הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מרחק של שניות
  • מרחק של שניות
    הרלן קובן | תרגום: שירה שלמה
    ידיעות ספרים | 2013 | נוער בוגר | 302 עמ' מודפסים

    מיקי בוליטר רוצה להיבחר לנבחרת הכדורסל של התיכון שלו. הוא רוצה לזרום עם החברים שלו, אימה החדה והשנונה וכף הקצת-מוזר-אבל-מקסים. הוא היה רוצה שיחסיו עם דודו מיירון ישתפרו – למרות שהוא לא לגמרי בונה על זה – וגם שהמסתורין סביב מותו הפתאומי של אביו יתפוגג. בקיצור – הוא רוצה חיים רגילים.

    אבל לחיים יש תוכניות אחרות עבורו. תקרית ירי שבה נפגעת חברתו רייצ'ל שואבת אותו לעיבורה של תעלומה מסמרת שיער, שמעמידה בסכנה אותו ואת הקרובים לו ביותר. מיקי אמנם פיקח וחריף כמו דודו מיירון, אך כשהסכנה נמצאת רק מרחק של שניות ממנו הוא יזדקק לתושייה, לנחישות ולעזרתם של חבריו כדי להגן על האנשים היקרים לו, אפילו אם הוא אינו יודע מפני מה – או מה – הוא מגן עליהם.

     

    הרלן קובן הוא מסופרי המתח המוערכים והמצליחים בעולם. ספריו – שתורגמו לארבעים שפות ונמכרו ביותר מ-50 מיליון עותקים – נושאים כולם את תו ההיכר של כתיבתו המושחזת והמרתקת, וממשיכים להפתיע ולסחרר גם את הקוראים המתוחכמים ביותר.

    "קובן טווה במיומנות חוטי עלילה מרובים לכדי סיפור שלם ומשכנע. מותחן שנע במהירות האור"

     - Kirkus Review

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     

    יש רגעים בחיים שמשנים הכול. אני לא מתכוון לדברים קטנים כמו, למשל, כשאתם מגלים מהו סוג דגני הבוקר שאתם הכי אוהבים או אם התקבלתם לכיתת מדעים או איזושהי ילדה שאתם מתאהבים בה או המקום שאליו תעברו ותגורו בו בעשרים השנים הבאות. אני מתכוון לשינוי מוחלט. שנייה אחת העולם שלכם הוא דבר אחד, ובשנייה הבאה - בום! - הוא ישתנה לגמרי. כל הכללים, כל הדברים שהיו מובנים לכם בקשר למציאות, משתנים או מתהפכים לחלוטין.

    למשל, למעלה נהיה למטה ושמאל לימין.

    ו... מוות הופך לחיים.

    נעצתי מבט בתצלום והבנתי שאנחנו נמצאים תמיד במרחק של שניות בלבד משינוי שחוצה את החיים לשניים. מה שראיתי במו עיני לא היה הגיוני, אז מצמצתי כמה פעמים והבטתי שוב - כאילו ציפיתי שהתמונה תשתנה. זה לא קרה.

    התצלום היה ישן, בשחור־לבן. מחישוב מהיר שעשיתי בראש הבנתי שהוא חייב להיות כמעט בן שבעים שנה.

    "זה לא יכול להיות," אמרתי.

    לא דיברתי לעצמי, אם במקרה אתם חושבים שאני פסיכי (ואתם תחשבו כך די בקרוב). דיברתי אל גברת העטלף. היא עמדה כמה מטרים ממני בשמלה הלבנה שלה ושתקה. שערה האפור הארוך נראה כאילו הוא נע אפילו כשעמדה קפואה במקומה. עורה היה מקומט כמו פיסת נייר ישנה שמישהו קיפל ופרש מחדש פעמים רבות מדי.

    גם אם אתם לא מכירים את גברת העטלף הזאת, אתם מכירים גברת עטלף כלשהי. אני מתכוון לאישה הזקנה המפחידה שגרה בבית הישן המפחיד שבקצה הרחוב. בכל עיר יש אחת כזאת. אתם שומעים בחצר בית הספר סיפורים על הדברים האיומים שהיא תעשה לכם אם אי־פעם תתפוס אתכם. כילדים קטנים אתם שומרים מרחק. וכילדים יותר גדולים - במקרה שלי, תלמיד כיתה י' בתיכון - טוב, אתם עדיין שומרים מרחק, כי אפילו שאתם יודעים שהכול שטויות ושאתם מבוגרים מדי בשביל דברים כאלה, הבית שלה עדיין מפחיד אתכם מספיק כדי שלא תתקרבו אליו.

    ולמרות זאת מצאתי את עצמי עומד שם, בתוך המאורה שלה, נועץ מבט בתצלום שאני יודע שלא יכול היה להיות מה שחשבתי שהוא.

    "מי הבחור הזה?" שאלתי אותה.

    קולה חרק כמו קורות הרצפה שמתחת לרגלינו. "הקצב מלודז'," היא לחשה.

    האיש בתצלום לבש מדי וַאפֵן אס־אס ממלחמת העולם השנייה. זאת אומרת, הוא היה נאצי סדיסט, שלפי דבריה של גברת העטלף רצח המונים וביניהם גם את אביה.

    "ומתי צילמו את זה? שאלתי.

    גברת העטלף נראתה מבולבלת מהשאלה. "אני לא בטוחה. כנראה בסביבות 1942 או 1943."

    הסתכלתי שוב על האיש בתצלום. ראשי הסתחרר. שום דבר לא הסתדר. ניסיתי לייצב את עצמי בעזרת מה שידעתי בוודאות: שמי - ידעתי - הוא מיקי בוליטר. התחלה טובה. אני בנם של בראד (זכרו לברכה) ושל קיטי (בגמילה) בוליטר, וכרגע האפוטרופוס שלי הוא הדוד שלי מיירון בוליטר (שאותו אני מצליח לסבול). אני לומד בתיכון קסלטון כילד החדש שמנסה להשתלב. ואם להסתמך על התצלום הזה, אני או הוזה או לגמרי לא שפוי.

    "מה קרה, מיקי?" גברת העטלף שאלה אותי.

    "מה קרה?" חזרתי אחריה. "את צוחקת, נכון?"

    "אני לא מבינה."

    "זה" - הצבעתי על התצלום - "זה הקצב מלודז'?"

    "כן."

    "ואת חושבת שהוא מת בסוף מלחמת העולם השנייה?"

    "זה מה שאמרו לי," היא אמרה. "מיקי? אתה יודע משהו?"

    נזכרתי בפעם הראשונה שבה ראיתי את גברת העטלף. הייתי בדרך לבית הספר החדש, כשלפתע היא הופיעה בפתח הדלת של הבית המתפורר הזה. כמעט צרחתי. היא הרימה אלי יד כחושה וחיוורת כמו של רוח רפאים ואמרה ארבע מילים שהלמו לי בחזה כמו אגרוף לצלעות:

    מיקי - לא היה לי מושג איך היא ידעה את שמי - אביך לא מת.

    זה מה שהכניס אותי למסלול המטורף שהוביל אל... אל התמונה הזאת.

    הרמתי את מבטי מן התצלום. "למה אמרת לי את זה?"

    "אמרתי לך מה?"

    "שאבא שלי לא מת. למה אמרת לי את זה?"

    היא שתקה.

    "אני הייתי שם," אמרתי בקול רועד. "ראיתי אותו מת במו עיני. למה שתגידי דבר כזה?"

    "ספר לי," היא אמרה בקול הזקן החורק שלה. "ספר לי מה אתה זוכר."

    "מה, את רצינית?"

    הזקנה הפשילה בדממה את שרוולה מעלה והראתה לי את הקעקוע שסימן אותה כניצולה של מחנה ההשמדה אושוויץ.

    "אני סיפרתי לך איך אבי מת," היא אמרה. "עכשיו תורך. ספר לי מה קרה."

    צמרמורת עברה בגבי. הבטתי סביבי על החדר החשוך. תקליט ויניל שרוט הסתובב על פטפון ישן וניגן שיר בשם "הזמן עצר מלכת" של להקת "כוח סוס". אמא שלי היתה פעם מעריצה של "כוח סוס". היא אפילו בילתה עם הלהקה בשנים שבהן היתה סלבריטי, לפני שאני הגעתי וניפצתי לה את כל החלומות. על האח של גברת העטלף עמדה התמונה הארורה ההיא, זו של חמשת ההיפים משנות השישים, לבושים חולצות טריקו בצבעי בטיק עם הפרפר ההוא על החזה.

    "ספר לי," אמרה שוב גברת העטלף.

    עצמתי את עיני ונשמתי עמוק. היה כל כך קשה לחזור לשם - ולמרות זאת נראה כאילו עשיתי זאת כל לילה.

    "נסענו לסן דייגו, רק אבא ואני. הרדיו דלק. צחקנו." זה מה שאני זוכר הכי טוב מהרגעים ש... לפני מה שקרה. איך צחקנו.

    "אוקיי," היא אמרה. "ומה קרה אז?"

    "ג'יפ שחצה את קו ההפרדה נכנס בנו חזיתית. בום, וזהו." שתקתי לרגע. יכולתי כמעט להרגיש את חריקת הבלמים האיומה, את הדחיפה החזקה אל חגורת הבטיחות ואיך שעפתי אל תוך חשיכה פתאומית. "המכונית התהפכה. כשהתעוררתי, הייתי לכוד. כמה כבאים ניסו לחלץ אותי."

    "ואביך?"

    הבטתי בה. "הכרת את אבא שלי, לא? דוד שלי אמר לי שאבא ביקר בבית הזה כשהיה ילד."

    היא התעלמה מהשאלה. "אביך," היא חזרה על דבריה. "מה קרה לו בתאונה?"

    "את יודעת מה קרה."

    "ספר לי."

    יכולתי לראות אותו בעיני רוחי. "אבא שכב על הגב. העיניים שלו היו עצומות. מסביב לראשו היתה שלולית דם."

    הלב שלי התחיל לצנוח.

    גברת העטלף קירבה אלי יד גרומה. "זה בסדר."

    "לא," התפרצתי. עכשיו היה גם כעס בקולי. "זה לא בסדר. זה אפילו לא קרוב להיות בסדר. כי, את מבינה, היה שם פרמדיק שטיפל באבא שלי. היו לו שיער בהיר ועיניים ירוקות, ובסופו של דבר הפרמדיק הזה הרים אלי את המבט, וכשעינינו נפגשו הוא הניד בראשו. רק פעם אחת. וידעתי. ההבעה שלו אמרה הכול. זה נגמר. אבא שלי מת. הדבר האחרון שראיתי היה את אבא שלי על אלונקה, והפרמדיק ההוא עם השיער הבלונדיני הבהיר והעיניים הירוקות הסיע אותו משם."

    גברת העטלף שתקה.

    "וזאת" - הרמתי את התצלום הישן. קולי נשבר והדמעות הגיעו יותר מהר לעיניים - "זאת לא תמונה של איזה נאצי זקן. זאת תמונה של הפרמדיק ההוא."

    נראה היה שפניה של גברת העטלף, שכבר היו לבנות כמו סיד, החווירו אפילו יותר. "אני לא מבינה."

    "גם אני לא. הקצב מלודז' שלך? הוא היה הפרמדיק שלקח את אבא שלי משם."

    תגובתה הפתיעה אותי. "אני עייפה, מיקי. אתה צריך ללכת עכשיו."

    "את עובדת עלי, נכון? מי זה הבחור הזה? למה הוא לקח את אבא שלי?"

    ידה רפרפה לעבר פיה. "לפעמים אנחנו רוצים משהו כל כך עד שאנחנו גורמים לו לקרות. אתה מבין?"

    "אני לא רוצה שהתמונה הזאת תהיה של הפרמדיק, אבל זה בדיוק מה שהיא."

    היא הנידה בראשה, ושערה הארוך, שהגיע עד מותניה, התנופף. "זיכרון הוא דבר כל כך לא אמין. אתה תלמד את זה ככל שתתבגר."

    "את אומרת שאני טועה?"

    "אם הקצב שרד איכשהו הוא צריך להיות עכשיו כמעט בן תשעים. זה גיל מבוגר בשביל פרמדיק."

    "רגע, לא אמרתי שהוא היה בן תשעים. הוא בגיל של הבחור הזה."

    גברת העטלף רק הביטה בי כאילו אני המשוגע מבין שנינו. פתאום הבנתי איך כל זה נשמע - כמו מלמולים של מטורף. השיר נגמר ואחר התחיל. היא עשתה צעד אחורה. שולי שמלתה הלבנה הקרועה נגררו על רצפת העץ הישנה. מבטה המרוכז בי הפך קשה יותר.

    "מה?" אמרתי.

    "הגיע הזמן שתלך. ואתה לא רשאי לבקר אותי זמן מה."

    "אני לא מבין."

    "עשית טעות," היא אמרה לי.

    דמעות החלו להיקוות בזוויות עיני. "את חושבת שהייתי מסוגל לשכוח את הפנים האלה? את איך שהוא הסתכל עלי לפני שהוא לקח את אבא שלי משם?"

    קולה הפך קר וקשה. "לך מכאן, מיקי."

    "אני לא מתכוון---"

    "תסתלק!"

    • הרלן קובן
      צילום: Wikimedia Commons
    • הרלן קובן

      הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

      הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
      הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות