הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מתכונים לאהבה ולרצח
    ספר מוגן
     
  • מתכונים לאהבה ולרצח
    סאלי אנדרו | תרגום: יעל אכמון
    כנרת זמורה-דביר | אוקטובר 2017 | מתח ופעולה, פרוזה תרגום | 330 עמ'
    טאני‭ ‬מריה‭ ‬היא‭ ‬אלמנה‭ ‬שאוהבת‭ ‬לבשל‭, ‬לאכול‭ ‬ולהאכיל‭.‬
    היא‭ ‬חולקת‭ ‬את‭ ‬אהבתה‭ ‬הקולינרית‭ ‬במדור‭ ‬מתכונים‭ ‬בעיתון‭ ‬המקומי‭, ‬עד‭ ‬שהעיתון‭ ‬מחליט‭ ‬שקוראיו‭ ‬רעבים‭ ‬יותר‭ ‬לעצות‭ ‬בענייני‭ ‬הלב‭ ‬דווקא‭. ‬טאני‭ ‬מריה‭ ‬לא‭ ‬מרוצה‭ ‬מהשינוי‭, ‬אבל‭  ‬מגלה‭ ‬שיש‭ ‬לה‭ ‬כישרון‭ ‬ועניין‭ ‬לעזור‭ ‬לאנשים‭. ‬אלא‭ ‬שעד‭ ‬מהרה‭ ‬מתברר‭ ‬כי‭ ‬לא‭ ‬כל‭ ‬בעיה‭ ‬אפשר‭ ‬לפתור‭ ‬בקדֵירה‭, ‬וכי‭ ‬בסביבתה‭ ‬הכפרית‭ ‬מתרחשים‭ ‬מעשים‭ ‬אפלים‭ ‬ומסובכים‭ ‬בהרבה‭ ‬מאיתור‭ ‬המתכון‭ ‬המושלם‭ ‬לעוגת‭ ‬שוקולד‭...‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
     
    חמושה‭ ‬באומץ‭ ‬לב‭, ‬ספר‭ ‬מתכונים‭ ‬ומערוך‭, ‬טאני‭ ‬מריה‭ ‬מסכנת‭ ‬את‭ ‬חייה‭ ‬כדי‭ ‬להגן‭ ‬על‭ ‬הצדק‭ ‬ועל‭ ‬חייהם‭ ‬של‭ ‬אחרים‭ ‬למורת‭ ‬רוחו‭ ‬של‭ ‬שוטר‭ ‬נאה‭ ‬וגבוה‭. ‬אט‮–‬אט‭ ‬נרקמת‭ ‬בספר‭ ‬זה‭ ‬עלילת‭ ‬מתח‭ ‬גדושת‭ ‬תפניות‭, ‬שעליה‭ ‬חולשת‭ ‬דמות‭ ‬בלשית‭ ‬החורגת‭ ‬מתבנית‭ ‬הבלש‭ ‬המצוי‭, ‬ומקסימה‭ ‬ממנו‭ ‬פי‭ ‬כמה‭.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
     
    סאלי‭ ‬אנדרו‭ ‬מתגוררת‭ ‬בבית‭ ‬עשוי‭ ‬לבנֵי‭ ‬בוץ‭ ‬בשמורת‭ ‬טבע‭ ‬בקליין‭ ‬קארו‭ ‬שבדרום‭ ‬אפריקה‭, ‬עם‭ ‬בן‭ ‬זוגה‭ ‬ונמר‭ ‬חשאי‭ ‬וזהיר‭. ‬היא‭ ‬אוהבת‭ ‬להסתובב‭ ‬באזורי‭ ‬הפרא‭ ‬של‭ ‬דרום‭ ‬אפריקה‭. ‬במשך‭ ‬כמה‭ ‬עשורים‭ ‬היתה‭ ‬אקטיביסטית‭ ‬בתחומי‭ ‬החברה‭ ‬והסביבה‭. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    נכון שהחיים מצחיקים? אתם יודעים, איך דבר אחד מוביל לאחר בדרך שפשוט לא ציפיתם לה.
    באותו בוקר יום ראשון בדיוק עירבבתי את ריבת המשמשים שלי בסיר הברזל היצוק במטבח. זה היה עוד יום קיץ יבש בקְלֵיין קארוּ המִדברי, ושמחתי על הרוח הנכנסת מהחלון.
    "יש לך ריח נהדר," אמרתי לאָפֶּלְקוּסְקוֹנְפַייט.
    כשאני קוראת לזה "ריבת" משמשים זה נשמע כמו משהו בצנצנת מהסופרמרקט, אבל כשמדובר ב"קוֹנפייט", ברור שהכינו אותה במטבח ביתי. אמא שלי היתה אפריקנרית ואבא שלי אנגלי, והשפות מעורבבות בתוכי. אני טועמת באפריקאנס ומתווכחת באנגלית, אבל כשאני מקללת אני שוב חוזרת לאפריקאנס.
    בדיוק כשקונפייט המשמשים הגיעה למצב הצבירה הנכון, סמיכה וצלולה, שמעתי מכונית מתקרבת. הוספתי לריבה כמה זרעי משמש מתוך הגלעין ומקל קינמון; לא ידעתי שהמכונית מביאה איתה את המרכיב הראשון במתכון לאהבה ולרצח.
    אבל אולי החיים הם כמו נהר שאי־אפשר לעצור, תמיד זורמים אל המוות והאהבה או מהם. הלוך ושוב. ובכל זאת, למרות שהחיים זורמים כמו הנהר הזה, הרבה אנשים עוברים את כל חייהם בלי לשחות. וחשבתי שאני אישה כזאת.
    הקארוּ הוא אחד המקומות השקטים ביותר בדרום אפריקה, כך שאפשר לשמוע מכונית ממרחק רב. כיביתי את הגז וכיסיתי את הסיר במכסה. היה לי מספיק זמן לשטוף ידיים, לפשוט את הסינר הכחול שלי, לבדוק את השיער במראָה ולהדליק קומקום.
    ואז שמעתי חריקת בלמים וקול בּאמפּ ותיארתי לעצמי שזאת הטי. היא נהגת איומה. הצצתי החוצה וראיתי את מכונית הטויוטה אטיוס הלבנה שלה צמודה לעץ איקליפטוס בחניה שלי. שמחתי לראות שהיא פיספסה את הבּאקי ניסאן הישן שלי, הטנדר. הוצאתי מהמקרר את המילְקְטארט. הרייט כריסטי היא חברתי ועורכת העיתון "קלֵיין קארוּ גאזֶט", שם יש לי מדור מתכונים. אני לא עיתונאית; סתם טאני שאוהבת לבשל הרבה ולכתוב קצת. אבא שלי היה עיתונאי ואמא שלי בשלנית נהדרת. לא היה להם הרבה במשותף, אז אני אוהבת לחשוב שבאופן מוזר כלשהו אני משלבת ביניהם במדור המתכונים שלי.
    הטי היתה לבושה בבגדי הכנסייה היפים שלה, חצאית וז'קט ורדרדים. העקבים הגבוהים שלה היו קצת לא יציבים על גלעיני האפרסק שלאורך השביל שלי, אבל כשהיא נשארה על אבני המרצפת היא היתה בסדר. אני עדיין מרגישה בושה מסוימת כשאני רואה אנשים שהגיעו מהכנסייה, כי לא הייתי שם מאז שבעלי פאני מת. אחרי כל השנים הללו, כשישבתי לצדו יפה ונחמדה על ספסלי העץ ההם והקשבתי לכומר מדבר ומדבר ואז נסענו הביתה ופאני בכל זאת הכה אותי, פיתחתי עוינות רבה כלפי הכנסייה. בעקבות המכות ההן לא האמנתי כמעט בשום דבר. אלוהים, אמונה, אהבה, כולם התעופפו מהחלון בשנים שלי עם פאני.
    השארתי את החלונות פתוחים מאז, אבל הם לא חזרו.
    אז הנה היתה הטי, בפתח הבית שלי. היא לא היתה צריכה לדפוק כי הדלת תמיד פתוחה. אני אוהבת את האוויר הצח, את ריח הפֶלְט, הערבה המישורית על שיחי הבר שלה והאדמה היבשה, את הקולות הקטנים שהתרנגולות שלי משמיעות בזמן שהן מנקרות בערימת הקומפוסט.
    "תיכנסי, תיכנסי, סְקאט שלי, אוצר," אמרתי לה.
    הרבה מהגברות האפריקנריות ניתקו את הקשרים איתי כשעזבתי את הכנסייה הרפורמית ההולנדית, אבל הטי אנגלייה והולכת לכנסיית "סנט לוקאס". יש יותר מארבעים כנסיות בליידיסמית. ב"סנט לוקאס", צבעוניים ולבנים יושבים זה לצד זה בשמחה. הטי ואני שתינו בנות חמישים ומשהו, אבל מבחינות רבות שונות מאוד. הטי גבוהה ורזה עם שיער בלונדיני מסודר וגינונים אנגליים מפונפנים. אני נמוכה ורכה (קצת יותר מדי רכה במקומות הלא נכונים), עם תלתלים חומים קצרים ואפריקאנס מבולגנת. לה יש עיניים כחולות כמו בריכת שחייה, שלי ירוקות כמו בריכת נוי. הנעליים החביבות עליה הן נעלי עקב מבריקות, אני מעדיפה את הפֶלְטְסְקוּנֶה שלי, נעלי ההליכה. להטי אין הרבה עניין באוכל (היא כן אוהבת את טארט החלב שלי); ואילו עבורי בישול ואכילה הם שתיים מהסיבות הטובות ביותר לחיות. אמא שלי החדירה בי את אהבת הבישול, אבל רק כשגיליתי עד כמה חֶברתו של בעלי גרועה, הבנתי איזו חֶברה נעימה אפשר למצוא באוכל. יש כאלה שחושבים אולי שאוכל חשוב לי מדי, אז שיחשבו. בלי אוכל הייתי בודדה מאוד. למעשה, בלי אוכל הייתי מתה. גם חֶברתה של הטי נעימה, ואנחנו תמיד שמחות להיפגש. אתם יודעים איך זה — עם אנשים מסוימים את יכולה פשוט להיות עצמך.
    "בוקר טוב, טאני מריה," היא אמרה.
    אהבתי שהיא קראה לי לפעמים טאני, דודה (למרות שהיא תמיד אמרה את זה במבטא אנגלי שמתחרז עם nanny, כשלמעשה זה מתחרז עם honey). היא התכופפה לנשק את הלחי שלי, אבל פיספסה ונישקה במקום זה את אוויר הקארו היבש.
    "קפה?" שאלתי. ואז העפתי מבט בשעון. האנגלים לא אוהבים קפה אחרי השעה אחת־עשרה. "תה?"
    "זה יהיה נהדר," היא אמרה ומחאה כפיים בגינוני מרי פופינס האלה שלה.
    אבל היא עצמה לא נראתה כל כך נהדר. המצח שלה היה מקומט כמו העלים של עץ גְווארי.
    "את בסדר, סקאט?" שאלתי בזמן שהכנתי את מגש התה. "את נראית מודאגת."
    "אני באמת אוהבת את הבית שלך," היא אמרה ונגעה בשולחן המטבח העשוי עץ. "כל רצפות הפרקט האלה, וקירות הבוץ העבים. זה כל כך... אותנטי."
    כשפאני מת, מכרתי את הבית שלנו בעיירה וקניתי את הבית הזה בלב הפֶלְט.
    "זה בית חווה ישן ונחמד," אמרתי. "מה קרה, הטס?"
    היא שאבה פנימה את הלחיים, כאילו המילים גלשו מהר מדי בחזרה אל תוך הגרון.
    "בואי נצא לסְטוּפּ," אמרתי, ולקחתי את המגש אל השולחן והכיסאות בחוץ.
    מה סְטוּפּ שלי, המרפסת המוגבהת, אפשר לראות את הגן עם המדשאה והירקות וכל העצים השונים. מעבר לגדר העץ הנמוכה מתמשכות דרך העפר הארוכה המובילה לבית שלי, והפֶלְט הצחיחה עם השיחים ועצי הגווארי העתיקים. הבית הקרוב ביותר נמצא במרחק כמה קילומטרים, נסתר מאחורי קוֹפּי, גבעה, אבל העצים הם שכנים טובים.
    הטי יישרה את החצאית שלה מתחתיה והתיישבה. ניסיתי לתפוס את מבטה אבל הוא התרוצץ על פני כל הגן, כאילו היא עוקבת אחרי ציפור שמעופפת שם. אחת התרנגולות שלי, החומות כמו חלודה, יצאה ממקום המנוחה שלה מתחת לשיח גרניום ופנתה אל מזנון ערימת הקומפוסט. אבל לא זאת הציפור שהטי עקבה אחריה. הציפור שלה עופפה מעץ הלימון לחלקת הירקות, ואז קיפצה משיח זנב־הלטאה אל פרחי פעמון־הדבש ובחזרה. שמעתי ציפורים קוראת מכל עברינו, אבל לא ראיתי דבר בכיוון שבו הסתכלה.
    "את רואה משהו בין צמחי הפֶלְט?"
    "אוי, כמה שחם," היא אמרה.
    היא שלפה מעטפה מהכיס ונופפה בה על הפנים.
    "אני אתן לך קצת טארט חלב."
    חתכתי פרוסות וסידרתי אותן על הצלחות שלנו.
    "פשוט חייב לרדת גשם בקרוב," היא אמרה.
    עכשיו היא עקבה אחרי הציפור הבלתי נראית כאילו זו מתרוצצת על פני כל השולחן. הזזתי את הצלחת לעברה.
    "זאת העוגה שאת הכי אוהבת," אמרתי.
    הרגשתי שהטי רוצה לדבר על משהו מעבר למזג האוויר. הפנים שלה היו אדומות כאילו החזיקה משהו לוהט בפה, אבל זוויות השפתיים היו קפוצות כאילו החזיקה את זה בכוח בפנים.
    הטי לא היתה אדם שמהסס לדבר, אז לא ניסיתי לדחוק בה. מזגתי לנו תה והשקפתי על הפֶלְט היבֵשה. עבר הרבה זמן מאז הגשם האחרון. על פני הפֶלְט התמשכו הגבעות הנמוכות של הקליין קארו, עולות ויורדות כמו גלים. הלאה־הלאה, כמו ים אבן דומם. לקחתי את צלחת המילְקטארט שלי ואכלתי ביס. הוא היה נהדר, הווניל, החלב והקינמון התמזגו לטעם מנחם מושלם. גם המרקם היה בדיוק נכון — המילוי חלק וקליל, הבצק דק ופריך.
    הטי בהתה בספל שלה כאילו הציפור הדמיונית קפצה פנימה. ראיתי ציפור אמיתית בין צללי עץ גווארי, רחוקה מכדי שאזהה אותה בדיוק. אני אוהבת את העצים העתיקים האלה. יש ביניהם כאלה בני אלפי שנים. כולם מסוקסים ומעוקמים כמו מרפקים וברכיים, והעלים שלהם ירוקים כהים ומקומטים.
    הטי הזדקפה בכיסא ולגמה מהתה שלה. היא נאנחה. בשביל זה יש מרפסות. לשתות תה, ולהיאנח ולהשקיף על הפֶלְט. אבל הטי המשיכה להסתכל אל תוך הספל שלה.
    "טעים מאוד," אמרתי ואכלתי את הפירורים האחרונים של המילקטארט מהצלחת שלי.
    הציפור שראיתי התעופפה קרוב יותר ונעמדה על עץ שיטה קוצני. זה היה חנקן. בזמן ציד.
    הטי לא נגעה בטארט החלב שלה, ואני לא יכולתי להמשיך לשבת בשקט.
    "מה קרה, הטי, סקאט שלי?"
    היא בלעה אוויר והניחה מעטפה על השולחן.
    "אוי, מריה," אמרה. "אלה לא חדשות טובות."
    התה והטארט עשו היפוך קטן בתוך הבטן שלי.
    • סאלי אנדרו
    • סאלי אנדרו
     
  • המלצות נוספות
    • דיאטלנד
    • עמוד האש
    • ציפייה
    • נזירה
    • אשתו של מגדל התה
    • מה שאליס שכחה
    • זאב בשטאזי
    • הצל של אמי
    • נקודה רגישה
    • וידוי
    • ספינת הכלות
    • אל תגיד כלום