הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • משחק מכור
  • משחק מכור
    כתר | 1995 | מתח ופעולה, רומן רומנטי | 348 עמ' מודפסים

    משחק מכור, הוא ספר מרתק, מדהים ומפתיע שאי אפשר להניח אותו מן היד מהעמוד הראשון ועד האחרון. משחק מכור הוא סיפורים של השופט דם הרפז, אשתו נירה ובתם עינת, הנקלעים למערבולת של אהבה, תשוקה, תככים ופשע. בקצב מסחרר מניעים את העלילה גברים ונשים הממלאים תפקידי מפתח בצמרת השלטון, המשפט והעסקים, גברים ונשים הנהנים מן הכוח ומן הכסף, אך לא מן האושר. משחק מכור מתרחש בבתי המשפט ובבתי הכלא, במשרדיהם המפוארים של עורכי דין שגורפים מיליונים ובחדרי המשרד העלובים של הפרקליטים שאינם יכולים לגמור את החודש, במגדלי המגורים המפוארים מול הים בתל אביב ובשכונות העוני של ירושלים. משחק מכור מספר על גברים חזקים ונשים חלשות, על נשים חזקות וגברים חלשים; על אנשים שלא יהססו לדרוך על גוויות כדי להגיע אל מטרתם; על אנשים שיעקפו כל חוק למען בצע כסף; ועל אנשים שיעשו הכל, אבל הכל, למען האהבה.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    79 55.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  המסיבה


    כבוד השופט חייך בקורת רוח ולחץ ידיים. הרבה ידיים. קירות הזכוכית שהיתמרו עד הקומה השנייה של בית-אסיה סגרו על גן הפסלים המרהיב באולם המבוא ועל תשעים או מאה האנשים שהתכנסו במקום הזה כדי לברך את דן הרפז, שופט מחוזי, על הישגו הגדול. במתכוון בחר את המקום הזה. הוא ידע שאין מתאים ממנו, כי ממול, מבעד לקירות השקופים של בית-אסיה, ניצב היכל המשפט של תל אביב כתפאורה ענקית שנבנתה במיוחד לרגל האירוע. צללי הערב זחלו וטיפסו על הבניין ככפות ידיים ענקיות, והשופט, אשר שלח לשם יותר ממבט חטוף אחד במהלך המסיבה, ראה בהם יותר מכול את כפות ידיו שלו עצמו, כפות ידיים שהצדק נתון בהן לטוב או לרע.
    השופט הרפז, גבוה משכמו ומעלה מכל האורחים, השקיף ממרומים, בפסלו של הקולוסוס מרודוס, על כל האורחים יחד ועל כל אחד מהם לחוד, ומוחו רשם בקפדנות כל מי שבא וכל מי שלא. היו שם שופטים ופרקליטים, אנשי פרקליטות המדינה ופרקליטות המחוז, כמה ידידים אישיים, צלם ושני עיתונאים, ומה שחשוב מכול: שלושה מתוך תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים, שבקרוב, אפילו בקרוב מאוד, יתכנסו לדון בבקשתו למנות אותו כשופט בבית-המשפט העליון. דן הרפז סלל לאטו את הדרך לשם וספרו החדש, השלישי במספר, שעתה התכנסו לחגוג את הוצאתו לאור, היה צעד נוסף קדימה, בכיוון הנכון.
    פניו הרחבים, שערו השחור כפחם, שאף שערת שיבה אחת לא זרקה בו, גבותיו העבות, עיניו החודרות וחיתוך דיבורו החד, כל אלה אמרו נוקשות בלתי מתפשרת, ביטחון עצמי, חתירה בלתי נלאית אל המטרה. בגיל 46, עם ותק של שלוש-עשרה שנים בבית-המשפט המחוזי, מאות פסקי דין, והרצאות באוניברסיטה ומאמרים מקצועיים שכתב, אשר חלקם גם עוררו הדים מסוימים, לא היה לו אף צל של הרהור שני על שבחר להיות שופט ולא פרקליט מן השורה. נכון, משכורת של 14,000 ש״ח לחודש, ברוטו, כולל הוצאות רכב, טלפון וכל השאר, יכולה, יחסית להכנסתו של פרקליט עצמאי מצליח, להיחשב כמעט למשכורת רעב. אבל הכסף לא היה חשוב. עם רעיה כנירה הרפז, יכול היה גם לעבוד חינם. היא הביאה איתה את הכסף הגדול, את המיליונים שריפדו את חייהם בעשרים ושלוש שנות נישואיהם. היא אפילו לא ידעה אל נכון כמה בדיוק הוא משתכר. לגביה היו אלה ממילא פרוטות שלא העלו ולא הורידו בחשבון ההוצאות החודשי, שעלה הרבה על מה שרשום היה בתלוש המשכורת של כבוד השופט.
    עתה עמדה לצדו ולחצה אף היא ידיים, משתדלת להעלות חיוך על שפתיה המשוחות בשפתון אדום בוהק, מנסה לאתר פנים מוכרים בין לוחצי הידיים, שאת מרביתם לא ראתה מעולם. נירה הרפז היתה בת 44 ולא נראתה צעירה יותר. היא היתה דקת גזרה, קומתה בינונית, בשערה הערמוני החלק שזורים פסים של בלונד מוזהב. קימורי שדיה הקטנים, המעוצבים היטב, בלטו מבעד למחשוף שמלתה השחורה, ההדוקה לגופה. הדבר הבולט ביותר בפניה היה עיניה התכולות, הגדולות, עיניים שאי אפשר היה להתעלם ממבען העז, הנוקשה, הבוטח. היא אהבה להתבלט באירועים האלה, אף שתיעבה את מרבית המשתתפים בהם, בזה לטעמם בלבוש, ונאלצה לכפות על עצמה את המלל נטול המשמעות, שהיה חלק בלתי נפרד מכללי הטקס. היא אהבה את האירועים האלה, משום שזימנו לה שעת כושר להפגין את לבושה היקר, את תכשיטיה מנקרי העיניים, את נוכחותה המודגשת. היא לא היתה משכילה כבעלה, היא לא היתה מוקפת, כמותו, באנשים רמי דרג למיניהם, אבל היא עלתה עליו ועל כל האחרים בעושרה הרב והיא אהבה לנופף בו בכל הזדמנות. דן הרפז חרק שיניים כל פעם שעשתה זאת, אבל הוא נשך את שפתיו ולא אמר דבר מעולם. הכסף היה שלה, הכסף הזה איפשר לו לנהל אורח חיים שאיש מבני משפחתו אף לא התקרב אליו, הכסף הזה איפשר לו להקדיש את עתותיו לכתיבת ספרים ללא דאגה. אלמלא כספה של אשתו, היה מתקשה לבטח לבחור בקייטרינג היקר ביותר ובאכסניה היוקרתית הזו כדי לחגוג שם את הוצאת ספרו. מאז נישואיו לנירה, שום דבר לא היה יקר מדי עבורו, ובלבד שיקבל את הטוב ביותר.

    וולוו 850 לבנה גלשה אל שפת המדרכה והנהג חש לפתוח את דלתה. שר המשפטים, קירח וגוץ בחליפה אפורה, הגיח לאטו מן הפתח ועשה את דרכו, בצעדים מדודים ובהכרת ערך עצמו, אל מקום האירוע. דן הרפז התקשה להאמין למראה עיניו. השר עצמו? אורח פתע? ללא תיאום מראש עם לשכתו, ללא שום הכנה? ההזמנה נשלחה אמנם אל השר, והיתה תקווה קלושה שיגיע, אבל ברור היה מראש שכמו באין ספור אירועים מן הסוג הזה, ישלח השר גם הפעם לכל היותר מברק ברכה מתנצל, ולא יגיע. ההפתעה היתה אפוא מוחלטת, גם של דן הרפז, גם של הקרואים. השופט חש אל האורח ומלמל בהתרגשות, ״אני שמח, אדוני השר, שהואלת לבוא,״ והשר חייך, טפח על שכמו ואמר, ״התענוג כולו שלי, דן.״ האומנם שמע היטב? האומנם קרא לו בשמו הפרטי? הוא ידע שרק קומץ שופטים נבחרים מאוד זכו אי פעם לכבוד הזה. ועכשיו, גם הוא. דן הרפז חייך באושר, חדור גאווה על שנכלל מעתה ברשימה המכובדת של מקורבי השר.
    בהכנעה מודגשת הציג בפני השר את אשתו ושניהם לחצו ידיים. אלוהים אדירים, היא חשבה מבעד לחיוך המעושה שנמתח על שפתיה, איזה עונש. היא לא יכלה לשאת ידיים נוטפות זיעה, וזה היה בדיוק מה שתקע כבוד השר אל תוך כפות ידיה ולא שש לשחררן משם. אבל הוא לא היה רק שר המשפטים, הוא היה גם החבר החשוב ביותר בוועדה למינוי שופטים, ושום הבעה של שאט נפש לא היתה במקומה ברגע זה.
    בדיוק בשש, מחצית השעה לאחר המועד שנכתב בהזמנות, הושלך הס והשר התייצב בפני הקהל, מאחורי דוכן נושא מיקרופון בקדמת האולם, כדי לומר כמה מלים. כל העיניים הופנו אליו. הוא המתין דקה ארוכה, עד שלא נותר איש שלא מיקד אליו את מבטו, הביט בכולם מבעד למשקפיו עבי המסגרת ואמר:
    ״מר דן הרפז, גברת הרפז, כבוד נשיא בית-המשפט המחוזי, שופטים ופרקליטים, אורחים יקרים...״, קולו היה בריטון נמוך, נעים לאוזן, ״מונטסקיה אמר פעם שהשופט משמש בעצם פה למחוקק, משום שהוא מבטא בדיוק את רצונו וחוזר בדרך כלל על הלכות שנפסקו בעבר, על דין שכבר נקבע. ואילו אני נוטה להסכים עם שופט בית-המשפט העליון פרופ׳ אהרן ברק, שאמר כי השופט ממשיך אמנם להיות פה למחוקק, אבל לעתים יש בעבודתו, בעבודתנו, משום יצירתיות אמיתית. לא אחת, אמר השופט ברק, יוצאים מגרונו של השופט קולות שאינם רק חזרה על קולות העבר, אלא קולות חדשים, קולות של יצירתיות שיפוטית... זהו, בעצם, מה שמנסה הספר החדש של השופט דן הרפז להגיש לציבור המשפטנים, ואני בטוח שהספר הזה יהיה לעזר רב לכל משפטן. תודה לדן הרפז, תודה לכולכם.״
    הקהל מחא כף והעיתונאים שרבטו דברים בפנקסיהם. יחצן זריז, שנשכר על-ידי השופט תמורת סכום נאה, הצליח, בעזרת שניים-שלושה צלצולי טלפון לאנשים הנכונים, להבטיח שיוקצה מקום מתאים לסיקור האירוע הזה במדורי הפרקליטים של שני עיתוני הערב, נוסף על כתבת ביקורת על הספר שתופיע במוסף הספרים של אחד מעיתוני הבוקר.
    בחליפה שחורה בת שלושה חלקים, שהסוותה משהו את בטנו המתעגלת, אמר השופט כמה מלים על העונג שבהוצאת ספרו והביע תודה למספר חוקרים מן הפקולטה למשפטים, שסייעו בידו להשלים את ״סוגיות נבחרות בדין הפלילי״. קולו היה חד וענייני, כאותו קול שנישא יום-יום באולם מספר 14, בקומה השנייה של בית-המשפט המחוזי. מבע פניו אמר ביטחון, שביעות רצון, הכרת ערך עצמו. הוא נחשב לשופט קפדן, מתנשא לעתים, בקי מאוד בחוק ובפסיקה. סטודנטים שלמדו אצלו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ניגשו לכל בחינה בלב חרד. הוא אהב להשתעשע בשאלות מכשילות, הוא החמיר בציונים והטיל אימה על כל סטודנט שביקש הבהרות על מספר הנקודות שקיבל בשאלה זו או אחרת. עמיתיו המרצים, שכמה מהם הגיעו לטקס הצגת ספרו החדש, העדיפו את קרבתו רק מרחוק. בעיניהם, כמו בעיני רבים ממכריו, הוא נראה כעוף דורס, כמי שלא יהסס לטפס על גוויות בדרכו אל המטרה שהציב לעצמו. הוא היה איש קשה, וחיוביו הרחבים בערב הזה לא הוליכו שולל אף לא אחד מקהל הקרואים.
    בתום הנאומים פשט על האולם צבא מלצריות בשחור עם סינרי מיני לבנים. הקייטרינג, ליתר ביטחון, היה כשר למהדרין, וניכר מיד שכסף רב הושקע כדי להבטיח גם גיוון וגם איכות מרבית. נישאים על טסי כסף, היו שם כריכוני אילתית מעושנת על גבינת שמנת ושבבי עירית, פטריות שמפיניון גדולות ממולאות בפירורי גריסיני, שום וגבינת בשן מוקרמת בתנור, קציצות זעירות של תרד ברוטב בוטנים וחטיפים אחרים שאינם נפוצים באירועים שגרתיים. היין היה מן המיטב של יקבי ירדן ומיץ התפוזים נסחט טרי למי שרצה. האורחים התנפלו על המזון ללא בושה, זללו ומצמצו בשפתיים, לגמו מן היין ונדחקו לתפוס מקום טוב סמוך לשני העיתונאים והצלם, כדי שאולי, במקרה, יזכו גם הם לראות את עצמם בעיתון.

    חיילת יפה, במדים הדוקים, עם דרגת סמל על זרועה, שער הדבש שלה אסוף בפקעת מאחורי ראשה, נחפזה פנימה מן הרחוב, מתנשמת ממאמץ הריצה. היא ניגשה אל השופט והתנצלה: ״לא נתנו לי לעזוב, אבא, היתה פשוט המון עבודה.״ הוא טפח על שכמה, רפרף נשיקה קלה על לחייה ואמר: ״לא נורא, עינת, העיקר שבאת.״ מאז עזבה את הבית, לפני קצת פחות משנתיים, התראו מעט מאוד. הקשר עם אמה היה רופף עוד יותר. נירה הרפז היתה שקועה עתה בשיחה עם זוג קשישים, ועינת אפילו לא טרחה לגשת אליה.
    שר המשפטים עשה את דרכו החוצה. הוא רמז באצבעו אל השופט ודן הרפז רכן לעברו.
    ״אתה עושה עבודה טובה, טובה מאוד,״ אמר השר בקולו העמוק, ״אני רוצה שתדע שמעריכים אותך אצלנו.״ ואז סבב והלך אל מכוניתו בלי להמתין לתשובה, והשופט בהה בו כלא מאמין.
    מטעמי נימוס, נשארה עינת קצת יותר מרוב הקרואים, שהקדימו לפרוש. היא טיילה בין הפסלים והתעכבה אצל טורסו 1 וטורסו 2 של ברנרד רדר. היא אהבה את הקווים הרכים של האבן הקשה, את חיטובי הגוף הנשיים, המלאים.
    ״פסלים נפלאים,״ אמר קול מאחוריה.
    היא הסתובבה לאטה ועיניה בחנו את הצעיר שניצב שם, מחייך. פניו היו שזופים וחטובים כפניו של דוגמן הג׳ינס שכיכב מעל הפוסטרים בתחנות האוטובוסים, שערו חום בהיר. את פלג גופו העליון, השרירי, כיסתה חולצה לבנה ארוכת שרוולים. מכנסיו השחורים הסתיימו בסנדלי עור. הוא הביט בה בעיניים חומות-כהות שתאמו את גון עורו.
    ״אני מבין שאת חובבת פיסול,״ אמר.
    הוא אהב את מה שראה, את שער הדבש שלה, את עצמות לחייה הגבוהות ואת חיטובי רגליה הארוכות, שהצטיירו היטב מבעד לחצאית החאקי שלה.
    ״עסקתי קצת בפיסול כשהייתי ילדה,״ אמרה.
    ״ומה קרה שהפסקת?״ שאל. הוא לא גרע את עיניו ממנה.
    היא משכה בכתפיה.
    ״לא יודעת. פשוט התעוררתי יום אחד ולא רציתי יותר.״
    הוא חייך.
    ״אני מפסל עד היום. באבן, בעץ, בברזל. לא יצירות גדולות, לא משהו שאני מאוד גאה בו. פשוט אין לי מספיק זמן להקדיש לזה.״
    ״למה?״ עיניה הירוקות, הרכות, הביטו בו בסקרנות.
    ״כי הלכתי ללמוד משפטים וזה גזל ממני כמעט את כל הזמן הפנוי שהיה לי. לאמנות, כמו לכל מקצוע אחר, צריך להקדיש הרבה, בעצם הכול, לא שעה פה, שעה שם.״
    ״אתה מצטער על ההחמצה?״
    ״מאוד. אבל אני אוהב יותר את מה שאני עושה עכשיו. יום אחד בטח אחזור גם לפיסול.״
    הוא הושיט לה את ידו.
    ״מצטער שלא הצגתי את עצמי קודם. אני אוהד... אוהד הררי...״
    היתה לו לחיצת יד שהביעה כוח ורכות בעת ובעונה אחת, היה לו חיוך נפלא ושיניים צחורות, והיא מצאה עצמה נהנית בחברתו.
    ״נעים מאוד, עינת הרפז,״ אמרה.
    ״הו,״ הביט בה בהפתעה, ״יש לך איזה קשר עם השופט?״
    היא צחקה.
    ״יש לי... הוא אבא שלי.״
    הוא מדד אותה במבט ארוך, כמו חיפש קווי דמיון משותפים לה ולאביה.
    ״איזה תסבוכת,״ חייך במבוכה.
    ״למה?״
    ״בדיוק כשרציתי לשאול אם תסכימי שנלך לאכול ארוחת ערב אחרי שהכול יסתיים כאן, מתברר לי שאת בתו של השופט...״
    היא הביטה בו בשאלה.
    ״למה זה אמור להפריע לך?״
    ״כי... כי אני המתמחה החדש שלו. התחלתי לעבוד אצלו רק הבוקר.״
    עיניה הביטו בו במבט משועשע אבל היא לא הספיקה לומר דבר, משום שבאותו רגע עצמו, בתוך קבוצה של אורחים שחלפו על פניהם בדרכם אל הפתח, הבחינה באביה ובאמה ההולכים לקראתם. נירה הרפז העלתה על שפתיה את חיוכה הרחב ביותר, אבל היא לא הוליכה שולל את בתה. עינת ידעה בדיוק כמה קור מסתתר מאחורי החיוך החם, והיא שיחקה את המשחק, כמו תמיד.
    ״היי, אמא. מצטערת שאיחרתי. איך היה?״
    ״נפלא... ממש נפלא.״
    השופט הבחין בצעיר שעמד בסמוך.
    ״בוא, אוהד,״ אמר, ״תכיר את המשפחה שלי.״
    הוא הביט באשתו ובעינת והוסיף: ״זה המתמחה החדש שלי... אוהד הררי. קיבוצניק מעין השרון.״
    ״עין הנגב,״ תיקן אוהד.
    ״הו, כן. זו אשתי, נירה, וזו בתי, עינת. אני מבין שכבר הכרתם.״
    נירה הרפז חייכה ואמרה:
    ״כל-כך צעיר? בן כמה אתה?״
    ״26, גברת הרפז.״
    המתמחה החדש חש שעיניה בוחנות אותו בקפידה, סורקות אותו מראש ועד כף רגל. הוא היה נבוך, והתאמץ להסתיר זאת. נירה הרפז רצתה לדעת עוד.
    ״אתה גר עכשיו בקיבוץ, או בעיר?״
    ״בקיבוץ. אבל אני מניח שאשכור חדר בתל אביב כשאוכל להרשות לעצמי.״
    ״אל-תשלה את עצמך,״ אמר השופט ללא חיוך, ״ממשכורת של מתמחה לא יישאר לך הרבה בשביל לשכור דירה.״
    ״אני יודע... הגשתי לקיבוץ בקשה לקבל סיוע כספי והם אמורים לדון בעניין הזה בקרוב. אני מקווה שיאשרו את הבקשה שלי.״
     

    • רם אורן
    • רם אורן

      רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

      היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
      הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יום הדין
    • עמק הסיליקון
    • זהות כפולה
    • תיק נוער 3 - סוף המשחק
    • להגן על ג'ייקוב
    • החייל מס' 2
    • גיבורי המקלדת 2 - לצוד כוכבים
    • מהלך מסוכן
    • סוכנת במלכוד
    • גיבורי המקלדת 1 - הורנס
    • נחיתת חירום
    • סודות