הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • משהו רענן
  • משהו רענן
    פ. ג'. וודהאוס | תרגום: דן דאור
    חרגול | 2008 | פרוזה תרגום | 231 עמ' מודפסים

    אש מרסון וג'ואן ולנטיין, שני אנשים צעירים המתגוררים בשכנות בלונדון, משתדלים,  לחוד וביחד, להחזיר חרפושית יקרת ערך לרשותו של מיליונר אמריקני, אספן אובססיבי עם בטן רגיזה. אבל היא נמצאת במוזיאון האחוזה של לורד אמסוורת', אציל אנגלי עם קיבה בריאה, הרבה כסף וראש מלא צמר גפן. לשם כך הם מתחזים למשרתים באחוזה, מה שמאלץ אותם להתמודד עם רב-משרתים ידוע חולי, מזכיר אישי חשדן ויעיל, נוכל לונדוני שמן במיוחד, קרובי משפחה מכל הסוגים ומשרתים, שכללים שונים ומשונים מכתיבים את התנהגותם.

    ב'משהו רענן', הספר הראשון בסידרה על טירת בלנדינגס, מצליח וודהאוס להרקיד את כל אלה לסיפור אהבה ומתח, סאטירה על החברה האנגלית והאריסטוקרטיה שלה, מניפסט פמיניסטי מתון, והרבה מצבים מצחיקים, שרטוטי אופי משעשעים ותובנות חברתיות שנונות.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    84 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1.

    א


    שמש של בוקר אביב נאה הרעיפה חן ונועם על העיר לונדון. דומה שחומה המרענן הפיח נמרצוּת חדשה בפיקדילי, בתחבורה ובהולכי הרגל כאחד, נהגי אוטובוסים התלוצצו, ואפילו עווית השפתיים של המסיעים את אדוניהם פינתה מקום לחיוכים לא בלתי חביבים. שוטרים שרקו בעמדותיהם, לבלרים טיילו בדרכם לעבודה, קבצנים נטלו על עצמם לשכנע זרים גמורים לשאת בעול פרנסתם באותו עזוז אופטימי שמבדיל בין הצלחה וכישלון. היה זה אחד מאותם בקרים שמחים.
    בדיוק בשעה תשע נפתחה דלת הבית מספר 7א ברחוב אראנדל, כיכר לסטר, ואיש צעיר יצא מהבית.
    מכל המקומות בלונדון שיאה להם הביטוי "קופאים על שמריהם", אין מתאים לתיאור זה יותר מרחוב אראנדל, כיכר לסטר. כשהולכים במדרכה הצפונית של הכיכר, בנקודה שבה היא מתחברת לפיקדילי, אפשר רק בדוחק להבחין במיפתח הצר של הרחוב ללא מוצא.
    יומם ולילה הנחשול האנושי גועש על פניו, ומתעלם ממנו. פחות מארבעים מטר אורכו, ואם כי יש בו שני מלונות, הם לא מלונות אופנתיים. רחוב אראנדל הוא אכן מקום שקופא על שמריו.
    בצורתו רחוב אראנדל הוא בדיוק כמו כדי האבן השטוחים שמאחסנים בהם יין איטלקי מהמין הזול. הצוואר הצר שמוביל מכיכר לסטר נפתח בבת-אחת לחצר קטנה. בשני צדדים שלה יש מלונות, והצד השלישי כולו מגורים מרוהטים למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. את המגורים האלה עומדים להרוס בכל רגע בשם הקידמה על-מנת לפנות מקום למלון נוסף, אבל גורלם זה לעולם אינו מתממש, וכפי שהם עומדים כיום, סביר מאוד להניח שיעמדו כך עוד דורות.
    הם מספקים חדרים בודדים בגודל ממוצע, ויש בהם מיטה שמוסתרת ביום מאחורי פרגוד חבוט, שולחן, כיסא נוח, כיסא קשה, מכתבה ואמבט עגול עשוי בדיל, שכמו המיטה גם הוא נכנס למסתור אחרי שמלאכתו המועילה נעשית. ואפשר לשכור אחד מחדרים אלה, כולל ארוחת בוקר, בלירה אחת לשבוע.
    אָש מרסוֹן עשה כך. הוא שכר חדר חזיתי בקומה השנייה של מספר 7א.
    עשרים ושש שנים לפני שמתחיל סיפור זה נולד לכבוד הכומר ג'וזף מרסון ולאשתו שרה, ממאץ' מידלפורד, שרופשייר, בן. הבן הזה שנקרא אש, על שם דוד עשיר שבמרוצת השנים התכחש להם והוריש את כספו לצדקה, נרשם בבוא העת ללמוד תיאולוגיה באוקספורד. עד כמה שאפשר לגלות מהרשומות של אותן שנים, הוא לא למד הרבה תיאולוגיה, אבל הוא הצליח לרוץ מייל בארבע וחצי דקות וחצי מייל לא פחות מהר, והכל כיבדו אותו על מחקריו באמנות הקפיצה לרוחק.
    הוא הבטיח לעצמו את עיטור האתלט ושימח אלפים כשניצח את קיימברידג' במירוצי המייל והחצי מייל שנתיים ברציפות, אבל מחמת הלחץ של עיסוקים אחרים, נבצר ממנו לרוע המזל לכתוב עבודה כלשהי, וכשהגיעה שעת הפרידה הוא היה במיוחד לא מתאים לאף אחד מהמקצועות המלומדים. עם זאת הוא הצליח לקבל מין תואר, שהיה בו די לקרוא לעצמו בוגר מדעי הרוח, וכשתפס שאפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מן הזמן, הציע את עצמו בתור מורה פרטי, ואף השיג שורה של תלמידים. אחרי שחסך מעט כסף בעיסוק הנורא הזה, בא אש ללונדון וניסה לעבוד בעיתון. אחרי שנתיים של הצלחה מתונה הוא בא בדברים עם ההוצאה לאור 'ממותה'.
    ההוצאה לאור 'ממותה', השולטת בכמה עיתונים חשובים, שבועונים אחדים, ועוד כמה דברים, אינה בזה למעותיהם של נערי שליחויות ולבלרים זוטרים. אחד המפעלים המכניסים המרובים של ההוצאה הייתה סידרה של סיפורי פשע והרפתקאות בכריכה רכה. כאן מצא אש את המקום המתאים לו. ספרי עלילותיו של גרידלי קווייל: חוקר, החביבים כל-כך על פלח מסוים של קהל הקוראים, הם פרי עבודתו. עד שהגיעו אש ומר קווייל, כתבו ב'ספריית האומץ הבריטי' אנשים רבים והיא כללה את עלילותיהם של גיבורים רבים; אבל גרידלי קווייל היה לדעת הבעלים התגשמותו של אידיאל, והם מינו את אש לתפקיד העורך היחיד של 'ספריית האומץ הבריטי' כולה. ומאז הוא חי על המשכורת הדלה ששילמו לו תמורת עבודות אלה.
    וכך קרה שבאותו בוקר של חודש מאי היה אש ברחוב אראנדל, כיכר לסטר.
    הוא היה גבר צעיר גבוה, בנוי היטב ונראה בכושר, עיניו חדות וסנטרו תקיף, ובשעה שסגר את דלת הכניסה מאחוריו, הוא לבש סוודר, מכנסי פלאנל ונעלי התעמלות עם סוליות גומי. בידו האחת החזיק אלות הודיות, ובאחרת חבל קפיצה.
    אחרי ששאף ונשף את אוויר הבוקר באורח מדוד וקפדני, שצופה בקי היה מזהה כ"נשימה העמוקה המדעית" הפופולרית כל-כך בימינו, הוא הניח את האלות, התאים את החבל והתחיל לקפוץ.
    כשחושבים עד כמה לונדון, כמו כל עיר גדולה, מתעבת את תירגול הגוף, אלא אם יש לו איזו מטרה מיידית ומעשית, השלווה שבה עשה הגבר הצעיר את הדבר המוזר הזה הייתה מדהימה. כללי הפעילות הגופנית בלונדון מוגדרים היטב. אפשר לרוץ אם רצים אחרי כובע או אומניבוס, אפשר לקפוץ, אם עושים זאת על-מנת לחמוק ממונית או משום שמחליקים על קליפת בננה. אבל אם רצים כדי לפתח את הריאות או קופצים כי זה טוב לכבד, לונדון מענישה בלעג. היא מתגודדת ושולחת אצבע מבזה.
    אבל הבוקר רחוב אראנדל קיבל את המחזה בשוויון נפש גמור. בקצה מערב נשען הבעלים של מלון פרוויטלי על קיר אכסנייתו, רוחו ריקה מכל תוכן; בקצה צפון עמד הבעלים של מלון מאתיס בגבו אל פונדק הדרכים שלו, וניכר היה בו שהוא לא חושב על כלום. בחלונות שונים של שני המלונות הופיעו פלגי גופם העליונים של המועסקים, ושום מועסק לא חדל לרגע מעבודתו כדי להפטיר הערה מזלזלת. אפילו הילדים ששרצו בחצר נמנעו מלגחך, והחתול המסורתי שהתגרד בגדר המשיך להתגרד בלי לזרוק מבט.
    כל העניין יכול לשמש לקח חשוב למה שאיש צעיר יכול להשיג בסבלנות ובהתמדה.
    כששכר את החדר בחזית הקומה השנייה במספר 7א, הבין אש מרסון שהוא צריך לשכוח מתירגול הבוקר שנהפך לו לטבע שני, או לקרוא תיגר על החוקים הלא כתובים של לונדון ולהסתכן בלעג מצידה. הוא לא היסס זמן רב. כושר גופני היה התנ"ך שלו. בנושא ההתעמלות הוא היה מטורף מוצהר. הוא החליט לקרוא תיגר על לונדון.
    בפעם הראשונה שהופיע ברחוב אראנדל בסוודר ומכנסי פלאנל, הוא עוד לא גמר סיבוב מעל לראשו עם האלות ההודיות שלו, וכבר משך אליו את תשומת ליבם של הצופים הבאים:

    א. שני נהגי מוניות (אחד שתוי);
    ב. ארבעה מלצרים ממלון מאתיס;
    ג. שישה מלצרים ממלון פרוויטלי;
    ד. שש חדרניות ממלון מאתיס;
    ה. חמש חדרניות ממלון פרוויטלי;
    ו. הבעלים של מלון מאתיס;
    ז. הבעלים של מלון פרוויטלי;
    ח. מנקה רחובות;
    ט. אחד-עשר בטלנים חסרי ייחוד;
    י. עשרים ושבעה ילדים;
    יא. חתול.

    הם כולם צחקו, אפילו החתול, והמשיכו לצחוק. הנהג השתוי קרא לאש 'ביל ביילי!'*, ואש המשיך לטלטל את האלות ההודיות שלו.
    [* אלוזיה לשיר פופולרי מ-1902, שהפזמון החוזר בו הוא: "בוא הביתה ביל ביילי".]
    כעבור חודש - כזה הוא נס ההתמדה - הצטמצם הקהל לעשרים ושבעה הילדים. הם עדיין צחקו, אבל בלי השיכנוע המהדהד שהעניקה להם תמיכת המבוגרים.
    ועכשיו, כעבור שלושה חודשים, השכונה, שקיבלה את אש ואת תרגילי הבוקר שלו כתופעת טבע, לא שמה אליו לב יותר.
    בבוקר המסוים הזה אש מרסון קפץ במרץ גדול אף יותר מהרגיל אצלו. וזאת משום שרצה לגרש באמצעות עייפות גופנית איזה שמץ של אי-נחת שלנוכחותו בקרבו היה מודע מאז שקם מהמיטה. אותו צימאון לחיים משמעותיים יותר הוא משהו שבא עלינו באביב, וזה היה בוקר אביב נאה במיוחד. ממין הבקרים שהאוויר מעניק לנו תחושה של ציפה, תחושה שביום כזה הרי לא ייתכן שהדברים יתנהלו באותו תלם משמים, וליבנו אומר לנו שמשהו רומנטי ומלהיב עומד לקרות לנו. בבוקר כזה רואים אדונים זקנים ובריאי בשר מנפנפים פתאום במטריותיהם, ונימה של אופטימיות צורמנית מלווה את שריקותיו של נער השליחויות, שרואה את החיים נפתחים לפניו, רחבי ידיים ומפוארים.
    אבל הרוח הדרום-מערבית של האביב נושאת עימה גם חרטה. אנחנו נדבקים באותה רוח מעורפלת של אי-שקט שמנשבת באוויר ומצטערים ששׁיחתְנו לריק את נעורינו.
    זה מה שאש עשה. בעודו קופץ שם לב לתחושה המקננת בו שחבל שלא עבד יותר קשה באוקספורד, מה שהיה מאפשר לו לעשות משהו טוב יותר מלבלרות ספרותית בשירותה של הוצאת ספרים חסרת נשמה. מעולם לא חש בוודאות גמורה כל-כך שהוא חולה עד מוות מהשיגרה שלתוכה נפל. המחשבה שאחרי ארוחת בוקר יהיה עליו להתיישב ולייצר עוד הרפתקה של גרידלי קווייל היממה אותו כמו מכה ממה שהעיתונים מכנים תמיד "איזה מכשיר קהה". עצם המחשבה על גרידלי קווייל הייתה נתעבת בבוקר כזה, כשכל הבריאה זועקת אליו שהקיץ כבר בדרך ומעשים מפוארים עומדים אחר הכותל.
    הקפיצה לא הביאה עימה מזור. הוא זרק את החבל ארצה ולקח את האלות ההודיות.
    גם אלה לא השביעו את נפשו. עלה בדעתו שכבר מזמן לא עשה את התרגילי לארסן שלו. אולי הם ירפאו אותו.
    ג'נטלמן בשם לארסן, סגן בצבא הדני שחקר במשך שנים את האנטומיה של גוף האדם, פיתח זמן לא רב לפני כן סידרה של תרגילים. וברגע הנוכחי, על פני העולם כולו, שליחיו מתפתלים ומתעוותים לפי קווי הנקודות באיורים של ספרו המצוין. מפּיבְּלְס עד מפרץ באפין, זרועות ורגליים מונפות באלפיהן מדי יום מנקודה א' לנקודה ב' ושרירים רופסים מקבלים את הסמיכות המוצקה של גומי. תרגילי לארסן הם המילה האחרונה בהתעמלות. הם מפעילים כל סחוס בגוף. הם מגבירים את קצב זרימת הדם. הם מאפשרים לבן-אדם להפיל ארצה שור, אם זה מה שהוא רוצה, במחי כף אחת.
    אבל הם לא מעוררים יראת כבוד. לאמיתו של דבר, בעיני מי שרואה אותם פתאום, ללא אזהרה ובפעם הראשונה, הם מגוחכים להפליא. הנרי מלך אנגליה, שבנו טבע עם הספינה הלבנה, לא חייך שוב מעולם, מהטעם האחד שלארסן עוד לא המציא אז את התרגילים המצוינים שלו.
    מחמת הצלחתו לחנך את האוכלוסייה להסתכל בהבנה סלחנית על כל מה שהוא עושה, אש נהיה תוך שלושה חודשים כל-כך שאנן, כל-כך נחוש מצח וחסר בושה, שאפילו לא עלה בדעתו, שעה שפיתל את גופו לצורת מחלץ פקקים בהתאם להוראות לביצוע תרגיל מספר אחת בספרו של הסגן, שהוא עושה משהו מצחיק. ולמראית עין התנהגותם של הנוכחים אכן הצדיקה את תחושת הביטחון שלו. הבעלים של מלון מאתיס צפה בו בלי לחייך. הבעלים של מלון פרוויטלי לא היה מגלה פחות עניין גם אילו היה בטראנס. המועסקים המשיכו במשימותיהם באדישות. הילדים היו עיוורים ואילמים. החתול מעבר לרחוב חיכך את גבו בגדר בלי לשים לב.
    ברם, בזמן שהתיר את פיתולי גופו וחזר לתנוחה נורמלית, פילח את האוויר השקט צחוק בהיר ומוזיקלי. הצחוק ריחף על צפריר הבוקר, ופגע בו כקליע.
    שלושה חודשים לפני כן אש היה חושב שהצחוק בלתי נמנע, ומסרב לתת לו להביכו. אבל החיסיון הממושך מפני לעג כירסם בנחישותו. הוא הסתובב בקפיצה והסמיק במבוכה.
    מחלון בחזית הקומה הראשונה של מספר 7א גחנה נערה. השמש האביבית ריצדה על שערה הזהוב והעלתה אור בעיניה הכחולות בהירות, שננעצו באיש הפלאנל והסוודר, מוקסמות ומשועשעות. ובעודו מסתובב היכה בו הצחוק מחדש.
    במשך אולי שתי שניות הם הביטו זה בזה, עין בעין. ואז היא נעלמה אל תוך החדר.
    אש היה מובס. שלושה חודשים קודם לכן מיליון נערות יכלו לצחוק לתרגילי הבוקר שלו בלי להסיט אותו ממטרתו. היום די היה במלגלגת האחת, לבדה ובלא עזרה, לגרום לקריסתו. הדיכאון שהתירגול כבר התחיל לפוגג שב וגאה. לא היה בו לב להמשיך. בצער קיבץ את חפציו וחזר לחדרו, ולאמבט קר שנראה לו משמים וחסר השראה.
    ארוחות הבוקר (כלולות בשכר הדירה) שסיפקה הגברת בֶּל, בעלת הבית במספר 7א, לא היו עניין מרנין. משטיפל אש כמיטב יכולתו בביצייה המרוטה, בציקוריה המחללת שם ונקראת קפה, ובבייקון החרוך, כבר היו טופרי האומללות נעוצים בו עמוק. וכשאילץ את עצמו לגשת לשולחן הכתיבה והתחיל לנסות לרקוח את הרפתקאותיו האחרונות של גרידלי קווייל, חוקר, גנחה בו רוחו.
    אותו צחוק מוזיקלי התרונן באוזניו והוא תפס שהוא מצטער שהמציא אי-פעם את גרידלי קווייל, שהמרכיבים היותר שפלים של קהל הקוראים הבריטי בחרו בו להיות להם גיבור, ושהוא עצמו עדיין בחיים.
    הברית הלא קדושה התקיימה כבר יותר משנתיים, ונדמה היה לאש שמדי חודש גרידלי נעשה פחות אנושי. הוא היה מרוצה כל-כך מעצמו ועיוור להטריף לעובדה שרק המזל הכי מדהים איפשר לו בכלל לגלות משהו. להיות תלוי בגרידלי קווייל לפרנסתך זה כמו להיות כבול לאיזו מפלצת מבהילה.
    הבוקר, כשישב וכירסם את עטו, התיעוב שחש כלפי גרידלי הגיע כמדומה לשיאו. כשכתב את הסיפורים האלה היה זה הרגלו לחשוב קודם כל על כותרת טובה, ואז להתאים לה עלילה.
    ובלילה הקודם, ברגע של השראה, הוא רשם על מעטפה את המילים:

    עלילת מטה המוות

    במיאוס הזועף של צמחוני שגילה זחל בסלט הוא ישב עכשיו והביט בהן בזעם.
    הכותרת נראתה כל-כך מבטיחה בלילה, כל-כך מלאה אפשרויות נמרצות. היא הייתה עדיין מושכת למראית עין, אבל משהגיע הרגע לכתוב את הסיפור ניכרו בה פגמיה.
    מה זה מטה מוות? זה נשמע טוב, אבל כשמגיעים לעובדות, מה זה בעצם? אי אפשר לכתוב סיפור על מטה מוות אם לא יודעים מה זה מטה מוות; ומצד שני, אם צצה בראש כותרת נפלאה כזאת, אי אפשר סתם לנטוש אותה.
    אש סתר את שערו ונשך את עטו.
    נשמעה דפיקה בדלת.
    אש הסתובב בכיסא. זה היה הקש האחרון. לא פעם ולא פעמיים, עשרים פעם הוא אמר לגברת בל שאסור להפריע לו בבוקר, מה שלא יהיה. זה פשוט גיהינום שאין לשאתו, כשקוטעים לך ככה את שעות העבודה. הוא העלה בדעתו כמה הערות פתיחה.
    "יבוא," קרא, והכין את עצמו לקרב.
    נערה נכנסה לחדר, הנערה מחזית הקומה הראשונה, הנערה כחולת העין שצחקה לתרגילי הלארסן שלו.

    ב
    נסיבות שונות תרמו לעליבות הופעתו של אש ברגעי הפתיחה של המפגש הזה. ראשית דבר, הוא חשב שיראה את בעלת הבית שלו, שגובהה היה מטר שלושים וחמש, וכשנכנס פתאום מישהו בגובה מטר שישים ושמונה, העולם יצא לרגע מהפוקוס. שנית, בציפייה לכניסתה של גברת בל הוא שיווה לפניו ארשת מאיימת, ואין זה עניין של מה בכך לשנות אותה בבת-אחת לחיוך נעים. ודבר אחרון, מי שיושב חצי שעה מול דף נייר שעליו המילים:

    עלילת מטה המוות

    ומנסה להחליט מה יכול להיות מטה של מוות, אינו מסוגל לשלוט ברוחו כראוי.
    תוצאת החיבור של שלושת אלה הייתה שבמשך אולי חצי דקה אש התנהג בצורה מגוחכת. הוא בהה והוא ייבב. בוחן מטורפים, אילו היה נוכח במקום, היה מגיע למסקנה לגביו בלי חקירה נוספת. זמן ניכר לא עלה בדעתו של אש לקום מהכיסא. כשעשה כן הוא צירף ניתור לפיתול וביצע זאת כך שזה היה בעצם תרגיל לארסן.
    והנערה גם היא הייתה לא בלתי נבוכה. אילו היה שלֵו יותר היה אש שם לב לסומק בלחייה, המלמד כי גם בעיניה המצב לא קל. אבל, מאחר שנשים מאוזנות נפשית יותר מגברים, הייתה זאת היא שדיברה ראשונה.
    "חוששתני שאני מפריעה לך."
    "לא, לא," אמר אש, "הו לא, בכלל לא, בכלל בכלל לא, לא, הו לא, בכלל לא, לא," והוא היה ממשיך לפתח את הנושא ללא גבול, אלמלא דיברה הנערה שוב.
    "אני רוצה להתנצל," אמרה, "על גסותי האיומה בזה שצחקתי עליך זה עתה. זה היה מטומטם מצידי, ואני לא יודעת למה עשיתי זאת. אני מצטערת."
    המדע, שלזכותו עומדים אלפי נצחונות, לא הצליח עד כה לגלות את התשובה הנכונה שתשמש גבר צעיר הנקלע למצב המזעזע שבו נערה יפה מתנצלת בפניו. אם לא יאמר דבר ייראה זועף ולא מתרצה. אם יאמר משהו יעשה עצמו שוטה. בעודו פוסח על שתי הסעִפּים, נפל פתאום מבטו של אש על דף הנייר שבו התעמק זמן כה רב.
    "מה זה מטה מוות?" שאל.
    "סליחה?"
    "מטה מוות."
    "אני לא מבינה."
    אש כרע תחת נטל השיחה ההזויה. הוא התפרץ בצחוק. כעבור רגע גם הנערה עשתה כן. והמבוכה חדלה בו בזמן.
    "את בטח חושבת שאני משוגע," אמר אש.
    "ברור," אמרה הנערה.
    "ללא ספק הייתי משתגע אלמלא נכנסת."
    "למה?"
    "ניסיתי לכתוב סיפור בלשי."
    "תהיתי אם אתה לא סופר."
    "את כותבת?"
    "כן. אתה קורא לפעמים רכילות מהבית?"
    "בחיים לא."
    "תרשה לי לברך אותך. זה עיתון קטן ומגעיל. כולו תבניות גזירה ועצות למוכי אהבה. אני כותבת לו סיפור קצר כל שבוע, בשמות שונים. בכל סיפור יש דוכס או רוזן. אני מתעבת את זה. תיעוב עמוק."
    "צר לי שיש לך בעיות," אמר אש בתקיפות, "אבל אנחנו סוטים מהנושא. מה זה מטה מוות?"
    "מטה מוות?"
    "מטה מוות."
    הנערה קימטה את מצחה במחשבה.
    "זה פשוט, לא? זה מקל הָבְנֶה קדוש שנגנב ממקדש הודי, ושקללת מוות מרחפת מעל ראשו של כל המחזיק בו. הוא מגיע לידי הגיבור, והכוהנים רודפים אחריו ושולחים לו מסרים מאיימים. מה עוד זה יכול להיות?"
    אש לא ריסן את התלהבותו.
    "זה גאוני!"
    "ממש לא."
    "גאוני לגמרי. אני כבר רואה הכל. הגיבור פונה לגרידלי קווייל, והחמור המתנשא הזה, בסידרה של צירופי מקרים מרושעים, פותר את התעלומה, ואני מסודר לעוד חודש."
    היא הביטה בו בעניין. "אתה המחבר של גרידלי קווייל?"
    "אל תגידי שאת קוראת אותו!"
    "אני לא קוראת אותו, אבל הוא יוצא באותה הוצאה שמפרסמת את רכילות מהבית, וקשה לי לא לראות לפעמים את העטיפה שלו כשאני מחכה בחדר ההמתנה לפגישה עם העורכת."
    אש הרגיש כמו מי שפוגש חבר ילדות על אי בודד. היה ביניהם קשר אמיתי.
    "הממותה מדפיסה גם אותך? הלא זה עושה אותנו אחים לצרה - רעים לאריסוּת. אנחנו צריכים להיות חברים. נהיה חברים?"
    "לעונג הוא לי."
    "נלחץ ידיים, נשב ונדבר קצת על עצמנו?"
    "אבל אני מפריעה לך לעבוד."
    "מעשה חסד."
    היא התיישבה. פעולה פשוטה, להתיישב, אבל כמו כל דבר אחר, גם היא יכולה לציין אופי. בעיני אש היה משהו משביע רצון ביותר באופן שבו היא עשתה זאת. היא לא התיישבה על קצה הכיסא כמי שמתכונן לברוח מייד, וגם לא שקעה בו כמי שבא לשהייה של סופשבוע. בסיטואציה לא מקובלת היא נהגה בביטחון עצמי טבעי שעורר בו התפעלות שאין למעלה ממנה. אמנם לא מקפידים על גינונים ברחוב אראנדל, אך עם זאת אפשר היה לסלוח לנערה מהקומה הראשונה אילו גילתה סימנים של הפתעה והיסוס להזמנה לשיחה אינטימית מגבר צעיר מהקומה השנייה שלא הכירה אלא חמש דקות. אבל יש מין אחווה של בונים חופשיים בין אלה שחיים בערים גדולות על הכנסות זעומות.
    "שנציג את עצמנו?" אמר אש, "או שגברת בל כבר אמרה לך מה שמי? דרך אגב, את לא גרה פה כבר הרבה זמן?"
    "נכנסתי לחדר שלי שלשום. אבל אם אתה המחבר של גרידלי קווייל, אז השם שלך זה פליקס קלוולי, לא?"
    "שומו שמים, כמובן שלא! את לא באמת חושבת שיש אנשים שקוראים להם פליקס קלוולי? זו רק הגלימה שמסתירה את בושתי. שמי מרסון. אש מרסון. ושלך?"
    "ולנטיין, ג'ואן ולנטיין."
    "שאת תספרי לי את סיפור חייך, או שאני אספר קודם את שלי?"
    "אני לא חושבת שיש לי איזה סיפור מיוחד."
    "לא יכול להיות!"
    "אז לי אין."
    "תחשבי שוב. בואי נברר את זה. נולדת!"
    "נכון."
    "איפה?"
    "לונדון."
    "זה כבר משהו. אני נולדתי במאץ' מידלפורד."
    "אני חוששת שלא שמעתי על המקום."
    "מוזר! אני מכיר די טוב את מקום הלידה שלך. אבל עוד לא הספקתי להביא כבוד למאץ' מידלפורד. למען האמת אני לא בטוח שאי-פעם אביא לה כבוד. אני מתחיל לתפוס שאני מהכשלונות."
    "בן כמה אתה?"
    "עשרים ושש."
    "אתה בן עשרים ושש ואתה קורא לעצמך כישלון? אני חושבת שזו בושה לדבר כך."
    "איך את היית קוראת לגבר בן עשרים ושש שהדרך היחידה שלו להתפרנס היא לכתוב את סיפורי גרידלי קווייל? בונה אימפריות?"
    "איך אתה יודע שזאת הדרך היחידה? למה לא תנסה משהו אחר?"
    "כמו למשל?"
    "איך אני יכולה לדעת? כל מה שבא. בשם אלוהים, מר מרסון, אתה פה בעיר הכי גדולה בעולם, והזדמנויות להרפתקאות פשוט צווחות אליך מכל עבר..."
    "אני בטח חירש. הצווחות היחידות ששמעתי מכל צד היו של גברת בל - לשכר דירה."
    "תקרא עיתונים. תקרא את עמודי המודעות. אני בטוחה שתמצא משהו במוקדם או במאוחר. אל תיכנס לשיגרה. תהיה הרפתקן. תקפוץ על ההזדמנות הראשונה, מה שזה לא יהיה."
    אש הנהן.
    "תמשיכי," אמר. "תדברי הלאה. את מעוררת אותי."
    "למה אתה צריך שנערה כמוני תעורר אותך? לונדון לא מספיקה לזה בלי העזרה שלי? אתה תמיד יכול למצוא משהו חדש, לא? תקשיב, מר מרסון. אני כבר חמש שנים צריכה לדאוג לעצמי. לא חשוב עכשיו. בשנים האלה עבדתי בחנות, בתור כתבנית, בתיאטרון, הייתה לי מישרה בתור אומנת, הייתי משרתת אישית..."
    "משרתת?"
    "למה לא? זה הכל ניסיון, ואני יכולה להבטיח לך שאני מעדיפה לשרת גברות ולא להשגיח על ילדים."
    "אני חושב שאני מבין מה את אומרת. פעם הייתי מורה פרטי. אני מניח שאומנת זה המקבילה הנשית. לעיתים קרובות תהיתי מה היה גנרל שרמן אומר על עבודתו של מורה פרטי, אם הוא התבטא בעליצות לא איכפתית כזאת על סתם מלחמה. ונהנית לשרת גברות?"
    "די נהניתי, וזה נתן לי הזדמנות לחקור את האצולה במקומות הטבעיים שלה, מה שעשה אותי לסמכות הבלתי מעורערת של רכילות מהבית בנושא של דוכסים ורוזנים."
    אש נשם נשימה עמוקה - לא נשימה עמוקה מדעית, אלא נשימה של הערצה.
    "את פשוט נהדרת!"
    "נהדרת?"
    "אני מתכוון, איזה אומץ ותושייה יש לך!"
    "טוב תראה, אני משתדלת. אני בת עשרים ושלוש ועוד לא הגעתי לכלום, אבל אני בטח לא יושבת וקוראת לעצמי כישלון."
    אש עיווה את פניו.
    "בסדר," אמר, "אני מבין."
    "זה מה שהתכוונתי," אמרה ג'ואן בשלווה. "אני מקווה שלא שיעממתי אותך בקורות חיי, מר מרסון. זה לא שאני חושבת שאני כזה מופת, אבל אני אוהבת פעולה ושונאת רביצה."
    "את נפלאה לגמרי," אמר אש. "את ההתגלמות האנושית של לימודי יעילות בהתכתבות - מהפירסומות האלה שרואים בעמודים האחוריים של מגזינים, שנפתחות במילים 'איש צעיר, אתה מרוויח מספיק?' עם פרצוף של דג מת שולח מבט עצוב לעבר הכיסא של הבוס. את יכולה לחשמל מדוזה."
    "אם באמת עוררתי אותך..."
    "נדמה לי," אמר אש בנימה מהורהרת, "שגם זה היה עלבון. כן, את באמת עוררת אותי. אני מרגיש כמו בן-אדם חדש. זה משונה שהגעת אלי בדיוק כשהכל ישב על הראש. אני לא זוכר שאי-פעם הרגשתי כל-כך לא מרוצה וחסר מנוח כמו הבוקר."
    "זה האביב."
    "את בטח צודקת. אני משתוקק לעשות משהו גדול והרפתקני."
    "אז תעשה. יש לך את המורנינג פוסט על השולחן. קראת אותו כבר?"
    "הצצתי בו."
    "אבל לא קראת את עמודי המודעות? תקרא אותם. אולי יש שם בדיוק מה שאתה מחפש."
    "בסדר, אחר-כך, אבל מהניסיון שלי יש שם בעיקר כל מיני נדבנים שרוצים לתת לך כל סכום מעשר עד מאה אלף בתמורה לכתב התחייבות. אבל אני אסתכל. "
    ג'ואן קמה והושיטה את ידה.
    "שלום, מר מרסון. אתה צריך עוד לכתוב את הסיפור הבלשי שלך, ואני חייבת להמציא משהו עם דוכס בפנים עד הערב, כך שעלי ללכת." היא חייכה. "התרחקנו לא מעט מנקודת ההתחלה, אבל מוטב שאחזור אליה לפני שאני יוצאת ממך. אני מצטערת שצחקתי עליך הבוקר."
    אש תפס את ידה באחיזה נלהבת.
    "לא אני. תבואי ותצחקי עלי מתי שבא לך. אני אוהב שצוחקים עלי. מה את יודעת, כשרק התחלתי עם התרגילי בוקר האלה, חצי לונדון הייתה באה להסתכל ולהתגלגל על המדרכה בעוויתות צחוק. היום אני כבר לא אטרקציה ואני מרגיש בודד. יש עשרים ותשעה מהתרגילי לארסן האלה, ואת ראית רק חלק מהראשון. עשית בשבילי כל-כך הרבה שיהיה לי לכבוד לעזור לך לקדם את הבוקר בחיוך. התרגיל השישי מצחיק בלי להיות גס. אני אפתח בו מחר בבוקר. אני יכול להמליץ גם על מספר אחת-עשרה. אל תחמיצי."
    "אין בעיה. בסדר, בינתיים שלום."
    "שלום."
    היא הסתלקה; ואש, שרגש חדש פעם בו, נעץ מבט בדלת שנסגרה אחריה. הוא הרגיש כאילו ניעור משנתו על-ידי הלם חשמלי רב עוצמה.
    נערה נפלאה... נערה מדהימה... נערה מהממת...
    קרוב לדף הנייר שעליו כתב את הכותרת לסיפור גרידלי קוויל החדש, כותרת שנראתה עכשיו זוהרת ומתפוצצת מפוטנציאל, היה מונח המורנינג פוסט, שבעמודי המודעות שלו הבטיח לה להתעמק. הוא יכול לכל הפחות להתחיל בזה מייד.
    ליבו צנח בקרבו ברגע שעשה כן. זה היה אותו עניין ישן. אחד בשם מר בראיין מק'ניל, אף-על-פי שאינו עושה עסקים עם קטינים, מוכן, אפילו משתוקק, להיפרד מסכומים עצומים לטובת כל אדם בן עשרים ואחת ויותר שנמצא במצוקה כספית קלה. האיש הטוב הזה לא דרש שום ערבויות. גם לא מתחריו לנדיבות, האדונים אנגוס ברוס, דנקן מקפרליין, וואלאס מקינטוש ודונאלד מק'נאב. גם הם גילו התנגדות משונה לעשות עסקים עם קטינים, אבל אנשים מבוגרים יותר יכולים פשוט לגשת למשרד ולקחת.
    מתחת לאלה הייתה זעקה מקרב לב של גבר צעיר (כריסטיאן) שהיה זקוק באופן מיידי לאלף לירות כדי לאפשר לו לצאת למסע הגדול להשלמת חינוכו.
    אש השליך מעליו את העיתון בלאות. הוא ידע מראש שאין בזה טעם. הרומנטיקה מתה והבלתי צפוי כבר לא קורה.
    הוא נטל את העט והתחיל לכתוב את עלילת מטה המוות.

    • פ. ג'. וודהאוס
    • פ. ג'. וודהאוס

      סר פלהאם גרנוויל ווּדהאוס (באנגלית: Pelham Grenville Wodehouse;‏ 15 באוקטובר 1881 - 14 בפברואר 1975) היה סופר ומחזאי אנגלי.

      וודהאוס הוא סופר מושחז וציני, אשר נוהג לקרוע את המסכות מעל פניה של החברה הגבוהה באנגליה, על ידי יצירת מצבים מצחיקים ובלתי אפשריים. כושר ההתבוננות הדק שלו מיוחד במינו. הוא כתב נובלות, סיפורים קצרים, מחזות ומאמרים. בין הדמויות הידועות שלו היו: הדוד פרד, מר מולינר, ובמיוחד ברטראם ווסטר ומשרתו האישי ג'יבס. וודהאוס היה כותב פורה וכתב למעלה מ-96 ספרים בין השנים 1902 ל-1975. נהוג לחלק את יצירותיו ל"סדרות", העוסקות בדמויות קבועות.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עונת הזיווגים
    • טוב ויפה, ג'יבס
    • אנשי המשמר‏
    • איפה את, ברנדט
    • שלושה בסירה אחת
    • מסעותי עם דודתי
    • שנים-עשר כסאות
    • אידיופתיה
    • דודי נפוליאון
    • החלון הפתוח
    • מלכוד 22
    • מסעותי עם חמותי