הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נערה מברלין
  • נערה מברלין
    ג'ייק ווליס סימונס | תרגום: ניצה פלד
    ידיעות ספרים, סימנים | 2012 | פרוזה תרגום, שואה | 446 עמ' מודפסים

    רומן עוצמתי המבוסס על תחקיר מדויק – סיפור חייה של הנערה היהודייה רוזה קליין,  בין ברלין 1933 ללונדון 1947.

    חייהם של בני משפחת קליין עוברים טלטלה עם עליית הנאצים לשלטון והם מאבדים בהדרגה את כל היקר להם.

    האב, אוטו קליין, מנתח בכיר וגיבור מלחמת העולם הראשונה, מאמין תחילה שהנאציזם הוא אפיזודה קצרה וחולפת, ומסרב להגר מברלין גם כשהוא מפוטר מבית החולים ומצבם הכלכלי והחברתי מידרדר. אך ליל הבדולח מהווה נקודת מפנה, לאחר שהוא נעצר עם בנו ונשלח למחנה.

    אלא שעכשיו דלתות המילוט מגרמניה כבר נסגרו בפניהם. רק את רוזה, בתם בת השש-עשרה, הם מצליחים להבריח מברלין ברכבת הקינדרטרנספורט ללונדון, כשעל כתפיה הצרות מוטלת המשימה להביא בעקבותיה גם את משפחתה. רוזה משקיעה מאמצים אדירים להשיג ויזה לבני משפחתה, אך עם פרוץ המלחמה היא מאבדת איתם כל קשר.

    עלילה סוחפת על אהבה ואובדן, שבמרכזה סיפורו המרתק של הקינדרטרנספורט, משלוחי ההצלה של ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה.

    "רומן מטלטל במיוחד שמבוסס על תחקיר מעמיק. מחווה נהדרת לגבורה שבקינדרטרנספורט".

     - הטיימס

    "כתיבה עוצמתית שמפיחה חיים בעבר. הדרמה, הצער, התקוות והאתגרים במסעה של נערה יהודייה מברלין שלפני המלחמה ועד לונדון שאחרי המלחמה, כל אלה חיים לנגד עינינו בפרוזה כובשת לב. רומן שריגש אותי מאוד והעניק לי השראה, ואת השראתו שלו שאב מהחיים עצמם"

     - סר מרטין גילברט

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 31 בינואר 1933, ברלין

     

    1

     

    ברלין רבָּתי רובצת עמומה באור הבוקר. בין שדרות וסמטאות, תחנות חשמלית ובתי כלבו, ילדה קטנה ושמה רוזה קליין נחפזת בַּקור העז לקנות לחמניות לארוחת בוקר. היא פונה אל וילהלם־שטראסֶה, הבל פיה מיתמר ותולה מתחת לחופת כבלי חשמליות, ומגיעה לקונדיטוריה, קצרת נשימה מעט, מושכת את הדלת הכבדה. פעמון קטן מצלצל, וענן ניחוח לח ועָרֵב פורח לרחוב, מרחף כברכה לעֵבר כלבי הרחוב המשחרים בביבים. רוזה נכנסת למאפייה, לופתת בכף ידה שטר רייכסמארק כאילו היה עלה שלכת, קורנת מגאווה; בדרך כלל לא מרשים לה לצאת לבדה, היא רק בת תשע ככלות הכול, אבל בדירה כולה לא נותר ולוּ פירור לחם, והיא כבר ממילא התעוררה, אז אמא החליטה כי הגיע זמנה לפרושׂ כנפיים או לפחות להתחיל לנסות.

    בִּפנים מערת אלדין בצבעי חום וזהוב עם מראות המכפילות את בבואתה עם כל צעד. רוזה קליין מתקרבת אל הדלפק. הפרויליין בעלת עיני הפלדה, במדים בצבעי שחור־לבן, מרימה את ראשה בסקרנות, מקמטת שקית נייר באצבעות ורודות וסדוקות. רוזה מחייכת בנימוס אבל אינה זוכה לחיוך דומה; הפרויליין רק מסדרת מחדש את עוגות הטורט עם השקדים, מזיזה את עוגות התפוחים ומנקה מדפים שנראים נקיים ללא רבב. רק אחר כך היא מזכה במבט את הילדה הקטנה החובשת כובע לֶבֶד כחול, וזוקרת במידה בלתי־מובחנת כמעט את גבותיה. רוזה מחייכת בהבנה כי הפרויליין היא הלוא גברת עסוקה מאוד, מבקשת תריסר לחמניות שְׁריפֶּן, ומושיטה את שטר הרייכסמארק שלה. הפרויליין אינה פוצה את פיה בשעה שהיא משלשלת את הלחמניות לתוך שקית, מניחה אותן על גבי הדלפק ומפעילה קופה רושמת מצועצעת למראה המקרקשת ומשקשקת ומפיקה צלצול בודד. ופתאום היא אומרת, חכי רגע, מושיטה ידה אל דש חולצתה, שם מתנוצצת סיכה מוזהבת קטנה. אצבעותיה מנתקות אותה בתנועה זריזה מן האריג והיא מניחה אותה על הדלפק ומסמנת לילדה לקחת אותה - רוזה הנבוכה מקבלת את המתנה, פוצחת בקידה גולמנית ופונה לעבר הדלת. היא פותחת אותה בתנופה, הפעמון מצלצל שוב, משב רוח ער מרענן את פניה. בתגובה לברכת השלום של הפרויליין היא ממלמלת "הייל הינטֶרן",* כפי שלימד אותה אחיה הגדול היינריך, ואז נחפזת לצאת מהקונדיטוריה אל האור החורפי הדלוח, לופתת בידיה היטב את השריפֵֶּן.

    [* גרמנית: ישבן.]

    בעודה אצה הביתה עם השריפן בתיק, סיכת הדש צוננת בכף ידה ותלתליה מקפצים כמו שׂערו של ליצן מתחת לכובע הלבד הכחול עם הפֶּרח הגדול לצדו שלדברי אבא פרפרים עוד ינוחו עליו בקיץ, מתקדרות פניה של רוזה. כמה נקייה היתה המאפייה, נקייה ללא רבב; עצם היותה שם גרם לה להרגיש מלוכלכת, רק כי נָשמה שם, רק כי יש לה שיער, רק כי היא עשויה בשר ודם ולא מַדפים מושלמים ולחם לח וטהור. ואילו הפרויליין, היא לעומתה השתלבה שם היטב, צוננת כמו מגשי הנירוסטה, מטפלת בכיכרות הלחם באצבעות קרות כמו כספית, כובעה הלבן כמוהו ככיפת קרח מעל גלים גולשים בצבע הקש, וסינרה צח ומעומלן ונוקשה על גבי חצאיתה השחורה החלקה למשעי. כן, המאפייה הזאת מתחילה להיראות קצת מרושעת, וכמוה, במחשבה שנייה, גם הפרויליין, אפילו שזה לא יפה לחשוב ככה, היא תמיד אמורה לשפוט אנשים לטובה, זה לפחות מה שאמא אומרת.

    היא פונה אל השדרות הרחבות של טירגארטֶן, ואפה נעשה ורוד וקפוא. היא נבוכה מעט, כי הסֵמל על הסיכה שבכף ידה מופיע מאז אתמול בכל רחבי ברלין. כמעט מכל חלון הוא ניבט, שבשבת נזעמת המסתחררת מכנית בתוך עיגול לבן נקי במרכז מַלבן ארגמני, במאות, כמו גלגלי מכונת ענק הסובבים טור אחר טור לכל אורך הטירגארטן, משתלשלים אפילו מעמודי תאורה. כשתגיע הביתה תבקש לדעת מה זה אומר! היא עושה קיצור דרך ונכנסת לאפלולית סמטה, כפות רגליה טופפות במורד בקול הלמות. אחר כך היא יוצאת שוב לאור ומגיעה חסרת נשימה אל פתח ביתה ומצלצלת, שוב ושוב מצלצלת עד שפראוּ שוּלץ פותחת סוף־סוף את הדלת, ורוזה צועקת, שריפֶּן אִים אנמארש! שריפן אִים אנמארש! הנה הגיע הלחם! ורצה במעלה המדרגות הממורקות כדי למסור אותו לאמא.

    פראו שולץ נרעדת, מחככת לעצמה את כתפיה וסוגרת את הדלת מפני האוויר החריף של ברלין. רוזה פושטת את מעילה הקטן ומשליכה אותו אל המעקה. עוזרת הבית מרימה אותו ופוסעת בעקבות נקישות נעלי הלכה שלה לתוך הדירה המרווחת שתקרתה גבוהה, חלונותיה גדולים והיא מוארת ומאווררת, עם אש נאה מתפצחת באח, שטיחים מהודרים שיובאו מן המזרח פרושׂים על רצפתה ולוחות עץ אלון בהיר מצפים את קירותיה עד גובה החזה. כלי ארוחת הבוקר ערוכים יפה, בוהקים אפילו, משתקפים כולם מעל האח בראי ענקי ששוליו מוזהבים. רוזה מוסרת את הלחמניות לאמא, מטפסת על אחד הכיסאות גבוהי המשענת עם הפסים שהיא אוהבת, וממקדת את מבטה באבא. היא באמת רוצה לדעת:

    - מה כל זה אומר?

    היא מושיטה את כף ידה, מציגה את הסיכה שכמוה ככדור זהב זעיר. אבל אבא אינו משגיח בה, הוא מדבר עם אמא העומדת וידיה על גב הכיסא שלה ומגלגלת עיניים.

    - נו באמת, אוטו, היא אומרת, נו באמת.

    - אבל זה לא ייתכן, אומר אבא. האיש צבוע. איך הוא מסוגל להישאר בתפקידו כאילו כלום לא קרה?

    - אוי תפסיק להיות חרד כל כך, משיבה אשתו. וילהלם הוא בסך הכול שוטר הגון. אין לעבודה שלו שום קשר לפוליטיקה.

    - ברור שיש קשר, אינגָה. כוחות המשטרה נגועים בפוליטיקה. ראית איך הם התנהגו במהלך המהומות בפאסאנֶן־שטראסה. זה עניין עקרוני.

    - בסדר, יקירי, בסדר. זה לא יימשך ככה, כולם אומרים. אתה בעצמך אמרת. אין לך מה לדאוג.

    עכשיו רוזה כבר יושבת על ברכי אביה, שמלתה נפרשׂת כמניפה מעל למושב הכיסא. היא מושכת בעניבה החלקלקה שלו והוא הודף ברוח טובה את ידיה.

    - טוב, לפחות יש לנו עכשיו שריפן, הוא אומר, בוקר בלי לחמניות נורא לא פחות מבוקר בלי תה.

    - אחרי הלילה הקודם אני זקוקה הבוקר לקנקן שלם של קפה, אומרת אינגה.

    הלילה הקודם - פתאום רוזה נזכרת. הוא פרח מזיכרונה עם החלומות, אבל עכשיו הכול חוזר אליה. היא התעוררה מרעש המולה בחוץ, קמה, יישרה את כותונת הלילה שלה וטופפה על בהונות לאורך המסדרון המצופה עץ כהה לעבר חדר המגורים. אבא ואמא ניצבו זה לצד זה ליד החלון, ידיהם שלובות מאחורי גבם והם צופים מטה בווילהלם־שטראסה, שם נראָה ים מהבהב של לפידים בוערים ובמעומעם נשמעו תופים ומוזיקת מצעדים בלוויית שאגות של המון אדם. אבא העביר את ידו על שערו החלק ואמר: אי־אפשר להעמיד פנים שהקנצלר החדש הזה של הרייך הוא לא חדשות רעות, אבל המציאות היא, יקירתי, שהוא לגמרי חסר סמכויות, הוא לא ישרוד לאורך זמן. ואז הגיף במין תנועה משונה את הווילון ואמא הדליקה סיגריה; רוזה נתקפה תחושה מוזרה בברכיה והתגנבה בחזרה למיטתה, שם התחפרה בשמיכה ולקולותיהם של הוריה שקעה בשינה טרופה.

    - היתה שרֵפה אתמול בלילה, אבא? היא שואלת.

    - שום דבר לא קרה, פּיפּשֶן.* אמא שלך ואני פשוט נשארנו ערים עד מאוחר מדי, שוחחנו.

    [* גרמנית: בובה.]

    - לָמה? שואלת רוזה.

    - כי זה עושה טוב לנשמה, לשוחח, אומר אביה.

    הוא מרים את רוזה מברכיו ומושיב אותה על כיסא.

    - הִנה, הוא אומר, קחי לך לחמנייה מהשריפן שלך. טוב, מישהו ראה את היינריך? לא מתאים לו לדלג על ארוחת בוקר.

    - אני חושבת שהוא חזר בשעה מאוחרת אתמול בלילה, יקירי, אינגה אומרת. אוף, הילד הזה.

    - באיזו שעה? שואל אבא. אני כבר אברר את זה ברגע שהוא ימצא לנכון להראות את עצמו, תהיי בטוחה. עכשיו הוא גם מפסיד שריפן. את התה בבקשה, פראו שולץ, וקנקן קפה בשביל אשתי.

    - הֶדי, אומרת אינגה, בואי הנה! אוי בבקשה, הדי. תהיי ילדה טובה.

    הדי דווקא טובה אבל היא רק בת שנתיים, והיא מחליקה מעל כיסאה ומדדה בעקבות פראו שולץ על רגליה הקצרות השמנמנות, ושמלתה הקטנה מתגלגלת לכל עבר כמו צרור נע של מפיות תחרה לבנה, ואמא אוספת אותה שוב בזרועותיה, מעט חסרת סבלנות עכשיו, מושיבה אותה בתנועה נחושה חזרה ליד השולחן תוך התעלמות מצעקותיה, ותוחבת לידה פחזנית.

    אבא מושיט יד לעבר קנקן התה הכסוף ובידו האחרת מחליק למשעי את שפמו. וכשהשמש נופלת על שערו המשוך לאחור, הנצנוץ בכף ידה של רוזה צד - סוף־סוף - את עינו והוא מבחין - סוף־סוף - במה שמונח שם ונוטל ממנה ונעמד על רגליו. המפית שלו נשמטת אל השטיח כשהוא פוסע לעבר האח, אוחז לפניו בעדינות את הסיכה באצבעות המנתח הארוכות שלו.

    - מאין לך הדבר הקטן הזה, פיפשן?

    - מהפרויליין במאפייה.

    אביה משתהה לרגע.

    - יותר לא תלכי לשם, הוא אומר.

    - למה?

    - בלי שאלות עכשיו. פראו שולץ, שימי את השריפן באח.

    - באח?

    - יש לנו פחזניות, נכון? זה יספיק. וגם הֶרינג או משהו, לא יודע. פשוט תביאי את מה שיש לנו כרגע, כן, פראו שולץ? ותזדרזי בבקשה, רוזה צריכה ללכת לבית הספר.

    פראו שולץ נראית קצת מבולבלת, היא אוספת את השריפן ולוקחת אל המזווה.

    - אתה לא חושב שאתה מגזים קצת, יקירי? אומרת אינגה בקול נמוך. רוזה הלכה במיוחד לקנות את השריפן, אתה יודע.

    קליין פונה אל רוזה ורואה את החרדה על פניה.

    - בפעם הבאה שתראי צלב קרס כזה, פיפשן, תעצמי עיניים ותתעלמי, שמעת אותי?

    - כן, אבא. אבל מה זה אומר?

    - שבי ישר, פיפשן. בלי שאלות עכשיו.

     

    כל זה פשוט מטורף בעיני פראו שולץ, אלא שטירוף מהסוג הזה נעשה שכיח לאחרונה בבית הזה. קודם העיתונים: הֶר קליין הורה לה לבטל את המינויים האהובים עליו, את כולם, אמר שהם מכילים רק שטויות מאל"ף ועד תי"ו, והיא אמרה, אתה בטוח, אפילו את ה"בֶּרלינר טאגֶבּלאט", והוא הטיח בה, כן, פראו שולץ, אני לגמרי בטוח. זה היה בלתי־נתפס - כשחושבים על זה, הר קליין בלי העיתונים שלו! ועוד יותר מוזר היה כשהוא הורה לה לרכוש לו מינוי ל"יוּדישֶה רוּנדשוֹ", אף ששנים טען כי אינו יכול לשאת את העיתון הזה. האיש, לדעת פראו שולץ, מאבד את שפיותו. הִנה בשבוע שעבר: כשעברה מאוחר בלילה במסדרון לכיוון המטבח כדי לשתות מים, שמעה קול מוזר מחדר המגורים וניגשה כמובן לבדוק מה זה. הדלת היתה פתוחה מעט אז היא שרבבה את ראשה פנימה, ואת מי גילתה שם אם לא את הר קליין, לבדו, גוחן אל הרצפה, בחולצה מחוץ למכנסיים ואפילו בלי צווארון, סיגריה תחובה בין שיניו ומברג בידו, והוא מפרק את הרדיו, כן, מפרק את הרדיו! ואת תיבת עץ האגוז של המַקלט שרף באש. בשיטתיות רבה והכול בהליכות המנתח שלו, אבל היה בזה משהו מפחיד, איך שהוא שבר את הרדיו, עכשיו לְמה היא תקשיב בלילות הארוכים שבהם הילדים במיטות והר קליין ואשתו בתיאטרון? אף פעם לא היתה טיפוס שקורא ספרים, ובימינו כולם הרי צריכים רדיו, לא ככה? וכשהר קליין הרים פתאום את עיניו מן הברגים ומלוחות עץ האגוז שעל הרצפה וראה אותה, היה נדמה לה שהוא עומד לנזוף בה, אבל הוא אמר, פראו שולץ, תיפטרי בבקשה מהפה המלוכלך הזה של גֶבֶּלס, בסדר? והתעלם מחרדתה, חלף על פניה וטרק אחריו את דלת חדר העבודה שלו כדי לעבוד מן הסתם על הספר שלו - בימים אלה הוא אובססיבי לספר הזה - וריח מי קולון ועשן סיגריות תלה שם באוויר עם לא מעט שנאפס יחד עם אווירה מורעלת בעליל. איזה מין שפה, היא חשבה אז, הפה המלוכלך של גבלס, בהחלט לא משפט מהסוג שהיתה רגילה לשמוע מהר קליין, נו אבל מה היא יודעת? אז היא פינתה את שאריות הרדיו היקר והאומלל שלה והלכה מיד למיטה.

     

    פראו שולץ: זה שנים אחדות היא עובדת אצל משפחת קליין, עם סינר מעומלן שאף פעם אינו מוכתם ועם עיניים אפורות מרוחקות זו מזו. אוטו קליין חשב תחילה שהיא נוקשה מכדי להיות עוזרת בית, שעוזרות בית צריכות להיות רכות יותר, ביתיות יותר, ואילו פראו שולץ איננה רכה או ביתית כלל ועיקר, אבל היא מוכשרת מאוד ומנהלת את משק הבית בדייקנות של שעון. אכן, הדבר היחיד המפריד בין פראו שולץ לבין האידיאל הארי הוא שׂערה שצבעו ערמוני ולא בלונדיני, והיא קושרת אותו בסרט פרפר, שחור בימי חול ולבן בסופי שבוע; אישה שעל חִנה מאפילה טרחתה חסרת המנוח לסַדר הכול. עם זאת זוהי תכונה ראויה לעוזרת בית, לְדעת קליין, שהרי אינו רוצה עוזרת מתוחכמת מדי. כשהוא מגיע למשחק ברידג' אצל מי מעמיתיו הוא רואה לעתים קרובות איזה מין עוזרות אנשים נאלצים לסבול, והוא מברך אז על מזלו שזימן לו את פראו שולץ.

    גם הילדים מחבבים אותה, ובייחוד רוזה, שכרוכה נורא אחרי העוזרת - לעתים נראה שזה מציק לאִמה, שמרגישה קצת, איך לומר, מנושלת ממעמדה, אבל קליין סבור שאין מה לדאוג: עדיף עוזרת שהיא אוהבת מעוזרת שהיא מתעבת! ואינגה נוטה בעל כורחה לוותר בנקודה הזאת לנוכח ההיגיון הגברי המוצק הזה. אבל יש כרגע מספיק דאגות גם בלי להיות מוטרדים מעוזרות בית וממשרתים, כמות העבודה בבית החולים מכרעת, וכמה מן הקולגות שם כבר מחזיקים בתעודת חבר מפלגה - הבעות הפנים שהם לובשים במסדרונות מצחיקה כמעט - לא, זה בהחלט לא עוזר, הטירוף הפוליטי הזה הפוגע בפניה הגאוֹת של האומה, ולוואי שיחלוף לו כבר במהרה. אבל איפה לכל הרוחות היינריך?

    היינריך בדיוק עכשיו מרשה לעצמו, במידה מסוימת של רגשי אשם, לתהות איך זה לנשק את פראו שולץ. הוא שוכב במיטה וצועק מבעד לדלת, אני תכף מגיע, רק עוד רגע. המחשבות האסורות האלה גורמות לו להרגיש די מלוכלך, אבל אין הוא יכול שלא לתהות על מגע פיה בפיו, אח, הוא נתקף בחילה מן הרעיון, כמעט גילוי עריות, לנשק את פראו שולץ העוזרת. עם זאת בה בעת גם רעיון מצודד משהו. ואז שוב הפנטזיה קורסת למול פני המציאוּת, כי כאשר הוא נותן בה את עיניו הוא תופס שבחיים האמיתיים כלל לא היה רוצה לנשק אותה, ממש לא, עם שפתיה היבשות ומבטה המפחיד. קלאוס הוא שהכניס לו לראשו את הרעיון הזה, הוא תמיד מדבר עליה, עד כדי אובססיה אפילו. הסיבה היחידה שהוא מבקר כאן היא כדי להתבונן בפראו שולץ נכנסת ויוצאת עם קנקן תה בידיה, כשפיו פעור מעט כמו פה של לטאה. היינריך עדיין זוכר את הבעת פניו כשהיא הפילה כפית והתכופפה להרים אותה - עיניו יצאו מחוריהן כמו ביצים והוא נראה מתנשף, זה היה מצחיק, כמובן - אוי, לעזאזל עם קלאוס הפחדן הזה אחרי מה שקרה בלילה הקודם, ועכשיו להיינריך יש בגלל זה כאב ראש, ויש דם על הכרית, והוא לא יודע איך להסביר את זה להורים.

    - אלוהים אדירים, היינריך, מה לכל הרוחות קרה לך? שואלת אינגה בבהלה.

    - זה שום דבר, אמא, סתם שפשוף. שיחקתי כדוריד ונפלתי ו -

    - איפה היית אתמול בלילה? שואל קליין. חזרת מאוחר נורא. אמא שלך ואני דאגנו לך.

    - רק הלכתי לקלאוס, אבא...

    - עוד פעם הלכתם מכות, קליין אומר.

    - ברור שלא, אבא. רק שיחקנו כדוריד. אין לחמניות הבוקר?

    - לא, הבוקר יש פחזניות. ניצחת, אני מקווה...

    - השתדלתי.

    - למה אתה מעודד אותו, יקירי, אומרת אינגה.

    - התכוונתי לכדוריד, אומר קליין.

    - אה, אומרת אינגה, נו באמת.

    - קליין מציץ בשעון המטוטלת וקם ממקומו, לוקח לגימה אחרונה של תה.

    - אני חייב ללכת, הוא אומר, הזמן לא מחכה לאף אחד. הערב אגיע קצת באיחור, יקירתי, יש לי פגישה עם המו"ל של ה"יוּדישֶה פֶרלאג", אני צריך למסור לו את כתב היד. ההרינג היה מצוין הבוקר, פראו שולץ. שלום לכולם, להתראות.

    - תוכל אחרי בית ספר ללמד אותי לרכוב על אופניים, אבא? רוזה שואלת, ואבא מבטיח לה ויוצא מהחדר. המחשבות שלו כבר בעבודה, ובתום נסיעה חלקה של כמה קילומטרים צפונה ברובע וֶדינג הוא שמח להגיע אל בית החולים האהוב עליו, רוּדוֹלף־פירכוֹ.

     

    2

    סדר היום של קליין עמוס השבוע במיוחד; בבית החולים עדיין נמצאים כמה מטופלים שהוא ניתח בשבוע שעבר, וניתוחים נוספים מתוכננים לימים הקרובים. והוא מרגיש שמעמדו נתון ללחצים הולכים וגוברים; הוא חייב להילחם על מקומו, להוכיח את עצמו, להוכיח שהוא קודם כול ובעיקר גרמני ורופא ומנתח מוכשר, ולא יהודי כמו האוֹסטיוּדן, למשל, לא לא, ממש לא כמותם.

    ביום רגיל הוא דבר ראשון עורך ביקור מלא אצל המטופלים שלו במחלקות, פוסע בחריקת סוליות על גבי הרצפות הירוקות הבוהקות, הסטתוסקופ מתנודד והוא משתהה לקרוא גיליון רפואי, או למדוד דופק, או לברר אצל חולה מסוים אם עשה את צרכיו בלילה. זהו החלק האהוב עליו ביותר בתפקידו, ברגעים האלה הוא נזכר שוב למה הלך ללמוד רפואה - החולים סומכים עליו ולו יש ביטחון ביכולתו לעזור להם. בזכות זאת יש עוצמה בקולו וּודאות בהילוכו, וכשהוא מחליק באצבעותיו על שפמו המטופח ומתבונן בהם בעיניו החכמות והחודרות בשעה שראשיהם שוקעים אומללים בכרי המיטות, הוא מרגיש שעצם נוכחותו מציעה להם נחמה. המטופלים שלו כבר רגילים לביקורי הבוקר שלו; הידיעה שהרופא שלהם מגיע מדי בוקר עם ההליכה המרשימה שלו, עם עליצות צחוקיו הלבביים ועם הידע שבקצות אצבעותיו, תורמת יציבות לסדר יומם. אבל הבוקר, כשהוא נכנס למחלקות, רופא אחר כבר מבקר אצלם, צעיר ממנו, עם משקפי מתכת עגולים ובלורית שיער בלונדיני משוכה לאחור. קליין מתקרב ושואל בנימוס מה קורה - האיש מציג את עצמו בשם ד"ר מֶלֶר, מודיע לקליין שהרופא הראשי מבקש לראות אותו ומַפנה לו את גבו.

    קליין עושה את דרכו ללא היסוס אל לשכת הרופא הראשי, מתיישב בכיסא עץ לא נוח וממתין בחשש, אומר לעצמו שאין לו מה להסתיר. אז נכנס הרופא הראשי עצמו, הוא לא מציע לו משקה גם לא דורש בשלום משפחתו, מתיישב ופוצח בנאום: אנחנו מבקשים ליצור בבית החולים אווירה ארית, אבל אתה לא מפוטר, כמובן, הרי שירתַ בחזית בזמן המלחמה, אנחנו רק משנים את תפקידך בבית החולים, לטובת החולים, אתה מבין, שיקבלו את הטיפול הטוב ביותר מידי בן הלאום שלנו, רווחת החולים היא הלוא תמיד בראש מעיינינו. שֶמש מרצדת על דש בגדו של הרופא הראשי בסיכת צלב קרס קטנה ומוזהבת; מעולם עד כה לא ענד אותה, לפחות לא בנוכחותו של קליין. הרופא הראשי חוזר שוב על טיעוניו, אומר שקליין הוא גרמני אבל למרבה הצער גם יהודי. קליין מהנהן בראשו, פיו נפתח ונסגר מכנית, ושלא כהרגלו הוא איננו מצליח למצוא מה לומר. הוא מכחכח בגרונו פעם ופעמיים, מנסה להתעשת, אבל המילים ממאנות, אז הוא יוצא מהמשרד וסוגר אחריו את הדלת.

    בעודו מתקדם בחריקת פסיעות לעבר משרדו שלו, רועד וחיוור, הוא קולט את דמותו הזקופה של ד"ר מלר הצועד לקראתו, חלוקו הלבן מתחבט ברגלי המתכת של המיטות, לוח כתיבה נח בהידור לצד ירכו ועדשות משקפיו העגולים לבָנות באור, ושני הגברים מתעלמים בקרירות זה מזה. שפמו של קליין סומר והוא זוקף עוד את ראשו בשעה שפני האבן של מלר מחליקות על פני אוזנו כמו ספינה. ואז בפרטיות המשרד שלו הוא סוגר בכבדות את הדלת, ניצב כך לרגע, מהדק את כפות ידיו אל רקותיו. פתאום הוא ניגש בתנועה מהירה אל שולחנו ושולף את אחת המגירות. זו נעקרת ממקומה ונופלת ארצה, משליכה אל השטיח ערמות סדורות של ניירות וכלי כתיבה. הוא בועט בניירות, צונח על ברכיו, נוטל חופן עפרונות ומתחיל לשבור אותם לחצאים, לרבעים ולשמיניות - עד מהרה לא נותר בשלמותו אף עיפרון. אחר כך הוא אוסף את השברים בחזרה אל המגירה, תוחב את הניירות לסל האשפה, מוזג לעצמו כוסית שנאפס ויוצק אל גרונו. לבסוף הוא צונח על כיסאו, בוהה בתקרה ומעסה את מצחו. סערת הנפש שוככת בהדרגה והוא מנסה לסדר את מחשבותיו. הוא הרי מסוגל לעמוד בזה. הן לא שרד במלחמה ונאבק בדרכו עד לפסגת המקצוע שלו רק כדי להרים ידיים בגלל ניצחון האיוולת של הזמן הזה. הוא יוריד פרופיל, יחכה בשקט עד שהתקופה הזאת תעבור. הוא נעמד על רגליו, פושט את החלוק הלבן שלו ותולה אותו על הוו, מקפל את הסטתוסקופ שלו ודוחף לכיס. אחר כך הוא מתיישב שוב ליד השולחן שלו, פושט את אצבעותיו הארוכות על פני הציפוי הירוק ובוהה בהן בשתיקה, וחלוקו הלבן תולה כרוח רפאים על גב הדלת. קולות הרחוב מפירים את השקט מבעד לחלון: מפלטי מכוניות, חשמליות מיטלטלות, צעקות, צחוקים, נביחות, שיחות, קטעי מוזיקה, ואילו קם קליין ממקומו והשקיף מן החלון, היה רואה צלב קרס אחר צלב קרס עד היכן שהעין מגעת. אבל הוא אינו קם; הוא נשאר יושב בשתיקה ליד שולחנו, בוהה בכפות ידיו. מישהו כבר הניח ערמת מסמכים בגובה שלושה אגרופים על שולחנו של הֶר דוקטור קליין הצייתן, שהרי יהיה לו המון זמן פנוי עכשיו כשסדר יומו נטול מטופלים. ומובן ששכרך ישתנה בהתאם למעמדך החדש, שינוי סמלי בלבד, ניכוי זעיר, אתה מבין, הר קליין, אנחנו חייבים תמיד לזכור שזה לטובת בית החולים, לטובת המטופלים, שרווחת החולים שלנו צריכה לעמוד בראש דאגותינו, הלוא כן?

    נשמעת דפיקה בהולה בדלת, וקליין מודיע שאפשר להיכנס. אדם בחלוק לבן נחפז פנימה וממהר לסגור אחריו את הדלת.

    - הר דוקטור קליין. אפשר לדבר איתך?

    - בוודאי, דוקטור פֶהר, שב בבקשה.

    - אני רואה שהורדת את החלוק הלבן שלך ואת הסטתוסקופ.

    - כרגע אין לי בהם צורך, כנראה.

    - לקחו לך את המטופלים?

    - בינתיים, כן.

    - גם לי.

    אוסקר פהר מסיר את משקפיו ומכסה באצבע ובאגודל על עפעפיו. הוא רופא בכיר, רופא עיניים וגם מנתח, לא מומחה כמו הר דוקטור אוטו קליין, אבל מכובד לא פחות. בדרך כלל הוא פעלתן וחרוץ, שקול בתנועותיו וערני באופיו, אבל הבוקר הוא נראה במצוקה.

    - בגלל המוצא הגזעי שלנו, הוא אומר ללא הרבה טעם.

    - כן, אני מניח, משיב קליין.

    - זה לא ייתכן, לא יעלה על הדעת. מדובר בקריירות שלנו, דוקטור קליין. אנחנו גרמנים. קיצצו לך בשכר?

    - קצת.

    - גם לי. בני זונות.

    - תירגע, דוקטור פהר. יש לך עדיין את הקליניקה הפרטית שלך. תשתה כוסית שנאפס?

    - לא תודה. אתה יודע שאסור לי לשתות בבוקר. כן, הקליניקה הפרטית שלי, את זה עדיין יש לי. תרצה להצטרף אלי לארוחת צהריים, הר דוקטור?

    - כן, בשמחה. בשתים־עשרה וחצי, נאמר?

    - יש לי הר של ניירת במשרד. ממש הר. אתה חושב שזה יהיה מצב קבוע? אשתי כבר מדברת על הגירה.

    - פאניקה לא תועיל, דוקטור פהר. אני בטוח שהטירוף הזה יעבור. לא קראת את ארטור לַנדסברגר? כמעט חמישים אחוז מן הרופאים בברלין ממוצא יהודי. הם לא יסתדרו בלעדינו.

    - כן, כן, כמובן, אתה לגמרי צודק. אני מניח שגרוע מזה כבר לא יהיה.

    - נקווה ככה, אומר קליין ומיישר את צווארונו.

    - אפשר לעמוד בזה, כמובן, אומר פהר. אבל ההשפלה. איזו השפלה.

    - פשוט תתמקד בתמונה הכללית, מגיב קליין. כל זה ייגמר בקרוב.

    - כן, אתה צודק בהחלט. נו, אז אלך להתחיל בעבודת הניירת הזאת.

    - נשמע רעיון טוב.

    - להתראות, דוקטור קליין.

    - ניפגש בהפסקת הצהריים.

    הדלת נסגרת באחת, צעדיו של פהר חורקים ומתרחקים ושוב שורר שקט. הֶרגל של קצין, חושב קליין, להחזיק ראש זקוף ולהשרות ביטחון על אחרים למרות העובדה שאתה עצמך קורס.

     

    3

    רוזה יושבת בכיתה ליד חברתה הטובה ביותר פרידה פישר, קולה של המורה קולח סביבה והיא חושבת על היציאה שלה לבדה בבוקר, לראשונה, משחזרת בגאווה כל פרט. בדרך כלל היא הולכת עם אמא לקנות מצרכים. את הלחם אמא מעדיפה לקנות לא בקונדיטוריה היוקרתית אלא ברובע היהודי, השוֹינֶנפירטֶל, המרוחק מעט מדירתם. אמא אומרת ששווה לנסוע לשם בשביל לתמוך באוסטיודן העניים. לא שאכפת לאמא מאלוהים, אוי לא, היא אתאיסטית, ורוזה כבר שמעה אותה מצהירה כך פעמים רבות באוזני כל מי שמוכן לשמוע ולפעמים גם אם אינו מוכן, כזאת היא אמא; כפי שהיא תמיד אומרת, אני טיפוס שמתרשם מגתה יותר מאשר מאלוהים, מוקסם מהשכלה יותר מאשר מהתנ"ך, ממוצרט יותר מאשר ממשה רבנו, וכזאת גם אשאר תמיד. ולמרות זאת היא מבקשת לתמוך ביהודים במיני דרכים קטנות, אפילו באוסטיודן האלה עם הגיבנות ועם העור המיובש שאינם מסוגלים להבין כמו שצריך "גרמנית גבוהה" ונראים כמו אנשים מעידן אחר, לא כמו הרפורמים המכובדים שמגיעים הרבה לרובע שפַּנדָאוּ.

    אבל רוזה אוהבת את השוֹינֶנפירטֶל. אוהבת להסתובב ברחובות הגדושים תערובת מוזרה של רגשות, אוחזת בעדינות לצדה בסל הקניות הקטן שלה, יד ביד עם אמא, עקֵב מרובע טופף אחר עקב. והיא תמיד מוצפת חמימות בלתי־מוסברת כמו במעיינות החמים בוויסבּאדֶן, היכן שהמשפחה מבלה בכל שנה בחג המולד, אלא שהחמימות של השויננפירטל מקורה בגייזֶר סמוי שבקרבו.

    עכשיו רוזה כבר לא נמצאת בכיתה, היא בשויננפירטל, יד ביד עם אמא, עיניה נישאות בהתרגשות אל כיפת הזהב המצולעת של בית הכנסת החדש, הזוהרת על רקע רצועות שמי תכלת ומזכירה ארמון של סולטאן יותר מבית תפילה יהודי ששלושת אלפי מושביו מלאים כולם עד האחרון שבהם בימים הנוראים. אמא אומרת שפעם אחת דרכה גם רגלה שלה בתוך בית הכנסת, אם כי לא מטעמי דת, לא, היא הגיעה לקונצרט צדקה של משרד הנוער והרווחה, כי אמא היא לא רק אתאיסטית אלא גם חסידה של אופרה. הֶרמן יַדלוֹבקֶר, "זמר החצר" הנודע, הופיע שם בליווי אלברט איינשטיין בתור כנר ראשון. אמא כבר מזמן מעריצה את איינשטיין, את הפיזיקה שלו כמו גם את המוזיקה שלו, וכמובן גם את עיניו הערניות והחמקניות, שכמו כדורי בדולח של מכשף האיצו את פעימות לבה של כל אישה באירופה, לפני שהוא היגר, כמובן, לאמריקה.

    כך רוזה ואמא פוסעות להן על פני הסמינר הרבני בארטילֶרי־שטראסה, שם רבנים אורתודוקסים חובשי כובעים שחורים לומדים מאחורי דלתות סגורות ומתדיינים ושרים ורוקדים במעגלי ענק לא סדורים, ואפשר לשמוע אותם או להציץ בהם מבעד לחלונות; ובגרוֹסֶה המבורגר שטראסה הן עוברות ליד בתי הספר היהודיים ההומים בנים ובנות צעירים, רענני פנים וסמוקי לחיים, הלומדים עברית ותנ"ך וגרמנית ומתמטיקה; ועל פני בית החולים היהודי באֶלזאסֶר שטראסה שבו הכול מתנהל על פי חוקי ההלכה והוא מדיף ריח כימיקלים הגורם חולשה קלה; ולבסוף ליד בית הקברות היהודי הישן שבו שורות קודרות של מצבות אבן נכבדות, חלקן חדשות יותר וחלקן פחות, חלקן מכוסות צמחיית פרא וחלקן עתיקות, אפילו משנת 1672. רוזה יודעת איך למצוא את קברו של הֶר מנדלסון - אבא לוקח אותה מדי פעם לראות אותו - בקצה המרוחק של בית העלמין, כולו מכוסה קיסוס עד שצריך להסיט את העלים כדי לגלות את השם שרק בקושי נגלה לעין - משה מנדלסון - והאבן השחוקה מרוב שנים עוד מוסיפה למסתורין. הם מניחים, לפי מסורת, חלוקי אבן על המצבה, ועוזבים את המקום בשתיקה. אבא יודע את מקומו של הקבר הזה כי אבא יודע הכול, כי הוא חייל קרבי וזכה במדליות, יש לו צלב ברזל סוג 2 והוא לחם באָרָאס* ב־1917 ושרד כדי לספר על הקרב הזה ולהראות לבתו את הקבר המיוחד הזה, והיא, בבוא הזמן, תראה אותו לילדיה שלה, ככה לפחות אומר אבא. אילו רצתה היתה, קרוב לוודאי, מסוגלת למצוא בעצמה את הקבר הזה עכשיו, אבל היא לא רוצה כי נורא מפחיד שם בבית הקברות.

    [* עיר בצפון צרפת שהיתה בקו החזית במלחמת העולם הראשונה.]

    פרידה פישר נועצת ברוזה מרפק - עיני כל הכיתה נעוצות בה, וקלרה נוימן מגחכת בגלוי. רוזה מנסה בהיסוס לפענח את המשוואה שעל לוח הכיתה, מייסרת את עצמה על ששקעה בחלום בהקיץ מורכב שכזה. אבל לאחר השתהות קלה היא מצליחה לענות נכון על השאלה של המורה. הצחקוקים דועכים, השיעור ממשיך להתנהל בעצלתיים, ומעֵבר לחלון להקת דרורים מסתחררים כמו זרעי פֶּרג. היא חייבת להקפיד שלא לאבד ריכוז, הציונים שלה במתמטיקה טובים, אבל היא חייבת להשתדל יותר מאחרים כי היא לא טובה מטבעה במתמטיקה, לא כמו היינריך, אולי הערב תבקש ממנו לעזור לה שוב בשיעורי הבית שלה, אם לא ילך לאימון כדוריד. כבר אין לה סבלנות לחכות שייגמר יום הלימודים, שתלך הביתה לרכוב על האופניים שלה עם אבא; אולי הערב תצליח לרכוב בעצמה בלי שאבא יחזיק אותה! ואז תוכל לרכוב על אופניים לבית הספר מדי בוקר ובחזרה בערב, ותהיה היחידה בכיתה שיש לה אופניים, וכולם ירצו סיבוב, כל הכיתה, כל בית הספר אפילו, ואז נראה מה תגיד קלרה נוימן, אם גם היא תבקש לרכוב עליהם או רק תשב לה לבדה במגרש.

    רוזה פונה מעם החלון אל הכיתה ומביטה בקלרה נוימן. עיניהן נפגשות והפעם דווקא קלרה היא שמסבה ראשונה את מבטה. רוזה כבר חשה מחוזקת בזכות האופניים הרובצים להם בבית מתחת לכיסוי שלהם בחדר המדרגות, כמו סוס נאמן הממתין לשובה של גברתו. כן, קלרה, היא אולי יהודייה אבל היא זו שיש לה אופניים. רוזה הופכת דף בספר הלימוד שלה ומקמטת את מצחה. דַי לחלום בהקיץ, היא חייבת להתרכז או שתסתבך בצרות. אבל מין התרגשות חגיגית צומחת בבטנה, והיא פשוט רוצה כבר להיות בבית.

     

    4

    השמש מטפסת במעלה שמי ברלין, מכוסה שמיכת עננים לבנה. מאות נורות להט זוהרות רוחשות בחלונות ראווה מצוחצחים שבהם בובות שעווה מדגמנות חליפות, מעילים, חצאיות ונעליים. גבר בסינר מרובב וברדס עור פוסע על מדרכה, פֶּגר לח ומצהיב על כתפו והוא בדרכו אל חנות אדומה של קצב. דוור גוחן מעל תיבת דואר תכולה, מציב את השק שלו, מושך בידית ומטיח אל השק מפל של מכתבים. חשמלית פונה מעט מהר מדי בסיבוב - הכרטיסן שכפתורי מדיו בוהקים רוכן החוצה מעל הירכתיים ומטלטל כבל חשמלי עד שמוט החשמלית חוזר למעלה למקומו. שוליית אופה בכובע לבן רוכב על תלת־אופן, מכוסה כולו אבקת קמח כמו מלאך. אישה במעיל פרווה מחכה במעבר חציה ובזרועותיה נח כלב.

    באחת הקונדיטוריות של אלכסנדרפּלאץ יושבת אינגה קליין מול חברתה הוותיקה בֶּרטה קריצפֶלד. התה צורב את לשונה של אינגה אבל היא איננה מסגירה דבר, רק מניחה את הספל על התחתית ומחייכת אל ברטה מעֵבר לשולחן, נוזפת בעצמה בלבה על שלגמה מהתה מיד אחרי שנמזג. הן יושבות ליד החלון, נהנות מכיבוד קל לפני ההצגה היומית בתיאטרון פוֹלקסבּינֶה. אינגה נוגסת בעוגת דוֹבּוֹש כדי לעמעם את הצריבה בלשונה ומתבוננת בקהל הרב של גברים במגבעות לֶבד אפורות ונשים עוטות פרווה, של שוטרים רברבנים ורוכלים גסי רוח, כולם שחוחים מפני הקור ופניהם ורודות. אבל בִּפנים חם. מוזיקת פסנתר קלה מבעבעת ברקע כפלג אלפּיני, מתערבבת בקרקוש ובצלצול כלי פורצלן ובעליצות מנומסת של שיחה. עיניה של אינגה ממוקדות בחברתה שמעבר לשולחן. ברטה חובשת כובע סגלגל מלבב, ואינגה קצת מקנאה; וכאילו קראה את מחשבותיה ברטה מסירה את הכובע ומניחה על הכיסא לצדה, נו תראו רק איך היא אוכלת את הדובוש שלה, אני לא תופסת איך ברטה מצליחה לשמור כך על הגזרה שלה.

    - איזו סיכה יפה את עונדת, אינגה.

    - כן, נכון, מתנת יום הולדת מאוטו.

    - אוי הוא מקסים, מה? אומרת ברטה ולוגמת מהתה. ומה שלום הילדים?

    - כן, בסדר. מה שלום וולטר וארטור?

    - שניהם בסדר גמור. את נראית קצת מוטרדת, אינגה, את לא מרגישה טוב?

    מלבן צר ואדום נראה בראש חלון הקונדיטוריה, מתנודד קלות ברוח שבחוץ. ברטה תוחבת פומית בין שפתיה הצבועות ומפיחה שובל דק של עשן לעבר התקרה. אינגה לוגמת תה ומתבוננת בעשן המסתלסל מעלָה בניחותא. גם היא מדליקה סיגריה.

    - אני קצת דואגת להיינריך, היא אומרת. הוא חזר מאוחר נורא אתמול בלילה, ועם שפשוף במצח. הוא מסתבך בקטטות.

    - בן כמה הוא עכשיו? עשר? אחת־עשרה?

    - באמת, ברטה! את יודעת שהוא בן שלוש־עשרה.

    - אה, כן, בטח. איך שהזמן רץ. טוב, זה לגמרי נורמלי שבנים בגיל הזה הולכים מכות לפעמים, לא? מתפלספת ברטה.

    - כן, כן, ברור. אני לא יודעת, זה פשוט... בטח קשה לו בבית ספר.

    - למה?

    - עם המוצא הגזעי שלנו.

    - כן, כמובן, אני מבינה, אבל אל תעשי מזה יותר עניין ממה שזה, אומרת ברטה. העיקר שהוא לומד טוב והופך לג'נטלמן ראוי ומכובד.

    - אני מסכימה איתך, אומרת אינגה. אני יודעת שזה טיפשי, אבל אני פוחדת.

    - חשבת אולי לשלוח אותו לאחד מבתי הספר היהודיים האלה? מציעה ברטה. נדמה לי שיש אחד בגרוסה המבורגר שטראסה או ברובע מיטֶה באיזה מקום...

    - לא נראה לי, משיבה אינגה. רמת הלימודים שם בטח לא מגיעה לזו שבבית הספר הנוכחי שלו. והיינריך גם ספורטיבי מאוד. אני חוששת שבתי ספר יהודיים מזניחים את החינוך הגופני.

    - אני לא מאמינה. לדעתי כדאי לבדוק את העניין הזה. הרי אַת עצמך אמרת שלא טוב לו עכשיו.

    - לא זה העניין, זה רק... אבל אני סתם עושה מזה בעיה, אומרת אינגה ומעבירה יד על מצחה. ההצגה שלנו תכף מתחילה, לא?

    - אכן, אומרת ברטה. בואי נלך. אני לא מסוגלת לאכול יותר את הדובוש הזאת. יש לה טעם של עור, שתדעי, היא אומרת ומחזירה באלגנטיות פירור עוגה אחרון לצלחתה. אין מה להשוות, אינגה, לעוגת הדובוש אצלך בבית. הטבחית שלך כישרונית במיוחד.

    - למה שלא תבואי פעם עם וילהלם לארוחת ערב? אומרת אינגה. אוטו מזמן לא ראה אתכם. אני אדאג שהטבחית תכין לך כמה דובוש שתרצי. מחר אתם פנויים?

    - מצטערת, יש לנו מחויבות אחרת מחר. טוב, אנחנו כבר באיחור, ממהרת ברטה לומר. בואי נתקדם לכיוון התיאטרון.

    - בסדר גמור. אז נקבע ליום חמישי?

    - נו קדימה, עוד נאחר להצגה, אומרת שוב ברטה. אנחנו עוד צריכות לנסוע עד הוֹרסט־וֶסֶל־פּלאץ.

    - את מתכוונת לבּילוֹבפלאץ?

    - כן, כן. הקנצלר פשוט החליף את השם.

    - טוב, מבחינתי זה עדיין בילובפאלץ, אומרת אינגה בחריפות. טוב, איפה הפרויליין הזאת? עוד לא שילמנו.

    - אוי, אלוהים, לגמרי שכחתי.

    אינגה מכבה את בדל הסיגריה שלה במאפרה, מרימה את ידה וזוקרת את ראשה כדי למשוך את תשומת לבה של הפרויליין.

    - לאן, בשם אלוהים, היא נעלמה? היא אומרת ברוגז. נו, אז חמישי בערב מתאים לכם? כשאחזור אתן הוראה לפראו שולץ ו...

    - אינגה, בבקשה, תרשי לי להיות כנה איתך. זה באמת נחמד מצדך, אבל... אני נאלצת לסרב. בחודשים הקרובים לא נוכל לבקר אצלכם, אומרת ברטה. עד שהמצב יירגע.

    - אבל למה? שואלת אינגה.

    - בבקשה אל תיקחי את זה באופן אישי, יקירתי. זה בגלל העבודה של וילהלם. עם הקנצלר החדש הזה והאקלים הפוליטי, אנשי משטרה בכירים פשוט לא יכולים להתרועע עם יהודים.

    - גם לא עם יהודים שהם במקרה חברים ותיקים שלכם?

    - בייחוד לא עם יהודים שהם במקרה חברים ותיקים שלנו.

    - הבנתי.

    - אני מצטערת.

    - ברור.

    - טוב, אל תהיי כזאת, אומרת ברטה בקלילות. אלה לא החוקים שלנו, תביני. את קודם כול ובעיקר החברה הכי טובה שלי, וגם וילהלם וגם אני מצפצפים על העובדה שיש לך פה ושם קרובי משפחה יהודים.

    - נו באמת, ברטה.

    - אוי, אינגה, את הרי לא ממש יהודייה. תראי, מה שאני מנסה לומר זה שאנחנו חברות וזה מה שחשוב, גם אם המוצא שלך במקרה לא לגמרי ארי. אבל את חייבת להבין: אנחנו חייבים בתקופה כזאת להיות פרגמטיים. רק בשנה שעברה וילהלם חגג עשרים וחמש שנים במשטרה. הוא בעמדה רגישה מאוד היום ועלול לסכן את מעמדו.

    - והוא בכל זאת רוצה לשמר את מעמדו, למרות האקלים הפוליטי? שואלת אינגה ונזכרת בשיחה שלה עם אוטו בארוחת הבוקר.

    - איזו עבודה אחרת הוא יכול לעשות, אחרי עשרים וחמש שנים? אומרת ברטה. נו באמת, אינגה. וילהלם בסך הכול משרת את החוק. אם הוא יתפטר, נאצי יתפוס את מקומו. עדיף בשביל היהודים כאן שאדם רחום כמו וילהלם יפקד על המשטרה ולא איזה אוכל נקניקים נאצי חסר תרבות. את לא חושבת?

    - ברור, אומרת אינגה בקול רפה. פשוט חבל לי, זה הכול. בחיים לא חשבתי שהפוליטיקה תתקע בינינו טריז.

    - אוי באמת, זה לא ממש טריז, אומרת ברטה. אנחנו עדיין יכולות להתראות, נכון? אנחנו יכולות ללכת כמו תמיד לתיאטרון ולקניות ולטיולים בטירגארטֶן. ממילא וילהלם יכול להיות תיש טרחן וזקן, בייחוד באירועים חברתיים. יהיה לנו יותר כיף יחד, בנות בלבד. עכשיו תרשי לי לשלם את החשבון ובואי נלך לתיאטרון ולא נדבר על זה יותר. פרויליין? פרויליין!

    אינגה לובשת את הכסיות שלה, מצמידה את צווארון המינק שלה גבוה אל עצמות הלחיים ופוסעת על פני המדרכה הנוקשה של אלכסנדרפלאץ. מחשבותיה נודדות, נוטות לכיוונים אפלים. צאי מזה, אינגה, אַת מניחה לדמיון המטופש שלך להשתלט עלייך, תסתכלי רק על הכובע הסגלגל החמוד של ברטה, וההצגה תהיה בלי ספק נהדרת. אנחנו שנינו לוחמים, אוטו ואני, מצוקה היא לא מילה זרה לנו. כבר עברנו זמנים קשים, לפני עשר שנים מכרתי גרביים וסוודרים כדי לגמור את החודש, ואילו עכשיו יש לי שלושה ילדים בריאים ובית מקסים, יש לנו אוכל בבטן וכסף בבנק, והחורף המר הזה יפַנה עד מהרה את מקומו לאביב.

     

    5

    הטירגארטן כמעט שומם. שעון הזהב החביב על קליין מתנוצץ בצהוב ירקרק באור הפנסים המשובצים בין הבוקיצות לאורך הפארק. הוא מרים אותו, בודק מה השעה, מגדף לעצמו ומתנשף ורץ הלאה. הקור בחוץ קודר ובלתי־נסבל, אבל קליין הוא אדם שמבין כמה חשוב לקיים את מה שמבטיחים לילדים. האופניים של רוזה גדולים מדי בשבילה, אבל הוא מרגיע אותה ואומר שמוטב כך, כי הם ישמשו אותה שנים רבות, ואלוהים יודע שגם עלו מספיק כסף; אופניים גרמניים סולידיים, יציבים, כבדים, בצבע שחור, עם צמיגים נפוחים בעלי חריצים עמוקים, בלמים מלפנים וגם מאחור, שלושה הילוכים לבחירה וחזות של סוס עבודה אמיתי. רוזה נראית עליהם קצת לא במקום, לופתת בכוח את ידיות הכידון המחוספסות בעוד קליין מייצב את החיה באמצעות אחיזה בקפיצי האוכף, רץ לצדה כשלרגליו החותלות המהודרות שלו ומחפש אחר הזמן הנכון להרפות. רוזה כמוה כהבזק צבעוני, פרש על גב סוס גזעי רב כוח, לבושה בשמלה המנוקדת החביבה עליה הגולשת בשתי קשתות משני צדי שלדת האופניים ומתנשאת באוויר מאחור, ומצווארונה של רוזה מציצה פיסת עיתון מקומט - רעיון של קליין - לדעתו מגע העיתון על העור מעניק בידוד רב גם אם הוא מרשרש ומשאיר על הגוף תמונת ראי של הכותרות אחרי שמסירים אותו; גם אם שוטחים את העיתון על החזה כולו לפני שלובשים את הבגדים העליונים, זוכים בהגנה מובטחת מפני הצטננות מכל סוג. למרות זאת לא היה קליין מרוצה מהרעיון שרוזה תפשוט את מעילה בקור הזה, אבל בתו התעקשה נחרצות, טענה שבמעיל איננה מסוגלת לרכוב כמו שצריך על האופניים ושהרכיבה כבר תחמם אותה ושבכלל לא נורא קר והיא לובשת המון עיתון, ובבקשה, אבא, בבקשה, וקליין הפציר בה שתנהג בהיגיון שמא תמות מרוב קור, ולבסוף הגיעו לפשרה: המעיל הוסר ותולה על זרועו של קליין הנחפז בעקבות האופניים כמו קבצן, אבל כובע הלבד הכחול שלה, הצעיף והכפפות נותרו במקומם - קליין שמקפיד כל כך עם היינריך, מוצא את עצמו מתפשר עם הקטנה שלו בכל פעם שהיא עומדת על שלה. ולפחות בעניין הכפפות רוזה דווקא שמחה בלבה, כי אפילו מבעד לצמר הסרוג היא חשה צינה בפרקי אצבעותיה.

    - אל תעזוב, אבא, אני חושבת שתכף אצליח, אבל אל תעזוב, אני אתרסק אם תעזוב. לעבור בין העצים או מסביב? אבא? אבא?

    רוזה מתיקה את עיניה מהשביל, מציצה מעבר לכתפה ומגלה את אבא ההולך וקטן במרחק, והיא צווחת מהתרגשות, היא רוכבת לגמרי לבדה, וכבר זמן־מה כנראה כי אבא רחוק, אז עכשיו היא חייבת להתרכז, סיבובי הדוושות מניעים אותה הלאה, ואיך תעצור אם תרצה לעצור, זאת השאלה, היא חושבת שהיא לא יודעת לעצור, אז תתרכזי, להישאר זקופה כמו שאבא אמר לה, להיזהר לא להתנגש בעץ, והיא באמת רוכבת, לגמרי לבדה, אבל היא צריכה לשירותים.

    הקצב שלה מואץ במורד הגבעה, הרוח הקפואה נופחת בה, איזו תחושה מדהימה, לשלוט בכיוון שלָך, בגורלֵך, עם עוצמת המהירות מתחתייך, איזו שִׂמחה. פתאום היא מאבדת שליטה, אינה מסוגלת עוד לכוון את הכלי הכבד בזינוקו, לא נותר לה אלא להיאחז בכוח ולקוות לטוב, ואז האופניים מאטים והיא שוב שולטת, והיא חוזרת לדווש כדי לבדוק לאיזו מהירות הם יגיעו, ושוב מאבדת שליטה, עוצמת את עיניה עד שהמהירות דועכת. היא מטה את גופה והאופניים פונים לשמאל, משייטים כמו ספינה. עכשיו היא יכולה לראות שוב את אביה, עומד מתחת לפנס זוהר, מדליק סיגריה. תראה אותי, אבא, תראה אותי. היא מדוושת חזק יותר לקראתו ומקווה שיצליח לעצור את האופניים כשתגיע אליו, כי היא ממש לא יודעת לעצור, ואלמלא אבא שם היתה יושבת כל הלילה על האופניים, כל היום, עושה שמיניות, אינסוף איתותים, לָנצח.

    קליין שואף מהסיגריה ומהדק את הצעיף שלו, מתבונן בבתו הדואה כציפור גן עדן סביב הפארק. הוא חושב שהוא מרגיש היום יהודי יותר מכרגיל. מאז השיחה עם הרופא הראשי הוא מרגיש כמו קבצן יהודי נחות, כאילו היה עליו ללבוש שחורים ולאכול רק דג ממולא. אז הוא ניסח נאום שיהיה מוכן לשאת לפני הרופא הראשי ברגע שתהיה לו הזדמנות: הר הופמן, האם תוכל להצביע ולוּ על מקרה אחד בקריירה שלי שבו התנהלותי המקצועית היתה פחות ממושלמת? בצדק אתה טוען שאנחנו צריכים להתחשב קודם כול ובעיקר ברווחת החולים, ואני יכול להבטיח לך שחולי לב יעדיפו להיות מטופלים אצל מנתח מנוסה בעל מוניטין, גם אם מוצאו שֵמי, ולא אצל רופא זוטר ממוצא ארי. זה מה שיאמר בהזדמנות המתאימה. קודם היה המום מכדי לנסח תגובה רהוטה, אבל הוא לא יניח לזה לקרות שוב.

    יומו של קליין עבר בעבודת ניירת, עבודה מתסכלת ביותר, אבל אחרי העבודה התעודד כשנפגש עם המוציא לאור - איזה כבוד נפל בחלקו לתרום לספר שלו, להיכלל בתוכו! זה שבועות אחדים קליין עובד עד שעות הלילה המאוחרות על הערכים שלו עבור הפרויקט של זיגמונד כצנלסון, אנציקלופדיה עבת כרס, מפורטת ודקדקנית של יהודים גרמנים נודעים והישגיהם במאתיים השנים האחרונות, תחת הכותרת "היהודים בתרבות הגרמנית". קליין התבקש לערוך את החלק הרפואי בספר, והוא התגייס למשימה בכל לבו, במלוא המרץ והמסירות. בייחוד נזהר בכתיבת הערך על אודותיו, חזר ושִכתב שורה אחר שורה, מילה אחר מילה, היטלטל בין ביישנות להאדרה עצמית עד שהגיע לנוסח: ד"ר אוטו קליין (1896-), מנתח ורופא ברלינאי, זכה בצלב הברזל סוג 2 על אומץ לב באראס, אפריל 1917, בעל דוקטורט כפול ברפואה ובכימיה. לדוקטורט בכימיה למד במינכן בהנחיית זוכה פרס נובל, ריכרד וילשטָטֶר, כותב המבוא לכרך זה. כן, האיזון בין עובדות יבשות לצניעות נשמע מצוין, חושב קליין, וטוב שהזכיר את צלב הברזל. הוא סָפר את המילים בערך של וילשטטר, הפחית חמש, וקיבל את המספר שהקציב לעצמו. הוא חשב שזה מוכיח על ענווה מסוימת, שכן הכול מודעים לאיבה הממושכת ביניהם - עד היום קליין מתעב את מורו בעבר הנוהג לסנן בפומפוזיות מבעד לשפמו העבות על אודות פיגמנטים צמחיים ואנזימים כימיים - אבל בזמנים כאלה, קליין מבין, ידידים ערכם רב מיריבים, בייחוד כשמדובר באנשים דגולים, ובייחוד כשאלה מתגוררים בשווייץ, כמו וילשטטר שהיגר במחאה על יחסה של גרמניה ליהודֶיה.

    רוזה מתנודדת מעט ומתיישרת, וקליין קורא לעברה כמה עצות: התאמני בשימוש בבלמים! השמאלי לקדמי והימני לאחורי, ולעולם אל תשתמשי רק בשמאלי! כן, היא כבר מִתרגלת.

    כאשר נפגשו מוקדם יותר באותו ערב, נראה המו"ל כצנלסון מוזנח יותר מכפי שקליין זכר. שערו הכהה והנוקשה היה סתור, זיפים הבהיקו על סנטרו והוא עישן ללא הרף. קליין ציפה בקוצר רוח לפגישה איתו. אחרי היום שעבר עליו, שיחה טובה על תרבות עם אדם משכיל כמוה כמזור מבורך לקבצן יהודי מלוכלך שרק מזהם את בית החולים בנוכחותו הבלתי־רצויה. הם נפגשו בבית בירה צפוף ברוֹזֶנתאלֶר שטראסה, ליד כולבו וֶרתהיים, מתחת לפֵבּיש ושות' - שום דמיון לרוֹמָנישֶה קפה הנודע, אבל במיקום נוח לשניהם. הם לגמו יחד בירה בהירה מספלי זכוכית, וקליין התכבד במנת בשר קטנה - כצנלסון נמנע מטעמי כַּשרות - שוחחו במשך כשעה באפלולית תחת שלט "לֶבֶנבּראוּ" תכול עם האריה הקורץ וקנקן בירה, מעשנים את הסיגריות המצריות של כצנלסון המוזהבות בקצותיהן. כצנלסון הפגין להט של מו"ל כלפי ספרו החדש, אמר שהספר אכן מקבל צורה נאה ביותר, שאנציקלופדיה של יהודים מפורסמים היא בדיוק מה שצריך כדי להיאבק במגמות מדאיגות. קליין בתגובה ציין שהִנה בית הבירה הזה שוכן בקרבת שער רוזנתאלר העתיק, שדרכו נכנס משה מנדלסון לברלין ב־1743 תמורת מס גולגולת יהודי שערכו ראש בקר פולני, אך בתוך שנים ספורות היה לאינטלקטואל הנחשב ביותר במדינה. השניים החליפו כך ביניהם זמן־מה רעיונות, השיחה נדדה לנושא האוונגרד והבירה סחררה את ראשיהם.

    וכאשר נפרדו לשלום זה מזה לחץ כצנלסון בחום את ידו של קליין ונעלם לאורך זוֹפיֵינשטראסה הצר, כתב היד של קליין תחוב תחת מעילו והוא מסב את ראשו מן הגרפיטי המשורבט על הקיר. קליין הביט לימינו ולשמאלו וחמק בחזרה לתוך בית הבירה כדי ללגום כוסית קוניאק זריזה, ורק אז נזכר בשיעור האופניים של רוזה וברגליים כושלות עלה על החשמלית הביתה.

     

    6

    - פראו שולץ, צִלצלו בדלת. אני כבר אטפל בהֶדי, תודה.

    צליל הפעמון נחלש ופראו שולץ ניגשת לפתוח את הדלת בעוד אינגה מסיימת את התקנת סיכת הביטחון בחיתול של הדי, מותחת ומיישרת את שמלתה הקטנה ומעמידה אותה על רגליה. הדי רצה מיד בצווחת הנאה לכיוון המסדרון. אינגה קמה ממקומה לאה, מרימה את בתה ומניחה אותה ליד הצעצועים שלה. הדי מגרגרת ונעמדת ומדדה שוב לעבר המסדרון. אינגה חוזרת ומושיבה אותה ליד הצעצועים שלה ומנופפת לעומתה את גיגי. הבובה מושכת את תשומת לבה של הדי והיא שולחת יד מסורבלת לעבר ראש החרסינה הגדול. טקטיקת הסחת הדעת שוב הצליחה, לעת עתה.

    החלונות נראים כמלבנים שחורים באור הצהוב החם. אינגה מתמתחת כדי להרפות את גבה הנוקשה, מגיפה את הווילונות ומציצה בשעונה. הימים עדיין אינם מראים סימני התארכות, היא חושבת, והיא כבר מרגישה כאילו החורף נמשך לנצח. היא ניגשת אל האח ומזינה את האש בזהירות בעזרת המחתה. זאת עבודה של המשרתים, להזין את האש, אוי עכשיו יש לה פיח על הידיים. ההצגה היומית לא היתה באיכות מרשימה במיוחד, והיא חשה לאורכה בעיקר המומה מן הגילוי שווילהלם וברטה קריצפלד אינם מוצאים עוד לנכון להציב את כף רגלם בביתם של אוטו ואינגה קליין המסווגים כעת כזָרים - חריגים - בשל מוצאם הגזעי. אבל הנה היא שוב חושבת על זה אחרי שהבטיחה לעצמה לא לעשות זאת, הרי שום דבר טוב לא יצא מהמחשבות האלה.

    - מאדאם?

    - פראו שולץ?

    - פראו וֶרנֶר כאן, מחכה למאדאם בחדר המגורים.

    - איזו פראו אמרת?

    - פראו ורנר, מאדאם.

    - אני מכירה מישהי בשם פראו ורנר?

    - בנה רוּדי לומד בכיתה עם היינריך, מאדאם.

    - נו טוב. שבי כאן בבקשה עם הדי ואני תכף אגיע. תדאגי שהיא לא תשתולל שוב, את זוכרת כמה זמן לקח לך להרגיע אותה בפעם שעברה.

    - בסדר גמור, מאדאם.

    אינגה ניגשת אל הראי ששוליו מוזהבים ומסדרת את שערה, צובטת את לחייה ומחליקה את צווארונה. היא מזדקפת, מיישרת את גווה, ואז מדליקה סיגריה ופוסעת במפגיע לחדר המגורים. שעון המטוטלת מצלצל כשהיא חולפת על פניו ומבהיל אותה מעט, מה קרה לה הערב, וכשצלצול השעה דועך היא פותחת בדחיפה את הדלת הכבדה ונכנסת. במרכז השטיח ניצבת אישה גבוהה ולבושה היטב, שערה דק, עורה חיוור מאוד וידיה עוטות עדיין כסיות עור. על דש בגדה מתנוצצת סיכת זהב קטנה, ולבה של אינגה הולם במהירות. לצדה עומד בכתפיים שמוטות נער שמנמן בן גילו של היינריך שלו רעמת שיער ג'ינג'י סתור והוא בוהה בשטיח במבט עגמומי. הנער סמוק ומתוח, והנברשת שמעל זורה על שניהם אור מנומר.

    - הו, את בוודאי פראו קליין.

    - ואת פראו ורנר, אני מבינה.

    - אכן, וזהו בני, רודי. נעים מאוד להכיר. אני מתנצלת שהופענו בשעה מאוחרת כל כך.

    - בבקשה, השעה בסך הכול שמונה. אה, אני זוכרת אותך מעֶרב הורים. אפשר להציע לך סיגריה? סודה? קוניאק אולי?

    - קצת סודה זה בסדר.

    - ולך, רודי?

    - רודי לא ישתה כלום, תודה, פראו קליין.

    - נו טוב.

    אינגה יוצקת לכוס סודה מסיפוֹן ומגישה לאורחת הבלתי־קרואה שלה. בתוך כך היא מציצה בסיכת הדש של האישה: תכשיט קטן בצורת ורד. אינגה חשה הקלה אך לא לחלוטין נרגעת, דוחקת את הסיגריה הדולקת שלה לתוך פומית ומחזיקה אותה בזווית אלגנטית.

    - שבו בבקשה, היא אומרת.

    - קיווינו לפגוש אותך ביחד עם בנך. אפשר?

    - אני מאמינה שכן, פראו ורנר. סלחי לי, אני אבדוק אם הוא יכול להצטרף אלינו.

    - תודה.

    אינגה נכנסת שוב אל המסדרון. היא שומעת את קולה החרישי של פראו שולץ ששרה להדי ונתקפת צביטת כאב של קנאה, עוברת על פני שעון המטוטלת ופונה אל חדרו של בנה בתחושת מבוכה ניכרת. כמה מוזר שהאישה הזאת הופיעה כאן בשעת לילה, ומה לכל הרוחות היא רוצה מהיינריך? הדלת נפתחת ובנה מגיח מחדרו, עיפרון בין שיניו וכתמים מתחת לעיניו, שערו זקור והשפשוף המגליד על מצחו חשוף. הוא מחליק לבקשת אמו את שערו, לובש את הז'קט שלו, מסדר את חולצתו ומתלווה אליה לחדר המגורים, שם הוא נעמד נוקשה כבול עץ למראה האורחים הנגלים לעיניו.

    - אה, היינריך, אומרת פראו ורנר. הבאתי הנה את בני כדי שיגיד לך משהו. רודי?

    - אני מתנצל שקראתי לך...

    - תעמוד ישר, רודי.

    - שקראתי לך בשמות ורדפתי אחריך והלכתי איתך מכות אתמול. אין לזה שום הצדקה ואני מבקש...

    - תסתכל לו בעיניים, רודי.

    - ואני מבקש...

    - בקול רם יותר, רודי.

    - ואני מבקש ממך סליחה.

    - טוב, באמת, פראו ורנר, אומרת אינגה, צריך הרי שניים בשביל לריב.

    - זאת לא אשמתי, אמא, אומר היינריך.

    - היינריך!

    - הוא צודק, פראו קליין, אומרת פראו ורנר, הבן שלך לא אשם. רודי הוא ילד טוב, אבל הוא מושפע מכמה אלמנטים שליליים בבית הספר וחשב שזה מצחיק להציק ליהודי של הכיתה. אכזריות בלתי־נסלחת. מה אתה אומר, היינריך? אתה מסוגל לסלוח ולשכוח?

    - אה, בסדר.

    - נו תלחצו ידיים ותגמרו עם זה.

    היינריך תופס את ידו של הנער. פניו של רודי כבר אדומות כמו שערו, אבל עיניו אינן אומרות דבר. היינריך נתקף צמרמורת ומושך ממנו את ידו בתנועה חדה. רודי מגרד באפו וחוזר אל אמו.

    - טוב, היינריך, לך תמשיך בשיעורי הבית שלך, אומרת אינגה.

    פראו ורנר מסיימת לשתות את הסודה שלה וקמה על רגליה.

    - האם היינריך סובל הרבה מהצקות כאלה? היא שואלת בקול נמוך.

    - א... אני לא ממש יודעת, משיבה אינגה, הוא כמעט לא מדבר על זה.

    - אולי כדאי לכם לשקול להעביר אותו לבית ספר יהודי. שמעתי שכמה מהם די טובים.

    - כן, באמת חשבתי על זה.

    - אני לא אלך לבית ספר יהודי! בוקע קולו של היינריך מהמסדרון.

    - באמת, היינריך, אמרתי לך להמשיך בשיעורי הבית שלך.

    - אני לא הולך לבית ספר יהודי, אומר היינריך, ואני לא רוצה להיות יהודי ולא אכפת לי מרודי ומהחברים שלו, ואם הם עוד פעם יתקרבו אלי אני אהרוג אותם.

    - תפסיק עם זה תכף ומיד, היינריך. חזור הנה, היינריך. היינריך!

    - נדמה לי שאנחנו צריכים לחזור הביתה, נחפזת פראו ורנר לומר.

    אינגה לוחצת את ידה, משתהה לרגע, פוכרת את אצבעותיה, פוסעת במרץ לאורך המסדרון ונוקשת על דלת חדרו של היינריך. אין תגובה. היא קוראת שוב ושוב בשמו ואז מנסה לפתוח את הדלת. זו נפתחת בקלות, מנורת השולחן של היינריך מאירה על דפים של תרגילי חשבון, הכיסא שלו מוטל על הרצפה, הווילונות מוגפים, ובנה איננו נראה לעין.

     

    7

    שעון המטוטלת מונה כל דקה שעוברת, ואינגה כבר קרובה לבהלה. פראו שולץ מסתובבת בעצבנות בפתח החדר ומציעה תכופות מדי משקאות, וכשהלחץ נעשה בלתי־נסבל והפאניקה בשיאה, נשמעים קולות מלמטה. אינגה אצה לדלת ופותחת אותה באחת, משעינה את ידיה על המעקה החלקלק, משקיפה מַטה אל חדר המדרגות ולבה כמעט עוצר מלכת - כי באור המבואה העמום נגלה לעיניה אוטו שחזר סוף־סוף מהפארק בלוויית רוזה והאופניים שלה מצדו האחד והיינריך מצדו השני. מצב רוחם נראה מרומם כשהם מכסים את האופניים ביריעה ומטפסים במדרגות. אוטו מתמהמה מאחור כדי לבדוק את תיבת הדואר לפני שהוא מצטרף לילדיו, וכשהם נכנסים לבסוף לחדר, הדירה כמו מתעוררת שוב לחיים. אוטו צוחק, מתיר את צעיפו, מחכך את כפות ידיו זו בזו ומחמם אותן ליד האח, רוזה נאחזת במרפק אמה ובפרץ רגשות אומרת שהיא כבר יודעת לרכוב לבד על אופניים ואפילו לא קר לה בזכות העיתון ואוי אמא חבל שלא ראית ותוכלי בבקשה לצאת איתי מחר, ופראו שולץ מסתלקת להכין תה להרפתקנים היגעים. היינריך זעוף, יוצא בגנבה מהחדר, ואינגה חשה להט, כמעט כאב בבטנה, אולם איננה מוצאת מילים לאווירה העליזה הזאת. אוטו קורא להיינריך לחזור, היינריך ממלמל בעל כורחו דברי התנצלות לפני אמו ואז פורש היישר לחדרו. אינגה מבקשת ללכת בעקבותיו אבל בעלה מונע בעדה.

    - נדמה לי שמוטב להניח לזה קצת, אינגה.

    - איפה מצאת אותו?

    - רוזה ואני נתקלנו בו בדוֹרוֹתינשטאדְט והוא הסביר הכול. הוא הבטיח לי שלא יברח ככה יותר, ואני מכבד את המילה שלו. את יודעת שהוא חושב ללמוד אִגרוף? אני הצעתי שיצטרף לתנועת נוער, לקאמֶראדֶן* או לתנועה דומה. לא משהו ציוני או מיושן מדי. זה יכול לעזור.

    [* "חברים" בגרמנית, תנועת נוער יהודית ליברלית שנוסדה בגרמניה ב־1916 כתגובת נגד לרעיון הציוני.]

    אינגה מתיישבת בכבדות ליד שולחן האוכל, ורוזה, שקולטת את מצב רוחה של אִמה, הולכת לחדרה ומתחילה להתכונן לשינה, עוברת בדרכה על פני פראו שולץ שבידיה קנקן תה כסוף ומהביל. היא שומעת את הצליל המוכר לה כל כך כשאבא פושט את מעילו ואת כובעו - הוא תמיד נאנק בקול מוזר כזה. היא שמחה שאש האח דולקת ושאבא יוכל להתחמם היטב, האף שלו כבר האדים כמו דובדבן עד שהגיעו לדירה. כשהכול במקומו בחדרה הקטן, רוזה מתכרבלת במיטתה. היא לא רוצה להפריע להוריה עם נשיקת לילה טוב, היא יודעת כי ברגע שיגמרו לשוחח ייכנסו לחדרה וינשקו אותה במצח ויכסו בשמיכה. בינתיים די לה שהיא שוכבת בחושך ומקשיבה כבחלום לקולותיהם העמומים, צליל גבוה וצליל נמוך, בזה אחר זה ואחר כך יחד, ואז הפסקה ושוב בזה אחר זה, ורצפת העץ מהדהדת כשאבא מדבר בקול הבס שלו. חיי משפחה מלאים משברים כאלה, משברים בלתי־נמנעים אבל אף פעם לא חמורים. אבא ואמא תמיד יושבים ודנים עד שעת לילה מאוחרת וקולותיהם נשמעים מחדרה כמו דואט, ועד הבוקר הכול תמיד בא על מקומו בשלום. רוזה נרדמת, ובשנתה חולמת שהיא רוכבת לגמרי לבדה על האופניים שלה ברחובות ברלין, סובבת־סובבת בחושך מעל גלגלים מסתחררים במהירות.

    • ג'ייק ווליס סימונס
    • ג'ייק ווליס סימונס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות