הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נקמתו של הרשל גרינשפן
  • נקמתו של הרשל גרינשפן
    סטיבן קוך | תרגום: שרה ריפין
    כנרת זמורה-דביר | אפריל 2019 | ביוגרפיה, שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 280 עמ' מודפסים
    נער יהודי בן־שבע־עשרה, מהגר פולני עני בפריז, יפה תואר ועדין סבר, קונה אקדח, הולך לשגרירות הגרמנית בפריז ויורה בדיפלומט הראשון שהוא פוגש. היורה הוא הרשל גרינשפן, הדיפלומט הוא ארנסט פום ראט, השנה היא 1938. הסיבה להתנקשות: גרינשפן רוצה לנקום בגרמנים הרודפים את בני משפחתו בפולין.
    פום ראט נופח את נשמתו כעבור יומיים. גבלס והיטלר קופצים על מותו כמוצאי שלל רב. ההתנקשות תהיה תירוץ נפלא לפרוע ביהודים. היא תהיה התירוץ ל"קריסטלנאכט" – "ליל הבדולח" – שיש הרואים בו את ראשיתה של השואה.  
    הגסטאפו אסר את גרינשפן במטרה להעמידו למשפט ראווה. אלא שמכאן ואילך נפתח קרב מוחות בין הבחור הצעיר, התמים וחסר הניסיון המשפטי, שכיכב בכותרות עיתוני העולם, לבין בכירי המשטר הנאצי. ידו של גרינשפן על העליונה.
    בהתבסס על מחקרים חדשים מגולל סטיבן קוך את סיפורו המדהים של הצעיר האמיץ כסיפור מתח שאין לו סוף. 
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מבוא
     
    ב־7 בנובמבר, 1938, הרשל גרינשפן, יהודי פולני אביון בן שבע־עשרה שהתגורר בפריז, מיוסר עקב תלאות בני משפחתו מידי הנאצים בגרמניה ורדוף הרהורי מחאה, נקם ואוזלת היד שלו עצמו, רכש אקדח קטן, נשא אותו במטרו של פריז עד לשגרירות הגרמנית, ואף שמעולם לא הפעיל עד אז כלי נשק, הוא ירה בדיפלומט הגרמני הראשון שראו עיניו. כשהפקיד הפצוע מת יומיים לאחר מכן, ניצלו אדולף היטלר ויוזף גבלס את מותו כתואנה לגל האלימות וההרס האנטישמי הגדול בתמיכת המדינה ואשר נודע בשם "ליל הבדולח" — הפוגרום שרבים רואים בו את האירוע המאתחל של השואה. בן־לילה מצא עצמו אלמוני גמור מבחינה פוליטית מפורסם עולמית, קלסתר בעמודים הראשיים בכל מקום, וכלי משחק במזימותיו של כוח־על.
    ואולם הפוגרום של 9 בנובמבר 1938 לא היה הסוף. על הרשל גרינשפן נגזר למלא במלחמת העולם השנייה ובשואה תפקיד שונה משל כל אדם אחר בעולם. עד 1940 משפט הרצח של הרשל שעמד להתקיים בצרפת — ומעולם לא התקיים — הפך אותו לאייקון במאבק הרעיונות בין האנטי־נאצים והפשיסטים באירופה ובאמריקה. בתקווה להציל את חיי הנער על ידי שימוש במשפטו כדי לחשוף את השערוריות האנטישמיות הנאציות, ייסדה העיתונאית האנטי־נאצית הדגולה דורותי תומפסון (Dorothy Thompson) קרן הגנה עבורו, ושכרה את מיטב הפרקליטים בצרפת להגנתו. פרצה מחלוקת סוערת. תיאוריות קונספירציה שונות — מלבד זו של היטלר עצמו — שיגשגו. שמועות מיניות ופוליטיות הסתחררו סביבו. הגרמנים האשימו אותו שהוא סוכן בריטי. כמה אנטי־נאצים בעלי השפעה אפילו חשדו שהוא אולי סוכן של הגסטאפו, שנועד להצית את "ליל הבדולח".
    עם כיבוש צרפת ב־1940, נכפה על הרשל תפקיד חדש לחלוטין. היטלר שיגר יחידת עלית של הגסטאפו לפריז כדי למצוא את הרשל גרינשפן, לעצור אותו, ולהביא אותו חי לגרמניה. אחרי מרדף הזוי, הנער — עדיין בבחינת מתבגר — נתפס והוטס בחשאי לברלין, שם הוחזק במאסר כנאשם במשפט ראווה ענק שהנאצים התכוונו לתרץ בו רציחות המוניות שעמדו להתרחש. המטרה: להוכיח ש"היהודים" התחילו את מלחמת העולם השנייה — שמה שהצית אותה היה פשעו של הרשל.
    הרשל, שהתבגר והבין שהנאצים מתכוונים להשתמש בו פעם נוספת נגד בני עמו, גמר אומר לנקוט כל תחבולה כדי למנוע מהמשפט הזה להתקיים. ההכנות למשפט היו אפלות, משוכללות, מתקדמות, ופותחו בדרגים הגבוהים ביותר של המשטר. היטלר עודכן ללא הרף. זה הפך לדו־קרב מוחות בין צעיר יהודי אביון אחד ובין יוזף גבלס והפיהרר עצמו.
    ואף על פי כן, סיפורו של הרשל כמעט נשכח, לוט באי־החשיבות של הנער עצמו ומעוות במיתוס ובסיפורי מזימות. שמו מופיע אך בשורות בודדות בכל ספר היסטוריה מכובד על המלחמה באירופה. סיפורים על ליל הבדולח בדרך כלל מעניקים לו פסקה או שתיים. אי אלה ספרים על אודותיו הופיעו בשפות שונות (ראו "הערה על מקורות"). רובם כמעט לא ידועים. אחדים מצוינים. אחדים בדיוניים או תערובות מפוקפקות של עובדה ובדיון. אחדים תחקיריים, אבל פה ושם שגויים. אחדים מתבוססים בבוץ של מידע כוזב או של תחקיר מיושן. במשך עשרות שנים התקיימה התעלומה. פשעו של הרשל גרינשפן היה פשוט, אבל רק ב־2013 — שבעים וחמש שנים אחרי שנורו היריות — הושגה בהירות מוחלטת.
    זה סיפורו.
     
    פרק 1
    !La Paix! La Paix! La Paix
     
    ראש ממשלת צרפת היגע, עם כוס של le bon vin rouge בידו, השתדל ללא הצלחה להתרגע במושב המטוס המרופד שלו. הוא טס הביתה מגרמניה אחרי שחתם על מה שההיסטוריה עתידה לגנות כ"הסכם מינכן". היה זה 1 באוקטובר 1938, ומטוס היוקרה הדו־מנועי של אייר פראנס בן עשרים ושמונה המושבים טס מערבה ולתוך בין־הערביים היורדים על אירופה. זאת לא היתה הכוס הראשונה של יין אדום שלגם ראש הממשלה, וגם לא האחרונה. אדואר דלאדיֵיה (Edouard Daladier) נמנע בדרך כלל ממשקה, אבל היו מי שחשדו כי הוא חתם על ההסכם עצמו — שנראה אז כהצלת הציוויליזציה — במצב של פיכחון פחות־ממושלם. ראש הממשלה היה אומלל קיצונית.1
    דלאדייה היה פוליטיקאי גוץ מדרום צרפת, בעל הופעה קשוחה במידה מטעה. פניו היו רחבות, רבועות ומוצקות, ובתוך עשרים וארבע שעות יראו אינספור מהדורות חדשות לעולם שהוא המנהיג הנמוך ביותר מבין הארבעה במפגש שעזב זה עתה: נמוך יותר מהיטלר ומבניטו מוסוליני, ונמוך הרבה יותר מראש הממשלה הבריטי, נֶוויל צ'מברליין. בגין צווארו העבה, ראשו הכבד ומצחו הנחוש, כינויו הפוליטי של דלאדייה היה "הפר מווֹקלוּז". הוא נראה קשוח — חסר מורא, החלטי — והחזות הזאת תרמה לבחירתו.
    החזות רימתה. דלאדייה היה אדם נבון, ובניגוד לנוויל צ'מברליין, הוא לא טעה לגבי היטלר. צ'מברליין האמין שאולי יהיה אפשר לנהוג בהיטלר כמו במדינאי נורמלי. לא כן דלאדייה. הוא אמד את האיום הנאצי על ארצו ועל העולם כאילו היה שקוף, כאילו ראה את הנולד. הוא ידע מיהו היטלר. כיוון שידע זאת, הבין שזה עתה הפסיד במשחק במינכן. בלילה הקודם הוא ויתר על חלק ממעמדה ומכוחה של צרפת. הוא חתם מפני שהיסס ופחד. הוא היסס כי פיקפק ביכולתה של צרפת להציב להיטלר איום חמור דיו כדי להפחיד את הרודן. הוא פחד שמלחמת עולם שנייה תתחולל במשמרת שלו.2
    "אילו היו לי עוד שלושת אלפים או ארבעת אלפים מטוסים, מינכן לעולם לא הייתה מתקיימת."3 אילו היו לו עוד שלושת אלפים או ארבעת אלפים מטוסים, צרפת הייתה מגיבה על האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה בהכרזת מלחמה.
    בין שכדי להרים כוסית לחיי אשליית השלום ובין שכדי להטביע אותה, דלאדייה נטל לגימה נוספת.
    חמש שעות הטיסה של ראש הממשלה ממינכן עמדו להסתיים; מטוס אייר פראנס נמצא בתחום האווירי של צרפת זה תשעים דקות. דלאדייה ידע מה צפוי. הוא יֵרד ממטוסו ויחצה את המסלול לתוך מצבור הרמקולים, מצלמות העיתונות וצעקות הכתבים. הוא יישא שם הצהרה כזאת או אחרת. בין מקבלי הפנים יהיו הנכבדים הרגילים, ובראשם שר החוץ של צרפת, ז'ורז' בּוֹנֶה (Georges Bonnet), שיצעד קדימה לברך את דלאדייה בשמחה אמיתית.
    הסיבה לשמחה הייתה תמיכת בונה בהסכם מינכן באותה מידה שדלאדייה הודאג בגינו. כראש וראשון לפייסנים, בּוֹנֶה היה משוכנע שצרפת תהיה המפסידה הוודאית בכל עימות עם גרמניה. הוא היה אחד המוחות הערמומיים ביותר מאחורי כל מה שהתרחש זה עתה במינכן.
    אחרי שישמיע את הצהרתו, ראש הממשלה יעלה על מכונית פתוחה וישב בה לצד שר החוץ הקורן שלו לכל אורך הנסיעה לתוך פריז.
    ובמרחק, צפוף ומרוסן מאחורי השורות של משטרת נמל התעופה, יתגודד הקהל, אחוז רגשות גואים בזעם או בשמחה. האם באו להעריץ אותו או לרוצחו? דלאדייה רק מילמל את השאלה, ועוזריו הזדעזעו כשהבינו ששאלתו של ראש הממשלה לגבי אפשרות חיסולו בדרך הביתה היא לא ממש בדיחה. הוא באמת לא היה בטוח אם הציבור הצרפתי יראה את מינכן כמפלה או כניצחון. הוא חשש בכנות מזעם העם. שמא הם יראו, כמוהו, שעמוק בליל אמש הוא חשף את ארצו למפלה ללא קרב.
    ראש הממשלה היה חלוק בדעתו ומשותק כמו האומה שבראשה עמד, אומה הנמצאת על סף מלחמת אזרחים בגין המחלוקת הקשה של שנות השלושים: דמוקרטיה או דיקטטורה, כוח או ריקבון, תעוזה או תבוסה, עימות עם היטלר או עשיית מה שראש הממשלה עשה זה עתה במינכן: הצלת אשליית השלום באמצעות כניעה אמיתית.
    אדואר דלאדייה היה טוראי בחיל הרגלים במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה את קרביהם של חבריו מדממים לתוך זוהמת החפירות. עם זיכרונות כמו אלה בתודעתו, הוא חזר ממינכן עם הנחמה הצוננת שהוא האדם שלא יגרום למלחמת עולם שנייה.
    ובכל זאת.
    מה שגרם לדלאדייה רצון לאלחש את צערו ביין אדום היה העובדה שלא היו לו שום אשליות לגבי האיום הניצב מול צרפת. צ'מברליין שש להאמין שאם הם ייענו לדרישותיו ה... איך לומר, היותר סבירות של הדיקטטור הגרמני, הנאצי יזנח את תוקפנותו ויתחיל להתנהג כמדינאי נורמלי. לא כן דלאדייה. דלאדייה היה בלונדון, במה שנראה לו בוודאות כמאמץ אחרון לכונן ברית עם הבריטים על ידי אסטרטגיה משותפת. ראש הממשלה העצבני ישב משועמם ונרגז בזמן שדלאדייה אמר לו את האמת הפשוטה: "האמן לי, האיש הזה שואף לשליטה ביבשת, שלעומתה שאיפותיו של נפוליאון היו עלובות. היום תורה של צ'כוסלובקיה. מחר יהיו אלה פולין ורומניה. כאשר גרמניה תשיג את כל הנפט הדרוש לה, היא תפנה למערב. ברור שעלינו להגביר את מאמצינו כדי למנוע מלחמה. אבל הדבר הזה לא יושג אלא אם כן בריטניה וצרפת יעשו יד אחת, יתערבו בפראג לצורך ויתורים חדשים אבל בה בעת יכריזו שהן ערבות לעצמאותה של צ'כוסלובקיה. אם, לעומת זאת, הכוחות המערביים ייכנעו שוב, הם רק יאיצו את המלחמה שהם מבקשים למנוע."4
    הייתה זאת תחזית ברורה כשמש — ובכל זאת דלאדייה ויתר בחתימתו על מערב צ'כוסלובקיה במקום לכבד הסכם מוקדם יותר להגן על הארץ הקטנה הזאת מפני גרמניה, כי ראש הממשלה זילזל בכוחה של צרפת והפריז בהערכת כוחה של גרמניה.
    האם צדק? העובדות היו מעורפלות. הוא היה בטוח למדי שבריטניה לא תצטרף אליו אם יגרור את צרפת למלחמה בגלל צ'כוסלובקיה.5 וחששו הגדול ביותר היה להצית מלחמת עולם נוספת. לכן, כשהגיע תורו להיות ראש ממשלה והיה עליו לבחור שר חוץ לקבינט שלו, הוא דחה את מי שהיה אנטי־נאצי מפוכח ומינה את בּונֶה הפייסן בניגוד לשיקול דעתו. הוא בחר אדם שהאמין בלהט כה רב ב"שלום בכל מחיר", עד שנפוצה רכילות לא מוכחת שבּונֶה ורעייתו אינם אלא סוכנים גרמנים.6 ב־1938, בונה דן בסתר בוויתורים נוספים לנאצים, הרבה מעבר להסכם מינכן. לדבריו, מפני שרצה שלום.
    וזה גם מה שדלאדייה בייאושו רצה גם הוא. שלום.
    ניגש דייל. "עשר דקות, אדוני." דלאדייה רוקן את מה שנותר בכוס שלו ועצם את עיניו, במאמץ לגייס את מידת השליטה שתידרש לו כדי להתקרב אל המיקרופונים ואחר כך להיכנס לתוך המכונית הממתינה. דלאדייה הסיט את הווילון על החלון שלצד מושבו. הוא השקיף מטה על ארצו ברצינות רבה. קוביות הירוק והזהב המתנחשלות של נוף הכפר הצרפתי — כה יפות עד שעיניו כמעט לא שבעו את המראה — התחלפו במבוך הסבוך של העיר הגדולה, כאוס מתוכנן של מסילות ברזל וכבישים ורובעי עוני ומחסנים. שם נחה פריז: בירת האומה שאתמול, באופן כה סביר, כה הגיוני, הוא בגד בה.
    בעזרת המגש שלפניו, דלאדייה נטל פיסת נייר. הסיר את מכסה העט שלו, וביד לא רועדת כתב את ההצהרה שלו לאומה. המילים לא נמצאו במהירות לגבר השתקן הזה. ההצהרה ארכה לא יותר מכמה רגעים; היא תשודר ברדיו לעם הצרפתי מנמל התעופה.
    מילים אלה היו ליבת ההצהרה: אני חוזר עם שכנוע עמוק שהסכם זה חיוני לשלום אירופה. השגנו אותו הודות לרוח של ויתורים הדדיים ושיתוף פעולה הדוק.7
    דלאדייה ידע שבטווח הארוך, הברית החיונית לשלום אירופה היא שקר. בטווח הקצר, אם לא הייתה אמת לאמיתה, היא הייתה... די קרובה לאמת. טוב מזה לא יכול היה לעשות. כל מה שנעשה היה הטוב ביותר שיכול היה לעשות. העניין כולו היה הטוב ביותר שיכול היה לעשות. הוא סגר את העט.
    המטוס התחיל להנמיך בעדינות.
    אף פעם לא היה קל לקרוא את "הפר מווקלוז" אדום הפנים והנוקשה, אבל שום דבר בפניו לא רמז על הסיפוק ועל השמחה שיציפו את בונה כאשר השניים נפגשו על המסלול. אבל בעוד ראש הממשלה אשר מינה את בונה לשר חוץ הצית סיגריה, הוודאות האילמת שלו נותרה בעינה: האמן לי, האיש הזה שואף לשליטה ביבשת, שלעומתה שאיפותיו של נפוליאון היו עלובות.
    המטוס המשיך לרדת, ועוזריו של דלאדייה הופתעו קלות כשראש הממשלה ביקש מאחד הדיילים להעביר מסר לטייס: עכב את הנחיתה. אמור לו שיקיף את נמל התעופה.8
    ראש הממשלה היה זקוק לזמן.
    למטה, הקהל פרץ את מחסומי המשטרה. מחלונו של ראש הממשלה דומה היה כאילו בועה ענקית מלאה בני אנוש פקעה, שטפה את המשטרה והציפה את האזור המקיף את השער. כמעט לא היה אפשר לראות את המסלול מתחת למבול האנושי. אילו היו לי עוד שלושת אלפים או ארבעת אלפים מטוסים, לא הייתי חותם. האם ההמון שם למטה יודע שאתמול ארצו חדלה להיות מעצמה חשובה? האם הם יודעים שמה שהעיתונאים מכנים "עמדתה הקונטיננטלית" של צרפת — כלומר, תפקידה ככוח המוביל של אירופה — בוטל?9
    בתוך דקות ספורות המטוס התאים את ירידתו לנטייה הצדית הקלה של ההקפה.
    הדייל חזר ואמר שהטייס מבקש לדעת כמה זמן עליו לחוג מעל לֶה בּורז'ה.
    עד שיגידו לו להפסיק. אמור לו שראש הממשלה זקוק לעוד זמן־מה כדי... להתכונן.
    בעוד הדייל חוזר אל תא הטייס, דלאדייה הצית סיגריה נוספת ושקע, מוכה אי־ודאות, לתוך שתיקתו הסטואית.
    המטוס שלו סבב את לה בורז'ה פעם אחת... פעמיים... שלוש פעמים... ארבע פעמים... חמש פעמים — תרגילי היסוס שנראו להמון מתחת חוגגי ניצחון. במבט כלפי מעלה ניתן היה לראות בטעות בסיבובים הללו מפגן של שמחה: חמש הקפות ניצחון אוויריות עולצות.
    עשר דקות לאחר מכן קרא ראש ממשלת צרפת לדייל: אמור לטייס לנחות עכשיו. הוא אמר זאת כמו שהנידון למוות עשוי לומר לתליין שהוא מוכן.
    סוג מסוים של מזמור קצבי נשמע רק בקושי מתחת לשאגה של שני המנועים. דלאדייה הקשיח; הוא בהה החוצה כשעמדו לנחות, והשאיר את ידו על הווילון כאילו אינו בטוח אם להראות את פניו או להסתיר אותן. המטוס היכה במסלול בחבטה רוטטת והאט עד למהירות נסיעה מתונה. ראש הממשלה לא כיבה את הסיגריה שלו אבל בהה החוצה מבעד לחלון בקהל האנושי, וניסה לקרוא את ההמונים שבחרו בו למנהיגם.
    לבסוף נעצר המטוס בשער; רעם המנועים — אשר משום־מה נשמע חזק עוד יותר על הקרקע מאשר באוויר — התפצח וחדל. אפשר היה לשמוע את המיית הקהל: La paix!... La paix!... La paix!
    דלאדייה מעך את הסיגריה במאפרת הפליז הגדושה, הצמודה למושב שלו. הוא הביט בפנים קודרות במדרגות היציאה שגולגלו אל דופן המטוס.
    האם לפתוח עכשיו את הדלת? ביקש הדייל לדעת. דלאדייה התרומם ובהנהון פנה לעבר היציאה. הגלגל החותם את פתח האלומיניום הסתובב והדלת נפתחה בתנופה. הפזמון הרועם והמבלבל הגיע אליו עכשיו בשאגה:
    La paix!... La paix!... La paix!
    הם מריעים.
    בעשורים הרבים מאז תום מלחמת העולם השנייה, הסכם מינכן נחשב לאחת הטעויות המחפירות ביותר בתולדות הדיפלומטיה המודרנית, מעשה פחדני ובוגדני שמתייחסים אליו בשאט נפש כה כללי, עד שקשה בתחילה לתפוס את התלהבות ההמון שקידמה אותו. מובן מאליו שקבוצות שכבר זיהו את האיום ההיטלראי — קורבנות הנאצים, יהודים והאינטליגנציה האנטי־נאצית, חלק מהעיתונות, והרבה מהשמאל (אף כי לא כולו) — התנגדו להסכם. אך קשה להפריז בפופולריות שלו בקרב ההמונים. אין מילים לתאר את הלך הרוח, אבל יומני חדשות על שובו של דלאדייה לנמל התעופה לה בורז'ה ב־1 באוקטובר 1938, מראים את מה שקשה לספר. זה היה טירוף.10
    הדבר ניתן להבנה רק כאשר תופסים עד כמה העולם הדמוקרטי פחד שמלחמת עולם שנייה ב־1938 תביא לקיצה של הציוויליזציה. אפשר להשוות זאת לפחדם של אנשים במאה העשרים ואחת מיום הדין הגרעיני. כאשר שבו מנהיגיה ממינכן, אירופה דימתה שזה עתה ניצלה. הן בפריז הן בלונדון, חלקים עצומים מהאוכלוסייה כולה התחילו לנהור אל הרחובות; השמחה כמו עלתה על גדותיה. זאת היתה שמחת ההמונים, האנשים בכל בית ובכל רחוב שחגגו את גאולתם. ארבעה קירות בלבד לא יכלו להכיל אותם; איש לא רצה לעשות מאומה מלבד לחבק את ניצחונו של "השלום" על המלחמה שבה, כידוע לכול, ימותו מיליונים.
    לא רק אזרחים עלצו; מנהיגים ברחבי העולם קידמו בברכה את החדשות ממינכן. כשמטוסו נחת, צ'מברליין נופף במסמך שבו היטלר הבטיח לא לתקוף, והודיע לעולם שגרמניה ובריטניה "הסכימו לעולם לא לצאת למלחמה זו נגד זו". בהמשך היום ההוא הכריז צ'מברליין כי פירוש ההסכם הוא "שלום בימינו". הנשיא פרנקלין רוזוולט שלח לו מברק נרגש — "כל הכבוד!" — והמלך ג'ורג' השישי הזמין אותו מיד לארמון בקינגהם כדי לקבל את "אות הכרת התודה לתמיד של בני ארצך ברחבי האימפריה הבריטית".11
    הארמון היה מרוחק שבעה קילומטרים בלבד מנמל התעופה הסטון, אבל נדרשו שעות רבות למכונית של ראש הממשלה, בנסיעה של כמה קילומטרים לשעה לכל היותר, כדי להזדחל דרך הקהלים המשולהבים שהציפו את כל הרחובות לאורך הדרך, כשהחוגגים רצים אל עבר המכונית העוברת כדי לגעת בה, לנשק את חלונותיה ולקפוץ על חווקיה, או להמטיר פרחים על הרכב הרשמי והרציני. כשנכנסו לארמון, הגיע רגע הכבוד המלכותי כאשר צ'מברליין הובל אל המרפסת ושם עמד יחד עם המלך והמלכה ונופף בעוד הקהל מריע כאילו זה עתה הוא הציל את העולם.12
    שובו של דלאדייה אל הבירה שלו היה גם הוא זחילה ארוכה ואטית. הרדיו הצרפתי שידר את מסלול השיירה הנוסעת לעבר פריז, והמונים נאספו לכל אורכו. דלאדייה עמד בגב מכוניתו הקטנה והפתוחה ונראה אדום ונבוך למדי, לדברי כמה מהצופים. לצדו, בחיוך שבע רצון על פניו, ישב שר החוץ בונה. נשים התנתקו מהקהל ורצו לעבר דלאדייה כשהן מושיטות אליו את התינוקות שלהן. המכונית שלו הופצצה בפרחים.13 כל הדרך לתוך פריז התנחשלו המונים שהשמיעו קריאות רווחה, ואת הפזמון הקבוע:
    Vive Daladier! Vive la paix! Vive la France!
    יחי דלאדייה! יחי השלום! תחי צרפת!
    חמישה שבועות אחרי כן, ב־9 בנובמבר 1938, עתידה הייתה אשליית השלום של מינכן להיעלם בפוגרום האלים ביותר בהיסטוריה, אורגיה של פשע אנטישמי בתמיכת השלטונות בגרמניה ובאוסטריה, שנודע כ"ליל הבדולח". השלום שדלאדייה השלים איתו, מתוך רתיעה ובניגוד לתחושתו הפנימית, נגוז והתאדה בהלם של השתוללות אירופית שנייה, לא של שמחה אלא של שנאה, לא ספונטנית אלא מאורגנת, לילה של זכוכית מנופצת, כאשר היטלר תלש מעליו את מסיכת הנורמליות וגילה את טיבו הנפשע מהותית של שלטונו, לאור מדורות וביזה. הייתה זאת מתקפה בת ארבעים ושמונה שעות על תפיסת הציוויליזציה עצמה, כולה מבוימת בתואנה של פשע יחיד שביצע בפריז נער אחד, לא מיוחד.
    אבל אחרי מינכן, דלאדייה נופף בידו. התאמץ לחייך. מזמורי האופוריה הציבורית הסתחררו סביבו ולא חדלו. כשמכוניתו זחלה דרך ההמונים, הוא התיישב מדי פעם בפעם ואחר כך קם ועמד שוב כדי להתייצב מול תשואות נוספות. בשלב מסוים העוזר שלו, אלכסיס לֶזֶ'ר, שמע את ראש הממשלה ממלמל בינו לבינו, "Ah! Les cons."14 אה! הטיפשים.
    • סטיבן קוך
    • סטיבן קוך
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות