הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נקודת בורקמן
  • נקודת בורקמן
    הוקן נסר | תרגום: תומר בן אהרון
    מודן, הוצאת הכורסא | אפריל 2019 | פרוזה תרגום | 318 עמ' מודפסים
    המפקח ואן וטרן מוזעק מחופשתו לעזור לרשויות המקומיות בעיירת החוף השקטה קאלברינגן – רוצח המכונה "הקצב" הכה שנית ורצח גבר נוסף. יחד עם אנשי תחנת המשטרה המקומית מנסה ואן וטרן למצוא קשר בין הקורבנות, אך השעות נוקפות והימים עוברים והם מתקשים למצוא קצה חוט שיוביל אותם לרוצח הממשיך להסתובב חופשי. 
     
    מצב העניינים מתדרדר כאשר מתגלה גופה נוספת וכעת גם נעדרת אישה המוכרת היטב לחוקרים. ואן וטרן מנסה להבין מתי בדיוק מגיעה נקודת בורקמן – הנקודה שבה, על פי השוטר הותיק בורקמן, אין צורך בהמשך החקירה ואפשר להגיע לפתרון על ידי ניתוח המידע שכבר נאסף.
     
    נקודת בורקמן מרתק ואינטליגנטי, ובנוי כמשחק שח שבו כל מהלך עשוי להיות קטלני. הוא מאפשר לקוראים להתלוות אל מאחורי הקלעים של עבודת חוקרי המשטרה המנסים לפענח פרשת רצח מסתורית. זהו הספר השני בסדרת ספרי המפקח ואן וטרן, שנחשב על ידי רבים כאחת מדמויות הבלש הטובות והמעניינות ביותר שנכתבו בדורות האחרונים.
     
    הוֹקַן נֶסֶר הוא סופר מתח שוודי עטור שבחים ונחשב לאמן הסיפור הבלשי. בשנת 1993 הוא זכה בפרס הביכורים של האקדמיה השוודית לספרי מתח על דג חמקמק, והוא הסופר היחיד בתולדות הפרס שזכה בקטגוריית "ספר המתח הטוב ביותר" שלוש פעמים. בשנת 1999 הוא אף זכה בפרס 'Glass Key' לספר המתח הטוב ביותר בסקנדינביה. ספריו זכו להצלחה בעולם ותורגמו ל-25 שפות. נקודת בורקמן הוא ספרו השני הרואה אור בעברית.
     
     
    "העלילה חזקה ונעה במהירות, ויש סיפוק רב בסיום. קל לחבב את המפקח העגמומי ואן וטרן"
    - מרסל ברלינס, הטיימס
    "קול המספר העוקצני של נסר וכתיבתו האירונית הם תענוג גדול"
    - טיימס ליטררי סאפלמנט
    "כתיבה רזה המתאפיינת בהומור יבש, עם רגעים מורטי עצבים והרבה מאוד אווירה"
    - אסקווייר
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     
    אילו ידע אֶרְנְסְט זימֶל שהוא עתיד להיות הקורבן השני של הקַצָב, ודאי היה שותה עוד כמה כוסות ב"ספינה הכחולה".
    מכיוון שלא ידע, הסתפק בקפה עם ברנדי ובוויסקי עם קרח על הבר, בזמן שניסה ללא הצלחה ליצור קשר עין עם הבלונדינית המחומצנת בפינה הרחוקה; אבל ממילא לא היה לו יותר מדי חשק. הוא הניח שהיא אחת העובדות החדשות במפעל השימורים, הוא אף פעם לא ראה אותה קודם, והיה לו מושג לא רע לגבי ההיצע המקומי.
    מימינו ישב הרמן שאלקֶה, כתב ב"דה ז'ורנאל", וניסה לעניין אותו בגיחת סופשבוע זולה לקלינינגרד או משהו מהסוג הזה, וכשהחוקרים התפנו בסופו של דבר לשחזור לוח הזמנים של הערב האחרון לחייו, הם הבינו ששאלקה היה כנראה האדם האחרון שדיבר עם זימל לפני שמת.
    זאת בהנחה שלקצב לא היה איזשהו מסר להעביר לו לפני שחיסל אותו, מה שלא היה סביר במיוחד: המהלומה, כמו ברצח הקודם, באה מאחור ומעט מלמעלה, ולא נראה הגיוני שהם הספיקו לקשקש קצת קודם לכן.
    "או־קיי!" אמר זימל אחרי שרוקן את שארית הוויסקי מהכוס. "הגיע הזמן לחזור לאישה."
    כך לפחות למיטב זיכרונו של שאלקה. בכל אופן, הוא ניסה לשכנע אותו להישאר. אמר לו שאפילו לא אחת־עשרה, שהלילה עוד צעיר. אבל זימל היה נחוש ללכת.
    כן, זאת בדיוק המילה. נחוש. הוא גלש בזהירות מהכיסא. סידר את משקפיו על גשר אפו והחליק את קווצת השיער האומללה שעוד נותרה לו על ראשו הקירח כפי שעשה תמיד — כאילו הוא יצליח לעבוד ככה על מישהו — מלמל כמה מילים והסתלק. כשזימל עמד בפתח וגבו אל הבר, הוא התמהמה רגע או שניים, ושאלקה קיבל את הרושם שהוא מהסס לאיזה כיוון לפנות. אחר כך לא ראה אותו שוב.
    במבט לאחור, זה היה מוזר ביותר. הרי זימל ידע, מן הסתם, איך להגיע הביתה, לא?
    טוב, אולי הוא רק רצה למלא את ריאותיו באוויר הלילה הרענן. זה היה יום חם; הקיץ עדיין לא נגמר, ובערבים עמד כעת באוויר ניחוח נעים שהשמש הקיצית העמיקה במשך חודשים רבים. העמיקה וזיקקה.
    כמו נועדו לשתייה בלגימות עמוקות, אמר פעם מישהו. הלילות האלה.
    לאמיתו של דבר, זה לא היה לילה רע כל כך לעבור בו אל העולם הבא, אם הגיוני לחשוב דבר כזה בכלל. החלק ששאלקה היה אחראי לו ב"דה ז'ורנאל" עסק בעיקר בספורט, וכלל גם קמצוץ של פולקלור, אך מכיוון שהיה האחרון שראה את זימל בחיים, נגזר עליו לכתוב ידיעת "אחרי מות" על יזם הנדל"ן שנקטף באבו... מעמודי התווך של הקהילה, אפשר לומר, שזה עתה שב לעיירת הולדתו משהות של כמה שנים בחו"ל (בקוסטה דל סול, ליתר דיוק, שבה התגוררו כמה וכמה אנשים כמוהו עם נטייה לתכנון מס אפקטיבי, אם כי אולי מודעת אבל אינה המקום הראוי להתייחס בו לעניין כזה), והותיר אחריו אישה ושני ילדים בוגרים. הוא היה בן חמישים אך כוחו עוד היה במותניו, בזה אין כל ספק.
    * * *
     
    ניחוח הערב טמן בחובו הבטחה; הוא עצר מול הדלת וחכך בדעתו.
    אולי עדיף לעשות סיבוב ברגל? ללכת לכיכר הדייגים ואז לרדת לנמל?
    מה הטעם לחזור הביתה מוקדם כל כך? בדמיונו חלפו הריח המתקתק של חדר השינה ומראה גופה השמן של גְרֶטֶה, והוא החליט לעשות הליכה קטנה. לא משהו ארוך. גם אם לא ימצא אף אחת שיבוא לו עליה, האוויר הלילי החמים יהיה שווה את זה.
    הוא חצה את לַנְגְבֵיי ופנה לכיוון כנסיית בּוּנגֶה. באותו הזמן הגיח הרוצח מבין עצי התרזה בלַייסְנֶר פארק והתחיל לעקוב אחריו. הוא התקדם בשקט ובזהירות, במרחק בטוח, וסוליות הגומי של נעליו לא השמיעו שום קול. הלילה היה הניסיון השלישי שלו, ובכל זאת לא היה בו שמץ של חוסר סבלנות. הוא ידע מה הוא צריך לעשות, ולא היתה לו שום כוונה להיחפז.
    זימל התקדם לאורך הוֹיסְטְראט, ואז ירד במדרגות אל הנמל. הוא האט כשהתקרב לכיכר הדייגים, וצעד בנחת על גבי האבנים העגלגלות לעבר השוק המקורה. שתי נשים היו שקועות בשיחה בפינה של סמטת דוּמְס, אבל הוא לא הקדיש להן תשומת לב. אולי הוא לא היה בטוח בנוגע לתחום העיסוק שלהן, ואולי הוא חיפש משהו קצת אחר.
    ואולי לא היה לו חשק בכלל. כשהוא התקרב לרציף הוא עצר לכמה רגעים כדי לעשן, וצפה בספינות המתנודדות על פני המים במרינה. הרוצח ניצל את ההזדמנות להדליק סיגריה בעצמו בחסות קיר של מחסן בקצה האחר של הטיילת. הוא הסתיר אותה היטב מאחורי כף ידו כדי שהיא לא תהבהב ותסגיר אותו, ולא הוריד את העיניים מהקורבן שלו אפילו לשנייה אחת.
    כשזימל השליך את בדל הסיגריה למים והתחיל לצעוד לכיוון החורשה העירונית, ידע הרוצח שהלילה זה יקרה.
    נכון, היו בסך הכול שלוש מאות מטרים של עצים בין הטיילת לריקֶן, האזור היאפי של העיר שבו התגורר זימל, והיו גם הרבה פנסים בשבילים האלה; אבל לא כולם היו תקינים, ושלוש מאות מטרים עלולים להיות מרחק לא קטן. בכל אופן, כשזימל שמע צעד עמום מאחוריו, הוא היה במרחק חמישים מטרים בסך הכול מהכניסה לחורשה, ואפלה כבדה אפפה אותו מכל עבר.
    חמימה ומבטיחה, כפי שכבר צוין, אך כבדה.
    סביר להניח שלא היה לו זמן לפחד. וגם אם פחד, זה נמשך ודאי שבריר שנייה. הלהב החד להפליא חדר מאחור, בין החוליות השנייה לרביעית, וחתך באלכסון את השלישית, היישר דרך עמוד השדרה, הוושט ועורק הצוואר. עוד סנטימטר אחד עמוק יותר, וראשו היה נכרת כליל.
    זה היה יכול להיות מחזה מרהיב, אבל בשורה התחתונה התוצאה היתה זהה.
    לפי כל אמת מידה שניתן להעלות על הדעת, ארנסט זימל מת עוד לפני שגופו צנח על הקרקע. פניו נחבטו בכוח רב בשביל החצץ למוד הפסיעות, שריסק את משקפיו וגרם למספר רב של פציעות משניות. דם פרץ מגרונו, מלמעלה ומלמטה, וכשהרוצח גרר אותו בזהירות אל בין השיחים, הוא עדיין שמע בעבוע קלוש. הוא השתופף שם בדממה בשעה שחבורה של ארבעה או חמישה בני נוער חלפה על פניו, ואז ניגב את כלי הנשק שלו בקפידה ויצא חזרה לכיוון הנמל.
    עשרים דקות לאחר מכן הוא כבר ישב ליד השולחן במטבח שלו עם כוס תה מהביל והקשיב למים הממלאים לאטם את האמבט. אילו אשתו עדיין היתה איתו, היא היתה שואלת בלי ספק אם עבר עליו יום קשה, ואם הוא עייף.
    לא במיוחד, היה עונה לה. זה לוקח זמן, אבל הכול מתקדם לפי התוכנית.
    שמחה לשמוע את זה, אהובי, היתה אומרת ומניחה יד על כתפו. שמחה לשמוע...
    הוא הנהן והרים את הספל אל שפתיו.
    • הוקן נסר
    • הוקן נסר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • דג חמקמק
    • מתכונים לאהבה ולרצח
    • מגרה וסוחר היין
    • חופשתו של מגרה
    • מקבת
    • צייד הארנבים
    • אל תעזוב
    • רצח ראוי
    • שומר המגדלור
    • ציפור כחולה, ציפור כחולה
    • הקבר בהרים
    • תיק רודמן