הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נער האופניים
  • נער האופניים
    עם עובד | פברואר 2019 | פרוזה מקור | 623 עמ' מודפסים
    נער בן שש עשרה מגיע לבדו לירושלים המצולקת ממלחמת השחרור ורחוקה כל כך מבגדאד, שמשם בא. לבדו הוא מפרנס את עצמו מחלוקת עיתונים ומשליחויות על אופניים במשרד ראש הממשלה, ובלי כל היסוס מעז לחלום לעצמו חיים אחרים. לא ייאמן, אפשר לומר למקרא קורותיו של הנער נורי חלסצ'י: איך שוכנה משפחתו בכפר נידח בחולות, ושכניהם שם מוזיקאים עיוורים; ואיך שלח אותו אביו לקיבוץ, כדי שיתערה לפחות הוא בארץ החדשה; ואיך הוטל עליו להשיג למשפחתו דירה בעיר הבירה.
    בהוליווד אולי היו עושים מסיפורו סרט ששיאיו מלווים בתופים ובחצוצרות. כאן נשמעים מיתרי הקנון והקַמַאנְגֶ'ה של העיוורים, והגעגועים העולים מהם אל המולדת שנעזבה; האקורדיון של הקיבוץ שגעגועיו מופנים אל מקומות אחרים; הקריאות שקוראים בגרון ניחר מטורפי ירושלים. 
    ובין כל אלה נער אחד צנום שכדי להיות ישראלי משיל מלשונו את מבטאו ועושה הכול כדי להתערות בקיבוץ ואחר כך בעיר, ושם מתאהבת בו נערה צברית, שלהוריה הביא בוקר=בוקר את העיתון. היא בת עשירים, הוא דלפון; ומכוח אהבתם יחיו מעתה והלאה באושר ועושר? לפני שזה יתברר הוא נחוש, נורי, להתקדם צעד אחר צעד במסלול פתלתל, מפיל ייאוש לרגעים ונוטע תקווה ברגעים אחרים, עד שיתברר מי הוא.
     
    אלי עמיר, שנים לאחר תרנגול כפרות ומפריח היונים, בספרו האישי והמרגש ביותר – מעולם לא נחשף כל כך, ומעולם לא נחשפה ישראל של העשור השני למדינה מן הזווית המיוחדת הזאת. 
    מכר אלפי עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    גם אחרי שביקר את בנו פעמים אחדות והתוודע אל אורח החיים והלבוש בקיבוץ, בא שוב בחליפה הדורה, בעניבה, במגבעת לבד אפורה שסרט שחור כרוך סביבה, בנעליים בריטיות בשני צבעים ועם פרח בדש. אבו אל־וזיר, אבי השר, מיאן להסתגל לאופנת החאקי, דבק בחליפת "אנו באנו ארצה", ולקיבוץ הגיע כפטריארך שיצא מהעולם הישן אל לב ליבו של העולם החדש, המהפכני. מכיס האפודה שלף את השעון המחובר אליו בשרשרת מוזהבת, פתח את המכסה, העיף מבט במחוגים, החזיר את השעון למקומו והמשיך להתהלך בחצר המשק כמי שמבקר באחת מאחוזותיו.
    הביקורים האלה הביכו את נורי. הוא ידע היטב מה חושבים חברי הקיבוץ ובניהם על אביו ולבושו. לפעמים גם התגאה בו, אבל לרוב התבייש, וכאילו אין די בלבוש, נהג אביו לפזם שירים ערביים שהתנגנו בנשמתו, דיבר איתו ערבית במקום הזה שמקדשים בו את העברית ודורשים מכולם להניח מאחור את שפת אימם ואת תרבותה ולהסתגל לתרבות הישראלית החדשה. הפטריארך התהלך לו בחוצות המשק ואצבעותיו מגלגלות מאחורי גבו מִסְבַּחַה, והוא שם כנציגו של ברון רוטשילד בגדאדי או הברון הזה בכבודו ובעצמו, שתעה בדרך והתגלגל למקום לא לו.
    נורי חשש מכל ביקור שלו. יום־יום עמד כאן למבחן והיה חייב להצליח בו, לא לאכזב, להוכיח את עצמו בכל אתגר ואתגר. הוא סיפר לאביו דברים כלליים על חיי הקיבוץ והאריך קצת כשדיבר על סדר יומו, על לימודיו ועל חיי החברה והתרבות. גם היום, סיפר לאביו, גם אחרי שלוש שנים בקיבוץ הוא עדיין מנסה להבין את העולם החדש שנגלה לו, מנסה לדעת עליו עוד, להכיר עוד את האנשים שבאו מארצות הקור אל העמק הזה, שבקיץ מתלהט ככבשן. כשהשיב לו אביו היו דבריו קטועים, רק חצאי משפטים, מילים בודדות שלא מתחברות למשפט. ניכר כי רצה לומר דברים שהוא מתקשה לחלץ מקרבו. וגם נורי לא פתח את ליבו, לא סיפר על לבטיו ועל חלומותיו.
    בכל ביקור הקפיד אביו לעלות לגבעה של הכפר הערבי הנטוש, אבו שושה, כאילו הוא צ'פל, כפר הולדתו שעל גדות הפרת. שם נקבר הנביא יחזקאל, ובכל שנה היו מתארחים פעמים אחדות בביתו של אחי סבו, קשיש סגפן שנהג לכבד אותם במלפפונים, בגבינה מלוחה קשה ובפיתות שעורים שמנות וטעימות להפליא; שם חי אביו, עד שהעביר את משפחתו לבגדאד כדי שהבנים והבנות ירכשו השכלה. באבו שושה שוטט בין הבתים החרבים וחלקות האדמה הנטושות ומשוכות הצבר והפרדסים, שהמשיכו להניב פירות בלדי רבי־טעמים וריחות. בעיני רוחו ראה לרגעים את הפלחים השיעים של צ'פל, שהוציאו גם הם את לחמם מהאדמה, כמו אנשי אבו שושה האזינו לקריאות המואזין וכמוהם כרעו לתפילה חמש פעמים ביום. נזכר בתרנגולים הצבעוניים שסבבו שם, שמע את קרקוריהם, הקשיב לדנדונים של פעמוני העיזים ולנעירות החמורים ונשם ריחות פיתה עיש תנור מתנורי האפייה ההומים.
    על הגבעה הנטושה התהלך בין החורבות. סוכות הגפן מטו לנפול, בורות המים ננטשו, והלב נחמץ על יתמות המקום מתושביו. אביו השקיף על העמק שנכבש ואולף, נזרע ונקצר בידי יהודים מוסקובים שתכננו מה ישתלו ומה יגדלו בכל חלקה, היכן ומתי יתערבו בסדרי הטבע, יכליאו סוגי פירות וירקות וישביחו לדעתם את צורתם ואת טעמם. אבל אבו שושה לא הספיקה לו, לאביו, והוא ביקש לראות גם את רוביה־פוקה ורוביה־תחתה, שני הכפרים האחרים הסמוכים לקיבוץ, שננטשו גם הם. גם שם עמד בלבוש הפטריארך, השקיף לעבר האופק ושאל על הכפריים שהתגוררו כאן לפני המלחמה, ונורי סיפר מה ששמע ולמד מחברי הקיבוץ. מפעם לפעם הרים אביו רגב אדמה מאדמות הכפרים הנטושים, פורר וגלגל אותו בכף ידו כמו את המסבחה המשבחת ומפארת בתשעים ותשעה חרוזיה את שמותיו של אללה הגדול.
    נורי ליטף בעיניו את אביו החופן את האדמה, נטל גם הוא חופן ממנה, שיראה אביו את הקשר החדש שנקשר בינו לקרקע. נראה שאביו שנתקף חמלה עליו ועל עצמו, ושהוא יודע כמה קשה ואכזרי יהיה לתלוש אותו ממקום חיותו כאן ולהחזירו אל מה שבעיניו היה "הביתה" ובעיני נורי — אל החשיכה.
    כתפיו שחו מן המחשבה על כך, ואביו עמד מאחוריו, אחז בכתפיו ועיסה אותן ויישר את יציבתו, ולא הבין כי הוא עצמו, מולידו, הוא היושב על כתפיו ומכופף אותן. מאוד חשש מביקורו של אביו הפעם, ניסה להסתיר את מבוכתו מגינוניו וציפה שיאמר לו מה הביא אותו הנה. לא אהב שילדי הקיבוץ לועגים למראהו, והכאיב לו כפליים לראות שאביו לא הסתגל לכללי המקום החדש וכנראה גם ממאן להכיר בהם. נזהר שלא לומר לו דבר, חשש שאביו יבין הכול גם מהבעת פניו ומתנועות ידיו. לכן עטה על פניו הבעה קפואה וחיכה ללילה, שאז ישפוך את דמעות בושתו וצערו לכרית. לא התקשה לנחש מה רצה אביו לומר לו ולמה התקשה כל כך: ודאי הבין שאין דבר שהוא רוצה בו יותר מלהישאר כאן.
     
    מכל חברת הנוער הוא היה האחרון שנשאר, הבן היחיד שקשר כאן קשרי לב שקשה להתיר, ומדוע שיותרו. בשבוע שעבר עלה בסוף היום למוסד החינוכי לערב ריקודים, ועל הרחבה חיכתה לו ברעמת שערה התפוזי ציפי, משאת נפשו ובת זוגו לריקודי עם כבר שלוש שנים. הכירו זמן קצר לפני עצרת אחד במאי: קובה, המחנך הנערץ, ביקש שיקרא בעצרת שיר של אברהם שלונסקי, והוא התמלא גאווה: מעולם לא התבקש מישהו מחברת הנוער לדקלם שיר בעצרת המרכזית של אחד במאי! מיהר לספר למדריכה ולשמח אותה, אבל השיר של שלונסקי היה בעיניו ככתב חידות רב־מעקשים ונפתל, כתוב בעברית קשה מעולם אחר. הוא לא הבין את מה שקרא, וגם עיון במילון לא הועיל הרבה, ואיך יקרא שיר שאינו מבין ממנו אפילו שורה אחת. מועקה גדולה נפלה עליו, והוא לא ידע איך יעמוד במשימה. היסס אם להופיע ושקל אם להודיע לקובה ברגע האחרון שלא יוכל להופיע, וידע כי המדריכה לא תסכים בשום אופן שייסוג. כל כך חיכתה להזדמנויות כאלה שמשלבים בהן את חניכיה מחברת הנוער — הרי זו מחווה של הכרה והערכה, ומה פתאום שיוותר עליה? בהפסקת השתייה באחד מימי העבודה המפרכים בפלחה, כששאל אותו גנייג, חלוץ מבוגר מאביו, מה מעיק עליו, סיפר לו. גנייג ביקש שידקלם את השיר.
    "כאן, בתוך כל האבק של השדה?" הוא שאל, וגנייג ענה: "כן, למה לא?"
    אז הוריד את כובע המצחייה מראשו, ניער מחולצתו את האבק, מחה את פניו והחל לדקלם את השיר אל שדות העמק, וכשסיים חייך גנייג חיוך נדיר ואמר: "אם אתה חושב שאני הצלחתי להבין משהו, אתה טועה. ככה זה עם משוררים. אבל העיקר שקראת יפה," גנייג הרגיע אותו, "ואני בטוח שתעמוד במשימה." פעם אחר פעם דקלם בינו לבין עצמו את השיר, דקלם אותו בשוכבו ובקומו ובלכתו בדרך, ובלבד שלא ישתכחו ממנו המילים ויכשילו אותו חלילה, ולא חדל גם כשחש שבתי השיר כבר זורמים בדמו.
    בעצרת ההיא הבין באיחור שאילנה, חניכת מוסד מבוגרת מעט ממנו, עולה לקרוא שיר לפניו, אבל כשישב למרגלותיה נשכח עלבונו. בחוף ראה משם את ירכיה ונשכח ממנו עולם ומלואו, באותו רגע רצה רק להניח את ראשו ביניהן. אילנה דקלמה בקול נמרץ והחלטי. קולה מילא את האולם, וכל הברה חדה ושלמה ונהגית במבטא צברי מושלם. כשסיימה הוא פקח את עיניו וראה שוב מה שראה, ונשכח ממנו שעליו לעלות לבמה, עד שקובה רמז לו שהגיע תורו. התעשת ועלה והישיר מבט מן הבמה אל האולם המלא עיניים בוחנות והגה את המילים הראשונות כמעט בלחישה במבטאו הניכר למרחקים. נפלה דממה עמוקה, ובשעה שניגרו מפיו המדקלם הצער והכאב על עמלי כל העולם, על המנוצלים והמנושלים, עוד נשמר בראשו פלא הירכיים ההן. סיים והמשיך לעמוד רגע בדומייה מתארכת, עד שבבת אחת פרצו ילדי המוסד במחיאות כפיים רמות והמשיכו בהן רגעים ארוכים, שלא כנהוג במוסד שוויוני, שאין מעדיפים בו אדם על חברו. קובה הנהן בסיפוק, וחיוך רחב התפשט על פניו; היה גאה בהימורו על בן המעברה.
    אולי משום כך ואולי משום דברים אחרים ציפי יצאה אחריו בלי שנדברו, ושניהם חמקו מעיני המוסדניקים לחורשה סמוכה. הלכו אז צמודים. הוא נגע בהיסוס בכף ידה ואחז בה כמו שאחזה היא במותניו ברחבת הריקודים. היא היטיבה את אחיזתה בכף ידו ונעמדה מולו, וכשהתקרב אליה שמע את רחש נשימתה מתמזג באוושת הרוח. הוא ליטף את פניה כלטף פרח, הצמיד אותה אל גופו ושמע אותה מתנשמת. עצם את עיניו כמו בתפילת שמונה עשרה ולא העז לנשקה. ישבו בחושך על סלע בחורשה הקטנה והאזינו בשתיקה לרוח המעלעלת בעלי העצים.
    בדרך לחדרו חש כמהלך בתוך חלום, תהה אם אי־פעם תהיה חברתו. אם תמשוך אותו להיכל שלהם כמו למעגל הריקודים, אולי יוכל סוף־סוף להשתייך ולהיות אחד מהם?
    שבוע אחר שבוע המשיכו להיפגש, והוא לא ידע את נפשו משמחה וביקש מהמדריכה שתבדוק אם יוכל להמשיך את לימודיו במוסד החינוכי עד גיוסו לצבא. בעיני רוחו כבר ראה כיצד ייכנסו ציפי והוא לחדר משפחה, וכיצד יתהלכו חבוקים בבגדים לבנים בחצר הקיבוץ. רצה לשבת עימה על ספסל הבטון מול הכניסה לחדר האוכל, וכולם יראו כך שהיא שלו והוא שלה, והנה בא אביו ובעצם הופעתו הוא מזכיר לכולם שהם, האב ובנו, לא מכאן.
     
    לא אחת נראה שהפטריארך נהנה להפגין מי הוא, מאיזה עולם בא ומאיזה מעמד, איך התלבש וחי שם, ולרגעים נורי אפילו התגאה בו, שאינו מעמיד פנים, אינו מנסה להסתגל אליהם ואל תרבותם החדשה, שעדיין אין לה העוצמה והנוכחות של תרבותו שלו. מפליא היה שדווקא כאן בקיבוץ התנהג כפטריארך ונראה שונה בתכלית מהאיש שמוט הכתפיים, עגום העיניים, המכונס בעצמו, שהתהלך כצל ביישוב שנשלחו אליו.
    לא עבר זמן רב והוא הבין כי הפעם בא אביו נחוש והחלטי, הבין גם מה החליט: לעקור אותו מכאן עם כל שמחת נעוריו ואהבתו. אבל מה יעשה שם בנחשלות ההיא שמשפחתו שוכנה בה, היכן ילמד, במה יעבוד, עם מי יתרועע, היכן ימצא פינה בצריף הצפוף הדחוס מנשימות יושביו. האם לא רואה אביו שהוא פורח כאן? ואיך יספר לו שנפתח לו פתח אל אחת מבנות הקיבוץ, ששלוש שנים חלם להיות חבר שלה? בשום אופן לא יוכל לספר לו על אהבתו, הרי אין זה מקובל אצלם.
    לריב איתו לא רצה, גם לא לגרום לו עוגמת נפש. להפך, רצה לחוש את מגע ידו החמה, הלוטפת והתומכת. סיפר לו רק כמה הוא נהנה כאן, ועל רצונו להישאר כאן עד הגיוס לצבא, "רק לבינתיים", אך דעתו של אביו כבר לא הייתה נתונה לו, ונראה ששקע שוב במועקותיו. המשיכו ללכת על מדרכות הקיבוץ, ואביו נעצר מפעם לפעם, התבונן בגינות הקטנות המטופחות שלפני מגורי החברים, שאל שוב ושוב על החלוצים האלה — מאין עלו, מה מייחד אותם, מה הניע אותם לעשות מה שעשו, ולאן הם שואפים להגיע. הילל ושיבח אותם, ונורי תהה שוב למה דווקא מהם הוא רוצה לעקור אותו.
     
    למחרת עלו על גבעת הכרם והשקיפו ממנה על עמק יזרעאל הנפרס ממנה והלאה: חלקות־חלקות מעובדות ירוקות וחומות, כשמלת פפיטה על אישה יפה. אביו נשם לעומק ריאותיו את האוויר המרענן, הסיר מראשו את השפקה, כובע הלבד, וריענן באצבעותיו את רעמת שערו. גבר בן ארבעים וארבע, שבני גילו כאן מפזזים במעגלי הורה וקרקוביאק, רוקמים תוכניות לעתיד כנערים מתבגרים, ואילו הוא מתחת ללבושו החגיגי כבר נובל. על כל חלומותיו ויתר, וגם אימו איבדה את חיוניותה עם חלומותיה. פעם אחת באה הנה לביקור עם הרצל התינוק, וכשישבה מולו בחדר האוכל ראה לפניו אישה עייפה, נבוכה, רק בת שלושים וארבע וכבר כבויה, צובטת לב בעיצבונה. קשה לו עם הוריו, קשה לו בלעדיהם. חמל על שניהם, ולא ידע איך לעודד אותם. גם עתה רצה לחבק את אביו, לומר לו מילה טובה, ולא עשה דבר.
    "המקום הזה יפה כמו השדות של משפחתנו בצ'פל."
    "אז למה אתה רוצה להוציא אותי מפה?" התפרצו המילים מאליהן, ואביו נאנח, כיווץ את גביניו, ועיניו נעכרו. מכיס חליפתו הוציא חפיסת סיגריות זולות שאינה מתאימה להדר הפטריארך, העיף בה מבט והחזיר אותה לכיסו. ירדו שניהם לחדר של נורי, שטפו שם פנים והלכו לרחבת חדר האוכל.
    מול חלקת הדשא הגדולה ישבו על ספסל עץ והביטו בממטרות המתיזות מים במחול מהיר. האוויר הרווי לא ריענן במאום את האפרוריות ששרתה על אביו.
    "אבא, למה אתה רוצה שאעזוב?"
    "אני צריך שתעזור לי," אמר בקול חנוק ומחה מפניו נתזי מים.
    "עוד לא מלאו לי שש עשרה."
    "בגילך גם אני עזרתי למשפחה."
    "פה לא בגדאד."
    "יודע, יודע," הנהן בלאות.
    "אבא, טוב לי פה, אני לא רוצה לעזוב."
    אביו נאנח והתנועע על הספסל כמחפש תנוחה נוחה, וכשנואש קם ותחב לכיסו את המסבחה, סידר את קשר העניבה וזקף את קומתו. בחדר האוכל הוסיף אביו לדבר על ליבו בשפת מולדתם, ונורי הסתכל ימינה ושמאלה, ראה את המבטים התובעים את עלבונה של העברית וביקש לרמוז לאביו שיפסיק. אביו הסתכל על קערת הירקות, על צלחת הדג מלוח, על סלסילת הלחם השחור, ולא שלח את ידו לא אל הקערה לא אל הצלחת ולא אל הסלסילה. רק מזג לעצמו כוס תה דלוח ולגם מעט, עד שנזכר כי לא המתיק אותו.
    גם נורי היה פזור דעת, לא הבין איזו תועלת יוכל להביא למשפחתו בכפר, ולמה אביו מעולל לו את זה. למה אינו משאיר אותו בחברת האנשים האלה, שגם הוא עצמו אינו חדל להתפעל מהם, הרי תיאר אותם כמגשימים את חזון הנביאים על צדק חברתי, בדיוק כמו שתיאר אותם חכם שווע, המורה לתורה בבגדאד, שביקר בארץ אחרי מהומות הפרהוד.
    "בני," אמר אביו. "אתה חסר לנו... האחים שלך לבד, עושים מה שרוצים, אני לא יודע איך הלימודים שלהם, מתבייש לשאול בבית הספר, לא מדבר עברית. פקידים פה, קשה־קשה, בבגדאד נתנו שוחד לפקידים, שוטרים ושופטים, וכאן אפילו שוחד אסור, לעזאזל." הדליק סיגריה והוסיף בשקט שלא ישמעו: "לאימא שלך יש הרבה עיצבונות, אולי תעזור לנו, נעבור למקום אחר..."
    "אני לא מבין, אתה מתכוון לעזוב את הכפר?"
    "בני, לא טוב שמה."
    "לאן אתם רוצים לעבור?"
    "לירושלים."
    "ירושלים?" השתתק מתדהמה ורק כעבור רגע נמצא לו קולו שוב. "מי אני שאעביר אתכם לירושלים?" אמר והשתנק.
    "זה מה אימא שלך רוצה."
    "אפשר להשתגע," נורי מלמל והייאוש הציף את פניו.
     
    מהשכמה עד שינה היה אביו צמוד אליו. והוא כבר עייף לשמוע על געגועיו לבגדאד ולחידקל, התקשה להקשיב שוב לתלונותיו ולהטפותיו. שוב ושוב הזכיר לו אביו את אחריותו כבן בכור, חזר לעייפה על אמירות ידועות. יש שמתנאים בבכורה כבאוצר מאוצרותיו של הח'ליף הרון אל־רשיד, אבל נורי מאס בה. לו הייתה תלויה בו, היה מוסר אותה למושי אחיו, הראוי ממנו, ולא היה מבקש תמורתה אפילו נזיד עדשים.
    רצה שאביו ייסע לדרכו, אבל אביו האריך את שהותו מיום ליום, ונורי כבר חשש שמא יראו בזה בני הקיבוץ ניצול יתר של מידת הכנסת האורחים. כולם בוודאי כבר הבחינו בדמותו החריגה במגבעת ובחליפה ובעניבה ובאפודה שהוא לובש בעמק גם בלהט השמש, בשעון הכיס המחובר בשרשרת מוזהבת, במסבחה שהוא מגלגל באצבעותיו כשהוא הולך בשבילי המשק כמו פאשה בפארק אל־סעדון. לרגעים התגאה בו על שהוא לא מנסה לשאת חן כמוהו, ורגעים רבים יותר התבייש, כבר עייף מנוכחותו.
    לדאבון ליבו לא הצליח להיפגש בכל הלילות האלה עם ציפי. פעם אחת חמק באמתלה כלשהי ועלה אליה, ולמחרת, בערב תרבות, היא התביישה לגשת אליו. בחוסר נוחות התנועע שם על כיסאו ומפעם לפעם העיף מבט לעברה והתחרט על שהזמין את אביו לערב הזה. נוכחותו לצידו הזכירה לכולם שהקיבוץ אינו ביתו — שהוא רק נער מעברה שבא הנה לתקופה קצובה.
    הם האזינו לזמר אמריקני, קנת ספנסר שמו, ששר בקול עמוק ומרטיט את שירו של פול רובסון "שלח את עמי". כבר שמע על מאבקו הבלתי נלאה של רובסון למען שוויון זכויות לשחורים והתרשם ממנו עמוקות. מעולם לא שמע קול בס כזה, קול שחודר ללבבות ומוסיף להדהד בחזה עוד ימים רבים: Let my people go, ו-Go down Moses, ויהושע ניצח בקרב יריחו. מפעם לפעם העיף מבט באביו, רצה לדעת אם הוא נהנה משירי הזמר השחור ומקטעי הנגינה בפסנתר, והופתע לגלות שאביו מקשיב בסקרנות של נער.
    בכל הימים הבאים התחנן לפניו שלא יכריח אותו לחזור לכפר, ואביו הסתכל עליו בעיניים מיוסרות כמבקש רחמים על עצמו, שנאלץ להזעיק כך את בנו לעזרתו. דיבר ודיבר, עד שלא היה אפשר לעמוד עוד בפני הפצרותיו, וברגע שנענה להן ידע שוויתר על החופש לחיות את חייו כרצונו. כשסוף־סוף ליווה את אביו לתחנה והאוטובוס יצא לדרכו, עוד בטרם שקע האבק שהעלו גלגליו כבר התחרט על הבטחתו.
     
    עם ערב עלה לגבעת המוסד, וציפי העבירה את אצבעה במורד החריץ שבסנטרו, העלתה אותה אל גבותיו המחוברות והגלישה אותה אל גומת החן שבלחיו השמאלית. עדיין לא אזר אומץ לספר לה מה הבטיח לאביו, גם לא אחרי שהתלטפו והתנשקו, גם לא כשהתארכה שיחתם מעבר לשעת חצות.
    אחר כך עלה למיטה והתקשה לישון. ביתני חברת הנוער היו נטושים וחשוכים, כל חבריו שם כבר חזרו למעברה. שתי בנות עברו לגור עם חבריהן בחדרי משפחה, והוא לבדו נשאר בשני הבניינים השוממים. הרגיש ריקנות ובדידות. לא מזמן שקק כאן הכול חיים, המה מפעילות, מחיזורים ומרכילויות, ועתה הוקף עזובה.
    פחד עמום נפל עליו, והוא השאיר את מנורת הלילה דלוקה מתחת למיטה. עצם את עיניו והתייסר בספקותיו עד שנרדם. עם שחר חש בבטנו והתעורר ורצה להירדם שוב, לשכוח את מבטו המאשים של אביו ואת אשמת בריחתו מנשיאה בעול, שעדיין נשאר כולו על כתפי אחיו, ואילו הייתה ההחלטה בידו בלבד, כך היה גם להבא. הוא אגואיסט, ראשו רק בציפי ובריקודי העם ובשירה בציבור ובטרקטור ובשדות הפלחה ובחדר האוכל המואר ובעצים ובפרחים ובעולם החדש. כמה רצה להתקבל למוסד החינוכי אל הקבוצה של ציפי ולהתחיל בחייו פרק חדש. קינא בילדי הקיבוץ שפטורים מן המשא הכבד של אחריות וחובות ורגשות אשמה, וכל כך שונים מחבריו וממנו — מסיירים בארץ לרוחבה ולאורכה, מכירים את הריה ועמקיה ומסמנים בה שבילי הליכה, מכירים את כל צמחיה ופרחיה, מחפשים באתרי חפירות את שורשיהם ואת עקבות אבותיהם, העברים הקדמונים, שהם, צאצאיהם, הופכים אותה עכשיו לנחלתם.
    כאן הכול מלבב את עיניו, הדשאים והפרחים והעצים, ומדוע שייעקר מכאן, הרי חובת ההורים היא לדאוג לאושרם של בניהם. איך יוכל להתנתק מהמקום הזה ומכל החלומות שטווה סביבו. הרי סומכים עליו כאן, הפקידו בידיו טרקטור מיום שמלאו לו ארבע עשרה, ואילו בניהם זכו לכך רק משנתם השבע עשרה. והוא הרי הכיר בגודל האחריות — עבד קשה, ידע כמה חשובה עבודת הכפיים לאנשים האלה הרואים בא"ד גורדון נביא. למה אביו חותך כך בבשרו?
    נטל יום חופש ויצא לעמק, שנפשו נקשרה באדמתו ובנופו. עבר בשדות, בגן הירק, בחלקות הפלחה והמספוא, התהלך במרחבים הגדולים הפרוסים עד התבור שבאופק, התעלם מן השמש הקופחת. מעולם לא חשב שבן עיר כמוהו יוכל לאהוב כך את האדמה. לא פעם, בזמן שעבד את השדות בטרקטור הנוהם, פרצו מגרונו השירים שנכתבו על העמק, החליפו את האחרים שהביא עמו מבגדד, ולנהם המנוע ערך חזרות על דברים שהתכוון לומר לפני קהל בכל הזדמנות שתינתן לו. הרי חלם להיות בעתיד מזכיר הקיבוץ, רצה להוכיח לעצמו ולבניהם כי גם עולה חדש יכול להלך בגדולות. כבר כינו אותו כאן "הנואם", והוא לא הבין אם מחמאה הייתה בזה או לעג. בני הקיבוץ לא ידעו שאת נאומיו שינן בשעות שחרש וזרע את אדמתם, ושקהל מאזיניו היה אז האבק שמעלה הטרקטור ורגבי השדה המתעוררים לחיים.
    מהעבודה היה חוזר לפנות ערב מותש ורעב, אבל די היה שירים את עיניו אל שדרת הדקלים שבכניסה לקיבוץ ואל כפותיהם המתבדרות ברוח, ומיד אורו עיניו. הדקלים הזכירו גם את הבית, את בגדאד — את הלינה על הגגות ואת היונים שהתעופפו שם בשמי העיר. הסתכל סביבו, נשם עמוק את ריחות הרפת הקרובה, ובעומק נפשו הרגיש כי כאן ביתו ולא שם, וודאי לא בכפר הנידח בדרום שהוריו שוכנו בו. גם למחרת המשיך במסע הפרידה הרגלי מפינות המשק והחי ותהה כיצד יתנתק מהכול. כל יום שחלף גרע עוד ממה שנשאר לו כאן, ועדיין לא אזר אומץ ללכת ולומר למדריכה ולציפי שהוא נאלץ לעזוב.
    לגבעה של הכפר הערבי הנטוש אבו שושה עלה הפעם בגלל יושביו הנעדרים. סוכות הגפן נטו על צידן, עצי הזית עמדו חיוורים ונעלבים על פריים שלא נקטף, ורק התאנה המשיכה לפרוח ועוד העידה על הילדים שהיו קוטפים מפירותיה ועל אבותיהם שגידלו אותם ועיבדו את האדמה הזאת.
    הם נושלו מכאן, ובקרוב ינושל גם הוא ממקומו.
    הוא נשם מלוא ריאותיו את ריחות הכפר, וענן כבד העיב על עיניו. עדיין ניכרו בחורבות אותות הקרבות. בני הכפר חברו אל צבאו של קאוקג'י ואיימו מהגבעה שלהם על בתי הקיבוץ ויושביו; אף שגדלו ובגרו עם בניו הראשונים של הקיבוץ, אלה למדו מאלה את שפתם. ילדי אבו שושה אכלו גם הם בחדר האוכל, קיבלו טיפול מהרופא והאחות במרפאה, ונקשרה ביניהם לבני הקיבוץ אחוות אחים — באה המלחמה והפכה את עורם.
    ריחו של עולם אבוד עלה באפו עז כריחות הבית, ריחות השכונה והשוק היהודי בבגדאד שנחרבו בצאתם, וגרונו השתנק.
     
    גם למחרת וגם ביום שאחריו עלה לכפר הנטוש. דווקא לשם נמשך עכשיו, כשכל מחשבותיו נתונות לעזיבתו הקרובה. נע ונד בין החורבות, ביקר שוב בטחנת הקמח המושבתת, בבית הספר העזוב, בבית האפנדי הגדול והמרווח. נכנס למסגד השומם, חלץ את נעליו כמנהג המוסלמים, הניח את כפות ידיו משני צידי פיו וקרא בקול את קריאת המואזין: "אללהו אכבר, אללהו אכבר!"
    הקירות החזירו הד כבד ראש לקריאה המוכרת להם, והוא לא העז לכרוע כמנהג המוסלמים ולהמשיך בתפילה. ישב על סלע והריח את ריחות הכפר. בכל שנה נהג לגאול את העצים באבו שושה מהפרי הבשל המשתלשל מענפיהם כמו מעטיני פרה מתפקעים מחלב, היה קוטף שזיפים עסיסיים, אשכולות ענבים סמוקים, משמש מטריף בריחו ובטעמו. טעמם של פירות המטעים של העמק היה תפל לעומת אלה שכאן. בני המקום הערבים כינו את הירקות והפירות שלהם "בלדי" — מקומי, מכאן, פרי הארץ, הבית — שלא כפירות הקיבוץ, שהוכלאו בהם כל מיני זנים שהובאו מארצות הקור וחיללו את הטעם המקורי. אנשי אבו שושה ראו בחלוצי העמק כופרים, אנשים שמבקשים לשנות סדרי בראשית: הפכו את מעיה של אדמת האל, חרשו אותה בטרקטור חסר רחמים במקום לטפל בה בידיים לוטפות, ולכן אלוהים קילל אותם, פגם בירקותיהם ובפירותיהם והשאיר אותם כקליפה ריקה בלי טעם וריח. בקיץ הראשון שלו בקיבוץ, אחרי שכתב לו אביו שהוא עומד לבקרו, עלה לגבעה וקטף לכבודו ארגז משמש בלדי, וכשנשם אביו את הריח התפשטה נהרה על פניו. בירך "פרי העץ" ו"שהחיינו" והתמוגג מהטעם ומן הזיכרונות שהעלה בו, ולמראה פניו חשב נורי: כמה מעט צריך כדי לשמח את האיש הטוב הזה.
    בעודו מהרהר שמע נביחות כלבים, ופחד נכנס בליבו. זכר את הנשיכה שנשך אותו כלב מקומי שלא חדל להתאבל על בעליו שברח במלחמה. הוא כבר למד להרעיף עליו דברי כיבושים בערבית מקומית, והכלב הסכין עם נוכחותו, אך הפחד לא חלף, והוא ידע כי בכל רגע עלול הכלב להענישו על מה שעוללו אנשי הקיבוץ והפלמ"ח לאדוניו הקודמים.
    בלילה על מיטתו שב ושאל את עצמו למה נענה לאביו, למה לא נלחם על זכותו לקבוע בעצמו את גורלו, ועל הכרית זלגו דמעותיו ורשמו את כניעתו. נגזר שלעולם לא יהיה צבר — אמנם גידל בלורית, שזף את עורו, הלך במכנסיים קצרים מקופלים בשוליהם, אך לא העז ללכת יחף כמוהם ולחוש את מגע הרגבים בין אצבעות רגליו. עירוני מפונק שכמוהו חשש ללכלך את כפות רגליו, לפצוע אותן באבן, להידקר מקוץ, להיעקץ בצבתות עקרב — שלא כמו הצברים האלה, שצמחו מהאדמה, וביתם היא כשם שהיא בית לחיית השדה. אבל יותר מכול הלקה את עצמו על חולשתו לפני אביו, על שלא נשמע לצו ליבו.
    שפל מבט ירד מגבעת אבו שושה, בוש בעצמו ובפני המשנים סדרי עולם.
     
    בהמולת חדר האוכל, בין שיחות החברים על העבודה ועל הנושאים שיידונו בשיחת הקיבוץ הקרובה, הוסחה דעתו לזמן־מה מרוע הגזירה. שתה מרק חם ואכל תפוחי אדמה וקציצת בשר שעיקרה לחם. לא אהב את האוכל שלהם, התגעגע למיני הקובה והמטוגנים שאימו הייתה מכינה, אך עם הזמן התרגל.
    כבכל בוקר הלך לסככת הטרקטורים והכין את הדִי־סִיקס לעבודה. הריח את הריח הכבד של השמן והדיזל ונתקף סחרחורת קלה כמו בימיו הראשונים כאן, לפני שהסתגל לריחות המקום. אחרי העבודה היה עולה למועדון החברה, שידע ויכוחים מרים ומתארכים אל תוך הלילה ושיחות נוקבות על בעיות ההגשמה של החזון הציוני. הכול עלה כאן לדיון: היפוך הפירמידה של העם היהודי, יצירת יהודי חדש, הגשמת סוציאליזם ושוויון, המניפסט הקומוניסטי, המולדת השנייה ושאר תורות חדשות שלא תמיד הבין אותן ולא תמיד הסכים אפילו עם מה שנדמה לו שהבין.
    במועדון, שבשעות אחר הצהריים היה לכיתת לימוד, החליף פעם חיוכים נבוכים עם נערה שנעצה בו בלי בושה עיניים חומות חודרות וחייכה אליו ושרבטה משהו על פיסת נייר וקיפלה וזרקה אותה אליו לעיני כול, למרות מחאת המדריך. במועדון הזה הביכה אותו גם נערה אחרת — יחד היו הולכים להחליף ספרים בספריית המוסד ומחליפים בדרך רשמים על הספרים שקראו, ובשעת אחר צהריים חמה אחת סיפרה לו כי היא אוהבת בחור מחברת הנוער, שאינו יודע על כך דבר, וביקשה את עצתו, ובתום ליבו שאל מי הבחור. ואז חייכה את חיוכה המלבב ושאלה אם הוא באמת מעוניין לדעת, באמת־באמת? ועד שהתעשת מתשובתה היא כבר קמה והלכה, ומאותו יום צלפה בו בכל הזדמנות, ולהפתעת חבריו ספג את כל עלבונותיה ושתק. כשסוף־סוף נשבה ביופייה ורצה להיענות לה, דחתה אותו בתוקף. והייתה גם אחת שהוא התקשה לומר לה דברי אהבה בעברית, ולילה אחד, בלי מחשבה, יצאו מפיו בערבית: "אנדאע' מדע'כ מִתְ'ל דיכּ אל־כיפור", אלך כפרה עלייך כמו תרנגול כפרות, אנשאללה אדח'ל בדמכ ואקעד בקלבכ, אזרום בדמך ואשכון בליבך, "תפתחיה ל־עיניכ ויאיי ותנאמין ויאיי", תפתחי את עינייך עימי ותישני עימי, "אג'לינו ל־טולכ, פע'ח קלבי", אמרק את קומתך שמחת חיי. כפסל עמדה מולו, פעורת פה.
     
    עלה למוסד החינוכי, ולראשונה אזר אומץ ועבר את סיפו ועלה במדרגות אל הגג. השקיף משם מטה וראה סביבו את הבתים ואת העצים ואת המדשאות. כל פרט ופרט שם הכיר, והיה כנער מאוהב שרואה יופי והדר בכל איבר ואיבר בגופה של חברתו, והכול נראה לו קרוב וכבר מעלה געגוע. שלוש שנים חי כאן, נקשרה נפשו בקיבוץ ובאנשיו, הרי מיומו הראשון כאן רצה לחוש את פעימות המקום — נרשם לגיוס לקטיף המתוכנן לשבת וניסה לשכנע את חבריו לנהוג כמוהו, אבל הם, שלא היו רגילים לחלל שבת, סירבו בתוקף. בשבועות הבאים לא בחל בשום עבודה, וחבריו לעגו לו מאחורי גבו וגם בפניו, האשימו אותו שהמיר את דתו, שהפך את עורו ושהוא עיוור לפגמים; ואכן עדיין לא מצא אז כל דופי, רק הוקסם: כולם כאן עמלים ככל יכולתם למען מטרה משותפת ומקבלים איש־איש לפי צרכיו, הרכוש משותף, נהוג ביניהם שוויון אמיתי, הם עובדים את האדמה ללא שכר וחיים מפיה, גן עדן ממש. מצאה חן בעיניו החברה הזאת, שאינה מכופתרת ומעונבת, חברה שאין בה מעמדות, שהביגוד בה אחיד וגם האוכל אחיד, עולם אחר. עד מהרה למד להסתפק במועט, אכל מה שהיה בחדר האוכל, עבד היכן ששיבץ אותו סדרן העבודה, והכול התאים לו ונשא חן בעיניו, ולא הבין על מה חבריו מתלוננים. למה עכשיו אביו עוקר אותו מכאן? וכי בכוחו של נער בן שש עשרה להעביר את כל משפחתו לירושלים?
    "אתה מבין את הראש שלהם," אביו אמר לו והיה בטוח שדי בזה.
    הזמן דחק ועדיין לא קם בו העוז להודיע למדריכה. חשב לעזוב את הקיבוץ בחשכת לילה ולצאת לכביש בלי להיפרד מאיש, ישאיר רק מכתבים למדריכה ולציפי. לא ידע איך יוכל להיישיר מבט אל עיני החברים שעבד איתם וכיבד אותם והם הרעיפו עליו חיבה. כך הלך סחור־סחור עד שהחליט כי אין מנוס מלהודיע למדריכה — חשש שאם לא ייפרד כיאות, ייסגרו בפניו הדלתות, ושוב לא יוכל לחזור לכאן אף לא לביקור. גם רצה לשמור על כבודו ולא להיות מוג לב שעוזב בחשאי.
     
    הלך לשכונת הוותיקים ונקש על דלת ביתה הקטן של המדריכה, והיא קיבלה אותו במאור פנים. בעלה, קצין גבוה במשטרה ומוכתר הקיבוץ בימים שלפני המלחמה, ידע להתהלך עם תושבי הסביבה וקנה את אמונם. דיבר גם עימו ערבית והכין לו קהוות ערב, סַאדַה, קפה שחור ומר, והמדריכה הגישה לו פרוסת עוגה וקוביות שוקולד. לרגע לא העלתה על דעתה מה בא לספר לה.
    "אני שמחה לבשר לך שהצלחתי לצרף אותך למוסד החינוכי, ומעכשיו אתה תלמיד מן המניין, וכשתעבור לשם תהיה מוסדניק לכל דבר," הכריזה בחגיגיות, וליבו התכווץ. המוסד היה חלומו מרגע שדרכה כאן כף רגלו, ועל אחת כמה וכמה מעת שהחל להתרועע עם ציפי. עצם את עיניו, ודמעה נשרה מהן, והמדריכה חשבה שמרוב אושר נשרה, עד ששמעה את בכיו שהחניק. שאלה אם קרה משהו, והוא התיישב מולה וקולו בגד בו. בלי להיישיר מבט לחש לה את ההחלטה שקיבל על פי דרישת אביו.
    "מה הם עושים לך ובאיזה זכות? אני לא מבינה את זה!" נדהמה ונתנה בו מבט מאוכזב. בעלה מצץ את מקטרתו הכבויה, ועיניו התרו בה שלא תוסיף לו קושי.
    "אני סמכתי עליך, נלחמתי שתשתלב במוסד ותלמד עם הבנים שלנו. למה אתה לא מורד..." שאלתה ננעצה בבשרו כשיפוד מלובן.
    "הניחי לו, המשפחה אצלם קודמת לכול," אמר בעלה.
    "מה יכולתי לעשות?" אמר, וכאילו למשפט הזה חיכתה, התפרצה ואמרה לו כל מה שהוא יכול לעשות; הרבה דברים, הרבה מאוד, ובלבד שיעמוד על שלו. כתפיו שחו, והוא ישב מצונף כמו להעלים את עצמו. קולה התגבר, והוא אטם את אוזניו בשתי ידיו וכבר לא מחה בהן את דמעותיו.
    "חשוב היה לי שתגשים, רציתי להיות גאה בך..."
    "די, די," קטע אותה בעלה וחיבק את כתפו, אבל בכיו החנוק לא פסק.
    "למה את מכאיבה לו ככה?" שמע את בעלה מאחור, כשקם לצאת. "לא כולם יכולים להיות חלוצים מהפכניים."
    היא נשארה בכורסתה, הדליקה לה סיגריה ושקעה בהרהורים. עצותיו עזרו לה בעבודתה, תמיד ידע מה אפשר לדרוש מחבריו ומתי כדאי לוותר, אבל לאחרונה נראה שהוא נרתע מדעות נחרצות ומעקרונות מוצקים ושוב אינו רואה את דבריה בבחינת "כזה ראה וקדש". כבר הפתיע אותה לא מזמן בהרצאה על המולדת השנייה, ברית המועצות, שמגשימה את הקומוניזם ומקימה חברה שוויונית וצודקת ללא מעמדות, ללא מנצלים ומנוצלים. יודקס, מזכיר המפלגה וחבר הקיבוץ, הפליג בתיאור גן העדן הסובייטי, ונורי קטע את דבריו. עלו בו ספקות ושאלות, שלא כמו בשנתיים הראשונות, ובכל זאת חיבבה אותו מאוד.
     
    בחוץ המשיכו דמעותיו לזלוג. צר היה לו על המדריכה, שהייתה לו כאם שנייה — כבר בימים הראשונים הניחה בתאו את החולצה והגרביים היפים ביותר שמצאה בחבילת הבגדים ששלחה "הדסה אמריקה" לחברת הנוער. היא האמינה בו, הייתה בטוחה שיהיה דוגמה ומופת לחבריו. היא נהגה להזמינו לחדרה לקפה ולעוגה ועוררה בזה את קנאתם.
    הייתה בטוחה שמצא טעם לחייו כאן, שבקיבוץ נמצא לו תחליף למה שהוא והוריו השאירו אחריהם בארצם ושהוא יגשר בין משפחתו וקהילתו ובין העולם החדש, והנה דווקא כאשר בשלה בליבו ההכרעה, הובס בידי הוריו. הרי לא רק אביו ביקש ודרש, גם אימו עשתה זאת, כתשה את ליבו במכתבים גדושי דמעות, חנקה אותו ברגשות אשמה והפצירה בו שיחזור.
    איך ימצא בתוכו עוז להיפרד מהחברים שהוקיר? ידע שיתקשה לעמוד בפניהם, ודי היה לו בפרידה מהמדריכה. רק בלילה האחרון אזר אומץ לספר לציפי על עזיבתו. בקול חנוק סיפר לה והרעיף עליה דברי אהבה, חיבוקים ונשיקות. כשהתעשתה מתדהמתה ליטפה את פניו וחיבקה אותו אל ליבה, ושלא כמדריכה לא הטיפה ולא נזפה, הבינה שכוח חזק ממנו גורר אותו החוצה. ביקשה שיכתוב לה מכתבים ושיבוא לבקר. שאלה מתי ייסע, והוא ביקש שלא תלווה אותו. אז נתלתה על צווארו ואמרה שחבל על המילים — היא תבוא.
    ארז את הקיטבג, חבש כובע טמבל ומשך את שוליו מטה כסך עיניים, ועם שחר הלך אל תחנת האוטובוס. הלך שפוף ועל גבו חטוטרת הכישלון וההחמצה. העיף מבטי פרידה בקיבוץ ונתקף געגועים עוד לפני שיצא מתחומו. בעיקול שלרגלי הגבעה, סמוך למעברת מנסי, נעלמו השדות והוא נתקף בהלה ועיניו התערפלו: האם ככה, בשעת חול רגילה וסתמית, מסתיימת התקופה הזאת בחייו? הרי לא ייתכן שברגע אחד יינטשו סך כל חלומותיו.
    גוש כבד של מיאון עמד בגרונו, והוא נשבע לעצמו שיחזור לכאן; יעזור למשפחה שנה־שנתיים ויחזור הנה ערב גיוסו לצבא, ובשאלון הצבאי ירשום את כתובת הקיבוץ כדי שיחשבו שהוא אחד מבניו, צבר יליד הארץ, וכך ישובץ לצנחנים.
    באוטובוס פילס דרכו בין העומדים עד הדלת האחורית, ושם התיישב על המדרגות, חיבק את הקיטבג ועצם את עיניו. דמעות נתלו בריסיו.
    • אלי עמיר
      צילום: Gilabrand
    • אלי עמיר

      אלי עמיר  נולד בבגדאד ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1950. המשפחה נקלטה במעברה, והוא נשלח דרך עליית הנוער לקיבוץ משמר העמק. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בשפה ובספרות ערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. את דרכו בשירות הציבור החל כחניך במשרד ראש הממשלה, ומאז שימש במגוון תפקידים בענייני עלייה, קליטה וחינוך. בין שאר תפקידיו היה יועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים מטעם משרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפדרציה הספרדית ומתאם החזרת ישראלים בארצות הברית, משנה למנכ"ל משרד הקליטה ומנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית. כיהן כמרצה אורח באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ובאוניברסיטאות בחו"ל. מעורב חברתית ופוליטית, במשך עשור השתתף עם גאולה כהן בתוכנית רדיו שבועית שעסקה בעניינים אקטואליים. על פועלו בשירות החברה הישראלית זכה אלי עמיר בפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי, וכן הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, מטעם אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מטעם אוניברסיטת תל אביב ומטעם אוניברסיטת בר־אילן. אלי עמיר הוא יקיר העיר ירושלים ואזרח כבוד של העיר תל אביב, ובשנת 2017 הדליק משואה בטקס יום העצמאות.

      ספריו תרנגול כפרות, מפריח היונים, אהבת שאול, יסמין ומה שנשאר ראו אור בהוצאת עם עובד וזכו להצלחה גדולה.
      תרנגול כפרות הומחז והוסרט והוצג בטלוויזיה, ספרו מפריח היונים הוסרט וזכה להצלחה קולנועית. ספריו תורגמו לשפות זרות, ובהן ערבית במצרים ובעיראק, וזכו בפרסים ספרותיים.
       
     
    ירון אביטוב
    |
    מקור ראשון
    |
    14/02/19
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • תרנגול כפרות
    • אתי החיים משחק הרבה
    • סיפור על אהבה וחושך
    • מפריח היונים
    • מסע סודי
    • בית הרעיות
    • אמא קומי
    • אישה מעבר לים
    • ילדה רעה
    • היינו העתיד
    • בין חברים
    • שרול