הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מרגל בין חברים
  • מרגל בין חברים
    בן מקנטייר | תרגום: כרמית גיא
    עם עובד | אוגוסט 2015 | פרוזה תרגום | 395 עמ' מודפסים

    סיפורו המסעיר של קים פילבי הכתיר אותו בתואר "גדול המרגלים של ימי המלחמה הקרה". פילבי, עיתונאי, סוכן כפול ומראשי המודיעין בבריטניה, הקסים את כל מודעיו ומכריו, אך בגד בארצו ובכל חבריו. המידע המסווג והיקר שהעביר למפעיליו במוסקבה סיכל פעילות ביטחונית חשובה של מדינות המערב והביא למותם של רבים.

    לאחר שנחשפה פעילותו והוא נמלט למוסקבה מאימת חבריו ושותפיו, אנשי הריגול והביון, התגלו פרטים על עברו וקשריו עם "המולדת האדומה". בן מקנטייר נשען על עדויות חדשות ומפתיעות ומאיר פנים חשוכים ונסתרים בסיפור הבגידה הגדול ביותר של המאה העשרים.

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    88 70.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • שוליית מרגלים
     
    רגע אחד היה ניקולס אליוט במרוץ הסוסים של אסקוט, עוקב אחר קוושד, הסוס האהוב עליו, ששעט קדימה במסלול מספר שתיים, ובמשנהו, להפתעתו הרבה, הוא היה מרגל. התאריך היה 15 ביוני 1939, שלושה חודשים לפני פרוץ העימות הרצחני ביותר בהיסטוריה. הוא היה בן 22.
    הדבר קרה אגב שתיית כוס שמפניה. סר קלוד אורליוס אליוט, אביו של ג׳ון ניקולס רד אליוט, אביר מסדר האימפריה הבריטית, היה המנהל של איטון, בית הספר הפרטי המפואר ביותר באנגליה, מטפס הרים ידוע ומעמודי התווך של הממסד בבריטניה. סר קלוד הכיר את כל מי שהיה משהו, ולא הכיר את מי שלא היה משהו. בין האנשים החשובים הרבים שהכיר היה סר רוברט ונסיטרט, היועץ הדיפלומטי הראשי של ממשלת הוד מלכותו, שקיים קשרים הדוקים עם שירות המודיעין החשאי (אס־איי־אס), הידוע יותר בשמו אם־איי 6, הסוכנות הממונה על איסוף המודיעין בחוץ־לארץ. ניקולס אליוט נִדבר לפגוש את ״ון״ באסקוט, ואגב שתייה הזכיר שהוא חושב להצטרף לשירות המודיעין.
    סר רוברט ונסיטרט חייך והשיב: ״רווח לי שביקשת ממני דבר־מה קל כל כך״
    ״וכך״, כתב אליוט כעבור שנים רבות, ״זה קרה״
     
    רשת הגיוס של ״האולד בויז״ פעלה בלא דופי.
    ניקולס אליוט לא היה מרגל ככל המרגלים. הישגיו האקדמיים לא היו מרשימים; הוא כמעט לא ידע דבר על המורכבויות של הפוליטיקה הבין־לאומית, ועל אחת כמה וכמה על נבכי המשחק המורכב והמסוכן ששיחק אם־איי 6 במהלכים שהובילו למלחמה; הוא לא ידע דבר וחצי דבר על ריגול. אך הוא חשב שריגול הוא עניין מסעיר וחשוב ויוקרתי. אליוט ניחן בביטחון עצמי שרק בוגר איטון צעיר, מחונך ואמיד שהשלים זה עתה את לימודיו בקיימברידג׳ ונהנה מכל הקשרים החברתיים הנכונים עשוי ליהנות ממנו. הוא נולד לשלוט (אף כי לעולם לא ינסח את האמונה הזאת בניסוח כה גס), ונדמה שאת הצעד הטוב ביותר בדרך הזאת עליו לעשות במועדון הבררני ביותר בבריטניה.
     
    בני משפחת אליוט היו עמוד השדרה של האימפריה. דורות על דורות הם תרמו את חלקם לשורות קצונת הצבא ולצמרת הכנסייה, עורכי הדין והממשל הקולוניאלי — כל אלו שהבטיחו את שליטתה של בריטניה בימים ובחלק ניכר מהעולם שביניהם. אחד מסביו של אליוט היה סגן מושל בנגל. אחר היה שופט בכיר. כמו בניהן של רבות מהמשפחות האנגליות רבות־העוצמה, גם בני משפחת אליוט נודעו במנהגיהם התימהוניים. אדגר, אבי דודו של ניקולס, נודע בהתערבות שערך עם קצין בצבא הודו. הוא טען שהוא יוכל לעשן ערמה של סיגריות צ׳רוטי שגובהה כגובהו בכל יום, במשך שלושה חודשים, וכך עישן את עצמו למוות בתוך חודשיים. על בלנש, דודה־סבתא שלו, סיפרו כי ״היא נבגדה באהבה״ כשהיתה בת 26, ולאחר מכן נכנסה למיטתה ולא יצאה ממנה עוד חמישים שנה.3 דודה ננסי האמינה בכל לבה שהקתולים אינם ראויים להחזיק בחיות מחמד, שכן אין הם מאמינים שלבעלי החיים יש נשמה. המשפחה גילתה גם היקסמות עמוקה אך קטלנית ביותר מטיפוס הרים. ג׳וליוס אליוט הנודע, דודו של ניקולס, נפל מהר מָטֶרהורן ב־1869, זמן קצר לאחר שנפגש עם גוסטב פלובר. פלובר הכריז שהוא ״התגלמות הג׳נטלמן האנגלי״. התימהונות היא אחת התכונות האנגליות הנראות שבריריות, אך למעשה היא מסתירה עוצמה. האינדיבידואליות מסווה את עצמה כמוזרות
    הדמות שהטילה את הצל הרחב ביותר על ילדותו של ניקולס היתה זו של אביו — קלוד, אדם בעל עקרונות ויקטוריאניים קשוחים ודעות קדומות אכזריות. קלוד תיעב מוזיקה, היא גרמה לו צרבת. הוא לא יכול לשאת כל מיני צורות חימום וכינה אותן ״מנוונות״
    והאמין: ״אשר לזרים, הדרך הטובה ביותר היא לצעוק לעברם באנגלית״
    קודם שמונה קלוד אליוט למנהל איטון הוא לימד היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג׳, אף שהיה טבוע בו אי־אמון לאקדמיה ואף שסלד משיחה אינטלקטואלית. החופשות הארוכות באוניברסיטה הותירו בידו די פנאי לטפס על הרים. הוא היה יכול להיות המטפס הידוע ביותר של דורו אלמלא שבר את פיקת הברך בנפילה באזור האגמים, וכך נמנע ממנו להצטרף למשלחתו של מלורי לפסגת האוורסט. קלוד היה דמות דומיננטית מן הבחינה הגופנית ומן הבחינה הפסיכולוגית כאחד, ונערי איטון כינו אותו ״הקיסר״. ניקולס התייחס אל אביו ביראה ובהערצה, ואילו קלוד התעלם מבנו היחיד או הציק לו, באמונה שהיתה משותפת לאבות רבים בני זמנו ומעמדו, ולפיה גילוי רגשות עלול לעשות את בנו ״רכרוכי״ ואפילו הומוסקסואל. ניקולס גדל משוכנע: ״קלוד היה נבוך מאוד מעצם קיומי״
     
    אִמו התחמקה מכל נושאי השיחה האינטימיים, ובהם, לדברי בנה היחיד, ״אלוהים, מכות וכל מה שמתחת לחגורה״
    אליוט הצעיר גוּדל אפוא בידי שורה של אומנות, ואחר כך נשלח לבית הספר דרנפורד שבדורסט, מוסד בעל מסורת של ברוטליות קיצונית אפילו במושגים של בתי הספר הפרטיים בבריטניה: מדי בוקר בבוקרו אולצו הילדים לצלול עירומים לברכה שלא חוממה בעוד מועד, להנאתו של המנהל, שאשתו אהבה לקרוא בקול בערבים ספרות העשרה, רגליה מתוחות על גוום של שני ילדים קטנים, בעוד השלישי מדגדג את כפות רגליה. לא היו פֵרות טריים, לא דלתות בבתי השימוש, לא ניסיונות לבלום התעללויות ולא אפשרות לברוח. היום היה מוסד כזה מוּצָא אל מחוץ לחוק; ב־1925 הוא נחשב ״מעצב אישיות״. אליוט עזב את בית הספר משוכנע: ״לא ייתכן בעולם דבר נעים פחות״ בלבו נחקק בוז לסמכות, והוא פיתח חוש הומור נועז.
     
    לעומת ״הגיהינום הנורא״ של דרנפורד, נחשב איטון גן עדן, והעובדה שאביו ניהל את בית הספר לא הקשתה כהוא זה על ניקולס, שכן קלוד המשיך להעמיד פנים שבנו אינו נמצא שם. אליוט הצעיר היה נבון ביותר, מלא חיים ועצל, והסתפק בעבודה שתסייע לו להמשיך הלאה. ״השיפור בכתב ידו רק חשף את מגרעותיו באיות״, נאמר באחת מתעודותיו
    הוא נבחר ל״פופ״, המועדון הראשון שלו, מוסד של איטון השמור לנערים הפופולריים ביותר בבית הספר. באיטון גילה אליוט כישרון לרקום קשרי ידידות. בשנותיו המאוחרות יותר נהג להיזכר בכישרון זה כמיומנות החשובה ביותר בחייו, מעין קריירה.
     
    בזיל פישר היה חברו הראשון של אליוט, והקרוב ביותר. פישר, דמות זוהרת שהישגיה בלימודים ובספורט היו ללא רבב, היה קפטן נבחרת ה־XI הראשונה, יושב ראש ה״פופ״ ובנו של גיבור מלחמה אמתי. בזיל האב נהרג בידי צלף טורקי בעזה בשנת 1917. השניים אכלו את כל ארוחותיהם יחד, בילו את חופשותיהם יחד, ומפעם לפעם, כאשר יצא קלוד לסעודת ערב, נהגו לחמוק לביתו של המנהל לשחק ביליארד. בתמונות מאותם ימים השניים נראים שלובי זרועות, מחייכים באושר. אולי היה ממד מיני ליחסיהם, אך הדעת נותנת שלא כך היה. עד אז אהב אליוט רק את האומנת שלו — ״דאקי ביט״ — כך כינה אותה (שמה האמתי לא נודע מעולם). את בזיל פישר הוא העריץ.
    בסתיו 1935 נסעו שני הידידים לקיימברידג׳. מטבע הדברים הלך אליוט לטריניטי, הקולג׳ הוותיק של אביו. ביומו הראשון של אליוט באוניברסיטה הוא ביקר אצל רוברט גיטינגס, סופר ומרצה להיסטוריה ומכר של אביו, ושאל את השאלה שהציקה לו: ״כמה קשה יהיה עלַי לעבוד, ובאיזה נושא?״
    גיטינגס הצטיין בשיפוט ממולח של בני אדם, כפי שסיפר אליוט: ״הוא יעץ לי בכל לשון של עצה לנצל את שלוש שנותַי בקיימברידג׳ כדי ליהנות מההפוגה שלפני המלחמה הבאה״, ואליוט קיבל את העצה ככתבה וכלשונה. הוא שיחק קריקט, חתר בנהר, נהג ברחובות קיימברידג׳ במכונית ההילמן מינקס שלו, השתתף במסיבות משובחות ואף ערך מסיבות כאלו. הוא קרא המון ספרי ריגול. בסופי השבוע יצא לציד או למרוצי סוסים בניומרקט. בשנות השלושים הסעיר את קיימברידג׳ עימות אידאולוגי: בגרמניה תפס היטלר את השלטון ב־1933; בספרד פרצה מלחמת אזרחים בקיץ 1936; ימין קיצוני ושמאל קיצוני נאבקו באולמות האוניברסיטה וברחובות. אך אליוט לא נסחף באווירה הפוליטית הסוערת. הוא היה עסוק מדי בבילויים. לעתים רחוקות פתח ספר, וכעבור שלוש שנים היו לו שפע של ידידים ותעודה מן הדרגה השלישית. את התוצאה הזאת הוא הגדיר ״ניצחון על הבוחנים״
     
    ניקולס אליוט עזב את קיימברידג׳ מצויד בכל היתרונות החברתיים והחינוכיים ובלי שמץ של מושג מה ברצונו לעשות. אך מתחת למעטה השאנן והשגרתי ומאחורי הסגנון המוכר של ״המעמד הגבוה הנרפה״
    הסתתרה אישיות סבוכה יותר — של הרפתקן הנוטה לחתרנות. הנוקשות הוויקטוריאנית של קלוד אליוט הטמיעה בִבנו סלידה עמוקה מחוקים ומכללים. ״לא יכולתי להיות חייל טוב משום שלא הייתי נוח די הצורך לקבל מרות״, נזכר כאשר נצטווה לעשות דבר־מה, נטה ״לציית לא לפקודה שקיבל מהממונה, אלא לפקודה שאותו ממונה היה נותן אילו היה יודע על מה הוא מדבר״.17 הוא היה קשוח — לכך דאגה האכזריות של דרנפורד — אך גם רגיש ונושא את צלקות הבדידות מילדותו. כאנגלים רבים הוא הסתיר את הביישנות שלו מאחורי מטחי מגננה של בדיחות. מורשת אחרת שקיבל מאביו היתה ביטחון שאין הופעתו מצודדת. קלוד אמר לו פעם שהוא ״מכוער וחבוט״, והוא גדל להאמין בכך. אין ספק שאליוט לא היה נאה במובן הקלסי של המילה — היו לו פנים ארוכים ומשקפיים עבי מסגרת, אך היו בו יציבות ונינוחות, אווירת קונדסות לא מוסתרת ועליצות נחושה, ונשים מיד נמשכו לתכונות אלו. נדרשו לו שנים ארוכות כדי להגיע למסקנה שמראהו ״לא יותר ולא פחות מוזר מהפרופורציות הסבירות של חברַי הגברים״ לצד שמרנות טבעית, הוא ירש גם נטייה משפחתית לתימהונות. הוא לא היה סנוב. הוא יכול לפתוח בשיחה עם כל אדם, מכל שדרות החברה. הוא לא האמין באלוהים, לא במרקס ולא בקפיטליזם; הוא האמין במלך, במדינה, במעמד ובמועדון (מועדון וייט — מועדון גברים שנמצא בכיכר סנט ג׳יימס). אך מעל לכול הוא האמין בחברוּת.
     
    בקיץ 1938 מצא בזיל פישר עבודה בסיטי, בעוד אליוט חסר המעש תוהה מה יעשה עם עצמו. רשת החברים שלו לספסל הלימודים פתרה את הבעיה חיש מהר. בקיץ השתתף אליוט במשחק קריקט באיטון, ובהפסקת התה ניגש אליו סר נוויל בלנד, דיפלומט בכיר וידיד המשפחה, והעיר במלוא העידון שאביו של אליוט מודאג מ״אי־יכולתו״ של בנו ״למצוא עבודה סדירה״ (סר קלוד העדיף לדבר אל בנו באמצעות שליחים). סר נוויל סיפר שהוא מוּנָה זה לא כבר להיות ציר בריטניה בהאג שבהולנד. האם ניקולס היה רוצה להתלוות אליו כנספח לשם כבוד? אליוט אמר שהוא היה רוצה בכך מאוד, אף שאין לו מושג מה אמור לעשות נספח לשם כבוד. ״לא היה הליך סינון רציני״, כתב אליוט לימים. ״נוויל פשוט אמר למשרד החוץ שאני בסדר גמור משום שהוא מכיר אותי והוא למד ב׳איטון׳ עם אבי״
    קודם שיצא אליוט לשליחותו הוא למד קורס הצפנה במשרד החוץ. המורה שלו היה קפטן ג׳ון קינג, פקיד הצפנה ותיק, שהיה במקרה גם מרגל סובייטי. קינג העביר מברקים של משרד החוץ למוסקבה מאז 1934. המורה הראשון של אליוט לתורת החשאיות היה אפוא סוכן כפול.
     
    אליוט הגיע להאג במכונית ההילמן מינקס שלו באמצע נובמבר 1938 והתייצב במשרדי הצירות. לאחר ארוחת הערב הזהיר אותו סר נוויל: ״בשירות הדיפלומטי, לשכב עם אשת עמית זו עברה הגוררת אחריה הדחה״, והוסיף עצה: ״אני מציע שתעשה כמותי ולא תדליק את הסיגר עד לאחר שתגיע לכוס הפורט השלישית שלך״ המטלות של אליוט לא היו מעייפות יתר על המידה: נשיאת תיקיו של הציר, הצפנה ופענוח צפנים בחדר האלחוט והשתתפות בסעודות רשמיות.
    חודשים אחדים לאחר בואו של אליוט להולנד הוא זכה לראשונה להתנסות בעבודה חשאית וכן קיבל ״הזדמנות לראות את מנגנון המלחמה הגרמני מכלי ראשון״ ערב אחד, בשעת הארוחה, הוא פתח בשיחה עם קצין צי צעיר בשם גלין הירסון, עוזרו של נספח הצי בשגרירות בברלין. קומנדר הירסון גילה לו שהוא עסוק במשימת ריגול מיוחדת בנמל המבורג, ששם, על פי החשד, הגרמנים מפתחים צוללות ננסיות. כעבור עוד כמה כוסיות שאל הירסון את אליוט אם הוא מעוניין להצטרף אליו. אליוט חשב שזה רעיון נפלא. סר נוויל נתן את ברכתו.
     
    כעבור יומיים, בשלוש לפנות בוקר, טיפסו אליוט והירסון על החומה שהקיפה את נמל המבורג ופרצו לתוכו. ״במשך כשעה תחבנו את אפינו בזהירות מרובה לכל פינה״. הם צילמו, ואחר כך ״חזרו בשקט ובשלווה לעוד משקה חזק״ לאליוט לא היה כיסוי דיפלומטי וגם לא הכשרה, ולהירסון לא היתה סמכות לגייס אותו למשימה. אילו נתפסו, היו מן הסתם מוּצאים להורג בעוון ריגול; ולכל הפחות, הידיעות על בנו של מנהל איטון שנתפס מרחרח במספנות הצי הגרמני באמצע הלילה היו מחוללות סערת אש דיפלומטית. זה היה, הודה אליוט בשמחה, ״מבצע נמהר מאין כמותו״ אך הוא היה גם מהנה ביותר ומוצלח במיוחד. הם המשיכו בדרכם לברלין במצב רוח מרומם.
     
    20 באפריל 1939 היה יום הולדתו החמישים של היטלר, יום חג לאומי בגרמניה הנאצית והזדמנות למצעד הצבאי הגדול ביותר בתולדות הרייך השלישי. שר התעמולה יוזף גבלס ארגן את החגיגות, והן היו שיא בפולחן היטלר — תצוגה מרהיבה של חנופה מתוזמרת היטב. מצעד לפידים ושיירה של חמישים לימוזינות לבנות, בראשות הפיהרר, ואחריהם חמש שעות תצוגה מדהימה של שרירים צבאיים — 50 אלף חיילים גרמנים, מאות טנקים ו־162 מטוסי קרב. שגרירי בריטניה, צרפת וארצות הברית לא נכחו באירוע. הם עזבו את מקום כהונתם בעקבות פלישת היטלר לצ׳כוסלובקיה, אך 23 מדינות אחרות שלחו נציגים לברך את היטלר ביום הולדתו. ״הפיהרר זוכה לחגיגות ששום בן תמותה אחר לא ראה כמותן״, השתפך גבלס ביומנו
    אליוט צפה בחגיגות במזיגה של יראה ואימה מדירה בקומה השישית בשרלוטנבורגר שוסי, שהיתה שייכת לגנרל נואל מייסון־מקפרלן, הנספח הצבאי של בריטניה בברלין. ״מייסון־מק״ היה סוס קרבות ותיק ומזוקן, בוגר החפירות וקרבות מסופוטמיה. הוא לא יכול להסתיר את שאט נפשו. ממרפסת הדירה היה אפשר לראות היטב את היטלר על בימת ההצדעה. בנשימה עצורה העיר הגנרל באוזני אליוט שהפיהרר נמצא בטווח רובה. ״מתחשק לי לנצל את ההזדמנות״, מלמל, והוסיף שהוא יכול ״לקטוף מכאן את הממזר בקלות, כמו קריצה״. אליוט ״עודד אותו נמרצות לנסות את כוחו בירייה״. מייסון־מקפרליין התחרט על הרעיון, אך לימים פנה בבקשה רשמית שיוּתר לו להרוג את היטלר מהמרפסת שלו. למרבה צערו של העולם כולו, ההצעה נדחתה.
     
    אליוט חזר להאג, ובלבו שתי אמונות חדשות: יש לעצור את היטלר בכל מחיר והתרומה הטובה ביותר לכך תהיה אם יהיה למרגל. ״החלטתי בלא קושי״ לכל השאר דאגו יום אחד במרוץ אסקוט כוס שמפניה עם סר רוברט ונסיטרט ופגישה עם איש חשוב בווייטהול. אליוט חזר להאג כשהוא נושא עדיין בתפקידו הרשמי, נספח לשם כבוד, אך למעשה, בברכתו של סר נוויל בלנד, היה מגויס טרי לשורות אם־איי 6. כלפי חוץ נמשכו חייו הדיפלומטיים כבעבר; בסתר הוא החל בחניכה במסתרי הדת המוזרה של שירות המודיעין של בריטניה.
    סר רוברט ונסיטרט, בכיר משרד החוץ שפתח לפני אליוט את שערי אם־איי 6, עמד בראש מה שהיתה למעשה סוכנות מודיעין פרטית, מחוץ לחוגי הממשלה הרשמיים, אך קיים קשרים הדוקים עם שירותי הביטחון — אם־איי 6 ואם־איי 5. ונסיטרט היה מתנגד מושבע של מדיניות הפיוס והיה משוכנע שגרמניה שוב תפתח במלחמה ״ברגע שתרגיש שהיא חזקה די הצורך״ רשת המרגלים שלו אספה הררי מידע על כוונות הנאצים, ובעזרתם הוא ניסה (בלא הצלחה) לשכנע את ראש הממשלה נוויל צ׳מברליין שהעימות ממשמש ובא. אחד המודיעים הראשונים והססגוניים ביותר שלו היה יונה פון יוסטינוב, עיתונאי גרמני, ובסתר גם מתנגד עז נפש של הנאציזם. יוסטינוב נודע בפי כול בכינוי ״קלופ״ — ״פשפש״ בעגה הרוסית. מקור הכינוי במראהו העגלגל, שלמרבה הפליאה הוא היה גאה בו מאוד. אביו של יוסטינוב היה קצין צבא ממוצא רוסי; אמו היתה אתיופית למחצה ויהודייה למחצה; וב־1921 נולד לו בנו — פיטר יוסטינוב, לימים שחקן קומי וסופר דגול. קלופ יוסטינוב שירת בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה וזכה בעיטור צלב הברזל. אחר כך החל לעבוד בסוכנות העיתונות של גרמניה בלונדון. ב־1935 סולק מתפקידו משום ששלטונות גרמניה חשדו במוצאו האקזוטי המעורב ודרשו הוכחה לאריוּת שלו. באותה שנה גויס לשמש סוכן בריטי, וקיבל את שם הצופן ״יו35״. יוסטינוב היה שמן והרכיב מונוקל, והיה דבר־מה מוליך שולל בסגנונו הרברבני. הוא היה ״המפעיל הטוב ביותר ורב־התחבולות ביותר שהיה לי אי־פעם הכבוד לעבוד אתו״, הצהיר לימים מפעילו דיק וייט, שאחר כך עלה בסולם הדרגות עד שעמד בראש אם־איי 5 ואם־איי 6 גם יחד
     
    תפקידו הראשון של אליוט באם־איי 6 היה לעזור ליוסטינוב להפעיל את אחד המרגלים החשובים ביותר והידועים פחות לפני המלחמה. וולפגנג גַנס אֶלדֶר צוּ פּוּטְלִיץ היה נספח העיתונות בשגרירות גרמניה בלונדון, אציל אוהב מותרות והומוסקסואל מוצהר. יוסטינוב גייס את פוטליץ והחל לסחוט את מה שתואר: ״מודיעין יקר מפז, ואולי המודיעין האנושי החשוב ביותר שבריטניה קיבלה בתקופה שלפני המלחמה״ על מדיניות החוץ של גרמניה ועל תכניות המלחמה שלה פוטליץ ויוסטינוב היו שותפים לאמונתו של ונסיטרט בדבר הצורך לשים קץ למדיניות הפיוס: ״עזרתי באמת לחבל במטרות של הנאצים״, האמין פוטליץ ב־1938, כאשר הוצב פוטליץ בשגרירות גרמניה בהאג, נסע בעקבותיו קלופ יוסטינוב בחשאי, מסווה את עצמו כעיתונאי אירופי הכותב לעיתון הודי. בעזרת שירותי התיווך של יוסטינוב המשיך פוטליץ לספק שפע של מודיעין, אף שהיה מתוסכל מסירובה הגלוי של בריטניה להתייצב אל מול היטלר. ״האנגלים הם מקרה אבוד״, התלונן. ״אין טעם לנסות לעזור להם להתמודד עם השיטות הנאציות, שברור שאין הם מבינים אותן״.35 הוא החל להרגיש שהוא ״מקריב עצמו בלי תכלית״
     
    בהאג קשרו מיד קלופ יוסטינוב וניקולס אליוט קשרי ידידות, והם היו עתידים להישאר חברים עד סוף ימיהם. ״קלופ היה אדם ברוך כישרונות״, כתב אליוט, ״אוהב חיים, שנון, מספר סיפורים, חקיין, לשונאי — בעל ידע רב, רציני ומחוספס כאחד״ יוסטינוב הכניס את אליוט לעבודה, מעודד בכך את רוחו הקדורנית והחרֵדה יותר ויותר של וולפגג פוטליץ.
    פוטליץ היה ״אדם מורכב״, כתב אליוט קרוע בין הפטריוטיות שלו למוסריותו. ״המניע שלו היה אידאליסטי טהור, והוא סבל עינויי נפש קשים מהידיעה שהמידע שהוא מעביר עלול לעלות בחיי גרמנים״ ערב אחד בחודש אוגוסט הזמין אליוט את פוטליץ לארוחת ערב במלון רויאל. אגב אכילת הקינוח העיר אליוט שהוא חושב לצאת לחופשה בגרמניה. ״היטלר עומד לפתוח במלחמה לפני שנחזור בסוף השבוע הראשון של ספטמבר?״ שאל במעין בדיחות דעת פוטליץ לא חייך: ״על פי התכניות כעת, המתקפה על פולין תחל ב־26 באוגוסט, אך ייתכן שהיא תידחה בשבוע. לכן אילו אני במקומך, הייתי מבטל את הנסיעה״ אליוט מיהר להעביר את ״הדברים המדהימים״ לקלופ, וזה העביר אותם ללונדון. אליוט ביטל את חופשתו. ב־1 בספטמבר, בדיוק כפי שציין פוטליץ, שעטו טנקים של גרמניה לתוך אדמת פולין מצפון, מדרום וממערב. כעבור יומיים הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה.
    זמן לא רב לאחר מכן הראה שגריר גרמניה בהאג לוולפגנג פוטליץ רשימה של סוכנים גרמנים בהולנד. הרשימה היתה זהה לזו שהעביר פוטליץ זמן קצר קודם לכן לקלופ יוסטינוב ולניקולס אליוט. לא היה ספק שיש מרגל של גרמניה בתחנת אם־איי 6, אך איש לא חשד ולו לרגע בפוֹלקֵרט ון קוּטריק, הולנדי חביב וסגנו של מייג׳ור ריצ׳רד סטיבנס, מפקד התחנה. ון קוטריק ״גילה תמיד נאמנות כנה לחלוטין״, לדברי עמיתיו בסתר הוא עבד בשירות האַבְּוֵור, המודיעין הצבאי של גרמניה, ולכן ״בסתיו 1939 היתה לגרמנים תמונה ברורה למדי של כל מבצעי אס־איי־אס בהולנד״ ון קוטריק הניח את ידו על רשימת המרגלים של גרמניה שפוטליץ העביר לאם־איי 6 והעביר אותה למודיעין של גרמניה.
     
    פוטליץ ידע: ״זה רק עניין של זמן עד שהוא ייחשף ויטופל״ הוא מיהר להגיש בקשת מקלט בבריטניה, אך התעקש לא לעזוב בלי וילי שניידר משרתו, שהיה גם המאהב שלו. פוטליץ הוברח ללונדון ב־15 בספטמבר, והשתכן בבית בטוח.
    אבדן של סוכן כה יקר ערך היה רע, אך מה שעמד בפתח היה גרוע שבעתיים.
    ב־9 בנובמבר יצא מפקד התחנה מייג׳ור סטיבנס, הבוס החדש של אליוט, לוֶנְלוֹ, עיירה קטנה בגבול הולנד־גרמניה, בציפייה להביא בתוך זמן קצר את המלחמה לסיומה המהיר והמזהיר. הוא נסע בלוויית עמית בשם סיגיסמונד פֵּיין בֵּסט, מוותיקי קציני המודיעין הצבאי. אליוט חיבב את סטיבנס. לדעתו הוא היה ״בלשן מבריק ומספר סיפורים משובח״ להבדיל, את בסט הוא הגדיר ״אידיוט יומרני המתפוצץ מרוב חשיבות עצמית״
    חודשים אחדים קודם לכן קשרו סטיבנס ובסט קשרים חשאיים עם קבוצת קצינים גרמנים ממורמרים שקשרו קשר להדיח את היטלר בהפיכה צבאית. את הפגישה ארגן ד״ר פרנץ פישר, פליט פוליטי גרמני, ובה הסביר מנהיג הקבוצה האופטמן שָאמֶל שגורמים מסוימים בפיקוד העליון של גרמניה מזועזעים מהאבדות שספגו בפלישה לפולין ושהם מתכוונים ״לסלק את המשטר הזה ולכונן דיקטטורה צבאית״ לראש הממשלה דוּוח על הקשר נגד היטלר, והוא עודד את סטיבנס לשאת ולתת עם חבורת הקושרים. ״יש לי תחושה שהמלחמה תסתיים עד האביב״, כתב צ׳מברליין סטיבנס ובסט יצאו לוונלו במצב רוח מרומם, מלווים בקצין מודיעין מהולנד ומשוכנעים שהם עומדים לקשור קשר עם ״האיש הגדול בכבודו ובעצמו״— הגנרל הגרמני שיעמוד בראש הקשר. למעשה, ״שאמל״ היה וולטר שֵלֶנבֵּרג, איש הזִיכֶרהַיטְסְדִינְסְט (אס־דה), סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, מפעיל מרגלים נבון וחסר מעצורים, שהיה עתיד להשתלט על המודיעין של גרמניה, וד״ר פישר היה שכיר בשירות הגסטפו. הפגישה היתה מלכודת שהוטמנה בפקודתו האישית של היינריך הימלר, הרייכספיהרר של האס־אס.
    זמן קצר לפני השעה אחת עשרה לפני הצהריים הם הגיעו לנקודת המפגש, קפה באקוס שבצדו ההולנדי של הגבול, מרחק מטרים אחדים מעמדת הגבול. ״איש לא נראה באופק, חוץ מקצין מכס גרמני״, כתב סטיבנס, ״וילדה קטנה ששיחקה בכדור עם כלב גדול באמצע הדרך״ שלנברג עמד על גזוזטרת בית הקפה ואותת להם בנפנוף כובע. זה היה האות המוסכם. ברגע שהקצינים הבריטים יצאו ממכוניתם הם מצאו את עצמם מוקפים באנשי קומנדו של האס־אס, לבושים בבגדים אזרחיים, יורים במקלעיהם באוויר. הקצין ההולנדי שלף אקדח ונורה למוות.
     
    ״כעבור רגע״, נזכר בסט, ״היו לפנינו שני בחורים, אחד מכוון אקדח אל ראשינו והאחר כובל אותנו באזיקים. הגרמנים צעקו לעברנו: ׳קדימה!׳ ודחפו בגווינו באקדחיהם בקריאות: ׳הופ! הופ! הופ!׳ כך הובילו אותנו בריצה לעבר גבול גרמניה״ אנשי הקומנדו דחפו את השבויים לתוך המכוניות הממתינות וגררו אתם את הקצין ההולנדי הגוסס.
    ״בבת אחת״, כתב אליוט, ״סוכלו כל מבצעי המודיעין של בריטניה בהולנד״ גרוע מכך, סטיבנס החזיק בכיסו, ברוב סכלותו, רשימה של מקורות מודיעין במערב אירופה. אם־איי 6 נחפז לסלק מרשתותיו סוכנים קודם שיספיקו הגרמנים להלום.
    תקרית וונלו היתה אסון מר ונמהר. מעורבותם הברורה של ההולנדים והקצין ההרוג אפשרו להיטלר לטעון שהולנד הפרה את הניטרליות שלה ולהשתמש בכך כתואנה לפלוש אליה, והוא אכן עשה כן כעבור חודשים אחדים. הפרשייה הותירה בלב הבריטים חשד עמוק מפני קציני צבא גרמנים הטוענים שהם אנטי־נאצים, גם אם בשלבי המלחמה האחרונים פנו קצינים כאלו בכנות. סטיבנס ובסט נכלאו עד לתום המלחמה. בזכות המידע שסחטו הגרמנים מהשבויים הבריטים ומהסוכן הכפול ון קוטריק עלה בידם לשחזר בדצמבר ״לוחות מפורטים ומדויקים למדי של רשת הסוכנים [של אם־איי 6]״, ואת מבנה אם־איי 6 עצמו זה היה המבצע הראשון של ריגול נגדי גרמני במלחמה והמוצלח ביותר. למרבה הפליאה, זה היה המבצע האחרון שלו.
     
    כאשר נזכר אליוט בתקרית וונלו הוא האשים את ״שאפתנותו חסרת המעצורים״ של סטיבנס, שהריח ״אפשרות לנצח במלחמה במו ידיו, והדבר ערפל לחלוטין את שיקול הדעת המבצעי שלו״. במקום לשמר את האגדה על תא התנגדות בפיקוד העליון של גרמניה, שלח שלנברג מסר רברבני: ״בטווח הארוך, שיחות עם אנשים יהירים וטיפשים משעממות. אנו מנתקים כל קשר. ידידיך באופוזיציה של גרמניה שולחים לך ברכות לבביות״. על החתום: ״המשטרה החשאית של גרמניה״.
    בששת החודשים הראשונים לפעילותו של אליוט כמרגל הוא למד שיעור מועיל בזיוף ובהונאה — המטבעות המקובלים בעסקי הריגול. הבוס שלו היה כלוא בכלא בגרמניה, לאחר שנפל במלכודת מתוחכמת ומורכבת; מרגל יקר ערך נמלט ללונדון לאחר שהוסגר בידי סוכן כפול; כל רשת המודיעין בהולנד נחשפה בצורה הרת אסון. אפילו קפטן ג׳ון קינג הלא מזיק, פקיד הצופן שלימד את אליוט את מלאכת ההצפנה, היה עתה בכלא. הוא נשלח לשם לעשר שנות מאסר בעוון ריגול, לאחר שעריק סובייטי גילה שהוא ״מוכר הכול למוסקבה״ תמורת מזומנים.
    אליוט לא סלד מהדו־פרצופיות שסביבו, אלא נמשך יותר ויותר אל משחק התככים ואל ההונאה. אסון וונלו היה ״אסון ובושה בה במידה״, סיכם אליוט, אך הוא גם היה מרותק ומצא בו תשובה רבת־ערך לשאלה כיצד בני אדם נבונים ביותר עלולים ללכת שולל אם ישכנעו אותם להאמין במה שהם רוצים להאמין. הוא למד מהר ואפילו חיבר שיר קצר לציון העניין:
    איזו רשת סבוכה אנו אורגים,
    כשלרמות אנו לומדים,
    אך לאחר שלמדת די הצורך,
    אתה מצטיין בה לכל האורך
    בשלוש לפנות בוקר ב־9 במאי 1940 התעורר אליוט לשמע בואו של מברק דחוף מלונדון. הוא שלף את ספר הצפנים מהכספת של השגריר, התיישב ליד שולחן האוכל שבבית השגרירות והחל לפענח את השדר: ״התקבל מידע שהגרמנים מתכוונים לתקוף לאורך כל החזית המערבית״ למחרת פלשה גרמניה לצרפת ולהולנד. ״חיש מהר התברר״, כתב אליוט, ״שההולנדים, על אף לחימתם האמיצה, לא יחזיקו מעמד במשך זמן רב״
    הבריטים התכוננו להימלט. אליוט ועמיתיו לאם־איי 6 הדליקו בחופזה מדורה בחצר השגרירות והעלו באש תיקים מעוררי חשד. קצין אחר שם ידו על מרבית מאגרי היהלומים התעשייתיים של אמסטרדם והבריח אותם לבריטניה. מלכת הולנד הפליגה לחוף מבטחים על סיפון משחתת של הצי המלכותי, ואִתה שרי ממשלתה, השירות החשאי שלה והזהב שלה. משימתו העיקרית של אליוט, כך הוא גילה, היתה לפנות את הרקדנים המבוהלים של להקת הבלט ויק־ולס, שהיתה בסיור הופעות בהולנד. הוא העלה אותם על סיפון אניית מחפר, לאחר שהשתלט עליה באימוידן. ב־13 במאי עגנה המשחתת הבריטית ״מוהוק״ בהוק אוף הולנד וציפתה לאסוף את אחרוני הבריטים ולהביאם לחוף מבטחים. בעוד אליוט דוהר בשיירה אל החוף, הוא התבונן בלהבות שהיתמרו מרוטרדם והאירו את קו האופק. הוא היה אחד האחרונים לעלות על הסיפון. למחרת נכנעה הולנד. קצין אם־איי 6 הצעיר ירד לחוף בבריטניה והתקבל במילים: ״הגענו לגמר״
     
    * * *
     
    אליוט ציפה למצוא אומה במשבר, אך נדהם מן ״הנורמליות והרוגע״ שמצא בלונדון. מרגע זה ואילך, כתב, ״לא עלה בדעתי ולו לרגע שנפסיד במלחמה״ בתוך ימים אחדים גויס לחיל המודיעין, ואז, לתדהמתו, מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח.
    עם פרוץ המלחמה הוסב וורמווּד סקראבס, כלא ויקטוריאני במערב לונדון, למפקדת שירות הביטחון האם־איי 5, ועתה התרחב הארגון במהירות כדי להתמודד עם איום הריגול מצד גרמניה. נפילת צרפת והולנד יוחסה, במידת־מה, לגיס החמישי הנאצי — מרגלים של האויב שפעלו מבית כדי לסייע להתקדמות גרמניה. האיום בדבר פלישה של גרמניה נתן את האות למסע ציד נרחב אחר מרגלים בבריטניה, והאם־איי 5 נשטף דיווחים על פעולות חשודות. ״אנגליה נדבקה בקדחת מרגלים״, כתב אליוט הוא סופח לאם־איי 5 כדי ״להעיד על פעילות הגיס החמישי שראיתי במו עיני בהולנד״ איום הגיס החמישי לא התממש מהסיבה הפשוטה שלא היה קיים — היטלר לא התכוון לצאת למלחמה נגד בריטניה, ולא עשה כל מאמץ להכשיר את הקרקע לפלישה של גרמניה.
     
    בתוך זמן קצר החל האבוור לפעול כדי למלא את החסר. בחודשים שלאחר מכן זרמו לבריטניה מי שכונו ״מרגלי פלישה״ בספינות, בצניחות ובצוללות; הם לא הוכשרו כראוי ולא צוידו כראוי, ועד מהרה הם נעצרו. היו שנשלחו לכלא, וקומץ הוצאו להורג, אך כמה מהם גויסו לשמש סוכנים כפולים ולהזין את מפעיליהם בגרמניה במידע כוזב. זו היתה ראשיתה של רשת ״הבגידה הכפולה״ הגדולה — רשת של סוכנים כפולים, שחשיבותם עלתה עם התקדמות המלחמה. כשנחקרו המרגלים, רבים מהם סיפקו לאס־איי־אס, שירות המודיעין החשאי, מידע יקר ערך. אליוט מונה לקצין הקישור בין שירותי המודיעין וקבע את מושבו בוורמווד סקראבס. זה היה מקום מוזר לעבוד בו: מצחין וטחוב. רוב האסירים פונו ממנו, אך מעטים נשארו, ובהם אחד מחבריו לספסל הלימודים של אליוט באיטון — ויקטור הֶרווי. לימים היה הרווי למרקיז השישי מבריסטול, נער שעשועים ידוע לשמצה, אך ב־1939 הוא נידון למאסר משום ששדד חנות תכשיטים במייפיר. אליוט עבד בתא חסין קול, שבדלתו לא היתה ידית מבפנים; אם אחרון האורחים שבאו לבקרו סגר בטעות את הדלת באמצעות הידית, הוא נשאר כלוא בתא עד למחרת בבוקר.
    אליוט אהב את חייו החדשים — בכלא בשעות היום ומשוחרר בלילה, בעיר נצורה ונתונה לאיום פלישה. הוא עבר לדירה בקיימברידג׳ סקוור שבבייזווטר, שהיתה שייכת לסבתו של חבר אחר מאיטון שעבד באם־איי 6 — ריצ׳רד בְּרוּמן־וייט. בזיל פישר היה עתה טייס קרב בטייסת הוריקן III שהוצבה בבסיס קרוידון. כל אימת שיצא פישר לחופשה היו שלושת החברים נפגשים, בדרך כלל בביתו של וייט. ה״בליץ״ השתולל בכל עוזו, ולבו של אליוט גאה וסער ב״רגשות רעוּת״ בשבתו עם חבריו בחדר המפואר, ספון המהגוני וספוג העשן שבמועדון הג׳נטלמנים היוקרתי ביותר והעתיק ביותר של לונדון
    הרגע היחיד שהייתי בסכנה אמתית היה כאשר שתיתי ג׳ין ורוד בבר של המועדון. פצצה נפלה על הבניין הסמוך, שפכה את הג׳ין שלי והפילה אותי ארצה. קיבלתי כוסית נוספת של ג׳ין ורוד על חשבון הבַּרמן
     
    אליוט נהנה מהמלחמה שלו. ואז, שלושה חודשים לאחר ששב ללונדון, גילה מהי באמת אותה מלחמה.
    ב־15 באוגוסט הוזעקה טייסת ההוריקן III לעצור מבנה של מטוסי מסרשמיט של ה״לופטוואפה״ שחצה את התעלה ליד דאנג׳נס. בקרב האווירי האכזרי, אחד הקרבות האכזריים ביותר ב״קרב על בריטניה״, הופלו שבעה מטוסי קרב של גרמניה. מטוסו של בזיל פישר נראה מעלה עשן, ולהבות מיתמרות ממנו. הוא הצליח להיפלט ממנו מעל לכפר סידלסהם שבמערב סאסקס, במצנח בוער. כבלי המצנח התמוססו, וחברו הטוב של אליוט התרסק על הקרקע. מטוס ההוריקן הנטול טייס התרסק לתוך אורווה. גופתו של קצין חיל האוויר בזיל פישר נמצאה באגם סידלסהם. הוא נקבר בחצר הכנסייה של כפר הולדתו בברקשייר.
    אליוט היה שבור לב ומיאן להינחם. כאנגלים רבים בני המעמד הבינוני הוא לא נהג לבטא רגשות, אך בסגנונו המאופק, החסכוני והמיוסר אמר ההספד האישי שלו על בזיל פישר יותר מתִלי תִלים של רגשות. מסכת קלות הראש נשמטה. ״בזיל פישר נהרג בקרב. הרגשתי זאת עד עומק לבי. הוא היה לי אח לכל דבר ועניין. זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי טרגדיה״
    אליוט היה המום מיגון, וכעבור שבועות מעטים בלבד פגש אדם אחר שגויס זה מקרוב לעולם החשאי, תוצר של בית הספר וסטמינסטר, חבר ללימודים בקולג׳ טריניטי שבקיימברידג׳, אדם שעתיד להגדיר את חייו: הרולד אדריאן ראסל פילבי, הידוע יותר בכינויו ״קים״.
    • בן מקנטייר
    • בן מקנטייר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המרגל והבוגד
    • סוכן זיגזג
    • מורשת של מרגלים
    • דברי מתיקה
    • האיש שלנו בהוואנה
    • הסוכן
    • הטובה שבמרגלות
    • בוגד משלנו
    • מרגל בחורף
    • האמת השלישית
    • מינכן
    • ביקור אחרון במוסקבה