הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נערת החודש אוקטובר‑נובמבר‑דצמבר
    ספר מוגן
     
  • נערת החודש אוקטובר‑נובמבר‑דצמבר
    אודרי קארלן | תרגום: מור רוזנפלד
    ידיעות ספרים | אוגוסט 2017 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי  | 270 עמ'
    ספר 4 בסדרה שכבשה את רשימות רבי־המכר בכל העולם! 
    היורשת הבלתי־מעורערת של חמישים גוונים של אפור!
     
    מיה סאנדרס זקוקה לכסף. להרבה מאוד כסף. מיליון דולר ליתר דיוק. יש לה שנה אחת בלבד כדי לשלם את חובותיו של אביה המכור להימורים. אם לא – המלווה בריבית יחסל אותו.
    כשהיא על סף ייאוש מקבלת מיה הצעה מפתיעה: היא תעבוד במשך שנה כנערת ליווי בסוכנות יוקרתית ותפרע את חובו של אביה בתשלומים. בכל חודש היא תתלווה ללקוח עשיר אחר שישכור את שירותיה – כל אחד וסיבותיו השמורות עמו.
    מיה נרתמת למשימה. המטרה: לחשוב רק על הכסף. לא לפתח רגשות. גם הפעם צפויות למיה הרפתקאות מסעירות. ביולי היא תטוס למיאמי כדי להשתתף בצילומי סרטון וידיאו לוהט של אנטון סנטיאגו, ילד הפלא הלטיני של עולם ההיפ־הופ; באוגוסט היא תרחיק עד טקסס על מנת להעמיד פנים שהיא אחותו של מקסוול קאנינגהם, איל נפט מסתורי בן שלושים בלבד; ובספטמבר... ובכן, בספטמבר היא תחזור הביתה ללאס וגאס, שם היא תגלה תגלית מסעירה, תפגוש דמויות מן העבר ותקבל הצעה מפתיעה...
    ספר רביעי בסדרה הנועזת, השובבה והמסעירה!
     
    ספריה הרומנטיים והסקסיים של אודרי קארלן מככבים ברשימות רבי־המכר של "ניו יורק טיימס", "יו ־אס־איי טודיי", "וול סטריט ג'ורנל" ועוד.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 38
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    דממה. זה מה שקידם את פני כשנכנסתי לבית של וֶוס במליבו. הבית שלי. אני לא יודעת למה ציפיתי. יכול להיות שחלפה במוחי המחשבה שהיקום יחליט לגלות נדיבות מופרזת ולשלוח אלי גן עדן עלי אדמות בצורת הגבר שלי, בטוח מכל רע על אדמת ארצות הברית, עומד וממתין לי בין קירותיו המגוננים של הבית שלנו. אחרי הכול, זה מה שהיה המקום הזה. הבית שלנו. וֶוס עמד על כך שאשנה את הדרך שבה אני מתייחסת למקום שג'ין כינתה "האחוזה במליבּוּ". האלטרנטיבה היחידה, כך אמר, תהיה למצוא מקום חדש לגור בו, ביחד. לא רציתי לעשות את זה. האמת היתה שהעדפתי לשקוע עמוק אל תוך כל מה שהיה וֶוס. שלם. ייחודי. מאופק. מרהיב.
    וֶוס עבד קשה בשביל כל הדברים שהשיג בגיל צעיר כל כך. הוא לא היה רברבן או חמדן. הקווים הנקיים, העיצוב הנינוח, הרהיטים שכמו התחננו שיֵשבו עליהם - הכול שידר את תפיסת העולם הזאת. כשעברתי בכל אחד מהחדרים החשוכים והריקים, מצאתי את עצמי מתחברת מחדש לחפצים המוכּרים שלו, ותוך כדי כך הבחנתי שהבית השתנה. מצאתי לא מעט הבדלים קטנים. התבוננתי סביבי בתשומת לב, רושמת לעצמי את השינויים המעודנים שחלו במקום מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן לפני חודשיים.
    על המדף, הממוקם מעל לאח העשויה אבן, ניצב פסל קטן של רקדנית בלט בגובה שלושים סנטימטרים בערך. רגלה הארוכה נמתחה גבוה מעל ראשה וידיה תמכו בקרסולה בזמן שהתאזנה על קצות בהונותיה. הוא היה שייך לאמא שלי. היא נהגה להיעמד על קצות האצבעות, להתכופף אחורנית ולהראות לי איך בדיוק בלרינות עושות את זה. אמא שלי היתה רקדנית במופעים של וֶגאס, אבל לפני כן היא היתה רקדנית בלט שרקדה גם מחול מודרני. כל כך אהבתי להסתכל עליה מתנועעת. כשניקתה את הבית, היא היתה מסתחררת במהירות מדי פעם לצלילי מנגינה שרק היא היתה יכולה לשמוע. שׂערה השחור צנח עד מותניה וריחף סביב גופה כמו גלימה כהה. בתור ילדה בת חמש, חשבתי שאמא שלי היא האישה היפה ביותר בעולם ואהבתי אותה יותר מכל דבר. האהבה הזאת התערערה ושינתה את פניה, אבל הפסל שיקף את ההפך הגמור. הוא התנוסס בגאווה על אדן האח, ולמרות שרציתי מאוד להעיף אותו בתנועה אלימה ולהניח לו להתנפץ על הרצפה, השארתי אותו שם. אם לא הייתי רוצה לשמור אותו, כבר הייתי תורמת אותו למישהו מזמן. הזיכרונות מכאיבים לפעמים, אפילו היפים ביותר.
    הסתובבתי וסקרתי במבטי את חדר האורחים. על אחד השולחנות הנמוכים ניצבה תמונה ממוסגרת שזיהיתי מיד. מאדי. היא צולמה יום לפני שהתחילה ללמוד באוניברסיטה. הלכתי אחריה ברחבי הקמפוס כמו כלבלב אבוד. בניגוד אלי, מאדי דילגה כה וכה, אוחזת בידי ומטלטלת את זרועותינו השלובות גבוה באוויר. עברנו מחדר לחדר כשהראתה לי איפה יתקיים כל אחד מהקורסים שנרשמה אליהם והסבירה מה תלמד בהם על פי תוכנית הלימודים. האושר שקרן ממנה היה מידבק ואני התענגתי עליו, וידעתי שבאותו רגע הילדה הקטנה שלי, אחותי הקטנה, עומדת להפוך למשהו מדהים. והאמת היתה שהיא כבר עשתה את זה. היה בלתי־אפשרי להסביר במילים עד כמה התגאיתי בה. השמים היו הגבול מבחינתה, וידעתי ששום דבר לא יעצור בעדה.
    המשכתי בסיור שלי ונכנסתי אל המטבח, שם מצאתי קולאז' תמונות שהוצמד למקרר בעזרת מגנטים. תמונות אקראיות שהורדתי מהמקרר שעמד בדירה הקטנטנה שלי הצטרפו אל אלה שהוצגו כאן קודם. מאדי, ג'ינֶל, אבא. והיו שם גם כמה תמונות חדשות. תמונות שלא פיתחתי בעצמי. וֶוס ואני. אחת שצולמה בזמן שאכלנו ארוחת ערב וסלפי של הפנים שלנו שצילמנו כששכבנו יחד במיטה. לא היה לי שום ספק מי תלה אותן. זאת היתה ההתחלה של הכול. העברתי את אצבעי לאורך חיוכו הקטן של וֶוס. הוא נראה כל כך בטוח בעצמו, כל כך סקסי, כשחיבק אותי אליו במיטה שלו. מדקרת כאב פילחה את חזי. העברתי את ידי על המקום. בקרוב. הוא יחזור הביתה בקרוב. הייתי חייבת להמשיך להאמין. לבטוח במסע. יותר מתמיד, הייתי חייבת להאמין עכשיו במילים המקועקעות על כף רגלי.
    המשכתי בסיור ונכנסתי אל החדר שהפך לחדר השינה שלנו. קפאתי במקומי. פי נפער לרווחה ועיני הפכו גדולות כצלחות.
    "אלוהים אדירים." הבטתי ביראה בתמונה שהחזירה לי מבט. התמונה שלי.
    זה היה הדיוקן האחרון שאָלֶק צילם בפברואר, כשעמדתי במצפה של מגדל מחט החלל, על רקע הנוף של סיאטל. שׂערי התבדר לאחור ברוח כמניפת תלתלי מהגוני. באותו יום הרגשתי חופשייה. חופשייה מהנטל שאבא שלי העמיס על כתפי שלא במתכוון ומהמחויבות להיות כל מה שהלקוח שלי רוצה וזקוק לו - כל אלה נעלמו ברגע היחיד ההוא, רגע של שלווה מוחלטת. באותו רגע הייתי רק מִיה, בחורה שניצבה אל מול יופי אמיתי בפעם הראשונה, כשהשקיפה על הנוף המשתרע מולה.
    לא האמנתי למראה עיני. וֶוסטון קנה את היצירה היקרה ביותר שאלק יצר בהשראתי. זאת אומרת, סיפרתי לו עליו בסופו של דבר במהלך השיחות שניהלנו בשנה האחרונה. טוב, כאילו, לא סיפרתי לו את כל הפרטים הקטנים והעסיסיים. רק בקווים כלליים. השתדלתי במיוחד להסביר לו את האמנות שאלק יצר ואת העובדה שכל אחת מהיצירות שלו שינתה אותי ואִפשרה לי לראות את החיים, את האהבה ואת עצמי בצורה ברורה יותר. שכבנו במיטה, עירומים, כרוכים זה בזה, כשהתוודיתי בפניו עד כמה אני אסירת תודה לאלק על השיעור הזה שלימד אותי. סיפרתי לו איך לא רציתי לקחת את הכסף שלו בגלל שהוא נתן לי כל כך הרבה - למרות שלקחתי אותו בסופו של דבר כי לא היתה לי שום ברירה אחרת.
    שלפתי את הטלפון שלי מהכיס ועברתי על רשימת אנשי הקשר עד שמצאתי את השם המבוקש.
    "מָה ז'וֹלי, איזה עונג בלתי־צפוי ומופלא! במה זכיתי?" ענה קול רך וחושני, שהעלה בזיכרוני זמנים טובים ומאושרים הרבה יותר שביליתי בשכיבה מתחת לצרפתי שלי.
    הסתובבתי וצנחתי על המיטה, התיישבתי בישיבה מזרחית ונעצתי את מבטי בציור. "אני, אה, אני לא מאמינה ש..." במקום לסיים את המשפט, סובבתי את הטלפון וצילמתי את היצירה, שלחתי לו את התמונה והצמדתי את המכשיר לאוזני פעם נוספת. שמעתי את האות שבישר שההודעה שלי התקבלה מעברו השני של הקו.
    "מיה, פַּרְלֵה מוּאָה, את בסדר?" הוא נשמע חרד.
    קולי רטט כשגמעתי בעיני מילימטר אחר מילימטר של היופי התלוי מעל מיטתו של וֶוס. המיטה של וֶוס ושלי. "תסתכל על ההודעה ששלחתי."
    "אני לא אוהב לתַקשר עם אנשים בצורה כזאת, שֵׁרי."
    "פשוט תעשה את זה וזהו," גנחתי, מקווה שהצלחתי להבהיר לו שאני רצינית.
    שמעתי כמה קליקים מהירים. "אה, מֵה וִוי, את רואה את עצמך, נוֹ?"
    לפעמים קורה שרוצים לחנוק את האדם שמדברים איתו דרך הטלפון. זאת בהחלט היתה אחת הפעמים האלה. "אתה מפספס את הנקודה, אלק. אני רוצה לדעת למה אני רואה אותי בחדר השינה של החבר שלי?"
    אלק התנשף בהפתעה. "מה ז'ולי, יש לך קוֹפָּה? חבר?"
    המילה התגלגלה בהיגוי הצרפתי שלו וכמעט גרמה לי לשכוח שאני מעוצבנת עליו בגלל שהוא לא תופס את העניין. "יצרת מחויבות לכל החיים. שתהיו מאושרים!" בירך אותי, אבל שכח שוב לספק תשובה לשאלה שעניינה אותי יותר מכול.
    נאנקתי. "אלק, מותק, שים לב בבקשה."
    הוא המהם. "או, שרי, תשומת הלב שלי תמיד נתונה לך. בייחוד כשאת חשופה מולי. אני עדיין זוכר בבירור איך הרגשתי כשהחזקתי אותך בזרועותי בחודש ההוא. את זוכרת, ווי?"
    "אלק, אנחנו לא הולכים להתחיל להעלות זיכרונות עכשיו. אני צריכה ממך תשובות. איך היצירה הזאת הגיעה הנה, לחדר השינה שלי?"
    הוא כחכח בגרונו ונאנח. "תמיד להוטה לקבל מידע. יכול להיות שזו היתה אמורה להיות הפתעה, קוֹנְט טֵנוּ דֵה ווֹטְרֶה אַמָה." הצרפתית שלי היתה חלודה מאחר שלא למדתי או דיברתי עם אלק יותר מדי בחודשים האחרונים, אבל הצלחתי להבין שהוא שיער שמדובר בהפתעה מהמאהב שלי. "וֶוס קנה אותה?"
    "לא בדיוק."
    גבי התקשח ולסתותי התהדקו בכוח כזה, שאני חושבת שיכולתי לרסק בקלות אבנים בפי. "זה לא הזמן להיות ביישן. תתחיל לשפוך, בחור צרפתי."
    הוא השמיע קול שהיה אמור כנראה לחקות צליל הקאה. "אני לא נוהג 'לשפוך' דברים. זה הרגל מגונה."
    גלגלתי את עיני וצנחתי לאחור על המיטה.
    "אלק..." הזהרתי.
    "המאהב שלך לא שילם על הציור," אמר בפשטות.
    "אז איך הוא הגיע הנה?"
    להוציא מידע מהבחור הצרפתי שלי, כשהוא ממש לא רוצה לשתף בפרטים, היה קשה יותר מלגרום לגבר לא לגמור אחרי כמה רגעים של זיון רציני. פאקינג בלתי־אפשרי.
    לבסוף הוא נאנח. "מה ז'ולי, אני אספר לך את האמת, ווי?"
    כאילו הייתי צריכה להגיב על זה בכלל - הוא ידע מה רציתי, אבל עניתי בכל זאת. "ווי. מרסי."
    "המאהב שלך התקשר לסוכנת שלי. הוא רצה לקנות את 'להתראות, אהובה'. סירבתי למכור את היצירה הזאת די הרבה זמן."
    זה הפתיע אותי. אמן שיצר אמנות שנועדה למכירה, שרצה לחלוק את האמנות שלו עם העולם, סירב למכור יצירה? "למה? אין בזה שום היגיון."
    הוא המהם שוב ולא ענה במשך זמן מה. "פשוט ככה. אני אוהב אותך, ורציתי לוודא שהאדם שיקנה את היצירה יֵדע להעריך את היופי שלך. היו לי כללים לגבי כל אחד מהציורים בסדרה, והיו שניים שלא התכוונתי להיפרד מהם."
    "איזה שניים?"
    הוא הנמיך את קולו ודיבר בנהמה הסקסית שהכרתי הרבה יותר מדי טוב. "אני אוהב לראות אותנו ברגע האהבה שלנו. תליתי את 'האהבה שלנו' בחדר העבודה בווילה שלי בצרפת. זֵ'ה נֵה פּוּבֵה פָּה מָה סֵפַּארֵה," אמר. התאמצתי לחבר את חלקי הפאזל ולנסות להיזכר במשמעות המילים. באופן כללי, נראה לי שהוא אמר שהוא לא היה מסוגל להיפרד מהיצירה הזאת.
    צחקתי. "אלק, זה טיפשי. כל המטרה של התערוכה היתה לחלוק עם העולם את האמנות שלך."
    "אה, אבל אני רוצה שרק העיניים הנכונות יסתכלו עליה מדי יום. מכרתי את כל היצירות האחרות בסדרה. כל אחת מהן הלכה רק לאנשים שבדקתי ודיברתי איתם באופן אישי."
    נענעתי את ראשי וליקקתי את שפתי היבשות. הרגשות התנחשלו בתוכי בזמן שהתבוננתי ביצירת האמנות, דיברתי עם אלק והתגעגעתי במקביל לוֶוס, כרגיל. הרגשתי כאילו נקלעתי לסופת טורנדו באותו רגע, אבל ניסיתי לאסוף את קרעי מחשבותי ורגשותי וליצור מהם תמונה שלמה. איכשהו, משהו פשוט לא הסתדר לי.
    "והציור הזה? איך הוא הגיע הנה?"
    "דיברתי עם וֶוסטון שלך. הוא אמר לי מי הוא, הסביר שהוא יודע על מערכת היחסים שלנו. ציפיתי ל... איך אומרים? מאומה?"
    "מאומה?" הוא ציפה לכלום? למה?
    "מֶרְד. נוֹ. איך אומרים את זה... מ־הו־מה?"
    זה היה הרגע שבו פלטתי נחרה חזרזירית. "מהומה?" צחקתי.
    "ווי. מהומה. בכל אופן, הוא התנהג כמו ג'נטלמן אמיתי. אמר שהוא ראה את התמונות מהתערוכה ושהוא רוצה לקנות אותן."
    "לקנות אותן? כאילו, את כולן?"
    "וִוי," אלק השיב כאילו לא היה בזה שום דבר יוצא דופן. אני דווקא חשבתי שזה מאוד בלתי־רגיל. יכול להיות שהגולש הרגוע שלי רצה להוציא מיליוני דולרים על תמונות... שלי? כשהוא יחזור אנחנו בהחלט נצטרך לדבר על הכמעט־בזבוז הנוראי של מיליוני דולרים, שהוא הרוויח בעבודה קשה. אלוהים, אני מקווה שהוא יחזור.
    קמתי על רגלי וחציתי את הבית במהירות, מציצה בכל אחד מהחדרים. לא הצלחתי למצוא עוד תמונות שלי נועצות בי מבט, תודה לאל. "נו ו..."
    "אמרתי לו לא. היתה רק תמונה אחת שהייתי מוכן למכור לו מבין כולן. אמרתי לו שאם הוא יבחר את היצירה הנכונה, הוא יוכל לקבל אותה."
    פאק. אלק היה כזה בן אדם מוזר. מורכב, משונה, אוהב, מוחצן, תובעני, מדהים במיטה בצורה לא הגיונית בכלל, אבל די שרוט, אין מה להגיד. מצד שני, אני מניחה שכל האמנים כאלה, לא? פשוט קשה לסווג או לקטלג את האופי המוזר שלהם, בגלל שרוב האנשים לא חושבים ומגיבים כמוהם.
    "ומה קרה?"
    "הוא עשה את הבחירה הנכונה. הוא בחר בך."
    המילים שנבחרו בקפידה גרמו לי לצמרמורת. שפשפתי את זרועותי בידי, מחבקת את גופי מאחר שלא היה שם אף אחד אחר שיעשה זאת במקומי.
    "אבל אני מופיעה בכל אחת מהתמונות האלה, אלק."
    "נוֹ. כל האחרות מתארות זמנים שונים בחיים שלך, חוויות, וגם כמה דברים שגילמת כמו שחקנית טובה בשם האמנות. התמונה האחת הזו היתה תוצאה ישירה של מי שאת. והוא רצה אותה. אז נתתי לו לקבל אותך."
    המילה "לקבל" נשמעה מוזרה על לשונו. "מה זאת אומרת 'לקבל' אותי?"
    "תחשבי על זה כעל מתנה לך ולו. לאהבה שלכם."
    "נתת לחבר שלי תמונה ששווה רבע מיליון דולר?"
    "האמת שהיא היתה שווה חצי מיליון דולר."
    "פאק!"
    "מיה, ז'ה טם. התכוונתי לתת לך חצי מהכסף שהייתי מרוויח עליה בכל מקרה, אבל ככה את מקבלת תזכורת יפהפייה למי שאת מדי יום ביומו. אני מת על זה שהוא תלה אותה מול המיטה שאתם חולקים. הוא לא היה יכול לבחור מקום טוב יותר בשבילה."
    משכתי באפי כשהרגשתי בדמעות מעקצצות בזוויות עיני. "גם אני אוהבת אותך, אתה יודע? בדרך שלנו." והתכוונתי לכל מילה.
    הוא צחק. "ווי. אני יודע, מה ז'ולי." ובדיוק כמו שמו של הציור, הוא סיים את השיחה שלנו בשתי מילים. "להתראות, אהובה."
    קיוויתי שזו לא הפעם האחרונה שאני שומעת מהבחור הצרפתי שלי עם הפה המלוכלך שלו. למרות שהוא בעצם נתן לוֶוס ולי את ברכתו, עדיין רציתי שיישאר חלק מחיי. הוא תמיד יהיה חלק מהמסע שלי, ואני אוהב אותו עד יום מותי. האמת היתה שפשוט אהבתי את וֶוס יותר. הייתי מאוהבת בו ורציתי בכל לבי שיחזור כבר הביתה.
    •••
     
    הלילה היה קריר יותר משהיה בפעם האחרונה שהייתי כאן, אבל זה לא הפריע לי. בכל מקרה היה לי קר כבר שבועות. נשאתי את מבטי אל הכוכבים ותהיתי אם וֶוס יכול לראות אותם מהמקום שבו הוא נמצא. למרות שהבטחתי לעצמי שאניח לו ליזום את הקשר, שלפתי את הטלפון שלי והתקשרתי אליו. ישר לתא קולי. פרצי מתח עזים בלעו כל וריד בגופי כשהסדרתי את הנשימה והתאמצתי לא להיכנס לפאניקה בגלל שהוא לא עונה. הוא בטח ישן עכשיו. הבחור הזה מחלים מירייה בצוואר, לכל הרוחות. תירגעי, מיה. דיברת איתו אתמול.
    "הֵיי, אממ, זאת אני. רק רציתי לשמוע את הקול שלך הערב. אני בבית. ב... אממ, במליבו." מבטי נדד אל גלי האוקיינוס הכהים במרחק. כשדיברתי, קולי רעד. "הבית שקט. אין לי מושג איפה ג'ודי." הגלים התנפצו על החוף והרוח בידרה את שׂערי, מקפיאה אותי עוד יותר. "היה כל כך מדהים מצדך לפרוק את הדברים שלי. או שאולי זאת היתה ג'ודי, למרות שאני מקווה שאתה עשית את זה, כי רצית למזג את החיים שלנו יחד." תלשתי חוט מאחד התפרים במכנסי הג'ינס שלבשתי. "וֶוס, אלוהים, אני מתגעגעת אליך. אני לא רוצה לישון במיטה שלנו לבד." למרות שניסיתי לעצור אותן בכל כוחי, הדמעות פרצו בכל זאת. כמה מהבוגדניות הקטנות הסתננו מבעד לעפעפי וזלגו במורד לחיי. לא ידעתי מה עוד להגיד כדי להסביר לו כמה אני זקוקה לו. רוצה אותו. לא ידעתי איך להסביר את הידיעה המוחלטת שלעולם לא אוכל לחיות חיים מאושרים בלעדיו.
    "תזכור אותי," לחשתי וניתקתי. עבורנו, שתי המילים האלה היו משמעותיות יותר מכל הצהרת אהבה שבעולם. שלחתי מבט אחרון אל השמים ואז קמתי והלכתי אל חדר השינה הישן שלי. אם אני לא יכולה לקבל את הדבר האמיתי, אני לא מסכימה לישון במיטה שחלקנו בזמנים יפים יותר.
    •••
     
    חסרת משקל. כך הרגשתי. תחושת טשטוש מערפלת חושים הסתחררה סביבי כששתי זרועות חיבקו אותי חזק. התכרבלתי קרוב יותר אל חמימותן, שואפת אל קרבי את ניחוחו הגברי המוכר. בלילות הספורים שישנתי בשלווה הייתי תמיד עטופה בנוכחותו. במקום להיאבק בזה, הערב פשוט אניח לעצמי להיכנע. הערב אתן לאושר הכרוך בנוכחותו לצדי, בדאגתו לי, לחלחל אל תוך עצמותי, להתלפף סביב לבי ולהגן עליו. דמיינתי את וֶוס משכיב אותי במיטה. במיטה שלנו. הכרית הדיפה את הריח שלו, היא הריחה כמו אוקיינוס, חול ועוד קמצוץ עשיר ורווי במשהו, שהיה תמציתו המזוקקת של וֶוס. הניחוח המשיך לאפוף אותי מכל עבר. חיככתי את פני בכותנה הרכה. "אני מתגעגעת אליך..." קולי נסדק כשדמעה חמקה מעיני.
    מגע קליל כנוצה הזדחל על לחיי. "אני כאן. איתך," הוא לחש באוזני. לחלומות היתה יכולת מופלאה להיות אכזריים ונהדרים בעת ובעונה אחת. הם העניקו לי את כל מה שרציתי ואז נעלמו עם אור ראשון.
    מצמצתי כמה פעמים ופקחתי את עיני, ומתוך התשישות ראיתי לנגד עיני דמות. דמותו. "אל תעזוב אותי. תישאר." מצמצתי במהירות בניסיון להשאיר את עיני פקוחות. החלון היה פתוח ומשב הרוח הצונן שהגיע מהאוקיינוס זרם פנימה. הצטנפתי תחת השמיכה הכבדה ומשכתי אותה עד סנטרי. ואז הייתי מוקפת בחום מכל עברי. זרוע חבקה את מותני ואני שקעתי שוב בחלומי המאושר. הרגשתי אותו קרוב אלי, מחבק אותי. חשתי בהבל פיו על צווארי.
    גופו הגדול נכרך סביב גופי מאחור ואני נלחצתי אליו בכל כוחי, אל וֶוס הדמיוני, לא מוטרדת כלל מהעובדה שהוא בכלל לא שם. החלטתי להעמיד פנים שהוא כאן ולישון סוף־סוף, לפחות לילה אחד. תחושת החיבוק ההדוק היתה אמיתית כל כך. הוא ליחך את קו השיער שלי, את צווארי, את כתפי. לָפַתּי בידי את הזרוע שהקיפה את מותני והבאתי אותה למעלה, לנוח בין שדי. שפתי נצמדו אל מפרקי אצבעותיו כששאפתי את תמציתו עמוק אל תוך נשמתי. אם אעשה את זה מספיק פעמים, אולי מחר אמשיך להרגיש כאילו הוא כאן, איתי. אנחתו הכבדה דגדגה את השיער שמאחורי אוזני. הדמעות התגלגלו כשעצמתי את עיני, מסרבת להניח לחיזיון המופלא להיעלם. בסופו של דבר, החום הכבד ותחושת השלווה שאפפו אותי החניקו לגמרי את צערי ואת ייסורי למשך הלילה.
    כשהייתי שקועה עמוק בשנת החלום, הוא דיבר, "תישני, מתוקה. אני אהיה כאן. אני לעולם לא אעזוב אותך יותר."
    "טוב מאוד," מלמלתי בתשובה אל וֶוס של החלום, מחבקת אותו חזק יותר בזמן שפיית החלומות התכוננה לעזוב ולהמשיך ליעדה הבא. זרועותיו התהדקו סביבי, מעלות אל פני השטח הבהוב של הכרה. כל חלק מגופו של וֶוס החלומי נגע בי בדרך כלשהי. בדיוק כפי שהיה עושה לו היה כאן באמת. נאנחתי והנחתי לעצמי לשקוע.
    כשדיבר, צליל קולו נדמה רחוק כל כך, כמעט מעוות. "זכרתי אותך, מיה. בכל פעם מאז שהלכתי, היית איתי כל הזמן, בכל מקום. 
    • אודרי קארלן
    • אודרי קארלן
      אודרי קארלן חיה באזור קליפורניה וָאלִי שטוף השמש, במרחק שעתיים נסיעה מהעיר, מחוף הים, מההרים והחשוב מכול... מהיקבים המפורסמים של האזור. היא נשואה לאהבת חייה כבר יותר מעשור ויש לה שני ילדים קטנים שמוכיחים מדי יום שהם נאמנים לכינוי החיבה שלהם - ״המפלצות המטורפות״. כשהיא לא כותבת רומנים לוהטים בטירוף, עושה יוגה, או לוגמת יין בחברת הנשמות התאומות שלה - שהן שלושה קולות שונים לחלוטין וייחודיים להפליא בחייה - אפשר למצוא אותה שקועה בספר, ומיותר לציין שמדובר תמיד בספר לוהט, שובב ורומנטי כמו שצריך!
      אודרי שמחה מאוד לקבל תגובות על ספריה וחושבת שהן ״מזינות את הנשמה״.
      אפשר ליצור איתה קשר באמצעות:
      פייסבוק: facebook.com/AudryCarlan
      אתר אינטרנט: www.audrycarlan