הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נולדו לדם 5 - ברית של נקמה
  • נולדו לדם 5 - ברית של נקמה
    קורה ריילי | תרגום: דורון דנסקי
    U ספרות שנוגעת | אוקטובר 2019 | רומן רומנטי | 270 עמ' מודפסים
    גראול: 
    מעולם לא היה ברשותו משהו ששייך רק לו. הוא מעולם לא חשב שייפול לידיו דבר בעל ערך יקר כל כך. הבן הממזר והלא רצוי נאלץ תמיד להסתפק בשאריות של אחרים. 
    כעת הם החליטו להפקיד בידו את מה שעד לפני כמה שבועות היה מחוץ לתחום, משהו שנאסר עליו להתפעל ממנו אפילו מרחוק. הנכס הנחשק ביותר. 
    בתו של הבוגד.  
    הם ידעו בוודאות שישבור אותה ולכן השליכו אותה לרגליו. הוא היה העונש שלה, הגורל המר, המוות. אמצעי להעניש בו בחומרה את אביה שפגע בהם אנושות.  

    קארה: 
    ממושמעת ונאמנה למשפחתה, היא תמיד הייתה הילדה הטובה של אבא. זה לא הגן עליה ברגע האמת ובטח לא מפניו של גראול.
    את שמו האמיתי לא ידעה. בפניו הסובבים כינו אותו גראול או נהמה, אך מאחורי גבו קראו לו הבן זונה. 
    הפחד שאחז בה השתקף במבע האכזרי של עיניו החלולות. החייל הקטלני ביותר של הקאמורה קרטל בלאס וגאס לכד אותה כשבויה, ועכשיו היא נתונה לחסדיו. 

    ברומן פשע מפותל וחסר מעצורים, המציאות מעמידה תחת מבחן אולטימטיבי את נאמנותם של חייל ארגון פשיעה אכזר ושל האישה הלוחמנית שניתנה לו. חיי שניהם הם שקר גדול אחד, וכעת הם משלבים ידיים וכורתים ביניהם ברית של נקמה. 
    סדרת "נולדו לדם" מאת המחברת קורה ריילי קצרה הצלחה רבה בעולם והעפילה לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, יו. אס. איי. טודיי ועוד...
    גם בישראל זכו הספרים בסדרה להצלחה מסחררת והתברגו לרשימות רבי־המכר המובילות. 
    עד כה ראו אור בעברית: ברית של כבוד, ברית של חובה, ברית של שנאה, ברית של פיתוי וכעת ברית של נקמה. 
        
      
     
       

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    29
    ספר מודפס
     
    98 59
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג

     

    גְרַאוּל

    עיניים פעורות לרווחה. שפתיים פשוקות. לחיים סמוקות. עור חיוור. היא נראתה כמו בובת חרסינה: עיניים כחולות גדולות, שיער חום־שוקולד ועור בגוון לבן־שמנת. יופי שביר, משהו שאני לא אמור לגעת בו בידיי הגסות, המצולקות. אצבעותיי מצאו את מפרק ידה; הדופק שלה רפרף כמו כנפי ציפור. היא ניסתה להיאבק, להיות אמיצה, לפגוע בי, אולי אפילו להרוג אותי. האם באמת קיוותה להצליח?

    תקווה; היא גורמת לאנשים להתנהג בטיפשות, להאמין בדברים שאין להם בסיס במציאות. הפסקתי לקוות לפני הרבה מאוד זמן. ידעתי למה אני מסוגל. היא קיוותה שתצליח להרוג אותי. ידעתי שאני יכול להרוג אותה, לא היה שום ספק בכך.

    ליטפתי בכף ידי את העור העדין של צווארה, ולפתע לפַתי אותו באצבעותיי. אישוניה התרחבו, אף שלא הפעלתי שום לחץ במגעי. הדופק שלה פעם בעוצמה בכף ידי הגסה. הייתי צייד, והיא הייתה הטרף. הסוף היה בלתי נמנע.

    באתי לקבל את הפרס המגיע לי. זו הסיבה שפלקון נתן לי אותה. לא יכולתי להתאפק וגם לא הייתי צריך לעשות זאת, לא עוד, לעולם לא עוד איתה. שלי. היא

    נהניתי מדברים שהכאיבו לי. נהניתי להכאיב בחזרה, אולי אפילו אהבתי את זה, אילו יכולתי לחוש אהבה. הרכנתי את ראשי עד שאפי התקרב לעור שמאחורי אוזנה, ושאפתי שאיפה עמוקה. היא הדיפה ניחוח פרחים וריח קלוש של זיעה. פחד. תיארתי לעצמי שאריח גם את זה. שלי.

    הצמדתי את שפתיי לעורה הלוהט. הדופק שלה הלם בפי כשנישקתי את צווארה. אימה ובעתה תופפו בקצב מטורף מתחת לעורה, ועמד לי — ממש עמד לי.

    עיניה הביטו בעיניי בתקווה — היא המשיכה לקוות, הטיפשה — ומבטה התחנן לרחמיי. היא לא הכירה אותי, היא לא ידעה שהחלק בי שלא היה מפלצתי מלידה כבר מת מזמן. לא היה שמץ של רחמים במחשבותיי כשעיניי תבעו בעלות על גופה.

     

     

    "נראיתם חמודים יחד," אמרה אנסטסיה בנועם. הפתעה הציפה אותי ומייד נרגעתי. כנראה אנסטסיה הבינה שאין סיבה לקנא בקוזימו ובי. סוף־סוף הגיע הזמן ליהנות מהמסיבה. 

     

    1


    קארה

    בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא היה לבוש בבגדי הסוואה — חליפה שחורה מסוגננת שגרמה לו להיראות כאילו הוא אחד מאיתנו. שכבות הבד העשיר הצליחו להסתיר את הקעקועים הרבים שלו, אבל לא יכלו להסתיר את טבעו האמיתי. הוא הקרין קור וסכנה. באותו זמן לא העליתי בדעתי שאכיר אותו ואת המפלצת שבתוכו טוב יותר מכפי שאכיר כל אחד אחר, ושההיכרות הזאת תשנה את חיי מקצה לקצה. שאשתנה מן היסוד.

    *

    "אני לא מאמינה שהם נותנים לך ללכת איתם," מלמלה טליה. פניתי מהמראה והתבוננתי בה. היא ישבה על הכיסא המשרדי שלי בשיכול רגליים, לבושה במכנסי הריצה הכי מרופטים שלה ושערה החום הארוך אסוף על קודקודה בפקעת מרושלת. היא לבשה איזו חולצת טריקו בגוון אפור דהוי שהייתה זרועה חורים וכתמים, חולצה שתגרום לכל אימא לקריסת מערכות. טליה עקבה אחר מבטי וחייכה חיוך קודר.

    "אני הרי לא צריכה להתגנדר לכבוד אף אחד."

    "יש פער בין לא להתגנדר ובין מה שאת עושה," אמרתי בנימה של הסתייגות. לא באמת כעסתי על אחותי בגלל הבגדים המרופטים שלבשה, אבל ידעתי שהמטרה היחידה שלה היא לעצבן את אימא, וסביר להניח שתצליח, בהתחשב בכך שלאימא שלנו יש נטייה גם לשלמות וגם להגזמה. ממש לא רציתי שהיא תתרגז זמן קצר כל כך לפני הנשף. היה ברור לי שאני זאת שתסבול מזה, כי אבא לא בא בחשבון כשאימא מחפשת לעצמה יעד לתקיפה. אימא נפגעה באופן אישי בכל פעם שטליה או אני לא נראינו במיטבנו.

    "אני מביעה עמדה," אמרה טליה ומשכה קלות בכתפיה.

    נאנחתי. "לא, את מתנהגת כמו ילדה קטנה."

    "אני באמת ילדה, צעירה מדי להשתתף באירוע חברתי בטירה של פלקון," חיקתה טליה כמיטב יכולתה את טון הדיבור המוכיח של אימא.

    "זה אירוע למבוגרים. רוב האנשים שיהיו שם הם בני שמונה־עשרה ומעלה, והרבה יותר מזה. אימא צודקת. לא יהיה לך עם מי לדבר, ומישהו יצטרך להשגיח עלייך כל הלילה."

    "אני בת חמש־עשרה, לא בת שש. ואת גדולה ממני רק בארבע שנים, אז אל תתנהגי כאילו את כבר מבוגרת," ענתה טליה במרמור. היא קמה בתנופה מהכיסא, הניחה לו להסתובב על צירו והתקרבה אליי. היא הישירה אליי מבט ולא היה אפשר לטעות בהבעת ההתרסה שבעיניה. "בטח את ביקשת מאימא לא לקחת אותי איתכם, כי פחדת שתצטרכי להשגיח עליי ושאני אביך אותך ליד החברות הכל־כך מושלמות שלך."

    הבטתי בה בזעף. "את מגוחכת." אבל זיק של אשמה הבזיק בי לשמע מילותיה.

    לא שכנעתי את אימא להכריח את טליה להישאר בבית, אבל גם לא נאבקתי כדי שאחותי תצטרף אלינו. טליה צדקה. חששתי שאיתקע איתה כל הערב. החברות שלי סבלו אותה כשנפגשנו בבית, אבל הופעה עם נערה צעירה ממני בארבע שנים באירוע רשמי לא תתקבל על ידן בעין יפה. מסיבה אצל משפחת פלקון תמיד סיפקה הזדמנות מיטבית לפגוש שידוכים ראויים, והצורך לעשות בייביסיטר על האחות של החברה שלך לא ממש עזר במשימה. רציתי שהערב הזה יהיה מיוחד.

    משהו מחוט המחשבה שלי נשקף מפניי כי טליה הזדעפה. "ידעתי." היא הסתובבה, יצאה מהחדר וטרקה את הדלת כל כך בכוח עד שהתכווצתי.

    פלטתי נשיפה קלה ואז הבטתי שוב בבבואתי, בודקת את האיפור ואת התסרוקת בפעם האחרונה. צפיתי באין־ספור סרטונים של בלוגריות יופי עד שהצלחתי להתאפר כמו שצריך כדי להשיג את מראה העיניים המעושנות. הכול היה מוכרח להיות מושלם. אימא הייתה מבקרת מחמירה, אך טריש ואנסטסיה היו גרועות ממנה. הן ישימו לב אם התאמתי את גוון הצללית הלא־נכון לשמלה או אם היד שלי רעדה כשהחזקתי את האייליינר, אבל הבדיקה המדוקדקת שלהן הפכה את ההכנות שלי לקפדניות. בגללן אף פעם לא התרשלתי. ובשביל זה יש חברות.

    השמלה שלי הייתה בצבע ירוק כהה והצללית הייתה בהירה בכמה גוונים. מושלם. בדקתי את ציפורניי בפעם האחרונה כדי לוודא שאין סדקים בלק, אך גם הן נראו ללא רבב בזוהרן הירוק־כהה. יישרתי את השמלה כמה פעמים עד שהרגשתי שבעת רצון מהאופן שבו השוליים התחככו בברכיי ואז, ליתר ביטחון, החלקתי את השיער לאחור והסתובבתי כדי לראות אם הסיכות במקום ומרימות את שערי החום־כהה.

    "קארה, את מוכנה? אנחנו צריכות לצאת," קראה אימא מלמטה.

    בדקתי את בבואתי ויישרתי שוב את השמלה. סקרתי את הגרבונים ואז סוף־סוף הכרחתי את עצמי לצאת מהחדר במהירות לפני שאימא תאבד את סבלנותה. יכולתי להקדיש שעות לבדיקת התלבושת כדי למצוא טעויות אפשריות לו היה לי זמן.

    אימא עמדה בפתח הבית כשירדתי למטה והניחה לאוויר הסתיו הקריר להיכנס לבית. היא הציצה בשעון הזהב שלה וברגע שהבחינה בי, לקחה את מעיל החורף האהוב עליה — בגד נפלא שגבה את חייהם של סמורים רבים — ולבשה אותו על שמלתה הארוכה. אף שהטמפרטורה הייתה נמוכה באופן חריג יחסית ללאס וגאס בנובמבר, מעיל פרווה היה מוגזם לחלוטין. אבל כיוון שאימא קנתה אותו לפני שנים ברוסיה ואהבה אותו עד כלות, היא ניצלה כל הזדמנות ללבוש אותו, לא משנה אם בכלל התאים לאירוע.

    ניגשתי אליה והתעלמתי מטליה, שנשענה על מעקה המדרגות בפנים חמוצות. ריחמתי עליה אך לא רציתי שמישהו או משהו יקלקל לי את הערב הזה. אבא ואימא הרשו לי להשתתף במסיבות לעיתים רחוקות, והערב היה האירוע הגדול ביותר של השנה בחוגים החברתיים שלנו. כל מי ששאף להיות משהו בלאס וגאס ניסה לקבל הזמנה לחגיגת חג ההודיה אצל משפחת פלקון. זו השנה הראשונה שאשתתף בה. לטריש ולאנסטסיה התמזל המזל להשתתף בשנה שעברה, ואם אבא לא היה אוסר עליי ללכת, גם אני הייתי נמצאת שם. הרגשתי קטנה ולא בעניינים בכל פעם שטריש ואנסטסיה דיברו על המסיבה בשבועות שקדמו לה ולאחריה, והן עשו את זה בלי הפסקה, כנראה כי היא סיפקה להן סיבה לשמוח לאידי.

    "תאחלו לטריש ולאנסטסיה הצלחה ממני ותמסרו נשיקה לקוזימו," אמרה טליה במתיקות.

    הסמקתי. קוזימו. גם הוא יהיה שם. פגשתי אותו רק פעמיים קודם לכן, וההתנהלות בינינו הייתה מביכה למדי.

    "טליה, תשימי את הסמרטוטים האיומים האלה באשפה. אני לא רוצה למצוא אותם בשום מקום בבית כשנחזור," הורתה אימא בלי להעיף מבט באחותי.

    טליה זקרה את סנטרה בעקשנות, אך גם מצידו השני של החדר ראיתי רמז לדמעות בעיניה. שוב הציפה אותי אשמה אך לא זזתי מדלת הכניסה.

    אימא היססה כאילו גם היא הבינה עד כמה טליה נפגעה. "אולי בשנה הבאה ירשו לך לבוא." מפיה נשמע כאילו לא מדובר בהחלטה שלה לא לכלול את טליה בחבורה. אבל למען האמת, לא הייתי בטוחה שמשפחת פלקון תשמח אם אנשים יתחילו להביא את הילדים הצעירים שלהם איתם, בהתחשב בעובדה שסבלנות או משפחתיות לא ממש אפיינו את פלקון. אפילו ילדיו נשלחו לפנימיות באנגליה כדי שלא יעלו לו על העצבים. לפחות כך אמרו השמועות. הילדים של פלקון היו נושא שמחוץ לתחום.

    "תלבשי מעיל," אמרה אימא. לקחתי מעיל שלא היה פרווה, וזו לא הייתה משימה קלה בהתחשב במלתחה של אימא, ויצאתי בעקבותיה מהבית. לא הבטתי לאחור אל טליה כשסגרתי את הדלת. אבא כבר חיכה בשביל הגישה, במושב הנהג של המרצדס השחורה. מאחוריה, חנתה מכונית נוספת עם שומרי הראש שלנו. תהיתי איך מרגישים אנשים שלא שומרים עליהם כל הזמן.

    אימא פתחה את המעיל שלה לרווחה.

    זו לאס וגאס, לא רוסיה, רציתי להגיד לה. אבל אם היא העדיפה להימס כדי שתוכל להסתובב לבושה במעיל פרווה, זו הבעיה שלה. בלי דמעות — אין תוצאות. שנים של שיעורי בלט לימדו אותי את הכלל הזה.

    אימא שקעה במושב הנוסע בשעה שאני נכנסתי למושב האחורי. סקרתי במהירות את הגרבונים שלי כדי לבדוק שאין רכבת. הם היו מושלמים.

    תמיד מושלמים.

    חשבתי שחבָרות צריכות לשים אזהרה על האריזה. משהו בסגנון 'רק לעמידה, תנועה אסורה בהחלט', בהתחשב בקלות שבה עלולה להיווצר רכבת גם כשלא עושים כלום חוץ מללכת. לכן הכנסתי שני זוגות חדשים לתיק שלי, ליתר ביטחון.

    "תחגרו," אמר אבא. אימא רכנה וטפחה על ראשו הקירח בממחטת נייר, סופגת את אגלי הזיעה שהתקבצו שם. לא זכרתי שאי פעם היה לאבא שיער.

    "קארה," אמר אבא ונימה של רוגז נשמעה בקולו.

    מיהרתי להתחגר והמכונית יצאה משביל הגישה.

    "קוזימו ואני ניהלנו שיחה קצרה היום אחר הצהריים," הוא אמר ביובש.

    "כן?" אמרתי. קשר התהווה בבטני. אולי קוזימו שינה את דעתו? ואולי לא? לא הייתי בטוחה איזו אפשרות כיווצה לי יותר את הבטן. עטיתי על פניי הבעה ניטרלית כששמתי לב שאימא צופה בי מעל לכתפה.

    "מה הוא אמר?" שאלתי.

    "הוא הציע שתתחתנו בקיץ הבא."

    בלעתי את הרוק. "כל כך מהר?"

    קמט קל של זעף הופיע במצחו של אבי, אבל אימי דיברה ראשונה. "את בת תשע־עשרה, קארה. בקיץ הבא תהיי בת עשרים. זה גיל מתאים להפוך לרעיה ולאם."

    הראש שלי הסתחרר. אף שיכולתי איכשהו להשלים עם זה שאהיה אשתו של מישהו, הרגשתי צעירה מכדי להפוך לאימא של מישהו. מתי תהיה לי הזדמנות להיות אני? לברר מי אני באמת ומה אני רוצה להיות?

    "קוזימו הוא בחור הגון ולא קל למצוא כאלה," אמר אבא. "הוא בחור אחראי והוא היועץ הכלכלי של פלקון כבר כמעט חמש שנים. הוא נבון מאוד."

    "אני יודעת," אמרתי בשקט. קוזימו לא היה אפשרות גרועה מכל בחינה שהיא. הוא אפילו לא נראה רע. פשוט לא הרגשתי את הפרפור שקיוויתי להרגיש כשאפגוש את האיש שאיתו אתחתן. אולי הערב. האם מסיבות אינן האירוע המושלם להתאהב במישהו? אני פשוט צריכה להיות פתוחה לאפשרות.

    *

    נכנסנו למתחם האחוזה של פלקון כעבור חמש־עשרה דקות ונסענו שתי דקות נוספות עד ששביל הגישה נפתח סוף־סוף אל בית שנראה כמו ארמון מלכותי ואל המזרקה הענקית שבקדמתו. המזרקה התיזה מים בכחול, באדום ובלבן מתוך הפסלים הרומיים. נראה שסתת אבן מאיטליה יצר אותם בשביל פלקון. הם עלו יותר מהמכונית של אבא. זו הייתה אחת מהסיבות הרבות שבגללן לא אהבתי את פלקון. לפי מה שאבא סיפר לי על האיש, הוא שחצן סדיסט. שמחתי שהמשפחה שלי ואני מוצאים חן בעיניו. אף אחד לא רצה שפלקון יהיה אויב שלו.

    בכל פינה חנו מכוניות יקרות. מכמותן, תהיתי איך כל האורחים ייכנסו לבית בלי לדרוך זה על רגליו של זה. כמה משרתים מיהרו למכונית שלנו ברגע שהיא נעצרה ופתחו לנו את הדלתות. שטיח אדום נפרש במעלה המדרגות ומבעד לדלת הכניסה. הכול נראה ראוותני וצעקני בצורה מופרזת עד גיחוך. הנדתי בראשי אך מיהרתי להפסיק לאחר מבט מאימא שלי. היא ואבא הכריחו אותי ללכת ביניהם בשעה שהתקדמנו אל דלת הכניסה והמאבטחים שלנו בעקבותינו. שם, חיכה לנו עוד משרת כשעל פניו חיוך מקצועי. לא פלקון ולא אשתו חיכו שם כדי לקדם את פנינו. לא הייתי מופתעת.

    אולם הכניסה היה גדול יותר מכל דבר שראיתי אי פעם. שפע של פסלי קריסטל בכל הגדלים ניצבו ליד הקירות ועל השידות וכמה דיוקנאות גדולים של פלקון ושל אשתו היו תלויים על הקירות הגבוהים.

    "תתנהגי בנימוס," לחשה אימא כשהובילו אותנו לעבר הדלתות הכפולות שנפתחו אל אולם נשפים עם נברשות קריסטל ושולחנות גבוהים, שעמדו בשולי רחבת הריקודים. לאורך אחד הקירות עמד שולחן ארוך עמוס במתאבנים, ערמות של לובסטרים וסרטנים, קערות מלאות בקרח כתוש ועליו הצדפות הגדולות ביותר שראיתי מימיי, קופסאות עם קוויאר אוסטרה וכל אוכל יוקרתי אחר שאפשר להעלות על הדעת. המשרת הסתלק בנימוס ברגע שנכנסנו לתוך אולם הנשפים ומיהר אל האורחים הבאים.

    הנחתי למבטי לנדוד על פני האורחים, חיפשתי את החברות שלי. השתוקקתי להצטרף אליהן ולתת להורים שלי לחפש את החברה המועדפת עליהם, אבל אימא לא נתנה לי הזדמנות לחפש לאורך זמן. היא נגעה בזרועי בעדינות ולחשה באוזני, "תתנהגי למופת. קודם נצטרך להודות למר פלקון על ההזמנה."

     

    הבטתי מעבר לה, אל המקום שבו אבי כבר דיבר עם איש גבוה ושחור שיער. כתפיו של אבא השתוחחו כאילו ניסה לקוד קידה מול הבוס שלו בלי באמת לעשות את זה. המראה הותיר טעם מר בפי. כשכף ידה של אימא על שיפולי גבי התקרבתי אל אבא ואל הבוס שלו. עצרנו במרחק כמה צעדים מאחוריהם וחיכינו שיפנו אלינו. עיניו הכהות של פלקון הביטו בי לפני שאבא שם לב לנוכחותנו. הקרירות שנשקפה מהן צמררה את גווי. החולצה הלבנה עם הצווארון הזקוף ועניבת הפרפר השחורה שיוו לו מראה מאיים עוד יותר, מה שהיה הישג בפני עצמו בהתחשב בעובדה שעניבות פרפר בדרך כלל שיוו לעונבים אותן מראה קומי.

    אחרי החלפת דברי נימוסים ריקים מתוכן, שוחררתי. מיהרתי אל אחד המלצרים, שאיזן על כף ידו מגש מלא בכוסיות שמפניה. הוא היה לבוש בז'קט סמוקינג נוצץ לבן ובנעליים לבנות מבריקות. לפחות בזכות התלבושת היה קל להבחין בו.

    אחד המאבטחים שלנו פסע כמה צעדים בעקבותיי כשהתרחקתי מהוריי, ואילו השני נעמד בשולי האורחים המתקהלים והשגיח על הוריי. תהיתי למה אנחנו צריכים להביא את המאבטחים שלנו למסיבה של אנשים שהם לכאורה חברים שלנו. הדחקתי את המחשבה כי רציתי ליהנות מהערב. לקחתי כוס שמפניה כשאני מחווה תודה מהירה למלצר ואז לגמתי לגימה ארוכה מהנוזל המבעבע. עיוויתי את פניי נוכח הטעם החמצמץ.

    "איך את יכולה לעשות פרצוף כשאת שותה דום פריניון? זה המשקה הכי טעים בעולם," אמרה טריש, שהופיעה לצידי משום מקום ולקחה כוס שמפניה לעצמה.

    "זה משקה המלכים," התערבה אנסטסיה. לא הייתי בטוחה אם היא מתלוצצת או רצינית לחלוטין.

    "אני מנסה להתרגל," הודיתי והורדתי את הכוס משפתיי. האלכוהול החל להשפיע עליי, והייתי אסירת תודה על כך לאחר השיחה הקצרה עם פלקון. שתי חברותיי הציגו הופעה מושלמת. אנסטסיה בחלום כסוף שהגיע עד הרצפה וטריש בשמלת קוקטייל ירוקה בהירה שהגיעה עד ברכיה. לא שציפיתי מהן לפחות. הן סיפרו לי בהרחבה על מסע הקניות לרכישת שמלות חדשות לאירוע. מובן שלא הורשיתי ללכת איתן אף שהתאמצתי לשכנע את הוריי. במקום זאת אימא שלי הכריחה אותי ללבוש שמלה שקניתי לחג המולד בשנה שעברה. הנחמה היחידה שלי הייתה שאף אחד חוץ מהמשפחה שלי לא ראה אותי לובשת אותה, ולכן לא אביך את עצמי מול חברותיי.

    "אני מניחה שזה טעם נרכש," הוסיפה טריש בהרהור. היא לגמה מעט מהכוס שלה ומפניה נשקף עונג. "אני מניחה שתמיד אהבתי דום פריניון, ובשנה האחרונה היו לי לא מעט הזדמנויות להתרגל לטעם הנרכש. ואני מתכוונת לשתות ממנו עוד הרבה בעתיד." היא ואנסטסיה חלקו צחוק, ואני שוב קיללתי את ההורים שלי על שגוננו עליי כל כך. אם טריש ואנסטסיה יכולות להתמודד עם הסכנות בעולמנו, גם אני יכולה.

    טריש צחקה אליי בהתגרות ואז חיבקה אותי בזרוע אחת, נזהרת שלא לקלקל לעצמה את התסרוקת או את האיפור. אנסטסיה רק חייכה. המחוך שלה היה יצירת מופת של פנינים ורקמה. "אני חוששת שאמתח חוט אם נתחבק," אמרה בחצי־התנצלות.

    "הגיוני," אמרתי ולגמתי שוב מהמשקה. אילצתי את פניי לשקף עונג במקום הסלידה שעורר בי הטעם. ידעתי שאצל רוב האנשים שמפניה היא שיא פנטזיות השתייה, אבל לא הצלחתי ליהנות ממנה. אצטרך להשתדל יותר כדי להימנע מהבעת הרחמים של אנסטסיה.

    "אחת הסיכות שלך משוחררת," אמרה.

    ידי הפנויה התרוממה למקום שאליו הסתכלה, וניסיתי למצוא את הסיכה הסוררת לפני שתהרוס לי את התסרוקת. בכל מקרה, אורחים העיפו מבטים לעברי כי זו הייתה הופעת הבכורה שלי במסיבות. לא יכולתי להסתכן שאיראה פחות ממושלמת.

    "תני לי," אמרה טריש ופשוט הזיזה את הסיכה כמה סנטימטרים אחורנית. "הנה. הכול בסדר." היא חייכה אליי בלבביות.

    זה הכול? לפי התגובה של אנסטסיה, היה אפשר לחשוב שביצעתי חטא אופנתי שאין עליו כפרה.

    "יש מבחר לא רע הערב," אמרה אנסטסיה. עיניה התעכבו על חבורת גברים שעמדה מולנו. הבנתי שהיא לא מדברת על המזנון.

    הגברים שהתמקדה בהם היו מבוגרים מאיתנו בעשור לפחות וכשסקרתי את שאר החדר, הבנתי שאנחנו נמנות עם האורחות הצעירות ביותר. רוב המשתתפים עבדו אצל פלקון. המסיבה נועדה לנתיניו. הייתי מסופקת שיש לו חברים. גברים כמוהו לא יכולים להרשות לעצמם מותרות כאלה.

    "אבל כמובן, את כבר לא מסתכלת על גברים אחרים לאחר שהתארסת עם קוזימו," המשיכה אנסטסיה וגררה אותי אל קרקע המציאות.

    לא ידעתי מה לענות. קולה היה משונה. היא מקנאה? אבא שלה כנראה מחפש לה שידוך הולם, ולכן גם היא תתארס בקרוב.

    "כולנו נתחתן בקרוב," אמרתי בנימה פייסנית.

    "את תפסת את הרווק הכי נחשב, זה בטוח," אמרה בחיוך מתוח. ואז היא פלטה צחוק והשיקה את הכוס שלה בשלי. "אני צוחקת. אל תיראי המומה כל כך."

    צחקתי בהקלה. באמת שלא רציתי לריב עם אנסטסיה על קוזימו. כולנו נתחתן בשידוכים טובים.

    המוזיקה התגברה ולגמתי שוב מהכוס שלי. התחלתי להירגע בזכות האלכוהול שהתפשט בדמי ובקושי שמתי לב למבטים הסקרנים של האורחים. במסיבה הבאה כבר אהיה אחת מהן, ומישהי אחרת תעמוד במוקד תשומת הלב. טריש תופפה ברגלה על רצפת העץ לפי קצב השיר וזמזמה כמה שורות לפני שאנסטסיה שלחה אליה מבט. נאלצתי להחניק צחוק. הדינמיקה ביניהן הייתה מגוחכת לפעמים.

    להפתעתי, הבחנתי שאפילו המאבטח שלי נעלם מהעין כדי לתת לי פרטיות עם חברותיי. אט־אט הערב השתפר.

    ידעתי שטליה תחפור לי כשאחזור הערב, אבל ההורים שלנו צדקו כשהתעקשו שהיא צעירה מדי לאירוע חברתי בבית פלקון. מובן שלא אגיד לה את זה. גם ככה יהיה מספיק קשה לגרום לה לסלוח לי, אף שכמה שמועות עסיסיות עשויות לפייס אותה. לא שהייתי אשת חברה מיומנת. הייתי צריכה להסתמך על טריש ועל אנסטסיה בעניין הזה.

    לפתע התמלאתי כעס כלפי אבא שלי. אולי הוא סירב לקחת אותי לאירוע חברתי עד עכשיו מחשש שאביך אותו מול הבוס. שמעתי אותו אומר לאימא כמה פעמים כמה פלקון מפחיד ואכזרי, לכן לא היה מופרך להניח שאבא חשש שאתכווץ בפחד מול האיש הזה, וזה מגוחך. הוא בכל זאת בן אדם, לא המפלצת שאבא תמיד צייר לי, וגם אם כן, אני ממש בספק שיפריע לו אם אתכווץ בפחד. הוא בטח יתלהב אם התיאור של אבא היה מדויק.

    "הם קצת מבוגרים מדי לטעמי," אמרה טריש וחזרה לנושא הקודם לפני שלגמה שוב מהשמפניה שלה.

    "לא אכפת לי. אני רוצה שבעלי יתייחס אליי כמו אל נסיכה, וגברים בוגרים בדרך כלל מעריכים אותי יותר מצעירים," אמרה אנסטסיה. היא שלחה אליי חיוך יודע כול.

    משום־מה הרגשתי שהוא מלאכותי. "לפי מה ששמעתי העסקה בין המשפחה שלך לקוזימו כמעט סגורה. זה אומר שמסיבת האירוסים תיערך בקרוב."

    קימטתי את מצחי לשמע המילה 'עסקה' בהקשר לחתונה שלי עם קוזימו. אבל בכל הכנות, זה כנראה היה המונח המתאים ביותר לתיאור ההסדר הזה. משכתי קלות בכתפיי וניסיתי להפגין חוסר עניין. לא רציתי לדבר עליו הערב, בייחוד כי נראה שהנושא מרגיז את אנסטסיה.

    "אלוהים אדירים, פלקון הזמין את המפלצת שלו," לחשה טריש ולפתה את זרועי עד שכמעט שפכתי את השמפניה על השמלה שלה. עקבתי אחר עיניה החומות הנדהמות שהביטו לעבר פינה בחדר שבה גבר שרירי וגבוה נשען על קיר. הוא לבש חולצה לבנה שנמתחה על חזהו האדיר, חליפה שחורה ונעליים שחורות חגיגיות. למעשה, הוא לא נראה שונה משאר הגברים בחדר למעט העניבה החסרה — אם מסתכלים רק על התלבושת. אבל השאר, שאלוהים יעזור.

    הוא נראה מסוגר מדי יחסית לאדם כמותו. או לפחות כך הוא ניסה להצטייר. אך איש לא הלך שולל: אופיו קרן כמו ענן שחור ועתיר סכנה. גם מרחוק הוא היה מוחשי.

    אבא הזכיר אותו פעם־פעמיים בשקט, אך מעולם לא פגשתי אותו והוא בהחלט לא היה הטיפוס שמופיע במדורי הרכילות בעיתון. הייתי בספק שיש עיתונאי שמוכן להסתכן בזעמו של אדם כזה.

    "הממזר, ככה רוב האנשים קוראים לו," הוסיפה אנסטסיה. היא נראתה כמו חתול שהבחין בציפור. ידעתי למה היא מתלהבת כל כך. עד כה לא קרה לה שום דבר מעניין, אבל היא כנראה קיוותה שיש פוטנציאל לקצת רכילות טובה.

    "מה השם האמיתי שלו?" שאלתי. ניסיתי להוציא אותו מאימא פעם אחת, אבל המבט ששלחה אליי מנע ממני לשאול שוב.

    "אני לא יודעת מה השם האמיתי שלו. אף אחד לא יודע. אנשים קוראים לו 'גְרַאוּל' בפנים אבל 'הממזר' מאחורי הגב."

    שלחתי אליהן מבט. באמת? לא יכול להיות שהוא בחר את שני הכינויים האלה לעצמו. מישהו בטח מכיר את שמו. פלקון, לכל הפחות. הוא ידע הכול על נתיניו. "למה אנשים קוראים לו ככה?"

    אנסטסיה משכה בכתפה אבל לא הביטה אליי. "משהו השתבש עם מיתרי הקול שלו מאז שהייתה לו תאונה איומה. לכן יש לו את הצלקת הגדולה הזאת."

    מהמקום שבו עמדתי לא הצלחתי לראות צלקת. היינו רחוקות מדי. הנחתי שאנסטסיה שמעה גם את פריט המידע הזה מהרכלניות. "איזו מין תאונה?"

    "לא יודעת. יש כאלה שאומרים שהמאפיה הרוסית עשתה את זה, אחרים אומרים שהוא ניסה להתאבד כי הוא לא בסדר בראש, אבל אף אחד לא יודע," ענתה אנסטסיה בלחש.

    מי ינסה להתאבד ככה? וגראול לא נראה הטיפוס המתאבד. הוא לא נראה כזה, אין ספק, אבל מי יודע מה עבר במוח המעוות שלו? הסיפור הראשון עם הברטווה נשמע הגיוני בהרבה. "אז הם קוראים לו גראול — נהמה — כי ככה הוא נשמע כשהוא מדבר?" שאלתי.

    היה נדמה שאנסטסיה בקושי קלטה מה אמרתי, אבל טריש הנהנה באישור.

    לא שאלתי למה קראו לו הממזר. את זה הבנתי לבד. אנשים בעולמנו לא התייחסו בעין יפה לילדים שנולדו מחוץ לנישואים. הגישה הייתה מיושנת ומגוחכת, אבל יש דברים שאף פעם לא משתנים. לא ידעתי מי ההורים שלו.

    לא יכול להיות שהם בעלי מעמד גבוה בחברה.

    הפניתי את עיניי שוב אל האיש. הוא נראה אדיש לחלוטין למתרחש סביבו, כאילו המסיבה היא עוד חובה שעליו למלא. אבל משהו אמר לי שלמרות השעמום המופגן שלו, הוא דרוך. הייתי משוכנעת שדבר לא חמק מעיניו. הוא החזיק בידו כוס שמפניה, אבל היא עדיין הייתה מלאה. הקריסטל האלגנטי נראה זעיר בהשוואה אליו. התפעלתי מהעובדה שעדיין לא מחץ אותו בין כפות ידיו. כאילו קרא את מחשבותיי, הוא הפנה את ראשו והישיר אלינו מבט. טריש פלטה השתנקות ונרתעה לצידי. כמה טיפות מהמשקה שלה נשפכו על רצפת העץ היקרה למראה. גם אם הייתה מנסה, לא הייתה מצליחה להתנהג בצורה מחשידה יותר. כעבור רגע, טריש ואנסטסיה השפילו את ראשיהן וניתקו קשר עין. אולי כדי לגרום לו להאמין שלא הסתכלו עליו או אולי הן פשוט לא עמדו בעוצמת מבטו.

    עכשיו הבנתי למה הוריי ואפילו חברותיי נשמעו מבועתים כשדיברו עליו. גם ממרחק, עיניו כמעט גרמו לברכיים שלי לרעוד.

    לא רק פחד האיץ את פעימות ליבי. גם משהו קרוב להתלהבות. הרגשתי כאילו אני צופה בנמר מבעד לזכוכית הכלוב שלו ומתפעלת מעוצמתו. אלא שכאן הדבר היחיד שמנע ממנו לתקוף הוא חוקי החברה שאפילו אדם כמותו היה כפוף להם. הרסן שהטיל עליו פלקון לא היה פיזי או גלוי לעין, אבל הוא היה קיים.

    תהיתי מה עובר לו בראש. איך הרגיש כשסביבו נמצאים אנשים רבים כל כך שאין לו שום מכנה משותף איתם? הוא היה אחד מהם ובכל זאת לא ממש. איש צללים, כי איש לא רצה שיצא לאור. כשהבנתי כמה זמן אני לוטשת בו מבטים, הסטתי את עיניי אבל הדופק שלי המשיך להלום בפראות.

    לא הייתי בטוחה מתי לאחרונה הרגשתי כל כך... חיונית. חיי תמיד שייטו להם בעצלתיים בנתיבים סלולים, אבל הערב הרגשתי שאני יוצאת להרפתקה.

    "אלוהים, זה היה ממש מפחיד," לחשה אנסטסיה. "הוא היה צריך להישאר בחור שממנו יצא."

    לא הצלחתי להגיד מילה. לשוני דבקה לחיכי.

    "הוא עדיין מסתכל?" שאלתי לבסוף ועיניי ננעצו בנחישות בבועות שעדיין בעבעו בכוס שלי.

    "לא, הוא הלך," אמרה אנסטסיה בהקלה לא מבוטלת. "אני לא מאמינה שהוא הגיע לכאן. אנשים כמוהו אמורים להישאר לבד ולא להעמיד פנים שהם שייכים אלינו."

    הצצתי לעבר הפינה שעמד בה קודם לכן, אבל כמו שאנסטסיה אמרה, הוא נעלם. משום־מה, הלחיץ אותי שלא ידעתי לאן הלך. הוא היה אחד מאותם אנשים שכדאי לעקוב אחריהם מחשש שיתגנבו אליך במפתיע. והייתי מוכנה להישבע שעדיין הרגשתי את עיניו על עורי. רעדתי. פרנויה באמת לא הייתה הסגנון שלי.

    הסתכלתי סביב אך הוא לא נראה בשום מקום. ניסיתי להתנער מהתחושה המגוחכת שצופים בי. לא יועיל להתנהג כמו פרנואידית. אם אביך את עצמי כאן, יעבור זמן עד ששוב יזמינו אותי לאיזה אירוע. או גרוע יותר, קוזימו יחליט שאני לא מתאימה להיות אשתו. אימא ואבא לא יסלחו לי אם יקרה דבר כזה.

    "תראו מי מגיע," אמרה טריש בשקט ולרגע מגוחך ועוצר נשימה, קיוויתי שזה יהיה גראול.

    הסתובבתי כדי לראות על מי היא מדברת והרגשתי חום עולה בלחיי. קוזימו ניגש לעברנו.

    הוא היה לבוש בחליפה אפורה עם רכיסה כפולה, שערו הבלונדיני־כהה היה מוחלק לאחור ומשקפיים דקי מסגרת נחו על אפו.

    "הוא נראה כמו ברוקר," ציינה טריש בשקט.

    הוא ניהל את הכסף של פלקון, ולכן ההגדרה לא הייתה רחוקה מאוד מהמציאות. החליפה הייתה עורו השני. אף פעם לא ראיתי אותו לובש משהו אחר. הוא היה ההפך הגמור מהאיש שאחריו עקבתי לפני שניות ספורות.

    טריש ואנסטסיה זזו הצידה והתגודדו יחד, מעמידות פנים שהן נותנות לקוזימו ולי פרטיות. זו הייתה אך ורק העמדת פנים כי ידעתי שהן ינעצו מבטים בשפתיים שלנו וישננו את המילים שנגיד.

    הטלתי ספק בכך שהן ישתמשו בהן לרעתי. הן הרי היו חברותיי, אבל לא רציתי להסתכן.

    קוזימו נעצר מעט קרוב מדי, נטל את ידי וקירב אותה אל שפתיו. כמעט גלגלתי את עיניי למראה המחווה, אף שמשהו קטן בתוכי נהנה ממנה נוכח המבטים המתפעלים שהחליפו טריש ואנסטסיה.

    "רוצה לרקוד?" שאל בקול פשוט וענייני. כמו החליפה שלו, גם נימת קולו הייתה קבועה. טריש השוותה אותו פעם למכונה משומנת היטב. הדימוי התאים לו כמו כפפה ליד. עיניו נשלחו אל חברותיי אך הוא לא אמר מילה. לא עקבתי אחר מבטו מחשש שאנסטסיה תיראה מעוצבנת. לפעמים לא ידעתי מה עובר עליה.

    הנחתי לו להוביל אותי אל רחבת הריקודים, מודעת למבטים הסקרניים של חברותיי שעקבו אחרינו, והן לא היו היחידות. גם הוריי הפנו את עיניהם אלינו. כמעט התכווצתי למראה תשומת הלב.

    אל תמעדי, אמרתי לעצמי שוב ושוב כשהתחלנו לנוע לקצב המוזיקה.

    כשרקדנו יחד צמוד, חיכיתי לפרפור בלב, למשהו, לדופק הולם, אבל לא קרה דבר. וזה לא שקוזימו הסתכל עליי כאילו הוא מאוהב בי אנושות — לא שצריך לאהוב כדי להתחתן, אבל זה היה יכול להיות נחמד.

    קוזימו ניסה לקשור שיחה. על מזג האוויר, על כמה יפה השמלה שלי, על דברים שונים שחשב שיעניינו אותי. הוא פספס בגדול.

    חברותיי המשיכו לצפות בקוזימו ובי. אף ש'צפייה' לא הייתה המונח המתאים למבט שאנסטסיה שלחה אליי. באמת קיוויתי שהיא תמצא גבר בקרוב. מהיכרותי איתה, היא כנראה התרגזה שלשם שינוי היא לא המובילה, אף שלא היה אכפת לי אם אבא שלי היה מתעכב במציאת מישהו בשבילי. הסטתי את מבטי מהזעף של חברתי והנחתי לעיניי להתמקד בפינה שבה עמד גראול. הוא עדיין לא חזר.

    "החברות שלי ואני ראינו קודם גבר," אמרתי ובכלל לא הייתי בטוחה על מה קוזימו קשקש קודם לפני שקטעתי אותו. "החברות שלי סיפרו לי שקוראים לו גראול. הוא נראה..."

    לא המשכתי.

    אחיזתו של קוזימו בגבי התהדקה. "הוא היה צריך להישאר במקום שבו הוא אמור להיות," אמר בחדות שהפתיעה אותי, ואז שלח אליי מבט מעודד. "אל תדאגי. את בטוחה. הוא יודע שאסור לו להתקרב אל נשים כמוך."

    פתחתי את פי כדי לשאול עוד שאלות, אך קוזימו הניד בראשו. "בואי נדבר על משהו אחר."

    לא רציתי לדבר על משהו אחר באותו רגע, אבל נתתי לשיחת החולין של קוזימו לסחוף אותי. לא הפסקתי לחפש את גראול ברחבי החדר.

    קוזימו הוביל אותי בחזרה אל חברותיי, ואנסטסיה והוא הביטו זה בזה להרף עין. נראה שהזעף שלה לא חמק גם מעיניו. אם הייתי אמיצה יותר, הייתי מתעמתת איתה ושואלת מה הבעיה שלה, אבל ממש לא רציתי להקים מהומה במסיבה הראשונה שלי.

    קוזימו התנצל בנימוס וניגש אל חבורת גברים שפלקון עמד ביניהם. טריש הושיטה לי כוס שמפניה חדשה. "איך היה?"

    "נחמד," אמרתי אוטומטית. לא רציתי להודות שאני לא מרגישה שום דבר כלפי ארוסי לעתיד.

    • קורה ריילי
    • קורה ריילי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נסיך מאפיה אפל 1
    • מוסר לבן
    • ניקו
    • נזק משני 1 - אחרי ההדף
    • הדרך אל האור
    • סינדיקט שיקגו 1 - פאלון
    • סינדיקט שיקגו 2 - לוקה
    • נשיקת פיתוי ונשיקת פרדה
    • נשיקת מוות
    • משטר של שקט
    • הכול באשמת הכאב
    • דואט העולמות 2- העולם שלה