הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • משחקי אילוף
  • משחקי אילוף
    טרה סו מי | תרגום: שרית פרקול
    קוראים הוצאת ספרים | 2015 | רומן אירוטי | 304 עמ' מודפסים
    משחקי אילוף #3
     
    המיליונר החתיך נתניאל ווסט תמיד שיחק לפי הכללים הנוקשים של עצמו ודרש מכולם לפעול לפי הכללים האלה – בעיקר, מהנשים ששירתו אותו בחדר השינה. אך המאהבת החדשה שלו פורצת את כל המחסומים וכותבת מחדש את ספר הכללים שלו.
     
    אבּי קינג, הספרנית היפה, מעולם לא תיארה לעצמה שתשבה את לבו של נתניאל, אחד הרווקים המבוקשים ביותר בניו יורק, ן”דום” נחשק ביותר. מה שהחל כסידור לסופשבוע של עונג הפך לרומן לוהט עם גבר המכיר כל סנטימטר מרובע מגופה ומנשמתה – אך נשאר מאהב חידתי. הוא אמנם מתנהג אליה ברוך ודואג לכל צרכיה, אך עברו המכאיב חוצץ ביניהם.
     
    אבי יודעת שהדרך היחידה לזכות באמונו היא להתמסר לו בגוף ובנפש ולשחרר את כל העכבות. היא יודעת שכדי להוביל את נתניאל למסלול של אינטימיות זוגית אמיתית, היא צריכה קודם כול להכניס אותו עמוק יותר לתוך עולמה.
     
    בחלק השלישי בסדרה הלוהטת, "משחקי אילוף", אבי ונתניאל חיים כמו דום וסאבית בסופי השבוע, וכמו זוג רגיל באמצע השבוע. האם נתניאל יצליח להיות גם דום וגם חבר ומאהב? האם תצליח אבי לכבות את הנטיות הסאביות שלה באמצע השבוע ולהיות האישה התוססת והשובבה שנתניאל אוהב?
     
    זה דורש זמן… וגם משחקי אילוף מסעירים.
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    אבּי
     
    הנסיעה אל ביתו של נתניאל ארכה יותר מהרגיל, ואולי זה רק נראה ככה. אולי זה היה בגלל הלחץ. טוב, אולי לא בדיוק לחץ, אלא יותר ציפייה. ציפייה שלאחר שבועות של דיבורים, שבועות של המתנה ושבועות של תכנון, סוף סוף הגענו לכאן.
    סוף סוף חזרנו.
    הרמתי את ידי ונגעתי בקולר, הקולר של נתניאל. קצות אצבעותיי פיזזו על קווי המתאר המוכרים וליטפו את היהלומים. הנעתי את ראשי מצד לצד, מתיידדת מחדש עם תחושת הקולר על צווארי.
    אין מילים בפי כדי לתאר איך ההרגשה לענוד שוב את הקולר של נתניאל. הדבר הקרוב ביותר שאפשר להשוות אותו אל התחושה הזאת הוא פאזל. פאזל שהפיסה האחרונה שלו נופלת סוף סוף למקומה. כן, במשך השבועות האחרונים נתניאל ואני חיינו כזוג, אבל שנינו הרגשנו לא שלמים. הקילוּר המחודש שלי, הענקת הקולר שלוותה בחידוש תביעת הבעלות שלו עליי, היו החתיכה החסרה. זה נשמע מוזר, אפילו לי, אבל סוף סוף הרגשתי שאני שוב שלו.
    המכונית השכורה הגיעה אל ביתו של נתניאל ונכנסה אל שביל הגישה הארוך. אורות הבהבו בחלונות. הוא כיוון את הטיימר, מתוך מחשבה שאגיע בשעת חשכה. מחווה פעוטה, אבל נוגעת ללב. מחווה שהראתה, כמו הרבה מהדברים שעשה, שהייתי נטועה היטב במחשבותיו.
    קרקשתי בצרור המפתחות שלי כשפסעתי בשביל הגישה לעבר דלת הכניסה לבית. המפתחות שלי. לבית שלו. הוא העניק לי צרור מפתחות לפני שבוע. לא גרתי איתו, אך ביליתי בביתו חלק ניכר מהזמן. הוא אמר שזה הגיוני לגמרי שאוכל להיכנס בעצמי ולנעול אחריי בלכתי.
    אפולו, כלב הגולדן רטריבר של נתניאל, רץ אליי כשפתחתי את הדלת. ליטפתי את ראשו והוצאתי אותו לכמה דקות. לא השארתי אותו בחוץ לזמן ממושך. לא הייתי בטוחה אם נתניאל יגיע הביתה מוקדם, אבל אם כן, רציתי להיות במקומי. רציתי שהסופשבוע הזה יהיה מושלם.
    ״שב,״ אמרתי לאפולו לאחר שנכנסתי למטבח כדי למלא את קערת המים שלו. אפולו ציית רק לפקודותיו של נתניאל, אבל למרבה השמחה, הפעם הוא ציית לי. בדרך כלל הוא היה עוקב אחריי במעלה המדרגות, והלילה זה עלול להיות מוזר.
    יצאתי במהירות מהמטבח ועליתי במדרגות לחדרי הישן. החדר שעתיד להיות שלי בסופי השבוע.
    התפשטתי והנחתי את בגדיי בערימה מסודרת בקצה המיטה הזוגית. בעניין הזה הייתה הסכמה ביני לבין נתניאל: אני אשן איתו במיטתו בימים ראשון עד חמישי, בכל פעם שאשאר לישון, אבל בשישי ושבת אשן בחדר השמור לסאבית.
    עכשיו, כשהיו בינינו יחסים מסורתיים יותר במהלך השבוע, רצינו לוודא שנוכל לשמר את האווירה הנכונה בסופי שבוע. לשנינו היה קל יותר לשמר את האווירה הזאת כשאנחנו ישנים בחדרים נפרדים. לשנינו, אבל לנתניאל היה כנראה קל יותר. רק לעתים נדירות הוא ישן באותה מיטה עם הסאביות שלו, ומערכת יחסים רומנטית עם סאבית הייתה עבורו דבר חדש לחלוטין.
    נכנסתי עירומה לחדר המשחקים. נתניאל ערך לי סיור בחדר בסופשבוע האחרון, הסביר והראה לי בחדר דברים שמעולם לא ראיתי וכמה פריטים שאפילו לא שמעתי עליהם מעודי.
    בעצם, זה היה חדר פשוט מאוד: רצפת פרקט חומה כהה, ארונות יפים מעץ דובדבן, אפילו שולחן ארוך ומגולף מעץ עשיר. אבל השלשלאות והאזיקים, ספסל העור המרופד וספסל ההצלפות העשוי עץ הסגירו את תכליתו של החדר.
    כרית אחת המתינה לי מתחת לשלשלאות התלייה. כרעתי עליה ומיקמתי את עצמי בתנוחה שנתניאל ביקש שאחכה בה בזמן שאני מחכה לו בחדר המשחקים: ישבן מונח על עקבי הרגליים, גב ישר, ראש מורכן.
    נכנסתי לתנוחה המתאימה וחיכיתי.
    הזמן הזדחל.
    ואז שמעתי אותו נכנס סוף סוף דרך דלת הכניסה.
    ״אפולו,״ קרא, ועל אף שידעתי שהוא קורא לאפולו כדי שיוכל להוציא אותו שוב, סיבה נוספת לכך הייתה לבשר לי שהוא בבית. לתת לי שהות להתכונן. אולי כדי שיוכל לשמוע אם יש צעדים מעל ראשו, מה שירמוז לו שלא נערכתי כראוי לקראת בואו. הרגשתי גאווה על כך שהוא לא ישמע דבר.
    עצמתי את עיניי וידעתי שלא אצטרך לחכות עוד הרבה זמן. דמיינתי לעצמי מה נתניאל עושה: מוציא את אפולו, אולי מאכיל אותו. האם יתפשט למטה? בחדר שלו? או שייכנס לחדר המשחקים כשהוא לבוש חליפה ועניבה?
    לא משנה, אמרתי לעצמי. מה שלא תהיה התוכנית של נתניאל, היא תהיה מושלמת.
    התאמצתי להקשיב. הוא עלה עכשיו במדרגות. לבדו. בלי אפולו.
    איכשהו, האווירה בחדר השתנתה כשפסע לתוכו. האוויר נטען בחשמל, החלל שבינינו כמעט זמזם. באותו רגע הבנתי: אני שלו, כן. צדקתי בהנחה הזאת. אבל יותר מכך, מה שאולי אפילו יותר חשוב — הוא שלי.
    לבי החסיר פעימה.
    ״יפה מאוד, אביגייל,״ אמר. הוא ניגש ונעמד מולי. הוא היה יחף. שמתי לב שהוא החליף את בגדיו למכנסי ג'ינס שחורים.
    עצמתי שוב את עיניי. ניקיתי את הראש. התמקדתי פנימה, אילצתי את עצמי לא לזוז מתחת לעיניו הבוחנות.
    הוא ניגש לשולחן ושמעתי מגירה נפתחת. לרגע ניסיתי להיזכר בכל הפריטים שבמגירות, אבל עצרתי את עצמי ואילצתי שוב את מוחי להירגע.
    הוא חזר ונעמד לצדי. משהו מוצק, עשוי עור, טייל במורד גבי.
    שוט רכיבה.
    ״תנוחה מושלמת,״ אמר כשהעביר כעת את השוט במעלה עמוד השדרה שלי. ״אני מצפה למצוא אותך בתנוחה הזאת בכל פעם שאורה לך להיכנס לחדר הזה.״
    חשתי הקלה מכך שהוא מרוצה מהתנוחה שלי. כל כך רציתי לשמח אותו הלילה. להראות לו שאני מוכנה לזה. שאנחנו מוכנים, שנינו. הוא הרי דאג כל כך.
    כמובן, ברגע זה אי אפשר היה למצוא אצלו אפילו שמץ של דאגה או ספק. לא בקולו, לא בעמידתו. התנהגותו בחדר המשחקים הייתה התגלמות השליטה והביטחון העצמי.
    הוא העביר את שוט הרכיבה במורד בטני, ואז בחזרה למעלה, מתגרה בי.
    וואו, אני משוגעת על השוט הזה.
    השארתי את ראשי מורכן, אף שהשתוקקתי לראות את פניו. לפגוש במבטו. אבל ידעתי שהמתנה הטובה ביותר שביכולתי לתת לו היא אמון מוחלט וצייתנות מושלמת, אז המשכתי להרכין ראש ולמקד את מבטי ברצפה.
    ״קומי.״
    קמתי באטיות על רגליי, בידיעה שאני עומדת ממש מתחת לשלשלאות. בדרך כלל, הוא קשר אותן למעלה, אבל הלילה הן השתלשלו למטה.
    ״משישי בערב ועד ראשון אחר הצהריים, הגוף שלך שייך לי,״ אמר. ״כמו שהסכמנו, שולחן המטבח והספרייה עדיין שלך. שם, ורק שם, את רשאית לומר את דעתך. בצורה מכובדת, כמובן.״
    ידיו שוטטו על כתפיי, במורד זרועותיי. יד אחת החליקה אל בין שדיי והמשיכה משם דרומה, אל המקום שבו כבר הייתי רטובה ומשתוקקת.
    ״זה,״ אמר תוך כדי חיכוך השפתיים התחתונות שלי, ״באחריותך. אני רוצה שתסירי את השיער שם בשעווה בתדירות הגבוהה ביותר האפשרית. אם אקבע שזנחת את האחריות הזאת שלך, את תבואי על עונשך.״
    שוב, גם על זה הסכמנו מראש.
    ״נוסף לכך, זו אחריותך לוודא שהקוסמטיקאית תעשה את עבודתה כמו שצריך. אני לא אקבל שום תירוץ. זה מובן?״
    לא אמרתי דבר.
    ״את רשאית לענות,״ אמר. שמעתי חיוך בקולו.
    ״כן, מאסטר.״
    הוא החליק אצבע בין קפליי וחשתי את נשימתו באוזני. ״אני אוהב שאת כל כך עירומה,״ אמר וחג באצבעו סביב דגדגני. ״חלקה ורטובה. אין כלום בין הפוסי שלך לבין כל מה שאחליט לעשות בו.״
    פאק.
    ואז הוא נעמד מאחוריי וחפן את ישבני. ״השתמשת בפקק שלך?״
    חיכיתי.
    ״את רשאית לענות.״
    ״כן, מאסטר.״
    אצבעו חזרה לקדמת גופי, ואני נשכתי את פנים לחיי כדי לא להיאנק.
    ״אני לא אשאל אותך שוב,״ אמר. ״מעתה ואילך, זו אחריותך להכין את גופך לקבל את הזין שלי בכל אופן שאחליט להעניק לך אותו.״ הוא רפרף באצבעו על תנוך אוזני. ״אם אני רוצה לזיין אותך באוזן, אני מצפה שהאוזן שלך תהיה מוכנה.״ הוא השחיל את אצבעו לתוך אוזני ומשך. לא הרמתי את ראשי. ״את מבינה? תעני לי.״
    ״כן, מאסטר.״
    הוא הרים את זרועותיי מעל ראשי, חוגר בשלשלאות קודם מפרק יד אחד ואז את האחר. ״את זוכרת את זה?״ שאל, הבל פיו החם מדגדג בשערי. ״מהסופשבוע הראשון שלנו יחד?״
    שוב, לא אמרתי דבר.
    ״יפה מאוד, אביגייל,״ אמר. ״רק כדי שלא יהיו אי הבנות, עד סוף הערב, או עד הודעה חדשה שלי, את לא רשאית לדבר או להשמיע כל קול אחר. יש שני חריגים: הראשון הוא השימוש במילים הבטוחות שלך. את אמורה להשמיע אותן בכל רגע שתרגישי צורך בכך. לא יהיו כל השלכות או תוצאות אם תשתמשי במילים הבטוחות שלך. שנית, כשאני שואל אם את בסדר, אני מצפה לתשובה מיידית וכנה.״
    הוא לא המתין לתגובתי, כמובן. לא הייתי אמורה להגיב.
    בלי אזהרה החליקו ידיו שוב אל המקום הרטוב והמשתוקק שלי. ראשי היה מורכן, כך שיכולתי לראות את אצבעותיו חודרות לתוכי. נשכתי שוב את פנים לחיי כדי לא להיאנק.
    וואו, המגע שלו כל כך טוב!
    ״טוב שאת כבר רטובה,״ אמר. הוא הכניס את אצבעותיו עמוק יותר וסובב את מפרק ידו.
    פאק.
    ״בדרך כלל, הייתי טועם אותך בעצמי. אבל הלילה, מתחשק לי לחלוק.״
    הוא שלף את אצבעותיו, ותחושת הריקנות הייתה מיידית. לפני שהספקתי לחשוב על זה חשתי באצבעו החלקלקה בתוך פי. ״תפתחי, אביגייל, תטעמי כמה את מוכנה לקראתי.״ הוא טייל באצבעו על שפתיי הפשוקות לפני שהחדירה לתוך פי.
    כבר טעמתי את עצמי בעבר, מתוך סקרנות, אבל אף פעם לא כל כך הרבה בבת אחת, ואף פעם לא מאצבעו של נתניאל. הרגשתי כל כך פרועה, כל כך חייתית.
    וואו, זה היה מדליק!
    ״תטעמי כמה שאת מתוקה,״ אמר כשליקקתי את עצמי מאצבעו.
    התייחסתי לאצבע כאילו הייתה הזין שלו — העברתי את לשוני לאורכה ולרוחבה, ומצצתי אותה קלות בקצה. רציתי אותו. רציתי אותו בתוכי. מצצתי עמוק יותר, מדמיינת לעצמי את הזין שלו בפי.
    את לא תגמרי עד שאתן לך רשות, ואני אתקמצן מאוד במתן רשות. המילים שאמר במשרד צפו במוחי, ואני הבלעתי אנחה בטרם תצא מפי. ידעתי שזה הולך להיות לילה ארוך.
    ״התחרטתי,״ אמר כשסיימתי לנקות את אצבעו מרטיבותי. ״אני בכל זאת רוצה לטעום.״ הוא מעך את שפתיי בשפתיו עד שנפערו. שפתיו היו תוקפניות ותובעניות כשדרשו לטעום אותי.
    שיט, אני תכף אחטוף שבץ אם הוא ימשיך ככה.
    הוא נסוג והרים את סנטרי. ״תסתכלי לי בעיניים.״
    בפעם הראשונה מאז נכנס לחדר, הבטתי בעיניו. הן היו תקיפות וירוקות. הוא העביר את לשונו על שפתיו וחייך. ״טעימה יותר ויותר בכל פעם.״
    אילצתי את עיניי להמשיך להביט בעיניו, אף שהשתוקקתי לראות את חזהו, ליהנות ממראה גופו המושלם. אך הגוף שלו לא היה שלי, אז המשכתי להביט בעיניו.
    הוא היה הראשון שהתיק את מבטו, הסתובב וניגש לשולחן. הוא הכניס לכיסו חפץ כלשהו, ואני הרכנתי את ראשי כשחזר.
    הוא פסע חמישה צעדים לקראתי, ואז אפפה אותי חשכה.
    ״נתונה לגמרי לחסדיי,״ אמר בקול מלטף כמו צעיף המשי שכיסה כעת על עיניי.
    הוא ליטף את שדיי. אצבעותיו הארוכות מוללו את פטמותיי.
    פאק.
    ״חשבתי להוציא את מצבטי הפטמות הלילה,״ אמר וצבט את קצה פטמתי.
    פאק, פאק.
    דיברנו בעבר על המצבטיים, אם כי אף פעם לא יצא לי להרגיש אותם. בועה קטנה של ציפייה החלה לתפוח בשיפולי בטני. נתניאל הבטיח שהמצבטיים ימצאו חן בעיניי, שהכאב הקצר יהיה שווה את העונג שלאחריו.
    ״חשבתי על זה,״ המשיך, ״אבל החלטתי על משהו אחר.״
    מתכת קרה טיילה על חזי. התחושה הייתה כמו של גלגלת לחיתוך פיצה. הוא העביר את החפץ באטיות על שד אחד, ואז על האחר. התחושה הייתה מהממת. הוא לא התקרב לפטמות, אלא העביר את הגלגלת קרוב יותר ויותר אליהן, ואז התרחק. ופתאום נוסף עוד גלגל, והוא העביר את שניהם בתנועות סימטריות, מתואמות. הגלגלים האלה התגרו בי והדליקו אותי, אבל הוא אף פעם לא התקרב למקום שבאמת רציתי שיתקרב אליו. הגלגלים התקרבו מאוד, ואז נסוגו שוב. בפעם הבאה הם התקרבו עוד יותר, ואני ידעתי שפשוט אתפוצץ אם הוא לא ייגע בי שם בקרוב.
    ואז, הוא נגע. הגלגלים התגלגלו על פטמותיי, בדיוק במקום שבו רציתי אותם. זה היה כל כך טוב, ששכחתי איפה אני נמצאת ומה אני עושה, וגנחתי מרוב הנאה.
    ״אההה.״
    הוא מיהר לסגת. ״לעזאזל, אביגייל,״ אמר והסיר את הצעיף מעל עיניי. ״זה פעמיים בפחות משעתיים. קודם במשרד שלי, ועכשיו כאן.״ הוא משך את שערי לאחור בחוזקה, ולא הייתה לי ברירה אלא לפגוש במבטו. ״את גורמת לי לחשוב שאת לא באמת רוצה את זה.״
    דמעות צרבו את עיניי. רציתי כל כך לעשות הכול בצורה מושלמת בסופשבוע הזה. אבל כבר פישלתי פעמיים: פעם במשרדו, ופעם נוספת בחדר המשחקים שלו. ומה שהכי גרוע היה לדעת שאכזבתי את נתניאל.
    רציתי להתנצל. להגיד לו שאני מצטערת, שאשתדל יותר להבא. אבל הוא אמר לי לא לדבר, והדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות היה לציית לפקודתו.
    ״בואי נראה,״ אמר בלי להסיט את מבטו מעיניי. ״מה העונש על אי ציות במהלך סשן?״
    הוא ידע יפה מאוד מה העונש, בדיוק כמוני, וכנראה טוב ממני. הוא משך את זה רק כדי לגרום לי להזיע.
    ״אה, כן,״ אמר, כאילו נזכר זה עתה. ״מספר ההצלפות בגין אי ציות במהלך סשן נתון לשיקול דעתו של הדום.״
    לשיקול דעתו של הדום.
    שיט.
    מה הוא יחליט?
    ״יכולתי לתת לך עשרים,״ אמר והעביר את ידיו על פלחי ישבני. ״אבל זה ישים סוף לכל המשחקים הלילה, ולא נראה לי שמישהו מאיתנו רוצה בכך.״
    ממש לא.
    הוא לא ייתן לי עשרים הצלפות, נכון?
    הרכנתי את מבטי והתאמצתי לא להיכנע לפיתוי להביט בספסל ההצלפות.
    ״כבר הצלפתי בך שלוש פעמים מוקדם יותר, במשרד שלי,״ חשב בקול רם, ״וברור שזה לא הועיל בכלל.״
    לבי השתולל בחזי, והייתי בטוחה שהוא שומע את הלמותו.
    ״שמונה,״ פסק לבסוף. ״אני אחזור על השלוש, ואוסיף עוד חמש.״ הוא רכן ולחש: ״בפעם הבאה, אני אוסיף עוד חמש, ובסך הכול זה יהיה שלוש־עשרה. ואחר כך זה יגיע לשמונה־עשרה.״ הוא משך בחוזקה בשערי. ״תאמיני לי, את לא רוצה להגיע לשמונה־עשרה.״
    לעזאזל, לא, לא רציתי שמונה־עשרה. לא רציתי גם את השמונה שהגיעו לי בצדק.
    הוא שחרר את מפרקי ידיי והתעלם מפחית המשחה המרגיעה שהייתה מונחת על השולחן. בינתיים לא יהיו שום חיכוכים מרגיעים. ״לספסל, אביגייל.״
    פאק.
    פאק, פאק, פאק, פאק.
    אני מסוגלת לעשות את זה, אמרתי לעצמי כשפסעתי לעבר הספסל. אנחנו מסוגלים לעשות את זה. זה בכלל לא דומה לפעם הקודמת. הוא כבר הודה שבפעם הקודמת הוא התרשל בטיפול שאחרי. חוץ מזה, הלילה יהיו רק שמונה הצלפות.
    החלטתי לוודא שלא יהיו יותר משמונה.
    אבל גם אם הפעם הקודמת הייתה קשה, לא המחשבה על הכאב היא שהאטה את צעדיי הפעם, אלא האכזבה מעצמי. אכזבה על אי הצייתנות שלי, אבל יותר מכך, אשמה על כך שמעשיי אילצו אותו להעניש אותי כבר בסופשבוע הראשון של המשחקים. בשעה הראשונה של הסופשבוע הראשון.
    התאמתי את גופי לשקע החלק של הספסל. רציתי שזה ייגמר כבר, כדי שנוכל להמשיך בעיסוקים מהנים יותר.
    הוא לא גרם לי לחכות. כמעט מיד לאחר שהתייצבתי בתנוחה המתאימה, הוא התחיל להצליף בי בידו.
    חימום.
    הוא סטר במהירות על ישבני, סטירות שהיו קשות יותר מהסטירות הארוטיות.
    ״אני מאוד מאוכזב מכך שאני צריך לעשות את זה בשלב כל כך מוקדם,״ אמר.
    כן. זה מה שהכי כאב.
    ״כשהיינו במשרד, ביקשתי ממך לספור,״ אמר. הוא הרים משהו שהיה ליד הספסל. ״אבל הואיל והוריתי לך לא לדבר ולא להשמיע קול, אני אצטרך לספור הפעם.״
    צריבת שוט העור נחתה על ישבני.
    ״אחת,״ אמר בקול חזק ותקיף.
    השוט נחת שוב.
    ״שתיים.״
    אאו!
    כשהגיע לחמש, דמעות שקטות זלגו מעיניי. מצצתי את שפתי התחתונה כדי שלא תיפלט מפי אנחה.
    ״עוד שלוש,״ אמר וחיכך את מקום ההצלפה.
    ״שש,״ אמר לאחר ההצלפה הבאה. הרגשתי שהוא לא משתמש בכוח רב.
    עוד שתיים. עוד שתיים ונוכל להמשיך.
    ״שבע.״
    ולבסוף, ״שמונה.״
    שמעתי אותו מתנשף מאחוריי ומצמצתי כדי לגרש את הדמעות מעיניי. הוא הניח את השוט, ואני שמעתי את צעדיו מתרחקים.
    כעבור כמה רגעים חזרו אליי ידיו, מושחות על ישבני משהו קריר ורטוב. ״את בסדר?״ לחש.
    הנחתי לעצמי לפלוט אנחת רווחה. ״כן, מאסטר.״
    ידיו המשיכו ללטף אותי כשדיבר: ״כבר דיברנו על זה. אני מאוד לא אוהב להעניש אותך, אבל אני לא יכול לעבור בשתיקה על אי ציות. את יודעת זאת.״
    כן, ידעתי. והחלטתי שאשתדל יותר בפעם הבאה.
    הוא עבר לצד הספסל ורכן כך שפניו היו בגובה פניי. בעדינות רבה נישק לחי אחת, ואז את האחרת. לבי הלם בפראות כששפתיו התקרבו לשפתיי. ואז, סוף כל סוף, הוא נשק לשפתיי, נשיקה ארוכה ורכה.
    פלטתי אנחה רכה.
    הוא נסוג ממני, ובעיניו ריצד ברק שובב. ״בואי, יפה שלי,״ אמר והושיט לי את ידו, ״אני רוצה לטעום את הפוסי המתוק שלך.״
    • טרה סו מי
    • טרה סו מי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סאבית
    • דום
    • גבול התשוקה 1 - ללא מעצורים
    • טרילוגיית התמסרות 3 - לכפר
    • היומנים האבודים 1 - לו הייתי את
    • הרומן האפל 2 - בלייר 2
    • מפלצות באפלה 2 - Q תמצית הקיום
    • הרומן האפל 1 - בלייר
    • מפלצות באפלה 1 - הדמעות של טס
    • הסכמה
    • מפוקפק
    • טבעת האש