הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מר מאני
  • מר מאני
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | 1990 | פרוזה מקור | 346 עמ' מודפסים

    אחד הרומאנים הגדולים של הספרות העברית החדשה. זהו ספר רחב-יריעה, רומאן ים-תיכוני על משפחה ספרדית לאורך כ-200 שנה, שסיפורה נחשף באמצעות 5 שיחות בנקודות צומת היסטוריות. המשוחחים (שהקורא נדרש להשלים את חלקו של אחד מהם בשיחה) "נשאבים" אל סיפור המשפחה ותוהים איש על חידת המאני שלו, המחליף זהות מדור לדור. חמשת החלקים מתקדמים "בכיוון הנגדי", מן ההווה לעבר, ורק לאחר שנקראו כולם יכול הקורא לעמוד על מלוא היחסים ביניהם, ולגלות בהם בדיעבד משמעויות והקשרים נוספים, שלא קלט במהלך הקריאה. זהו מסע אל לבירינת ה'שייכות' וה'זהות' ברב-קוליות של היבטים: משפחה, עדה, לאום, גזע, ועד להיסטוריה ולשורשים הקדם-היסטוריים. מעבר לפסיכולוגיות האישיות מתווה הספר נוסחה מסתורית, רשומה-מראש, של משפחה משובשת; כל מאני "ישן במיטתו" של אחד מקודמיו, מתחבר לזמן אחר, והוא רק "מתורגמן" או "מחליף", שהעילות לפעילותו הכפייתית הן תואנה למשהו אחר. הסטודנטית ממשאבי-שדה, הנאצי מכרתים, הקצין הבריטי מצבא אלנבי, איש המילואים ממלחמת לבנון והרופא היהודי מן הקונגרס הציוני השלישי, הם כולם אספקלריות תעתועים זה של זה, "שושלת" מדומה, "משפחה". זהו ספר נועז וסוחף, משעשע ורב-קסם. ב-1992 זכה 'מר מאני' בפרס "הרומאן הטוב ביותר" מטעם משרד החינוך והתרבות. במשאל שערך עיתון 'מעריב' ביוני 2007 בין אנשי ספרות מובילים – מבקרים, עורכים, מו"לים וחוקרי ספרות – נבחר הספר בין עשרת ספרי הפרוזה "הטובים ביותר שנכתבו בעברית מקום המדינה".

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    92 73.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • שיחה ראשונה

    המשוחחים

    משאבי־שדה. יום שישי, השלושים ואחד בדצמבר 1982, שעה שבע בערב.

    הגר שילה. נולדה ב־1962 במשאבי־שדה, קיבוץ שנוסד ב־1949 ונמצא כשלושים קילומטרים מדרום לבאר־שבע. הוריה, רוני ויעל שילה, הגיעו לקיבוץ ב־1956 במסגרת שירותם הצבאי בנח״ל. אביה, רוני, נפל במלחמת ששת הימים, ביום השישי למלחמה, בקרבות רמת הגולן. הגר היתה אז בת חמש, ולפיכך נכונה טענתה שהיא שומרת זכרונות ברורים אחדים מאביה.
    הגר התחנכה בבית־הספר האזורי ברביבים. כאשר סיימה את לימודיה, חסרו לה שתי בחינות בגרות, באנגלית ובהיסטוריה, שאליהן לא ניגשה. היא התגייסה באוגוסט 1980, ושירתה כמש״קית ת״ש בחטיבת הצנחנים, במחנה הקבע שלהם באזור בית־ליד. בגלל המרחק בין הבסיס לקיבוץ הירבתה לשהות בחופשותיה שבמשך השבוע בתל־אביב, שם לנה אצל סבתה מצד אביה, נעמי, שהגר היתה כרוכה אחריה מאוד והיתה מושכת ממנה סיפורי זכרונות על ילדותו של אביה. הסבתא, שנהנתה מנוכחותה מלאת החיים של נכדתה, ניסתה כל העת לשכנע אותה להירשם בתום שירותה ללימודים באוניברסיטה של תל־אביב. ואכן, עם סיום שירותה הצבאי, שחודשיו האחרונים היו סוערים בגלל מלחמת לבנון שפרצה ביוני 1982, ולמרות התנגדות אמה, שסברה שהגר חייבת לחזור לפחות לשנת עבודה מסודרת אחת במשק בטרם תצא ללימודים, הצליחה הגר לשכנע את אסיפת החברים לאשר את לימודיה, מה גם שלימודים אלו מומנו כולם באמצעות מענק של מישרד הביטחון ליתומי המלחמות. הגר נרשמה לחוג לקולנוע בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל־אביב, אבל מאחר שתעודת הבגרות שלה היתה חסרה, לא התקבלה כתלמידה מן המניין, ונאלצה תחילה ללמוד שנה אחת במכינה הקדם־אקדמית. בשנת לימודים זו אמורים התלמידים להשלים את בחינות הבגרות החסרות, וגם ללמוד הבעה עברית, אנגלית ומתמטיקה, על־מנת לחזק את כושרם האקדמי.
    בתחילת חודש דצמבר נענתה הסבתא נעמי להפצרות בנה, דודה של הגר, בן־ציון שילה, עובד בכיר בקונסוליה הישראלית במארסיי, לבוא לבקר אותו, כפיצוי על ביטול ביקור הקייץ שלו בישראל, עקב מעמסת ההסברה שהוטלה על כתפי עובדי מישרד החוץ בגלל מלחמת ״שלום הגליל״. למרות שלא רצתה לעזוב את נכדתה האהובה לזמן ארוך, לא יכלה שלא להיעתר לבנה היחיד, בן הארבעים, שרווקותו עדיין הטרידה אותה מאוד. תמיד האמינה שנוכחותה לידו אולי תוכל לזרז שידוך אפשרי, ולכן האריכה את ביקורה, כדי להשתתף בקבלות־הפנים שעורכת הקונסוליה לקראת השנה האזרחית החדשה.
    הגר, קצרת קומה וקלה בתנועותיה, שירשה את צבע שערה הארגמני מאביה המנוח, נהנתה מאוד מן המחשבה שדירתה הגדולה והיפה של הסבתא תעמוד עכשיו כולה לרשותה. תחילה חשבה להזמין לגור עמה ידידה אחת, שהכירה על ספסל הלימודים במכינה, בחורה נמרצת בשם איריס, אף היא יתומת מלחמה, שאיבדה את אביה במלחמת יום הכיפורים, והיתה לה התמצאות מפתיעה בכל ההטבות וההנחות שמעניק מישרד הביטחון לשארי הנופלים, אולם בסוף לא יצאה ההזמנה לפועל, וטוב שכך מבחינתה של הגר, שכן בתחילת דצמבר החלה לקיים בדירת הסבתא קשר עם סטודנט מ.א. בשם אפרים מאני, מורה בקורס להבעה עברית של המכינה הקדם־אקדמית. הקשר החל באינטנסיביות רבה, למרות שכבר בתשעה לדצמבר יצא אפרים מאני לשירות מילואים בגיזרה המערבית של לבנון, שעדיין לא שקטה, חרף ״הסכם השלום״ שנחתם בין ירושלים לבין ביירות.

    יעל שילה (לבית קרמר). נולדה בקריית־מוצקין ב־1936. היתה פעילה מאוד בתנועת־הנוער של המחנות העולים, וגם עסקה בהדרכה, וב־1952 יצאה להכשרה צעירה לתקופה של שנה בקיבוץ עין־חרוד, ובכך הופרעו לימודיה. תעודת בגרות לא סיימה. ב־1954 הצטרפה לגרעין ״רעים״, אשר יצא להכשרה לקיבוץ ראש־הניקרה. לקבוצה, שהורכבה מאנשי הקריות, הצטרפו גם אחדים מבוגרי התנועה מתל־אביב וראשון־לציון, וביניהם בעלה לעתיד, רוני שילה, שסיים את לימודיו בתיכון־חדש בתל־אביב. החברות בין השניים נתרקמה כבר בראש־הניקרה, ולאחר שרוני סיים את האימון המתקדם במסגרת הנח״ל המוצנח, והשתתף בקייץ 56 בשתי פעולות־תגמול, וכמובן גם במיבצע סיני, יצאו השניים, יחד עם שאר חברי ההכשרה, לשל״ת בקיבוץ משאבי־שדה. החיים בקיבוץ הדרומי מצאו חן בעיניהם, ועם שיחרורם מהצבא החליטו להישאר בו כחברים. ב־1958 נישאו. שניהם עבדו בחקלאות, רוני בפלחה ויעל במטעים. ב־1962, לאחר טיול ליוון ולאתריה במסגרת סיורי הקייץ של החברה ההיסטורית, נולדה בתם הבכורה, שקראו לה הגר כביטוי להיאחזותם במידבר. לאחר ארבע שנים, ב־1966, נולד תינוק שני, אולם הוא נפטר לאחר שבוע מצהבת אקוטית, שנגרמה מהצלבה של שתי תת־קבוצות דם שונות, בעיה שמחלקת הלידות בבית־החולים בבאר־שבע לא היתה מודעת לה. לאחר התייעצות רפואית הוחלט להיערך טוב יותר לקראת הלידה הבאה, אולם זו לא התרחשה, כי רוני נפל בסוף מלחמת ששת הימים, בקרבות רמת הגולן בכביש קוניטרה־דמשק.
    למרות הפצרות הוריה, ובעיקר הוריו של רוני, שתעזוב את הקיבוץ ותחזור העירה, נשארה יעל עם ילדתה בת החמש במשק, ואף העמיקה את קשריה במקום. אומנם ידעה היטב, שסיכוייה להינשא מחדש בקיבוץ המרוחק ודל התושבים יהיו משנה לשנה קלושים יותר. היא המשיכה לעבוד במטע, ואף ריכזה את הנסיונות החדשניים בגידול אבוקדו. במלחמת יום הכיפורים, כשיצא מזכיר הקיבוץ לשירות מילואים ממושך, נתמנתה יעל לשמש במקומו, ומאז מילאה תפקיד זה במשך קדנציות אחדות לשביעות רצון כללית, אם כי היו חברים שמצאו אותה נוקשה מבחינה אידיאולוגית. קשריה עם בתה הגר, שבדרך־כלל היו עמוקים, נקלעו מפעם לפעם למשברים לא קלים, ולא אחת עודדוה חברים קרובים לצאת לקורסים מיוחדים של תנועת הקיבוצים בנושאי חינוך ופסיכולוגיה. קורסים עממיים ואקראיים אלו בפסיכולוגיה מצאו חן בעיניה, ומפעם לפעם אף היתה נוסעת לשמוע הרצאות־אורח באוניברסיטת באר־שבע במסגרת החוגים לפסיכולוגיה וחינוך. ב־1980, למרות שכבר התקרבה לגיל 44, הסכימה להשתתף באחד המיפגשים של פנויים ופנויות שאירגנה התק"ם, אולם נשבעה לעצמה שלעולם לא תצא למיפגש נוסף מסוג זה.
    יעל חששה, שקשריה המיוחדים של בתה, בזמן שירותה הצבאי, עם חותנתה, הסבתא נעמי, שהתאלמנה באמצע שנות השבעים, יפתו בסופו של דבר את הגר לעזוב את הקיבוץ, ולכן גם התנגדה שהגר תתחיל בלימודיה באוניברסיטה מייד לאחר תום השירות הצבאי, והעדיפה שתחזור למשק לפחות לשנת עבודה אחת. כשהגישה הגר בקשה ליציאה ללימודים, ניסתה יעל לעשות בסתר נפשות לעמדתה השוללת. אולם המדיניות הליבראלית של הקיבוצים בתחילת שנות השמונים בכל הנוגע ל״מימוש העצמי״ של הבנים והבנות המסיימים את השירות הצבאי, שנועדה למנוע תואנות לעזיבות חפוזות, וגם העובדה שאת לימודי הגר יממן מישרד הביטחון, במסגרת הסיוע שהוא נותן ליתומי מלחמות ישראל, הכריעו את הכף באסיפה הכללית נגד עמדתה של יעל. מגורי הגר אצל סבתה הקלו על הקשר הטלפוני עמה, ויעל והגר קבעו לעצמן לדבר זו עם זו לפחות פעמיים בשבוע, למרות שב־1982 עדיין לא הותקנו במשאבי־שדה שלוחות של טלפונים אישיים בבתי החברים.

    חלקהּ בשיחה שלהלן חסר.

    ־ אבל אפילו אם נעלמתי, אמא, הרי רק קצת נעלמתי, ולמה היתה סיבה לדאגה כזאת...
    ־ אבל כן טילפנתי אמא. בפירוש טילפנתי, ביום רביעי בערב, מירושלים...
    ־ ודאי, ביום רביעי עוד הייתי בירושלים, גם אתמול...
    ־ גם אתמול, אמא, גם היום, אבל השארתי הודעה...
    ־ איך לא קיבלת אותה?
    ־ הו, אלוהים שבשמיים, אמא, אל תגידי ששוב הלכה לאיבוד הודעה שלי!
    ־ אני יודעת... למי שהרים את השפופרת...
    ־ איזה מתנדב גרמני...
    ־ אבל מה יכולתי לעשות, אמא? זאת לא אשמתי שאין כבר אדם שפוי במשק שמוכן להרים את השפופרת בחדר־האוכל לאחר ארוחת־ערב, כי אף אחד לא רוצה לרוץ בקור בין הבתים לחפש את המטולפן. תנסי פעם את לתפוס את הקיבוץ מאוחר בערב בחורף, ולדבר באנגלית ממרחקים עם מתנדב חצי מסומם, שכבר שכח איך מחזיקים עיפרון ביד, ואז אולי תביני שלא בדיוק היה הכי נבון מצידך להנהיג בקנאות כזו מסע התנגדות לטלפונים פרטיים, כאילו על זה יעמוד או יפול הסוציאליזם. במשקים אחרים טלפונים בחדרים הם כבר מזמן חלק טבעי של איכות החיים...
    ־ עדיין לא ראיתי, אמא, אף קיבוץ שמתמוטט כלכלית... זאת פנטזיה...
    ־ אבל לא נעלמתי, אמא... פשוט לא הייתי בתל־אביב בשלושת הימים האחרונים...
    ־ הוא? מה פתאום, הוא עדיין במילואים שם בלבנון, ואני הרי בשליחות שלו עליתי לירושלים לבית אביו, ושם נתקעתי עד היום בבוקר.
    ־ תקעתי את עצמי...
    ־ אבל זה הסיפור, אמא... זה בדיוק הסיפור...
    ־ לא, השלג התחיל בירושלים ביום רביעי אחר־הצהריים, אבל אתמול כבר לא נשאר ממנו זכר...
    ־ לא, זה הוא שנתן לי את המעיל הישן הזה, אבא שלו, האדון מאני הזה...
    ־ כך אני קוראת לו בלבי, אדון מאני... לא יודעת למה...
    ־ אבל זה בדיוק לב הסיפור, ורק בשביל הסיפור הזה חזרתי הביתה היום, למרות שאני משוגעת לשבת כאן איתך במקום להסתגר בתל־אביב ולהתכונן לבחינה...
    ־ סיפרתי לך, יש לי בחינה באנגלית ביום ראשון, וכל־כך לא נעים יהיה שוב להיכשל...
    ־ לא, הספרים והמחברות נשארו בדירה של סבתא בתל־אביב, לירושלים עליתי ביום שלישי בלי כלום, ודאי בלי ספר, חשבתי רק לכמה שעות, בשליחות קטנה של אפי, ואז פתאום הרגשתי שאני חייבת להישאר שם, וכך נשארתי שלושה ימים...
    ־ לא, לא דרך תל־אביב... אני באה לפה ישר מירושלים, ממש ברגע האחרון שיניתי את דעתי. עמדתי בתחנה המרכזית של ירושלים, שהיתה כבר חצי ריקה, עמדתי בתור לתל־אביב, ופתאום אני רואה ברציף סמוך איש ג׳ינג׳י כזה מבוגר, פרצוף מוכר מפה, מהאזור, נדמה לי מרביבים, ופתאום נתקפתי געגוע כזה חזק הביתה, חשק לעזוב את הכל ולהיות חזרה פה אצלנו, בשממה החביבה שלנו, לשבת איתך ולספר לך הכל, אמא, לא יכולה להכיל עוד בתוכי, כמו תמיד, כמו אז, איך היית מתארת כשהיה קורה משהו, את זוכרת?... עוד בפעוטון, או במוסד, כשילד היה נופל, או ציור נקרע, וכבר סיפור שלם היה מתפוצץ בתוכי, ותיכף הייתי פורצת החוצה לחפש אותך כדי לצעוק, הנה אמא! תשמעי מה קרה!...
    ־ נכון, חה, חה, הן לא היו מצליחות אף פעם לתפוס אותי, כי תמיד ידעתי איך להטיל את עצמי אל... איך היית אומרת?
    ־ כן, בדיוק, נכון...
    ־ כן, זהו, אל האבות המזדמנים תמיד, שמוכנים לעשות את רצוני, אולי, וזה אולי ימצא חן בעינייך, התיאוריה שלי, אולי מרוב אשמה שאבא שלנו נפל ולא הם, ולכן מייד מחלצים אותי ומוסרים אותי הלאה, מעבירים מיד ליד, בין חדר־האוכל והמכבסה, בין הלול לרפת, מתוך האורווה אל האספסת, עד למטעים, שם אל בין העצים, אלייך אמא, כדי להתנפל עלייך ולספר הכל. וכך בדיוק גם היום בצהריים, אמא, לפתע בירושלים, לחוצה בין סורגי המעקה, בתחנת־האוטובוסים המשמימה הזאת, בין הירושלמים החורפיים והדכאוניים האלו, והנה האוטובוס לבאר־שבע מתחיל לזוז, והג׳ינג'י הזה מרביבים עדיין נועץ בי מבט מהחלון, אולי גם הוא ניסה לזהות אותי, ובבת־אחת לא יכולתי, נשטפתי בגעגוע אלייך, קפצתי מעל הסורגים, נתליתי במדרגות הברזל ונשאבתי פנימה, אבל מחר, אמא, אני מוכרחה לחזור השכם בבוקר לתל־אביב להתיישב לבחינה, אחרת אני באמת שוב אבודה, וצריך לברר מי יוצא צפונה, אם יש לך רעיון תגידי כבר, ואם לא תתחילי לחשוב...
    ־ בסדר...
    ־ לא, רגע, לאט לאט, לא עכשיו...
    ־ אבל מה בוער, קר לי בתוכי, תני לי להתחמם כך בתוך עצמי...
    ־ המים לא יחממו אותי עכשיו...
    ־ מצידי, אל תכעסי, אבל הייתי מוותרת, אמא, על כל קבלת־השבת הזאת...
    ־ לא רעבה בכלל, מה שיימצא כאן במקרר יספיק בהחלט...
    ־ לא נורא, מה שיש, אני באמת לא רעבה.
    ־ אם את כל־כך רעבה ומוכרחה ללכת, אז תלכי... אני נשארת פה בחדר. אני מצטערת אבל לא תהיה לי, אמא, סבלנות לשבת הערב בחדר־האוכל ולחייך לכולם... ואחר־כך המסיבה של השנה החדשה... עם ההפקרות המדומה הזאת. גם אני לא מתכוונת לרקוד ולסכן אותו...
    ־ בסדר. בסדר. אז תלכי את. מה לעשות? תלכי. מה לעשות?
    ־ תלכי...
    ־ תלכי. אני כבר מצטערת שחזרתי למשק במקום לנסוע ישר הביתה, כלומר לתל־אביב...
    ־ כי לא באתי הערב לקיבוץ אלא הביתה, אלייך, אמא, לספר מה קרה שם בירושלים...
    ־ שום מיסתורין... אל תהיי שוב נוקשה כך...
    ־ ונניח, בסדר, אולי גם קצת מיסתורין... אולי את פתאום צודקת וזאת בדיוק אפילו המלה: מיסתורין... אז מה יש? מה החטא גם במיסתורין? ואם אדם, נניח, פותח דלת של בית זר, ומבחין במשהו נורא שמזעזע אותו, ונשמתו, כן, נשמתו, אמא, נשאבת פנימה... אבל המיסתורין, אמא, איננו בַּדבר שמזעזע, כי אם הוא באמת מזעזע אז הוא צריך להיות גלוי לגמרי ולא מיסתורי. המיסתורין הוא רק בפגישה, שנראית מיקרית אבל בעצם איננה כזאת, וזה מה שהתרחש, זה מה שקרה לי בירושלים, אפילו שאני יודעת שלא תרצי להאמין לי...
    ־ ככה, אמא. כי לא תאמיני... אימנו אותך כל חייך לא להאמין בשום מיסתורין, וודאי שלא תאמיני במיסתורין שלי, בסוף, אני יודעת, תבטלי את הכל ותגידי שזאת היתה רק הזיה...
    ־ אבל אי אפשר בקיצור... זה לא יכול, אמא, להיאמר בכלל בקיצור.
    ־ כי אם בקיצור, זה באמת יישמע רק כמו הזיה...
    ־ את יודעת, בעצם כל זה לא חשוב... נעזוב את זה, לא חשוב... תלכי לארוחת־הערב, ואני אתקלח פה... אולי באמת לא חשוב כל הסיפור הזה, אמא... אני כבר מוותרת, טעיתי. רק תעשי טובה ותבררי בחדר־האוכל מי מחר יוצא ראשון בבוקר לצפון, ואם יהיה לו מקום גם בשבילי...
    ־ לא, פתאום אבד לי החשק לספר את הסיפור הזה, ואולי באמת את צודקת, והכל רק הזיה...
    ־ נכון, לא אמרת עדיין כלום, אבל מה לעשות שאני תמיד יודעת מה תגידי בסוף...
    ־ סליחה...
    ־ טוב, סליחה, אמא...
    ־ אמרתי סליחה...
    ־ לא, באמת שלא יהיה לך ראש עכשיו לסיפור כזה...
    ־ את בטוחה?
    ־ אבל אולי באמת חבל שתפסידי את קבלת־השבת בחדר־האוכל, ואת כל־כך נאמנה לטקס הזה...
    ־ את בטוחה?
    ־ אז אם כך, אמא, אם באמת את מוותרת, אז תוותרי בלב שלם באמת, ובואי ונשב לנו פה לגמרי בשקט, ונחפה ראשית־כל בווילונות מסביב, שלא יתמלט אור החוצה, ותרשי לי בבקשה, פעם אחת, לנעול גם את הדלת הזאת במפתח... איפה הוא?
    ־ בבקשה, פעם אחת, אני מתחננת, אמא, נחסום את העולם כך מסביבנו, שלא יידעו בכלל שאנחנו יושבות פה, ולא ינסו להיכנס ולהפריע, ואם נשים גם מים להרתיח... ונדליק שוב את התנור... אבל איפה המפתח?
    ־ אבל אחר־כך, אמרתי לך אחר־כך... אני עדיין יותר מדי קודחת לספר לך את הסיפור בשביל להיכנס עכשיו להתקלח... אחר־כך... אחר־כך... למה שוב את לוחצת כך על עניין המקלחת...
    ־ אז השימלה קצת מיוזעת... לא אסון...
    ־ מאה אחוז...
    ־ לא אמא, שום שינוי...
    ־ אולי לפעמים, קצת בחילה...
    ־ לא, שום שינוי...
    ־ שום סימן...
    ־ את עדיין מקווה?
    ־ אבל למה שיהיה? הרי אמרתי לך, אמא, מהרגע הראשון ידעתי, זה אמיתי, זה מוחלט, הנוסחה שלו כבר רשומה בתוכי...
    ־ של היצור הזה... העובר, התינוק... איך שתרצי...
    ־ תעשי בעצמך את החשבון, הפעם האחרונה שקיבלתי היתה בתשעה־עשר לנובמבר, היום כבר שבועיים איחור... זה זה...
    ־ אבל למה רופא כבר צריך לחטט בתוכי, מה הוא יגיד כבר? חוץ מזה, בירושלים כבר ראה אותי קצת מין רופא כזה...
    ־ רופא כללי...
    ־ תיכף תשמעי...
    ־ אבל תיכף תשמעי...
    ־ אבל תיכף, אמא, למה אין לך סבלנות...
    ־ הוא אמר... אבל תיכף...
    ־ לא, רק בדיקה שטחית...
    ־ תיכף...
    ־ אל תשלי את עצמך, שום תעתוע נפשי, זה ממשי לגמרי... זה כן הריון, שטפו לך יותר מדי את השכל עם פסיכולוגיה בקורסים של התק"ם שהכל נראה לך עכשיו כבר רק נפשי...
    ־ בינתיים אני ממתינה בשקט... אמרתי לך, יש לי עוד זמן להחליט...
    ־ ראשית, שאֶפי יחזור מהמילואים...
    ־ בעוד עשרה ימים, אפילו שזה לא תלוי רק בו...
    ־ יש זמן... יש זמן...
    ־ אם יכיר באבהות שלו או לא יכיר זה כבר לא בשליטתי, אמא... אבל מצידי, אם ארצה, אני יכולה כמובן ללדת גם בלעדיו...
    ־ כי מישרד הביטחון, כבר סיפרתי לך, עוזר לנו גם במיקרים כאלו, אפילו אם אין לתינוק אב רשמי... תתפלאי, אבל כנראה נושבת שם דווקא רוח ליבראלית...
    ־ אני מתכוונת בנושא הזה לפחות, אולי מרוב אשמה... אני יודעת...
    ־ איריס סיפרה לי, איריס יודעת, היא ביררה שם את כל הפרטים...
    ־ היא יודעת הכל, אמא, היא ממש נעשתה מומחית לכל פרטי הזכויות שלנו. כל כמה זמן היא באה ומתיישבת שם על הפקיד, ומוציאה ממנו אינפורמציה על עוד זכויות. יש המון זכויות ליתומי המלחמות שאנחנו אפילו לא שמענו עליהן בכלל...
    ־ אני יודעת שזה נורא מעצבן אותך, אבל מה את רוצה, לא אני פתחתי בנושא הזה...
    ־ מגעיל? את מגזימה, באיזה מובן מגעיל?
    ־ אבל הרי עדיין לא ביקשתי מהם כלום ולא לקחתי כלום... מה את מתחממת כך...
    ־ אבל אמרתי לך, זה הכל נמצא פה בסיפור שהבאתי לך, ואת עדיין פשוט לא נותנת לי לדבר...
    ־ לא, כן, כאילו את לפתע חוששת מן הסיפור שלי, כאילו את מפחדת לשמוע, ולכן את מסובבת ומשהה אותי, מאז אותו בוקר לפני חודש, שטילפנתי אלייך להודיע לך ששכבתי אתו, כלומר ששכבתי בכלל... כלומר, ששכבתי סוף־סוף... כאילו נסדק משהו בביטחון שלך אתי, ונעשית, אני יודעת, קצת מבולבלת, בלי אחיזה, כאילו סופית נשמטו מידייך מושכות הסייחה שלך...
    ־ כן, מושכות... היו לך אתי תמיד מושכות כאלו עדינות...
    ־ עדינות, לא נראות...
    ־ לא חשוב...
    ־ כמובן...
    ־ אל תתרגזי שוב, הרי באמת לא באתי להרגיז אותך...
    ־ בסדר, נניח שלא מעצם העובדה נבהלת, אמא, אלא רק מכך שמיהרתי להודיע לך כבר למחרת בבוקר, אז מה? ואם אפילו התעקשתי שיקראו אותך לטלפון מן המטעים כדי לשמוע את הבשורה, אז מה? מאז את, לפעמים, מתחילה אפילו להכמיר את הלב, אמא, כי מה שהיה אולי משעשע אותך מקודם בסיפורים שלי, הפך למאיים, עד שאני שואלת למה צריך תמיד להעמיס עלייך את הכל, ולספר לך כל דבר שעולה במוחי, כל דבר שעובר עלי, לא להסתיר כלום, כאילו עדיין אנחנו חייבות להישמע לגברת ההיא, היועצת המצחיקה הזאת, שנשלחה ממישרד הביטחון כאילו לטפל בנו לאחר שאבא נפל, ואמרה לך לעודד אותי תמיד לדבר, לפטפט כדי להוציא את הכל, איך היא אמרה, כדי שלא תצטבר מוגלה במחשבה כמוסה, חה, חה... ומאז, אמא, בחיי, כאילו אני מפחדת ממוגלה במוח, ולכן הפה שלי פתוח תמיד, ואת צריכה לשמוע את הכל... כי מי ישמע אם לא את...
    ־ הוא? חכי, עוד נראה... מי יודע? מה בעצם אני יודעת עליו... ועכשיו, אחרי הביקור בירושלים, נדמה לי עוד פחות...
    ־ אבל סיפרתי את זה, את זה הלוא סיפרתי לך כבר...
    ־ אז בקיצור... אבל הרי סיפרתי לך...
    ־ לא יתכן שלא סיפרתי לך איך שבועיים לאחר שהסמסטר התחיל התבטלו לפתע שני שיעורים שלו, וכבר סיפרתי לך עליו בתחילת הסמסטר, כששאלת על המורים, שמהרגע הראשון שראיתי אותו נכנס לכיתה הוא מאוד מצא חן בעיני. עומד לו צעיר כמעט בן גילנו, מתולתל ונלהב ואפילו קצת נוגע־ללב בנסיונות שלו לשכנע אותנו שאנחנו באמת זקוקים לשיעורי ההבעה בעברית שלו, כי היו סטודנטים בכיתה שהיו מחוממים ונעלבים על שיעור־החובה הזה, כאילו אנו טעוני טיפוח כאלו... ואז, כשהודיעו על ביטול של שני השיעורים שלו, החלטתי ללכת לברר במזכירות מה קרה לו, האם הוא חולה, כי חשבתי לבקר אותו, ואז אמרו לי שם שרק הסבתא שלו נפטרה בירושלים, והוא נסע לשבת קצת עם אבא שלו שם ב״שבעה״. ואז... אבל לא יתכן שלא סיפרתי לך...
    ־ בקיצור, אז לקחתי את הכתובת של אביו, ועליתי באותו יום לירושלים לבקר אותו כאילו ביקור תנחומים, אני יודעת, כאילו בשם הכיתה, למרות שבאוניברסיטה זאת לא בדיוק כיתה, ואת יכולה לתאר לעצמך איך הוא היה המום, כשפתח את הדלת וראה לפניו תלמידה שבקושי למדה אצלו ארבעה שבועות, ואפילו את שמה בקושי הוא זכר, מופיעה לו פתאום יחידה לביקור תנחומים, ועוד על מות סבתא, ועוד עולה במיוחד בשביל זה לירושלים. אבל לאחר שקצת התעשת מהפליאה והבלבול שנפלו עליו, התחיל להבין מה שרציתי שיבין, שביקור התנחומים הזה הוא בעצם לא ביקור תנחומים, אלא רק אות קטן שאני מסמנת לקשור קשר, וכיוון שלא נראה שהוא רגיל שבנות מפנקות אותו באותות ברורים כאלו...
    ־ כי הוא לא טיפוס יפה או משהו כזה... סתם בחור כזה שרק מבפנים הוא חמוד, לכן נדלק בקצה החבל הזה שהושטתי לו, והחליט, לאחר שעה קלה שישבתי שם מבולבלת קצת ליד אביו, שדווקא באמת נראה מדוכא באבל שלו, ולא כמו אנשים מבוגרים, שבדרך־כלל לאחר שמאבדים את ההורים שלהם מרגישים שהם נלהבים וקלים יותר, החליט לחזור אתי באותו ערב לתל־אביב, ובדרך לתל־אביב, באוטובוס, כבר התחלנו לפטפט בחופשיות, ולאחר שחקר אותי על עצמי ועל התוכניות שלי, על הקיבוץ ואיך זה בנגב, והוא ראה כיצד אני נפתחת בקלות על כל דבר, גם הוא נפתח מצידו ודיבר על עצמו, תחילה סיפר דווקא על הסבתא שלו שנפטרה, ושאותה אהב באמת, וגם דיבר בדאגה על אביו, ומצא חן בעיני שהוא דואג מה יקרה אתו עכשיו, כי אביו היה קשור מאוד אל אמו, אל הסבתא הזאת, ובעצם לא נפרד ממנה מאז שהיה ילד, והיא גם שהצילה אותו בסוף המלחמה.
    ־ הם גרו אז ביוון, תארי לך, דווקא באי הזה כרתים...
    ־ באמת?
    ־ ודאי שאני זוכרת על הטיול הזה עם אבא... לפני שנולדתי...
    ־ לא, הוריו של אפי נפרדו מזמן, לאחר הבר־מיצווה שלו. והוא עבר עם אמו לתל־אביב, ושם היא התחתנה שוב, ויש לו אחות חורגת צעירה, אבל הם כולם כבר כמה שנים יושבים באנגליה, במין, כנראה, חצי ירידה כזאת, והוא גר לו לבד... כן, את כל זה הוא סיפר עוד באותה נסיעה, אבל בעיקר היה חוזר ומדבר על שירות המילואים שמצפה לו בלבנון... אני הרגשתי כבר את האימה שלו, וגם את הכעס על שלא הצליחו באוניברסיטה לשחרר אותו...
    ־ לא, הוא חייל פשוט, רב־טוראי מקסימום, חובש... וכך, אמא, כבר בנסיעה באוטובוס מירושלים לתל־אביב התחיל להתפתח הקשר הזה בינינו, ומרגע לרגע הוא יותר מצא חן בעיני, והרגשתי ששוב אני מתחילה להתאהב, אבל הפעם מתאהבת נכון ומתואם יותר, וכשהגענו לתחנה המרכזית, ידעתי שאם אני לא מתעקשת למצוא תיכף משהו להחזיק בו ולמשוך את זה, כל המאמץ הזה שכבר השקעתי בנסיעה הלוך וחזור לירושלים יהיה לחינם, כי כבר בגלל המילואים האלו נאבד קשר לחודש ימים, ואחר־כך, כשישוב, יישאר בקושי חודש אחד עד סוף הסמסטר, וזה גם סוף הקורס שלו, ואין לו שום סבתא נוספת שתמות בעתיד הקרוב בשביל לנסות שוב ביקור תנחומים חדש, לכן, למרות שהשעה לא היתה מאוחרת, ביקשתי אותו פתאום ללוות אותי הביתה, כלומר לדירה של סבתא, ודווקא אולי הפער בין הסבתא שלו בת השישים ושמונה, שנפטרה לפני כמה ימים, והסבתא נעמי שלנו בת השבעים וחמש, שסיפרתי לו איך היא טסה לה לבדה לצרפת בתחילת השבוע כמו גברת צעירה, הוא שמשך אותו לעלות במדרגות לדירה, וחשבתי, מקסימום אולי רק נתנשק ונתלטף קצת, אבל פתאום נאחזנו זה בזה, והוא היה כנוע כזה ורך, ומשום־מה גם מיהר לפשוט את בגדיו, והכל זרם בטבעיות כזאת וכמעט בלי כאב, עד ששוב שאלתי את עצמי, אמא, למה בעצם חיכיתי כל־כך הרבה זמן? וממה פחדתי? או אולי היה בו משהו שמושך במיוחד, למרות שהוא, ואת אולי פעם תראי אותו, באמת רחוק מלהיות יפה במיוחד, כלומר סתם כזה בחור ממושקף, מתולתל וצנום, בלי תואר והדר מיוחדים, ולכן כבר בבוקר, כשהוא עזב, מיהרתי לטלפן ולהודיע לך...
    ־ למה?
    ־ פשוט, אמא, כדי לשמח אותך... מה חשבת?
    ־ כן, אמא, רק כדי לשמח אותך, אפילו שידעתי שתצטרכי ללכת שני קילומטר הלוך וחזור מהמטע לשמוע את זה בטלפון, אבל חשבתי שזה ראוי וכדאי, כי הרגשתי שאת כבר דואגת ונמתחת בתוכך מהבתוליות העקשנית שלי...
    ־ חשבתי...
    ־ אבל מה לא ידעת כלום? אל תיתממי, אמא...
    ־ כי אם היה משהו מייד היית יודעת... אמרתי לך, אני הלוא תמיד מספרת לך הכל...
    ־ כן, הכל. בינתיים...
    ־ לא. עד שיצא ללבנון היו עוד ארבע פעמים... בסך־הכל חמש...
    ־ הוא לא דאג מעצמו, חשב כנראה שאני נשמרת, ואני, כבר אמרתי לך, קצת התבלבלתי בחישוב של התאריכים, וגם חשבתי שאם שוטפים מייד במים חמים...
    ־ כמובן... כמובן... את הלוא יודעת תמיד מה בדיוק חושב הלא־מודע שלי...
    ־ כן, תמיד אצלי, הכי נוח, בדירה של סבתא, ואם כבר נגזר עלייך לדעת את הכל, אז זה היה בחדר שלה, כלומר ממש... תחזיקי טוב... במיטה הגדולה של סבתא...
    ־ מה יש?
    ־ רמיה? של מי?
    ־ בכלל לא... אני בטוחה שסבתא היתה רק משתעשעת לדעת...
    ־ משהו משך את שנינו דווקא לשם... לתוך המיטה שלה...
    ־ לא, סתם. חשבתי שזה יעניין אותך...
    ־ אני יודעת... מבחינה פסיכולוגית אולי... אולי יהיה לך איזה פירוש לזה...
    ־ אבל אם לי לא איכפת לספר לך הכל, מה איכפת לך, אמא, לשמוע הכל?
    ־ את נורמלית? למי אני עוד יכולה לספר? רק לך, אמא, אך ורק לך, והרי אין לי בעצם אף אדם אחר בעולם חוץ ממך...
    ־ אבל באיזה מובן...
    ־ מה לא חשוב?
    ־ אבל תגידי, מה לא חשוב?
    ־ בשבילי קפה... אבל מה לא חשוב? תגידי...
    ־ אני לא חושבת שזה עושה אותי מטומטמת...
    ־ לא.
    ־ לא.
    ־ שוב מקלחת? מה בוער לך? יותר מאוחר... כאילו את מנסה כל הזמן להפסיק אותי...
    ־ מהסיפור?
    ־ אבל מה יש לפחד? לא עשיתי, אמא, בירושלים שום רע אלא רק טוב...
    ־ כי כאן רק מתחיל הסיפור, וכל מה שסיפרתי מקודם זה כבר כמעט היסטוריה. אפי יצא לפני שבועיים ללבנון, ולא שמעתי ממנו כלום, עד שבתחילת השבוע...
    ־ לא, לפני שיצא לא יכולתי לספר לו כלום...
    ־ כי עדיין לא היה ברור לי עצמי, שזה באמת קרה...
    ־ ודאי. אבל השבוע, ביום ראשון, הוא צילצל פתאום בערב מאוחר, מאיזו ניידת טלפונים שהביאו שם אל המחסום שלו במבואות ביירות, ועוד אני מהססת איך לספר לו מה קרה לנו ואם בכלל, הוא ביקש ממני עזרה, כדי להתקשר עם אביו, שהוא לא מצליח בשום אופן להשיג בטלפון בירושלים, להודיע לו שלא יחכה לו ליום השלושים, לטקס גילוי המציבה על הקבר של הסבתא, כי בצבא לא מסכימים בשום פנים ואופן לתת לו חופשה בשביל סיבה כזאת, והבטחתי לו, כמובן, לתפוס את אבא שלו בירושלים, וגם שמחתי שהוא כך פונה ראשית־כל ישר אלי בטבעיות כזאת, כאילו עכשיו אני האדם הקרוב אליו, אבל כאשר התחלתי לטלפן לירושלים, היה באמת מוזר, כי או שלא היתה תשובה, או שהטלפון נשמע תפוס, ולמרות שהתעקשתי בערב והמשכתי כמה פעמים, לא הצלחתי ליצור קשר. למחרת, במשך יום שני, היו לי המון שיעורים באוניברסיטה, ולכן ניסיתי רק שלוש או ארבע פעמים, אבל ביום שני בערב שוב טילפן אפי מלבנון, ושאל אם תפסתי את אבא שלו ומה קורה אתו, ואמרתי לו שכנראה משהו מקולקל שם בקו, ואז, אמא, פתאום הוא ממש נאחז בי כך, כאילו במין טון תחנונים כזה, במין חרדה, וביקש ממני לא להרפות ולנסות לתפוס את אבא שלו, כי הוא מתחיל לדאוג לו...
    ־ לא, לא סיפרתי לו כלום, איך יכולתי? והרי ראיתי שהוא כבר לחוץ כהוגן בגלל אבא שלו, ושם בלבנון הוא עומד בגשם וברוחות, וגם סיפר שאיבד את המשקפיים שלו והוא לא קורא כלום... לכן אמרתי לעצמי, למה ללחוץ עליו עוד, ובדיוק עכשיו להבהיל אותו בבשורה שעוד מעט הוא עצמו יהיה אבא? ניתן לו בינתיים שקט... וכך, בערב יום שני, התחלתי תיכף שוב לטלפן לירושלים, אבל הפעם ביסודיות, בלי הפסקה, עד חצות הלילה, לא הרפיתי, והטלפון בירושלים בשלו, או שלא עונה או שפתאום נשמע תפוס, וביום שלישי התעוררתי בכוונה מוקדם בבוקר והתנפלתי על הטלפון, אבל ללא הועיל, וטילפנתי לאחד־שש, לדעת אם היה שם דיווח על תקלה, אבל אמרו שלא דווח על שום תקלה, וכמה שנראה להם גם אין תקלה, והציעו לי לבדוק באחד־ארבע אם לא החליפו סתם כך את המיספר בלי להודיע למנוי, גם זה קורה אצלם לפעמים, וטילפנתי מייד לאחד־ארבע, אבל המיספר לא הוחלף. ואז נכנסתי, לא יודעת, אמא, לאמביציה כזאת לתפוס בטלפון את האבא הזה, שזכרתי אותו דווקא ברור מהביקור הקצר שלי בירושלים לפני כחודש, יושב שם על הספה בסלון שלו, גבר די חסון, ספרדי נעים פנים, חלוץ נעליים, לא מגולח, ולידו שתי זקנות קטנות ספרדיות, כאלו שרואים בסרטים יווניים או איטלקיים, שבאו לנחם אותו, והמשכתי לטלפן מהאוניברסיטה כל הפסקה, ולקראת הצהריים אפילו יצאתי באמצע השיעור לטלפן ממש נון סטופ, כי אני אומרת לך, ממש נתקפתי אמביציה כזאת לתפוס קשר אתו...
    ־ לא, הוא לא נתן לי שום מקור אחר להיאחז בו, כלום. ידעתי במעורפל שאבא שלו קשור לבית־המישפט בתור שופט, או תובע, אבל לא ידעתי לאיזה ואיפה, פעם סתם ככה ניסיתי לטלפן לאחד ממיספרי הטלפונים של בית־המישפט העליון, אבל לא היה שם לאף אחד מושג עליו. וכך המשכתי לטלפן כל הבוקר כבר כמו משוגעת, כאילו לא יכולה להפסיק, כאילו דרך הזרע הדק שאפי הניח בקירבי ממשיכה החרדה שלו לשדר אלי, וכל הזמן בדמיוני הייתי גם רואה את הדירה הזאת שלהם בירושלים, שנראית קצת כמו קרון רכבת ישן, שלושה חדרים קשורים במסדרון ארוך, חושבת איך צלצול הטלפון שלי קודח שם, מתגלגל במסדרון מחדר אל חדר, עד שבשתיים אחר־הצהריים לא יכולתי יותר להתאפק, והחלטתי לוותר על השיעור באנגלית ולעלות בעצמי לירושלים, לבדוק מה קורה שם באמת, מה יש? סוף־סוף מה זה לעלות היום מהשפלה לירושלים, שעה נסיעה מקסימום, ונסעתי הביתה להחזיר את הספרים והמחברות ולהחליף בגדים, ומזל שברגע האחרון לקחתי גם את הסוודר העבה הזה, כי באוויר, אפילו של תל־אביב, כבר הרגשתי את משב גל הקור שמגיע, ורציתי, אמא, לטלפן אלייך להודיע שאני עולה לירושלים סתם, שתדעי שאם אני אחזור מאוחר בערב שלא תדאגי, אבל ידעתי שהמזכירות כבר סגורה ובחדר־האוכל בשלוש אחר־הצהריים רק חתולים יושבים ליד הטלפון, ולכן ויתרתי, וברגע האחרון, לפני שיצאתי את הדירה, כאילו פקדה אותי איזו נבואת לב, ותחבתי לתוך התיק מיברשת־שיניים ועוד זוג תחתונים, ועליתי לירושלים...
    ־ לא יודעת... סתם, כלומר...
    ־ כן, כן, אני יודעת שכבר לימדו אותך שאין סתם בחיים. בכל־זאת, אל תתחילי להתלהב, תחתונים רזרביים אני סוחבת כבר שבועיים בתיק שלי, אם בכל־זאת אקבל פתאום, אבל למה מיברשת־שיניים? מה משמעותה? זה את צריכה להסביר, את למדת על סמלים פסיכולוגיים בקורסים של התק״ם ואת יכולה לפרש, ואל תגידי שבלא־מודע שלי התכוונתי ללון בירושלים, כי אם כך, מוטב היה להגניב כבר פיג׳מה ולא רק מיברשת־שיניים, ועובדה שלא הגנבתי, אז או שפשוט הלא־מודע שלי סתום קצת... או שיש גם לו לא־מודע נוסף, שמשבש אותו...
    ־ אל תהיי רצינית כל־כך...
    ־ לא, זה מעצבן כבר, כי את עושה מזה כבר דת חדשה...
    ־ טוב, טוב. לא חשוב... לא חשוב... העיקר, אמא, שקמתי ביום שלישי ועליתי לירושלים, ולמרות שיצאתי בחמש מתל־אביב בשמיים מוארים, כשהגעתי לירושלים כבר היתה חשיכה גמורה, וערפל כזה מסביב, וירד גשם, אומנם דקיק אבל דקיק קרחי כזה, והפעם, בגלל החשיכה, התבלבלתי בתחנות והקדמתי לרדת, במקום בשכונת עמק־רפאים ירדתי בשכונה קודמת, שקוראים לה טלביה, אבל לא התחרטתי, כי מצאתי את עצמי כמו באיזו עיר אירופאית, בכיכר גדולה ורחבה שמוקפת בבתי אבן יפהפיים, שבאור פנסי הרחוב נראו ממש מהודרים וקסומים, עם אכסדרות כאלו, ומרפסות עמודים, וחצרות פנימיות מלאות בעצי ברוש... משהו־משהו...
    ־ כן, בדיוק, איך ידעת? אבל לא רק הנשיא, אמא, אלא גם ראש־הממשלה, ושר־החוץ, כולם שם גרים לא רחוק מהכיכר הגדולה והיפה הזאת, ואני בכלל הייתי עוברת ולא מרגישה בהם, לולא שוטר שישב לו בביקתה קטנה ופניתי אליו להדריך אותי בדרך, וגם שאלתי אותו על מה הוא שומר, והוא הראה לי את בית הנשיא, ואפילו נתן לי להציץ קצת מעבר לשער לראות, והיתה לי פתאום הרגשה נפלאה, אמא, שנכנסתי ללב האמיתי של העיר...
    ־ לא, אף פעם לא היינו שם, את טועה... מיום שאני זוכרת את עצמי תמיד מביאים אותי לירושלים בתוך קבוצה של ילדים או של חיילות, תמיד בשביל איזה טקס, או יום עיון, תמיד לאיזה מוזיאון או לחפירות, לרוץ על החומות ביום חמסין בעקבות איזה מדריך מעצבן, ואפילו אם כבר לנים בירושלים, אז תמיד בשוליים, מתחת להר הרצל, או ביער המפחיד הזה של יד־ושם, תמיד באיזו אכסניית־נוער, ואף פעם לא ממש בתוך העיר, בלב הפנימי והאמיתי שלה. וכך, בעזרת השוטר ששומר על הנשיא, לא חזרתי לתחנת־האוטובוס, אלא לקחתי דרך קיצור שיורדת אל עמק־רפאים בשדה מאחורי תיאטרון ירושלים, משם מגיעים דרך חורשה עד לרחוב של אבא שלו, שנכנסתי אליו הפעם הפוך...
    ־ כלומר, מן הסוף אל ההתחלה...
    ־ את לא מכירה, זה רחוב כ״ט בנובמבר... בסוף הירידה שם, מאחורי בית המצורעים, את לא מכירה, רחוב ארוך וצר...
    ־ המושבה הגרמנית?
    ־ לא חושבת, אמא, שזה השם, במפה היה כתוב בפירוש עמק רפאים, וכבר אז, שחיפשתי את הכתובת שנתנו לי במזכירות הפקולטה על המפה, וראיתי שזה השם של האזור הזה, חשבתי שרק לירושלמים לא איכפת לגור בשכונה עם שם מפחיד כזה, ותל־אביבים מזמן היו מתקוממים. ועדיין היה ערפל שט מסביב, ובגלל שנכנסתי הפוך לרחוב לקח לי זמן עד שזיהיתי שוב את הבית, וכשנכנסתי לחדר־המדרגות שלו הייתי ספוגת גשם וקור, והנעליים מלאות בוץ, שהייתי מוכרחה להתאושש לי תחילה זמן־מה באחת הפינות, ואז, אמא, שם בחדר־המדרגות החשוך הזה, התחילה לפתע, את שומעת? את שומעת?
    ־ התחושה המוזרה הזאת, שמאז התחילה לחזור אלי מפעם לפעם באותם ימים שהסתובבתי בירושלים, כאילו אני, אמא, לא סתם עומדת לי לבד עם עצמי אלא... כאילו... אני יודעת... הניחו אותי בעמוד ראשון של ספר...
    ־ ספר... כאילו... רומאן או סיפור, או אם תרצי אפילו סרט, העיקר, כאילו מונחות עלי כל הזמן עיניים נוספות, אפילו העיניים שלי עצמי בוחנות אותי מן הצד... כאילו עוקבים אחרי, אבל לא במציאות, כלומר רק בספר... כאילו אני, כלומר, מספרים עלי בעמוד ראשון של סיפור, שכתוב בו, כאילו... נניח... נניח... ספר ישן כזה, שנפתח כך: יום חורף אחד, בשעות אחר־הצהריים, יצאה סטודנטית, חצי יתומה, מדירת הסבתא שלה בעיר הגדולה אל עבר עיר הבירה בשליחות החבר שלה, לברר מה קרה עם אביו שהקשר אתו נותק, משהו שנראה עדיין פשוט ותמים ותיכף ילך ויסתבך. וכך רואים אותה נכנסת בערב חורפי קר לחדר־מדרגות בבית דירות כזה, די פשוט אבל הגון, ולאחר כמה שניות נכבה עליה האור, והמצלמה שעקבה אחריה מבחוץ נכנסת לגשש אחריה, מוצאת אותה נעמדת ליד דלת ירקרקה ואטומה, שכתובה עליה מלה אחת, מאני, וכך זה מתחיל באמת, הסיפור הזה או הסרט הזה, איך שתרצי את זה, אמא, דפיקה קלה, צלצול קצר, עוד צלצול ועוד צלצול, אבל האיש שנמצא שם בפנים מתעקש מאוד תחילה לא לפתוח את הדלת, אבל העלמה הצעירה הזאת, הגיבורה, תאלץ אותו בסוף לפתוח, ותחדור פנימה לתוך הדירה, ובכך, אמא, גם תציל את חייו...
    ־ חכי רגע... שמעי...
    ־ רגע...
    ־ רגע...
    ־ רגע. כן, לא היתה תשובה, אבל אולי, אמא, דווקא בגלל שכבר במדרגות הרגשתי את עצמי בתור סיפור ולא בתור החיים, יכולתי להמשיך ולהתעקש במחשבה הזאת, שהוא אכן מסתתר בפנים הדירה, וכמו שהוא לא רצה מקודם לענות לטלפון, כך הוא ממשיך ולא רוצה לענות לצלצול הפעמון, ולכן גם החלטתי לא להרפות, ואחרי אולי עשר דקות שצילצלתי ודפקתי בכל האופנים והצורות, עשיתי את עצמי יורדת ומסתלקת, אבל מייד חזרתי וחרש חרש עליתי בחושך והמתנתי צמודה ממש לדלת, כמעט מחבקת אותה ללא נשימה, כמו שרואים בסרטי מתח, עד ששמעתי רחש קל של צעדים, והרגשתי שהוא התקרב ועומד שם, ורק הדלת חוצצת בינינו. ואז, בקול רך ונעים, כדי לא להפחיד אותו, אמרתי, זה אני, אדון מאני, באתי למסור הודעה חשובה מהבן שלך, מאפי, ואז כבר לא היתה לו ברירה אלא להיכנע לי ולפתוח...
    ־ חכי, רגע, שמעי...
    ־ אבל חכי...
    ־ מה פתאום, אמא, הוא רק בגילך, אולי אפילו קצת צעיר ממך, ככה באמצע בין ארבעים לחמישים, ואם הוא רוצה, הוא יכול להיראות ממש בסדר גמור, אבל באותו ערב, כשפתח את הדלת, הוא יצא אלי מפחיד, כמו חיה מדוכאה שמגיחה ממחילה עמוקה, עם זקן האבלים הזה, שצמח לו במשך החודש, בחלוק־רחצה ישן וקצת קרוע, עיניו אדומות והשערות פרועות, והוא עומד בגרביים, ומאחוריו הדירה כולה חשוכה אבל לוהטת מחום, והוא נראה כל־כך מופתע ומוטרד שבכל־זאת הצלחתי לגרום לו לפתוח את הדלת, שמייד, בעויינות כזאת, חסם אותי, וידעתי שלא כדאי לי אפילו לנסות להתחיל להזכיר את עצמי לפניו, או לספר שכבר ביקרתי פה לפני כמה שבועות בביקור תנחומים, כי הוא שקוע כך בעצמו, שמה שקרה לפני חודש אולי יידמה לו כאילו התרחש לפני מאה או מאתיים שנה, ולכן רק מיהרתי לזרוק שוב בפניו את השם של בנו ואת השליחות שהוטלה עלי לפני שתינעל הדלת בפני סופית, והוא שמע את ההודעה שלי, אבל לא אמר כלום, רק החל מנענע את הראש בפיזור־רוח, וכבר התחיל מנסה לסגור חזרה את הדלת, אלא שעכשיו היה מזל כזה, והטלפון, אמא, צילצל מאחוריו, כאילו חלק מהנשמה שלי נשארה בתל־אביב ועוזרת לי עכשיו וממשיכה שם בעקשנות לטלפן אליו, והוא הסתכל לצדדים, מנסה בהתחלה כאילו להתעלם, מקווה שאולי לפחות אני אעזוב אותו לנפשו לפני שיגש לטלפון, אבל כשראה שאני תקועה במקום ולא מתכוננת עדיין לסגת, וגם צלצול הטלפון לא מרפה, פנה ונכנס לסלון להרים את השפופרת, ואז, אמא, אולי גם בכוח הספר הזה שהרגשתי שאני נכנסת אליו עכשיו, או בביטחון של המצלמה והבמאי וכל הצוות, שעוקבים אחרי כל תנועה שלי ולכן גם יגנו עלי מפניו אם יהיה צורך, החלטתי לא להסתפק בנענוע הראש הזה, וחמקתי פנימה ללא הזמנה, כי ידעתי שאני מוכרחה לגלות מה קורה כאן באמת...
    ־ כי הייתי בטוחה שמשהו קורה כאן אם כך הוא מתעקש לחסום אותי בדלת, אפילו שבאתי מתל־אביב במיוחד בשליחות הבן שלו ואני עומדת כך ספוגת גשם, קופאת מהקור על המדרגות...
    ־ או, בוקר טוב... ידעתי, אמא...
    ־ או, בוקר טוב, איך ידעתי שתתחילי לרמוז על כך, אז בבקשה, תגידי כבר בפה מלא... רבע שעה אני כבר מחכה למישפט הזה, ואם את מוכרחה להגיד, אז תגידי עכשיו...
    ־ כן, כן, תגידי, בדיוק, כן, כן, אני יודעת. הנה שוב הגר שלנו מחפשת לה אבא... שוב הגר נטפלת כדרכה אל גבר מבוגר למצוא אבא... אני מכירה בעל־פה את הפזמון הזה... כל פעם שהייתי בצבא מספרת לך על איזה קצין קצת מבוגר, שקצת מצא חן בעיני, מייד היה החיוך העצוב הזה שלך...
    ־ כן, כן, אבל זה, לעזאזל, מה שאת רוצה לומר לי, תודי, כי זה מה שמתאים בדיוק לכללים השחוקים, הבנאליים, הרדודים עד מוות, של פסיכולוגיית היתומים שלימדו אותך...
    ־ אין פסיכולוגיה מיוחדת ליתומים?
    ־ למה?
    ־ אז תראי שימציאו בקרוב...
    ־ לא, אני כבר יודעת...
    ־ אבל רגע, שמעי...
    ־ אבל זה מה שאת רוצה להגיד, אני יודעת, אז תגידי...
    ־ אז תגידי... מה יש?
    ־ אני לא מתרגזת...
    ־ כי אולי האמת היא דווקא אחרת, ואולי תחשבי, אמא, פעם, אולי פעם אחת תנסי לחשוב מכיוון אחר לגמרי, שבעצם לא אבא אני מחפשת לי כל הזמן, כפי שנדמה לך, אלא דווקא, נניח, למשל, איש בשבילך...
    ־ כן, פשוט איש בשבילך... גבר ממשי, שאולי יוכל לשחרר אותך קצת מהצחיחות הזאת שנסגרת עלייך פה, שמייבשת אותך בלי שאת מרגישה, ועל אף החביבות והמתיקות של כל החברים והחברות הטובים שכבר... כן... שכבר... גם הם... על אף ההערכה הגדולה... כבר קצת... כן, אני יודעת, עייפים ממך, ודואגים איך תזדקני להם לבד פה בנגב, כשאת גם מתעקשת להמשיך לעבוד בשדה, והסיכוי להיתקל שם במשהו אפשרי, במשהו חי, שתוכלי להתקשר אליו ולאהוב אותו, אפסי לגמרי, כי הרי סוף־סוף גם אני, גם אני יום אחד אלך מפה... ולכן אולי לא בשבילי אני קצת, לפעמים, נניח, רק נניח, נטפלת... אם אני באמת נטפלת... אלא גם...
    ־ כן, גמרתי...
    ־ בדיוק, לשדך אותך...
    ־ זה מצחיק אותך? אני לא מתפלאת, מה יש? הגיעה השעה, עקשנית שכמותך...
    ־ מה אותו דבר?
    ־ איך אותו דבר?
    ־ אולי...
    ־ נכון...
    ־ נכון... אז מה אם אותו דבר... זה אותו דבר אולי בתוצאה אבל לא בסיבה...
    ־ לא, אל תדליקי עוד אור... זה מספיק...
    ־ אולי, אז מה? אבל הפעם בירושלים באמת לא נטפלתי אליו, אמא, כי היתה לי זכות להתפרץ...
    ־ בזכות מה שכבר רשום בתוכי, אמא, אפילו אם את מנסה לבטל אותו, בזכות הראשן הקטנטן, ששט לו בתוך קרבי ומכרסם לו כל הזמן תאים מתוכי כדי לברוא אדם חדש, בזכות הדם של אותו משהו פירורי, שאפילו כל העולם ינסה להכחיש אותו, הרי בקייץ הקרוב יפרוץ החוצה מתוכי ויצרח אל כולכם. נקשרתי, אמא, כבר למשפחה נוספת, בכוח הטבע עצמו, ולא משנה אם אפי יכיר באבהות שלו או לא, ולכן, אמא, לא רק שהיתה לי זכות להיכנס ללא רשות לתוך הדירה הזאת, אלא גם חובה, חובה שהטיל עלי האדון מאני הזעיר, שמתעניין להכיר את אבותיו ולהיכנס קצת לתוך החלל שלהם, כי בינתיים, עד שיוכל לייצג את עצמו, אני מייצגת אותו, את מקשיבה?
    ־ ואכן, כמו ברק הבנתי למה נמשכתי כך להיכנס, ואל תאמרי לי תיכף שזאת היתה רק הזיה, כי אני יודעת, אמא, וצועקת בכל נפשי: לא. זאת לא הזיה, בשום פנים ואופן לא היתה הזיה, מראש אני מודיעה לך שאני לא מקבלת מה שאת רוצה להגיד, כי במבט אחד ובבהירות גמורה ראיתי, אמא, את הזוועה המוסתרת, שהיא גם ההסבר השלם לכל ההתנהגות המוזרה הזאת, לחרדה של אפי, לשליחות שהטיל עלי, לטלפונים העקשניים שלי ולהתעלמות שלו מהם, והעיקר, לקבלת־הפנים העויינת, ולניסיון שלו להדוף אותי החוצה אל הקור והערפל, למרות שבאתי בשליחות של רצון טוב, כי אני, אמא, תשמעי טוב, בפשטות גמורה הפסקתי את האיש הזה, את האבא שלו, את האדון מאני הזה, מלשלוח יד בנפשו...
    ־ לא, שום הזיה...
    ־ כן, ממש כך... תשמעי טוב, כי זאת האמת, וזה לא קורה רק בספרים אלא גם בחיים... כלומר, תשמעי טוב, פשוט בגלל שעליתי באותו ערב של יום שלישי לירושלים, והתעקשתי שם בדלת, מנעתי את האיש הזה מלהרוג את עצמו... כן, פשוט להרוג את עצמו... כי זה בדיוק מה שהוא התכונן לעשות, זה היה כל־כך ברור לי אז, וזה ברור לי עדיין עכשיו... כל הסימנים ממש התלכדו... ואם לא הייתי מגיעה... כשאני נזכרת עכשיו... אבל... אבל...
    ־ לא...
    ־ לא...
    ־ די...
    ־ די...
    ־ לא, אני רועדת ובוכה כשאני שוב נזכרת ברגע הזה, אני בוכה, כי אני יודעת שאת לא מסוגלת להאמין לי...
    ־ כי את לא רוצה להאמין... פשוט, לא רוצה... אימנו אותך לא להאמין...
    ־ תני לי...
    ־ לא...
    ־ בסדר... די... גמרתי...
    ־ בסדר...
    ־ בסדר...
    ־ כי כשהוא עמד שם בסלון, אוחז בלא רצון את השפופרת, מנסה להקשיב בטלפון למישהו שלא רצה להקשיב לו, חדרתי לתוך הדירה, והמעבר הזה מן הקור אל החום כמו שאב אותי פנימה, אבל לא נעצרתי כמו שהיה מתבקש אולי מבחינה נימוסית, אלא המשכתי במסדרון פנימה, ומבעד לדלת פתוחה ראיתי את חדר־השינה של הסבתא שמתה להם והוא חשוך לגמרי, ורק אור הלילה שבא מחלון קטן גילה מה בתוכו, מחזה שזיעזע את כולי... קשה לי להגיד גם עכשיו...
    ־ כי מין גרדום היה מוכן שם...
    ־ כן, גרדום...
    ־ בדיוק, מה שאת שומעת... כלומר, ראשית, החדר היה שם בבלגאן נורא, בלגאן היסטרי אפילו, המיטה פרועה לגמרי, אבל פרועה כאילו מישהו השתולל בתוכה, כרים מושלכים מסביב, סדינים קרועים, ספרים על הריצפה, והשולחן מלא נייר, דפים מקומטים, אבל העיקר, אמא, התריס, תריס של חלון גדול שהיה מוגף כולו, ללא חרך אחד, ולמעלה פעור הארגז שלו, ללא מיכסה, חושף את הבטון הגס בלי הטיח, ואת הפנים של העץ הלא צבוע, ומתוך הארגז, אמא, על מוט הברזל המתגלגל, תלויה הרצועה, רצועת התריס, כמו זו של התריס פה, אלא שם הרצועה רחבה וחזקה יותר, עשויה מחבל צהבהב כזה, עם שני פסים דקים אדומים לאורכה, והיא תלויה לגמרי לבד, משוחררת, מחוץ לתריס וכבר בלי קשר אליו, ובקצה מוכנה לולאה גדולה, כמו עניבה שקושרים לצוואר... את מחייכת...
    ־ לא, זה לא הכל... ומתחת כבר עמד מוכן השרפרף הקטן, שעולים עליו כדי להשמיט מתחת לרגליים... הכל היה מוכן, ממש, בלי שום ספק... כל־כך ברור... ואם היה אולי ספק, הרי ההתנהגות שלו מייד הסגירה אותו, כי ברגע שהוא ראה אותי נכנסת אחריו וחולפת על פניו אל החדר, הוא נתקף בהלה ממש, הפסיק את השיחה והשליך בבת־אחת את הטלפון מידו ורץ לעצור אותי, לסלק אותי, או לפחות לסגור את הדלת, שלא אכנס ואראה, ולפי החרדה הנוראה שתפסה אותו, הבהלה, הבלבול ואולי הבושה שעברו עליו, ידעתי שהבין שתפסתי את הכל, שהכל אני מבינה... את שומעת, אמא?
    ־ לא, כן, כבר נכנסתי לתוך החדר החשוך ונשארתי שם תקועה במקומי, מהופנטת ממראה הגרדום הזה, ואז באפילה תפס אותי מאחור והתחיל להיאבק אתי כדי להוציא אותי משם...
    ־ בלי מלים, בלי מלים... זה העניין, לו היו נאמרות מלים אולי הכל היה אחרת... אבל עכשיו כבר נבהלתי, לא רק בגלל הזעם הנורא הזה שאחז בו, אלא גם בגלל שהרגשתי שמתחת לחלוק־הרחצה שלו הוא עדיין עירום, אבל גם ידעתי שאני צריכה להתנגד בכל כוחי אם אני רוצה להציל אותו, ולכן, אמא, נאבקתי חזרה נגדו, ואפילו ניסיתי לתפוס ברצועה של התריס, כדי גם להיאחז בה וגם לבטל אותה, אבל הוא מייד התחיל לגרור אותי בכוח מחוץ לחדר, הודף כבר אל עבר דלת הכניסה, וידעתי שאני חייבת להתיישב על משהו, או אפילו לשכב, כדי שיהיה לי יותר קל להתנגד לו, כי אחרת תיכף אני אמצא את עצמי מחוץ לדלת, מחוץ לדירה, מחוץ לכל העניין... ובבת־אחת, כאילו, רק כאילו, עשיתי את עצמי מתעלפת בתוך ידיו, עד שהוא נבהל והירפה לרגע, ואז מיהרתי וצנחתי על כורסה קטנה שעמדה שם בפתח הסלון, עדיין בלי לומר מלה אחת, לא הוא ולא אני, שהיינו המומים שנינו מן המאבק הפתאומי הבלתי־צפוי הזה, ורק אז, כשראה אותי כך מתקפלת בתוכי, כמו מין צפרדע שמתכנסת חזק בעצמה, הוא פתאום התייאש, עזב ופנה אל אותו חדר־השינה וסגר עליו את הדלת...
    ־ זהו.
    ־ אני יודעת, חיכה כנראה שאסתלק בעצמי...
    ־ אני, אמא, נשארתי על הכורסה הזאת... בלי לזוז...
    ־ נשארתי...
    ־ לא הסתכלתי בדיוק...
    ־ כמה שעות...
    ־ כן, כמה שעות...
    ־ לא מגוחך בכלל, אמא...
    ־ אני יודעת מה שאת חושבת...
    ־ תגידי, אני שומעת...
    ־ כן.
    ־ כן.
    ־ כן.
    ־ ודאי, כל מלה...
    ־ כן, אני מבינה...
    ־ זה הפירוש שלך, אמא, אבל לי יש פירוש אחר...
    ־ אמרתי לך...
    ־ כי ידעתי שעצם קיומי בפינת החדר הוא שיכול למנוע אותו מלעשות את המעשה הנורא הזה, אף שתיאורטית יכול היה גם להתאבד לי מאחורי הדלת הנעולה ולא הייתי יכולה למנוע כלום, ועוד אולי גם היו חושדים בי ברצח...
    ־ חכי... את לא מאמינה... אבל חכי...
    ־ תיכף תשמעי... שום הזיה...
    ־ לא זזתי ממקומי, ספוגה לי בחום הלוהט של הדירה הזו, שלא נכנסה בה כנראה טיפה של אוויר צח כבר כמה ימים, ומסתכלת על שפופרת הטלפון, שעדיין מושלכת שם על השולחן, מונחת ליד מין פסל קטן של סוס ושורה של כדים קטנים מחרס, ומתחילה סוף־סוף להבין למה במשך היומיים האחרונים כל־כך הרבה פעמים נשמע לי הטלפון הזה תפוס, הוא פשוט היה עסוק בלשכב לו על יד פסל הסוס הזה, שיותר דומה לפרד...
    ־ לא זזתי...
    ־ לא, אמא, שם, שם, באותו מקום, לא זזתי...
    ־ אני לא יודעת... כאילו התאבנתי לי שם. כאילו כל החיוניות שבתוכי התנדפה לה... כאילו הסופר שכותב אותי, או הבמאי שמצלם אותי, שמטו מידם את העט או את המצלמה ויצאו להם מן הדירה לעשות סידורים או לאכול ארוחת־ערב, או אפילו סתם לטייל ברוח הקרה, להביא משם איזו מחשבה רעננה איך שוב להניע אותי...
    ־ אבל מה את רוצה?
    ־ איך משוגעת?
    ־ את לא רצינית...
    ־ לא, חיכיתי...
    ־ אני יודעת, חיכיתי שיצא אלי מן החדר, כי ידעתי רק דבר אחד, שאסור לי לעזוב אותו ככה לנפשו... שזה פשוט יהיה בלתי מוסרי לקום וללכת עכשיו משם...
    ־ כן, בלתי מוסרי...
    ־ בדיוק, אמא, זה הכל, לא זזתי ממקומי... לא נגעתי בכלום... אפילו את השפופרת לא החזרתי למקומה. בהתחלה היא ציפצפה קצת, ואחר־כך השתתקה, גם דלת הכניסה נשארה עוד קצת פתוחה, ומפעם לפעם נשמעו קולות של אנשים בחוץ, עולים ויורדים, ואור המדרגות היה נדלק ונכבה ככה... אבל בסוף השתרר שקט עמוק, והתחלתי לשמוע לפעמים קולות מתוך הדירות האחרות, את החדשות מהרדיו או מהטלוויזיה... אבל בעיקר את הרוח שכל הזמן המשיכה להשתולל בחוץ.
    ־ לא, לא זזתי ולא נגעתי בכלום... כאילו מתוך עצמי, אמא, הטלתי עלי שיתוק כזה, שרק בגללו מותר לי להישאר בבית זר כזה שנדחקתי אליו בכוח. ממש הכרחתי את עצמי להחזיק את הידיים שלובות, כי גם לא רציתי להשאיר שם אפילו טביעת אצבעות קלה, שאם בכל־זאת הוא כן יקום לתלות את עצמו, שלא יבואו אחר־כך לסבך אותי בטענות ואשמות, כאילו...
    ־ אשמות...
    ־ לא יודעת, אמא, ינסו אולי להמציא אשמות נגדי... כאילו לא מנעתי, או עודדתי...
    ־ לא יודעת, לא יודעת, לא יודעת, מה את מתעקשת, אמא, עכשיו לעשות לי חקירה כזאת לתוכי, אני יודעת שרק נשארתי שם על אותה כורסה בפינת הסלון, ואפילו שאחרי כמה זמן הרגשתי רעב וצמא, כי בעצם מאז הצהריים לא אכלתי ולא שתיתי, בכל־זאת לא קמתי ולא זזתי, והיתה שם בצד סלסלה עם סוכריות ואפילו סוכריה אחת לא הרמתי משם, גם את הסוודר לא הורדתי ממני, על אף שהייתי כבר בוערת מחום, כל הזמן מסתכלת במסך השחור של הטלוויזיה שעמדה מולי, או חוזרת וקוראת אותן שורות מספר שהיה מונח באלכסון פתוח לפני, שלא העזתי אפילו ליישר אותו, משהו על שכונות בירושלים הישנה, עד שעם השעות העוברות והדממה שהשתררה בכל הבניין התחלתי להרגיש כאילו כבר יד נעלמת כורכת וחונטת אותי, והתחלתי כבר לנמנם לי על הכורסה הזאת, כאילו זה מקומי הסופי עד קץ הימים, והייתי מוכנה אפילו להשלים עם המחשבה שהאדון מאני הזה כבר מתנדנד לו שם באוויר על הרצועה של התריס, אני התאבנתי, מחכה עד שהסופר או הבמאי יחזור, ואז, בערך לקראת חצות הלילה, ואני כבר מטושטשת לגמרי, אני רואה אותו יוצא מן החדר ההוא, אבל כבר שונה לגמרי, לא עוד באותו חלוק־רחצה קרוע קצת, אלא לבוש בגדים, סוודר ומכנסיים, וגם מסורק, כבר לא נראה כמו אותה חיה קודרת, חולה ופראית, שמכינה את הגרדום שלה, אלא כמו איש שהתעורר ותפס את עצמו בידיים, לא נראה מופתע או כועס לגלות אותי שם, אלא כבר הסתכל בי בחיוך כזה, קצת נבוך, סוגר ראשית כל על שנינו את הדלת החיצונית הפתוחה, לוקח את שפופרת הטלפון ומחזיר אותה למקומה, ופונה אלי בנימוס לשאול מה השם שלי, ומה בעצם אני רוצה ממנו...
    ־ כנראה שלא הקשיב בהתחלה...
    ־ לא, אמא, חכי, חכי, בכל־זאת לא הזיה...
    ־ חכי, אמא, חכי... מה את ממהרת...
    ־ לא כל פרט ופרט, אבל בכל־זאת... הרי גם הפרטים חשובים...
    ־ אבל חכי, בשם האלוהים, חכי...
    ־ סתם אמרתי...
    ־ לא, את שאר הימים יותר בקיצור...
    ־ לא, לא, אף מלה על המאבק שהיה מקודם בינינו, כאילו לא נגענו באצבע קטנה זה בזו... ואני, כמובן, חזרתי ומסרתי לו את השליחות של אפי, ועכשיו סוף־סוף הוא קלט אותה, אבל לא נראה יותר מדי מאוכזב לשמוע שלא ישחררו אותו לעליה לקבר ביום השלושים, אבל שאל אותי עוד פרטים על אפי, כאילו אני צריכה לדעת על בנו יותר משהוא בעצמו יודע, אז סיפרתי לו גם על המשקפיים שנשברו שם במילואים בלבנון, ואז הוא נראה מודאג ותיכף הציע שאולי ימצא זוג אחר בשבילו, ובטבעיות, כאילו כלום לא קרה, הוא הזמין אותי אל אותו החדר שממנו זרק אותי מקודם בחמת־זעם כזו, אלא שהחדר היה עכשיו מסודר, נראה לפחות נורמלי יותר, המיטה מוצעת, הסדינים מקופלים, הניירות אסופים בערימה אחת, והעיקר, התריס, עכשיו היה פתוח ומורם, והארגז שלו סגור למעלה, והרצועה המשתלשלת עם הלולאה הזאת נעלמה לגמרי, חָזְרָה לתושבת שלה, ומן החלון הגדול נראו העצים סוערים ומעונים ברוח בלתי נראית, והוא התחיל לחטט במגירות, עד שמצא שניים שלושה זוגות משקפיים, והתלבט קצת אם הם של אפי או אולי של מישהו אחר, ואפילו פנה אלי לשאול אם אני יכולה לזהות מה דומה למשקפיים שלו, ולבסוף צרר את כולם בשקית־בד קטנה ואמר, קחי ותשלחי לו שם ללבנון, אולי זה יעזור לו בינתיים עד שייצא לחופשה, ועכשיו פתאום נראה לי שכבר הוא לא רוצה כל־כך למהר להיפרד ממני, נעץ בי מבט עמוק כזה ושאל פתאום, אבל מאיפה אני מכיר אותך? מאיפה אני יכול בכלל לזכור אותך? וכשהזכרתי לו בחיוך קל, שהייתי אצלו בדירה רק לפני חודש, בזמן השבעה, הוא לא נראה מסתפק בתשובה הזאת, גם לא נראה שהוא נזכר בביקור שלי, אלא מחפש ומתעקש על איזו היכרות מוקדמת יותר, ומלא סקרנות ניסה לחקור אותי אם לא התגוררתי פעם בירושלים, והתחיל גם לברר קצת על כל המשפחה, מכל הצדדים, עלייך ועל אבא, ומי היו ההורים שלהם, ומהיכן הגיעו, והאם בכל־זאת לא היו ירושלמים בתוכם. והיה משונה פתאום, אמא, החקירה המשפחתית הזאת שעשה לי פתאום בסבלנות רבה בחצות הלילה, כאילו אין שעון, כאילו אנחנו מחוץ לזמן בכלל, וכיוון שהרבה לא ידעתי להגיד על תולדות המשפחה שלנו, והייתי עייפה מאוד, אז בסוף, אבל רק בסוף, אמא, יצא לי... כלומר... שוב... מה לעשות?
    ־ בדיוק, כן, שאבא שלנו גם נפל במלחמה...
    ־ ידעתי שתאמרי, אבל הפעם באמת לא רציתי לספר... והרי כבר נשבעתי לעצמי, לעצמי, להפסיק לזרוק את זה בכל מקום...
    ־ קל להגיד... קל להגיד...
    ־ ודאי, את יודעת הכל מראש...
    ־ לא...
    ־ לא, לא, אבל זה באמת מתחיל להרגיז שאת בטוחה תמיד שאת יודעת מראש מה אני אגיד ומה אני אעשה, אבל חכי, חכי, עוד תהיה לך גם הפתעה גדולה הערב...
    ־ חכי... קצת סבלנות...
    ־ כן, הפתעה.
    ־ ואז? ואז, כמובן, כמו תמיד, אמא, מה לעשות, נכמרים הרחמים האלו...
    ־ מה פתאום? אולי פעם, אבל כבר מזמן אני לא נהנית מזה בכלל, אפילו סובלת שאנשים מייד מתחילים כאילו לקחת חסות עלי, גם הוא, אומנם בעדינות גדולה אבל כבר בדאגה, איך אני אצא בשעה כזאת ובמזג־אוויר כזה מירושלים לשפלה, מה עוד שהוא כל הזמן גם היה בטוח שעוד מעט יתחיל לרדת שלג, ולכן זה הוא שהציע שאשאר לישון שם אצלו, ובבוקר הוא כבר יוציא אותי לתחנת־האוטובוסים או לרכבת, וידעתי שהוא צודק אבל כאילו המשכתי להתלבט, כדי שישכנע גם את עצמו ולא רק אותי, ואז הוא התחיל להכין את אותו החדר שעל המיפתן שלו נאבק אתי בפראות כזאת, רוצה כאילו להוכיח שהגרדום שנעלם גם מעולם לא היה... ועוד לפני שחשבתי מה להחליט, כבר הציע בשבילי בזריזות את המיטה של הסבתא...
    ־ לא, לאפי אין חדר בדירה הזאת, זה היה באמת החדר של הסבתא שמתה, אפשר היה לדעת מהרגע שנכנסים לשם.
    ־ לפי מה שאת רוצה, לפי הכל, לפי הרהיטים, לפי התמונות שתלויות על הקירות, לפי בובה ישנה ומוזרה של רקדנית תורכית עם מכנסיים מבריקים ותרבוש על הראש, לפי השמלות והחלוקים שעדיין תלויים בארון־הבגדים, ואפילו הסדינים שפרש על המיטה היו סדיני־בד צהובים מרוב כביסות, ומאחת המגירות הוציא כתונת־לילה ונתן לי, גם היא עתיקה כזאת, עשויה מפלאנל עבה ומלאה בפרחים אדומים, שרואים שהם רקומים בריקמת־יד, כי כל אחד שונה מן השני, ולרגע, אמא, נתקפתי צמרמורת משונה, לאו דווקא בגלל הסבתא והכותונת שלה, אלא בגלל שנדמה היה לי שהוא אפילו שמח להלין אותי שם רק כדי לראות מישהו שוב לובש את הכותונת הזאת...
    ־ השתגעת?
    ־ מה פתאום? איזו מחשבה בכלל, אמא? רק אחרי שנכנסתי למיטה והתכסיתי כולי, הוא נכנס אל החדר להוריד את התריס, ולשאול אם הכותונת מתאימה, והבחנתי שהוא מסתכל בי בשימחה, פניו ממש האירו, ובקלות, ביד אחת, הוריד את התריס הפתוח, אולי להוכיח בפשטות שלא היה זה גרדום אלא רק תריס מקולקל...
    ־ אבל לא הזיה...
    ־ כי כבר ראיתי...
    ־ כי כבר ראיתי וגם הבנתי...
    ־ אבל חכי, למה אין לך סבלנות...
    ־ אבל מה ישי כל הערב עוד לפנינו...
    ־ אבל הסכמת לוותר על המסיבה של השנה החדשה...
    ־ אז למה את מתוחה כל־כך?
    ־ מהסיפור הזה?
    ־ ואם? אז מה?
    ־ כן, בדיוק אמא, לא היה איכפת לי... למה לא? אם אפי יכול היה להיכנס בקלות כזאת למיטה של הסבתא שלנו, למה שלא אכנס אני למיטה של הסבתא שלו...
    ־ אולי? ואם? אז מה? כבר עבר חודש מאז ומה יכול להישאר מזה? והרי מוות זה לא מחלה שמדביקה או מלכלכת, כמו החיים... משונה, פתאום כאילו את, אמא, מתחילה להאמין ברוחות־רפאים?
    ־ אף פעם, טבעי לגמרי, ואת יודעת שתמיד היתה לי משיכה כזאת להיכנס לישון במיטות של גדולים, אולי עדיין בגלל הזיכרון המאוס של הלינה המשותפת בבית־הילדים... לכן גם נכנסתי שם למיטה הרכה הזאת, ונרדמתי בהתחלה דווקא בקלות, בלי בעיות, למרות שהוא עוד הסתובב לו קצת באי־שקט בדירה, וגם הרוח בחוץ התחזקה מאוד, אלא שלאחר שעה או שעתיים התעוררתי, אמא, לא רק מבולבלת לגמרי, אלא בעיקר בתחושת רעב קשה שאי אפשר היה להשקיט, כאילו ההוא שם בתוכי מתחיל לכרסם כבר בדפנות הבטן עצמה, והייתי חייבת לקום מן המיטה כדי לחפש מייד משהו לאכול, וכך התחלתי ללכת במסדרון, מגששת בקרון־רכבת חשוך, וחמקתי ליד דלת החדר שלו, שהיתה סגורה, ונכנסתי למיטבח, אבל לא העליתי אור, אפילו את המקרר לא פתחתי, ומצאתי שם כיכר לחם, ובצעתי ממנה פרוסות, ויצקתי עליהן שמן, ובזקתי מלח ותבלינים, שמצאתי שם, ואכלתי בתיאבון אדיר כזה אולי חצי כיכר עד ששבעתי ממש, אבל כשחזרתי במסדרון, ראיתי שהדלת נפתחה קצת, והוא כאילו היה ממתין לי שם, אז לשניה נעצרתי, אמא, ואז שמעתי אותו מנומנם קורא בשמי חרש, כאילו הייתי איזו בת משפחה כבר, רוצה לדעת אם כבר יורד שלג, אבל אז, אני לא יודעת, נתקפתי פחד כזה ממנו...
    ־ אני לא יודעת, שאולי שוב יקום להיאבק אתי, ולא יכולתי לענות כלום, וחמקתי לתוך המיטה, והתהפכתי שם הרבה עד שהצלחתי שוב להירדם, ובבוקר, בשבע וחצי, כשנכנס לחדר להעיר אותי, נראה שהוא כבר מאוד קצר־רוח, לבוש בהידור כזה, חליפה שחורה ועניבה שחורה, כי הוא באמת שופט, שופט־שלום, וגם ראיתי איך הוא שופט...
    ־ מייד, מייד, לפי הסדר, תני לי לשמור על הסדר...
    ־ לאט לאט, אמא. ואז, כשהעיר אותי, גם באור שהזרים לחדר וגם בנגיעה קלה בכתף, דבר ראשון שאמר, סליחה, אני אשם שהיית רעבה בלילה, שכחתי להאכיל אותך אמש...
    ־ על זה? שום מלה, אמא... חלילה, שום מלה עדיין...
    ־ כי לא רציתי שיאבד את האמון בי, שיחשוב, מי יודע, שאולי עליתי לירושלים לא בשביל השליחות של אפי אלא בכוונה מוסתרת לסחוט משהו ממנו...
    ־ אני יודעת... איזו הבטחה על התינוק... או כסף...
    ־ אני יודעת מה הוא יכול לחשוב?... אולי בשביל רופא... אולי להיפך, בשביל הפלה... לכן נזהרתי לא לומר כלום, להיפך, כל הזמן הייתי חוזרת ומזהירה את עצמי, גם כשהייתי רואה אותו עומד שקט ומרוסן כזה, מורח עבורי גבינת־עיזים לבנה על פרוסת לחם שחור, מבטו מרותק אל החלון לראות אם טיפות הגשם יהפכו לפתיתי שלג, לרגע לא שכחתי שהאיש הזה ניסה, כמו חיה מדוכאה, להשמיד את עצמו...
    ־ לא, רק ברמז קל שבקלים... כדי שייזהר ממני... רק כך, במין תמימות, אמרתי בכוונה, אני רואה שהצלחת לתקן את התריס עם הרצועה והלולאה הקרועה שלו, כי רציתי להיות בטוחה שהוא יודע שלא רק ראיתי אלא גם הבנתי את הכל...
    ־ לא, הוא לא הגיב, רק ניענע בראש ושתק... ואחר־כך כאילו קצת חייך לעצמו והתחיל לזרז אותי לצאת לדרך, ולפתע, אמא, נראה היה לי שהחביבות הזו שלו המנומסת היא בעצם רק פיתוי, להבטיח שאני באמת מסתלקת מירושלים, ושאינני מתכוננת להסתובב בשטח ולעקוב אחריו, ולכן כנראה הוא המציא איזה סידור דחוף שהוא צריך לסדר בשכונה ליד התחנה המרכזית, וזאת כדי שיוכל לקחת אותי אתו בדרך ולשים אותי ממש בתחנה, וברגע הראשון, אני באמת חשבתי שזהו, שאני באמת כבר חוזרת לתל־אביב, כבר יותר מדי הפסדתי לימודים מההרפתקה המשונה הזאת, אבל בדרך, במכונית שלו, מזדחלים בגשם בפקקי־תנועה איומים, התחלתי לבחון אותו מן הצד בשתיקה העמוקה שהשתררה בינינו, רואה אדון ספרדי מדוכא, בודד כנראה לנפשו, ולנשימת פיו יש ריח כמו של יין ישן, וחושבת פתאום לעצמי, אמא, הרי זה בעצם הסבא היחיד שיהיה לאותה נוסחה הרשומה בנוזל ששט לו בתוכי, למה לא להכיר אותו קצת יותר, והתחלתי למשוך אותו לדבר על עצמו, והזכרתי אפילו את הספר הזה על שכונות ירושלים הישנה, שקראתי עמוד שלו שם באלכסון ליד הפסל של הסוס, והוא מייד התעורר והתחיל לספר על הספר הזה, שהוא קורא בו בהנאה רבה, וסיפר גם על המקום הזה, השכונה של כרם אברהם שהוא נוסע אליה עכשיו, אל בית ישן שהוא משכיר לדיירים, בית שנשאר לו בירושה מסבא של אבא שלו, איש שהיה רופא־נשים מפורסם בירושלים לפני תשעים שנה, ושם, באותו בית, כך סיפרו לו, היתה גם מין קליניקה כזאת ליולדות, ונשות ירושלים, יהודיות וערביות, היו באות ללדת שם, וכשהוא הוציא את המלים האלו מפיו, בבת־אחת כאילו נפרץ הלב, אמא, והסמקתי מהתרגשות, ועל אף שהיינו כך תקועים בפקק־תנועה דחוס כזה לא רחוק מבנייני־האומה, ומסביב הכל אפור וגשם מעצבן כזה נוזל על החלונות, הרגשתי מופלאות גורלית כזאת על כל הפגישה הזאת אתו, שהוא נוסע אתי למקום שנשים לפני מאה שנה היו יולדות בו, לכן רק טבעי היה שנמשכתי לבוא אתו לשם, לראות מה זה המקום הזה, והוא היה קצת נבוך ומופתע מהבקשה שלי, ואמר, אבל אין שם כלום מה לראות, עכשיו זה סתם בית עם כמה דירות קטנות, שהוא הולך רק לחדש שם עם הדיירים את חוזה השכירות שלהם, כי מזה בא הכסף שהוא שולח לאפי כל חודש לעזור לו בלימודים, אבל אני פתאום התעקשתי, כמעט התחננתי לפניו, אם לא את הבית, אולי לפחות את השכונה כדאי לראות, ושוב ניסה לשכנע אותי שאין מה לראות, שהשכונה נהפכה סתם לשכונה של אדוקים שחורים, ואין כלום מה לראות שם, אבל אני המשכתי להתעקש, אמא, פתאום זה נעשה לי חשוב, ולא היתה לו ברירה, הוא לא יכול היה לזרוק אותי סתם מהמכונית, ולכן לא נעצר בתחנה המרכזית, אלא המשיך אל אותה שכונה צפופה, שאף שהיא באמת מוצפת בדתיים שחורים, היא גם נראית מלאת חיים וצבעונית דווקא, ושם חנינו באחד הרחובות ליד בית־אבן ישן אבל לא קטן, עם שתי קומות וגג רעפים אדום, והוא היה פתאום נבוך מאוד ואמר, זהו הבית, את רואה, אין מה לראות, ואחר ביקש בעדינות שאחכה לו בחוץ ולא אכנס אתו, כי שם אנשים אדוקים כאלו, שלא יבינו בדיוק מה אני ומי אני לו... וצחקתי בלבי, אמא, כאילו הוא עצמו יודע כבר מי אני, אבל הסכמתי לחכות בחוץ, והוא אמר, זה יכול לקחת זמן, ואם יימאס לך תוכלי לקחת מפה את האוטובוס לתחנה המרכזית, ושוב חזר לאיים בשלג שעוד מעט ירד וגם עלול לחסום לי את הדרך החוצה מירושלים, ולחץ את ידי לפרידת שלום, וביקש סליחה על כל ההטרדה שנגרמה לי בגלל הטלפון המנותק, ונבלע לו שם בדלת הברזל הגדולה של אותו בית. והתחלתי קצת להסתובב מסביב ולדמיין קצת איך כל זה היה נראה לפני מאה שנה, בטח מסביב היו רק שדות שממה כמו אצלנו, והתחלתי שוב חושבת על התינוק, שברגע שייוולד, הבית הישן הזה יהיה שייך גם לו, ובעצם דרכו גם קצת לי, והרי בקיבוץ אין בית אחד ששייך לנו ממש, וכאן פתאום בית שלם עם גג אדום, ומסביבי כל הזמן מתהלכים, בקווים ישרים, דתיים בודדים ועטיפות־פלסטיק שקופות על המגבעות שלהם, אוחזים את המטריות השחורות הסגורות שלהם כמו רובים, וטיפות הגשם פתאום נעשו דביקות וארוכות כאלו, נמרחות, אבל עדיין ידעתי שאין זה שלג, אף שמעולם לא הייתי בשלג, אז נכנסתי לתוך הבית עצמו, אל חדר־מדרגות צר ואפל, שעגלות־ילדים קשורות למעקה שלו, ובצד כמה תיבות־דואר ללא מיכסה, ועליתי למעלה, לקומה השניה, אל מסדרון שרואים שהיה בעצם פעם מרפסת בבית המקורי שבילבלו אותו לגמרי, הרסו ובנו בתוכו והפכו את כל כוונתו, והתחלתי לעבור ליד דלתות שלא היה ברור אם הן של דירות או רק מחסנים, ולרגע עלה בי רעיון משונה, שאולי האדון מאני שלי פשוט חמק לו כאן לתוך איזה חדר קטן לגמור את ההתאבדות שלו בלי הפרעה, והמשכתי במסדרון, שהוביל אל מדרגות אחוריות שיורדים בהן אל תוך חצר פנימית קטנה מרוצפת אבן, מוקפת בדירות קטנות וחדרים, ובחלק שנשאר פתוח אני רואה שאיזו נשמה טובה שאוהבת אדמה מנסה להצמיח משהו בלב האבן, וזה היה נוגע ללב, אמא, לראות איך העירוניים האלו שתלו שם שיחים של פילפלים ועגבניות בתוך גיגיות וסירי־לילה גדולים וישנים. ואז הרגשתי שכבר עוקבים אחרי מכל עבר, חלונות נפתחים וראשים מציצים, ולבסוף נכנסה לחצר אשה צעירה בהריון, שניסתה כך בעדינות לברר את מי אני מחפשת, וכשאמרתי לה שאני סתם מחכה לבעל־הבית, היא פתאום היתה מוטרדת מאוד, כי חשבה שבאתי לשכור דירה, ומייד התחילה להסביר לי שאני טועה ואין כאן שום דירה פנויה, וראו, אמא, בבירור, שהיא לגמרי מסתייגת מהמחשבה שאחת כמוני רוצה לשכור שם דירה, וזה הרגיז אותי, ואמרתי לה, אבל אולי תהיה בעתיד, והיא חזרה ואמרה, לא, לעולם לא, יש כאן תור ארוך של ממתינים, ואף אחד מהדיירים כאן לא רוצה לעזוב, ופתאום הבנתי, אמא, שנוכחותי ממש קשה לה, והיא לא יכולה אפילו לשאת את המחשבה שאני מתעניינת בדירה בשבילי במקום כזה, וראיתי שהיא מסמנת שם לעוד שכנות לבוא כדי לשכנע אותי שלעולם לא תהיה שם דירה פנויה, ופתאום נתקפתי עצבנות עליהן, ואמרתי, אני מחכה כאן לאדון מאני, באתי אתו, ואז הם אמרו, אבל השופט כבר עזב, ומיהרתי לרחוב, ובאמת ראיתי שהמכונית נעלמה, אם כן, אני חושבת, לפחות הוא לא התאבד, אלא פשוט ברח ממני, ואז באמת אני כבר לא יודעת, אמא, מה תפס אותי כשהחלטתי להמשיך ולרדוף אחריו...
    ־ למיגרש־הרוסים, למקום של בתי־המישפט...
    ־ שוב...
    ־ אני שומעת... אין לך רעיון יותר מקורי...
    ־ טוב, ונניח שאת צודקת, אמא, ואני באמת כל הזמן עדיין מחפשת אבא, כמו שלימדו אותך לחשוב את המחשבה הקלה הפסיכולוגית הטכנית, שמחפשת רק את התת־המודע הקטן, השטחי, הפשוט והטיפש, שאפשר גם לחשוף מייד את המניעים השפלים שלו כדי להוקיע אותם. אז מה? אז למה דווקא הוא? למה דווקא את האדון מאני הזה? הרי אלף פעמים ביום אני יכולה, אם אני רוצה, למצוא לי אב, מבוקר עד ערב בכל מקום הם עומדים הגברים המבוגרים האלה שמחכים, ואפילו, בחיי, אמא, כבר לא תמיד רוצים לשכב, אולי גם לא מסוגלים כבר, ומוכנים להסתפק רק בליטוף ובנישוק, אם רק ירשו להם לתת חסות וחום, אז למה דווקא לעלות עד לירושלים בשביל למצוא אחד כזה, ולמה דווקא האדון מאני המדוכא הזה? מה יש בו בשבילי שאחר לא יתן? לא, אני מצטערת, אמא, תצטרכי למצוא תיאוריה אחרת...
    ־ זה מדהים! עכשיו את מדברת על זה? וכל הזמן טענת שזאת רק הזיה שלי...
    ־ אבל במה זה שייך לאבא שלנו? עכשיו אני לא מבינה...
    ־ אני לא מבינה כלום...
    ־ אני לא מבינה כלום...
    ־ את מפחידה אותי עכשיו...
    ־ בסדר, אבל אחר־כך, אחר־כך... אני מתחננת, תני לי זמן, לפני שאת מתחילה כבר להפציץ אותי בפירושים שלך...
    ־ או־קיי...
    ־ או־קיי...
    ־ או־קיי, אחר־כך, נדבר על הכל, כל הערב, כל הלילה, כמה שתרצי, אבל רק אחרי שנגמור את הסיפור הזה, ראשית כל הסיפור הזה, כולו, עד סופו, כי אני עדיין שם, אמא, בשכונה הזאת של כרם אברהם...
    ־ בדיוק, נכון...
    ־ כן, כשיורדים ממחנה שנלר, שאת יודעת מה היה במקורו?
    ־ לא, מקודם...
    ־ לא, בית־יתומים גרמני...
    ־ בדיוק, משמאל, משמאל, ומשם, באותו בוקר, במקום לקחת ישר אוטובוס לתחנה המרכזית ולמהר לשפלה ולחזור לאוניברסיטה, אני לוקחת כיוון הפוך לגמרי, כיוון נגדי...
    ־ נגדי למה שהייתי צריכה בעצם לעשות, כלומר לנסוע חזרה לשפלה למהר לאוניברסיטה, להתכונן לבחינות, במקום זה אני נוסעת חזרה לתוך ירושלים אל מיגרש־הרוסים, ושם, בקור ובגשם, בין הבניינים הישנים של בתי־המישפט, במסדרונות ארוכים ואפלים שמתרוצצים בהם לובשי גלימות שחורות, שהיו דווקא חביבים ומאירי פנים וגם עזרו לי לגלות אותו, את האדון מאני הזה, שכבר הספיק להתיישב לו באולם בית־המישפט־לשלום שלו, אולם פיצפון כזה, שהצחיק אותי בהתחלה, כי לא ידעתי שיש בתי־מישפט קטנים כל־כך, חדר אולי בגודל של החדר הזה, ששמו בו שלושה־ארבעה ספסלים מול קתדרה כזאת מוגבהת, שחורה וענקית, ושם למעלה, עם הגב לחלון אבן גדול בצורת קשת, שיש לו גם גומחה עמוקה, אני רואה אותו כבר יושב לו עטוף בגלימה שחורה ושופט לו. ואיך שראה אותי נכנסת כך, כפופת ראש ומתחמקת לאולם, מזיזה את המעילים הרטובים שמונחים שם ומתיישבת בספסל האחרון מאחורי עורכי־הדין והנאשם, הוא התבלבל מאוד, הסמיק, הוריד מייד את משקפי־הקריאה הקטנים שלו והסתכל סביבו מוטרד, לראות אם האחרים מרגישים מי נכנס, אבל גם מהר התעשת, ולאחר מכן, לאורך כל הבוקר, התעלם ממני לגמרי, והמשיך לנהל את המישפטים שלו בתקיפות אבל גם בהומור כזה, שלא שיערתי שבכלל קיימים אצלו, במיוחד כשהיה גוער ומקנטר את עורכי־הדין שטענו לפניו, ורק כשהנאשם היה קם לדבר, הוא היה מוכן להקשיב קצת יותר בסבלנות, עוצם את העיניים, וכל הזמן ממשיך למשוך ולסלסל בזקן האבלים הקטן שלו, שעדיין כנראה לא הצליח להתרגל אליו...
    ־ כן, ישבתי כמה שעות טובות עד הצהריים...
    ־ זה יכול להיות מעניין מאוד, אמא, ויש גם כל הזמן מתח כזה באוויר, כשאנשים מזדהים לפני השופט, והתובע מכריז על האשמה, והם עונים אם הם כופרים או לא באשמה, אבל יש גם סתם התמקחויות קטנות כאלו של עורכי־הדין על כל מיני פרטים קטנים ודקדוקי עניות כאלו שלא אמרו לי כלום, והם גם עולים אליו אל הקתדרה להגיש לו כל הזמן מיסמכים, עד שהוא היה בסוף מתעצבן, מפסיק את הדיון ולוקח את עורכי־הדין אתו להסתגר איתם בלישכה שלו, שצמודה לבית־המישפט, כך שלפעמים הייתי גם מוצאת את עצמי, אמא, לבד באולם הקטנטן הזה, פעם נשארתי לבד, יושבת מאחורי נאשם ערבי, שהואשם בגניבת תעודת־זהות יהודית, והוא פתאום ניסה לפנות ולדבר אתי...
    ־ לא יודעת מה הקפיא אותי שם... אבל שוב, אמא, הרגשתי כאילו אני שוקעת ככה ולא יכולה לזוז ממקומי, נכון, גם מזג־האוויר בחוץ היה כזה מחורבן, ומהחלון ראו איך הגשם לא רק שלא פוסק לרגע, אלא גם מתגבר, והשמיים נעשים יותר אפורים ויותר נמוכים, ונכון שגם לאף אחד מסביבי לא היה איכפת שאני יושבת שם, כי אף אחד לא שיער שאני שם כדי לעקוב ולפקח על השופט, שנראה דווקא עירני ונמרץ, בלי שום נטיה להתאבד, עד שהתחלתי לחשוב מה שאת עדיין חושבת עכשיו, שכל מה שהיה שם בערב בדירה שלו באמת היה רק איזה תעתוע, איזו הזיה שלי...
    ־ חכי... חכי...
    ־ לא, הוא לא נתן שום סימן... אפילו לא במבט אחד, כאילו מעולם לא ראה אותי, וכך עד הצהריים. באותו מקום, מאובנת בתוכי. כאשר אחרי שעה ארוכה נעלם לו עם עורכי־הדין בלישכה, ואפילו לנאשם האחרון כבר נמאס והוא הסתלק לו, ואני נשארתי לבדי באולם הקטן, מסתכלת כבר בגשם, שהתחיל להיות ברד והמטיר גרגירים של קרח על החלון, חשבתי לעצמי, אבל, לעזאזל, הגר, איך ומה נתקעת לפה? ושם, באוניברסיטה בתל־אביב, החיים שוקקים, אלא שאז, אמא, החלו פעמוני הכנסיה הרוסית הקרובה להשמיע קול, והחדר נתמלא בצלצולים הכבדים האלו, וכאילו משהו קדמוני וחגיגי כזה הציף אותי, ושוב, אמא, חזרה אלי התחושה המוזרה שהיתה לי כבר מקודם, בחדר־המדרגות אצלו, שסיפרתי לך...
    ־ כן, בדיוק, שכל הזמן מישהו מן הצד מסתכל וכותב אותי, או מצלם אותי...
    ־ כן, בדיוק, התחושה המשונה הזאת...
    ־ אין מה לחייך...
    ־ למה שגעון גדלות, בכלל לא, להיפך, כי אני מתכוונת במובן שזה לא רק הסיפור הפרטי שלי, אלא גם של אנשים אחרים, ואני צריכה לא למהר להסתלק לפינתי הקטנה, עם החשבון הקטן שלי, אלא להיפך, להיות סבלנית, כדי שאפשר יהיה בסוף לכולם, גם לאפי, גם לתינוק, לקשור את הדברים ולהבין משהו...
    ־ חכי... חכי... למה את כל־כך לא סבלנית הערב...
    ־ אל תהיי מודאגת, שום דבר לא קרה... ולכן, כאשר בסוף קמתי ממקומי, והצצתי אל הלישכה שלו כדי לראות מה אתו, ומצאתי דממה גמורה, החדר מסודר והמעיל שלו והתיק נעלמו, כלומר שוב הוא ברח לו, האדון מאני שלי, ואז שוב לא ויתרתי, אמא, אלא יצאתי מהר החוצה אל המסדרונות האפלים, והתחלתי לחפש אותו, שואלת עליו שוב את לובשי הגלימות השחורות, עד שמצאתי אותו עטוף במעיל העבה שלו, עומד בשער הגדול, הגלימה מקופלת על זרועו, מפטפט בידידות עם קטיגור צעיר שמקודם טען לפניו, ומחכה כנראה שהברד ייפסק, והיססתי בהתחלה לגשת אליו, אבל זה הוא דווקא שהבחין בי ונפנה אלי בחמימות כזאת, אחז בידי וקרא לי בשמי, ושאל תיכף, נו, איך היה? ומה הרגשתי? והאם זה מצא חן בעיני? ואפילו הציג אותי בפני העורך־דין הצעיר שעמד לידו בתור החברה של בנו אפרים, ואני, אמא, לא יודעת מה קרה לי שם, פתאום באו דמעות בעיניים... אולי בגלל שאמר את שמי, אולי בגלל שהיה חביב כך, וממש רציתי להיאחז בו, להתחכך במעיל הגדול והשעיר שלו, אמא, ואם באמת היה רגע אחד... אחד... בכל הימים האלו, שאולי... אולי... אני מודה... אולי, אולי עברה קצת מחשבה כזו, נעימה, אני מודה, שהנה הוא גם יכול... כלומר, לרגע, כמו... אולי...
    ־ אני מתכוונת... להרגיע את תחושת האבדון העמוקה הזאת, שאני אולי סוחבת בתוכי...
    ־ כן, כמו... כמו אבא כזה... אבל לרגע אחד, לא יותר, תאמיני לי...
    ־ אבל לא, וזה בדיוק מה שבילבל, אמא, כי היה נדמה שגם הוא משדר כל הזמן סימני מצוקה סמויים, כאילו לוחש בסתר, כן, את צודקת, מה שראית אמש לא היתה טעות אלא אפשרות, אל תעזבי, אבל בפועל כאילו רצה כל הזמן גם להיפטר ממני, ושוב הוא הציע ביוזמתו להסיע אותי לתחנה המרכזית, כאילו להבטיח הפעם שאני באמת כבר מסתלקת מירושלים, וכך פרש את המטריה שלו והוביל אותי החוצה, פותח לפני את דלת המכונית בנימוס, כאילו הייתי בשבילו איזו גברת כזאת, ובדרך, כאילו לפצות אותי על השילוח המהיר הזה, הוא נעצר לו בסימטה בשוק של מחנה יהודה ולקח אותי למסעדה פשוטה ועממית של אנשי השוק, שקוראים לה רַחְמוּ, כדי להאכיל אותי חומוס כזה מיוחד של ירושלמים, שבתוכו כתושה ביצה קשה, והוא ממשיך להיות חביב ורך, אף שלפעמים הוא כאילו נכבה, כאילו האור בתוכו מפסיק והוא צולל לתהום אפילה לזמן־מה, עד שהוא נדלק לשאול שוב, אבל לא בהתעניינות אמיתית, על אפי, כאילו אני צריכה לדעת על בנו יותר ממנו, והיה שם רגע בתוך המהומה והרעש והחורף, שבא לי לספר לו מה מחכה לו בעוד כמה חודשים מן הבטן הזאת הקטנה שהוא מאכיל לתוכה את החומוס שלו, אבל התגברתי על עצמי ולא אמרתי כלום, וכשיצאנו מהמסעדה, הוא הסיע אותי עד לתחנה המרכזית עצמה, ולא הסתפק, אלא ירד לקנות לי כרטיס, והוביל אותי כמו ילדה קטנה ומפגרת עד לרציף, כדי לתקוע אותי ממש לתוך התור, ולא הסתפק ולא נפרד שם, אלא חיכה בסבלנות עד שאעלה לאוטובוס, והמתין אפילו עד שהאוטובוס יתחיל לזוז, וזה היה נעים שהוא ככה מטפל ודואג לי ואני יכולה קצת לתת את עצמי להיות מובלת, והרי באמת כבר רציתי לחזור הביתה ולהפסיק את הרדיפה בקור ובגשם, אבל זה גם קצת השפיל לראות איך, ביסודיות ובערמומיות, הוא דואג לוודא שאני מסתלקת מירושלים, כאילו הייתי בעיניו איזו מופרעת שנכנסת לטריטוריה שלו... ולא שליחה שבאה בתמימות ומתוך רצון טוב...
    ־ חכי...
    ־ לא, רגע, חכי, אמא...
    ־ כן, ממש, לפני יומיים, ביום רביעי אחר־הצהריים, עזבתי את ירושלים...
    ־ כן, ממש... עזבתי... ובחוץ השתוללה סערה, ואנשים באוטובוס מסביבי כל הזמן היו אומרים, בסוף ירד שלג... מוכרח לבוא שלג... וכבר חשבתי לעצמי, זהו, נגמר, לא חשוב, מה איכפת לי, ואולי באמת הכל הזיה, ואני מוכרחה לחזור הביתה, בין כה וכה אני לא אוכל לרוץ אחריו כך כל החיים. והאוטובוס התחיל דוהר במורד מירושלים, והכל מסביב היה מלא רטיבות וערפל, וכשהגענו לפיסגה של הקסטל הרגשתי שנכנסנו ממש לתוך תוכו של ענן שריחף שם, ואי אפשר היה לראות כלום מסביב, ואז לפתע בירידה אני רואה שהאוטובוס, במקום להמשיך ישר בכביש הראשי לתל־אביב, פונה לו ימינה לכביש צדדי, ומסתבר שמרוב להיטות להיפטר ממני הניח אותי האדון מאני בטעות בתור של האוטובוס המאסף במקום זה של הישיר, ועכשיו התחלנו להסתובב שם בערפל בכבישים הפנימיים של קריית־ענבים ומעלה־החמישה ואבו־גוש, והכל היה נוטף מסביב, מלא מים וירק, ומפעם לפעם היתה צלע של גבעה קורעת את הערפל ובוקעת לתוך החלון, וגשם הקרח הזה מצליף מסביב, וחשבתי לעצמי, אם כך זה כבר פה אחרי ירידה מן ההר, אז בירושלים מוכרח כבר לרדת שלג, השלג שאדון מאני הזהיר מפניו אבל כנראה גם חיכה לו מאוד, אולי כדי שיוכל לנעול את הדירה שלו שבצורת קרון־רכבת, לכבות את האורות, להסיק אותה טוב טוב, להתפשט עירום, ואז שוב לפתוח את ארגז התריס מעל המיטה הגדולה של הסבתא, להוציא את הרצועה החזקה מהתושבת שלה, לקלוע שוב את הלולאה, ולהזיז את השרפרף, כדי להשמיד את עצמו...
    ־ כן, אמא, עדיין לא הצלחתי להיפרד מהמחשבה הזאת, שפתאום התחילה לענות אותי שם בהסתובבויות בהרים ליד ירושלים, וכשהאוטובוס יצא סוף־סוף ממושב שורש וחזר לכביש הראשי, להתחיל לדהור בפיתולים הרכים בין הגבעות המיוערות של שער־הגיא, וידעתי שעוד כמה דקות יצא בטיסה אל המישור, נכנסה בי, אמא, מין רוח מרד כזו, והזדקפתי ממקומי...
    ־ כן, מרד של יאוש על זה שהצליחו בסוף לסלק אותי מירושלים למרות רצוני, ובבת־אחת קמתי ממקומי והלכתי־נשאבת אל הנהג ואמרתי, אדוני, בבקשה אם אפשר, אני מצטערת, אבל תהיה מוכרח להוריד אותי בשער הגיא, כי אני בהריון, והמהירות שלך לא טובה לי ולתינוק שלי...
    ־ כן, גם לתינוק, לא יודעת איך הוא יצא לי פתאום מהפה...
    ־ כן, ככה... מה יש?
    ־ מה אמרתי?
    ־ לא, הוא דווקא היה חביב, מייד האיט קצת, ואחר־כך הציע לי להחליף מקום לקידמת האוטובוס, כי שם פחות קופצים, אבל כשראה שאני מתעקשת, הוא כיבד את רצוני, וממש בשער הגיא, לא רחוק מתחנת־הדלק, עצר את האוטובוס ופתח את הדלת ואמר, תיזהרי רק לא להתחלק פה. ואיך שהאוטובוס נעלם לו בגשם ובערפל, ומסביבי דממה כזאת, אני, אמא, שוב, בלי להסס אפילו, עוברת שוב אל הכיוון הנגדי, אל הכיוון ההפוך, לא יודעת מה מושך אותי אליו, וכשאני הולכת אל המיבנים החרבים האלו, את יודעת, בתחילת שער הגיא...
    ־ כן, מה שהסבירו לנו שהיה שם חאן גדול כזה, שהנוסעים לירושלים היו עוצרים שם לתת לסוסים לנוח, ושם, בשקט חדש כזה, אני רואה פתאום שכבר ממתינים לי... כלומר אלו, הסופר הזה או הבמאי הזה עם המצלמה השחורה הגדולה, ואני כאילו שכחתי שקבענו שם פגישה, ואלו כבר יושבים מחכים מעל לטראסות של האבנים ליד העצים שנוטפים מים, הראש שלהם כך מקופל להם בין הידיים, כמו אצלך עכשיו, ואל תסתכלי עלי כך, אמא, אני מבטיחה לך שאני לא הולכת ומשתגעת... ש... ש... מישהו דופק... אל תזוזי...
    ־ לא, אל תזוזי... מי זה יכול להיות?
    ־ לא חשוב, לא חשוב... אז את לא עונה פעם... מה יש?
    ־ לא, אל תקומי...
    ־ את רוצה שנפסיק כאן?
    ־ מה יש?
    ־ לא... לא... תרגעי... אני פשוט כל הזמן מנסה להסביר לך רק את התחושה החדשה הזאת, שאף פעם לא היתה לי, שאני לא כך לבד אלא חלק מסיפור ארוך יותר, שבינתיים אי אפשר לדעת עליו כלום, כי הוא רק מתחיל, אבל אם אני אהיה סבלנית אולי ייוודע לי משהו עליו, וכך יכולתי להרגיע את עצמי, אמא, ואפילו התחלתי ליהנות מן החאן החרב והבודד הזה, שכמה שהוא מפורסם ומוכר על הכביש הראשי, וכולם חולפים על פניו, לא מכירים אותו בכלל מבפנים, והתחלתי שומעת את המים הזורמים מכל הצדדים, ולדמיין את הנוסעים האלו שהיו עולים מיפו לירושלים, שסיפרו לנו איך לפני מאה שנה הם היו עוצרים כאן כדי לישון, ובאה לי בתוך תוכי, אמא, מין הפוגה עמוקה כזאת...
    ־ כן, הפוגה מן החיים וההתרוצצויות והאוניברסיטה והבחינות והכאבים, ויכולתי סתם כך להמשיך לשבת, מוסתרת בתוך החאן הישן הזה, ולהסתכל אל המכוניות שטסות להן בשני הכיוונים, עוקבת איך שם רחוק בשמיים השחורים והכבדים של עמק איילון השמש עדיין חוזרת ונלחמת על חייה, ושוב חשבתי לעצמי ואמרתי, אפילו אם באמת כל זה לא היה אלא הזיה, אז למה לא להיות לגמרי בטוחה ושקטה בזה עד הסוף, הרי האדון מאני המדוכא הזה, אם יתנהג כהלכה, עוד מעט יכול להיות סבא, ולכן יצאתי בסוף מן החאן והנפתי יד לכיוון ההרים, ואחרי חצי שעה שוב הייתי בירושלים, רואה איך שלג אמיתי מנסה להלבין לה את הרחובות...
    ־ כן, שלג ממשי, ביום רביעי אחר־הצהריים, לא הודיעו ברדיו?
    ־ נפלא...
    ־ ודאי שזכרתי שאת כמעט אף פעם לא היית בשלג, ולכן כל־כך התעקשתי לא לוותר, שיהיה לי לפחות יתרון אחד קטנטן עלייך, אמא...
    ־ זה היה אמיתי, אבל זה רק התחיל, ועדיין לא היה ברור אם זה יוכל להישרד על המדרכות, אבל יש, ראשית כל, משהו חגיגי כזה ואצילי בהתעופפות השקטה הזאת של נוצות ארוכות מסביב, כאילו באמת הגעתי לאירופה, ולכן, גם כדי לחזק את התחושה האירופאית הנעימה הזאת, מייד נסעתי אל אותה הכיכר הגדולה, כיכר סלמה, שלא רחוקה מבית הנשיא, והתחלתי לשוטט שם ברחובות בין הבתים שכבר היכרתי אותם מהיום הקודם, לראות איך השלג מתלבש עליהם, והלכתי עכשיו לראות סוף־סוף את הבית של ראש־הממשלה, והיה שם אוהל קטן מכוסה בשלטים של מפגינים נגד מלחמת לבנון, וזוג כזה היה מתחבא שם מהקור, עטוף בשמיכה צבעונית גדולה, וממול עמד שולחן נטוש, כנראה של הפגנה נגדית, ועליו שלט כבר קרוע, והמשכתי ללכת, בודקת איפה כבר נערם שלג כדי לדרוך עליו, ומתפללת בלבי שהוא יחזיק מעמד לפחות בלילה ולא יימס לשווא, ועדיין לא מוצאת אומץ ללכת שוב לשם, כי איך אני אוכל להצדיק את החזרה שלי אליו בלי שאשפיל גם את עצמי, ובשום פנים ואופן לא רציתי עוד להשפיל את עצמי לפניו, כדי לא לתת לו תואנה לסלק אותי, אפילו אם זה ייעשה באותה עדינות ספרדית שלו, אבל בסוף נמשכתי לרדת אל התיאטרון הירושלמי שהיה שוב חשוך כולו, ועברתי את מיגרשי־החניה הריקים מתחתיו, וירדתי באותו השדה שליד בית המצורעים, ושם ראיתי לשימחתי שהשלג, שמתחלק ונמס כל הזמן על המדרכות והכבישים, מצליח להיאחז באדמה ונערם בין הסלעים, ואפילו אפשר היה לחפון כדור גדול של שלג ולזרוק חזרה אל עבר ילדים שצהלו שם, והמשכתי עד שהגעתי אל הרחוב הארוך שלו, אבל בהתחלה חלפתי על הבית שלו ונכנסתי לבית סמוך, כדי להתחבא מן השלג והקור ולהתחמם קצת, כי הקור היה חודר כבר ממש לעצמות והסוודר היה ספוג כולו במים, ופתאום פחדתי שאני במישחקים האלו שלי עלולה להקפיא את הפירור הזה בתוכי ולשבש לו את נוסחת החיים, ואם לא אכנס מהר להתחמם באיזשהו מקום, אני אהיה ממש פושעת כלפיו...
    ־ ידעתי שתגידי...
    ־ בסדר, בסדר, תירוץ...
    ־ נכון, אני מודה, בכל־זאת השפלה... אפילו שבאותו רגע אני באמת לא חשבתי על עצמי אלא על מה שבתוכי ולמענו, אבל נניח...
    ־ בסדר, בסדר, לא חשוב, אז עליתי להשפיל את עצמי וצילצלתי בדלת, אלא ששוב לא היתה תשובה, אבל אמרתי, הפעם אני כבר לא מתעקשת, הזיה או לא הזיה, אני כבר עייפה ממנו, וירדתי לרחוב לחפש את תחנת־האוטובוס, ואז זיהיתי את המכונית שלו עומדת שם ברחוב, כי הגלימה שלו היתה מושלכת שם מאחור, אבל עדיין, אמא, אמרתי לעצמי, מה איכפת לי, אם הוא רוצה להרוג את עצמו אני לעולם לא אוכל למנוע זאת ממנו, הרי לא יתכן שכל ערב אני אבוא מתל־אביב או ממשאבי־שדה כדי להציל אותו, והמשכתי ללכת ויצאתי בכלל מן הרחוב הזה, ומצאתי מין מרכז כזה נחמד של השכונה הזאת, של עמק־רפאים, והיה שם בית־קפה קטן ונכנסתי לאכול ולהתחמם שם, וחשבתי עלייך, שאולי את כבר דואגת, וטילפנתי דבר ראשון למשק, והשארתי לך את ההודעה אצל המתנדב הגרמני הזה, זאת ההודעה שלא קיבלת, וישבתי ליד החלון ואכלתי ושתיתי, ואחר־כך קצת חיכיתי לראות, פשוט, האם השלג יחזיק מעמד או לא, כי הוא היה עדיין נאבק על עצמו בין גלגלי המכוניות והאנשים שהיו רומסים את המדרכות, וכאילו החשיבות שהאדון מאני הזה יחס לשלג הזה נדבקה גם בי, אפילו שלא תפסתי מה בעצם הסיבה שלה, והגיעה השעה תשע, ובטלוויזיה שבבית־הקפה הראו את מבט, והתחילו קצת בצילומים של השלג שמתעופף ברחובות ירושלים, והאנשים הסתכלו בהם בעניין עמוק, מאמינים שאפילו אם יימס השלג כבר בלילה, לפחות הוא יישאר בטלוויזיה, ועדיין, אמא, היה זמן לנסוע חזרה בכבוד לתל־אביב, וקמתי לשלם במטרה לעזוב את ירושלים, אבל לפני שעזבתי החלטתי לתת טלפון קצר אחרון, סתם לדעת אם הוא כבר תלה את עצמו או עדיין מהסס, ושוב זה חזר, אותו סיפור, לא היתה תשובה בטלפון, אז אמרתי לעצמי, לא יתכן שהוא מרשה לעצמו שוב להתחיל במישחקים המתועבים האלו, אלא אם הוא כבר מת, וצחקתי לעצמי במרירות, אם כן, זהו, נפל גם הסבא השני, וכשמאני הזעיר יצא אל העולם יקיפו אותו רק נשים...
    ־ כי גם אפי לא יהיה...
    ־ ככה...
    ־ כי אין לי אשליה...
    ־ ככה... זאת התחושה שלי...
    ־ לא יודעת כלום, אבל אין לי אשליה...
    ־ אבל אמרתי לך, עדיין לא היה זמן לספר לו, אבל אני כבר בטוחה שכל זה, התינוק הזה, לא ימצא חן בעיניו.
    ־ כי יש לו כנראה תוכניות אחרות... לצאת ללמוד בחו״ל, והוא לא צריך דווקא תינוק על הראש, ובכלל, אי אפשר לדעת בכלל אם אנחנו באמת מאוהבים, או רק סתם כך...
    ־ לא, בחייך, אמא, לא עכשיו... יש עוד זמן... עוד נשוב אליו, כי עדיין הסיפור הזה... חכי... כי כשיצאתי מבית־הקפה, וחזרתי דרך הרחוב שלו, נכנסתי לרגע לחדר־המדרגות, רק לראות אם שוב אותה התחושה החגיגית, שאינני לבד ושמישהו מנחה אותי, תחזור ותציף אותי, אבל לא קרה כלום, לא חיכה לי אף איש, לא סופר ולא במאי או צלם, לא כלום, כאילו החסות כבר נלקחה ממני ומעכשיו כל תנועה ומעשה שלי יהיו רק על אחריותי, ואז, אמא, נתקפתי קצת ביאוש, וכנראה גם בתשישות מן הפגישה הראשונה עם השלג, שהוא מעייף ואפילו מרדים את מי שלא רגיל בו, ואמרתי לעצמי, זהו, הגיעה השעה להסתלק סופית מהאדון מאני, ועליתי שם בחושך במדרגות אל הדלת שלו, אבל לא דפקתי ולא צילצלתי, אלא פשוט התיישבתי בשקט ליד הדלת בחשיכה, לחמם קצת את עצמי לפני שאני עוזבת, והרגשתי קצת כעס על עצמי, שנתתי כך לכולם להשליך אותי בסוף אל הפינה הזאת, ליד הדלת...
    ־ לכולם... לכולם...
    ־ לכולם... ככה לכולכם, לכל מי שרוצה להשליך אותי...
    ־ לא חשוב, לא חשוב, אחר־כך...
    ־ חכי... חכי...
    ־ לא חשוב... סתם... ואז, אמא, נדלק במדרגות אור, ואני רואה במדרגות שעולה גברת מבוגרת, עגלגלה ונחמדה, וזאת, מסתבר, היתה שכנה שגרה בדלת שממול לאדון מאני, וכשראתה אותי יושבת כך זרוקה ליד הדלת, לא התאפקה ושאלה כך בטבעיות, כאילו היא כבר מכירה אותי, וברור לה גם שאני שייכת כאן, אז מה קורה? שוב איבדת את המפתח?
    ־ כן, כנראה היא בילבלה אותי עם מישהי אחרת, או אולי ראתה אותי יוצאת אתו בבוקר מן הדירה, ואז עניתי לה כך בשקט ב״כן״ כזה חרישי וסתמי ופאסיבי, שהספיק בכל־זאת לשכנע אותה להיכנס ולהוציא לי את המפתח הרזרבי שהוא משאיר אצלה עבור אפי ששוכח את המפתח שלו, והייתי פתאום בסיטואציה מביכה, אמא, עם מפתח ביד לדירה...
    ־ לא, כן, כן ניסיתי להשתהות עד שתיכנס חזרה, כדי להתחמק משם שלא תראה, אבל היא נעמדה בפתח הדירה שלה וחיכתה לראות אם אני באמת מצליחה לפתוח את הדלת, כך שלא היתה לי ברירה, אמא, ופתחתי חרש־חרש והדפתי קלות את הדלת, וחייכתי אליה בתודה, בתקווה שעכשיו דעתה נרגעה והיא יכולה להיכנס, אבל היא עדיין היתה עומדת ככה באפילה ועוקבת אחרי בעניין עמוק, אז הייתי מחוייבת להיכנס ולסגור את הדלת אחרי...
    ־ לא, לא חשבתי להיכנס פנימה...
    ־ ודאי, אמא, מה חשבת... רק לעמוד כך קצת ליד הדלת בלי קול, ולצאת תיכף בחזרה, בלי שמישהו, אם באמת יש מישהו שם, ירגיש בי. ושוב מצאתי את הדירה כמו בערב הקודם, לוהטת מאוד וחשוכה ושקטה לגמרי, ואז חשבתי לעצמי, האם יתכן? שוב אותו סיפור? האם אינני חוזרת מדי לאחור? האם הכיוון הנגדי הזה לא נעשה מסוכן כבר, כי הפעם היה לי ברור שהכל הסתיים, וחשבתי לפחות, שזה הגון ותרבותי מצידו להשאיר את עצמו תלוי בחושך ולא באור...
    ־ אבל לא, חלילה, למה לי לרצות להפחיד אותך, אמא? מדוע? אני רק מספרת על המחשבות שלי, עדיין לא ראיתי כלום, ואפילו שהיכרתי את הדירה הזאת, העיניים רק בקושי התרגלו לחשיכה מסביב, לזהות קצת עצמים מוכרים כמו הטלפון בסלון והפסל הקטן של הסוס שם לידו, ושורת הכדים היווניים הקטנים על המדף, עד הדלת הסגורה בחדר של הסבתא, ואני זוכרת, אמא, שאמרתי לעצמי, זהו, הגר, אם את רוצה, את יכולה לצעוק כבר את הצעקה הגדולה והמפורסמת, הצעקה המפוחדת והמפחידה שבאים במיוחד לשמוע אותה בסרטי מתח, רק תדעי שפה אין סרט ואין ספר או אפילו סיפור, ואף אחד לא ישמע ולא ישתתף איתך ברעד הזה, והצעקה תישאר רק בשבילך, להבהיל את עצמך, אז למה לך בכלל להתחיל? לכן, אם כבר נכנסת וכבר ראו שנכנסת לפה, ועוד יגיעו בסוף לחקור אותך מה קרה, אז לפחות שתדעי מה להשיב, לכי לראות מה קרה באמת, והתחלתי להתקדם לאט במסדרון, ועדיין לא הדלקתי אור, כי לא נמשכתי, אמא, אל הזוועה, אלא רק אל הצל שלה, אף שאני מכירה כל־כך הרבה אנשים שהצל מפחיד אותם יותר ממה שזורק את הצל, ופתחתי את הדלת הסגורה, ומייד ראיתי שהחדר, שעזבתי אותו בבוקר נקי ומסודר, הנה הוא שוב...
    ־ לא, תשמעי, תשמעי, את מוכרחה...
    ־ לא, את מוכרחה, כי לא יתכן שכל הזמן תגידי הכל רק הזיה, ועכשיו תתחמקי מן הסיפור ששוטף אותי עד מחנק, אמא, כי הנה שוב כאילו הוריקאן היסטרי השתולל בחדר, שעזבתי בבוקר מסודר ונקי, וכאילו אדם מטורף התנפל על המיטה ופרע אותה, קרע את הסדינים ופיזר בגדים ישנים לכל עבר, וזרק בתוכם ניירות ותמונות ישנות, ושוב, אמא, כמו מתוך כפיה עמוקה של חלום בלהות שאינו מרפה, עומד לו כבר מוכן הגרדום הקטן עם כל אביזריו באותה צורה ובאותו אופן, התריס שמוגף כולו, בלי חרך אחד, והארגז מעליו פעור לרווחה בלי מיכסה, חושף את גלגל הברזל שעליו תלויה לעצמה רצועת התריס שנשלפה מהתושבת שלה, ובקצה שוב הלולאה המוכנה, ואפילו השרפרף הנשמט חזר למקומו, הכל כמו בערב הקודם, תפאורה לאותה הצגה, כאילו כל ערב הוא חוזר ומנסה את עצמו, לשכנע את עצמו, להרגיל את עצמו, להתאמן במוות של עצמו, עד שהסיבה תהיה מספיק בהירה או אמיתית ומשכנעת כדי להכריע אותו, ואז, אמא, בפעם הראשונה באמת התחלתי לרחם עליו ורציתי גם לעזור לו, ובמקום לקום ולהסתלק מאותה אינטימיות ופרטיות, שאת צודקת שלא קיבלתי רשות להיכנס אליה, רציתי דווקא להעמיק בה, להמשיך ולשוט אחורה באותו כיוון נגדי שמשך אותי כל הזמן כמו מגנט אדיר, והמשכתי לאורך המסדרון, לעומק הדירה, אל חדר־האמבטיה הקטן שנמצא ליד המיטבח, כי חשבתי שאם זה כבר חוזר בדיוק כמו בערב הקודם, הרי הוא ודאי רוחץ עכשיו את עצמו כחלק מאימוני ההתאבדות האלו...
    ־ טוב שאת קצת כבר צוחקת...
    ־ כן, אמא, כי אפשר בהחלט לצחוק איך אני, כמו סהרורית נחרצת, הולכת בדירה החשוכה והזרה למצוא אותו ולחלץ אותו מתוך מחשבת ההתאבדות הזו שהשתלטה עליו, והייתי אולי גם פורצת לחדר־האמבטיה, אלא שהדלת שם היתה כבר פתוחה, ומאחוריה היתה פתוחה עוד דלת של מרפסת קטנה אחורית, שלא השגחתי בה בבוקר, וממנה אפשר היה לראות ברור את הצללית הגדולה של התיאטרון הירושלמי הזה שליד בית הנשיא, ושם, במרפסת הקטנה הזאת, שמניחים בה כל מיני מטאטאים ודליים וקשקושים מיותרים, היה האדון מאני המתאבד שלי עטוף לו במעיל הגדול והעבה שלו, עד שנראה בהתחלה כמו איזה כדור או ארון ולא כמו בן־אדם, עומד לו בשקט ומעשן סיגריה בשלווה באוויר הפתוח מתחת לשמיים שהתבהרו פתאום, עד שאפשר היה לראות אפילו כוכבים כבר, שקוע כך בעצמו, וראו שלא הבחין בכלל שנכנסתי לבית, ועדיין אני לא יודעת איך לרמוז לו בעדינות וזהירות על נוכחותי, ואז הוא היפנה את הראש אלי, ובבת־אחת, אמא, דווקא הוא, נכנס לזעזוע כזה נורא, הסיגריה נפלה לו מהפה, והוא פלט צעקה מוזרה וכואבת, כאילו גם הוא קשור לאיזה סרט או ספר, אלא שהבמאי שלו דרש ממנו צעקה ממשית, אבל מייד כבר זיהה אותי והתעשת לו, ופרץ בצחוק, וניסה להתלוצץ ולומר, אלוהים שבשמיים, שוב זו את? לא יאומן! שוב חזרת? את באמת יחידה במינך, עקשנית כזאת, רק תגידי לי, לעזאזל, איך עכשיו הצלחת להיכנס לדירה? גנבת מפה גם את המפתח?
    ־ כן, אבל בלי רוגז, אמא, ברוח טובה, כאילו הוא שמח שימחה מוסתרת שבאתי אליו להציל אותו, והתחלתי לגמגם משהו על השכנה שכמעט הכריחה אותי להיכנס, והוא מייד אמר, כן, גברת שפירא הזאת, דואגת תמיד... והיתה איזו תלונה בלתי־ברורה, כאילו הגברת הזאת מרשה לעצמה מין חירות כזאת אתו, שלא ברורה גם לו, ואז הוא, כך בשלווה, עדיין במרפסת הקטנה הזאת, התחיל כבר לדבר על השלג, כאילו היה ממהר לשכנע את עצמו וגם אותי שרק בגלל השלג חזרתי לירושלים, ואפילו גם היה מוכן להצדיק אותי שהתעקשתי לחזור, כי כבר ברור שעד הבוקר השלג שנפל לא יחזיק מעמד, והשמיים גם מתבהרים, והאוויר, כמה שהוא נראה קר, איננו מספיק קר כדי להחיות את השלג, וכשראיתי כך, אמא, את המבוכה הזו שלו, ואיך הוא מתפתל ככה, גם אני, אמא, נתקפתי קצת חולשה כזאת, ובמקום להטיח בפניו את האמת האיומה שראיתי והבנתי זה עתה, התחלתי, אני לא יודעת למה, גם אני קצת לגמגם ולהמציא שלא רק בשביל השלג חזרתי, אלא גם כאילו למלא את המקום של אפי, שהצבא לא שיחרר למחר בבוקר לטקס בבית־הקברות...
    ־ כן, כך אמרתי לו, כי לא רציתי אפילו לרמוז שיום שלם אני הולכת בעקבותיו למנוע את ההתאבדות שלו, ובהתחלה נראה שגם הוא הופתע מאוד מההסבר שלי, כאילו נשכח ממנו הטקס של מחר, כי אם באמת ראה את עצמו מת בלילה, לא היה יכול לדמיין איך מת יעשה טקס למת אחר, אבל לאט לאט נראה שזה מוצא חן בעיניו, הרעיון שלי, אולי רצה להאמין שזאת הסיבה לפריצה החצופה הנוספת שלי לתוך ביתו, והוא הרכין שם בקצה המרפסת את הראש בתנועה עצובה של תודה, ורק הוסיף, במין חיוך משונה, שחבל בכל־זאת שאני אשה ולא איש, כי חסרים לו לטקס של בית־הקברות כמה גברים בשביל להשלים מניין, ובלי מניין הרי לא יוכל להגיד קדיש...
    ־ מסתבר...
    ־ כן, משונה מאוד... גם אני חשבתי שקדיש זה דבר הכי אינטימי, וכל אחד יכול להתפלל את זה מתי שהוא רוצה, אבל מסתבר שזאת הדרישה, והוא גם ניסה להסביר לי למה, ופתאום, תוך כדי דבריו, בעוד אני מסתכלת אל השדה שם, ליד בית המצורעים, איך הוא מנומר כולו בכתמים הלבנים של השלג, פתאום כאילו משהו בדבריו, אמא, זיעזע אותי, ודמעות התחילו לחנוק אותי, עד שהתפרצתי בבכי, לא יודעת למה, שם, במרפסת האחורית הקטנה הזאת, בין הדלי והמטאטא ומקלות־הכביסה...
    ־ כן, ממש בכי, עמוק כזה, בלי סוף, ואפילו שידעתי שבזה אני כבר משפילה את עצמי לפניו, לא הפסקתי, וגם הוא כאילו היה מחכה לבכי הזה, עמד לו והקשיב, מעשן עוד סיגריה בשלווה כזאת, בלי לומר מלה, כאילו גם רוצה אפילו להעניש אותי קצת על הרדיפה העקשנית המופקרת במשך כל היום, על שהרשיתי לעצמי לקחת חירות ולהתערב כך בחייו...
    ־ אבל לא, אמא, הוא לא צדק...
    ־ לא, הוא לא צדק, גם את לא צודקת, כי מה שאתם חושבים ורואים כחירות או אפילו כהפקרות, הוא בשבילי, אמא, רק חובה, חובה שיוצאת מתוכי כמו קור דקיק של עכביש...
    ־ העכביש שנהפך בתוכי עכשיו...
    ־ שנוסחת החיים הפכה אליו...
    ־ כך לימדו והסבירו לנו במוסד על הגלגולים של הזרע...
    ־ אני אומרת לך... אני זוכרת... היתה אפילו טבלה כזאת עם תמונות בבית־הספר ברביבים...
    ־ אז כנראה שכחת, או שאתכם לא לימדו כך...
    ־ אל תדאגי...
    ־ אני בסדר גמור...
    ־ שוב הזיה? את עושה לך חיים קלים הערב כשעל כל דבר שאני מספרת את אומרת הזיה...
    ־ למה את צריכה לחפש מה שאין...
    ־ אין גם בין השורות כלום, אלא מה שאת ממציאה...
    ־ אולי בין השורות של העצים במטע האבוקדו שלך, אבל לא בשורות של הסיפור שלי...
    ־ אבל אני לא רוצה לפגוע... חלילה, אמא...
    ־ סליחה... סליחה...
    ־ אני מודעת יפה לְמה שעשיתי...
    ־ לא איכפת לי, כי אני יודעת כל הזמן שהכוונות שלי טהורות...
    ־ מה?
    ־ מה אמרת?
    ־ לא, מה פתאום? את הורגת אותי...
    ־ בשום אופן... מה פתאום?
    ־ אם כן, זאת המחשבה שמציקה לך כל הזמן...
    ־ אז למה לא אמרת?
    ־ ובכן, תרגעי... לא היה עולה בדעתי אפילו בחלום...
    ־ שיגעון...
    ־ אף שאגב, בסוגריים, רק בסוגריים, הקסם של האב מאני חזק ואמיתי יותר מהקסם של בנו...
    ־ אי אפשר להסביר כך על רגל אחת... כשתכירי את שניהם אולי תביני למה כוונתי...
    ־ לא, רק רמז קל מאוד, כשחזרנו לתוך המסדרון ועברנו על יד הדלת של החדר של הסבתא, אמרתי לו, כך בפשטות, ראיתי שהתריס שוב התקלקל בחדר, והוא נראה כמו חבל תליה. והוא צחק מאוד והסמיק ואמר, נכון, וגם החדר הפוך לגמרי, כי אני כל הזמן מחפש משהו, ולכן הלילה לא תשני עוד במיטה של הסבתא של אפי, אלא בסלון, במיטה שיוצאת מהספה, היכן שאפי ישן כשהוא בא לבקר אצלו, וכך חלפנו על פני החדר המתהפך הזה בלי להגיד מלה נוספת, והוא הכניס אותי לסלון, ושלף את המיטה מן הספה, והביא שוב את כתונת־הלילה העתיקה הרקומה של אמש, עם סדינים שהיו קצת קרועים, ולא ידעתי אם הם באמת אלו שלי או של אחרים, ובשתיקה עניינית ובלי רוגז אירגן אותי ללילה נוסף אצלו.
    ־ לא, כבר בלי הרבה דיבורים. כאילו נכרתה איזו ברית זמנית בינינו, אולי לא ממש ברית, אלא רק שביתת־נשק, והוא הפסיק להיאבק אתי, השאיר את החדר לרשותי, ניתק את הטלפון, והזהיר שמחר השכמה מוקדם מוקדם בבוקר, והרגעתי אותו, אל תדאג, אני קיבוצניקית מהנגב, ואצלנו הכי מומחים בארץ בהשכמות מוקדמות, והוא חייך וסגר עלי את הדלת, ועזב אותי לנפשי. ועכשיו כאילו היתה לי כבר טריטוריה פרטית משלי בדירה הזאת, וכיביתי את האורות, ופתחתי את החלון להכניס קצת אוויר, וראיתי איך הלילה מתבהר ונרגע, והפכתי את הכר במיטה לכיוון הנגדי, וניסיתי לקרוא משהו, אבל הייתי עייפה מדי, והפעלתי את הטלוויזיה בהתחלה בשקט גמור עד שייגמר מוקד, ואחר־כך קצת הגבהתי לשמוע את הסרט, שאני לא יודעת אם ראית אותו, אבל הוא התחיל טוב ואחר־כך, בסוף, התדרדר לגמרי...
    ־ מהתחלה? למה? הוא דווקא התחיל טוב...
    ־ לא, לא רציתי לסבך אותו עוד בבקשה נוספת, גם לא ידעתי אם יש מים חמים ולא רציתי לחכות, והרי ידעתי שבבוקר השכם, ישר מבית־הקברות, אני טסה הביתה לתל־אביב, ושם, בבית של סבתא, אני כבר אעשה אמבטיה גדולה ואחפוף את הראש, כי גם לי כבר התחילה להימאס הנוודות הזאת...
    ־ תיכף... תיכף... אני אתרחץ...
    ־ אם המים בוערים כבר, אז תכבי בינתיים את הדוד...
    ־ תיכף... תיכף... יש עוד זמן. וכך, אמא, נרדמתי לי שם לילה שני, ובחמש בבוקר הוא כבר עמד ליד המיטה שלי, שחור משחור, לבוש חליפה שחורה ועניבה שחורה, והזקן השחור שלו, רק בעיניים אדמומיות כזו של חוסר־שינה, ועדיין לא הבנתי מה בוער לו לעלות לבית־הקברות כל־כך מוקדם בבוקר, כאילו הסבתא באמת מחכה לו. וארוחת־הבוקר כבר היתה מוכנה שם בשבילי במיטבח, עם כיכר הלחם השחור וזיתים וכמה גבינות עיזים וכבשים מסוגים שונים, והוא נראה כך מוטרד ומודאג, ולפתע הוא אמר, כך ברצינות, באזהרה, אם ישאלו שם מי את, תגידי את האמת, כלומר, שאת החברה של אפי, שהיית צריכה להגיע אתו, וברגע האחרון לא שיחררו אותו בצבא...
    ־ כן, זה היה כל־כך מוזר ומדהים שהוא אמר כך, תגידי את האמת, כאילו אני רוצה או יכולה לומר משהו אחר, להמציא משהו שיגרום לאנשים לחשוד בו...
    ־ אני יודעת... שאני אפילו אולי איזו פילגש צעירה חדשה שלו, שהוא רוצה להשתעשע איתה בבית־הקברות...
    ־ לא, לא עניתי כלום, לא הבנתי, הייתי המומה ורק ניענעתי בראשי, הייתי ככה גם מנומנמת עוד, והתחילו כבר הכאבים האלו החדשים, מושכים בירכיים ובבטן...
    ־ לא... כן, כאבים דומים להתחרבנות, אבל אחרים, כבדים יותר. וכשיצאנו מהבית, בשש בבוקר אולי, והיה קר מאוד אבל גם יבש כבר, והשמיים נראו בהירים, ורק שרידים של השלג היו פה ושם על מכוניות ועל גדרות החצרות, הבנתי למה הוא מקדים כך, כי כבר חיכו לנו שם שתי מוניות גדולות, לנסוע אחרינו כדי לאסוף את כל אלו שרצו לעלות אתו אל הקבר... לטקס של גילוי המציבה...
    ־ לא, אחר־כך שאלתי אותו, דווקא לא קרובי משפחה...
    ־ כן, אפילו שהוא שייך לאיזו משפחה ירושלמית עתיקה, שנדדה קצת לכרתים וחָזְרָה, אין לו הרבה קרובי משפחה בירושלים, והוא אסף בעיקר נשים זקנות, אלמנות שהיו חברות של הסבתא הזאת, ושרצו לעלות לקבר ולהשתתף בטקס, אם מזג־האוויר יהיה אפשרי, והוא היה אפשרי, וכך הן היו מוכנות בהשכמת הבוקר, לבושות שחורים, עטופות במעילים, זקנות קטנות ושקטות, כמו שרואים לפעמים בסרטים יווניים, עומדות כעורבים בודדים בפינת רחוב, והאדון מאני היה מלקט אותן, ומוביל אותן בכבוד ובחמלה אל תוך המוניות שלו, פה־ושם עמד שם ליד זקנה גם בעל זקן עטוף בצעיפים, ואדון מאני היה שמח עליו במיוחד, בשביל המניין שלו, מודה לו מאוד, מחבק אותו בחיבה, וכולם היו מברכים את המזל על השלג שפסק, וכך, לאחר שעה של שוטטות ברחובות המתעוררים של שכונות ירושלים, הוא מילא את המוניות בזקנות האלו, ובמכונית איתנו הוא לקח את הרב, ואת בונה־המציבות, וגם בחור שהיה אותו העורך־דין הצעיר שטען לפניו אתמול במישפט, אבל עדיין היה מוטרד שחסרים לו שלושה גברים למניין, ואפילו שהרב ובונה־המציבות היו מרגיעים אותו, ששם בבית־הקברות יימצאו כבר החסרים, הוא לא נרגע, אתה שוכח, אמר לרב, שזה בית־קברות ישן, שכבר לא מתפקד אולי ארבעים שנה...
    ־ גם לי היה מוזר שכל־כך קשה היה לו לארגן עשרה גברים בשביל הטקס, כאילו אין לו יותר חברים שהוא יכול להביא, והוא צריך להסתמך על נהגי המוניות שיעשו לו מניין, האם עד כדי כך הוא בודד, או שפשוט לא היה לו נעים להטריד אנשים בבוקר־השכם לפני העבודה לנסוע כל־כך רחוק דרך העיר המזרחית לאורך החומות אל מאחורי העיר העתיקה...
    ־ לא, לא הר הזיתים, מתחת להר הזיתים, ולא נוסעים לשם, אמא, דרך הר הצופים אלא דרך העיר המזרחית, צריך לעבור לאורך החומות ולרדת בירידה גדולה בדרך שמובילה ליריחו, לעבור גשר על ואדי, או עמק כזה נחמד, עם עצי זית, ולפנות ממש אל תוך כנסיה גדולה ויפה, שיש לה תבליט צבעוני כזה גדול בחזית שלה...
    ־ הוא אמר לי את שמה, ושכחתי... כנסיה שמעליה, גבוה יותר בהר, מונחת עוד כנסיה מלאה בצריחים וכיפות קטנטנים ומוזהבים כמו פרחים או בצלצלים, וצריך להיכנס לתוך סימטה צרה ותלולה נורא, בין חומות אבן, בקושי ברוחב של השביל שבין הבתים כאן, סימטה, שבחיי, אמא, כמעט תלויה באוויר, מעולם לא ראיתי דרך כזו, וכל המכוניות קיבלו מין פחד כזה, אבל גם תנופה, והתחילו בצפירות אזהרה אחת אל השניה, עד שנשאבנו ונדחקנו כך בקושי אל תוך בית־הקברות הישן הזה...
    ־ לא, אני אומרת לך, זה לא ממש הר הזיתים, זה מתחת להר הזיתים, הרבה יותר למטה, מישטח עצום של קברים ישנים על הר חשוף ורדרד כזה, וגם שם נפרש נוף עצום, כל העיר העתיקה, והמיסגדים הכבדים בתוך הרחבות העצומות שלהם, וצריחי הכנסיות, וחפירות של עיר דויד, ומאחור המיגדלים הלבנים של ירושלים היהודית, וזה היה, אמא, יום בהיר והשמש זרחה מאחורינו. וזה בית־קברות ישן, בלי שבילים, בלי פרחים, בלי עץ אחד, חשוף כולו, מלא מציבות שבורות, מקום מושך מאוד...
    ־ לא, לא היית שם...
    ־ לא, לא יתכן, את טועה, לא מאמינה שהיית שם אי־פעם...
    ־ לא, זה לא מקום של מבקרים או תיירים, זה נראה קצת מחוץ לעולם, אני אקח אותך פעם לשם ואת תראי בעצמך שלא היית שם מעולם, אבל זה באמת מקום מושך מאוד...
    ־ מושך... מושך... כשתהיי שם תביני, אפילו העורך־דין הזה, הצעיר, שנולד בירושלים ומכיר אותה טוב, התחיל תיכף להתלהב מן המקום הזה, ושמח שהאדון מאני גייס אותו בשביל המניין. וכך התחלנו להתנהל במין שיירה קטנה ואיטית כזאת, בונה־המציבות בראש, מוביל אותנו אל המקום, כי אין שם סימונים של שבילים ואין כלום, והרב רץ במעלה ההר לחפש גברים נוספים, ואני והעורך־דין והאדון מאני היינו סועדים את הזקנות הקטנות, להוביל אותן בין המציבות השבורות, שעדיין פה־ושם נשארו עליהן פיסות של שלג, שלא תתחלקנה לנו ויהיה אסון...
    ־ לי זאת היתה, אמא, חוויה מיוחדת, רק כל הזמן הכאב הזה בשיפולי הבטן והירכיים נעשה ברור יותר.
    ־ רגע, רגע... תחכי... זה הסיפור...
    ־ לא... כן, כמו כאבי וסת, אבל לא בדיוק. אבל תשמעי, בסוף הגענו למציבה החדשה, והזקנות עמדו סביבה נרגשות מאוד וקראו את הכתוב, ואחת התחילה ככה לייבב קצת לעצמה, ועד שהרב יחזור עם שני הגברים החסרים, בונה־המציבות היה עוד מארגן כך מסביב, מנקה קצת את החצץ והמלט, לא במציבה של הסבתא אלא במציבה ישנה על ידה, שאותה הוא חשף לפי בקשתו של האדון מאני והרים מתוך האדמה, ניקה ואפילו אירגן לה איזה יסוד חדש מתחתיה, והוא היה מסביר משהו לאדון מאני ולעורך־דין על ידו, שהיו רוכנים שם לבדוק מקרוב, וגם אני התקרבתי, אבל בקושי אפשר היה לקרוא מה שכתוב, וגם התאריכים היו לא מובנים, כי הם היו בעברית, רק השם היה ברור לגמרי, כתוב באותיות גדולות, מאני, יוסף מאני, ואדון מאני היה מסביר לעורך־דין, שכבר כמעט שכב על המציבה הזאת מרוב התעניינות, איך הוא מצא את המציבה כאן, ואיך הוא מתכונן לשחזר מה שהיה כתוב עליה, אבל כששאלתי אותו, זה האבא שלך? הוא צחק מופתע מאוד, מה פתאום? את לא רואה איזו מציבה ישנה היא זו, תסתכלי טוב, זה מהמאה התשע־עשרה, זה כנראה הסבא של הסבא שלי... וכשהוא אמר את זה, לרגע היה נדמה, שהסבא של הסבא שלו התאבן והיה ללוח ורדרד, מעוגל בצידו האחד...
    ־ לא, לא היו שם, נדמה לי, מציבות אחרות של בני המשפחה שלו, כי הוא היה ודאי מראה לי, זאת כנראה היחידה שהוא מצא שמה, אף־על־פי־כן היתה לי הרגשה כזאת, אמא, כשעמדתי שם בצד, כי לא רציתי ממש להיכנס ולהתערבב לתוכם, כאילו אני באמת משתתפת באיזה טקס כזה שרואים בסרטים, של בית־קברות משפחתי כזה, הזקנות הללו בשחור מסביב, האדון מאני, מהודר עם החליפה השחורה שלו והמגבעת, קורא מתוך הספר, וחשבתי לעצמי, איזה שיגעון שדימיינתי אותו אתמול שהוא רוצה להתאבד, וכאן הוא עומד מוקף בכל האנשים שבאו לכבודו, יחיד ומיוחד ביניהם, ואפילו הפועלים האלו, שהרב הצליח לתפוס, שנראו בהתחלה כמו ערבים, כבר שמו על הראש את הכיפות שנתנו להם, ואחזו בספרי התפילה הדקים, שהרב חילק לכולם, והתחילו להתנענע. ואני שמרתי קצת מרחק, קצת בצד, אבל כאילו כבר שייכת למשפחה הזאת, שבעצם איננה משפחה אלא רק נוסחה של משפחה, ולפתע, בלי להפנות מבט אחורה, אני כאילו מרגישה שהנה שוב הם שם, הסופר או הבמאי הזה או הצלם, או השד יודע מי, שחשבתי שכבר עזבו אותי לנפשי, והנה הם עוקבים מרחוק, מן הגובה, שוב מחזירים לי חסות, ושם הרב שר את האשכבה בהתרוממות־רוח, בנוסח מזרחי כזה, וסוף־סוף האדון מאני מתחיל להגיד את הקדיש שלו, והוא קורא כך בקול חנוק קצת מהתרגשות, ופתאום, בלי אזהרה, מתפרץ לו בבכי רכרוכי כזה, שגורר מייד את היבבה של הזקנות, ואחת מהן התחילה קוראת כנראה בשם הפרטי של הסבתא ולצעוק משהו, סתם לצעוק, לא בגלל שבאמת יותר כואב לה, אלא בגלל שחשבה שזאת החובה שלה לעשות, כדי ללבות יותר את הצער של כולם, והרב היה ממשיך לסלסל שם בהנאה את התפילה, ואני, אמא, עמדתי כך קצת משועשעת בצד, מרותקת אל הספרדים הישנים האלה, כאילו לא מתוך עצמי אלא מתוך זה שמושך כל הזמן בתוכי, עד שכאילו הראש החל כואב ומסתחרר, והיתה לי הרגשה שהנה אני מקבלת, אבל לא סתם התחרבנות, אלא משהו אמיתי ורציני יותר, כאילו מתכווץ שם משהו ומושך לצאת, שהנה, מרוב שרצתי אחרי האדון מאני לדאוג שלא יהרוג את עצמו, מרוב הטלטלה הזאת, כאן האדון מאני הזעיר, הנוסחתי, מתפרץ פתאום כמו דג אל היבשה, ואז, אמא, פחדתי שאני תיכף מאבדת אותו כך בחוץ ולפני כולם, וצנחתי מייד על אחת המציבות, לנסות לעצור או לפחות לטשטש...
    ־ לא, רגע... אני מתחננת... אני מתחננת...
    ־ לא, תקשיבי... אני מתחננת...
    ־ אחר־כך... אחר־כך...
    ־ לא, זאת לא היתה הרגשה בכלל של דם, אני מכירה טוב טוב איך מרגישים את הדם, איך המגע הסמיך שלו, אבל לא, זה לא היה בכלל משהו שנזל, אלא כאילו רגליים קלות נעות, רוחשות כך על המפשעה והירכיים...
    ־ כן, כמו רגליים של משהו, מקודם אמרתי לך עכביש, ואת כאילו נרתעת, אבל לזה כאילו התכוונתי... זה באמת מגעיל אותך או מקומם אותך, אמא, כשאני אומרת עכביש? אבל למי אני אגיד את כל מה שאני בדיוק מרגישה אם לא לך...
    ־ בסדר... לא חשוב...
    ־ לא, לא משהו זר ומגעיל, להיפך, משהו נעים אהוב שקשור בי, שהולך ונאבד, אני לא יודעת...
    ־ פנטזיה... פנטזיה... אולי... אבל מה את יודעת, אם מעולם לא היתה לך הפלה...
    ־ אני, אמא, הייתי מבוהלת עד מוות... קפאתי והחלטתי שאני לא זזה... ואז, כשנגמר הטקס, וכולם התחילו להתארגן לתזוזה, והניחו אבנים קטנות על המציבה, וראיתי שהאדון מאני נזכר בי וניגש אלי, מרוצה וכאילו שבע מהקדיש שלו, הודעתי לו תיכף שאני רוצה להישאר כאן ולהסתכל על הנוף, שכל־כך יפה מסביב וכל־כך בהיר, ומכאן אני כבר אמצא בעצמי את הדרך חזרה לתל־אביב, ולא נראה שהוא בכלל מרגיש בבהלה שלי, וכיוון שבונה־המציבות נשאר אף הוא להתעסק שם בעניינים שלו, הוא גם לא חשש להשאיר אותי לבד, וכך בקלות, בטבעיות כזאת, אולי משום שחשב שכמו כדור של יו־יו אני עוד אחזור אליו, הוא נפרד ממני והתחיל להוביל את חבורת הזקנות שלו חזרה למוניות...
    ־ חכי... חכי...
    ־ כן, לבדי... אבל זה היה בוקר, ושם שקט לגמרי ובטוח, ולמעלה, בבית־הקברות של הר הזיתים, מתחת למלון, מסתובבים כל הזמן יהודים ותיירים, והרי הייתי מוכרחה לחכות לפחות עד שההתכווצות תירגע, לעשות כל מה שביכולתי כדי להציל ולא להרוג...
    ־ ודאי שאני לא שולטת בכל מה שקורה שם, אבל לפחות, אמא, מה שבחובתי... וזה באמת תוך חצי־שעה־שעה הפסיק ונרגע לאט, ורק הכובד הנורא נשאר באיברים, וראיתי שנשארתי שם לבד, כי בונה־המציבות הרחיק למטה ונעלם מהעין, ואז חשבתי שאולי טוב ונכון יותר לקחת שוב את הכיוון הנגדי, ובמקום לחזור ולרדת אל תוך הסימטה התלולה והמטורפת הזאת, ליד חומות הכנסיות, מוטב לעלות למעלה אל האנשים, לכיוון המלון... גם בשבילו זה יהיה יותר בטוח ופחות מזעזע אם אני אעלה במקום לרדת...
    ־ נכון, נכון, זהו בדיוק, אינטרקונטיננטל... עם הקשתות היפות... ומלמטה זה נראה קרוב, המישטחים הלבנים האלו של המציבות עם השמש שזוהרת עליהם, קרוב ממה שזה היה במציאות, ורק כשהתחלתי לעלות בשבילים בין המציבות מבית־הקברות הספרדי הזה לבית־קברות כבר אשכנזי, והכתובות והשמות כל הזמן מתערבבים לי בראש, ראיתי שזאת עליה תלולה וארוכה יותר ממה שחשבתי, וכיוון שהמשיכו ההתכווצויות האלו מבפנים, הייתי מוכרחה לעצור ולנוח, מגלה פיסות שלג ממשי שעדיין מתחבאות שם בין האבנים, ואז הרגשתי שתיכף דימום יתחיל כאן, וההפלה המתקרבת נראתה לי כבר יותר מסוכנת לי מאשר לו, והתחלתי להיבהל, אמא, והחשתי צעדים, מוצצת את כל הכוחות מבפנים להגיע לכביש, אל גמל וסוס קטן מקושטים בשטיחים ובפעמונים, שעמדו מוקפים בתיירים גרמנים וילדים שמכרו מזכרות, והרגשתי כזאת תשישות, וגם נראיתי כזאת ממוטטת, שהאנשים שם נעצו בי מבטים, ורק התקרבתי לטקסי שעמד שם, מייד קפץ הנהג לפתוח את הדלת, ועוד לא התיישבתי והוא כבר התניע, ורק אז ראיתי שזה טקסי של נהג ערבי, אבל לא היה נעים כבר לצאת...
    ־ לא, חשבתי אולי בגלל שאני לבד, אז אמרתי לו ישר באנגלית מלה אחת, הוספיטאל, והוא מייד ניענע בראשו בהסכמה, כאילו באמת חיכה למלה הזאת, והרגיע ואמר, או־קיי, או־קיי, ובפראות ובמהירות כזאת התחיל לנסוע, שחשבתי שההפלה תתרחש כבר כאן בטקסי, על המושב האחורי, אלא שתוך שתי דקות נסיעה בלבד הוא פנה לחצר הפנימית של הכנסיה הזאת, הגדולה והכבדה, את יודעת, מהכיוון הנגדי של הר הצופים, שלא ידעתי...
    ־ כן, בדיוק, אוגוסטה ויקטוריה, איך ידעת? אז את מאתרת את המקומות... אבל זאת לא כנסיה כמו שאת חושבת, אלא בית־חולים...
    ־ נכון, נכון, המיגדל הנמוך יותר, הכבד הזה, עם החלקים השחורים, לא המיגדל הדק והגבוה...
    ־ כן, זהו, את ידעת שזאת לא רק כנסיה אלא בעיקר בית־חולים?
    ־ כן, בית־חולים, ונכנסים שם לחצר פנימית ענקית, שיש בתוכה חורשה וספסלי אבן וגינות ומזרקות, והבניינים של בית־החולים מסביב כמו כאלו שרואים בסרטים שהבריטים עושים בטלוויזיה על האימפריה שלהם בהודו או במצרים, עם מסדרונות ענקיים ושקטים, חדרים רחבים עם תיקרות גבוהות, ויש מין הד רציני עולה מכל תנועה ומכל צעד של האנשים, ונהג הטקסי, שממש נשפך ברצון שלו לעזור, רצה להוכיח שלמרות שנסענו כל־כך מעט הגענו בכל־זאת למקום הנכון, וחזר ואמר, הוספיטאל, הוספיטאל, וירד בעצמו מהטקסי ועזר לי לצאת והתחיל להוביל אותי, כך בזהירות, אל חדר־המיון שם...
    ־ מה רצית שאני אגיד לו? תעזוב אותי, תיקח אותי מכאן, לא רוצה, ההוספיטאל שלכם לא שווה כלום...
    ־ לא, תגידי, מה רצית? שאני כך, ישר בפרצוף, אפגע בו ואגיד לו, אל תיגע בי כי אתם מלוכלכים ומלכלכים?
    ־ לא, אבל מה את רוצה לומר?
    ־ לא, אני יודעת שאת לא אומרת כלום, אבל זה מה שמתחיל להשתמע. תמיד יש לי הרגשה שאם אני מספרת לך משהו קצת מוזר שקורה אצלי, וכבר הכל נראה לך מופרע כזה...
    ־ חכי... חכי...
    ־ כן אמא, בסוף שכבתי קצת שם...
    ־ חכי... חכי...
    ־ לא, רק עד הערב...
    ־ לא השתגעתי בכלל, היו לי עדיין התכווצויות, הרגשתי תשישות, ומשהו שם כאילו לא הפסיק לרחוש, לטייל, ופחדתי שתיכף יתחיל דימום, את לא תופסת באיזו תשישות הייתי, עוד מהקימה המוקדמת בבוקר, ולכן ברגע שראיתי מיטות שם בחדר שהוא הכניס אותי לתוכו, שלא היה חדר־מיון אלא סתם בטעות חדר ריק של אחת המחלקות, ממש בא לי לצנוח, והיה שם שקט עמוק כזה מתחת לתיקרות הגבוהות, ליד קשתות חלונות האבן הגדולים, שהרגשתי שאני לא רק שוב חוזרת לתוך הסיפור הזה, או הספר הזה, או הסרט הזה, שהולך אתי מאז שהגעתי, אלא שהכל כבר נגמר מזמן ועכשיו כבר רק מקרינים אותי או קוראים אותי חזרה, וזה נראה לי פתאום כל־כך מתאים ומתחבר לכל מה שהתרחש מהרגע שהגעתי לירושלים. וחלצתי נעליים, ועליתי ונשכבתי על אחת המיטות שם, וזה נהג הטקסי, עם הכיפה הצבעונית על ראשו, אולי מצא חן בעיניו כך לטפל בי, שם מתחת לראש כר, הוציא שמיכה וכיסה אותי, והלך להזעיק אחות...
    ־ מה יש?
    ־ למה שיגעון? זה היה דווקא נעים כך לשכב פתאום בשקט, מתחת לשמיכה חמה, מול חלון אבן ענק כזה, מול הנוף של מידבר יהודה, ככה כאילו מחוץ לעולם, ועבר זמן עד שנהג הטקסי הצליח למצוא אחות ולהביא אותה לשם, והיא כבר במבט ראשון, אני רואה, מזהה שאני ישראלית ולא סתם תיירת, וכבר היתה איזו הסתייגות, מין קדרות כזאת בפנים שלה, והתחלתי לגמגם לפניה, משתגעת מהנהג־טקסי הזה, שעדיין לא עזב אלא עמד שם, דמות קומית לגמרי, והקשיב בתשומת־לב, בלי בושה, וזה נורא שכל־כך הרבה שנים לומדים אנגלית ובסוף, כשרוצים לומר משהו פשוט כמו הריון או הפלה או דימום אי אפשר למצוא את המלים, והנהג התחיל גם הוא להתערב שם ולהסביר משהו בערבית כאילו, אבל היא תיכף התחילה להתעצבן בגלל שהכניס אותי על דעת עצמו, ובכלל שהיה צריך לקחת אותי ישר להדסה.
    ־ כן, בדיוק, וראיתי שהיא לא רוצה אפילו להתחיל לבדוק אותי, אלא רק לשכנע אותי לצאת מהמיטה ולהמשיך עם הטקסי להדסה, וכיוון שגם היא גימגמה אנגלית, בדיוק כמוני, התחילה שוב ושוב בתנועות ידיים מראה לי על הנהג וחוזרת על המלה ׳הדסה׳, וגם הוא, שקצת נבהל מעצמו על שנחפז כך, הצטרף אליה בתנועות ידיים רחבות מיואשות, וחוזר וקורא ומזמין בהתלהבות, הדסה, ג׳ואיש הוספיטאל, אבל לי, אמא, פתאום בא בפירוש לא לזוז משם, בפירוש לא לזוז, כי לא רק שהייתי תשושה מכל ההרפתקה הזאת של בית־הקברות, אלא גם הרגשתי שדימום תיכף מגיע, ושאם אני רוצה להפסיק אותו ולשמור על התינוק שלי, אני מוכרחה להמשיך לשכב, והתחלתי כך לנענע בראש בשלילה, להתכווץ לי כמו עובר מתחת לשמיכה, אוחזת אותה בכוח שלא יורידו ממני...
    ־ כן, אפילו בכוח... מה יש? כי הרגשתי נעלבת מכל ההתנהגות הזאת. מה יש? ואם במיקרה כבר נפלתי אליהם, אז שימיינו אותי לפחות ויבדקו מה יש לי... ממה הם מפחדים? שיתנו קצת טיפול בתמורה לכל מה שאנחנו מטפלים בהם בבתי־החולים שלנו...
    ־ אבל למה סיבוך, אמא?
    ־ באיזה מובן? שטויות...
    ־ לא נכון... מה פתאום ראו שאני מופרעת? אל תגני עליהם, סתם לא רצו... ואז, כשהיא ראתה שאני מתעקשת להישאר, היא יצאה בכעס מן החדר, והנהג שם, שהרגיש נזוף ואחראי, יצא אחריה, ואולי היא הלכה לקרוא למישהו, אבל בינתיים עברה עוד שעה, והדימום לא בא, והיה לי קר, ואני כבר שקעתי קצת בנמנום מתוק כזה, פותחת מפעם לפעם חצי עין כזאת אל מידבר יהודה, רואה את האור היבש זוהר מן המזרח, וחשבתי שהכל הולך ונרגע, וחשבתי, עכשיו אני יכולה ללכת לשירותים ולראות בדיוק מה קרה שם, אולי יש איזה סימן, ובמסדרון ראיתי את הנהג, כורע שם, מדוכא, מחכה אני לא יודעת למה, לקחת אותי להדסה או לשכר הנסיעה, וחזרתי ונתתי לו כסף, שיהיה מרוצה, כי הוא לא אשם, אתה בכלל לא אשם, אמרתי לו ונגעתי בכיפה הצבעונית שלו בידידות, והוא הבין בדיוק, והצדיע בכבוד, ואני נכנסתי לשירותים, שהיו עתיקים אבל עם רחבוּת ובהירוּת מיוחדים, צחורים ומצוחצחים להפליא, ברזי הנחושת נוצצים על גבי אסלות וכיורים ענקים, ונכנסתי שם לאחד התאים, ובדקתי את התחתונים שלי, ובאמת לא היה שם דם אלא מין כתם מפחיד, אמא, משחיר כזה, עם תוכן בתוכו, כאילו משהו התמרח שם, אולי חלק ממנו, אמא, והייתי מיואשת, והתחלתי לייבב בתוכי, וצררתי אותם בעיתון שהיה מונח שם, ולא היו לי יותר תחתונים רזרביים, אז לבשתי חזרה את השימלה. כך. וחזרתי לחדר, והנהג כבר נעלם מן המסדרון ומרחוק נשמעו הד צעדים, ועליתי שוב למיטה ונשארתי שוכבת כך ביאוש, מנמנמת ומתעוררת, עד שהאחות העירה אותי בנגיעה חזקה, והיה איתה עכשיו רופא צעיר וכהה־פנים שמדבר קצת עברית, והוא כך, ביבושת, התחיל לחקור, וסיפרתי לו הכל, ופרשתי את העיתון והראיתי לו את הכתם בתחתונים, והוא הסתכל בדממה, אחר לקח והלך אל החלון להיטיב להתבונן באור, ובינתיים אני המשכתי לספר לו על כל התחושות שלי, והוא הקשיב, אבל לא נגע בי, גם לא רשם כלום, רק הקשיב, אבל מפעם לפעם היה כך מפסיק אותי בחצי רוגז חצי צחוק, אבל מניין לך בכלל שאת בהריון? מי אמר לך? וכמה שהייתי חוזרת ומסבירה לו את האיחור, את התאריכים, את התחושות, הוא התעקש, אומנם לא קיצוני כמוך, אמא, לא אומר, סתם הזיה, וכל הזמן הוא תופס לו מרחק ממני, אפילו שלא היה איכפת לי שיבדוק אותי, הוא אפילו לא לקח את היד לבדוק את הדופק, כאילו ברור לו שבאתי, ישראלית כך, אל בית־חולים במזרח העיר רק כדי לעשות איזו פרובוקציה, שעדיין לא היתה ברורה לו, אבל הוא החליט להתרחק ממנה כמו שמתרחקים מאש, וכשחזרתי ושאלתי אותו על הכתם, והאם הוא מסוכן בעיניו, ראיתי שהוא מזלזל ומבטל אותו לגמרי, זה כלום, הוא אמר, אולי סתם, וראיתי שהוא רוצה לומר לכלוך, אבל ברגע האחרון עצר את עצמו ואמר, בוץ, ונראה שהוא שמח מאוד שהוא מכיר את המלה הזאת בעברית, בוץ, הוא שב וחזר כמה פעמים.
    ־ כן, זה הכל... הוא צרר בכל־זאת את התחתונים בעיתון לקחת לבדיקה במעבדה, וחתך כך בגסות, יותר טוב שתחזרי לשם, והוא הניף יד כלפי מעלה בתנועה לא ברורה מערבה, אל אמא שלך, אל אבא שלך, לכי לקופת־חולים, יש לכם קופת־חולים, והוא שוב, אמא, חזר על המלה הזאת באיזו שינאה משונה, אמא, כאילו כל השינאה שלו לישראל מכוונת לקופת־חולים, לא אפילו למוסד אלא למלה עצמה, ואחר־כך התרכך קצת ואמר, שאם אני רוצה עוד קצת לנוח אצלם, שעה או שעתיים, אני יכולה... ואמר משהו בערבית לאחות, ויצאו שניהם, אבל לאחר זמן־מה חזרה עם ארוחת־צהריים וגם זוג תחתונים של בית־החולים להחלפה...
    ־ לא יודעת. אבל למה היה לי למהר? וגם רציתי עוד לתת מנוחה, ובמיטה הזאת כבר הפקתי חום, ושם, דרך החלון המקומר, עמד לו המידבר של הרי יהודה, עם הכתם הכחול הנהדר של ים המלח, וידעתי שבחיים שלי לא תזדמן לי עוד פעם נקודה כזו שממנה אפשר להשקיף על כל זה...
    ־ כן, אמא, דווקא המידבר... שוב המידבר... ואני הרי תמיד אוהבת את המידבר, קשורה אליו, אל תטעי אתי שוב פעם, אלא כאן, אמא, נוסף הכתם הכחול המסעיר הזה בתוכו...
    ־ אבל פה אני שוכבת לי, אמא... מתחת לשמיכה, וטובלת את העיניים במידבר כמו בבית, רק בתוספת הכחולה שהיינו חולמים עליה, ולפתע מופיע גם עדר, מלמטה, ממעלה הגבעה, עדר עצום של עיזים שחורות, בלי סוף, הרועה עצמו כבר נאבד בתוכם, זורמות ממש עד מתחת לחלון שלי ונעלמות מתחתיו, כאילו נכנסות מתחת לבית־החולים עצמו...
    ־ בחמש־שש, כשהתחיל להחשיך, התחילו להיכנס לחדר כמה חולות שכנראה חזרו מחופשה, נשים ערביות מבוגרות, ומייד נעלתי נעליים וברחתי משם, ויצאתי מהר לכביש, שהיה מואר בפנס חלש, ומרחוק על האופק המשחיר נראו, אמא, קווים מרוסקים ומטושטשים של שתי ערים מבולבלות זו בזו, ומסביב לשער בית־החולים היו עגלות עם דוכני פירות וצורכי מכולת, וראיתי איך מבטי גברים מכל עבר נצמדים אלי ומסמנים אלי בידיהם, להראות שקוראים אלי מתוך אמבולנס כזה, שמסיע את עובדי בית־החולים לבתיהם, וזאת באמת היתה אותה אחות שהתעסקה אתי, ועכשיו גמרה את המישמרת שלה, יושבת בבגדים אזרחיים, מאופרת ומגונדרת, והיא שהזמינה אותי לעלות ולנסוע איתם, כאילו התחרטה קצת על כך שלא רצתה למיין אותי, או שאפילו פחדה שמישהו ינסה להתנכל לי כאן, טו ג׳רוזאלם, היא אמרה לי בשימחה, כאילו אנחנו לא בירושלים אלא מחוץ לה, בדרך אליה, כאילו גם זאת האפשרות היחידה בעולם עבורי ואין אפשרות אחרת, ובאמת, באותו רגע ובאותו מקום שם על רכס ההר, בשעת דמדומים כזאת, כששתי הערים היו מתבשלות זו בזו, תל־אביב, אמא, נראתה בכלל כאילו מאחורי הרי החושך, כאילו לא מציאותית, וכך התחלתי אמא לנסוע בירושלים מכיוון נגדי בשעות הערב עם עובדי בית־החולים, שגמרו את המישמרת שלהם, וזאת היתה נסיעה מופלאה ביותר, אמא, במקומות שלא הגעת אליהם, דרך שכונות וכפרים בתוך ירושלים עצמה, עוברים מפעם לפעם אפילו בוואדיות שוממים שעדיין נשארו עליהם כתמים קטנים של השלג, ומגיעים אל תוך רחובות חשוכים מלאי מהמורות ושלוליות גדולות, שלפתע היה פורץ מתוכם איזה מרכז צבעוני מלא חיים, אנשים וילדים שהולכים עם סלים וחמורים, והכל נראו, אמא, דווקא נעימים ונינוחים, כאילו טוב להם באמת עם עצמם, ואולי אפילו כבר התרגלו אלינו, והנהג, שהיה נוסע באיטיות עצומה לפלס דרך ברחובות הצרים, היה מוציא ראש מהחלון לשוחח עם עוברים ושבים, מתלוצץ, ומביא כל עובד עד לפתח ביתו ממש, וכך נשלם סיבוב גדול, עד שבשער יפו ירדה האחות הרחמניה אחרונה, ורציתי גם אני לרדת איתה, אבל הנהג סימן לי שהוא מוכן לקחת הלאה, לתוך העיר היהודית, ושאל על הכתובת, להראות לי שהוא בקי בכל צדדיה של ירושלים, ולא רציתי לסבך אותו בנסיעה ארוכה, אז אמרתי, לא חשוב, הכי קרוב לתיאטרון הירושלמי, איפה שתרצה, ופתאום היתה לי הרגשה שבפעם הראשונה במשך שלושת הימים הללו אני לא פונה עוד לכיוון נגדי, אלא לכיוון הנכון, הפשוט, הזורם, והתחלנו עכשיו לנסוע ברחובות, שזכרתי אותם משעת הבוקר דוממים וריקים, ועכשיו גם הם היו מלאי חיים ושימחה, ואף שלא נשאר בהם פירור אחד של שלג, נראה היה, אמא, שרק הזיכרון ממנו מילא את האנשים בסיפוק מיוחד, כאילו עמדו בניסיון של מאבק עם הטבע, ושוב אני חוזרת לתיאטרון הירושלמי, ושוב אותה שעה, שש וחצי, אבל הפעם התיאטרון מואר, ובאכסדרה מחכים אנשים, ואז, בלי לחשוב, בטבעיות גמורה, אמא, בהרגל הערב שלי, אני כבר יורדת בשדה מאחורי מיגרש־החניה ליד בית המצורעים הזה, כאילו חוזרת לי הביתה, כאילו כבר נתהפכתי ביום הזה לירושלמית אמיתית, ספרדיה ישנה מבוללת בריח הערבים, וכבר שכחתי, אמא, על ההתאבדות שלו, ורציתי פשוט לומר שלום ולראות שלא נפגע מן הפרידה הבלתי־צפויה שלי, ורק כשנכנסתי לרחוב ראיתי שיש הפסקת חשמל כללית באזור, הכל היה חשוך, פנסי הרחוב והבתים, ועליתי בחשיכה ודפקתי בדלת הידועה, ושוב כרגיל, אמא, לא היתה תשובה, אבל חשבתי, הוא עדיין רגיל לא לפתוח, והוצאתי את המפתח של השכנה שנשאר אצלי ופתחתי, והפעם הדירה לא היתה לוהטת גם לא חשוכה, אלא מהבהבת בנרות קטנים דולקים, ומעומק חדר־האמבטיה אני רואה איך הוא יוצא אלי חיוור ומבוהל, לבוש בפיג׳מה, מחזיק ביד תער גדול, והפנים שלו, אמא, כבר עירומים, ללא זקן, אבל גם חתוכים, הצוואר זב דם...
    ־ כן, זב דם...
    ־ מה פתאום? שום הזיה... שום הזיה... וברגע שראה שזאת רק אני שנכנסת, הוא חייך, כמו ילד שנתפס, חיוך נבוך כזה, ואולי זה היה בקצת לעג, לא מאמינה, אבל גם לא איכפת לי, אפילו אם היה בזה טיפה של לעג, כי כך הוא אמר לי, באמת כבר התחלתי לדאוג, גברת קטנה, איך זה שאת לא חוזרת שוב לפה... והייתי, אמא, פתאום כל־כך מאושרת ונפעמת על הטון הזה החדש שלו, החופשי והמשוחרר יותר, ובמיוחד על הגברת הקטנה הנחמד הזה, והלכתי לאורך המסדרון סהרורית לגמרי, ותפסתי לו חזק ביד ואמרתי, בשקט ובתקיפות, אני מתחננת, אל תעשה יותר את זה, ואז ראיתי, אמא, שהוא מופתע לגמרי ממני, המום, מעביר את כף ידו על הפנים והצוואר ורואה איך שהיא נמרחת בדם, והוא ממש נבהל, ובבת־אחת, אמא, נעלם כל הכעס שהיה לי עליו כל הזמן, כאילו עכשיו סוף־סוף הבנתי, אמא, את האמת, שאין לו בכלל שליטה על הדחף הזה שדוחף אותו לנסות להשמיד כל ערב את עצמו, כי פשוט, אמא, אין לו שום סיבה, ורק נדמה לו שיש לו סיבה, ומה שהוא מרגיש כסיבה לא בא אולי בכלל מתוכו אלא ממישהו אחר, ממקום אחר...
    ־ אולי משהו שהסבתא שנפטרה השאירה אחריה בחלל הדירה, ועכשיו הוא רדוף ממנו ונכנע לו בלי לדעת שהוא לא שלו...
    ־ לא, הקשיבי, אמא, אני מתחננת לפנייך, אל תבטלי תיכף מה שאני אומרת, תקשיבי לי...
    ־ כן, ממקום אחר, ממישהו אחר... שְׁ... שְׁ... אל תזוזי...
    ־ לא, חכי... אל תזוזי...
    ־ לא, אל תפתחי את הדלת... לא עכשיו...
    ־ תגידי אחר־כך שנרדמנו כבר... מותר לך...
    ־ את לא צריכה לשקר... אבל לא יתכן שהדלת הזאת תהיה תמיד כמו דלת של אוטובוס, שחייבת להיפתח אוטומטית לפני כל אחד בקיבוץ...
    ־ שְׁ... שְׁ...
    ־ מה לא יפה?...
    ־ שְׁ... שְׁ...
    ־ זהו, ברוך השם, הסתלקו... מי זה יכול היה להיות?
    ־ אז אני מכבה בכלל את האור... אז את שומעת?
    ־ כן, מיסתורין כזה, בדיוק, כך הרגשתי שם, ובמקום להימתח כקפיץ, כמו שאת היית ודאי נמתחת, להיפך, ירדה עלי שלווה גדולה...
    ־ שטויות, זקן האבלים שלו, אמא, היה רק תואנה בשבילו...
    ־ תואנה כדי להמשיך ולחתוך את עצמו...
    ־ אני יודעת... אני יודעת...
    ־ אני ראיתי... אני יודעת...
    ־ את לא מאמינה, אמא, כי את לא רוצה להאמין, כי החוכמה שלך היא חוכמת הקולקטיב, גדולה ועצומה, ובמידבר הזה עוד מוסיפה ביטחון וחוזק, אבל כל־כך מבוהלת ומסכנה מול טיפה קטנה של מיסתורין, ולכן גם תרדוף אותה בלי רחמים ובכל מקום, בהגיון הברזל של שמש צהריים... אבל אני לא נבהלת, אמא, ולא נבהלתי גם מהאדון מאני הזה עם ההתאבדויות שלו, המדומות והאמיתיות, ואפילו מיהרתי למצוא מגבת כדי לשים על החתך ולעצור את הדם, וישבנו כך במיטבח בינתיים עד שהדם ייעצר, והוספתי שם עוד נרות קטנים, ושתינו חלב, כי אי אפשר היה להרתיח מים בגלל הפסקת החשמל, והתחלנו סוף־סוף לדבר, פנים אל פנים, ופתאום, אמא, נוכחתי, שבמשך שלושת הימים נכרתה בין שנינו איזו ברית סמויה, לא כתובה ולא ברורה, אבל מספיק חזקה כדי שאוכל לספר לו אפילו מה שקרה לי בבית־הקברות, ואיך הגעתי לבית־החולים של אוגוסטה ויקטוריה, והוא הקשיב מרותק, וראיתי שאין הוא נבהל מן הרעיון שזרע אמיתי נמצא בתוכי, אפילו אם זה הזרע של בנו, ולכן אין הוא ממהר כמוך להדוף הכל רק למין תעתוע פסיכולוגי, כי הוא חושב על הפסיכולוגיה רק כמשל ולא כמשהו שחזק מן המציאות, והוא כך יושב, מספיג את הדם מעל החתך בצווארו, ופורש מפעם לפעם את המגבת לפניו להתבונן בדם שלו, ובו בזמן התחיל קושר לי ידידות, ואפילו מספר קצת על אוגוסטה ויקטוריה, על הקיסר הגרמני, ואיך בנו את המקום הזה ולמה, וכאשר סיפרתי לו איך האמבולנס הערבי לקח אותי, ואיך עבר דרך כפרים או שכונות שלא ידעתי בכלל שקיימים בירושלים, הוא הצטער כל־כך שאני רוצה לחזור לתל־אביב לפני שראיתי את ירושלים האמיתית, כלומר את ירושלים של אבות אבותיו, כי דווקא ביום שישי הוא הולך אל השוק בעיר העתיקה, כי ביום שישי לא שופטים אף אדם... וכל־כך מצא חן בעיני, אמא, שהוא לא איבד את האמונה, שאני אכן אהיה מסוגלת סוף־סוף לצאת מירושלים ולהגיע חזרה לשפלה או למידבר, ושאני לא כפויה לחזור ערב ערב ולפרוץ לדירה שלו, שמייד אמרתי לו, דווקא אני מוכנה מחר בבוקר קצת להסתובב אתך לפני שאני עוזבת, כי כמו שאתם לא שופטים ביום שישי, אנחנו באוניברסיטה לא לומדים ביום שישי...
    ־ סתם. כלום. חיכינו לאור שיחזור, אבל הוא חזר רק באחת־עשרה בלילה, ולא היתה טלוויזיה ולא היה רדיו, ולא היה חימום ולא היו מים חמים להתרחץ, אז נשאר רק לשבת בחושך ובקור, מכוסים בשמיכות כמו בעיר רפאים, ולקרוא קצת עיתונים לאור הנר, ומפעם לפעם קצת דובבתי אותו על מה שהוא זוכר מכרתים היכן שנולד, והוא הראה לי קצת תמונות של בני משפחתו, של אפי שהיה קטן, ובסוף החזיר אותי למיטת הסבתא שבה ישנתי בלילה הראשון...
    ־ לא, החדר היה עכשיו כבר נורמלי ומסודר, אולי מרגע שהוא נתפס ברעיון של התער הוא כבר לא ראה צורך להקים שוב את הגרדום...
    ־ אני לא צוחקת אמא... אף רגע לא צחקתי במשך כל המסע הזה, אני עדיין רצינית עד לאימה, בקושי מתאפקת לא לרוץ עכשיו לחדר־האוכל ולנסות לטלפן אליו, כדי לדעת אם הוא מת או חי... שְׁ... שְׁ... בחיי, מישהו מסתובב ליד החלון... זה לא יתכן... אולי בכלל מישהו מחפש אותי ולא אותך...
    ־ כשירדתי מהאוטו ליד חדר־האוכל ראו אותי כמה...
    ־ איזה אור?
    ־ אה, כן, ודאי, רק אולי לקראת חצות, ואני הייתי מתהפכת ומתהפכת במיטה, כי קשה היה לי להירדם, כי בעצם כל היום שכבתי, וכל הזמן היו סוערים לי בתוך המוח המראות האלו הנהדרים של המידבר עם קצה הכתם הכחלחל של ים המלח, ועדר העיזים השחורות שמלחך ונעלם מתחת לחלון שם, ובאמצע הלילה צילצל הטלפון, והאדון מאני הואיל הפעם בטובו להרים, וזה היה, תיכף הבנתי, אפילו ששמעתי רק צד אחד, אפי שלי, אהובי המסכן, שתקוע שם במחסום ליד ביירות, ניידת הטלפונים הגיעה אליו ואביו דיבר אתו, וסיפר לו קצת על הטקס בבוקר, אבל ראיתי שהוא לא מזכיר מלה אחת עלי, לא שבאתי, לא שהודעתי, לא שנשארתי, לא שחזרתי, לא שהשתתפתי, כאילו הוא מפחד שיצטרך להודות שאני נמצאת לידו, מעבר לקיר, כאילו הוא מפחד שיחשבו שהוא מערבב את עצמו עם בנו, ואז הייתי מזועזעת, לא עליו אלא על עצמי, לאן מדרדרת אותי אמא התשוקה הנוראית הזו לאב...
    ־ כן... כן...
    ־ מודה... מודה...
    ־ כן, כן...
    ־ אולי, את צודקת, אולי רק הזיה, רק תעתוע... את מרוצה? זה מרגיע אותך עכשיו?
    ־ בשבילי? בשבילי? את כנראה באמת חוששת לשפיות שלי...
    ־ כן... כן... תודי שחששת...
    ־ לא, אני לא בוכה, באמת לא בוכה...
    ־ סתם...
    ־ אמא יקירתי... אמא...
    ־ בבוקר? שום דבר. כבר לא יכולתי לחזור מההבטחה שנתתי לו לקחת אותי להראות לי את השוק, וזה היה מייגע. הוא התלבש לו במין בגדים ישנים, שימושיים כאלו, בלי עניבה, עם סוודר ומיקטורן ישן, ואיבד את כל הדרו וחינו, והלך שם עם הסלים שלו לחפש כל מיני מיצרכים בסימטאות כדי לחסוך כמה לירות, ולקח אותי אל הכותל כאילו לא ראיתי כבר את הכותל הזה, ומשם ירדנו לבקר איזה ערבים מכירים שלו בכפר סילואן, וכל הזמן הוא מדבר עליהם במין דיבור שקשה לדעת מה הוא חושב באמת, הם שונאים אותנו? הם אוהבים אותנו? הם רוצים להיפטר מאיתנו, או הם קשורים איתנו? הם רגועים בעצם, או הם חורשים מזימות? אי אפשר היה להבין מה הוא רוצה, אבל לי כבר התחילה בינתיים ירושלים להימאס, וריח השבת הזאת, המשמימה והמתקרבת, הבהיל אותי, ופחדתי שמא הדתיים סוגרים את התחנה המרכזית מוקדם, ואני באמת אתקע בתוכה, והתחלתי להזהיר אותו בעדינות כשראיתי שהוא קצת נסחף בשוטטויות האלו מסימטה לסימטה, אל תשכח את האוטובוס שלי, אני מוכרחה לחזור הביתה, עד שהוא נשמע לי ושם אותי חזרה בתחנת־האוטובוסים בתור לתל־אביב, משם קפצתי מעבר לסורגים ברגע האחרון לאוטובוס לבאר־שבע, כדי לבוא אלייך שוב, האם האחת, ולומר לך, הנני, תשמעי, אמא, מה קרה, וידעתי גם מה תגידי, הנה שוב סיפור הגר המחפשת לה אבא, ואת צודקת, את שוב צודקת, אמא, מה לעשות ואני יודעת שאת צודקת, אבל אני יודעת גם שמעבר לפסיכולוגיה שלך יש גם משהו עמוק יותר, אולי מופלא, הנה גם את לא התחתנת במשך כל השנים האלו, נאמנה לאיש הזה שתמונתו כאן מאירה בחשיכה, שלווה יותר מהכוננית שהיא מונחת עליה, לא זזה, לא משתנית, המת הזה, הבלתי אפשרי שלנו, שקיים יותר מכולנו בתמונה אחת, שהיא אבן־הבוחן שמלווה אותנו, ושהוא מסתכל יחד אתי באפילה כמו רוח, ואין הוא הזיה, ואולי הוא גם בתוכי עכשיו, ולא יודעת אם הוא מתנדנד בין חיים למוות...


    השלמות ביוגרפיות

    הגר שילה. הגר חזרה למחרת לתל־אביב, אולם לא יכלה להתרכז בהתכוננות לבחינה באנגלית, שכן במוצאי שבת ״קיבלה״ את המחזור, שהיה קשה וכואב ומדמם מאוד. היא העדיפה לחשוב על ״הפלה קטנה״, ולא על סתם איחור במחזור. מכל מקום, רוחה שנפלה עליה חזרה ונתעודדה עם שובו של אפרים מאני משירות המילואים שלו וחידוש הקשר ביניהם. היא סיפרה לו במעורפל על הביקור בירושלים, והוא לא נראה להוט לשמוע, כי היה מלא חוויות קשות מהשירות בלבנון, וגם ממורמר על שכבר חיכה לו צו מילואים חדש. על ״ההריון״ לא סיפרה לו, כדי לא להרתיע אותו מהמשך הקשר עמה, אבל תוך כמה שבועות הצליחה להיכנס להריון אמיתי, אומנם עתה בפחות התלהבות, כאילו היה עליה לממש מה שסיפרה לאביו.
    כשנודע לאפרים על הריונה של הגר התרגז תחילה ונבהל, וניסה לנתק את יחסיו איתה. אחר־כך החליט, בעצת אביו שראה אותה כבחורה משונה ביותר, להודות באבהותו.
    התינוק, שנולד, שלם ובריא, בסתיו 1983, נקרא בשם רוני, על שם האב שנפל, על אף הסתייגות אמה של הגר. קודם לכן סיימה הגר בהצלחה את המכינה הקדם־אקדמית, אך עתה היה עליה לבטל את כניסתה ללימודי הקולנוע באוניברסיטה, שכן התברר שהסבתא נעמי, על אף רוחה הצעירה, לא יכלה להתמודד עם טיפול בתינוק בביתה, כי בלילות, כשהתינוק היה צורח, היתה הגר שוקעת בתרדמה עזה, והסבתא נאלצה לקום אליו תמיד ממיטתה, וכמעט התמוטטה. עד מהרה נאלצה איפוא הגר לחזור עם התינוק לקיבוץ. וגם התברר שהאינפורמציה המעודדת שנתנה איריס בעניין סיוע מישרד הביטחון היתה מוגזמת. אגף שיקום הנפגעים במישרד הביטחון לא היה ליבראלי עד כדי תמיכה מלאה בילד ״לא חוקי״, ובסך־הכל קיבלה הגר, לאחר התרוצצויות לא מעטות, רק הגדלה של קיצבתה כיתומת מלחמה.
    אפרים מאני עמד בהתעקשותו לא לשאת את הגר, כי הרגיש מרומה על־ידה, במידה מסויימת של צדק. הוא הסכים להכיר רק באופן פורמאלי (ולא באופן רגשי, כהגדרתו) באבהותו, והתחייב להפריש שליש ממשכורתו הרשמית לתמיכה בילד (ב־1987 עמד הסכום על 400 ש״ח). לעומת זאת, דווקא אביו, גבריאל מאני, או אדון מאני, כפי שהגר היתה ממשיכה לכנותו בלבה, נקשר לנכדו הבלתי־חוקי, ומפעם לפעם היה יורד לנגב לראותו ולהשתעשע עמו. ביקורים אלו, שתכפו והלכו בגלל נסיעתו של אפרים להמשך לימודיו באנגליה, העמיקו עקב הקשר המיוחד שנוצר בין הסבא לבין ה״מחותנת״ שלו.
    הגר, שהרגישה עצמה בשנים הראשונות מעט עזובה ובודדה בקיבוץ, הצליחה לחדש את לימודיה הסדירים כשהילד הגיע לגיל שש. ב־1988 נרשמה לחוגים היסטוריה של עם ישראל וחינוך באוניברסיטה של באר־שבע, והתקבלה ללימודים, למרות תעודת בגרות חסרה, על סמך שנת המכינה הקדם־אקדמית שעשתה ב־1982 באוניברסיטת תל־אביב. עד היום טרם נישאה, והיא כבר מתקרבת לגיל עשרים ושמונה. אבל עדיין היא מסרבת להיענות ללחץ שמפעילים עליה אמה וחברותיה, לפנות לטיפול או לפחות ליעוץ פסיכולוגי.

    יעל שילה. כשנודע ליעל, לאחר עשרים וארבע שעות, שבתה איננה בהריון, הוקל לה מאוד ושמחה שימחה מרובה, אף כי בשיחתה עם הגר ניסתה להצניע את שימחתה. אולם לא עברו שבועות רבים, והגר, שהמשיכה את יחסיה עם אפרים מאני, נכנסה באמת להריון. הפעם כבר לא היתה גלויית־לב כבעבר, והעובדה נודעה ליעל כשכבר היה מאוחר אפילו לחשוב על נקיטת אמצעים רפואיים להפסקת ההריון.
    יעל חשה איבה עמוקה כלפי ההריון הזה, שנראה לה מיותר בתכלית ומקור של שיבושים וצרות בעתידה של בתה. היא גם התעקשה לפרש את ההריון כמעשה פרובוקציה המכוון משום־מה נגדה. גם סירובו של אפרים מאני לשאת את בתה נראה לה משפיל ומעליב, אבל בגלל חינוכה האידיאולוגי המתקדם לא יכלה להתכחש לזכותו זו. בחודשים הראשונים להריון עדיין היתה מקווה לאיזו הפלה שתתרחש בדרך הטבע, אולם הפלה זו לא באה. לאחר שנולד הילד, בתחילת אוקטובר 1983, שמחה יעל בסתר לבה שהגר אינה חוזרת עם התינוק למשק, אלא מנסה להמשיך את לימודיה באוניברסיטה, לפחות באופן חלקי. אולם עד מהרה התברר, שעל אף רוחה, הצעירה של הסבתא, קשה לה להתמודד בגיל שבעים וחמש עם תינוק בביתה, ולאחר כמה שבועות נאלצה הגר להפסיק את לימודיה ולשוב לנגב. כשראתה יעל בחצר הקיבוץ את בתה ותינוקה יורדים מהטנדר של המטעים, שחזר מתל־אביב לאחר שפרק שם ארגזי אבוקדו, התחולל מהפך בנפשה כלפי התינוק וגם כלפי בתה, כאילו גילתה סיבה עמוקה יותר ללידה, מעבר לסברה שנאחזה בה כל הזמן. מכאן ואילך נרתמה בכל כוחה לטפל בתינוק ולסייע בידי הגר.
    האב הצעיר, אפרים מאני, היה יורד לפרקים דרומה, לראות את הילד, אולם כל חמימות לא ניכרה ביחסו אל בנו או אל הגר, וביקוריו הנדירים הפכו מעיקים לכל הצדדים. פעם אחת, בתחילת אביב 1984, כשאפרים היה שוב בשירות מילואים בלבנון, בא לביקור במקומו אביו, שופט־השלום גבריאל מאני, שביקש לראות פעם אחת את נכדו, שלא ראה אותו מאז ברית־המילה.
    ואכן, זה היה ביקור מיוחד וזכור לטוב, לא רק בגלל המתנות הנחמדות שהביא הסבא לתינוק ולאמו, אלא בעיקר בגלל החמימות שהקרין אל שתי הנשים, ובגלל ההתעניינות שגילה בכל הסובב. כששמע, למשל, גבריאל מאני, שקברו של בן־גוריון בשדה־בוקר מרוחק רק כעשרים קילומטרים ממשאבי־שדה, ביקש מאוד לבקר שם באותה הזדמנות, ויעל הסכימה להתלוות אליו.
    הנסיעה של שניהם, והביקור במידרשת שדה־בוקר ובאחוות הקבר, ארכו מעבר למצופה, וכשחזרו שניהם לעת ערב לקיבוץ, הבחינה הגר באיזה זוהר חדש הקורן מפניה של אמה. ברגע שמכוניתו של מאני נעלמה, פנתה בהשתאות ובתקיפות אל אמה: מה קרה? והאֵם, שהתבלבלה לגמרי, נאלצה להודות שהאיש הזה מצא חן בעיניה, למרות שבא מעולם זר, לא מוכר לה.
    לאחר שבועיים הגיע שוב, לבוש שחורים כדרכו, ענוב עניבה אדומה ודקה, ועתה ביקש את יעל להדריך אותו בנסיעה לעיירה מיצפה־רמון, כדי לבקר במיצפה הנגב המיוחד המשקיף אל הקֶניון הגדול.
    הנסיעה, שהפעם היתה ממושכת יותר, קירבה אותו ליעל, שבדרכם חזרה אפילו העזה לשאול, קצת בדרך שחוק, האם היתה בו איזו מחשבה קלה בכיוון התאבדות באותו ביקור חורפי שעשתה אצלו הגר בדצמבר 1982. הוא לא נראה מופתע כלל מן השאלה, וכאילו ציפה לה, אם כי, בסופו של דבר, התחמק מתשובה ברורה, כמו לא בו עצמו מדובר. לעלמת זאת, סיפר שהרגיש משהו מוזר בהתנהגותה של הגר באותם שלושה ימים, ואולי זה קשור לפגישתה העצמאית עם ירושלים. כשהגיעו לקיבוץ, מיהר להמשיך בדרכו לירושלים, ולא הסכים להתעכב, אפילו לא לכוס קפה.
    אף־על־פי־כן לא ניתק את הקשרים, ולאחר שאפרים בנו נסע ללימודי התואר השלישי בלונדון, קיבל על עצמו למלא מעט את מקומו, והיה מופיע דרך קבע אחת לכמה שבועות, ביום שבת או ביום חול, תמיד לבוש בגדים כהים, מנומס מאוד, היה לוקח את נכדו ומטייל עמו בין הגבעות הצהבהבות החשופות ליד המשק, אחר היה מתיישב עם שתי הנשים בדשא ליד ביתם, מספר קצת על אבותיו, ועל מישפטים שהוא שופט בהם, והפעוט מתרוצץ ביניהם.
    שיחתם לא גלשה מעולם לוויכוח פוליטי או אידיאולוגי, כי נראָה שהאדון מאני חסר עמדות מוגדרות בנושאים אלו, ואפילו יש לו דיעות ברורות, הרי הוא מעדיף להסתיר אותן. לעומת זאת, היה סקרן מאוד לשמוע אחרים.
    למרות חביבותו הרבה ו״הַקְשָׁבַת השופט״ העמוקה שלו, הבינה יעל ש״רומאן״ מהיר לא יתפתח מביקורים אלו, ודרושה כאן סבלנות מרובה. אומנם, מסתבר שהנוף הצחיח מסביב אינו מרתיע אותו, אדרבה, לעיתים היתה יעל יוצאת אתו לטיולים בסביבה, והוא נראה מעוניין ביותר לזוּן את עיניו בנוף הצחיח.
    במשך הזמן הסתבר לשתי הנשים, שהוא נוסע במכוניתו מירושלים לבאר־שבע דרך חברון. יעל הזהירה אותו מנסיעה זו בין כפרי דרום הר־חברון, אבל אדון מאני המשיך לטעון שהדרך נראית לו בטוחה והכפריים נראים שוחרי שלום, ולפיכך אין סיבה שלא יקצר את דרכו אל הנגב. הוא סיפר שפעם, כשעצר שם בתחנת־הדלק, שוחח עם המקומיים שרצו למכור לו סוס.
    אבל בתחילת סתיו 1987 נזרקה אבן גדולה על מכוניתו ליד יתיר, כעשרים קילומטרים דרומה לחברון, ובאותו ערב הודה לפני יעל, שאכן עצה טובה היא לא להמשיך לנסוע בדרך זו, שעדיין מושכת אותו, משום־מה.

    • אברהם ב. יהושע
      צילום: מעלה היצירה/ויקפדיה
    • אברהם ב. יהושע
      אברהם ב. יהושע (יליד 1936), סופר ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות שנת תשס"ה (1995). אחד מחשובי היוצרים בתרבות הישראלית, וממובילי הגל החדש (המכונה גם "דור המדינה") בספרות העברית המודרנית.
       
      יהושע נולד בירושלים, בן לאחת המשפחות הספרדיות הותיקות בעיר, דור חמישי בארץ. כינויו, "בולי", הוא המקור לאות ב' שבשמו. בבגרותו למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. יצירותיו הראשונות הופיעו בעיתונות היומית ובכתבי עת ספרותיים בראשית שנות ה-50. החל משנת 1967 שימש כמרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ברבות הזמן מונה לפרופסור, ומשמש גם כמרצה אורח באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו.
       
      כתיבתו של יהושע נטתה בראשיתה לכיוונים סוריאליסטיים ומופשטים, אולם בהמשך דרכו החל לכתוב בסגנון ריאליסטי יותר, השואב את השראתו מהפסיכולוגיה וההוויה החברתית של ישראל. לגיבוריו הטיפוסיים אין יכולת החלטה ומעשה, והם תלויים בין הכוונה למימושה. על פי רוב הם מונעים על ידי הרצון לפרוץ את מעגל הבדידות שהם נתונים בו.
       
      לבד מכתיבת פרוזה, מפרסם יהושע מאמרים פוליטיים רבים ומסות בעיתונות ובכתבי עת, בהם הוא דן בענייני השעה של החברה הישראלית, ביחסי ישראל-תפוצות ועוד. בשנת 1995 הוענק לסופר פרס ישראל לספרות. יצירתו זוכה להצלחה רבה גם מחוץ לישראל ורבים מספריו תורגמו לשפות זרות.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות