הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מרוחקת ממך
  • מרוחקת ממך
    אדל | אפריל 2019 | רומן אירוטי | 400 עמ' מודפסים

    כשהייתי בתיכון קיליאן קיין, המתופף של להקת קרועים לגזרים בעל העיניים הירוקות והמהפנטות, היה מתאגרף מאיים, מסוגר וכל הזמן כועס. אף אחד לא העז להתקרב אליו או אפילו לקרוא לו בשמו – חוץ ממני. הוא ניסה להבהיל גם אותי, הזהיר אותי לשמור ממנו מרחק.

    יום אחד הכול השתנה. יום אחד הוא נישק אותי, גנב לי את הלב ורגע לאחר מכן הזהיר אותי לעולם לא להתקרב אליו שוב. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
    אחת עשרה שנים לאחר מכן אני רקדנית מובטלת בעלת חלומות שבורים והנער מעברי, המכונה ‘קאיט’, הוא היום כוכב רוק ענקי ויש לו את היכולת לעזור לי. הבעיה היא שאני לא בטוחה שהוא בכלל זוכר אותי. למרות השנים שחלפו, עדיין לא שכחתי מה אמר לי בפעם האחרונה שהתראינו – שאתרחק ממנו, או שבפעם הבאה הוא לא ייתן לי ללכת. בלב הולם וברגליים רועדות אני יוצאת לחפש אותו, מפחדת לגלות למה באמת התכוון.
     
    מרוחקת ממך הוא הספר הרביעי בסדרת קרועים לגזרים מאת נשודה רוז, סופרת רבי המכר של עיתון ה–New York Times וה־USA Today ושל אתר אמזון. הספר הראשון איתך ונקרעת ממך, הספר השני נשמרת ממך והספר השלישי מנופצת ממך זכו להצלחה רבה וכיכבו בראש רשימות רבי המכר בארץ.
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתיחה

     
    טורונטו
     
    סאווי
     
     
    אגרוף הוטח בארונית המתכת, ממש בסמוך לראש שלי, וספר המתמטיקה שאחזתי החליק מבין ידיי ונפל אל הרצפה בקול חבטה. שאפתי אוויר בחדות וקפאתי במקומי.
     
    האגרוף היה שייך לקיליאן קיין.
     
    קיליאן קיין הידוע לשמצה.
     
    השמועה אמרה שהוא הושעה מבית הספר כמה פעמים בגלל מעורבותו בקטטות, ושהוא לא סולק מבית הספר לצמיתות רק מפני שאבא שלו תרם לבית הספר בנדיבות.
     
    וכן, פחדתי ממנו. רק טיפשים לא פחדו ממנו.
     
    למרבה המזל, האגרוף שעיקם את הארונית שלי לא נועד לשבות את תשומת ליבי; הוא נועד לשבות את תשומת ליבו של ג'וש קלרי, הבחור שלרוע מזלי היה בעליה של הארונית שניצבה בסמוך לארונית שלי.
     
    "קַאיט[1]," מלמל ג'וש בזמן שהסתובב. פניו היו חיוורות וכפות ידיו מורמות באוויר.
     
    הכינוי של קיליאן היה 'קאיט'. כשרק שמעתי על כך, הכינוי שלו עורר אצלי דימויים של עפיפון יפהפה המתעופף בשמיים מעדנות. אך לא זו הייתה הסיבה שזיכתה אותו בכינוי שלו. כלל וכלל לא.
     
    המשמעות הנוספת של המילה 'קאיט' הייתה 'לוחם ללא חת' והתנהגותו של קיליאן בהחלט תאמה את הכינוי שלו זכה. על אף שלהגנתו יש לומר שהוא נלחם בצורה הוגנת למדי.
     
    הוא רב בעיקר עם הילדים הגדולים יותר שהציקו לילדים הקטנים. לאחר שמצאו במלתחות ילד שהתנדנד מהתחתונים שלו על מתלה בקיר, הוא אסר על משיכה בתחתונים. אם קיליאן היה שומע על חרא מהסוג הזה בין כותלי בית הספר, הוא היה מטפל בזה. לעתים קרובות פירוש הדבר היה להתמודד עם ילדים מבוגרים וגדולים ממנו. הוא היה נטול כל מורא, והיה בי חלק שחש כלפיו פליאה מפני ששום דבר לא הסיט אותו ממטרתו.
     
    הוא לא היסס.
     
    הוא לא התפשר.
     
    קיליאן נראה, פחות או יותר, כמו שדמיינתי אל יווני. אחד מהאלים האלה שהיה להם מזג הפכפך, שידעו כמה כוח עומד לרשותם וניצלו זאת.
     
    הוא נראה טוב, אבל זה לא מה שהפך אותו למושך. היה זה האופן שבו המבט העז שבעיניו הירוקות משך את האנשים אליו, כמו בובה על חוט. מעולם לא דיברתי איתו, והוא מעולם לא אמר לי מילה, ולא הייתה לי בעיה עם זה, מפני שאף אחד לא היה מעוניין בתשומת ליבו של קיליאן קיין, על אף שאני מוכנה להישבע שהוא הסתכל עליי כמה פעמים כאשר חלפתי על פניו במסדרונות. כאשר המבטים שלנו היו נפגשים להרף עין, הוא תמיד היה מסב את מבטו, ואילו אני הייתי מרכינה את ראשי ומתרחקת מהמקום מהר ככל האפשר, שעה שליבי הלם בחוזקה ורגליי רעדו.
     
    עד כדי כך הייתה השפעתו חזקה עליי – עד כדי כך שנשימתי נעתקה מפי, וזה לא היה טוב.
     
    עד כמה שידעתי, קיליאן עבר לפה מאירלנד לפני כמה שנים, אבל לא למדנו באותו בית ספר יסודי. הוא גם היה מבוגר ממני בשנה, ככה שעל אף שכעת למדנו באותו התיכון, לא ישבנו יחד באותם השיעורים ושמחתי על כך, מפני שאם הוא היה עד כדי כך קרוב אליי, לעולם לא הייתי מצליחה להתרכז.
     
    הפעם הראשונה שבה צפיתי בקיליאן בפעולה הייתה בקפיטריה.
     
    קיליאן היה חבר בלהקת רוק עם כמה חבר'ה נוספים מבית הספר עד שאירעה הקטטה. המתח ניכר באוויר מהרגע שבו קיליאן נכנס לקפיטריה. שמעתי לחישות ושמועות על כך שקיליאן התמזמז עם חברתו של סולן הלהקה. לא חשבתי שהייתה אמת בשמועה, מפני שאף אחד לא ראה אף פעם את קיליאן מסתובב עם בנות.
     
    חבריו ללהקה עמדו בזמן שהוא התקרב אליהם. חששתי לגורלו, מפני שהם היו שלושה, והוא היה לבדו. רציתי שהוא יסתובב ויסתלק משם, אבל קיליאן לעולם לא היה עושה דבר כזה. הוא חלף על פניהם והלך לקחת לעצמו אוכל.
     
    הקטטה התרחשה כאשר הוא החזיק בידיו את מגש ארוחת הצהריים שלו. סולן הלהקה נעמד בדרכו והפיל את המגש על הרצפה. קיליאן שמר על קור רוח, אבל אז הוא הצדיק את הכינוי שדבק בו. הוא התכופף, הרים את מגש האוכל ואת שיירי ארוחת הצהריים שנהרסה והשליך הכול לפח האשפה, ואז צעד היישר לעברו.
     
    הטורף התקרב אל הטרף. ולא היה שום ספק שהם היו טרף עבורו.
     
    הקפיטריה לא הייתה שקטה ככה אף פעם. הצלילים היחידים שנשמעו היו צעדיו של קיליאן וצחקוקיהם של חבריו ללהקה. בהתחשב במוניטין של קיליאן, הם היו ממש אמיצים או ממש מטומטמים. אולי הם חשבו שמפני שהם נמצאו בשטח בית הספר, הוא לא יעשה להם כלום.
     
    הם טעו.
     
    לא הבנתי איך קיליאן עשה את זה כל־כך מהר, אבל בתנועה אחת הוא הצליח להשכיב את סולן הלהקה על הרצפה. תוך שניות הבחור החל להתחנן. לא ממש הצלחתי לראות מה קיליאן עשה לו, אבל מה שהוא עשה, הוא עשה ברוגע, באיפוק, ללא שמץ של פחד.
     
    בחור אחד, סקאלפט, שאותו הכרתי רק בשם, קם ממושבו ליד השולחן וניגש אל קיליאן. הנחתי שהוא עשה זאת כדי לגבות אותו, במקרה שיתר חברי הלהקה יתנפלו עליו.
     
    הם לא עשו זאת, ככל הנראה מפני שסקאלפט היה מפחיד אף יותר מקיליאן. זרועותיו המקועקעות והחסונות של סקאלפט, ומבט עיניו הכהות – השחורות כמעט – היו מפחידים כהוגן.
     
    מאז הקטטה ההיא, קיליאן וסקאלפט החלו לבלות יחד ושמעתי שהם הקימו להקה משלהם עם כמה חבר'ה מבית ספר אחר.
     
    עכשיו עמדתי קפואה במקומי ליד הארונית שלי, סנטימטרים ספורים מקיליאן קיין. פחדתי לזוז או אפילו לנשום מתוך חשש שהוא עלול להבחין בקיומי.
     
    ספר המתמטיקה שכב לרגליי ותיק בית הספר היה תלוי על כתפי. קיליאן היה כל־כך קרוב אליי, שכתפו הרחבה הברישה את כתפי כאשר אחז בחולצתו של ג'וש והטיח אותו בארונית. ליבי זינק ממקומו נוכח רעש החבטה בזמן שעמוד השדרה של ג'וש פגע במתכת.
     
    "הזהרתי אותך," רטן קיליאן. הייתה זו רטינה או אולי נהמה, מפני שהוא אמר את המילים מבעד לשיניים חשוקות. הוא הטה את גופו לעבר ג'וש, ולג'וש לא היה שום פתח מילוט. הוא היה לכוד בין קיליאן הזועם לבין הארונית. "אמרתי לך מה יקרה אם הוא יגיע לבית הספר שלי וימכור את החרא הזה."
     
    ב'חרא הזה' הוא התכוון לסמים. אחיו הגדול של ג'וש היה סוחר סמים רציני וכל מי שרצה סמים פנה אליו. גם ג'וש סחר בסמים, אבל לא בחומרים הקשים, ואף אחד מהאחים שלו לא מכר בבית הספר שלנו עד לאחרונה.
     
    קיליאן גרם לאשפוזם של שני נערים שניסו למכור סמים בשטח בית הספר. אחד מהם סבל מאף שבור ומזרוע שבורה. לשני היה שבר בצלעות והוא איבד שלוש משיניו הקדמיות. אף אחד מהתלמידים לא הלשין על קיליאן, אבל כולם בבית הספר ידעו שהוא עשה זאת, בייחוד מפני שיום לאחר התקרית הייתה תחבושת מעל עינו הימנית של קיליאן ומפרקי אצבעותיו היו פצועים וחתוכים.
     
    איידן, אחיה של החברה הכי טובה שלי, מארס, למד בכיתתו של קיליאן, והוא סיפר לה שכאשר המורה הורה לקיליאן לגשת למרפאה כדי להיבדק, הוא ביקש מהמורה ש'יתעסק בעניינים המזויינים שלו'. הוא נשלח למשרדו של המנהל. אף אחד לא יודע מה קרה שם, אבל אפשר לומר שכמעט כל הזמן הוא בילה בריתוק.
     
    "אני... אני יודע. אמרתי לו, אבל – " מלמל ג'וש. ריחמתי עליו מעט מפני שהוא נראה כאילו הוא עומד להשתין במכנסיים, "הוא אמר שבית הספר לא שייך לך," גמגם ג'וש. "אני נשבע. אמרתי לו להפסיק עם זה."
     
    מבחינה טכנית זה באמת לא היה בית הספר של קיליאן, אבל אנשים בכל זאת צייתו לחוקים שלו, ואחד החוקים האלה אסר על מכירת סמים. קיליאן זקף את גבו אך לא הרפה מחולצתו של ג'וש.
     
    "איפה הוא עכשיו?"
     
    "הוא הסתלק כשהוא... כשהוא שמע שאתה מחפש אותו."
     
    ג'וש שלח מבט חטוף בכיווני. חייכתי אליו חיוך רפה. הייתה זו מחווה קטנה ואדיבה מצידי, מפני שעל אף שלא הייתי מעריצה גדולה של ג'וש – מפני שהוא ואחיו סחרו בסמים – ריחמתי עליו, מפני שהוא נקלט ברדאר של קיליאן, ואף אחד לא רצה להיקלט ברדאר של קיליאן.
     
    זו הייתה הסיבה היחידה שבגללה לא רצתי, אלא המשכתי לעמוד במקומי בשתיקה ובקושי לנשום. הייתי כמו שפן המסתתר במחילה שלו ומחכה שהשטח יתפנה כדי שיוכל להימלט.
     
    חוץ מזה, למחרת היה אמור להיערך מבחן במתמטיקה והייתי צריכה להתכונן, ככה שלא יכולתי להסתלק בלי הספר שלי.
     
    "תגיד לו שיפגוש אותי ליד הנהר," אמר קיליאן, "בשעה חמש. אם הוא לא יגיע, אמצא אותו בדרך אחרת וזה לא ימצא חן בעיניו."
     
    ידעתי היטב מה משמעותה של פגישה ליד הנהר. הוא התכוון ללכת מכות עם אחיו הגדול של ג'וש. 'גדול' פירושו שבשנה שעברה הוא סיים את לימודיו בתיכון.
     
    "אני נשבע לך שהוא לא יעשה את זה שוב, קאיט," אמר ג'וש.
     
    קיליאן הנמיך את קולו. "כבר מאוחר מדי בשביל זה. היית אמור להסביר לו את החוקים. או שהוא לא ציית לחוקים או שלא סיפרת לו עליהם. כך או אחרת, עכשיו אני חייב לעשות משהו בקשר לזה."
     
    אולי היה זה שערי האדמוני העז שלכד את מבטו, או שייתכן שליבי הלם בכזאת עוצמה שהוא שמע אותו, אבל כך או אחרת, עיניו של קיליאן הוסטו לעברי. גופי נעשה נוקשה. נשמתי נשימה חטופה וליבי הלם במהירות מסחררת. נעצנו מבטים זה בזה.
     
    הייתה זאת הפעם הראשונה שבה הייתי כל־כך קרובה אליו וזה היה מפחיד ועם זאת גם מלהיב ומרגש. עיניו הזכירו לי את השלגונים הירוקים שאבא נהג לקנות בדרכו הביתה מהעבודה בימים חמימים ולחים. היינו יושבים על המרפסת בחזית הבית ואוכלים אותם לפני שהם יימסו לחלוטין, אך החום העז הקשה עלינו לעשות זאת וכפות ידינו תמיד היו נעשות דביקות.
     
    עיניו של קיליאן היו כאלה. ירוקות וקרות עם שבבי קרח בתוכן. הן היו כל־כך צלולות עד שכמעט הצלחתי לראות בהן את השתקפותי. הן היו פשוט מרהיבות ביופיין.
     
    קרות כקרח, סאווי. הוא לא בחור נחמד.
     
    "תנשמי," אמר קיליאן.
     
    התנודדתי על רגליי בזמן שריאותיי התחננו לאוויר. לא הייתי מסוגלת להסב את מבטי גם אם הייתי רוצה והלכתי לאיבוד במעמקים הצוננים של עיניו.
     
    "לכל הרוחות. תנשמי," הוא נבח.
     
    מילותיו הוציאו אותי מהטראנס שבו שקעתי והתנשפתי בכבדות. עיניו הנוקבות התבייתו עליי, ואני מוכנה להישבע שהן התרככו והתמלאו בחמימות רגע לפני שהן שבו והתקשחו. הוא השיב את תשומת ליבו אל ג'וש, בדיוק בזמן שנשמע קול שקרא לעברו, "קאיט?"
     
    סקאלפט התקדם לעברנו לאורך המסדרון והניח את ידו על אמת ידו של קיליאן. "לא פה, לכל הרוחות."
     
    "אחיו מכר סמים בשטח בית הספר," השיב קיליאן ונעץ בחברו מבט נוקב.
     
    "אני יודע, אבל אל תעשה את זה פה. הנהלת בית הספר לא תיתן לך הזדמנות נוספת, ואבא שלך – "
     
    "שילך לכל הרוחות."
     
    גופו של סקאלפט נדרך. "אני קולט אותך, בן אדם, אתה יודע שאני קולט אותך, אבל אסור לך להסתכן."
     
    קיליאן סינן קללה חרישית, הרפה מחולצתו של ג'וש ופסע לאחור. "תגיד לו שיפגוש אותי."
     
    "כן. בסדר. בטח, קאיט." ג'וש התכופף להרים את הספרים שלו, סגר את הארונית בטריקה ומיהר להסתלק.
     
    "בסופו של דבר יסלקו אותך מבית הספר," אמר סקאלפט, "המנהל אמר שהוא לא ייתן לך הזדמנויות נוספות. אם הוא היה רואה את זה, זה היה הסוף שלך."
     
    "ג'וש ואחיו הם סכנה לחברה." קיליאן נשען על הארונית לצידי, אבל היה זה כאילו כבר לא הייתי קיימת עבורו, מפני שהוא התעלם ממני כליל. חשבתי שאני כבר יכולה לזוז, לקחת את החפצים שלי ולהסתלק, לכן התכופפתי להרים את ספר המתמטיקה.
     
    "את סוואנה, נכון?"
     
    נשאתי את מבטי בזמן שאחזתי בספרי. קיליאן הסתכל עליי, אבל סקאלפט היה זה שדיבר.
     
    למה הוא דיבר איתי?
     
    אף אחד מהם לא דיבר איתי בעבר. אפילו כשראיתי אותם בבית הקפה המקומי, שבו בילו עם כמה חבר'ה שאינם לומדים בבית הספר שלנו, הם לא טרחו להכיר בקיומי.
     
    "קוראים לי סאווי," תיקנתי אותו.
     
    "אני סקאלפט. כבר פגשת את קאיט?"
     
    לשבריר שנייה שקלתי לפרוץ בצחוק, מפני שהיה כל־כך מגוחך מצידו להציג את עצמו ואת קיליאן בפניי. ברצינות, מי לא ידע מי הם? חמש שניות לאחר שהגעתי לתיכון ביום הראשון ללימודים, כבר שמעתי את שמו של קאיט. לאחר כמה שבועות גיליתי ששמו האמיתי היה קיליאן, ומאותו רגע זה מי שהוא היה עבורי. אהבתי את השם שלו, ולא אהבתי את משמעות הכינוי שלו. הוא לא נלחם והתקוטט רק כי רצה להכניע את היריב שלו. היה זה כאילו הוא כל־כך כעס וכל־כך הוטרד ממשהו, שהוא היה חייב להילחם, אבל אולי לא רצה לעשות את זה. הרי הוא נלחם רק בבריונים ובמנוולים.
     
    או שפשוט תירצתי תירוצים עבורו.
     
    "את עוזרת לאחות בית הספר לפעמים," אמר סקאלפט.
     
    "כן," השבתי. עברתי הכשרה במתן עזרה ראשונה וטיפלתי בפצעים ובחבורות פה ושם, לא משהו רציני יותר מדי. לפעמים גם ערכתי הזמנות לחידוש המלאי במרפאה, אך מעולם לא טיפלתי בקיליאן או בסקאלפט.
     
    חשדתי שקיליאן לא יהיה מוכן שאחות או שכל אדם אחר יטפל בו במקרה של פצעים שטחיים. הוא בטח יצטרך להיות פצוע באופן רציני לפני שיסכים לגשת לאחות. בנוסף על כך, הנחתי שהוא היה רגיל לפציעות ושהוא חבש את עצמו.
     
    "את יודעת לסתום את הפה?" שאל סקאלפט.
     
    איזו מן שאלה זאת הייתה? לא היה לי פה גדול ולא הייתה לי נטייה לרכל. למעשה, גם ככה היו לי רק כמה חברים ספורים שאיתם יכולתי לרכל. "אני לא מתכוונת לדבר על מה שקרה עכשיו, אם לזה אתה מתכוון."
     
    "לא. זו לא הסיבה ששאלתי," הוא השיב.
     
    קיליאן הצר את מבטו וגבו התקשח, אך הוא המשיך לשתוק.
     
    למרות שפחדתי מקיליאן ולמרות שהוא הלחיץ אותי, היה קשה שלא להתמוגג ממנו, מפני שהוא היה מרהיב ביופיו. ידעתי שאם אזכה להתנשק איתו, זו תהיה חוויה פשוט יוצאת מגדר הרגיל.
     
    החברה הכי טובה שלי, מארס, אמרה שהוא חמוד, אבל אי אפשר לתאר אריה כחמוד. מלכותי – כן. מדהים – בטוח, ואולי אפילו יפהפה, אבל בהחלט לא חמוד. סקאלפט התכופף וכרך את אצבעותיו סביב מרפקי כדי לעזור לי לקום. נעמדתי ועיניי התבייתו על קיליאן. הוא המשיך להתבונן בי, הבעת פניו קרירה וקשה לפענוח.
     
    ידו של סקאלפט הרפתה מהמרפק שלי.
     
    קיליאן היה הראשון שקטע את קשר העין והודיתי על כך לאלוהים, מפני שבשום פנים ואופן לא הייתי מסוגלת למנוע מעצמי לשקוע בתוך העיניים האלה, והלב שלי לא הפסיק לפעום בהתרגשות.
     
    הוא לא אל, סאווי.
     
    בסך הכול בחור עם עיניים יפות. בחור שאיתו רציתי לחוות את הנשיקה הראשונה שלי.
     
    כחכחתי בגרוני והרמתי את ברכי כדי לאזן עליה את התיק בזמן שפתחתי את הרוכסן ומיהרתי להכניס לתוכו את ספר המתמטיקה. רכסתי את הרוכסן, נעמדתי וסגרתי את הארונית. ידי רעדה בזמן שניסיתי, ללא הצלחה יתרה, לנעול את הארונית.
     
    "יש לי עבודה בשבילך," אמר סקאלפט.
     
    לכל הרוחות. התבלבלתי בזמן שניסיתי להיזכר בקוד של המנעול. "סליחה, מה אמרת?" שאלתי, ואז שמטתי את התיק בין רגליי וסובבתי את חוגת המנעול בכיוון אחד ואחר כך בכיוון השני.
     
    "עבודה," אמר סקאלפט, "זה כסף מהיר וקל, וברוב הפעמים לא תצטרכי לעשות שום דבר חוץ מאשר להגיע."
     
    "זה לא נשמע חוקי." מהצד שלי, לא היה לי אכפת מה היה אופי העבודה. השתוקקתי להירשם לשיעורי ריקוד ולא יכולתי לעשות זאת מפני שלא היה לי כסף וברוב המקומות לא היו מוכנים להעסיק אותי, כי הייתי בסך הכול בת חמש עשרה.
     
    מאז מותו של אבא שלי, המצב הכלכלי שלנו לא היה מזהיר ולא היה שום סיכוי שאימא תשלם עבור שיעורי ריקוד או אפילו תעזור לי במימון אם אממן חלק מהסכום בעצמי. בסופו של דבר המנעול נתפס וסובבתי את החוגה.
     
    "לא היא," אמר קיליאן. עיניי נישאו מבעד לכמה תלתלים אדמוניים פראיים לעבר עיניו ולפתע הצטערתי על כך מפני שהוא שוב נעץ בי את מבטו, והפעם מבטו לא היה נטול רגש. מבטו היה עצבני. לא ידעתי מדוע. זה לא שעשיתי משהו. אולי הוא התעצבן מכך שסקאלפט הציע לי עבודה, אבל למה שזה יפריע לו?
     
    שוב הייתי לכודה במבט עיניו הירוקות, הקרות כקרח, והרגשתי כאילו פיל התיישב על החזה שלי. למה לא הצלחתי להעתיק ממנו את מבטי?
     
    כל־כך לא רציתי להיות בטווח הקליטה של הרדאר שלו.
     
    זה לא שהיו לי יותר מדי ברירות. עיניו ננעצו בעיניי והדרך היחידה שבה יכולתי להסב את מבטי הייתה אם הוא היה מרשה זאת.
     
    "למה לא?" שאל סקאלפט.
     
    לסתותיו של קיליאן התהדקו והוא קרע את עיניו מעיניי והתרחק מהארונית. "זו השנה הראשונה שלה בתיכון והיא מפחדת מהצל של עצמה. אני מוכן להמר על זה שהיא תברח בבכי ברגע שהיא תראה מה קורה שם. לא אותה, לכל הרוחות!" חזר ואמר. ואז הוא הסתובב והחל לצעוד במורד המסדרון.
     
    "שיט," מלמל סקאלפט, "אל תיקחי את זה באופן אישי. האמת היא שאת בין האנשים היחידים שהוא מחבב." זו לא נשמעה כמו מחמאה כשהוא אמר את זה. הוא פשוט ציין עובדה. לא היה בזה שום היגיון. הוא אפילו לא הכיר אותי ולא הייתי בטוחה שאהבתי את זה שהוא חיבב אותי. סקאלפט בחן אותי מכף רגל ועד ראש בעיניו השחורות וזה היה מלחיץ למדי כי הרגשתי כאילו הוא בדק לראות אם אני עונה על דרישות כלשהן. "אם תרצי לעשות כסף מהיר, תדברי איתי."
     
    רציתי להסכים ולו רק בגלל העובדה שקיליאן אמר שאני פוחדת מהצל של עצמי ושאברח בבכי ממה שזה לא יהיה שהוא התכוון אליו. סקאלפט הסתובב והחל לרוץ בעקבות קיליאן במורד המסדרון לפני שהספקתי לשאול אותו במה העבודה כרוכה.
     
    הוא התנגש בקיליאן, וקיליאן נעץ את אגרופו בחזה שלו.
     
    התבוננתי בהם עד שהם נעלמו מעבר לפינה, ואחר כך הכתפתי את התיק ורצתי לפגוש את אימא מחוץ לבית הספר. שעה לאחר מכן, עדיין ישבתי על מדרגות בית הספר ולמדתי מתמטיקה, מפני שאימא לא הגיעה – פעם נוספת. זו הייתה הפעם השלישית השבוע. מצבה של אימא הלך והתדרדר.
     
    "את תמיד עושה את שיעורי הבית על המדרגות אחרי הלימודים?"
     
    נשימתי נעתקה מפי בזמן שהסתובבתי וראיתי את קיליאן עומד על המדרגה העליונה. הוא נראה שוב כמו אחד מאותם אלים יווניים. לא הייתי מומחית בענייני אלים או משהו כזה, אבל החלטתי שהוא בהחלט היה דומה לזאוס – רב עוצמה ובעל מזג הפכפך ואם מישהו יעצבן אותו הוא גמור. תחבתי את ספר המתמטיקה לתוך התיק. "לפעמים. כשאימא שלי מאחרת."
     
    "ובאיזו תדירות זה קורה?" הוא שאל.
     
    משכתי בכתפיי, הרמתי את התיק ונעמדתי. "היא ממש עסוקה."
     
    הוא ירד חמש מדרגות והתיישב לצידי. הוא הדיף ניחוח נקי של סבון טרי, כאילו הרגע יצא מהמקלחת לאחר שסיים שיעור ספורט. שאפתי שאיפה עמוקה ועצרתי את עצמי ברגע שגבותיו התרוממו, כאילו ידע ששאפתי את הריח שלו.
     
    שיט.
     
    "עסוקה במה?" הוא שאל.
     
    הכתפתי את התיק. "אין לי מושג. בכל מיני דברים."
     
    קרוב לוודאי שהיא לקחה שוב כמות מופרזת מהגלולות שלה ואיבדה את ההכרה. לא היה לי מושג באילו גלולות מדובר, מפני שהיא קילפה את התווית מעל המכל.
     
    "בואי איתנו לנהר," אמר קיליאן. "לאחר הקטטה, אחד החבר'ה יסיע אותך הביתה."
     
    ממש לא הייתי בקטע. ראשית כול, אם הייתי צופה בקטטה הבטן שלי הייתה מתהפכת בקרבי. לא בגלל הדם, אלא מפני ששנאתי את עצם הרעיון של מריבה גופנית. דבר שני, לא הכרתי אף אחד מ'החבר'ה' ולא התכוונתי להיכנס עם מישהו מהם למכונית. כבר הייתי מעדיפה לעשות את כל הדרך הארוכה ברגל.
     
    "אני בסדר. אני לא גרה רחוק."
     
    "בולשיט. אני יודע איפה את גרה," הוא השיב.
     
    באמת? מוזר שקיליאן ידע דבר כזה. למה שהוא יֵדע?
     
    "טוב, אני רגילה לזה."
     
    לפי אימא שלי, אני זקוקה לפעילות הגופנית. זה היה התירוץ שבו השתמשה בכל פעם ששכחה לאסוף אותי – שאני צריכה ללכת הביתה ברגל, ככה שאוכל להשיל כמה קילוגרמים עודפים. לא הייתי כזאת שמנה, אבל הייתי נמוכה וגוצית. נכון שרקדתי, לכן הייתי חטובה ובכושר, אך הגוף שלי לא היה מעודן ונראה כאילו הוא עשוי חרסינה, כמו הגוף שלה. ירדתי במדרגות והתפללתי שלא אמעד ואפול, מפני שהרגשתי שרגליי נרדמו לאחר הישיבה הממושכת על המדרגות בשיכול רגליים, וגם מפני שהייתי לחוצה. לא היה לי מושג מדוע קיליאן שב ופנה אליי. זו הייתה הפעם השנייה באותו היום. לא עשיתי שום דבר, לא היה לי משהו שהוא רצה ובהחלט לא היוויתי איום עבורו ולא הפרתי את אחד החוקים שלו.
     
    כולם אמרו שקיליאן קיין העניק מתשומת ליבו רק לאנשים שבהם התכוון לפגוע.
     
    והוא בהחלט העניק לי תשומת לב.
     
    למיטב ידיעתי קיליאן לא נהג לפנות לבחורות בצורה אקראית, ובטח לא לבחורות מהסוג שלי. הייתי מוכנה להתערב על כך שאבא שלו היה משתולל אם היה יודע שבנו משוחח עם נערה שלובשת בגדים שנקנו בחנות יד שנייה ושחיה בקרוואן.
     
    משפחת קיין הייתה עשירה. הם התגוררו בחלק היפה של העיר והשתייכו לקאנטרי קלאב יוקרתי. השמועה אמרה שלאבא שלו יש כמה סוסים ושהוא משחק פולו. גם אמרו שאבא שלו החזיק בבעלותו כמה מועדוני לילה במרכז העיר ושככה הוא עשה את ההון שלו.
     
    אם לא הייתי הולכת בדרך הקצרה יותר הביתה ובוחרת בדרך הארוכה, הייתי חולפת על פני הבית שלהם, שהיה מרהיב ביופיו, כמו טירה שנלקחה היישר מתוך ספרי אגדות. מדשאות מטופחות, חנייה מקורה לחמש מכוניות וגינות שהיו מוצאות חן בעיניו של אבא שלי.
     
    לא באמת חשבתי שכל מה ששכן בתוך מבנה האבן האדיר היה קסום כמו באגדות, מפני שבפעם היחידה שראיתי את מר קיין, הוא נראה מרושע. מעולם לא שמעתי דיבורים על אודות אימו של קיליאן, ולכן לא ידעתי אם היא בכלל הייתה בסביבה. מר קיין נכנס למשרדו של מנהל בית הספר בתחילת שנת הלימודים, בזמן שמילאתי טפסי הזמנות לגבי ציוד שצריך לחדש במרפאה. הוא לא היסס ולא דפק על דלת משרדו של המנהל. הוא פשוט צעד פנימה. קלטתי הבזק מפניו כאשר הוא הסתכל על קיליאן, שעמד מול שולחנו של מר מארק.
     
    שנאה. היא אפפה את כל פניו – בוז עיקל את שפתיו, דופק פעם ברקותיו. ראיתי שאט נפש בעיניו בזמן שהוא נעץ מבט נוקב בבנו.
     
    ואז הדלת נטרקה בחוזקה.
     
    מייד לאחר מכן צעקות הדהדו ברחבי המשרד, ואז הדלת נפתחה ומר קיין יצא החוצה. קיליאן הלך מאחוריו, פניו אדישות על אף הצרות שאליהן נקלע. עיניו הנוקבות של מר קיין התבייתו עליי, ככל הנראה מפני שנעצתי בו את מבטי בפה פעור. בטני התהפכה בקרבי והתכווצה בחוזקה. השערות שבעורפי נעמדו דום ועקצוצי אזהרה כיסו את עורי.
     
    הוא הזכיר לי את השטן, את המפלצת בארון, את שדי הגיהינום – כולם באדם אחד.
     
    הוא היה החומר שממנו היו עשויים סיוטים, וידעתי זאת מפני שכמה לילות לאחר מכן, התעוררתי לאותן עיניים נוקשות שהתבוננו בקיליאן בשנאה יוקדת.
     
    "העבודה לא מתאימה לך," אמר קיליאן, "את תיפגעי. אל תיקחי אותה."
     
    גופי נדרך. כיווצתי את שפתיי, זקפתי את סנטרי, הסתובבתי אליו ואמרתי, "ובכן, אני בהחלט מתכוונת לקחת אותה."
     
    לא באמת החלטתי עד לאותו הרגע, אבל לאחר שאמר את מה שאמר כבר הייתי נחושה בדעתי. לא הייתה לו שום זכות לומר לי ממה פחדתי. לא היה לו שמץ של מושג מי אני – עד היום הוא לא החליף איתי מילה. גבתו התרוממה במה שהבנתי שהיה הפתעה נוכח תגובתי התקיפה. הייתי מוכנה להתערב על כך שלא רבים היו טיפשים מספיק כדי להתריס נגד קיליאן.
     
    השתררה שתיקה ארוכה וכמעט הסתובבתי והלכתי משם כשחשבתי שהוא לא התכוון לומר דבר נוסף. ואז הוא אמר, "העבודה הזאת לא תמצא חן בעינייך."
     
    הייתי נחושה בדעתי להסכים להצעת העבודה רק מפני שהוא אמר את זה. "אין לך שמץ של מושג מי אני," אמרתי מעבר לכתפי.
     
    "ודאי שיש לי. את לא אוהבת אלימות, ותסמכי עליי – זה לא ימצא חן בעינייך."
     
    השתתקתי. לא הייתי בטוחה כיצד הוא ידע זאת. אולי מפני שבניגוד לרוב התלמידים, מעולם לא הייתי באף אחד מהקרבות שלו. מצד שני, איך הוא ידע אם הייתי או לא הייתי באחד הקרבות שלו? פניתי להביט בו. "למה בכלל אכפת לך?"
     
    הוא נשף אוויר בזעף. "הבנת אותי לא נכון. אני לא שם זין עלייך, אני פשוט לא רוצה שתסכני אף אחד מאיתנו."
     
    וואו. ידעתי שקיליאן היה טיפוס עצבני, אבל עכשיו גיליתי שהוא גם היה מנוול רציני. "וואו, אתה ממש אידיוט."
     
    הוא משך בכתפיו. "ולכן כדאי לך לשמור מרחק."
     
    פניתי להביט בו שוב. "ממך או מהעבודה?"
     
    "גם וגם."
     
    "ומה תעשה לי בדיוק? תזמין אותי לקרב ליד הנהר אם לא אהיה מוכנה להקשיב לך?"
     
    "אל תדברי שטויות," הוא הטיח בי.
     
    הייתי עצבנית, ונדיר שמצליחים לעצבן אותי, אבל הוא לחץ לי על הכפתורים. "אתה יודע מה? אולי פשוט תתעסק בקטטה המטופשת שלך במקום לומר לי מה לעשות או לא לעשות."
     
    הוא פסע קרוב יותר אליי. נסוגותי לאחור וליבי החסיר פעימה. זקפתי את סנטרי וסירבתי להיכנע לו.
     
    "קטטה מטופשת? את חושבת שזו קטטה מטופשת למרות שאימא שלך קונה ממנו סמים?"
     
    נשימתי נעתקה מפי. הייתי מודעת להתמכרות לסמים של אימי, אבל היא נהגה לצרוך תרופות מרשם, והייתי בטוחה שהיא קיבלה את המרשם מרופא. ובכל זאת, קטטות אף פעם לא פתרו דבר, וזה לא היה תחום אחריותו של קיליאן, אלא תחום אחריותה של המשטרה.
     
    "קטטה לא תתרום לשום דבר."
     
    "ודאי שהיא תתרום. היא תשפר את ההרגשה שלי," הוא השיב.
     
    "כשאני מתעצבנת או עצובה אני רוקדת." רקדתי באולם ההתעמלות לפני השיעורים בזמן ששמעתי מוזיקה באייפוד. זה היה הזמן האהוב עליי ביותר ביום.
     
    "כשאת עצבנית את רוקדת?"
     
    "כן."
     
    ריקוד היה התשוקה שלי, והתנועות הסתננו דרכי כמו רגשות גולמיים. לפעמים, כאשר המוזיקה הייתה מתנגנת והייתי שוקעת במוזיקה ובריקוד, דמעות היו מתחילות לזלוג במורד לחיי.
     
    "כמה זמן את כבר רוקדת, סאווי?"
     
    ליבי החסיר פעימה כששמי בקע מבין שפתיו. כשהוא ביטא את שמי במבטא האירי שלו, צלילי המילים התארכו.
     
    "כשהייתי בת חמש, אבא שלי רשם אותי לשיעורי ג'אז, ואני רוקדת מאז." אהבתי לרקוד, ואני חושבת שחלק מהסיבה לכך היא מפני שזה כל מה שנותר לי ממנו. הוא נהג לבוא לצפות בכל המופעים שלי. שמעתי אותו ואת אימא מתווכחים על כך שהשיעורים שלי הם בזבוז כסף, אבל לא משנה מה התרחש, הוא תמיד דאג לכך שאוכל להמשיך בשיעורי הריקוד. כשהייתי בת עשר אבחנו אצלו סרטן, ותוך כמה חודשים הוא מת.
     
    הוא השתתק לדקה, כאילו שקל את דבריו, לפני שאמר, "את טובה במה שאת עושה?"
     
    פרצתי בצחוק. "לא במיוחד." זה מה שאימא שלי אמרה, בכל אופן. היא שנאה את העובדה שאני רוקדת ומעולם לא הבנתי מדוע. בכל זאת, מעולם לא ויתרתי על הריקוד, מפני שהוא חי בתוכי. כרגע לא הייתי מסוגלת לשלם בעד השיעורים, אבל בכל זאת התאמנתי בכל הזדמנות.
     
    אבא שלי נהג לומר שאני הפייה הקטנה והתוססת שלו. לא הייתי כזאת תוססת, אבל היה לי שיער אדמוני. התגעגעתי אל אבא מדי יום ביומו. נראה לי שגם אימא התגעגעה אליו בדרכה שלה, וזו הייתה הסיבה שבגללה היא התחילה לקחת את הגלולות שהרופא נתן לה לאחר שהוא מת. היא השתנתה כל־‏כך, כל הזמן הייתה עצובה ו... ובכן, לא ממש נחמדה.
     
    "אז למה את בכלל טורחת?"
     
    נשפתי אוויר בזעף. "וואו, בכל פעם שאתה פותח את הפה, אתה הולך ונעשה מעצבן יותר." רעד קל חלף בזווית שפתיו. או שאולי דמיינתי את זה, מפני שרציתי שהוא יהיה משועשע מעט מתגובתי. "עושה רושם שאתה מומחה בלהתנהג כמו מנוול. אולי כדאי לך ללמוד משהו חדש, כמו איך להתנהג בצורה נחמדה."
     
    "לא, אהיה ממש גרוע בזה."
     
    ניסיתי לכבוש את החיוך שאיים לכסות את פניי, אך נכשלתי ומצאתי את עצמי פורצת בצחוק.
     
    "קל יותר להמשיך לעשות את מה שאתה כבר טוב בו," הוא אמר.
     
    "כמו ללכת מכות?"
     
    הוא משך בכתפיו.
     
    "אולי תוכל להשתמש בידיים שלך למטרה אחרת, במקום סתם להניף אגרופים," הערתי.
     
    "המממ..." הוא אמר לאיטו, והפעם הייתי בטוחה שהבחנתי ברעד בשפתיו. "בבקשה, האירי את עיניי, סאווי. מה היית מייעצת לי לעשות עם הידיים האלה?"
     
    גופי התקשח, ותוך כדי שזה קרה בטני התכווצה בקרבי. היה זה כאילו כל הכעס והפחד התמוססו באמצעות התרוממות פשוטה של זווית שפתיו וניצוץ בוהק במעמקי עיניו הירוקות. ליקקתי את שפתיי ובלעתי רוק בכבדות. "לא זו הייתה הכוונה שלי." אומנם הייתי צעירה ובתולה, אבל מטון הדיבור שלו לא היה קשה להבין למה הוא התכוון. הייתי צריכה לסתום את הפה ולהמשיך ללכת.
     
    "אני יודע. אני מנסה להתאים את עצמי לדעה המזלזלת שלך עליי. תגידי לי, מה עבר לך בראש כשחשבת על הידיים שלי?"
     
    ניסיתי להתעלם מהרמיזה המינית בדבריו, אך התקשיתי לעשות זאת, נוכח מבטאו האירי המתנגן. "ובכן, אתה מתופף, נכון?" הוא הנהן. "כשאתה עצבני, אתה יכול להכות בתופים במקום באנשים. או שאולי תירשם לאימוני אגרוף או משהו כזה." או שאולי תפנה לקבלת עזרה. כמו שאימא שלי הייתה צריכה לעשות וסירבה.
     
    הוא לא אמר מילה. הבעת פניו הייתה חלולה. כן, חלולה. הוא לא היה עצבני או משועשע, הוא פשוט... לא הביע שום רגש.
     
    "לא משנה," סיננתי בקול חרישי והתכוננתי להסתלק, אבל אז הוא אחז בזרועי ועצר בעדי. נשימתי נעתקה מפי וכל האיברים בגופי החלו לפעול בהילוך גבוה. ליבי הלם בכזאת עוצמה, שצליל פעימותיו הדהד בתוך ראשי.
     
    "אין לך שמץ של מושג, סחלב," הוא אמר.
     
    וואו. מה? לא היה אכפת לי ממה שהוא אמר. נדהמתי מהכינוי שהוא הדביק לי. נעצתי בו מבט כאילו הוא הצמיח כנפיים, קרניים וזנב של דרקון. סחלב? למה הוא כינה אותי סחלב?
     
    לקיליאן קיין היה כינוי עבורי.
     
    וזה היה כינוי נחמד. לא כמו של ריאן משיעור ספרות, שכינה אותי 'חלומו הרטוב של כל צלף'. לא הייתי בטוחה אם הוא כינה אותי כך מפני שהייתי בעלת מעט משקל עודף או מפני שהיה לי שיער אדמוני.
     
    הוא הרפה מידי. "את זקוקה לטרמפ. אנחנו נמצאים בנהר." ואז הוא אמר בטון נוקשה, "אין שום עבודה בשבילך, סאווי. זה גם מה שאמרתי לסקאלפט."
     
    דלתות בית הספר נפתחו לרווחה וכמה בחורים יצאו מבעדן בעודם מדברים בהתלהבות על הקטטה שעתידה להתקיים.
     
    קרייג, בחור חסון, זינק על גבו של בחור אחר והם כמעט התגלגלו במורד המדרגות. שמעתי אותו אומר לקיליאן, "איך הצלחת לחמוק מריתוק מהר כל־כך?"
     
    לא שמעתי שום תגובה, מפני שבו במקום הסתובבתי והתרחקתי משם מהר ככל שרגליי הצליחו לשאת אותי, בזמן שניסיתי ליצור את הרושם שאינני מנסה לברוח.
     
     
     
     
     
    "מה היא עושה פה, לכל הרוחות? אמרתי לך שאני לא רוצה אותה פה."
     
    זה היה קיליאן, והוא לא היה מרוצה מכך שהסכמתי להצעת העבודה של סקאלפט. גם אני לא הייתי מרוצה מכך שהסכמתי להצעת העבודה של סקאלפט בגלל המיקום שלה, אבל התשלום היה יותר מדי טוב מכדי שאוכל לוותר על ההצעה. יש גם לציין שרציתי להוכיח לקיליאן ולעצמי שלא אברח משם בעודי ממררת בבכי.
     
    "היא הייתה מעוניינת בעבודה והיינו זקוקים למישהו שיבצע אותה," אמר סקאלפט, "אמרתי לה שזו עבודה חד פעמית."
     
    זה אכן מה שהוא אמר לי. למעשה, בהתחלה הוא סירב לי, אבל אז התחננתי בפניו מפני שהשכר היה מאה דולר לשעה והייתי יכולה להשתמש בכסף כדי לשלם עבור שיעורי הריקוד. חוץ מזה, אף אחד בגילי לא היה מסרב להצעה כזאת.
     
    הבעיה הייתה שהעבודה הייתה בקרב מחתרתי. קרב מחתרתי מהסוג הלא חוקי, שנערך במקום אחר בכל פעם כדי להתחמק מעיני המשטרה. מעולם לא עשיתי משהו לא חוקי, ואמרתי לעצמי שאני בעצם בכלל לא עוברת על החוק בכך שאני הולכת לקרב – הרי זה לא שהשתתפתי בעצמי בקרב או משהו כזה.
     
    לפי מה שסקאלפט אמר, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לטפל בכמה פציעות קלות לאחר הקרב, והייתי יותר ממתאימה לתפקיד מפני שעברתי הכשרה במתן עזרה ראשונה והתנדבתי בבית החולים, בנוסף על התנדבותי במרפאת בית הספר.
     
    שאלתי אותו אם כחלק מהגדרת התפקיד ממש נדרש ממני לצפות בקרב, והוא משך בכתפיו ואמר שהוא לא שם זין על מה שאעשה בזמן הקרב כל עוד אהיה שם לאחריו כדי לעשות את העבודה שלי. המחשבה על צפייה בקרב גרמה לבטני להתהפך בקרבי. למרבה המזל, כאשר סיפרתי למארס על העבודה, היא כמעט יצאה מדעתה והתעקשה לבוא ללוות אותי.
     
    סקאלפט מסר לי פרטים על אודות המיקום והשעה ואחר כך הזהיר אותי שאם אלשין למשטרה הוא ייאלץ לטפל בי. הייתה לי השערה לגבי הכוונה שלו ב'לטפל בי'.
     
    עם קיליאן לא רציתי להתעסק, אבל מסקאלפט חששתי עוד יותר, מפני שהייתה סביבו הילה של מסתורין. הוא נהג להגיע לבית הספר על האופנוע שלו, נראה כמו הנער הרע מהסרטים והתעסק בעניינים שלו עד הקטטה בקפיטריה באותו יום, ואחר כך הוא החל להסתובב עם הנער הכי מפחיד בבית הספר.
     
    למרות אופיו השקט של סקאלפט, לא נדרש לבחורות בבית הספר זמן רב כדי להתחיל להידבק אליו כמו דבורים לדבש, מפני שהוא היה ממש חתיך ואפפה אותו הילה של סכנה. ההבדל בינו לבין קיליאן היה שקיליאן לא אהב שיש סביבו בנות.
     
    הקרב הלא חוקי נערך במרתף של בניין משרדים ואפילו הלילה סקאלפט היה מוקף בחורות, ואילו קיליאן התעלם מכולן, למרות שהן בהחלט שלחו לעברו מבטים. במקום זאת, הוא נעץ את מבטו בי.
     
    סקאלפט חבק בזרועו נערה בלונדינית יפה. זיהיתי אותה מבית הספר, אך לא ידעתי את שמה. גם היא נעצה בי מבטים.
     
    בהחלט לא הרגשתי רצויה במקום, אך בשום פנים ואופן לא התכוונתי לברוח משם, למרות שרגליי כבר היו מחוץ לדלת.
     
    מאה דולר, סאווי. שיעורי ריקוד.
     
    סקאלפט תחב את מרפקו בצלעותיו של קיליאן, ושניהם הסבו את מבטיהם ימינה, לעבר בחור שיצא ממלתחות הגברים שניצבו במרחק מטרים ספורים מהם. הוא קיפץ על בהונותיו והתקדם לעבר הזירה.
     
    הוא היה ענקי ומבוגר מאיתנו. הרבה יותר מבוגר. אולי בן עשרים וחמש, והגוף שלו היה מכוסה בקעקועים. הוא גם היה חסון במיוחד, עם זרועות נפוחות מרוב שרירים. רגליו נראו כמו גזעי עץ והבעת פניו הייתה זועפת במיוחד. שמתי לב לכך שהוא לא עטה כפפות אגרוף, כפות ידיו היו פשוט חבושות.
     
    לכל הרוחות, האם סקאלפט התכוון להילחם בבחור הזה? "המממ... אתה לא מתכוון לעטות כפפות אגרוף ולחבוש קסדה או משהו כזה?"
     
    סקאלפט פלט נחרת צחוק וחייך בזחיחות בזמן שהניד בראשו. הוא הביט בקיליאן. "יכול להיות שצדקת."
     
    קיליאן נהם.
     
    מה אם הוא ייפצע קשה ויזדקק לרופא? הבאתי איתי את ערכת העזרה הראשונה שלי, אבל לא הייתי ערוכה לטיפול בפציעות חמורות והבחור הזה נראה כאילו היה מסוגל לגרום לנזק רציני.
     
    לאיזה מצב הכנסתי את עצמי? מה אם מישהו ימות? מה אם מישהו יאבד את ההכרה או ישבור עצמות?
     
    "פאק," רטן קיליאן. הוא אחז בסנטרי ואילץ אותי לפגוש במבטו. אגודלו הכאיב לי. "תנשמי." שאפתי שאיפת אוויר עמוקה ורועשת. "הזהרתי אותך שלא כדאי לך לקחת את העבודה המזויינת הזאת," הוא סינן מבעד לשיניים חשוקות. הוא הרפה מסנטרי אך נותר כל־כך קרוב אליי עד שהבל פיו החמים ליטף את פניי והותיר שובל ריח של מנטה ועץ אורן.
     
    הוא אכן הזהיר אותי. והוא עשה זאת בצדק. זה לא מצא חן בעיניי, כלל וכלל לא. אבל היה מדובר במאה דולר בתמורה לשעה מהחיים שלי. מאה דולר שאותם אוכל להשקיע בבית הספר לריקוד.
     
    "אני בסדר," השבתי וזקפתי את עמוד השדרה.
     
    "את לא בסדר," הוא נהם.
     
    "אני כן בסדר," טענתי.
     
    "כשאת פוחדת את עוצרת את הנשימה שלך ונעשית חיוורת במיוחד. את לא פאקינג בסדר." קיליאן התבונן במארס. "תוודאי שהיא לא תתעלף."
     
    כיווצתי את שפתיי ונעצתי בו את מבטי. "אני לא אתעלף..." השתתקתי מפני שהוא כבר התרחק וניגש לשוחח עם סקאלפט.
     
    "הוא נראה טוב," העיר קיליאן בזמן שהתבונן במפלצת המקועקעת. "שרירי."
     
    סקאלפט הנהן. "כן. אנסה למשוך את זה. קודם כול אגרום לו לזוז ולהתעייף."
     
    הם המשיכו לדבר על היריב של סקאלפט בזמן שסקרתי את הסביבה במבטי. המקום היה עמוס באנשים, בעיקר גברים, אך היו שם גם כמה נשים, וכולם נראו מבוגרים מאיתנו. הנחתי שמבין כל הנוכחים, אנחנו היינו הכי צעירים.
     
    הרבה כסף החליף ידיים והמקום היה רועש במיוחד עם כל הפטפוטים הנלהבים והבלתי פוסקים. ההתלהבות הייתה מידבקת ולמרות שלא ציפיתי בהתרגשות לרגע שבו אצפה בקרב הראשון שלי, לא יכולתי שלא להרגיש את ההתלהבות בגופי.
     
    "כדאי לך להיות מרוכזת, כדי שלא תיהרגי," קיליאן נבח.
     
    מארס משכה בשרוול חולצתי. קיליאן שוב נעמד מולי. סקאלפט נעלם.
     
    "סליחה," השבתי.
     
    "תישארי במקום הזה בדיוק. אל תשוטטי ואל תדברי עם אף אחד," הוא ציווה.
     
    "אנחנו יכולות להמר?" שאלה מארס.
     
    "לא!" הוא אמר, אך תשומת ליבו עדיין הייתה נתונה אליי. "את מבינה, סאווי?"
     
    הנהנתי. "כן."
     
    "אם תשמעי סירנות, אל תרוצי עם יתר האנשים. הם ירמסו אותך." סירנות? הוא בוודאי זיהה את התדהמה בפניי, מפני שהוא אמר, "המשטרה כל הזמן פושטת על קרבות. זה לא סיפור גדול אם את יודעת מה לעשות ולא נבהלת."
     
    פשיטה של המשטרה נשמעה לי כמו סיפור גדול, אבל לא התכוונתי לומר לו את זה. "אז לאן אנחנו אמורות ללכת?"
     
    "תחכו לי או לסקאלפט. אנחנו נחלץ אתכן."
     
    "מה אם לא תצליחו להגיע אלינו?"
     
    "אחד מאיתנו יצליח," השיב קיליאן.
     
    "אבל אולי לא תצליחו."
     
    הוא גנח. "כן, אם תזוזו מהנקודה המזויינת הזאת, לא נצליח. אז תישארו פה ואל תיבהלו אם יקרה משהו."
     
    כשאני לחוצה אני מדברת בשצף וללא הפסקה, ופציתי את הפה שלי כדי לעשות בדיוק את זה ולדבר על האפשרות שהוא לא יצליח להגיע אלינו אם הקהל יחסום את הנתיב שלו. גם התכוונתי לציין את העובדה שהוא איננו סופרמן ושהוא לא יוכל לעוף מעל כולם כדי להגיע אלינו אך בסופו של דבר לא אמרתי כלום מפני שמארס ידעה היטב מה התכוונתי לעשות והיא תפסה בזרועי והנידה בראשה.
     
    "הבנו אותך," היא אמרה.
     
    קיליאן העיף בה מבט חטוף, הסב את מבטו שוב אליי ואחר כך הנהן בזמן שמישהו הכריז על שמותיהם של הלוחמים. לפני שקיליאן הספיק להתרחק מאיתנו, אצבעותיי נאחזו בגב חולצתו ומשכו בחוזקה. הוא העיף לעברי מבט מעבר לכתפו. "גם אתה תילחם הלילה?"
     
    "לא." למשך רגע ארוך הוא נעץ בי את מבטו ואחר כך הוסיף, "אני לא נלחם בשביל כסף."
     
    אצבעותיי עוד לא הרפו ממנו וחולצתו נמתחה בזמן שהחל לפסוע לעבר הזירה. עמדנו ליד הקיר, בסמוך לארון אחסון, ולידנו עמדו רק כמה אנשים. רוב האנשים נדחפו קדימה וניסו להתקרב לזירה.
     
    "קאיט מחבב אותך." מארס חבטה בכתפי בעזרת כתפה וחייכה בשביעות רצון.
     
    "מה? את משוגעת?" אמרתי בקול, מפני שבדיוק באותו רגע סקאלפט והבחור השני – שזכה לכינוי ההולם חניבעל – נכנסו לזירה וכולם הריעו בקולי קולות.
     
    היא משכה בכתפיה. "רק אומרת. סקאלפט לא מסתכל עלייך כמו שקאיט מסתכל עלייך, עם העיניים הירוקות המדהימות שלו."
     
    "הוא מסתכל עליי ככה מפני שהוא כועס שהסכמתי לקחת את העבודה."
     
    "בדיוק. הוא דואג לך."
     
    לא היה לי זמן לעכל את דבריה, מפני שבדיוק אז שמעתי את האגרוף הראשון. הצליל שיצר האגרוף היה דומה לזה של משוט המוטח במים. מבטי הוסב לעבר הזירה, וגם מארס הסבה את מבטה בעקבותיי. השיחה שלנו על כך שקיליאן מחבב אותי דעכה בזמן ששתינו נעצנו את מבטינו בסקאלפט ובחניבעל. לא ידעתי אם להיות מבוהלת או מרותקת מהקרב. ליבי הלם בחוזקה וברכיי רעדו. נשענתי על הקיר כדי לשמור על שיווי משקל.
     
    האווירה הייתה מחשמלת ומחרישת אוזניים, בזמן שהם נלחמו זה בזה. לא הבנתי שום דבר בקרבות, אבל היה ברור שחניבעל התחיל להתעייף בזמן שהניף את אגרופיו שוב ושוב לעבר סקאלפט, שחמק מהם בקלות ומדי פעם נעץ את אגרופו בלחיו או בבטנו. התכווצתי ברתיעה. הקהל צעק בקולי קולות כשחניבעל הצליח לנעוץ את אגרופו בלחיו של סקאלפט והדף אותו כמה צעדים לאחור. הוא הרים את ראשו. דם נטף מלחיו בנקודה שבה חניבעל פצע אותו, אבל הדם הוא לא מה שעורר את דאגתי. דאגתי לנוכח העובדה שסקאלפט מצמץ ודשדש בצעדיו. האגרוף הבא שחניבעל הלם בראשו העיף את סקאלפט הצידה והוא נפל אל ברכיו.
     
    "אוי, לא," זעקתי. בטני התכווצה ונגסתי בשפתי בכזאת חוזקה שהרגשתי טעם של דם.
     
    "תראי," אמרה מארס, "הוא מנסה לקום."
     
    אחזתי בידה, לחצתי אותה בחוזקה ועצרתי את נשימתי בזמן שחניבעל ניגש אל סקאלפט ששכב על הרצפה, אך הוא לא הצליח לתפוס אותו, מפני שסקאלפט הניף את אגרופו בעוצמה ובמהירות בזמן שזינק אל רגליו ואז הלם בו שוב ושוב. אגרוף אחרי אגרוף.
     
    הסבתי את מבטי ועיניי נשלחו לעבר קיליאן שעמד בסמוך לזירה. הבעת פניו הייתה שלווה ומבטו ממוקד בסקאלפט. לא ציפיתי לראות אותו רגוע, בייחוד לא במהלך קרב. היה זה כאילו הקהל, הדם, ההתלהבות – הכול נעלם והיה בתוכו מעין רוגע שקט.
     
    זה היה יפהפה. הוא היה יפהפה.
     
    הבנתי שהזעם שהוא סחב איתו השחית את יופיו. מבחינה חיצונית, יופיו היה ניכר, אבל מה שראיתי עכשיו היה שונה – זה היה היופי ששכן בתוכו. שחררתי את האוויר מריאותיי בזמן שהתבוננתי בו, ואז, כאילו הרגיש בעיניי הנתונות אליו, הוא הסתובב לעברי.
     
    המבטים שלנו נפגשו, וחשתי תשוקה עזה לכך שהוא יהיה לצידי. מעולם לא הרגשתי את זה בעבר, אבל ידעתי במה מדובר.
     
    חיבבתי אותו. לכל הרוחות, חיבבתי את קיליאן קיין.
     
    "משטרה!" דפיקות חזקות נשמעו מכיוון דלתות המרתף ושוטרים התפרצו פנימה. לסתי נשמטה ועיניי נפערו לרווחה מרוב תדהמה. צעקות הדהדו ברחבי המרתף. עיניי הוסבו בחזרה לעבר קיליאן והוא הגה ללא קול את המילים 'אל תזוזי', ואחר כך החל להתקדם לעברנו. תוך שניות, האנשים במקום כיתרו אותנו מכל הכיוונים בזמן שנדחפו לעבר היציאה.
     
    "פאק, סאווי. לכל הרוחות. ההורים שלי יהרגו אותי אם איעצר," צעקה מארס, "אנחנו חייבות לברוח." היא משכה בידי.
     
    "קיליאן אמר שנישאר פה," התווכחתי איתה, אבל היא כבר גררה אותי לתוך ההמון המבוהל.
     
    "כן, טוב... הוא לא מכיר את ההורים שלי."
     
    והיא לא הכירה את ההורים שלו. הייתי יכולה רק לדמיין מה מר קיין יעשה אם הבן שלו ייעצר בגלל נוכחותו בקרב לא חוקי. הוא יהפוך לשיחת היום בקאנטרי קלאב.
     
    נתקענו בין המוני האנשים ונדחפנו דרך היציאה אל חדר המדרגות. העפתי מבט מעבר לכתפי בחיפוש אחר קיליאן. לא הצלחתי לאתר אותו. הדבר היחיד שעיניי קלטו הוא את המדים הכחולים של הגברים שפשטו על המקום.
     
    רצנו במעלה המדרגות כדי לברוח מהבניין, אבל לפתע כולם החלו להתקדם בכיוון ההפוך. השוטרים החלו להתקדם לעברנו גם מכיוון המדרגות.
     
    "שיט," צעקה מארס.
     
    מישהו דחף אותי מאחור. ברכיי הוטחו בקצה המדרגה וזעקתי בכאב. אנשים דילגו מעליי ומארס מנעה מהם לדרוך עליי בזמן שניסיתי לקום, אבל כל הזמן דחפו אותי בחזרה למטה. יד אחזה במרפקי ובתנועה חדה הורמתי על כפות רגליי.
     
    קיליאן.
     
    "אמרתי לך לחכות, לכל הרוחות," הוא נבח. עיניו ננעצו בברכיי ולרגע קט ראיתי בהן משהו אחר חוץ מזעם. "יש יציאה נוספת."
     
    הוא כרך את זרועו סביב מותניי ואני אחזתי בידה של מארס בזמן שהתקדמנו בחזרה לעבר המרתף. היה לנו קל יותר לפלס את דרכנו בין האנשים, מפני שקיליאן היה כמו בולדוזר. פנינו ימינה ברגע שנכנסו לחדר שבו היינו בהתחלה. אנשים שכבו שם על הרצפה בזמן ששוטרים כפתו אותם באזיקים, כפות ידיהם מעל ראשיהם.
     
    עמדו לזרוק את כולנו לכלא. עד עכשיו אפילו לא הייתי בריתוק. בהלה אחזה בקרבי. כף ידו של קיליאן הוטחה בדלת שעליה נכתב 'מחסן' והוא גרר אותנו לתוך החשיכה.
     
    "יש פה פתח אוורור," הוא אמר בזמן שהוביל אותנו לתוך חדר גדול, מלא במדפי מתכת מהרצפה ועד התקרה. המכסה של פתח האוורור כבר פורק והיה מונח על הרצפה. "הלוחמים האחרים כבר יצאו. אנחנו תמיד מוודאים שיהיו נתיבי מילוט."
     
    "סקאלפט?" שאלתי.
     
    "אין לי מושג," הוא אמר, "הוא חיפש אותך ואת מארס."
     
    היינו צריכות להישאר במקום שהיינו. אור הסתנן לתוך המחסן בזמן שהדלת נפתחה. לא היה אפשר לראות אותנו, אבל צעדי השוטרים החלו להתקרב אלינו.
     
    "קדימה!" קיליאן לחש לחישה רמה.
     
    מארס זינקה לתוך פתח האוורור ואני בעקבותיה, אבל קיליאן לא בא אחרינו. העפתי מבט מעבר לכתפי בזמן שהוא סגר את פתח האוורור. "קיליאן!"
     
    "קדימה, לכל הרוחות!" הוא אמר.
     
    "משטרה. לא לזוז."
     
    עצרתי את נשימתי והתבוננתי בקיליאן בזמן שהרים את ידיו והתרחק מפתח האוורור.
     
    לא.
     
    "רד על הברכיים ותרים את הידיים מעל הראש," אמר אחד השוטרים.
     
    קיליאן.
     
     
     
    במשך כל סוף השבוע לא הצלחתי לישון מרוב דאגה לקיליאן. ביום שני לא ראיתי אותו ואחיה של מארס אמר שהוא לא היה בכיתה.
     
    ביום שלישי סוף כל סוף ראיתי את סקאלפט, לאחר שיעור ספרות. רצתי אחריו במורד המסדרון ואחזתי בזרועו, בלי לחשוב אפילו שייתכן שזה לא הכי חכם מצידי לתפוס ככה את סקאלפט.
     
    "מה עם קיליאן? איפה הוא? הוא בסדר?" שאלתי.
     
    הוא הכניס את כף ידו לכיסו, שלף שטר של מאה דולר והניח אותו בידי. "הנה."
     
    "אני לא רוצה את הכסף." ניסיתי להחזיר לו את הכסף מפני שלא עשיתי דבר, אבל הוא סירב.
     
    "קחי את הכסף," הוא ציווה.
     
    "איפה קיליאן? הוא בסדר?"
     
    "אין לי מושג." הוא החל להתרחק.
     
    נעצתי בו את מבטי. תלמידים עקפו אותי מהצדדים בזמן שאימה אחזה בקרבי. הוא לא ידע? שיט, איפה הוא היה? הוא היה קטין, לא ייתכן ששלחו אותו לבית הכלא, נכון? זה לא שהוא הרג מישהו או משהו כזה.
     
    יום שישי הגיע, וקיליאן עדיין לא הופיע בבית הספר. ישבתי על המדרגות וחיכיתי לאימא שתבוא לאסוף אותי, ובכל פעם שדלתות בית הספר נפתחו, הסתובבתי בתקווה לראות אותו.
     
    אך זה אף פעם לא קרה.
     
    חיכיתי לאימא עשר דקות לפני שהחלטתי להתחיל במסע רגלי ארוך הביתה. שקלתי ללכת במסלול שעובר ליד ביתו של קיליאן, אבל זה לא שהתכוונתי לדפוק על דלת ביתו ולשאול אם הכול בסדר – הרי לא היינו חברים. נהפוך הוא. הוא התעצבן עליי מפני שהגעתי לקרב והייתה זו אשמתי שהוא נקלע לצרות. עשיתי את ההיפך הגמור ממה שהוא אמר לי לעשות – התחלתי לברוח בזמן שהשוטרים התפרצו פנימה.
     
    אך זו לא הייתה הסיבה שבגללה הוא לא הגיע לבית הספר. הייתי חייבת לעצור בבית שלו. הייתי חייבת לדעת אם הוא בסדר.
     
    ברגע שפניתי בכיוון המסלול הארוך יותר, שמעתי צמיגים חורקים והבחנתי במכונית של אימא. היא פנתה פניית פרסה ועצרה בשולי הכביש. היא צפרה, כאילו לא הבחנתי בה. איאלץ לדחות את הביקור אצל קיליאן למחר. ניגשתי אל המכונית ופתחתי את הדלת החלודה. היא הפיקה צליל חריקה כל־כך צורם, שכמה ציפורים התעופפו מאחד העצים הסמוכים. נכנסתי למכונית, סגרתי את הדלת וחגרתי את חגורת הבטיחות. "תודה שבאת לאסוף אותי, אימא."
     
    אימא התנשפה בזעף, הנידה בראשה והביטה בי בבוז. לא אהבתי אותה במיוחד כשהיה לה את המבט הזה בעיניים. היא הייתה יפה כשתווי פניה המוגדרים הודגשו על ידי שערה הערמוני המעוצב, אבל לא כשהביטה בי בזלזול ככה.
     
    הנה התחלנו שוב.
     
    "תסתכלי על עצמך. מה את לובשת, לכל הרוחות? את לא יכולה ללבוש בגדים הדוקים כאלה."
     
    חרקתי בשיניי. לבשתי מכנסי ג'ינס צמודים וחולצה לבנה עם צווארון 'וי'. הייתי רגילה להערות שלה, לכן הן כבר לא הפריעו לי כמו פעם, אבל לא הייתי שמנה. פשוט סחבתי איתי כמה קילוגרמים עודפים. אני מניחה שבהשוואה אליה הייתי שמנה.
     
    "והשיער האיום והנורא הזה. הוא נראה כמו קן ציפורים, סוואנה. אם את מסרבת להסתפר, המעט שאת יכולה לעשות זה לחבוש כובע ולהסתיר אותו."
     
    הקטע החדש שלה היה לשנוא את תלתליי האדומים והבוהקים, וזה היה החלק היחידי בגופי שממש אהבתי ובכל אופן הייתי גדולה מספיק כדי להחליט בעצמי מתי להסתפר. היא לא הייתה יכולה להחליט עבורי.
     
    את שערי האדמוני ואת עורי החיוור ירשתי מאבא, אם כי שערו האדמוני נטה יותר לחום, בעוד שלי היה אדום בוהק.
     
    אימא הצמידה את רגלה אל דוושת הגז והמכונית החלה לנסוע במהירות מסחררת. נדרכתי ואחזתי בידית הדלת בחוזקה. אלוהים אדירים, היא תחת השפעה של סם כלשהו? רכנתי קדימה כדי להעיף מבט בעיניה בזמן שהיא הביטה החוצה מבעד לשמשת הרכב. עיניה היו מזוגגות, כמו שהיה קורה כשהיא הייתה צורכת יותר מדי מהגלולות שלה. לא הייתי צריכה להיכנס איתה למכונית.
     
    מחשבותיי געשו בזמן שאימא נסעה מהר מדי ואז ירדה מהכביש לשוליים ועלתה עליו שוב לסירוגין. מכוניות צפרו לאחר שהיא כמעט התנגשה בהן. היא דיברה על משהו, אבל המילים שלה נשמעו כמלמול והתקשיתי להבין את דבריה.
     
    "אימא?" שאלתי.
     
    היא דיברה על העבודה שלה במסעדת הדרכים ועל כך שהיא צריכה לעבוד שעות נוספות החודש מפני ששוב פיגרה בתשלום שכר הדירה. היא עבדה שם משמרות לילה, אז פירוש הדבר שבדרך כלל נותרתי לבדי בלילות.
     
    המכונית ירדה לשולי הכביש והחליקה. "אימא!" צעקתי.
     
    "מה?" היא נעצה בי מבט נוקב וחבל מאוד שעשתה זאת, מפני שנסענו בנתיב הנגדי.
     
    "אימא, תעצרי את המכונית. בבקשה, תעצרי את המכונית. אני רוצה לצאת." לא היה אכפת לי אם היא לעולם לא תבוא לאסוף אותי שוב. רציתי לצאת מהמכונית.
     
    "עשיתי את כל הדרך הזאת כדי לאסוף אותך ועכשיו את רוצה שאעצור את המכונית?"
     
    בבקשה, תעצרי את המכונית. בבקשה, תעצרי. מרה עלתה בגרוני. "אימא, בבקשה, אני עומדת להקיא. תעצרי."
     
    אבל כבר היה מאוחר מדי.
     
    נסענו מהר מדי.
     
    התגובות של אימי היו איטיות מדי.
     
    היא הייתה יותר מדי דפוקה בראש.
     
    היו יותר מדי סיבות שבגללן לא הצלחנו לבצע את הפנייה. המחשבה האחרונה שחשבתי לפני שאוזניי נמלאו בצליל מחריש אוזניים של מתכת מתעקמת, הייתה שלעולם לא אדע מה עלה בגורלו של קיליאן קיין.
     
     
     
    ישבתי על הדשא הלח ברגליים משוכלות ונעצתי את מבטי בתל העפר שתחתיו הייתה קבורה אימי. עדיין לא הייתה מצבה. עובדי בית הקברות הסבירו לי שהם חייבים לחכות עד שהאדמה תתייצב לפני שיוכלו להציב במקום מצבה.
     
    כולם עזבו את בית הקברות והתכנסו באולם שבו נערכה קבלת הפנים. אני נשארתי, מפני שרציתי מעט זמן איתה לבדי. לא כדי לומר משהו, רק כדי לשבת איתה לפני שאפרד ממנה לשלום. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי לעשות זאת, מפני שהעובדת הסוציאלית עמדה להוציא אותי מהבית. מחיתי את הדמעות הסוררות שזלגו במורד לחיי.
     
    טיפות הגשם העדינות נטפו משערי אל מכנסי הג'ינס והותירו בהם כתמים עגולים וכהים שהתערבבו עם דמעותיי. משבי הרוח החלו להתחזק ואחד הפרחים שהנחתי על תל העפר התעופף ברוח. רכנתי לפנים ותפסתי אותו ואצבעותיי נכרכו סביב הגבעול הדקיק.
     
    כאשר התיישבתי שוב, הרגשתי ששערות עורפי סומרות. זקפתי את הראש וסקרתי את בית הקברות במבטי, אך לא ראיתי נפש חיה. הנחתי את הפרח על תל העפר, הרמתי אבן קטנה מהשביל והנחתי אותה על הגבעול, כדי שהפרח לא יעוף ברוח.
     
    לפתע קלטתי הבזק של תנועה ליד הנהר, ממש מעבר לשורת העצים ממערב לבית הקברות.
     
    קיליאן.
     
    לאחר התאונה שכבתי בבית החולים במשך יומיים, בעקבות זעזוע מוח, סדקים בצלעות וחבלות בחזה בגלל חגורת הבטיחות. כאשר שחררו אותי לידי העובדת הסוציאלית, נותר לי רק מעט מאוד זמן לפני הלוויה כדי ללכת הביתה ולהחליף בגדים.
     
    הייתי שקועה בגיהינום האישי שלי, ומה שקרה לקיליאן נדחק ממחשבותיי, למרות שלא חמק מזיכרוני. גל הקלה שטף אותי וגרם לי להבין עד כמה דאגתי לו.
     
    הוא עמד בשולי הגדה והתבונן בי. ובכן, לא יכולתי לדעת בוודאות שהוא אכן התבונן בי, אבל הוא הסתכל לכיוון שלי ולא היה פה אף אחד חוץ ממני.
     
    הוא עמד רחוק מכדי שאוכל לראות את פניו, אבל לא היה לי שמץ של ספק שזה היה הוא. רגליו היו צמודות זו לזו, כתפיו הרחבות זקופות ולסתו מוטה מעלה. הוא נראה בטוח בעצמו ולא מתנצל על כך שנעץ בי מבטים.
     
    הוא הסב את מבטו, הקפיץ אבן על פני המים ואחר כך בעט במשהו. פערתי את פי בתדהמה כאשר הטיח את אגרופו בגזע עץ שניצב בסמוך אליו. אפילו ממרחק רב כל־כך, ניכר היה בו שהוא כעס ותהיתי אם כעס בגללי. האם כעס עליי מפני שנעצר בגללי?
     
    הוא כעס עליי, ובצדק. זה קרה באשמתי.
     
    בלי להביט בכיווני, הוא החל להתרחק ולהיעלם משדה הראייה שלי. ליבי התכווץ. הלוואי שהיה מאפשר לי להתנצל בפניו. זה לא היה מועיל במיוחד, אבל זה כל מה שנותר לי.
     
    לא רציתי לעזוב בידיעה שקיליאן שונא אותי. זה היה אמור להיות חסר כל משמעות בעיניי כי לעולם לא אראה אותו שוב, אבל כן הייתה לזה משמעות – משמעות רבה.
     
    הסתובבתי לעבר הקבר וליטפתי את העפר בקצות אצבעותיי. "להתראות, אימא. אני אוהבת אותך. את עם אבא עכשיו. אולי עכשיו תוכלי להיות מאושרת."
     
    קמתי ומחיתי בגב כף ידי את הדמעות שלא פסקו לרגע. התחלתי ללכת בין אין־ספור המצבות, חלקן מושקעות ומרהיבות ביופיין ואילו אחרות פשוטות. פתחתי את שער הברזל הקטן והוא חרק בקול כשנסגר מאחוריי.
     
    "היא לא ראויה לדמעות שלך."
     
    ראשי הזדקף בחטף. קיליאן נשען על גזע עץ ערבה במרחק מטרים ספורים ממני. בעיניו לא ראיתי שום זכר להשתתפות בצערי, בניגוד למה שראיתי בעיניהם של כל האנשים שדיברו איתי מאז מותה. במקום זאת, הוא נראה עצבני. מצד שני, הוא תמיד נראה עצבני. חוץ מהחיוך הקלוש שראיתי בפניו אז, בזמן שעמד על מדרגות בית הספר, נראה היה שהזעם הוא חלק בלתי נפרד ממנו.
     
    "קיליאן," לחשתי, "אתה בסדר?"
     
    הייתה זו שאלה מטופשת, בהתחשב בכך שהוא נעצר וככל הנראה סבל את חמת זעמו של אביו. ראיתי גם חבורה על גבי לסתו וסימנים אדומים על מפרקי אצבעותיו שנראו כמו חתכים וגלדים. "איפה היית? מה קרה לך?"
     
    הוא פלט נחרת צחוק. "את שואלת אותי מה שלומי לאחר שמכונית שבה נסעת התנגשה בעץ במהירות של שישים קילומטרים בשעה?" עוצמת קולו גברה. "אימא שלך הייתה עלולה להרוג אותך, סאווי."
     
    נכון, והייתי בטוחה שהרבה מהילדים בבית הספר חשבו בדיוק את אותו הדבר. בחדשות אמרו שהיא נהגה לצרוך תרופות מרשם ושקרוב לוודאי שהייתה שורדת את התאונה אם היא לא הייתה צורכת מהן במידה מופרזת.
     
    "לגבי הקרב... אני מצטערת, קיליאן. הייתי צריכה להקשיב לך. נבהלתי וברחתי ואחר כך היית צריך למצוא אותי ואת מארס ותפסו אותך – "
     
    "לא הייתי צריך לעשות שום דבר."
     
    נכון. "אני מניחה שאתה צודק, אבל אני בכל זאת מצטערת."
     
    דממה.
     
    הוא העביר את כף ידו על שערו וזה היה מוזר מפני שזו הייתה מחווה שהעידה על כך שהוא נסער, ובדרך כלל מצבו הנפשי היה יציב ורגוע. "אני נלחם מפני שאני חייב. שום דבר אחר לא עוזר לי להיפטר מהכעס." הוא השתתק. "גם אני איבדתי את אימא שלי."
     
    "באמת?"
     
    "אבא שלי מאשים אותי."
     
    עיניי נפערו לרווחה ושאפתי אוויר בחדות. "אני מצטערת, קיליאן."
     
    "למה את לא כועסת על אימא שלך, על כך שכמעט הרגה אותך?" הוא שאל.
     
    השיחה על אודות אימו ואביו הסתיימה, אבל חשדתי שאין הרבה אנשים, אם בכלל, שידעו את הדברים שהוא סיפר לי, מפני שהשמועה הזאת מעולם לא נפוצה ברחבי בית הספר. "מפני שהיא אימא שלי," אמרתי בזמן שהתבוננתי בקצה הבוהן הימנית שלי, שבצבצה מתוך נעל הריצה הקרועה שנעלתי.
     
    "אימא לא אמורה להסיע את הילדה שלה במכונית בזמן שהיא מסוממת," הוא הצהיר.
     
    "היא כל הזמן הייתה עצובה והיו לה בעיות, אבל היא אהבה אותי. אולי אחרים לא יכולים להבין, אבל – "
     
    "כן, אני פאקינג לא מבין," הוא אמר.
     
    לא, הוא לא היה מסוגל להבין אם היו לו בעיות עם אבא שלו. ואימא שלו... לא היה לי מושג איך היא מתה, אבל הייתי מוכנה להתערב על כך שהיא מתה בתאונה.
     
    "בכל אחד יש גם נקודות טובות, קיליאן. גם באימא שלי היו נקודות טובות. פשוט היה קשה להבחין בהן. התרופות והעצב שלה הסתירו אותן. בגלל זה אני בוכה."
     
    חלפו כמה דקות עד שלבסוף הוא אמר, "זיבולי שכל. לא בכולם יש נקודות טובות, סחלב, ומוטב שתלמדי את הלקח הזה כבר עכשיו."
     
    נראה לי שהוא התכוון לאבא שלו, אך מצד שני, יכול להיות שהוא התכוון לעצמו, מפני שאני חושבת שהוא לא אהב את מה שנהיה ממנו. מה הפלא, בהתחשב בכך שהוא היה מלא בכל־כך הרבה כעס ו... כאב?
     
    "כן, לכל אחד יש נקודות טובות," השבתי. "לפעמים אתה לא הכי נחמד, אבל גם בך יש נקודות טובות. אני חושבת שהן פשוט קבורות מתחת לדבר הזה שאוכל אותך מבפנים."
     
    המבטים שלנו נפגשו, ומשהו קרה. הירוק שבעיניו החל להתרכך ואילו הבטן שלי געשה והרגשתי שאני נעטפת בחמימות. הייתה זו אותה התחושה שחשתי כשהיינו בקרב, לפני שהמשטרה הופיעה. התחושה הזאת בלבלה אותי ועם זאת כאילו האירה אותי מבפנים. "למה אתה קורא לי סחלב?" שאלתי.
     
    הוא משך בכתפיו. "זה סתם כינוי מטופש."
     
    זה היה כינוי יפהפה והוא מצא חן בעיניי, אבל זאת עמדה להיות הפעם האחרונה שבה אשמע אותו מכנה אותי בכינוי הזה. דמעות נקוו בעיניי. היה בתוכו כל־כך הרבה כאב, ורציתי לקחת ממנו את הכאב שלו ולראות אותו מחייך. הרגשתי מבוכה לנוכח הרגשות האלה. בקושי הכרתי אותו ועם זאת ידעתי שאתגעגע אליו.
     
    "מה יקרה איתך עכשיו?" הוא שאל.
     
    משכתי בכתפיי. "אין לי מושג. עובדת סוציאלית הגיעה לפה כדי לקחת אותי לגור ב... טוב, אין לי מושג איפה." הייתי מבוהלת, אבל לא רציתי להודות בזה. "כדאי שאלך. אני צריכה להיות נוכחת בטקס קבלת הפנים."
     
    עיניו הצטמצמו ולסתו התהדקה.
     
    "אני ממש שמחה לראות שאתה בסדר, קיליאן. תודה על מה שעשית בשבילי ובשביל מארס."
     
    עמדתי לחלוף על פניו, אבל אז הוא אחז בידי ומצאתי את עצמי נמשכת לאחור ומוצמדת אל החזה שלו. ליבו הלם בקצב אחיד מתחת לכף ידי בזמן שליבי הלם בקצב מסחרר והייתי די בטוחה שהוא שם לב לכך. "מה אתה – "
     
    שפתיו כבשו את שפתיי, והיה זה הדבר האחרון שציפיתי שקיליאן יעשה. לא ידעתי מה לעשות, אז עמדתי בנוקשות בין זרועותיו בזמן ששפתיו, הנעות על שפתיי, התרככו. זרועותיו משכו אותי קרוב יותר אליו וידו החליקה במעלה גבי אל עורפי.
     
    "תירגעי," הוא מלמל על פי. שפתיו ליטפו את שפתיי. הן היו מנוסות, חמימות, מרגיעות ועם זאת רכושניות. נצמדתי אליו ונתתי לו להדריך אותי. שפתיי נפשקו לקראתו והוא תחב את לשונו לתוך פי. לשונו טעמה מטעמי, נאבקה עם לשוני.
     
    גניחה בקעה מבין שפתיי.
     
    הוא שלט בכל פרט ופרט בנשיקה הזאת, שגרמה לגופי לרעוד ושהעירה משהו מוזר ונפלא ששכן בין רגליי.
     
    זה היה מופלא. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי, לא שהיה לי למה להשוות אותה, אך הייתה זו נשיקה משנה חיים, מפני שידעתי שמעתה ואילך איאלץ להשוות כל נשיקה שאחווה לנשיקתו של קיליאן. הרגשתי את איברו הנוקשה מול בטני, פועם דרך מכנסי הג'ינס שלו, ורעדתי מרוב לחץ.
     
    הוא נסוג בחטף, אך לא הרפה ממני. "לא כולם טובים, סאווי. תזכרי את זה."
     
    הנהנתי.
     
    הוא הזעיף פנים. "אני רציני, סאווי. את בוטחת באנשים יותר מדי, לכל הרוחות. את חושבת שבכל אחד יש נקודה טובה, אבל זה לא נכון."
     
    "אני יודעת."
     
    "אני שמח שאת עוזבת את העיר."
     
    גופי נדרך וזקפתי את סנטרי. "למה?"
     
    "מפני שאם אי פעם תתקרבי אליי שוב, לא ארפה ממך."
     
    הוא שחרר אותי ומעדתי בצעדיי לאחור. המבטים שלנו נפגשו למשך כמה שניות, לפני שהסתובבתי ורצתי לעבר הכביש, נאבקת בדחף להביט מעבר לכתפי כדי לבדוק אם הוא עדיין נמצא שם. אם הוא עדיין מתבונן בי.
     
    לא עשיתי זאת. לרגע לא הבטתי לאחור.
     
    כבר לא הייתי יכולה להכחיש את העובדה שחיבבתי אותו מאוד. ועמדתי לעזוב.
     
    הוא צדק. כנראה טוב שזה מה שקרה.
     
    הלכתי אל ביתה של מארס, שבו נערכה קבלת הפנים. הקרוואן שבו התגוררנו היה פשוט קטן מדי. חייכתי חיוך מעושה לעבר אנשים שבקושי הכרתי כשהביעו בפניי את תנחומיהם, תוך שהתאמצתי לכבוש את הדמעות.
     
    בזמן שהייתי אמורה לחשוב על אימא שלי, חשבתי על קיליאן ועל הכעס האצור בתוכו. על הכעס שפלש לתוכו ואולי אפילו רדף אותו. קיוויתי שהכעס לעולם לא יצליח לתפוס אותו, שהוא לא יהרוס את מי שהוא היה מתחת לחזות הזועפת הזאת.
     
    לאחר קבלת הפנים, העובדת הסוציאלית הסיעה אותי לקרוואן הישן בעל שני חדרי השינה, כדי שאאסוף את חפציי. לא שהיו לי יותר מדי חפצים. בזמן שהתקרבתי אל הדלת, הבחנתי בעציץ קרמיקה ורוד, שהיה מונח על מדרגת העץ הגבוהה והמרקיבה.
     
    התכופפתי והרמתי אותו.
     
    בעציץ היה סדק דק, אבל הוא היה יפה. ומה שהיה בתוכו... ובכן, לסחלב היה גבעול ארוך ומעוקם ושני עלים נפולים.
     
    שום דבר מעבר לכך. בלי פרח.
     
    על אבני החצץ היה מונח פתק מקופל. לקחתי את הפתק ופתחתי אותו.
     
    קיליאן
     
    זה הכול. רק החתימה שלו, כתובה בכתב יד מוקפד וקריא להפליא. תחבתי את הפתק לתוך הכיס, נשאתי את העציץ למכונית והנחתי אותו על הרצפה. רצתי בחזרה לתוך הקרוואן וארזתי את מעט הבגדים שהיו ברשותי.
     
    על המדרגה של הקרוואן, שעליה היה מונח העציץ, השארתי פתק עבור קיליאן. ידעתי שקרוב לוודאי שהוא לעולם לא יראה אותו, ולכן יכולתי בעצם להרשות לעצמי לכתוב את מה שכתבתי בתשובה. הנחתי אבן על גבי הפתק וקצותיו הלבנים רפרפו ברוח הקרירה.
     
    בזמן שנסענו משם, העפתי מבט מעבר לכתפי אל האבן שהייתה מונחת על המדרגות. דמעה זלגה במורד לחיי בדיוק ברגע שבו גשם החל לרדת.
     
     
     
     
     
    [1] מאנגלית: עפיפון, וגם מונח שמשתמשים בו בעולם משחקי המחשב כדי לתאר לוחם שמשתמש בשיטות לחימה משולבות כדי להכניע לוחם אחר או להעביר אותו אל בין שורותיו.
    • נשודה רוז
    • נשודה רוז
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • איתך + נקרעת ממך
    • נשמרת ממך
    • כאילו אין מחר
    • בולי
    • מפלצות באפלה 2 - Q תמצית הקיום
    • סלבטורה
    • הרומן האפל 2 - בלייר 2
    • מארז מפלצות באפלה
    • מארז הרומן האפל
    • קח אותי איתך
    • טרילוגיית מאונט 3 - אימפריית החטאים
    • מארז סדרת הצבעים