולים להיות חלקלקים.
    "אוי, אם זה לא קשה לך," היא אומרת, ואני שומעת את ההקלה בקולה. "יפה מאוד מצדך."
    "זה בסדר." אני מחייכת ומרגישה כאב נורא שאני לא לגמרי מבינה. מעין אמפתיה לשבריריות של מישהו. לכל מה שאנשים מחזיקים בפנים. או משהו כזה, בכל אופן. אני מקשיבה כשהיא מונה בפני את רשימת הפריטים הקטנה שלה. הכול מספיק בדיוק לאדם אחד. אני אוסיף לזה עוגת בטנברג. מתנה קטנה. אני צריכה גם להשתדל לקפוץ אליה לכוס תה בסוף השבוע. הימים שלה ודאי ארוכים, וכל כך קל לא לשים לב לאנשים הבודדים בעולם הזה. מי כמוני יודעת. אני הייתי בודדה הרבה זמן. במובנים מסוימים, אני עדיין בודדה. אני משתדלת להיות אדיבה לאנשים בודדים עכשיו. למדתי שאדיבות היא דבר חשוב. מה עוד יש, בעצם?
     
    מאחר שפִּי־קֵיי־אָר פתחו סניף נוסף, העבירו אותנו למשרד קטן אך מעוצב יותר, ואף על פי שיש עוד זמן עד שסיימון מאנינג יגיע, כשאני נכנסת לשם בשמונה אני מרגישה קצת בחילה מרוב לחץ, והידיים שלי מפרפרות ורועדות. אני אומרת לעצמי שזה רק בגלל המצגת, אבל אני יודעת שזה שטויות. זה גם בגלל סיימון מאנינג. סיימון עבר למין אזור ביניים משונה: בין לקוח פוטנציאלי חדש של החֶברה למשהו אחר. פלרטוט. משיכה. הוא מביט בי עכשיו בצורה שונה. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. זה זמזום טורדני בראשי.
    "זה בשבילך."
    אני מרימה את ראשי מדפי המצגת ורואה את מרילין אוחזת באריזה של שלושה כדורי פררו רושה. "שיהיה בהצלחה. ואת זה," היא מוציאה את ידה השנייה מאחורי גבה וחושפת בקבוק יין מבעבע, "נפתח אחרי שתשיגי את התקציב."
    אני מחייכת אליה ומרגישה איך חמימות מציפה אותי. תודה לאל על מרילין. "אם אני אשיג את התקציב. אני יודעת שהוא דיבר גם עם מגייסים אחרים."
    "אה, אל תדאגי, יש לי במגירה וודקה למקרה שתדפקי את זה."
    "וואו, תודה."
    "בשביל מה יש חברות טובות?"
    היתרון הכי גדול במשרד הפתוח החדש הזה הוא שהשולחנות שלי ושל מרילין ניצבים זה מול זה, אי קטן של שתיים. מרילין עיצבה את חלוקת החלל וזה עובד מצוין. יש לה עין טובה למרחבים. אולי זה מפני שהיא נשואה לקבלן בניין כל כך הרבה שנים.
    "תראי את טוֹבּי," היא אומרת ומנידה בראשה אל קצה החדר. "כמו חזיר שמתגלגל בבוץ עם כל הבחורות החדשות האלה."
    היא צודקת. אנחנו נשענות על שולחנה ומביטות בו מתהדר בנוצותיו כמו טווס. כל הנשים החדשות נראות מתחת לגיל עשרים וחמש, וטובי, בגיל שלושים, בטח נראה להן כמו גבר מבוגר ומתוחכם. הוא בהחלט משתדל להיראות כזה. צחקוקים מתוחים חסרי נשימה נישאים אלינו כשהוא אומר משהו מבדר ביותר מן הסתם, בזמן שהוא מסביר להן על מכונת הצילום.
    "הן עוד ילמדו," אני אומרת. בשבילנו זה יהיה בידור במשך זמן־מה, בכל מקרה. טוב להיות בעבודה, מתחת לנורות הבהירות המוארכות ועם האחידות הזאת של שולחנות משרדיים וכיסאות משרדיים אדומים ובגדים משרדיים. זה מפיג את אי־הנוחות הרגעית שלי מהבוקר ומעלים אותה כמו שרידים של חלום רע.
    בתשע קוראת לנו פֵּני, המנהלת המהוללת שלנו והפי־קיי ב"פי־קיי־אר גיוס והשמה", להתאסף סביבה. אנחנו מתאספים בחצי מעגל סביב דלת משרדה, ומרילין ואני נשארות מעט מאחור, כמו רועי צאן אולי, או מטפלות. אני אוהבת את פני. היא זריזה ויעילה ולא מרגישה צורך להתיידד יותר מדי עם העובדים שלה. אני עובדת כאן כבר יותר מעשר שנים ואני חושבת שאף פעם לא יצרנו בינינו קשר חברתי אישי, רק שתינו. מרילין חושבת שזה מוזר, אבל אני לא. פני אמנם בערך בגילי, אבל היא הבוסית שלי. אני לא רוצה שהיא תנסה להיות חברה שלי. אני לא אחוש בנוח עם זה.
    "כל כך נחמד שאני יכולה לקבל את פני חברות הצוות החדשות שלנו סוף־סוף," היא פותחת ואומרת. "נפלא שאמילי, ג'וליה וסטייסי מצטרפות אלינו, ואני מקווה שתהיו מרוצות מאוד לעבוד כאן."
    שלוש הצעירות, שזופות ומאופרות היטב, קורנות אליה ואז מלכסנות מבטי אושר זו אל זו. אני מקווה שהן יישארו מיודדות כפי שהן היום. אני הכרתי את מרילין ביומי הראשון כאן, ואני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה. עמיתה לעבודה והחברה הכי טובה שלי באישה אחת. היא מקלה את הבדידות שלי.
    "כמו כן, אני חייבת תודה גדולה לטובי, מרילין וליסה שהחזיקו את המשרד כל כך טוב בתקופת המעבר הזאת. מרילין וליסה הן הצוות הבכיר כאן. אם יש לכן בעיות, אל תהססו לפנות אליהן לעצה - הן כנראה יודעות יותר ממני על הניהול היומיומי של הסוכנות הזאת."
    מרילין מחייכת כשעיניים סקרניות נחות עלינו, בעוד אני משפילה את עינַי לכפות רגלי ומשתוקקת שיסירו ממני את מבטן. לו רק היו לי זקיפות הקומה והביטחון העצמי של מרילין. היא מתמודדת עם הכול בשלוות נפש.
    "בכל מקרה, יהיו עוגות במטבח מאוחר יותר, ונצא לשתות בגרין־מן בפינה אחרי העבודה למי שרוצה לבוא - ואני מקווה שכולכם תרצו."
    היא נעלמת במשרדה והאשכול הקטן שלנו מתפרק. אני מציצה בשעון. יש עוד קצת זמן עד שסיימון יגיע ועכשיו מכה בי חשיבות הפגישה הזאת, וכל המחשבות על משיכה מגוחכת בינינו מתאדות. הבטן שלי מתהפכת ואני נושמת כמה נשימות עמוקות. אני יכולה לעשות את זה, אני אומרת לעצמי, ורק חצי מאמינה לזה. אני חייבת לעשות את זה. העמלה לבדה שווה את החרדה הזאת ואני בטוח אקבל בונוס שנתי גבוה יותר בזכות זה. אולי אפילו העלאה בשכר. אני צריכה לחסוך למקרה שאווה תחליט ללמוד באוניברסיטה. אני לא רוצה שהיא תתחיל את החיים הבוגרים שלה עם מטען ואני נחושה בדעתי לעזור לה. אני אגן עליה מפני העולם בכל דרך שאוכל.
    אני חייבת. אני יודעת כמה נורא יכול להיות שם בחוץ.
    • שרה פינבורו
    • שרה פינבורו
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות