הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ניו יורק 1 תל אביב 0
  • ניו יורק 1 תל אביב 0
    כתר | אוגוסט 2015 | פרוזה מקור | 213 עמ' מודפסים
    גיבורי הסיפורים שבקובץ ניו יורק 1, תל אביב 0 הם אנשים תלושים. רובם חשים חצויים, בגלל הגירה או אהבה, מחפשים נקודת אחיזה, כמהים לקשר בעל משמעות בעולם ללא גבולות. "אני חושבת, מי הבחורה הזאת? האני שהיא לא ישראלית ולא אמריקאית, לא לסבית ולא סטרייטית – מי היא?" מעידה על עצמה המספרת בסיפור הנושא, שמגלה ששני שותפיה לאהבה התעלסו בלעדיה. 
    כך גם גיבורת הסיפור "ככה אני לא צריכה להיות", המכורה לריגוש שבקשר עם גברים נשואים. או הצייר שלוקח אתו את בתו הישראלית לפגישתו עם מיליונר אמריקאי ציוני, בסיפור "דיסנילנד של אלבני". או הגבר שמאבד את אהובתו בגלל ערפל והאישה שאשתה היתה נשואה פעם לגבר.
    בסיפורים שחלקם ריאליסטיים וחלקם נוגעים בסוריאליזם, ובכתיבה הבוהקת בייחודה, ספר הביכורים של שלי אוריה מציג את אחד הקולות החדשים המעניינים ביותר בספרות האמריקאית היום. 
     
    (חלק שמאלי)
    נכון שכשמכבסים בגדים בניו יורק המים הופכים אפורים; מקרצפים, ובתוך הבועות רואים פיח. אבל לא אכפת לי; אני יודעת שהלכלוך האורבני הזה הוא תופעת לוואי של מהירות, של יעילות. אני חושבת: ניו יורק 1, תל אביב 0. זו תחרות מתמשכת, משחק שרון ואני המצאנו, אבל אני לא מצליחה לעקוב אחרי התוצאה, אז בכל פעם אני צריכה להתחיל לספור מחדש...
     
    שלי אוריה נולדה בלוס אנג'לס וגדלה בישראל. היא למדה לתואר ראשון בתל אביב ולתואר שני בניו יורק, שם היא חיה, כותבת ומלמדת.
     
    "קובץ הסיפורים הראשון של אוריה ניחן בליטוש, בהומור מעודן ובקול עכשווי לעילא... סופרת צעירה ומבטיחה שראויה לקהל קוראים גדול" – לייבררי ג'ורנל 
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    68 47.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ניו יורק 1 תל אביב 0
    יום שבת מגיע, וזואי ואני הולכות לראות את קית בָּאקְלי מקריא בסוהו. אפריל, ומנהטן, וזה מה שאני חושבת על האוויר: הוא פריך. אני ממשיכה לחשוב: פריך. אני מפנטזת לקחת ביס גדול וללעוס את האוויר, להשמיע קולות גסים כאילו האוויר באי הזה הוא מסטיק או גרוע מכך: גרעיני חמניות. בזמן שאני חושבת את כל זה, זואי מאוד יפה. היא אומרת, אני כל כך שמחה שכבר לא קר. היא לובשת את גופיית הקולר הסגולה שרון קנה לה ליום השנה הראשון שלנו. אני קיבלתי את ״רזי המטבח הים־תיכוני״ כי רון חושב שאני צריכה לפתוח מסעדה במקום לבזבז את הכישרון שלי במטבח של מישהו אחר. הגופייה של זואי נקשרת בעורף, אבל כל כמה דקות הקשר מתרופף ואני צריכה לקשור לה מחדש. זה הדוק מדי, היא אומרת כל פעם, ומושכת.
    בחנות הספרים זואי מובילה אל המקום האהוב עליה, שורה שלישית באמצע. קית עוד לא פה, היא אומרת לי בלי להסתכל מסביב. איך את יודעת? אני שואלת, והיא אומרת, אני צריכה שתקשרי אותי שוב, עיניה מחייכות, מתגרות. ואז היא שואלת, הוא כבר הקריא פה פעם? אני לא חושבת, אני אומרת, אבל לפעמים אני מתבלבלת בין כל החנויות. זואי אומרת, יש לי את הדז'ה־וו הכי נורא בעולם; אני מרגישה כאילו הרגע הזה כבר קרה. אני רוצה להגיד שאולי הוא כבר קרה; תמיד הרגשתי שההווה הוא רק דרך אחת להסתכל על העולם. אבל אלה מחשבות שאני שומרת בלב, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את זואי. אם אני אאבד את זואי, רון אולי ילך איתה, ואז אני אשאר לגמרי לבד בעיר הזאת.
    זואי היא בן אדם שאפשר לאבד בקלות: זה כבר קרה להרבה אנשים. היא גם בן אדם שייבהל אם מישהו יגיד שאולי יש יותר ממציאות אחת, ואז היא תאשים את המישהו הזה בבהלה שלה. פעם, אחרי ערב קריאה של קית באקלי במידטאון, ישבנו על ספסל עם הגב לסנטרל פארק. עברתי מתל אביב רק כמה חודשים קודם לכן; זואי הסבירה לי איך הפארק נוצר בשנות החמישים של המאה ה־19. הרעיון לתחום צמחייה לאזור מסוים נראה לי משונה; תל אביב לא מתוכננת בקפידה כזאת — העצים נוטים לבחור את מקומם לעצמם, ורוב הרחובות נמתחים לכיוונים בלתי צפויים, מתווים דוגמה של אימפולסיביות.
    חיכינו לרון והתחיל להחשיך. הסתכלתי למעלה ואז למטה. חשבתי איך העיר הזאת, שמתפשטת לשמים, הופכת אנשים לקטנים ומהירים. הייתי באחד ממצבי הרוח המשונים שלי, שהמציאות מקבלת בהם מרקם של חלום. פניתי לזואי ואמרתי, אולי אנחנו לא אמיתיות? אולי אנחנו רק מדמיינות את הסצנה הזאת עכשיו, על הספסל הזה? או שאולי מישהו אחר מדמיין אותנו ואנחנו דמויות בהזיה שלו? עוד לא הכרתי את זואי כל כך טוב. ציפיתי שהיא תגיד שאני משוגעת או תשאל על מה לעזאזל אני מדברת. אבל היא התחילה לרעוד: קודם הברכיים, אחר כך הזרועות ואז כל הגוף. היא אמרה, אל תהפכי אותי ככה. לא ידעתי מה לעשות. הנחתי יד על הברך שלה ואמרתי, אני כאן. ואז אמרתי, אני אמיתית. היא נרגעה, אבל כל אותו ערב היא המשיכה לומר, בחיים אל תהפכי אותי ככה.
    אז כל מי שרוצה שזואי תאהב אותו צריך: (1) להיות אדם גמיש וספונטני, כי זואי שונאת לחכות, אבל גם שונאת לתכנן מראש; (2) לאהוב את כל הערבים הספרותיים שקית באקלי קורא בהם; ו־(3) לדעת שבחיים אסור להפוך אותה.
    בישראל, זה מה שעושים כשנכנסים לבר, לקולנוע, לקניון: פותחים את התיק. נותנים למאבטח לעבור על כל החפצים האישיים עד שהוא מחליט שכנראה אין בתוכם פצצה. המאבטח כמעט תמיד גבר. לפעמים הוא יסודי, כאילו הוא יודע משהו שאתה לא; הוא עשוי אפילו להשתמש בגלאי מתכות שמצפצף אם יש חומרי נפץ במעיל שלך. אבל בדרך כלל הוא פשוט יטפח על תחתית התיק ויסמן בעיניו שאפשר להיכנס. אם את בחורה יפה, יש להניח שתזכי לשמוע הערה כלשהי שתכיר ביופייך. אז את חופשייה לשוטט במרחב, רגועה ובטוחה, כי בתל אביב, אם רק שותים או אוכלים או מבלים מספיק, אפילו המלחמה הכי איומה נראית כמו שלום.
    כשהייתי חדשה בניו יורק הייתי פותחת את התיק שלי בכל פעם שעמדתי להיכנס לאיזה מתחם, ואז מבינה שאין מאבטח. ובכל פעם חוויתי הקלה, ובכל פעם חוויתי התייתמות, ובכל פעם הופתעתי משתי התחושות. יש מידה של נחמה בקיומו של אדם שאחראי על הביטחון שלך. עוד לא ידעתי שבאמריקה סכנה היא משהו שאפשר לבחור להתעלם ממנו.
    בתקופה ההיא סיבלטתי דירת סטודיו קטנה בהל'ס קיטשן עם חלון אחד בלבד. לאיש האחזקה, שגם התגורר בבניין, היה מבטא רומני כבד והוא פרש עלי חסות כי הוא היה ״המהגר הוותיק״. ביום הראשון שלי בבניין הוא אמר, שתים־עשרה שנים אני גר כאן עכשיו; זה כמו בית. המבטא שלו היה כל כך כבד שנדרשתי לשחק עם הצלילים בראש כמה שניות כדי לפענח את המסר שלהם, אבל מצאתי בו נחמה. שלושה שבועות לאחר מכן הוא הגיע ואמר, קניון חדש כמה רחובות מפה; יקר מאוד אבל כדאי הולכת, מסתכלת בחלונות. אמרתי שאלך, והלכתי. נכנסתי למרכז טיים־וורנר החדש בדיוק כשרון יצא ממנו. הושטתי יד לפתוח את התיק שלי, וראיתי אותו מחייך, הרדאר הישראלי שלו מודיע לי שנתפסתי. הוא נראה מוכר והוא נראה שמח. עצרתי. במשך עשר דקות ניסינו לגלות מאיפה אנחנו מכירים. מהצבא? לא, הוא עזב לפני שהיה בן שמונה־עשרה ולא שירת. עצרת שלום עכשיו בוושינגטון די־סי? לא, לא ידעתי עליה בכלל. אחרי זמן־מה ויתרנו.
    זואי רוצה לצאת החוצה לעשן. אנחנו משאירות את המעילים שלנו ולוקחות את התיקים. נוצרת אינטימיות בינינו לבין בחור רחב כתפיים עם רסטות כשאנחנו נדחקות בדרכנו החוצה. רסטות מסתכל במעלה הגופייה של זואי וזואי אומרת, תשים עין על הדברים שלנו? כאילו הוא חבר שלנו וזה המינימום שהוא יכול לעשות. רסטות מהנהן. במשך רגע חטוף מאוד אני יכולה לראות את המחשבות שלו, ויש שם מילה אחת: ציצים.
    בחוץ, ברחוב קרוסבי, אנשים אופטימיים מאמינים שאין מחסור בכיסאות לאירוע, אז הם פשוט עומדים שם, מעשנים או מפטפטים. זואי מבקשת סיגריה מבחור עם פני תינוק חיוורות שנראה לי מוכר. אני שומעת אותה אומרת, לא אתה לא מקבל את המספר שלי! וכעבור שנייה, אתה מקבל את... ההערכה שלי, ואז צחוק. הם עומדים במרחק שווה ממני, אבל הקול שלה חזק יותר ואני שומעת רק אותה. לזואי אף פעם אין סיגריות, כי היא הפסיקה לעשן, אז היא תמיד חייבת לשנורר מאנשים שעוד לא הפסיקו. בדרך כלל יש אנשים כאלה בסביבה, והם תמיד מעוניינים לעזור לזואי, אז אין שום סיבה לשנות את שיטת הפעולה. אלא אם כן מחשיבים את רון לסיבה; בכל פעם שהוא מריח סיגריות מהפה של זואי הוא מכווץ את עיניו ואומר, את צריכה להתחייב לבריאות שלך, זואי, לא רק לדבר על זה.
    בתל אביב, להיכנס לבר זה כמו לצעוד לתוך ענן. אם נשארים יותר משעה בתוך הענן, מולקולות של ריח חודרות מתחת לשיער ולעור, ולרוב לוקחות את הזמן בדרך החוצה. כשחוזרים מהבר, אם לא רוצים לשאוף עשן מהכרית בזמן השינה, הולכים ישר למקלחת ומסובבים את הברז עד לאדום, עד שהחדר הקטן מתמלא אדים. כשאני בתל אביב זה בדרך כלל נראה לי טבעי. אבל כשאני חוזרת לניו יורק אני נמלאת הערכה לקירות הלא צהובים, לידיעה שברגע שרואים דלת מובטח מצדה השני אוויר נקי מניקוטין. נכון שכשמכבסים בגדים בניו יורק המים הופכים אפורים; מקרצפים ובתוך הבועות רואים פיח. אבל לא אכפת לי; אני יודעת שהלכלוך האורבני הזה הוא תופעת לוואי של מהירות, של יעילות. אני חושבת: ניו יורק 1, תל אביב 0. זו תחרות מתמשכת, משחק שרון ואני המצאנו, אבל אני לא מצליחה לעקוב אחרי התוצאה, אז בכל פעם אני צריכה להתחיל לספור מחדש.
    זואי עומדת מולי ומעשנת מהר, כאילו היא מאחרת לאנשהו והסיגריה מעכבת אותה. אני אומרת לה, יש עוד מלא זמן. זואי אומרת, נראה לי שאני אלך איתו לבירה. אני מסתכלת עליה. היא אומרת, בקטנה, ומסיטה את המבט. אני אומרת, נראה לי שהוא עבד פעם במסעדה. זואי מעמידה פנים שהיא לא שומעת אותי, ואולי היא באמת לא שומעת. אל תדאגי, אני אחזור בזמן לקית, היא אומרת, הוא הרי קורא אחרון. אני חושבת: כאילו שזאת הבעיה.
    זואי מאמינה שאף אחד לא מבין את האמנות של קית באקלי כמוה, וההתייחסות אליו בשמו הפרטי מדגישה את העובדה הזאת. האמת היא שאף אחד לא מבין את האמנות של קית באקלי, לדעתי אפילו לא קית באקלי בעצמו. אבל אם אגיד את זה לזואי — אם אגיד, את יודעת, אנשים צוחקים וצורחים ועושים את הקולות ומורידים את הרינגטונים כי הם רוצים להרגיש שייכים. אם אגיד, זואי, תחשבי על זה, לקית באקלי התופעה אין כמעט קשר לקית באקלי האדם — זואי לא תחשוב על זה. היא אפילו לא תעמיד פנים שהיא חושבת על זה. היא רק תגיד, את יודעת שאת לא חייבת לבוא איתי לדברים האלה, כן? ואני ארגיש שהחיים שלנו הם תוכנית ריאליטי, וזה עתה הודחתי.
    אל תספרי לרון, זואי אומרת ומכבה את הסיגריה שלה, עיניה סורקות את המדרכה בחיפוש אחר הבחור החיוור. היא דורכת על הבדל ומושכת אותי אליה; אני שונאת את ריח הסיגריות, אבל כשהוא מהול בנשימה של זואי זה בסדר. אוהבת אותך, היא אומרת ואז מנשקת אותי, הלשון שלה היא פרפר קטן, מרפרף מעל שלי. ואז היא איננה.
    אני חוזרת פנימה וחושבת: מה אם אלך הביתה ואקח איתי את המעיל שלה? עד שהיא תחזור הכיסאות שלנו יהיו תפוסים והיא תצטרך לצפות בקית בעמידה, דחוקה בין זרים שהגיעו באיחור. בעולם של זואי זאת בכלל לא אפשרות. ומה אם אני אגיד לרון? הוא יתעמת איתה? ואם כן, המצב בין שלושתנו ישתנה? אני מניחה את המעיל על הברכיים וטופחת על הפליס, כי אני מרגישה שאנשים יכולים לראות את המחשבות שלי, והמחשבות שלי נוראיות. לפעמים אני יכולה לראות קצת מחשבות של אנשים, אז קשה לי לזכור שלא אצל כולם זה ככה. בדרך כלל כשאני חושבת מחשבות חדשות במקום ציבורי אני מרגישה חשופה.
    כשהאירוע מתחיל, רסטות פונה אלי ואומר, איפה החברה שלך? היא תחזור לפני קית באקלי, אני אומרת. הוא מהנהן לאט כאילו אומר, אני שמח שדיברנו על זה. הוא מרים את יד ימין, שבה הוא מחזיק כוס חד־פעמית. את רוצה קפה? הוא שואל. לא תודה, אני אומרת. הוא מהנהן שוב. תודיעי לי אם תשני את דעתך, הוא אומר, כאילו משהו חשוב מאוד מונח פה על כף המאזניים.
    כשאני רואה את זואי נדחקת בין גבים וזרועות בדרכה אלי, אני מצטערת שאני לא בלתי נראית. הייתי משלמת המון כדי לראות את המבט בעיניה אם היא היתה חוזרת ומגלה שאני לא פה, כי אני לא מצליחה לדמיין את זה. יש לי דמיון טוב, אבל עם זואי הדרך היחידה לדעת דברים היא לראות אותם. מישהו מקלל כשהמרפק שלה פוגש את בטנו, אבל היא לא שמה לב. כשהיא מתיישבת לידי היא כולה נרגשת ומדיפה ריח של גראס. רסטות רוכן קדימה ולוחש, החברה שלך היתה מאוד בודדה בלעדייך. זואי מתעלמת ממנו. נהנית עם המלצר? אני שואלת. הוא ברמן עכשיו, היא אומרת. אחרי כמה שניות היא מניחה את היד שלה על הכתף שלי. זה מה שאני חושבת: חמדנות. אישה שלא יכולה להישאר נאמנה לשני אנשים לעולם לא תהיה מרוצה. חמדנות, חמדנות, חמדנות. אבל המחשבה הזאת לא עוזרת.
    רק שבעצם, מי שמכיר את זואי יודע שהיא לא מסוגלת להישאר נאמנה לשני אנשים או לשנים־עשר או לעשרים. אבל זה מה שלמדתי היום: יש לדעת ויש לדעת, ואחרי הסוג השני מגיעה הראייה. בסוג הראשון של הידיעה נמצא רון: הוא יודע שבטח יש אנשים אחרים, אבל עדיין בוחר לא לדעת. זה מה שאתה עושה כשאתה לא רוצה לדעת מה שאתה יודע: (1) אתה לא שואל יותר מדי שאלות. (2) כשאתה שומע את שתי הנשים שאתה אוהב מצחקקות או מתלחשות, אתה הולך לחדר אחר ואומר לעצמך שזו בחירה, הבחירה שלך, לתת להן פרטיות; אתה אומר לעצמך שנשים מתלחשות לעתים קרובות, וזה לא בהכרח אומר שאחת מהן שוכבת עם אנשים שאתה לא מכיר. (3) כשאתה מריח גבר אחר על אחת הנשים שאתה אוהב, אתה מציע שכולנו ניכנס למקלחת, אתה אומר שאתה מרגיש דביק. כשאותה אישה אומרת, אבל אני לא מרגישה דביקה, אתה אומר, אז תעשי את זה בשבילי — בטון שמבהיר לה שיותר קל להתקלח מאשר לדבר.
    הידיעה מהסוג השני מגיעה כשמישהי שאת אוהבת מספרת לך משהו שאת כבר יודעת. לזואי ולי זה קורה בדרך כלל בשעות הערב. בחדר השינה ששלושתנו חולקים זואי ואני נשכב על השמיכה — אני בחולצת הטריקו המהוהה של סוף הטירונות, והיא לבושה יפה ומריחה כמו העולם החיצון, כי היא תמיד מחכה שאחד מאתנו יפשיט אותה. היד של זואי מתחת לחולצה שלי, עולה ויורדת ומדגדגת קצת, ופתאום יופיע לה מבט שובב בעיניים והיא תמתח את עצמה עד שהשפתיים שלה יתקרבו לאוזן שלי. שכבתי עם רנדי מהירקות, היא תלחש לי ותצחקק, ואז, אין בעולם הזה עור רך כמו שלך — כאילו רנדי מהירקות לא קשור אלינו.
    כך שהידיעה מהסוג השני מגיעה כשאת שומעת את האישה שאת אוהבת לוחשת לך סיפורים על מאהבים אחרים, והעצב שלך הוא משהו שבלעת בלי ללעוס, אבל למחרת בבוקר את מרגישה כאילו הקשבת מנומנמת לאיזה סיפור לפני השינה, משהו שלא ראוי לתשומת לב של אור היום.
    ויש לראות. לראות זה מה שקורה כשיש בחור חיוור שנראה לא מזיק אבל הוא כן, וזואי עוזבת אותך לבד בחנות ספרים וחוזרת עם הריח שלו. לראות זה מה שקורה כשאת מבינה שבחיים לא תצליחי לרגש אותה ככה יותר, כי העור שלה בוהק מסיבה אחת: מגע בגוף חדש.
    קית באקלי עושה קול שונה לכל דמות, כמו תמיד. כל הסיפורים שלו הם דיאלוגים, כמו מחזה, וקשה מאוד לעקוב אחריהם (אלא אם כן שיננת אותם בעל פה, כמו כמה מהמעריצים שלו). בכל פעם שקית באקלי אומר שם של דמות, הקהל צועק לו אותו בחזרה. פּינְקֶרס, דָייר, לֶבֶל. באתר אפשר להוריד משפטים פופולריים לנייד, אפילו לשלוח הודעה לחבר בקול של אחת הדמויות. אחרי כל שאגה של הקהל קית באקלי משתתק, מייצר משהו שבין מצמוץ ארוך לעצימת עיניים, ניסיון להיראות אסיר תודה. ברור שהוא רוצה שיחשבו שהוא צנוע, אדם שברגעים כאלה לא יכול אלא לחשוב, כמה מזל יש לי, כמה מזל. אבל יש תחושה שהוא פלסטיק — מזויף וזמני. בכל פעם שהוא ממצמץ אני חושבת שהוא עשוי להימס פתאום, אבל זה לא קורה.
    זואי צוחקת בכל המקומות הנכונים, הצחוק שלה הוא כמו גולה שמתגלגלת במדרון. למשך שלוש שניות אני יכולה לראות את המחשבות שלה: היא רוצה להפנט את קית באקלי עם הצחוק שלה, עם הניצוץ בעיניה הירוקות הבהירות. כשהקריאה מסתיימת, זואי מסתובבת להביט בקהל המריע. זה מה שהיא תמיד עושה. מעל לשאון מחיאות הכפיים אני שומעת את הקול שלה: הוא כזה... פרפורמר, את יודעת? אני יודעת. אני גם יודעת שפתאום היא עצובה. היא לא צריכה הרבה כדי לשקוע. את רוצה לקנות שוב את הספר ולבקש ממנו לחתום? אני שואלת. לזואי יש שלושה עותקים חתומים של ״שדות הגבורה״, הוֶובּ־בּוּק האחרון של באקלי. היא נראית מהוססת, ובזמן שאני מחכה להחלטה שלה, זה מה שאני חושבת: אנחנו נראות כמו שתי חברות בערב ספרותי, לא כמו שני שלישים ממערכת יחסים משולשת. אני חושבת: זה פסיכי. זה פסיכי לגמרי. אני מנסה לחייך אל זואי בכל זאת, אבל השפתיים שלי נוקשות.
    זואי נדה בראשה לשלילה לאט. היא אומרת, נראה לי עדיף שפשוט נלך. זה צעד גדול בשבילה. בכל פעם שהיא ניגשת לקית באקלי היא חושבת שהפעם הוא יזכור אותה, והדבר הבא שקורה הוא אכזבה. אני אומרת, טוב, בואי נלך, ואני רואה המון אוויר עוזב את הגוף שלה בבת אחת, כאילו היא בובה מתנפחת. לוקח לנו כמעט עשר דקות להגיע לדלת בגלל כל האנשים. מאחורינו מישהו אומר, רק בעיר ההזויה הזאת מגיעים כל כך הרבה אנשים לשמוע איזה היפי מזדקן עושה קולות. הוא משמיע נחרת בוז, ואני רואה את זואי רוצה להסתובב ולענות, להגן על קית שלה, אבל היא רק מושכת בכתפיים ומביטה בי בעיניים עצובות שאומרות, הדברים שאני הכי רוצה בעולם הם הדברים שאף פעם לא יהיו לי. זה מה שאני מרגישה: פרס ניחומים.
    אנחנו כמעט בחוץ כשזואי אומרת, אני צריכה ללכת לשירותים. אין בעיה, אני אומרת לה. אבל יש בעיה, כי שירותים זה כמובן קית באקלי. זו גם בעיה שבכל פעם שרון לא אתנו משהו משתנה בינינו והיא אומרת דברים כמו, אני צריכה ללכת לשירותים, כשהיא מתכוונת אני לא יכולה ללכת בלי לדבר עם קית. אני רוצה להגיד לה שאני אחכה בחוץ, אבל במקום זאת אני אומרת, לבוא איתך?
    זו הסיבה שעברתי לניו יורק: לא רציתי לנסוע להודו. או לדרום אמריקה. או לאוסטרליה. בישראל זה מה שכולם עושים אחרי שצה״ל מחזיר להם את החירות שלהם: חוסכים כסף במשך שנה ואז נוסעים לטייל במקום זול מספיק להישאר בו הרבה זמן. הייתי על המסלול הזה בדיוק כמו כל אחד אחר, אבל כשהגיע הזמן הבנתי שלא מתחשק לי לנסוע להודו, ושהחבר שאיתו הייתי אמורה לטייל, בחור גיי בשם יוני, הוא בעצם לא לגמרי גיי ואולי גם מאוהב בי. אני לא הייתי מאוהבת ביוני ולא הייתי מאוהבת בהודו, אבל אם הייתי נשארת בתל אביב הייתי צריכה להתחיל את החיים שלי או לפחות איזה תואר. זה דבר מפחיד, להתחיל את החיים. אז במקום זה נרשמתי לקורס בישול וטסתי למנהטן, כי שם הוא נערך.
    קית באקלי חותם על הספר ומביט בזואי כאילו הוא לא מצליח לגמרי למקם אותה. הוא נראה מוטרד. זואי שקטה ולי יש הרגשה מוזרה. היא עומדת בלי לזוז ומחכה. פתאום קית באקלי מפסיק להניע את העט שלו, מרים שוב את עיניו, מביט בזואי. משהו קורה, אבל אני לא יודעת מה. אני מביטה בזואי. אם יש לה תשובות, היא שומרת אותן לעצמה. קית באקלי אומר, אני מצטער, אני חייב לשאול, את...? זו את? הקול של זואי שטוח כשהיא אומרת, אני מה? אני יכולה לראות שקית באקלי זקוק לאוויר, אבל הוא לא לוקח נשימה. את עוקבת אחרי? הוא שואל. לא, זואי אומרת בשקט. קית באקלי לא יודע מה לעשות עם התשובה שלה. היא מביטה בו ישר בעיניים ואומרת שוב, לא. בתוך האוזן השמאלית שלי מישהו שורט לוח עם ציפורניים ארוכות. לבסוף קית באקלי מפסיק להסתכל על זואי, מוסיף ״מות״ ל״ברכות ח״ שלו, והיא לוקחת את הספר ומסתובבת. אני הולכת אחרי זואי אל מחוץ לחנות, והפעם זה לא לוקח הרבה זמן. השכמות שלה חדות כאילו הן יודעות שהן צריכות להגן עליה. עולה בי דחף לגעת בהן, כי אולי הן יתרככו למגעי, ואז נצא מהחנות שונות, כאילו למדנו משהו יחד.
    בחוץ אנחנו רואות את רון מחכה לנו. זואי לא שמחה לראות אותו, והשפה העליונה שלה מתהדקת. הבנות האהובות עלי, הוא אומר ומחבק את שתינו, חיבוק משולש של סוף שבוע. נודף ממנו ריח כאילו הוא כבר היה בבית והתקלח, והניחוח שלו מרגיע אותי. אני נאחזת בו ומנשקת את צווארו. לכמה שניות אני מתמלאת תקווה, כאילו עכשיו בדאבל־קליק ומחיקה אנחנו יכולים להתחיל את הערב מחדש. זואי מוצאת את דרכה החוצה מהחיבוק ואומרת, אני לא הולכת הביתה עכשיו. היא נשמעת כמו נערה מרדנית. אבא רון אומר, מי אמר הביתה? חשבתי שנצא. זואי אומרת, קבעתי עם מישהו. ואז היא מוסיפה במהירות, חבר. היא מתבוננת בי כמבקשת עזרה, אבל אני מסיטה את המבט, אני מסתכלת למטה. אני רואה בדל סיגריה על המדרכה ותוהה אם זה הבדל של זואי מקודם. רון אומר, זוֹ, אמרנו משהו על שבת בערב, זוכרת?
    לפני שלושה שבועות הלכנו לראות סרט על ילד בן עשר נמוך במיוחד שרוצה להגיע לאן־בי־איי. הוא לא מצליח, אבל בסוף הסרט הוא גר בחווה, מגדל עגבניות ונראה מרוצה. זה היה סרט גרוע שהכניס אותנו למצב רוח טוב. בדרך הביתה יד שמאל שלי היתה בכיס האחורי של זואי, ויד ימין שלי אחזה ביד של רון, והרגשתי כמו שאני מרגישה כשאני נכנסת למקרר הגדול במסעדה ביום לוהט. כעבור שעה ישבנו על כריות בסלון שלנו, שיחקנו פוקר ושתינו יין, ורון התחיל לחקות את הקול של הילד הנמוך בגיל שלוש־עשרה, צפצפני ומיילל משברון לב כדורסלני. זואי חיקתה את האם, עם משפטים דרמטיים שפותחים ב״ילד יקר שלי...״, ואני סיפקתי להם עוד ועוד שורות מהסרט — אני זו עם הזיכרון הטוב. באותו לילה, לפני שנרדמנו, רון חיבק את הכרית שלו ואמר, נראה לי שאנחנו צריכים לעשות את זה כל שבוע. אני אמרתי: רעיון מעולה, וגם: שבת הכי טוב לי, אף פעם לא נותנים לי את המשמרת הזאת במסעדה. זואי הינהנה הרבה ונראתה רצינית.
    עכשיו זואי אומרת, טוב אבל לא עשינו עם זה שום דבר, חשבתי שזה מבוטל. רון מאוכזב, הוא בוהה בחלל בלי למצמץ. אבל כרגיל, הוא לא רוצה להתחיל לריב. הוא מתחיל ללטף את השיער שלי בהיסח הדעת. רון ואני כבר בקושי שוכבים בלי זואי, ומשהו בליטוף שלו מסביר למה. נשארנו רק שנינו, הוא אומר לי, אבל מסתכל על זואי.
    אחרי ששכבתי עם רון בפעם הראשונה, על רצפת הדירה הישנה שלי בהל'ס קיטשן (לא כי זה היה סקסי, אלא כי המזרן היה קטן מדי והדיף ריחות של הבעלים הקודמים שלו), דיברנו על זהות. המשפחה של רון היגרה לארצות הברית כשהוא היה בתיכון, אחרי שאבא שלו, שהיה יבואן/יצואן, לא עמד בעסקה שחתם עם חיל האוויר הישראלי. רון אמר, תמיד הרגשתי ישראלי באמריקה, אבל אם אחזור היום, בטוח שאני אהיה אמריקאי בישראל. אי אפשר לדעת, אמרתי, אולי אתה צריך לנסות. אני לא יכול, הוא אמר, בגלל אבא שלי. לא ידעתי מה לענות, אז לא עניתי. ואז הוא אמר, אני צריך לספר לך משהו. זה בדרך כלל לא מה שאת רוצה לשמוע כשאת עוד יכולה להרגיש את הרצפה הקרה תחת גבך העירום, אבל לא היה לי אכפת. שמעתי בקול שלו פוטנציאל, לא איום. הוא אמר, תראי, יש לי חברה, אבל זה לא כמו שזה נשמע, יש לנו יחסים פתוחים. אמרתי, גם לי יש משהו לספר לך: המון זמן הייתי בקטע של נשים. אתה הגבר הראשון ששכבתי איתו באיזה חמש שנים. באמת? בחיים לא הייתי מנחש, הוא אמר. הוא התמתח לאחור עד שהראש שלו נגע בכוננית הספרים שמאחוריו. הוא הביט בי כאילו הוא רואה משהו חדש, כאילו הוא מאוכזב מעצמו שפיספס את זה. נראה לי שאת וזואי תאהבו אחת את השנייה, הוא אמר. כדאי שנצא שלושתנו מתישהו.
    בפנטזיה שלי, האהבה שלנו היא סממן חיצוני. אנחנו אפילו לא צריכים להיות יחד כדי שאנשים יראו אותה. כשאני עם זואי, כשאני עם רון, כששניהם בלעדַי, אולי אפילו כשאחד מאתנו הולך לבד ברחוב, אנשים פשוט יודעים שמה שהם רואים הוא חלק ממשהו אחר, שחתיכה חסרה. וכששלושתנו יחד, אנשים מבינים. הם מחייכים אלינו ופתאום הם חושבים, למה לא, בעצם?
    אולי הם מוצאים משהו מעורר השראה באהבה שלנו. אולי הם מסתכלים עלינו ושוכחים למה הם אמורים לחשוב שזה מוזר. ואולי גם הם אוהבים יותר מאדם אחד, אולי גם הם מתקשרים ליותר מאדם אחד לקטר על הבחור מהמכולת ששוב טעה בעודף, אולי גם להם יש יותר מאדם אחד שהם אוהבים להתעורר אל הבל הפה שלו בבוקר.
    אבל המציאות בדרך כלל שונה. בבר, שנמצא במרחק שני רחובות מחנות הספרים, רון ואני יושבים ושותים, נראים קצת כמו אח ואחות שזה עתה נודע להם על מוות במשפחה. אני מסתכלת על הבירה של רון ומבינה שבקצב הזה יעבור זמן עד שמצב הרוח שלו ישתפר. אני דוחפת את הווייט רָאשֶן שלי לעברו, אבל אני יודעת שהוא יגיד שזה מתוק מדי. הוא עושה פרצוף. אני לא יודע איך את שותה את החרא הזה, הוא אומר. הוא עצבני, ואני רוצה להגיד משהו שישנה את זה, אבל אני חושבת: לעקוב, בעיה, חמדנות. כל המילים שלי שגויות. הוא לא באמת חבר, נכון, הוא אומר, ואין סימן שאלה בסוף המשפט שלו. אני מנידה את הראש. כאילו, אנחנו מכירים את כל החברים שלה, הוא אומר, אם הוא באמת היה חבר, היא היתה אומרת מי זה. אני מחכה כמה שניות לפני שאני אומרת בעברית, רון, אנחנו לא מכירים את כל החברים שלה.
    הדיבור בעברית מוזר, כמו שפת סתרים סודית. רון ואני התרגלנו לדבר אנגלית בינינו בגלל זואי, ובהדרגה העברית הפכה למרחב אינטימי שכאילו אסור לשהות בו. מדי פעם איזו מילה היתה חומקת, אבל בדרך כלל כיבדנו את ההסכם הלא מדובר. לפעמים אני מתגעגעת לעברית. לרגעים אני מנסה לדמיין איך המילים היו נשמעות אם לא הייתי מבינה את משמעותן, וחושבת שהלוואי שהייתי יכולה להקשיב להן מבחוץ ולבחור אם להיכנס בחזרה פנימה או לא.
    רון למד בגיל צעיר איך להסתתר מאחורי שפה חדשה, איך לעטות זהות חדשה כל כך צמוד עד ששוכחים שהיא תחפושת. זה מה שהוא לימד אותי: (1) כדי לשלוט בשפה שאינה שפת האם שלך, עלייך להעדיף קריאה על פני שינה. (2) מבטא הוא לא משהו שנלחמים בו. תני לו להתפוגג כשהוא ירגיש מוכן, ועד אז אמצי אותו בחום, תגידי לעצמך שזה חמוד. (3) כשאת במערכת יחסים, ושני אנשים חולקים הבנה שמנוּעה מהשלישי, שפה היא עניין מורכב.
    בבר ברחוב פרינס אני רואה את ההיסוס של רון באותה בהירות שבה אני רואה את עיניו. הוא עייף מכדי להילחם, והוא מגיב בעברית: אז מה, אני סתם אידיוט? הוא שואל. אני נוגעת בנקודה הרכה בגב כף ידו, ממש מתחת לרצועת השעון. אתה לא אידיוט; אני אומרת, פשוט יש דברים שאתה חייב להאמין בהם כדי שתוכל להמשיך. לאחר מכן אנחנו שותים בשקט, האצבעות שלי עדיין מלטפות את ידו. היתה לי תוכנית שלמה הערב, הוא אומר פתאום, ואנחנו שוב באנגלית; רציתי ללכת לגלגל הענק בקוני איילנד. אפשר ללכת לשם בלילה? אני שואלת והקול של רון רועד כשהוא אומר, אני לא יודע, לא בדקתי. היינו גם יכולים להסתובב בסנטרל פארק, אני אומרת — זו הפכה לבדיחה של שלושתנו כי זה משהו שאנחנו תמיד אומרים שנעשה ולא עושים. רון מחייך, ואני עוצמת עיניים ופותחת את הפה כדי לומר, אני חושבת שזואי עוקבת אחרי קית באקלי, אבל המילים מעקצצות לי בקרקעית הגרון ונשארות שם. אני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר — שאומר אותן והכול ישתנה, שאומר אותן וכלום לא ישתנה. אני ממשיכה ללטף את היד של רון ומציירת פרחים ומשולשים קטנים באצבעי.
    כשאנחנו חוזרים הביתה מהבר האוויר כבר לא פריך, ואני מנסה לחשוב על המילה הנכונה אבל אני לא מוצאת אותה. כל המילים בעברית עכשיו, ואף אחת מהן לא מתארת במדויק את האוויר. רון נותן שטר של דולר לכל אדם ברחוב שמבקש כסף, וגם לכמה שלא, כי הוא מאמין בקארמה. לא הייתי בעצרת שלום כבר חמישה חודשים, הוא אומר, זה המינימום שאני יכול לעשות. אני רוצה להגיד שאני לא מבינה מה הקשר, אבל אני יודעת שזה רק ירגיז אותו. איך יש לך כל כך הרבה שטרות של דולר? אני שואלת. פרטתי עשרים כשהלכת לשירותים, רון אומר, אבל הראש שלו במקום אחר. אני רואה בחור מעבר לכביש, ולשנייה אני חושבת שזה רסטות מחנות הספרים, אבל הוא נעלם לפני שאני יכולה להיות בטוחה.
    הדירה מוארת כולה, ואני מבינה שזואי ואני שכחנו לכבות את האורות, אבל רון צועק, זוֹ? זואי? — ואז שוב, זואי. עכשיו הוא עצבני כפליים — כי זואי לא כאן, וכי הוא נתן לעצמו לקוות שהיא תהיה. הוא אומר, באלוהים, יש לכן בעיה פיזית לכבות את האורות? כל כך קשה לזכור? או שסתם על הזין שלכן שאנחנו זורקים את הכסף שלנו על חברת החשמל כאילו הם איזו עמותה לחולי סרטן? אני אומרת, אל תוציא את זה עלי, רון, זה לא הוגן. הוא אומר, יצאתן מהבית ביחד, לא? אני אומרת, אני לא מדברת על האורות. רון נושם עמוק, ולשנייה האוויר בריאות שלו גורם לו להיראות גבוה ושרירי יותר מכפי שהוא באמת. סליחה, הוא אומר.
    אני הולכת למטבח וממלאת מים בקומקום. רון, אתה רוצה תה? אני צועקת, כי נדמה לי שהוא בחדר השינה. אני כאן, הוא אומר, את לא צריכה לצעוק. הוא עומד ליד האי שמפריד בין המטבח לסלון.
    בשתיים בלילה אנחנו מנומנמים מול הטלוויזיה, נלחמים בעיניים הכבדות, שני הורים שהבת שלהם יצאה לבלות באמצע שבוע הלימודים. אני אומרת מה ששנינו חושבים: רון, לא נראה לי שהיא חוזרת הביתה הלילה. אולי נתקשר אליה? הוא שואל. הטלפון שלה בחדר השינה, אני אומרת. זואי כמעט תמיד שוכחת לקחת את הנייד. כשהיא זוכרת זה כי אני מכניסה אותו לתיק שלה בעצמי. רון רוטן ואומר, ברור. אז את רוצה ללכת לישון, הוא שואל אותי. נראה לי שכדאי, אני אומרת, אבל אנחנו ממשיכים לשבת שם עוד כמה דקות מול ויל וגרייס שהולכים לטיפול זוגי. ואז רון שואל, היא לקחה מפתחות? ואני אומרת, אני כמעט בטוחה שכן. אחרי כמה דקות אני מצחצחת שיניים ורון מכבה את כל האורות.
    הדירה שקטה מדי, המיטה הענקית שלנו ריקה מדי, וזאת המילה שאני חושבת עליה, בעברית: רעב. אין בי רעב, ועדיין במשך זמן־מה זו המילה היחידה שיש לי. רעב הוא לא משהו שמקל על ההירדמות. רון מחבק אותי ואז חופן אותי מאחור, לחי של תחת בכל יד. אני מרגישה אותו מתקשה, והאגודל שלו מוצא את המקום האהוב עליו ומתחיל לשפשף, החוטיני שלי הוא סירת מפרש קטנה ששטה בעזרת ידו. גלים עדינים שולחים הבטחה לעונג בצופן שהגוף שלי מבין היטב, אבל אני מרגישה שזה לא נכון בלי זואי. יש לנו ״חוקים״, והם אומרים שאם מישהו מאתנו נעדר או לא בעניין, השניים האחרים יכולים להמשיך. אבל באהבה, לעתים קרובות המציאות מתחילה לחוקק חוקים משלה.
    אני עוצרת אותו וכל הגוף שלו מתכווץ מיד, והוא אומר, נצטרך להחליט מה לעשות, את יודעת, אם היא לא חוזרת. הקול שלו קר, מרוחק. ברור שהיא תחזור, אני אומרת, ואז מוסיפה, מתישהו. תמיד ידעתי שזה יקרה, רון אומר, ואני מרגישה כאילו הוא מדבר למישהו אחר, מישהו שאני לא יכולה לראות. תמיד, הוא אומר שוב, עוד לפני שפגשנו אותך. במובן מסוים זאת הסיבה, את יודעת, הוא אומר, ועכשיו הוא מסתכל לי ישר בעיניים, ואני נזכרת במבט שהיה על פניו ביום ההוא על הרצפה, אחרי הפעם הראשונה שלנו. זאת הסיבה שמה? אני שואלת, למרות שאני יודעת את התשובה. חשבתי שאולי ככה, איתך, נוכל לתת לזה סיכוי אמיתי, הוא אומר, ואז מוסיף, את יודעת, ״מונוגמיה״. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך אבוד. היא היתה אז יותר בקטע של נשים, הוא אומר. אני מעבירה את אצבעי במעלה ובמורד אפו. אני רוצה שהוא יסתכל עלי אבל הוא לא, ולשנייה אני חושבת שאולי כדאי שאלך לישון בסלון, למרות שאני יודעת שזאת מחשבה ילדותית. אם הוא יבכה, אני חושבת, אני אחבק אותו, ואולי שיחה אחרת תתחיל. אבל רון לא בוכה. הוא גבר אבוד בלי דמעות. אני מסתובבת לצד השני.
    אני כמעט ישנה כשאני שומעת את רון לוחש משהו, ובהתחלה נדמה לי שאני כבר חולמת. מה? אני לוחשת חזרה, והוא רוטן ומחכה, אבל אז לוחש שוב. אני לא יודע איך להיות הגבר הזה, הוא אומר, הגבר שזורם בסבבה עם כל זה. אני חושבת: אולי אתה לא, ואני פוחדת לומר את זה, אבל בסוף אומרת. אולי אתה לא. אני רוצה להיות, רון אומר, ונשמע כאילו הוא צריך לכחכח בגרון. אני רוצה להיות הגבר שמשמח את שתיכן. אני רוצה להיות הגבר שעוזר לך לפתוח מסעדה משלך, ואני רוצה להיות הגבר שמסתכל על זואי ורואה רק את מה שחשוב, שלא אכפת לו מכל השאר.
    רון, אני אומרת, אני לא רוצה לפתוח מסעדה משלי.
    זאת המטפורה שלי לאופן שבו אנשים בישראל מתייחסים לפיגועים: שפעת. חלק מהפיגועים הם כמו שפעת קלה שלא מונעת ממך אפילו ללכת לעבודה. אלה הפיגועים בעיר אחרת, בלי יותר מדי נפגעים, ולא אף אחד שמכירים. יש שפעות קשות יותר, שגורמות לך להישבע שמעתה ועד עולם תעריכי את הבריאות שלך, תברכי עליה כל יום וכל שעה. כשזה קורה בבית קפה שנהגת לשבת בו הרבה, או כשמישהי שלמדה איתך ביסודי ובכיתה ג' עברה צפונה מאבדת יד, פתאום זה אמיתי. לזמן קצר, המוות קרוב.
    ובכל זאת, זה מה שאת עושה: את מתקשרת לחברה שאיתה נהגת לשבת בקפה ההוא, לחברה שהיתה איתך ביסודי. אתן מדברות כמה דקות על כמה זה נורא, כמה התפיסה בארץ של מה זה חיים נורמליים היא מטורפת. את נאנחת, והחברה שלך נאנחת גם, אבל בסוף האנחה כבר יש מחשבה חדשה. ואז את אומרת את המילה ״אז״, ככה: אז... ואת שואלת את החברה שלך על הבחור שהיא היתה אמורה לצאת איתו אתמול בערב. החברה שלך קופצת על ההזדמנות בדיוק כמו שידעת שהיא תעשה. הבחור שהיא יצאה איתו אתמול בערב היה יצור שלא הפסיק לדבר על ינשופים, אבל היא שכבה איתו בכל זאת. ואז במשך שלושים, שלושים וחמש דקות, זה מה שאתן עושות: מנתחות. אתן מנתחות את המשיכה שלה לגברים עם אובססיות משונות או שאתן מנתחות את הצורך שלך לבהות מדי פעם בשמש עד שאת בוכה או שאתן מנתחות את הרומן הסודי שיש לחברה משותפת עם גבר נשוי שפעם היה המורה שלכן.
    אתן מנתחות, ולאט־לאט את שמה לב איך מילים כמו ״טרגדיה״ ו״מוות״ הן למעשה רק אוסף של צלילים. טרגדיה, במובן זה, הופכת למשהו כמו ״שוקולד״ או ״אופניים״.
    כשאני מתעוררת, רון ואני בצדדים שונים של המיטה, עם הפנים לתקרה, וזואי שוכבת מעלינו, פניה למזרן וזרועותיה מתוחות לצדדים, כמו איזה ישו מעולף. אני לא זזה, נושמת עמוק. אני מרגישה אושר, אבל אני רוצה להרגיש דברים אחרים. זה מה שאני חושבת: סנטרל פארק.
    אני מרימה בעדינות את זרועה של זואי, מקפלת את עצמי מתחתיה וקמה מהמיטה, ואז מניחה בעדינות את זרועה על המזרן. אני חושבת: ארוחת בוקר במיטה. אני חושבת: משהו מפנק. רון וזואי תמיד מנסים לשכנע אותי לבשל להם, ואני תמיד מסרבת, כי מי רוצה להביא את העבודה הביתה? אבל עכשיו אני מרגישה לא רק את הרצון לבשל אלא גם את הצורך. אני רוצה לקצוץ, לצלות, להקפיץ. אני מתחילה לצאת בשקט מהחדר כדי לא להעיר אותם, ומנסה לזכור איזה ירקות יש במקרר, ואם נגמרו הביצים. אני כמעט נוגעת בדלת חדר השינה כשאני קולטת משהו, משהו שבטח ראיתי ברגע שפקחתי עיניים, אבל בחרתי שלא לראות. אני מסתובבת, למרות שאני כבר יודעת את התשובה. רון, מעל הסדין שאמור לכסות אותו, לובש את תחתוני הסופרמן הכחולים שלו. אתמול בלילה, כשנרדמתי, הוא היה בבוקסר עם המשבצות האפורות.
    ברגע אחד תוקפת אותי בחילה. המחשבה ששניהם שכבו בלעדי — לא, לידי — ובחרו לא להעיר אותי גורמת לי להרגיש כאילו כבר הכנתי ארוחת בוקר לשלושה ואז אכלתי את כולה בעצמי. אני רצה לאמבטיה. אני רוצה להקיא את כל המאפים, האומלט, הקפה שלא הכנתי. אני משמיעה קולות חנק, וכבר לא אכפת לי להעיר אותם. אני נשמעת כמו חיה. אבל שום דבר לא יוצא, וכנראה שרון וזואי עדיין ישנים בשלווה.
    ואז יש שתי אני.
    אני מספר אחת היא הישראלית שלימדו אותה שלהיות קשוחה ולהיות חזקה זה אותו דבר. היא היתה חיילת פעם, במשך שנתיים ארוכות, אז היא מאמינה שהיא יכולה לשרוד הכול. היא אומרת: את רודפת אחרי משהו שלא קיים. היא אומרת: את תהיי בסדר גמור לבד. זה מה שהיא מאמינה שאני צריכה לעשות: לארוז. היא חושבת על המזוודה הכחולה, איך היא תוציא אותה מארון חדר השינה בלי להפיל את הרמקולים הישנים של רון. היא תוהה כמה תצליח לדחוס בתוך המזוודה, לכמה סיבובי פינוי תזדקק. היא שוקלת לאן היא יכולה ללכת.
    אני מספר שתיים היא אישה שמתחזה בהצלחה לאמריקאית. דיבורה רך, ופעם בשבוע היא הולכת לאיבוד בעיר בכוונה, ואז צועדת — בלי מפות, בלי שאלות — עד שהיא מוצאת את הדרך הביתה. יש לה הרבה מה להוכיח. היא אומרת: זה לא הסוף.
    לפעמים, כששלושתנו יחד, הגוף שלי נהיה כמו מרשמלו, רגוע וחסר משקל. השבת ההיא, לפני שלושה שבועות, היא דוגמה טובה, ואני רואה את זה עכשיו: אנחנו מתגלגלים מהכריות שלנו מרוב צחוק, מחזיקים את הבטן כמו כדורגל. אני חושבת, מי הבחורה הזאת? האני שהיא לא ישראלית ולא אמריקאית, לא לסבית ולא סטרייטית — מי היא?
    במשך זמן מה אני רק מקשיבה לשקט של ראשון בבוקר, שמופרע כל כמה שניות בנחירות של רון. אבל פתאום אני חושבת: מה אם זאת לא הפעם הראשונה? אני מרגישה את רון מחבק אותי מאחור באמבטיה בוקר אחד ואני שומעת את הקול שלו: את כמו מתה כשאת ישנה, את יודעת את זה? אני מתחילה שוב להשתנק, ולא מצליחה להפסיק.
    הקול של זואי מגיע אלי דרך קולות ההשתנקות, דרך דלת האמבטיה: מתוקה, את בסדר? אני יכולה להיכנס? אני מקיאה עכשיו, סוף־סוף, אבל אני מקיאה מים ואוויר, ואני מרגישה שאני נחנקת. אני מחזיקה את הדלת בידי השמאלית כדי למנוע מזואי להיכנס, כי לאמבטיה שלנו אין מנעול. כתוצאה מכך אני צריכה לשחרר את השיער שלי, וכשאני מקיאה שוב, ניתזות עליו טיפות.
    כשאני קמה לצחצח שיניים, זואי פותחת את הדלת. אני בסדר, אני אומרת לפני שהיא מספיקה לשאול. זה וירוס או משהו? היא שואלת. אני בסדר, אני אומרת שוב, טועמת משחת שיניים. אני מצטערת על אתמול, היא אומרת, לא הייתי בסדר שעזבתי אתכם והלכתי עם הבחור ההוא. היא נצמדת עכשיו לגב שלי, מחבקת את הכתפיים שלי, ומביטה בשתינו במראה שמעל הכיור. חוץ מזה, היה לו ריח של גומי שרוף, היא אומרת בניסיון לגרום לי לחייך. אני לא מחייכת. את יודעת שזה לא את, פאי, היא לוחשת באוזני, ואז מנשקת אותה; זה סתם השריטות שלי, אבא שלי וכל זה, זה לא קשור אלייך. אבל אני אעבוד על זה, היא מוסיפה כשאני לא עונה, באמת. אני מנסה להתעלם ממנה ולהתמקד בצחצוח השיניים. זואי מושיטה את יד ימין שלה למברשת השיניים שלי, ואני מפסיקה לצחצח ומביטה במראה. אנחנו נראות מטופשות; יש לי קצף משחת שיניים על השפתיים, והעיניים של זואי עדיין דביקות משינה. אני נראית עצובה. היא נראית רגועה. היא מנשקת את הלחי שלי, העיניים שלה עדיין במראה. לרון ולי היתה שיחה ממש טובה כשחזרתי הביתה, היא אומרת ברוך. הכול יהיה בסדר, את תראי. הקול שלה כולו הבטחה, ואני מרגישה כאב חד בבטן התחתונה, הרצון שלי להאמין לה.
    אני יורקת ושואלת לאט, מה עם קית באקלי? העיניים של זואי עוברות מהמראה לכיור. היא אומרת, אני לא רוצה לדבר על זה; ואז, זה לא חשוב. אני אומרת, אולי זה כן. זואי מניחה לראש שלה להישמט בעדינות לצד אחד, ואצבעותיה מרפרפות סביב רוכסן הסווטשירט שלה. כשהן נסגרות עליו הן מושכות אותו קצת למטה, ואז למעלה, שוב ושוב. היא אומרת, אני איכשהו... הכנסתי לעצמי לראש שאם קית לא שם לב אלי, זה סימן שבחיים אני לא אצליח בשום דבר. את מבינה? היא מביטה בי עכשיו. אבל באמת, פאי, גמרתי עם זה, אני נשבעת לך, היא אומרת ונדה בראשה לשלילה. נגמר. אני מניחה את היד שלי על שלה, משקיטה את הרוכסן. זוֹ, אי אפשר לא לשים לב אלייך, אני אומרת. זואי צוחקת צחוק קצר, ואנחנו עומדות שם ככה כמה שניות. ואז היא אומרת, זוכרת את הבחור עם הרסטות מאתמול? את לא תאמיני מה קרה. ראיתי אותו עוד פעם כשהייתי בדרך חזרה, והוא פשוט ניגש אלי באמצע הרחוב באיזה ארבע בבוקר ואמר, לכי הביתה. אולי זה לא היה הוא, אני אומרת, אולי זה היה סתם איזה משוגע. זה היה הוא, זואי אומרת, זיהיתי אותו, ואני יודעת שגם הוא זיהה אותי. אז מה עשית? אני שואלת אותה. לא יודעת, היא אומרת, זה היה כמו רגע מחלום; אני חושבת שאמרתי, זה מה שאני עושה, אני הולכת הביתה.
    כמעט בדלת היא מסתובבת ואומרת, אבל תקשיבי, פאי, הקטע עם קית, זה נשאר בינינו, כן? אני מחכה ואז שואלת, למה? זואי כבר בדרך למטבח, זרועה מושטת לפתוח את דלת המקפיא. היא מצחקקת ואומרת, אין עלייך, פאי, כי היא חושבת שהשאלה שלי היא דרך מתחכמת להגיד ״ברור״. זה מה שאני חושבת: כלום לא השתנה.
    אני לבד באמבטיה עכשיו. אני מסתכלת על עצמי במראה, ללא קצף. אני שומעת את זואי במטבח, מכינה לכולנו ארוחת בוקר של סוף שבוע. כבר אין לי בחילה, והרעיון של ארוחת בוקר דווקא מפתה. הדבר היחיד שזואי יודעת להכין זה פרנץ' טוסט, אבל הוא הכי טעים שאכלתי בחיים. אני חושבת: זאת המציאות שלי, אלה החיים שלי. אני חושבת: אני רוצה אותם או לא?
    זואי שמה מוזיקה כדי להעיר את רון. רדיוהד או קולדפליי? היא צועקת, אבל לא מחכה לתשובה. ואז היא שוב באמבטיה, מחזיקה בקבוק סירופ מייפל. אני חושבת שהיא עומדת לשאול למה אני מתעכבת, אבל זה מה שהיא אומרת: רון חושב שאני צריכה לנסוע איתך לישראל בקיץ. הוא אומר שיהיה לנו כיף ושאנחנו לא צריכות לפספס את זה רק בגללו. מה את אומרת?
    אני רואה אותנו במטוס, ממש לפני הנחיתה, ואני שומעת אנשים מוחאים כפיים כשהגלגלים פוגעים במסלול. זואי צוחקת. סיפרתי לה על המסורת הישראלית המצחיקה הזאת כמו שסיפרתי לה כל כך הרבה סיפורים אחרים על ישראל, כמו שאני מספרת לה על תל אביב מהיום שנפגשנו. אני אומרת, זה טיפשי, את יודעת. זאת תרבות שרואה בטייסים גיבורים. זואי אומרת, זה לא טיפשי, ואז: זה מרגש. היא מושכת בתנוך שלי כמו שהיא עושה לפעמים ומציצה החוצה דרך החלון הקטן. היא אומרת, אנחנו חייבות להתקשר לרון ברגע שאנחנו נוחתות, הבטחנו. אני אומרת, נתקשר, אבל לא נראה לי שהוא דואג.
    רון מתכופף מתחת לזרועה של זואי כדי להיכנס לאמבטיה. הוא מתחיל להשתין, אבל אז הוא עושה פרצוף. יש פה ריח של קיא, הוא אומר. הוא מסתכל עלי, עדיין משתין. את בסדר?

    • שלי אוריה
    • שלי אוריה
      שלי אוריה נולדה בלוס אנג'לס וגדלה בישראל. היא למדה לתואר ראשון בתל אביב ולתואר שני בניו יורק, שם היא חיה, כותבת ומלמדת.
       
      "קובץ הסיפורים הראשון של אוריה ניחן בליטוש, בהומור מעודן ובקול עכשווי לעילא... סופרת צעירה ומבטיחה שראויה לקהל קוראים גדול" – לייבררי ג'ורנל .
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נתן
    • המורה לעברית
    • גדר חיה
    • עקוב אחר שינויים
    • גרין קארד
    • חשד לשיטיון
    • שתי השמשות של דדיקה
    • בית הקפה של נורה אפרון
    • שיניים
    • תלושה
    • ילדה רגילה לגמרי
    • שווייצריה זה כאן