הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נקישות של תקווה
  • נקישות של תקווה
    ידיעות ספרים | אוקטובר 2018 | היסטוריה ופוליטיקה | 224 עמ' מודפסים
    "חיסלו אותי, מיכּי," חרץ מיכי זייפה בציפורניו על הקיר שמולו כאשר החיילים המצרים שעמדו מאחוריו דרכו את נשקם בכוונה ברורה להוציאו להורג.
     
    כך מתחיל מיכּי לגולל את סיפור מסע הייסורים, העינויים והחקירות שעבר, עת נלקח בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. זהו תיאור מרטיט לב של ימי הקרב הראשונים ההופכים להתמודדות יומיומית במלחמת הישרדות בתנאי שבי של בדידות מעיקה, השפלות ואיבוד היכולת לשלוט באירועים; תנאים בלתי-אנושיים העלולים לשבור את רוחו של השבוי ולדרדרו לתהומות הנשייה. מיכּי ידע לשאוב כוחות פנימיים אדירים ממקורות שלא הכיר, ובעזרתם שמר על שלמות נפשו ועל הערכים שבהם האמין: לא לבגוד במדינתו ובצבאה ולא למסור לחוקריו האכזריים מידע חסוי.
     
    בתובנותיו נוגע מיכּי באחת הנקודות הטעונות והרגישות של האתוס הישראלי: המשמעויות הנגזרות מנפילת חייל צה"ל בשבי האויב, כמו ההתמודדות מול מערכת צבאית ומערכת אזרחית שלא הפנימו את הטראומה הקשה, שהיא מנת חלקו של כל לוחם ההופך לשבוי מלחמה, ולא השכילו לגבש את הטיפול ההולם שלו זקוק פדוי השבי.
     
    התיאורים בספר מוחשיים עד כאב, מטלטלים ומעוררי מחשבה. הם מסופרים בשפה בהירה וקולחת, ההופכת את "נקישות של תקווה" לאחד המסמכים הנוקבים, המרגשים והחשובים ביותר שראו אור בשנים האחרונות.
     
    סיפור מעורר השראה ומורשת קרב שראוי כי תילמד.
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1: 
    יום שני, 8.10.1973, "המִצרִים בדרך אלינו"
     
     
     
    "המִצרִים בדרך אלינו", קול מבוהל הדהד באוזנַי וחדר אל תוך מחשבותי, מערער באחת את שיווי משקלי. היה זה קולו של אחד משני משקיפי האו"ם שהיו עמי בנקודת התצפית בגבול תעלת סואץ. השקפתי החוצה מבעד לפתח הכניסה של המחפורת שבה שהיתי עם שני קציני האו"ם.
    נוכחתי לדעת כי אמת דיבר: שני ג'יפים צבאיים, נושאי חיילים מצרים, דהרו מכיוון מעוז "אורקל" הכבוש לכיווננו, מעלים ענן אבק בדרך העפר. היה לי ברור שזו רק שאלה של דקות עד שיגיעו אלי. לא היה בסביבתי כל פתח מילוט, וכל רעיון היחלצות שבכל זאת עלה בראשי - נדחה מיד על הסף. הייתי לכוד. מצפון היו הערים פורט פואד ופורט סעיד, ממערב התעלה וטריטוריה מצרית, וממזרח - ביצות טובעניות ובלתי־עבירוֹת.
    אפשרות המילוט היחידה היתה בדרך היורדת דרומה, במקביל לתעלת סואץ, עד לקנטרה, ומשם פנייה מזרחה, לציר הרוחב הצפוני של סיני, לכיוון מחנות צה"ל שבבלוזה וברומני.
    ואולם, מההאזנה לדיווחים בקשר הבנתי שציר מילוט יחיד זה נחסם על ידי הצבא המצרי, מיד לאחר צליחתו את התעלה. הוצבו בו מארבים חמושים היטב שמנעו את השימוש בו; מלכוד השישה באוקטובר...
    נעצבתי ברגע שהבנתי את מצבי. הייתי בן 28 בלבד. בראשי היו תוכניות רבות לעתיד, שאותן כנראה כבר לא אזכה לממש, כמו סיום עבודת הדוקטורט שלי, נישואים, הבאת ילדים לעולם שימשיכו את שרשרת הדורות של משפחתי. המחשבה מילאה את לבי צער רב; בהיותי בן יחיד להורים מבוגרים, שמרבית בני משפחתם הושמדו בשואה, עניין המשכיות הדורות היה חשוב לי במיוחד, אך הייתי חסר אונים, משוכנע כי דיני נחרץ. כל תפילתי היתה שהסוף יהיה מהיר ונטול סבל, ככל האפשר.
     
    ידעתי שבעוד זמן לא רב, כשהמצרים יגיעו אלי, תסתיים מסכת חיי. תובנה זאת לא נתנה לי מנוח. זה לגמרי לא מתאים לי, אמרתי לעצמי. זה לגמרי לא מתאים לי שחיי יבואו כך אל קִצם. כפי שכבר תואר על ידי אחרים במקרים דומים, תמונות מחיי החלו לרוץ לנגד עינַי כמו בסרט ובמהירות מסחררת. האומנם כל זה עומד להסתיים עכשיו? כאן? במקום שכוח־אֵל זה? סתם כך?
    האזור שבו הוצבתי לא היה עוד בשליטת צה"ל. באותן שעות קשות, שדמו לנצח, השליטה עברה במלואה לידי הצבא המצרי. החיילים המצרים הלכו וסגרו עלי. הם היו קרובים מאוד; קרובים כל כך, עד שיכולתי לשמוע היטב את צעקות השמחה ויללות הניצחון שלהם. עינַי נחשפו למראה חלק מהם שרקדו באקסטזה על מבנה המעוז הכבוש שלנו. ליתר דיוק, המעוז שהיה שלנו ולא עוד. מאז ומתמיד הייתי אופטימיסט באופיִי, אך גם ריאליסט חסר תקנה. הניתוח הקר והמפוכח של המציאות החדשה שאיתה נאלצתי להתמודד, הכריע בבירור את האופטימיזם שלי, ובעצם העלים אותו לגמרי.
    שֵירתי כקצין בצבא עטור גבורות וניצחונות, כשלפתע, בתוך שעות מפתיחתה של מתקפת אויב בלתי־צפויה בעוצמתה, הפך לחלק ממערכת קורסת, חבולה קשות ומובסת. נותר לי מעט מאוד זמן עד שהמצרים יגיעו אלי. החלטתי לנצל את הזמן הזה לצורך פרידה מהורי. כך, בהרבה חשש, פחד ועצב, לקחתי את המחברת שנשאתי איתי תמיד ובידיים רועדות רשמתי על פתק את השורות הבאות:
     
    אמא ואבא יקרים -
    השתדלו להחזיק מעמד - למעני.
    הרבה הרבה נשיקות
    ד"ש לכולם
    מבנכם האוהב אוהב
    מיכאל.
    זו היתה צוואתי. לא שלום, לא להתראות.
     
    ידעתי אז כי פתק זה יגיע להורי האהובים כאשר לא אהיה עוד בין החיים. ניסיתי לדמיין אותם כשהם קוראים בו, וזו היתה עבורי תמונה קשה מנשוא. רשמתי על גבי הפתק את כתובת מגוריהם של הורי באנגלית. לאחר מכן מסרתי אותו למשקיף האו"ם הצרפתי, רֶנֶה, שעמד לידי. הסברתי לו את הדברים שכתבתי, תוך ציון העובדה שסיכוייו לשרוד טובים משלי.
    שני פתקים נוספים הטמנתי בתוך מרווחי לוחות העץ של רצפת המחפורת ובאחד החרכּים של קורות העץ שדיפנו את קירות המחפורת שבה תפסנו מחסה. "עשינו כמיטב יכולתנו, יותר מזה לא יכולנו", כתבתי בשני הפתקים מתוך הבנה שאֵלֶה הן, כנראה, מילותי האחרונות.
     
    ▪▪▪
     
    צמרמורת עוברת לאורך גופי כאשר אני נזכר בתחושה שאפפה אותי כאשר כתבתי את פתק הצוואה להורי ומסרתיו למשקיף האו"ם הצרפתי שהיה איתי בנקודת התצפית.
    אפרופו הורי והפתק, מה עלה בגורלו?
    נחמה, חברה קרובה, שכנתי בדירת הסטודנטים בשכונת גאולה החרדית של ירושלים, החליטה לעשות מעשה ולנסות להתחקות אחרי תוך כדי המלחמה, בימים שבהם הוגדרתי על ידי שלטונות הצבא כ"נעדר".
    הרקע הביטחוני שלה אפשר לה להגיע למפקדת כוחות האו"ם ששכנה בארמון הנציב בירושלים. היא נפגשה שם עם שני משקיפי האו"ם ששהו איתי בנקודת התצפית בתעלה ביום שבו נשביתי בידי הצבא המצרי. כששאלה אותם אם מסרתי להם דבר־מה, הם סיפרו לה על פתק הצוואה שמסרתי לידיהם. כשביקשה לקבל לידיה את הפתק, כדי להביאו להורי, הם השיבו כי הוא נמסר למפקדם. נחמה לא התעצלה ופנתה למפקד, אך הלה השיב לה שהפתק הועבר לשלטונות צה"ל.
    משימה בלתי־אפשרית? חיפוש של מחט בערימת שחת? לא בשביל נחמה. היא לא הרימה ידיים, הפכה עולמות והגיעה לאחד ממטות צה"ל, שם, באחד המשרדים, בארון מסוים, במגירה מסוימת, נמצא הפתק העלום אך היקר.
    נחמה נסעה לבית הורי ומסרה להם את הפתק. לא היה בו כדי להבטיח שאני בחיים, אך להורי הוא בכל זאת סימן את התקווה, והפיח בהם את האמונה שאולי, אולי עוד יזכו לראות את בנם יחידם שב משדות הקרב.
    לימים ניסיתי להבין מנחמה כיצד עלה בידה לאתר את מיקומו של הפתק; היא התחמקה באלגנטיות מתשובה באומרה שעברו כבר שנים רבות מאז אותה מלחמה, ולכן כבר אינה זוכרת.
    תודה לך, נחמה היקרה, שמצאת את העוז להתקשר לאמי, באותם ימים נוראים של חוסר ודאות, ולבשר לה כי התקשרתי אלייך כביכול ומסרתי להורי ד"ש דרכך, ולתמיהתה של אמי עוד הוספת ואמרת שיכולתי להתקשר לטלפון צבאי בלבד ולכן לא התקשרתי אליה בעצמי...
    תודה לך, נחמה, על כמה שעות נוספות של תקווה שנטעת בלבם של הורי המתייסרים.
     
    ▪▪▪
     
    באותם רגעים, שנמשכו כנצח, הבנתי מה פירוש הביטוי "פחד מוות". נכנסתי למצב של ערפול חושים. אינני יודע להעריך כמה זמן הוא נמשך - כנראה דקות, אולי יותר, אך מיד לאחריו עברתי לראיית המצב בצורה צלולה, בהירה וחדה עד כאב. לפתע, ירדו עלי מעין שאננות ושלווה, התחלתי להפנים את המצב החדש ולהשלים איתו. נגזר עלי למות - ואין לאל ידי לשנות זאת.
    בצלילות מפתיעה בחנתי וביצעתי את המטלות שאותן עלי למלא כחייל וכקצין: השמדתי את כל המסמכים הסודיים שהיו איתי במחפורת, כגון מפתח־הצפנים, רשימות הקודים והמפות; חיבלתי בנוקֵר של תת־המקלע מסוג "עוזי" שהיה ברשותי באופן שכלפי חוץ לא ניתן יהיה להבחין שהנשק איננו שמיש עוד לירי; פגמתי בשניים משלושת מכשירי הקשר ששימשו אותי במחפורת כדי שהמצרים לא יוכלו לעשות בהם שימוש ולהאזין לכוחותינו; הותרתי רק מכשיר אחד תקין, כדי שאוכל לדווח בו עד לרגע האחרון מה קורה איתי בנקודת התצפית שבה הוצבתי.
    מכשיר רדיו הזה, העוצמתי ביכולת השידור שלו יותר מכל מכשירי הקשר שהיו לי, היה אמצעי הקשר היחיד שלי עם הפיקוד. דיווחתי בו על הנעשה סביב תוך ציפייה לבואם של המצרים. דיווחַי כללו את תיאור הכוחות המצריים שהשתלטו על מעוז אורקל, את תנועות השריון המצרי בסביבתי הקרובה, את שיגור טילי הקרקע־אוויר המצריים לכיוון מטוסינו ועוד.
     
    ארזתי את חפצי האישיים. כך עשו גם שני קציני האו"ם שהיו איתי. השלטנו סדר בקרון המגורים ונטלנו ממנו חפצים שחשבנו שעשויים להועיל לנו בהמשך, אם יהיה בכלל המשך.
    בחרתי לקחת איתי שתי קופסאות של קפה נמס וקופסת עץ ובה כלי שחמט. לא העזתי להתקלח במקלחון שבחוץ מחשש שהחיילים המצרים ינצלו את ההזדמנות ויצלפו לעברי, לפיכך הסתפקתי ברחיצת רגלַי בקערה עם מֵי סבון ובהחלפת גרביים.
    כשנודע לי כי חלק מהתצפיות הפסיקו לשדר, הבנתי שהמצב קשה הרבה יותר מששיערתי. בניגוד לשני משקיפי האו"ם שהצליחו לנמנם בשני לילות המלחמה שעברו עלינו, התהפכתי מצד לצד במיטתי שבמחפורת ולא יכולתי להירדם. קולות הקרב התכופים שמסביב הקפיצו אותי מדי כמה דקות.
    לאחר סיום מלחמת ששת הימים והסכם הפסקת האש שנחתם בעקבותיה, הוצבו שמונה נקודות תצפית של האו"ם לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. כל נקודה אוישה בשני קצינים, משקיפים מטעם האו"ם, ובקצין קישור ישראלי לאו"ם.
    תפקיד המשקיפים היה לדווח על כל מקרה של הפרת הסכמי הפסקת האש על ידי מי מן הצדדים. התפקיד העיקרי של קצין הקישור הישראלי היה להשגיח שהמשקיפים לא ינועו בשטחים שבשליטת ישראל שאליהם נאסרה כניסתם. בנקודת התצפית מוקם קרון מגורים שנועד לשינה, לבישול ולמנוחה, ולצדו מחפורת שהעניקה מיגון מפני ירי ובה הוצבו מכשירי הקשר של האו"ם ושל צה"ל ושלוש מיטות לשינה בעִתות חירום.
    החיילים המצרים היו עסוקים עדיין בענייניהם במעוז הכבוש. חשתי הקלה מסוימת כשהתחוור לי שהם עדיין לא התקרבו לתחום נקודת התצפית שלנו. משום־מה כבר לא פחדתי, רציתי שהכול יסתיים, ומהר. למרות המתח הרב המשכתי לפעול כרגיל: התגלחתי וצחצחתי נעליים. התכוננתי לקראת האפשרות הסבירה שאני עומד להיהרג, אבל היה לי חשוב שהגרוע מכול יקרה בדרך ההולמת קצין בצבא ההגנה לישראל. התכוונתי לעמוד על רגלַי מגולח, מצוחצח ולבוש מדי צה"ל עד לרגע האחרון. ויותר מכול רציתי שהסיוט הזה כבר יסתיים.
     
    ואולי בעצם הכול סיוט ולא אמיתי? אולי אפקח את עינַי ואגלה שאני נמצא בדירתי בירושלים, בלי הפצצות, בלי אש ובלי מצרים?
     
    כאשר ראיתי את הג'יפים המצריים מתקרבים אלינו, הבנתי שהגיע הרגע שבו אני צריך לצאת מהמחפורת. זהו, זה עומד להסתיים, אמרתי לעצמי.
    לפני שיצאתי, הפעלתי את מכשיר הקשר־רדיו. דיווחתי על הגעת המצרים ועל כך שאני יוצא לקראתם. לאחר הדיווח הופסקו השידורים שלי ומן הסתם הותרתי במִפקדת הפיקוד חוסר ודאות וסימן־שאלה גדול לגבי גורלי.
    בלב כבד יצאתי החוצה וגיליתי שהמצרים נמצאים כבר ליד פתח המחפורת שלנו. שני משקיפי האו"ם יצאו לפני, ואני בעקבותיהם - ללא נשק ובלי להרים את ידַי לאות כניעה. ההחלטה שאיני מרים ידיים גמלה בלבי באותה שנייה שבה יצאתי מפתח המחפורת; תמונת הילד היהודי המרים את ידיו לאות כניעה בפני הקלגסים הנאצים בתקופת השואה היתה צרובה עמוק בתודעתי, ובשום אופן לא הייתי מוכן לשחזר אותה באותם רגעים.
     
    יצאתי מהמחפורת ונשאתי את עינַי; ראיתי שני ג'יפים של הצבא המצרי שמהם ירדו כעשרה קצינים וחיילים מצרים. שניים מהקצינים היו בדרגות אלוף־משנה וסגן. שני אלו הסבירו לי שהם ממלאים תפקיד מקביל לשלי - הם היו קציני קישור של הצבא המצרי למשקיפי האו"ם בצד המצרי של תעלת סואץ.
    למזלי הרב, כנראה, הצבא המצרי שלח - כדי לשבות אותנו - את מפקד יחידת הקישור לאו"ם, ולא את החיילים שלחמו על המעוז ואיבדו רבים מחבריהם בלחימה, ובוודאי היו מכַלים בי את זעמם.
    צעדתי קדימה, הצדעתי והושטתי את ידי ללחיצה לקולונל (אלוף־משנה) נאגי, בעל הדרגה הגבוהה ביותר בשטח. לאחריו הושטתי את ידי לקצין השני, לוּטננט (סֶגֶן) אחמד גלאל. משקיפי האו"ם שהיו איתי בנקודת התצפית הציגו אותי בפני המצרים כקצין הקישור הישראלי שלהם (Liaison Officer). מסרתי למצרים, כנדרש, את שמי, את מספרי האישי ואת דרגתי.
    ארבעה חיילים מצרים הקיפו אותי, מכַוונים לעברי כל העת קלצ'ניקובים טעונים ודרוכים. מאחר שלא ירו בי מיד, הנחתי כי לא יפגעו בי בדקות הקרובות, לפחות כל עוד אני נמצא בקִרבת משקיפי האו"ם.
    הקצינים המצרים סיפרו לנו שהם בקשר עם מפקדת כוחות האו"ם הממוקמת באיסמעיליה, וסגן גלאל משמש, כמוני, כקצין־קישור. הסברתי להם בקצרה מי אני, והם הביעו סימפתיה לחוסר המזל שפקד אותי.
    "Bad Luck" (ביש מזל), חזרו ואמרו.
    לאחר שנכנסו יחד איתנו למחפורת, הם הורו לנו למסור לידיהם את הציוד שלנו. נתתי להם את העוזי ואת שני הרימונים שהיו ברשותי. בנוסף, הם ביקשו גם את מכשירי הקשר. ביקשתי שיאפשרו לי למסור הודעה על נפילתי בשבי, אך נעניתי בסירוב. עם זאת, הם התירו לאחד מקציני האו"ם להודיע על כך במכשיר הקשר שלו למפקדת האו"ם. הוא דיווח שאני בריא ושלם ומובל לשבי.
    לקחתי את הציוד האישי שלי, שכבר היה ארוז ומוכן. לגמתי יחד עם שני משקיפי האו"ם משקה אחרון של חופש. אלו היו מי־שתייה רגילים. אחר כך הושטתי את המימייה לעבר המצרים - אך הם סירבו לשתות בגלל צום הרמדאן שחל באותה עת.
    הוּבלנו בשני ג'יפים של האו"ם, כשהג'יפים המצריים מאחורינו, אל המעוז אורקל שנראה, מחמת גודלו, ממש כמו איצטדיון. היתה שם פלוגה של חיילים מצרים שעסקו בביזת ציוד ובפירוק מוקשים. שמתי לב שחלק מהחיילים המצרים לבשו מדי צה"ל ונעלו נעלי צנחנים אדומות. הרגשתי רע.
    משהבחינו בי החיילים המצרים, קצין ישראלי לבוש מדי צה"ל, חדלו באחת מעיסוקיהם והחלו להקיף אותי, עיניהם בורקות משנאה ומזעם. הבנתי שברגע שיגיעו אלי - הם פשוט יקרעו אותי לגזרים, עם נשק או בלעדיו. קיוויתי שאם נגזר עלי למות, שזה יבוצע מהר על ידי ירי של כדור אחד בראשי. התפללתי שלא יגרמו לי למות בסבל ובייסורים.
     
    כשהם הגיעו למרחק מטרים ספורים ממני, בעודי חש בהבל פיהם ובזעמם המתלקח, הקולונל ששבה אותנו צעק משהו בערבית. החיילים המצרים נעצרו מיד ולא נגעו בי.
    בשלב זה התחילה לחלחל בי המחשבה שאולי בכל זאת אלקח בשבי וייתכן שאף אצליח לשרוד את התקופה הזו. אולי בכל זאת אני לא הולך למות.
    • מיכי זייפה
    • מיכי זייפה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • לא נרדם בלילות
    • צבעוני ארבע
    • מה שהיה ומה שחשבתי על זה
    • מסע חיים
    • נקודת ההכרח
    • שפוי בדמשק
    • מראה סדוקה
    • המסע לאוטופיה
    • נידונה לחיים
    • ילדים בסדר גמור
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • עדות מן הבור