הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • משחק מסוכן
  • משחק מסוכן
    הרלן קובן | תרגום: ירון פריד
    ידיעות ספרים | 2009 | מתח ופעולה | 404 עמ' מודפסים

    משחק מסוכן הוא הספר הראשון בסדרת מיירון בוליטר, סדרה בלתי נשכחת בת שבעה ספרים, שביססה את מעמדו של הרלן קובן כגדול סופרי המתח כיום ומכרה מיליוני עותקים ברחבי עולם. זהו מותחן מהיר וקולח, רצוף תהפוכות, הפתעות ודמויות מלאות חיים. סטודנטית יפהפייה המאוהבת בכוכב הפוטבול של הקולג` נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. כולם, כולל המשטרה, מאמינים שהיא מתה... לתמונה נכנס מיירון בוליטר, סוכן הספורטאים המייצג את שחקן הפוטבול, ובעצמו כדורסלן לשעבר שפרש מהמשחק בנסיבות טרגיות. בוליטר מנסה לפתור את התעלומה אך עד מהרה מתחוור לו שהוא והלקוח שלו נמצאים אף הם בסכנה. האמת מתקתקת כמו פצצת זמן מאחורי רשת סבוכה של סודות, שקרים, סקס וסחיטה, וכמו תמיד אצל הרלן קובן, הדרך אליה עוצרת נשימה ומקפיאת דם. משחק מסוכן, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1995, הוא ספרו הראשון של הרלן קובן בסדרת מיירון בוליטר המצליחה. דמותו של בוליטר מוכרת לקורא הישראלי מהספר הבטיחי לי.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אוטו בֶּרְק, אשף השידולים וההתחנחנויות, העלה ברמה אחת את המשחק שלו.
    "בחייך, מיירון," הטיף בלהט כמעט דתי. "אני בטוח שנוכל להגיע לאיזושהי הבנה. אתם תיתנו קצת. אנחנו ניתן קצת. הטיטאנים הם צוות, הם קבוצה. במובן עמוק יותר הייתי רוצה שכולנו נהיה קבוצה. כולל אותך. בוא נהיה קבוצה אמיתית, מיירון. מה אתה אומר?"
    מיירון בוליטר שילב את אצבעותיו. הוא קרא באיזשהו מקום שאצבעות משולבות גורמות לך להיראות אדם חושב. הוא הרגיש כמו אידיוט.
    "אין משהו שהייתי רוצה יותר, אוטו," אמר והחזיר את הכדור חסר התכלית בפעם המי יודע כמה. "באמת. אבל נתַנו כל מה שיכולנו. עכשיו תורכם."
    אוטו הנהן במרץ, כאילו הרגע שמע דבר חוכמה פילוסופי שסוקרטס היה מחוויר לשמעו. הוא הטה את ראשו וכיוון את חיוכו המלאכותי לעבר מנכ"ל הקבוצה שלו. "לארי, מה אתה חושב?"
    כמו לפי אות מוסכם, הלם לארי האנסון על שולחן הישיבות באגרוף שעיר שנראה כמו ירבוע זועם. "בוליטר יכול ללכת לעזאזל!" הוא צעק ונכנס כולו לתפקיד הכועס. "אתה שומע אותי, בוליטר? אתה מבין מה אני אומר לך? לך לעזאזל."
    "לך לעזאזל," חזר בוליטר על דבריו בהנהון ראש. "הבנתי."
    "אתה מתחכם איתי? אה? תענה לי, לעזאזל! אתה מתחכם איתי?"
    מיירון הביט בו. "נתקע לך גרגר פרג בשיניים."
    "חכמולוג מחורבן."
    "ואתה נורא יפה כשאתה כועס. כל הפנים שלך מוארות."
    עיניו של לארי האנסון התרחבו. הוא העביר את מבטו לכיוון הבוס שלו, ואז בחזרה למיירון. "אתה מחוץ לליגה שלך, בוליטר. ואתה יודע את זה לעזאזל."
    מיירון לא הגיב. לאמיתו של דבר, לארי האנסון צדק באופן חלקי. מיירון היה מחוץ לליגה שלו. הוא עבד בייצוג ספורטאים בסך הכול שנתיים. רוב הלקוחות שלו היו מקרים גבוליים - חבר'ה שהיה להם מספיק מזל להתקבל לליגת המקצוענים, בשכר המינימום. ופוטבול היה רחוק מלהיות המומחיות שלו. היו לו רק שלושה שחקנים בליגת הפוטבול הלאומית, ורק אחד מהם היה בהרכב הפותח. כעת מיירון ישב מול אוטו ברק, ילד פלא בן שלושים ואחת, הבעלים הצעירים ביותר של קבוצה בליגה הלאומית, ולארי האנסון - אגדת פוטבול לשעבר, שהפך למנכ"ל - וניהל משא ומתן על חוזה שאפילו בידיו הבלתי מנוסות יהיה החוזה הגדול ביותר בהיסטוריה של ליגת הפוטבול הלאומית לשחקן מתחיל.
    כן, הוא - מיירון בוליטר - הצליח להחתים את כריסטיאן "סחורה חמה" סטיל. רכז משחק שזכה פעמיים בגביע הייסמן היוקרתי לשחקן מכללות. דורג שלוש פעמים ברציפות על ידי חברות החדשות המובילות כשחקן המכללות מספר אחת בארצות הברית. נבחר במשך ארבע שנים רצופות לנבחרת הכל אמריקאית של החובבים המצטיינים בתחומם. ואם כל זה לא מספיק, הילד היה חלומם הרטוב של המפרסמים ונותני החסויות. תלמיד מצטיין, יפה תואר, רהוט, מנומס ולבן (היי, זה חשוב).
    ומה שהכי טוב, הוא של מיירון.
    "ההצעה על השולחן, רבותי," המשיך מיירון. "אנחנו חושבים שהיא יותר מהוגנת."
    אוטו ברק נענע בראשו.
    "זיבולי שכל!" צעק לארי האנסון. "אתה חתיכת אידיוט, בוליטר. אתה הולך לזרוק את הקריירה של הילד הזה לזבל."
    מיירון פרש את זרועותיו. "מה דעתכם על חיבוק קבוצתי?"
    לארי שוב עמד לנבל את פיו, אבל אוטו עצר בעדו בהינף יד. בימיו כשחקן פעיל, דיק בוטקוס וריי ניצשקה לא היו מסוגלים לעצור אותו גם במכות. עכשיו בוגר הרווארד, שמשקלו שישים ושמונה קילוגרם, יכול להשתיקו בתנועה אחת קלה.
    אוטו ברק רכן קדימה. הוא לא הפסיק לחייך, לא חדל להשתמש במחוות גוף ידידותיות, לא ויתר על קשר העין - כמו פרסומת לקורס העצמה אישית המתעוררת לחיים. מביך עד כאב. אוטו היה איש קטן ושביר למראה, עם האצבעות הזעירות ביותר שמיירון ראה מימיו. שערו היה שחור וארוך כשל חבר בלהקת רוק כבד, וגלש עד כתפיו. היו לו פני תינוק עם זקן תיש שנראה כאילו נרשם בעיפרון. הוא עישן סיגריה ארוכה מאוד, או שאולי היא רק נראתה ארוכה לעומת אצבעותיו הקטנטנות.
    "בחייך, מיירון," אמר אוטו, "בוא נדבר בהיגיון, בסדר?"
    "בהיגיון. בוא."
    "יופי, מיירון, זה יכול לעזור. האמת היא שהכישרון של כריסטיאן סטיל עדיין לא עמד למבחן אמיתי. הוא עוד לא לבש אפילו מדים של קבוצה מקצוענית. הוא עלול להתגלות ככישלון המאה."
    לארי נחר בבוז. "ואתה בטח יודע על זה משהו, בוליטר, על שחקנים שלא יוצא מהם כלום, שמפשלים בגדול."
    מיירון התעלם ממנו. זו לא היתה הפעם הראשונה ששמע את מילות הגנאי האלו. הן הפסיקו להטריד אותו. אחרי כל כך הרבה אבנים מילוליות שיידו בו, זה הפסיק להכאיב.
    "ייתכן שאנחנו מדברים על רכז ההתקפה הגדול ביותר בהיסטוריה," ענה בלי להניד עפעף. "ביצעתם שלושה חילופים וויתרתם על שישה שחקנים כדי להשיג את הזכויות עליו. לא הייתם עושים את כל זה אם לא הייתם מאמינים שיש לו מה שצריך."
    "אבל ההצעה הזאת" - אוטו נעצר ונשא את מבטו כלפי מעלה, כמחפש אחר המילה הנכונה במרחבי התקרה - "היא לא הגיונית."
    "היא מחורבנת, זה מה שהיא," הוסיף לארי.
    "היא סופית," אמר מיירון.
    אוטו הניד בראשו וחיוכו לא התערער. "בוא נדבר על זה לעומק, בסדר? בוא נבחן את זה מכל זווית אפשרית. אתה חדש בזה, מיירון - ספורטאי לשעבר שמנסה לקצור הצלחה ניהולית. אני מכבד את זה. אתה בחור צעיר שמנסה לנצל הזדמנות. היי, זה מעורר הערצה. באמת."
    מיירון הבליג. הוא היה יכול לציין שהוא ואוטו הם בני אותו גיל, אבל הוא אהב כל כך שמתנשאים עליו. כמו כולם, לא?
    "אם תעשה כאן טעות," המשיך אוטו, "זה יוכל להיות משהו מהסוג שיהרוס לך את הקריירה. אתה מבין למה אני מתכוון? המון אנשים כבר מרגישים שאתה לא בנוי לדבר כזה - לטיפול בלקוח כל כך חשוב. אני לא חושב ככה, כמובן. אני חושב שאתה בחור מבריק ביותר. ממולח. אבל דרך הפעולה שלך..." הוא הניד בראשו כמו מורה מאוכזב מתלמיד אהוב.
    לארי קם על רגליו ותקע במיירון מבט זועם. "אולי תיתן לילד עצה טובה?" אמר. "תגיד לו לקחת סוכן אמיתי."
    מיירון ציפה לקטע הזה של השוטר הטוב והשוטר הרע. האמת שהוא ציפה לגרוע מזה; לארי הנסון עדיין לא הגיע לעלבונות המתייחסים לחיי המין של אמא של מישהו. ובכל זאת, מיירון העדיף את השוטר הרע על פני השוטר הטוב. לארי הנסון סיפק התקפה חזיתית שקל לזהות ולנטרל. אוטו ברק היה הדשא הגבוה, רוחש הנחשים והמוקשים החבויים.
    "אז נראה לי שהדיון הסתיים," אמר מיירון.
    "אני מאמין שטרפוד העסקה הוא צעד לא נבון, מיירון," אמר אוטו. "זה עלול להכתים את הדימוי המצוחצח של כריסטיאן. להזיק לערך השיווקי שלו. זה יעלה לשניכם הרבה כסף. אתה לא רוצה להפסיד כסף, מיירון."
    מיירון הביט בו. "אה, אני לא רוצה?"
    "לא, אתה לא רוצה."
    "אני יכול לרשום את זה בבקשה?" מיירון הרים עיפרון והתחיל לשרבט. "לא... רוצה... להפסיד... כסף." הוא חייך אל שני הגברים. "אני לומד פה המון היום."
    לארי מלמל, "חכמולוג מחורבן."
    חיוכו של אוטו נשאר תקוע במצב של טייס אוטומטי. "אם יורשה לי לדבר בגילוי לב," המשיך, "לדעתי, כריסטיאן ירצה לחתום כמה שיותר מהר."
    "אה?"
    "יש אנשים שמביעים הסתייגויות רציניות לגבי עתידו של כריסטיאן סטיל. יש אנשים" - אוטו ינק ממושכות מהסיגריה שלו - "שמאמינים שאולי יש לו קשר להיעלמות של הבחורה ההיא."
    "אה," אמר מיירון, "עכשיו זה נשמע הגיוני."
    "מה נשמע הגיוני?"
    "העובדה שאתה מתחיל להשליך בוץ. לרגע חשבתי שאולי לא ביקשתי מספיק כסף."
    לארי הנסון נופף בבוז לכיוונו של מיירון. "אתה קולט עם איזה אידיוט דפוק אנחנו יושבים פה? אתה מעלה את הנושא הלגיטימי של הפרחה לשעבר של כריסטיאן, נושא שקשור לעומק בשאלת הערך שלו כמטרת יחסי ציבור-"
    "שמועות נבזיות," קטע אותו מיירון. "אף אחד לא האמין להן. אם כבר, זה רק גרם לציבור להזדהות יותר עם הטרגדיה של כריסטיאן. ואל תקרא לקתי קאלוור פרחה."
    לארי הרים גבה. "הופה, הופה, אנחנו נורא רגישים," אמר, "יחסית לאפס עלוב נפש."
    הבעת פניו של מיירון לא השתנתה. הוא פגש את קתי קאלוור לפני חמש שנים, כשהיתה תלמידת כיתה י' בתיכון וכבר נחשבה ליפהפייה עולה. כמו אחותה ג'סיקה. לפני שנה וחצי נעלמה קתי בנסיבות מסתוריות מהקמפוס של אוניברסיטת רסטון. עד עצם היום הזה איש לא יודע היכן היא או מה קרה לה. הסיפור הכיל את כל התבלינים התקשורתיים הפיקנטיים - סטודנטית מהממת, ארוסתו של כוכב הפוטבול כריסטיאן סטיל, אחותה של הסופרת ג'סיקה קאלוור, ולחיזוק הטעם: רמז חזק לתקיפה מינית. כלי התקשורת יצאו מגדרם. הם התנפלו על הסיפור כמו קרובי משפחה מורעבים סביב שולחן הכיבוד.
    אבל ממש זה עתה אירעה טרגדיה נוספת במשפחת קאלוור. אדם קאלוור, אביה של קתי, נרצח לפני שלושה לילות במהלך מה שהמשטרה כינתה "שוד שהשתבש". מיירון רצה מאוד ליצור קשר עם המשפחה ולהציע יותר מאשר סתם תנחומים, אבל החליט לבסוף לשמור מרחק; הוא לא ידע אם הוא רצוי שם, והיה די בטוח שאינו רצוי.
    "אז אם יש עכשיו-"
    נשמעה דפיקה בדלת. הדלת נפתחה לכדי סדק, ואספרנזה שרבבה את ראשה פנימה. "שיחה בשבילך, מיירון," אמרה.
    "קחי הודעה."
    "אני חושבת שתרצה לענות עכשיו."
    אספרנזה נשארה בפתח הדלת. עיניה השחורות לא הסגירו דבר, אבל מיירון הבין.
    "אני כבר בא," אמר.
    אספרנזה התפוגגה.
    לארי הנסון שרק בהתפעלות. "היא פצצה, בוליטר."
    "וואו, לארי, תודה. נורא מרגש אותי לשמוע את זה ממך." הוא קם על רגליו. "אני כבר חוזר."
    "אין לנו את כל היום המזורגג בשביל לאונן כאן."
    "אני בטוח שלא."
    הוא יצא מחדר הישיבות ופגש את אספרנזה ליד שולחנה.
    "המפרנס שלנו," הסבירה לו. "הוא אומר שזה דחוף."
    כריסטיאן סטיל.
    למראה גופה הקטן והעדין של אספרנזה, היו רוב האנשים מתקשים לנחש שבעברה היתה מתאבקת מקצועית. במשך שלוש שנים נודעה בחוגים המקצועיים כפוקהונטס הקטנה. העובדה שאספרנזה דיאז היתה לטינית, בלי טיפת דם אינדיאני, לא הטרידה את "ארגון המתאבקות המהממות". פרט שולי, אמרו בארגון. לטינית, אינדיאנית, מה ההבדל?
    בשיא הקריירה המקצוענית שלה, התנהל כל שבוע תרחיש דומה באיצטדיונים ברחבי ארצות הברית. אספרנזה ("פוקהונטס") היתה נכנסת לזירה במוקסינים, שמלה עם פרנזים מזמש וסרט על המצח שהסיט את שערה השחור הארוך מפניה. שמלת הזמש הוסרה לפני הקרב, ובמקומה התגלה בגד יותר דקיק ופחות אינדיאני מסורתי.
    בהיאבקות מקצועית יש עלילה פשוטה למדי עם וריאציות מעטות עד כאב. יש רעים ויש טובים. פוקהונטס היתה טובה, חביבת הקהל. היא היתה חמודה וקטנה וזריזה והיה לה גוף קטן ומתוח. כולם אהבו אותה. היא זכתה תמיד ביושר, בזכות כישרונה, בעוד יריבותיה היו עושות משהו לא חוקי - זורות חול בעיניה, משתמשות באיזה עצם זר ונורא שכל העולם ראה חוץ מהשופט - כדי לגבור עליה ולשנות את התוצאה. ואז המתאבקת הרעה היתה מביאה שתי חברות לתגבורת, מארגנת מתקפה של שלוש על אחת על פוקהונטס המסכנה, והן היו כותשות ללא רחמים את היפהפייה האמיצה, לתדהמתם ולאכזבתם המוחצות של הקריינים בזירה, שראו אותו דבר בדיוק קורה שבוע קודם לכן וגם בשבוע שלפניו.
    בדיוק כשנדמה היה שאבדה כל תקווה, הסתערה מאזור המלתחות ביג צ'יף מאמא, יצור אדיר ממדים, והשליכה את חיות הטרף הרחק מפוקהונטס חסרת הישע. ואז ביג צ'יף מאמא ופוקהונטס הקטנה היו מביסות יחד את כוחות הרשע.
    בידור גדול.
    "אני אענה לשיחה במשרד," אמר מיירון.
    כשנכנס למשרד ראה את לוחית השם, מתנה מהוריו.

    מיירון בוליטר
    סוכן ספורטאים

    הוא נענע בראשו. מיירון בוליטר. הוא עדיין לא היה מסוגל להאמין שמישהו יקרא לילד שלו מיירון. כשמשפחתו עברה לניו ג'רזי, סיפר לכולם בתיכון החדש ששמו מייק. זה לא עבד. הוא ניסה להעניק לעצמו את שם החיבה מייקי. לא טוב. כולם שבו וחזרו למיירון; שמו היה כמו מפלצת בסרט אימה שמסרבת למות.
    ובתשובה לשאלה המובנת מאליה: לא, הוא מעולם לא סלח להוריו.
    הוא הרים את השפופרת. "כריסטיאן?"
    "מר בוליטר? זה אתה?"
    "כן. ובבקשה קרא לי... מיירון." קבלת הבלתי נמנע, סימן לבגרות ולתבונה.
    "אני מצטער להפריע לך. אני יודע שאתה מאוד עסוק."
    "אני עסוק במשא ומתן על החוזה שלך. אוטו ברק ולארי הנסון יושבים בחדר הסמוך."
    "אני מעריך את זה, מר בוליטר, אבל זה ממש חשוב." קולו רעד. "אני חייב להיפגש איתך מיד."
    מיירון העביר את השפופרת ליד השנייה. "קרה משהו, כריסטיאן?"
    חד אבחנה שכמותו.
    "אני - אני מעדיף לא לדבר על זה בטלפון. תוכל לפגוש אותי בחדר שלי בקמפוס?"
    "בטח, אין בעיה. מתי?"
    "עכשיו, בבקשה. אני - אני לא יודע מה לעשות עם זה. אני רוצה שתראה את זה."
    מיירון נשם נשימה עמוקה. "אין שום בעיה. אני אזרוק החוצה את אוטו ולארי. זה יהיה טוב למשא ומתן. אני אהיה אצלך עוד שעה."

    זה לקח הרבה יותר משעה.
    מיירון נכנס למוסך קיני ברחוב 46, לא רחוק ממשרדו בפארק אווניו. הוא בירך בניד ראש את מריו, סדרן המוסך, חלף על פני לוח המחירים, שבאותיות קטנות צוין בתחתיתו "לא כולל 97% מס", ופנה לעבר מכוניתו במפלס התחתון. פורד טאורוס. מגנט הבחורות האולטימטיבי.
    הוא עמד לפתוח את הדלת כשלפתע שמע קול שריקה דקה. כמו הקול שמשמיע נחש. או סביר יותר להניח, כמו הקול שמשמיע צמיג שהאוויר אוזל ממנו. הקול בקע מהצמיג הימני האחורי. בדיקה מהירה העלתה כי הצמיג נקרע.
    "היי, מיירון."
    הוא הסתובב לאחור. שני גברים חייכו אליו מאוזן לאוזן. אחד מהם היה בגודל של מדינת עולם שלישי קטנה. מיירון היה גדול - כמעט 1.96 מטר ומאה קילוגרם - אבל להערכתו הבחור הזה שאף לשני מטרים ולמאה ארבעים קילו. הוא היה מרים משקולות רציני, וכל גופו היה מנופח כאילו הוא לובש כריות הצלה מתנפחות מתחת לבגדים. מבנה גופו של הגבר השני היה ממוצע. הוא חבש כובע לבד.
    המגודל נע בכבדות לקראת מכוניתו של מיירון. זרועותיו היטלטלו בנוקשות לצדי גופו. הוא הטה את ראשו והשמיע קולות פיצוח באזור הגוף שאצל בן אנוש רגיל היה עשוי להיקרא הצוואר.
    "בעיות עם המכונית?" שאל בגיחוך.
    "פנצ'ר," אמר מיירון. "יש לי גלגל רזרבי בתא המטען. תחליף לי."
    "לא נראה לי, בוליטר. זאת היתה רק אזהרה קטנה."
    "מה?"
    הבניין האנושי תפס בדש הז'קט של מיירון. "שמור מרחק מצ'ז לנדרו. הוא כבר חתום."
    "קודם תחליף לי צמיג."
    החיוך הלך והתרחב. זה היה חיוך אווילי ואכזרי. "בפעם הבאה אני לא אהיה כל כך נחמד." הוא הידק את אחיזתו וכיווץ את החליפה והעניבה. "הבנת?"
    "אתה בטח יודע שהסטרואידים גורמים לביצים שלך להתכווץ."
    פניו של האיש האדימו. "אה, כן? אולי אני צריך לפוצץ לך את הפרצוף, אה? אולי אני צריך לטחון אותך דק ולעשות ממך קמח."
    "קמח?"
    "כן."
    "דימוי יפה, באמת."
    "לך תזדיין."
    מיירון נאנח. ואז נראה היה שכל גופו זינק לתנועה בעת ובעונה אחת. הוא התחיל בנגיחת ראש שנחתה היישר על אפו של המגודל. נשמע קול פצפוץ, כשל חיפושיות שדורכים עליהן. דם זרם מהאף.
    "בן זו-"
    מיירון ערסל את עורפו של המגודל לצורך תנופה והטיח את מרפקו אל מרכז הגרוגרת שלו, עד שקנה הנשימה כמעט קרס פנימה. נשמע קול חנק מכאיב ומגרגר. ואז דממה. מיירון השלים את ההתקפה במהלומה סכינאית מאחורי הצוואר, מתחת לגולגולת.
    הגבר המגודל נשמט אל הקרקע כמו חול רטוב.
    "בסדר, מספיק!"
    האיש עם כובע הלבד צעד קדימה באקדח שלוף וכיוון אותו אל חזהו של מיירון.
    "תעזוב אותו. עכשיו!"
    מיירון צמצם לעומתו את עיניו. "זה באמת כובע לבד?"
    "אמרתי לך לעזוב אותו!"
    "בסדר, בסדר, אני עוזב."
    "לא היית צריך לעשות את זה," אמר האיש הקטן בעלבון כמעט ילדותי. "הוא בסך הכול עשה את העבודה שלו."
    "נער שהחברה לא מבינה ללבו," הוסיף מיירון. "עכשיו אני באמת מרגיש נורא."
    "שמור מרחק מצ'ז לנדרו, זה הכול. בסדר?"
    "לא בסדר. תגיד לרוי אוקונור שאמרתי שזה לא בסדר."
    "היי, לא משלמים לי בשביל להביא תגובות. אני רק מעביר את המסר."
    בלי מילה נוספת עזר האיש בכובע הלבד לחברו הנפול לקום על רגליו. האיש הגדול דידה אל מכוניתם, יד אחת על אפו והיד השנייה עיסתה את קנה הנשימה. האף היה מחוסל, אבל הצוואר יכאב עוד יותר - במיוחד כשהוא יבלע.
    הם נכנסו למכונית והתרחקו משם במהירות. הם לא עצרו כדי להחליף למיירון את הגלגל.
     

    • הרלן קובן
      צילום: Wikimedia Commons
    • הרלן קובן

      הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

      הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
      הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מעגל מכושף
    • מירוץ מטורף
    • לבד בקובה
    • מר מרצדס
    • מאבק כוחות
    • רצח ראוי
    • האספנים
    • רצח בעיניים
    • איש הזיכרון
    • מוות במצולות
    • המנכ
    • חשוב על מספר