הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מקבת
  • מקבת
    יו נסבו | תרגום: דנה כספי
    ידיעות ספרים, בבל | אפריל 2019 | מתח ופעולה | 496 עמ' מודפסים

    הספר מקבת הוא חלק מפרויקט עולמי, שבמסגרתו חמישה סופרים ידועים התבקשו לכתוב רומן ברוח אחד ממחזותיו של שייקספיר. יו נסבו, בכיר סופרי המתח הסקנדינביים, בחר במקבת, טרגדיה רווית יצרים ודם שגיבוריה האפלים מזכירים את גיבורי ספרי המתח שלו. גיבורי הספר, שהיה לרב-מכר בארה"ב, הם קציני המשטרה מקבת ודאף, חברים בלב ובנפש עוד מימי ילדותם בבית היתומים, שהצטיינו שניהם במאבק נגד שתי כנופיות הסמים היריבות בעיר ועכשיו נלחמים זה בזה על אותו תפקיד בכיר במשטרה. 

     

    מפקד המשטרה ששיקע את עיר התעשייה בביצה של שחיתות הלך סוף סוף לעולמו. מותו מצית תקווה בלב התושבים. מקבת ודאף, שני קציני משטרה וחברים בלב ובנפש עוד מימי ילדותם בבית היתומים, מתחרים על תפקיד בכיר במשטרה בעוד ליידי, בעלת הקזינו רבת העוצמה ובת זוגו של מקבת, רוקמת תוכניות שאפתניות ורצחניות.
     
    ב-2015 פנתה הוצאת הוגארת לסופרים ידועים ברחבי העולם והציעה להם לכתוב רומן ברוח אחד ממחזות שייקספיר. יו נסבו, בכיר סופרי המתח הסקנדינביים, בחר במקבת, טרגדיה רווית יצרים ודם שגיבוריה האפלים מזכירים את גיבורי ספרי המתח שלו.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    112 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    טיפת הגשם השקופה ירדה מהשמים, מבעד לחושך, לעבר אורותיו הרוטטים של הנמל למטה. משבי הרוח הקרים מצפון־מערב סחפו את הטיפה לעבר אפיק הנהר המיובש שחילק את העיר לאורכה, ומסילת הרכבת הנטושה שחילקה את העיר לרוחבה. ארבעת הרבעים של העיר היו ממוספרים לפי כיוון השעון, אך לא היה להם כל שם. על כל פנים לא שם שתושבי העיר זכרו. ואם פגשת במקרה את אותם תושבים הרחק מביתם ושאלת מנין באו, קרה לא פעם שטענו שגם את שם העיר אינם זוכרים.
    טיפת הגשם השקופה האפירה ככל שהעמיקה לחדור מבעד לפיח ולרעל שכיסו את העיר, כיסו אותה כמו ערפל נצחי אף שבמשך השנים נסגרו בזה אחר זה המפעלים בעיר, והמובטלים כבר לא יכלו להרשות לעצמם להדליק אש בתנורים; ולמרות הרוח הגחמנית והעזה והגשם הבלתי פוסק, שהיו שטענו כי החל לרדת כבר רבע מאה קודם לכן, כשמלחמת העולם השנייה באה לקִצה בשתי פצצות אטום. במילים אחרות, בזמן שקֵנֶת מונה לתפקיד מפקד המשטרה בעיר. ממשרדו בקומה העליונה במַטֵה המשטרה ניהל ניצב קנת את העיר במשך עשרים וחמש שנה, בחוסר יעילות וביד ברזל, ולא חשוב מי שימש ראש העירייה, או מה אמרו האדונים הנכבדים בעיר הבירה קַפִּיטוֹל, ולא עשו בנוגע לשחיתות, לפשיטות רגל, לפשע ולתוהו ובוהו שפשו בעיר השנייה בגודלה במדינה, שהיתה פעם עיר התעשייה החשובה ביותר בה. חצי שנה לפני האירועים שיתוארו להלן נפל ניצב קנת מכיסא בבית הקיץ שלו, ושלושה שבועות לאחר מכן מת. אחרי לוויה הראויה לדיקטטור מינו מועצת העיר וראש העירייה טוּרְטֶל את דַנְקֶן רחב המצח - בן של בישוף וראש היחידה ללוחמה בפשע המאורגן בקפיטול - להיות מפקד המשטרה החדש. צעד זה הפיח תקווה בתושבים המופתעים.
    זו היתה בחירה מפתיעה משום שדנקן לא בא מהאסכולה הישנה של שוטרים פרגמטיים, אלא היה בן לדור חדש של מפקדי משטרה משכילים שתמכו ברפורמות, בפתיחוּת, בחדשנוּת ובמאבק בשחיתות, שלא כמו מרבית הפוליטיקאים הנבחרים בעיר.
    ואת תקוות התושבים, שזכו סוף סוף למפקד משטרה הגון, ישר ובעל חזון, אחד שישכיל להוציא את העיר מהביצה, עוררה בעיקר העובדה שדנקן החליף את מפקדי המשטרה הקודמים באנשיו שלו, קצינים וקצינות שנבחרו בקפידה. אידיאליסטים צעירים ונקיי כפיים שרצו באמת להפוך את העיר למקום טוב יותר לתושביה.
    הרוח נשאה את טיפת הגשם מעל למחוז 4 מערב והנקודה הגבוהה בעיר - אנטנת הרדיו בראש האולפן שבו הביע תקווה גם ווֹלְט קַייט בעל הריש הגרונית - קולה הרדפיוני הבודד של העיר, שדיבר תמיד במורת רוח מוסרנית - שהנה הגיע מושיעה של העיר. בתקופת כהונתו של קנת היה קייט היחיד שהעז למתוח ביקורת גלויה על מפקד המשטרה ולהאשים אותו לפחות בחלק מהפשעים שביצע. בערב ההוא הודיע קייט בריש הגרונית שלו שכדי להבטיח שהכוח האמיתי בעיר יהיה בידי מפקד המשטרה, תעשה מועצת העיר כל שביכולתה להחזיר לעצמה את הסמכויות שקנת נטל לעצמו. ובאופן פרדוקסלי, המהלך הזה פירושו שליורשו בתפקיד, ניצב דנקן, הדמוקרט הטוב, לא יהיו די סמכויות כדי להעביר את הרפורמות שביקש בצדק להעביר. קייט המשיך וקבע שבבחירות הקרבות לראשות העירייה יתמודד "טורטל, ראש העירייה המכהן, והמסואב ביותר במדינה, מול אף אחד. פשוט אף אחד. כי אין אחד שיכול להתחרות בצב טורטל בעל השריון המעצבן של עליצות עממית, שריון שלא דבק בו רבב, שכן הוא חוסם את כל חִצי הביקורת."
    במחוז 4 מזרח חלפה טיפת הגשם על פני האוֹבֵּליסְק, מבנה מצופה זכוכית בן עשרים קומות ובו מלון וקזינו, שהזדקר כמו אַמָה מאירה מתוך העגמומיוּת החומה־שחורה בת ארבע הקומות שאפיינה את שאר העיר. בעיני רבים היה זה פרדוקס שככל שפחתה התעשייה ושיעור האבטלה עלה, כן גברה חיבתם של התושבים לבקר בשני בתי הקזינו בעיר ולבזבז בהם את הכסף שלא היה להם.
    "העיר שהפסיקה לתת והתחילה לקחת," אמר קייט בריש הגרונית שלו מעל גלי האתר. "קודם פירקנו את התעשייה, ואז שיתקנו את מסילת הברזל - כדי שאיש לא יוכל להימלט. ואז התחלנו למסטל את התושבים בסמים, ומכרנו להם אותם במקום שפעם נמכרו בו כרטיסי רכבת. כך יכולנו לשדוד אותם בשקט ובשלווה. מעולם לא האמנתי שאומר שאני מתגעגע לתעשיינים שגרפו לעצמם את כל הרווחים, אבל הם לפחות היו שייכים לענף מכובד. בניגוד לשלושת הענפים האחרים שעדיין אפשר להתעשר מהם: ענף ההימורים, ענף הסמים וענף המשטרה."
    במחוז 3 נשבה הרוח הלחה מעל מטה המשטרה, קזינו אִינְבֶרנֵס והרחובות שבהם מרבית ההולכים ושבים ברחו פנימה מפני הגשם, ובכל זאת נראו בהם כמה אנשים נחפזים שחיפשו דבר מה או נסו על נפשם. היא נשבה מעל התחנה המרכזית, שרכבות כבר לא יצאו ממנה, ולמרות זאת היתה מאוכלסת ברוחות רפאים ובנוסעים: רוחות הרפאים של המייסדים, שבנו את העיר הזאת מתוך אמונה בעצמם, במוסר עבודה שלהם, באלוהים שלהם, בטכנולוגיה ובדורות הבאים; נוסעים בשוק הסמים הפתוח עשרים וארבע שעות ביממה, שוק השיכר, שהיה כרטיס שכולו תקווה לגן עדן, אך הוביל בוודאות לגיהינום. במחוז 2 שרקה הרוח בארובות הלְבֵנים של שני המפעלים הגדולים בעיר, גְרָאבֶן ואֶסְטֵקְס, שנסגרו לאחרונה. כל אחד מהם ייצר סגסוגת משלו, אבל מה בדיוק הכילה אפילו מי שעמדו ליד כורי ההיתוך לא ידעו בוודאות, ידעו רק שהקוריאנים החלו לייצר את אותן סגסוגות ממש במחיר זול יותר. אולי האקלים בעיר אשם בכך שהניוון פשה במפעלים מהר כל כך, או שאולי זה רק נראה ככה, אולי הידיעה על פשיטת רגל וקריסה היא שהותירה את המפעלים האילמים והכבויים עומדים, לפי תיאורו של קייט, כ"קתדרלות הבְּזוּזוֹת של הקפיטליזם בעיר של קטני אמונה וכופרים."
    הרוח סחפה את הגשם דרום־מזרחה, על פני רחובות שהתאורה נופצה בהם, ועל פני קירות בתים שתַנים חמדניים נשענו עליהם כדי למצוא מחסה מההשתנה הבלתי פוסקת של השמים, וסרקו את השטח במבטיהם, בעוד האנשים הקטנים, הטרף שלהם, ממהרים להתרחק משם בחיפושיהם אחר עוד אור ועוד ביטחון. בריאיון ששודר זמן קצר קודם לכן, שאל קייט את מפקד המשטרה דנקן מדוע הסיכוי להישדד בעיר שלהם גדול פי שישה מהסיכוי להישדד בקפיטול, ודנקן ענה שהוא שמח שסוף סוף שואלים אותו שאלה פשוטה: מפני שמספר המובטלים בעיר גבוה פי שישה ממספר המובטלים שם, ומספר הנרקומנים גבוה פי עשרה.
    באזור הנמל אפשר היה לראות מכולות מרוססות בגרפיטי ואוניות משא שחוקות. קברניטיהן פגשו את הנציגים המושחתים של רשויות הנמל במקומות שוממים והעבירו להם מעטפות חומות שהבטיחו טיפול מהיר יותר באישורי הפלגה ועגינה, סכומים שבעלי הספינות רשמו אחר כך בספרי החשבונות שלהם בעמודה "הוצאות שונות", ונשבעו שלעולם לא יסכימו עוד לקבל הזמנות שיביאו אותם לעיר הזאת.
    אחת האוניות האלה היתה לנינגרד, ספינה סובייטית שמי הגשם סחפו מגופה חלודה רבה כל כך שנראה שהיא מדממת לתוך אגן הנמל.
    טיפת הגשם נפלה לתוך אלומה של אור חשמלי שבקע מפנס על גגו של מבנה עץ בן שתי קומות, אחד המבנים שמחסני הנמל שכנו בהם, ומשרדי הנמל ומועדון אגרוף שנסגר. היא צנחה בין הקיר ושלדי האוניות החלודות, פגעה בקרן של שור וירדה לאורכה אל קסדת האופנוענים שאליה היתה הקרן מחוברת, זלגה מהקסדה אל גב של ז'קט עור שהמילים NORSE RIDERS, הרוכבים הנורדים, היו רקומות עליו באותיות גותיות. משם המשיכה אל מושב של אופנוע אינדיאן צ'יף אדום, עד שלבסוף נשאבה לתוך טבורו של הגלגל האחורי המסתובב לאיטו, וטולטלה סביבו, וברגע שנזרקה ממנו חדלה להיות טיפה והתמזגה במים הרעילים, בעיר, ביקום.
    בעקבות האופנוע האדום באו אחד־עשר אופנועים נוספים. הם חלפו על פני אחד הפנסים שהוצבו בחלקו העליון של הקיר בכל אחד מבנייני הנמל בני שתי הקומות. חלונות הבניינים היו חשוכים.
     
    אור הפנס חדר מבעד לחלון של המשרד לגיוס ימאים בקומה השנייה והאיר יד שנחה על מודעה: דרוש עוזר לטבח באונייה גְלָמִיס. האצבעות היו ארוכות, דקיקות, כמו של פסנתרן, הציפורניים מטופחות. אומנם הפרצוף היה מוצל, ולכן לא נראו העיניים הכחולות העזות, הסנטר הנחוש, השפתיים הדקות המרושעות והאף שצורתו צורת מקור תוקפני, אבל הצלקת שחצתה את פני האיש באלכסון, כמו מטאור שנופל מהמצח ללסת, זהרה.
    "הם כאן," אמר המפקח דָאף וקיווה שאנשיו במחלק הסמים לא שמעו את הוִיבְּרָטוֹ הקל והלא רצוני בקולו. הוא הניח שכנופיית הרוכבים הנורדים ישלחו שלושה או ארבעה, לכל היותר חמישה אנשים לקחת את הסם. אבל הוא ספר שנים־עשר אופנועים בשיירה שיצאה מתוך החושך והתקרבה לאט. על שני האופנועים האחרונים בשיירה ישב לא רק הרוכב, אלא נוסע נוסף. ארבעה־עשר איש מול התשעה שלו. ולא היתה כל סיבה לחשוב שהרוכבים הנורדים לא חמושים. חמושים בכבדות. עם זאת לא מאזן הכוחות הוא שגרם לרטט במיתרי הקול של דאף, אלא העובדה שמשאלתו הכמוסה ביותר התגשמה באותו רגע. ההוא הוביל את השיירה, סוף סוף הוא בהישג יד.
    הוא לא נראה חודשים, אבל רק לאדם אחד היתה קסדה כזאת, ואופנוע אינדיאן צ'יף אדום, שלפי השמועות היה אחד מחמישים אופנועים שמשטרת העיר ניו יורק הזמינה במיוחד, בחשאי, ב-1955. פלדה בוהקת הציצה מתוך הנדן המעוקם שהוצמד לצד האופנוע.
    סְוֵונוֹ.
    היו שטענו שהוא מת, אחרים אמרו שברח לחוץ לארץ, שהחליף את זהותו, גזז את צמותיו הבהירות וישב על מרפסת בארגנטינה, נהנה מגיל הזהב שאליו הגיע, ומסיגרילות דקיקות.
    אבל עכשיו הוא כאן. מנהיג הכנופיה ורוצח השוטרים, שיחד עם הסַמָל הקים את כנופיית הרוכבים הנורדים מתישהו אחרי מלחמת העולם. הם אספו גברים צעירים וחסרי שורשים, מרביתם מהבתים המרקיבים של פועלי המפעלים שלאורך הנהר המצחין ממי ביוב, אימנו אותם, הקנו להם משמעת ושטפו להם את המוח עד שהפכו לצבא של חיילים חסרי מורא המשמש את סוונו להשגת מטרותיו. כיבוש העיר ושליטה בלעדית בשוק הסמים הגדל. ותקופה מסוימת נראה היה שסוונו אכן יצליח, על כל פנים קנת ומטה המשטרה לא היו אלה שעצרו בעדו, להפך, סוונו קנה מהם את כל העזרה שנזקק לה. הבעיה היתה המתחרה שלהם. הסם שהֵקָאטֶה ייצר בביתו, שיכר שמו, היה פשוט טוב יותר, וזול יותר, וזמין תמיד בשוק - ובשפע. אבל אם המידע שקיבל דאף ממקור אנונימי מדויק, הרי שמשלוח הסמים הזה גדול דיו כדי לפתור את בעיות האספקה של הרוכבים הנורדים לזמן מה. דאף אומנם קיווה שכך יהיה, אבל לא האמין אמונה שלמה כשקרא את השורות הקצרות, שנדפסו במכונת כתיבה, במכתב שהיה ממוען ישירות אליו. זו היתה מתנה קצת גדולה מדי. מתנה שאם ישכיל לעשות בה שימוש נכון, תוכל לדחוף את ראש מחלק הסמים מעלה בסולם הדרגות. ניצב דנקן עדיין לא מינה את אנשיו שלו לכל התפקידים החשובים במטה המשטרה. הנה, למשל, ראש מחלק הכנופיות המפקח קוֹדוֹר, הנָבָל הזקן של קנת, הצליח להיאחז בכיסא מאחר שטרם נמצאו ראיות ממשיות למעשי שחיתות מצדו, אבל זו היתה רק שאלה של זמן. ודאף היה אחד מאנשיו של דנקן. כשהגיעו איתותים לכך שדאנקן עשוי להתמנות למפקד המשטרה, התקשר אליו דאף לקפיטול ובמילים ברורות, גם אם נמלצות מעט, אמר שאם מועצת העיר לא תמנה את דנקן לתפקיד, ובמקומו תבחר באחד המזדנבים של קנת, הוא - דאף - יתפטר ממשרתו. אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שדנקן הבחין במניע אישי בבסיס הצהרת הנאמנות הבלתי מסויגת הזאת, אבל אז מה? דאף באמת ובתמים תמך בתוכניתו של דנקן להקים כוח משטרה ישר שמשרת בראש ובראשונה את הציבור. אבל הוא רצה גם שהמשרד שלו במטה המשטרה יהיה קרוב ככל האפשר לשמים, מי לא רוצה? והוא רצה לערוף את ראשו של האיש שם בחוץ.
    סוונו.
    הוא היה האמצעי וגם המטרה.
    דאף הסתכל בשעון. בדיוק אותה השעה שצוינה במכתב. הוא נתן לקצות אצבעותיו לנוח רגע על חלקו הפנימי של מפרק כף היד. חש את הדופק הולם בעורקיו. הוא כבר לא רק קיווה, הוא התחיל להאמין ממש.
    "הם הרבה אנשים, דאף?" נשמע קול לוחש.
    "מספיק כדי שהכבוד שייפול בחלקנו יהיה גדול, סֵייטוֹן. ואחד מהם הוא גדול כל כך שאת הנפילה שלו ישמעו בכל המדינה."
    דאף ניגב אדים מהזגוגית. עשרה שוטרים מתוחים ומיוזעים בחדר קטן. גברים שמשימות כאלה לא הוטלו עליהם בדרך כלל. דאף, ראש מחלק הסמים, קיבל על דעת עצמו את ההחלטה שלא להראות את המכתב לאחרים, ולהיעזר בפשיטה הזאת אך ורק בשוטרים מהמחלק שלו. מסורת השחיתות וההדלפות היתה ארוכה מכדי שיוכל לקחת סיכון. על כל פנים זה מה שדאף יגיד לניצב דנקן, כשהוא ישאל. אבל הוא לא צפוי לשאול יותר מדי שאלות קשות. לא כשמביאים לו את משלוח הסמים הגדול ביותר שהוחרם אי פעם, ושלושה־עשר רוכבים נורדים שנתפסו על חם.
    שלושה־עשר, כן. לא ארבעה־עשר. אחד מהם ייוותר בשדה הקרב. אם רק תצוץ ההזדמנות המתאימה.
    דאף הידק את שיניו.
    "אמרת שהם יהיו רק ארבעה או חמישה," אמר סייטון, וניגש גם הוא אל החלון.
    "אתה דואג, סייטון?"
    "לא, אבל אתה צריך לדאוג, דאף. יש לך תשעה אנשים בחדר הזה, ואני היחיד שיש לו ניסיון בשימוש בנשק חם." הוא אמר זאת בלי להרים את קולו. הוא היה גבר רזה, מגויד וקירח. דאף לא היה בטוח כמה זמן הוא כבר משרת במשטרה, ידע רק שכבר היה שם כשקנת היה המפקד הבכיר. דאף ניסה להיפטר מסייטון. לא משום שהיה לו עליו מידע ממשי כלשהו, אלא פשוט כי היה בו משהו - משהו שדאף לא הצליח לשים עליו את האצבע ועורר בו סלידה עזה.
    "למה לא גייסת את המשמר, דאף?"
    "ככל שפחות אנשים מעורבים..."
    "... כן יש פחות אנשים לחלוק עימם את הכבוד הגדול. כי אם עיני אינן מטעות אותי, הדמות שם למטה היא רוח רפאים או סוונו בכבודו ובעצמו." סייטון החווה בראשו לעבר אופנוע האינדיאן צ'יף שעצר מול הכֶּבֶש של לנינגרד.
    "אמרתם סוונו?" נשמע קול חרד מתוך החושך מאחוריהם.
    "כן, והם שנים־עשר איש," אמר סייטון בקול בלי לגרוע את מבטו מדאף. "לפחות."
    "איזה חרא," מלמל קול אחר.
    "לא כדאי שנתקשר למקבת?" שאל שלישי.
    "אתה שומע?" אמר סייטון. "אפילו האנשים שלך רוצים שהמשמר יקבל את הפיקוד."
    "תסתום את הפה!" נהם דאף. הוא הסתובב וכיוון את אצבעו אל המודעה התלויה על הקיר. "כתוב כאן שגלמיס מפליגה לקפיטול ביום שישי בשעה שש־אפס־אפס ומחפשת עובד למטבח האונייה. הסכמתם להשתתף במשימה הזאת, אבל אני נותן לכם בזאת את ברכתי להתמודד במקום זאת על תפקיד עוזר הטבח. אני בטוח שגם התשלום וגם האוכל יהיו טובים יותר. קדימה, ידיים למעלה."
    דאף מצמץ לעבר החדר החשוך, לעבר הדמויות חסרות הפנים, הקפואות. ניסה לפרש את הדממה. כבר התחרט שאתגר אותם. כי מה אם מישהו מהם באמת ירים את היד? בדרך כלל הוא נמנע מלהכניס את עצמו למצבים שבהם הוא תלוי באחרים, אבל עכשיו היה זקוק לכל אחד מהאנשים שמולו. אשתו אמרה שהוא מעדיף לפעול באופן עצמאי משום שהוא לא אוהב אנשים. אולי יש בזה משהו, אבל למען האמת ההפך הוא הנכון: אנשים לא אהבו אותו. לא שכולם הפגינו שנאה כלפיו, אבל דומה שהיה משהו, אולי משהו באישיות שלו, שעורר באנשים דחייה. הוא רק לא ידע מה. הוא ניחן במראה חיצוני ובביטחון עצמי אשר, את זה ידע, משכו סוג מסוים של נשים - הוא היה מנומס, ידען ואינטליגנטי יותר ממרבית האנשים שהכיר.
    "אף אחד? באמת? טוב, אז נפעל לפי התוכנית, אבל בשני שינויים קלים. כשנצא החוצה, סייטון ושלושת האנשים שלו פונים ימינה ומחפים על החלק האחורי של שורת הבתים שם בחוץ. אני והשלושה שלי פונים שמאלה. בזמן שאתה, סִיוָרְט, טס ישר שמאלה, מתרחק מהאור ורץ בקשת בחושך ומגיע אל הרוכבים הנורדים מאחור. אחר כך תתמקם על כבש האונייה כדי שאף אחד לא יוכל לברוח ולעלות על הסיפון. מובן?"
    סייטון כחכח בגרונו. "סיוורט הכי צעיר ו..."
    "הכי מהיר," קטע אותו דאף. "לא ביקשתי הסתייגויות, שאלתי אם הפקודות מובנות." הוא הביט בפרצופים חסרי ההבעה שמולו. "אראה בזה תשובה חיובית." הוא שב ופנה אל החלון.
    גבר נמוך ועקום רגליים, כובע רב חובל לראשו, ירד מתנדנד בכבש האונייה בגשם השוטף. הוא נעצר מול האיש על האופנוע האדום. הרוכב לא הוריד את הקסדה מראשו, רק הרים את מגן הפנים, וגם לא דומם את המנוע. הוא ישב בפיסוק מגונה על האוכף והקשיב לרב החובל. מתוך הקסדה הציצו שתי צמות בלונדיניות והשתלשלו עד סֵמל הרוכבים הנורדים שעל גבו.
    דאף נשם נשימה עמוקה. בדק את האקדח שלו.
    הנורא מכול היה שמקבת התקשר, הוא קיבל את אותו המידע בשיחת טלפון אנונימית והציע לדאף את עזרת המשמר. אבל דאף דחה את ההצעה, אמר שבסך הכול מדובר במשאית שצריך לתפוס, וביקש ממקבת לשמור את המידע לעצמו.
    על פי סימן מהאיש בקסדת הוויקינגים התקדם אחד האופנועים האחרים עד אליהם, ודאף הבחין בדרגות הסַמָל בחלק העליון של שרוול ז'קט העור של הרוכב כשפתח מזוודת מנהלים מול רב החובל. רב החובל הנהן, הרים את ידו, ושנייה אחר כך נשמעה חריקה־צמאה־לשמן של ברזל מתחכך בברזל, ואור נדלק בעגורן שהניף את זרועו משפת המזח.
    "זה מתקרב," אמר דאף. קולו היה נחוש יותר עכשיו. "נחכה עד שהסמים והכסף יחליפו ידיים, ואז נסתער."
    הנהונים שקטים באפלולית. הם עברו על התוכניות בקפידה, אבל כאמור, בזמן ההכנות הביאו בחשבון חמישה בלדרים לכל היותר. האם יכול להיות שמישהו דיווח לסוונו על אפשרות שהמשטרה תתערב, ולכן הוא התייצב עם רבים כל כך מאנשיו? לא, כי אז היו מבטלים את המבצע.
    "אתה מריח את זה?" לחש סייטון לצדו.
    "מריח מה?"
    "את הפחד שלהם." סייטון עצם את עיניו ונחיריו רטטו.
    דאף הביט החוצה אל הלילה הגשום. האם היה מסכים עכשיו להצטרפותם של מקבת והמשמר? דאף העביר את אצבעותיו הארוכות על פניו, לאורך הצלקת האלכסונית. אין מה לחשוב על זה עכשיו, הוא חייב לעשות את זה, מאז ומעולם היה חייב לעשות את זה. סוונו כאן עכשיו, ומקבת ואנשי המשמר שוכבים במיטותיהם בבית.
     
    מקבת שכב על גבו ופיהק. הקשיב לגשם המתופף מעליו. הרגיש ששריריו מתחילים להיתפס, התפתל ונשכב על צדו.
    גבר לבן שיער הרים את האַבַּרזין והתגנב פנימה. ישב רועד וגידף לעצמו בחושך.
    "רטוב, בַּנְקְוּוֹ?" שאל מקבת והצמיד את כפות ידיו ליריעות הבידוד המחוספסות שתחתיו.
    "איום ונורא שאיש זקן וחולה בדלקת מפרקים נאלץ לגור בחור הגשום הזה שמתקרא עיר. הייתי צריך להסכים לפרוש מוקדם ולעבור לגור בכפר. לקנות לי איזה בית קטן בפַייף או שם בסביבה, לשבת על המרפסת בשמש כשסביבי הדבורים מזמזמות והציפורים שרות."
    "במקום על גג בנמל המכולות באמצע הלילה? מה, אתה צוחק עלי?"
    הם צחקקו בשקט.
    בנקוו הדליק פנס עט. "הנה מה שרציתי להראות לך."
    מקבת לקח לידו את הפנס וכיוון אותו אל השרטוטים שבנקוו הושיט לו.
    "פה אתה רואה את הגַטְלִינְג. ביחס למקלעים אחרים הוא ממש יפה, אתה לא חושב?"
    "הבעיה היא לא במראה החיצוני, בנקוו."
    "אז תַראה אותו לדנקן. תסביר שהמשמר חייב רובה כזה. עכשיו."
    מקבת נאנח. "הוא לא רוצה."
    "תספר שאנחנו מפסידים כל עוד להֵקָאטָה ולרוכבים הנורדים יש כלי נשק כבדים משלנו. תסביר לו מה גטלינג אחד יכול לעשות. תסביר לו מה שניים יכולים לעשות!"
    "דנקן לא רוצה לתרום להסלמה בשימוש בנשק, בנקוו. ואני חושב שאנחנו צריכים להכיר בכך שהוא צודק, חלקית לפחות. מיום שהתמנה למפקד המשטרה בעיר, מספר תקריות הירי פחת באמת."
    "ובכל זאת העיר הזאת עומדת להתרוקן מתושביה בגלל פשיעה."
    "זאת התחלה. לדנקן יש תוכנית. והכוונות שלו טובות."
    "ברור, ברור, על זה אין ויכוח, דנקן הוא אדם טוב." בנקוו נאנח. "אבל נאיבי. ובנשק הזה היינו יכולים לקדם קצת את העניינים ו..."
    חבטה קלה ביריעת האברזין קטעה את שיחתם. "הם התחילו לפרוק את המטען, המפקד." סמך מְשוּנשֶנֶת. זה היה אוּלַפְסוֹן, הצלף הצעיר החדש של המשמר. יחד עם אנגוּס, צעיר גם הוא, היו רק ארבעה, אבל מקבת ידע שכל עשרים וחמישה חברי המשמר היו מסכימים ללא היסוס לשבת כאן איתם ולקפוא מקור.
    מקבת כיבה את הפנס, הושיט אותו חזרה לבנקוו ותחב את השרטוט לכיס הפנימי בז'קט העור השחור של המשמר. ואז הסיט את האברזין הצדה והתפתל על בטנו עד לשפת הגג.
    בנקוו הזדחל גם הוא החוצה ונשכב לצדו.
    מולם, על סיפונה של לנינגרד, ריחפה באור הזרקורים משאית בעלת מראה פרהיסטורי, צבעה ירוק זית.
    "דגם ZIS‒5," לחש בנקוו.
    "מהמלחמה?"
    "כן. ה-S מסמלת את סטלין. מה אתה חושב?"
    "אני חושב שהרוכבים הנורדים הביאו יותר אנשים מכפי שדאף העריך. ניכר בסוונו שהוא מודאג."
    "אתה חושב שהוא חושד שהמשטרה קיבלה מידע מקדים?"
    "לו חשד לא היה בא. הוא מפחד מהקאטה. הוא יודע שלהקאטה יש גם אוזניים וגם עיניים גדולות יותר משלנו."
    "אז מה עושים?"
    "נחכה ונראה. אולי דאף יצליח להסתדר בכוחות עצמו. במקרה כזה לא נתערב."
    "אתה רוצה להגיד לי שסחבת הנה את כל הנוער הנפלא הזה באמצע הלילה רק בשביל לשבת ולהסתכל?"
    מקבת צחק בשקט. "באת מרצונך, ואמרתי מראש שזה עלול להיות משעמם."
    בנקוו הניד בראשו. "יש לך יותר מדי זמן פנוי, מקבת. הגיע הזמן שתקים משפחה."
    מקבת פשט את ידיו לצדדים. חיוכו האיר מתוך הזקן בפניו הרחבות, הכהות. "אתה והחבר'ה פה הם המשפחה שלי, בנקוו, מה עוד אני צריך?"
    אולפסון ואנגוס צחקקו מרוצים מאחוריהם.
    "מתי כבר הילד יגדל?" מלמל בנקוו בייאוש וניגב מים מהכוונת הטלסקופית של רובה הרֶמינגטוֹן 700 שלו.
     
    העיר השתרעה לרגליו של בּוֹנוּס. הזכוכית שלפניו הגיעה מהרצפה עד לתקרה, ואלמלא מעטה העננים הנמוך היה יכול להשקיף על העיר כולה. הוא הושיט את כוס השמפניה שבידו, ואחד משני הנערים במכנסי רכיבה ובכפפות לבנות מיהר אליו ומילא אותה בשנית. כדאי שיפחית בשתייה, הוא ידע זאת. הטיפות היו יקרות, אבל לא הוא שילם עליהן. הרופא אמר שגבר בגילו צריך להתחיל לחשוב על אורח החיים שלו. אבל השמפניה טובה כל כך. כן, פשוט מאוד. היא טובה כל כך טובה. בדיוק כמו הצדפות וזנבות הלובסטר. הכיסא העמוק והרך. והנערים הצעירים. לא שהיתה לו גישה אליהם. מצד שני הוא גם לא שאל.
    אספו אותו באולם הקבלה של האובליסק ולקחו אותו לסוויטת הפנטהאוס בקומה העליונה, זו המשקיפה לנמל מצד אחד, ולתחנה המרכזית, כיכר הפועלים וקזינו אינברנס מהצד האחר. את פניו של בונוס קיבל הגבר הגדול בעל הלחיים הרכות, החיוך החביב, השיער הכהה הגלי והעיניים הקרות. הגבר המכונה הקאטה. או היד הבלתי נראית. בלתי נראית משום שרק מתי מעט ראו אותו אי פעם. והיד, מאחר שבעשר השנים האחרונות הושפעו בדרך זו או אחרת מרבית תושבי העיר מפעילותו. כלומר מהמוצר שלו. סם סינתטי שייצר בעצמו וכונה שיכר. וההכנסות ממנו, על פי הערכתו הגסה של בונוס, הפכו את הקאטה לאחד מארבעת האנשים העשירים בעיר.
    הקאטה פנה מהמשקפת שעמדה על חצובה ליד החלון. "קשה לראות בגשם הזה," אמר, משך בכתפיות הגומי של מכנסי הרוכבים שלו והוציא מקטרת מכיס מקטורן הטוויד שהיה תלוי על גב הכיסא. בונוס חשב שלוּ ידע שהם ייראו כמו חבורת ציידים אנגלים, לא היה בוחר בחליפה רגילה ומשעממת.
    "בכל אופן העגורן החל לפעול, וזה סימן שהם פורקים. הם מפנקים אותך כמו שצריך, בונוס?"
    "הכיבוד מצוין," אמר בונוס ולגם מהשמפניה. "אבל אני חייב להודות שאני לא לגמרי בטוח מה בדיוק אנחנו חוגגים. ולמה זכיתי להצטרף לחגיגה."
    הקאטה צחק, הניף את מקל ההליכה שלו והצביע לעבר החלון. "אנחנו חוגגים את הנוף, דג סנדל יקר שלי. כמי שרובץ על קרקעית הים אתה הרי רואה את העולם רק מלמטה."
    בונוס חייך. מעולם לא עלה על דעתו למחות על הכינויים שהקאטה הדביק לו. שהרי לאיש הגדול היה כוח רב לעשות דברים טובים למענו. ודברים טובים פחות.
    "העולם יפה יותר אם מסתכלים עליו כאן מלמעלה," המשיך הקאטה. "לא אמיתי יותר, אבל יפה יותר. ואנחנו חוגגים גם את זה, כמובן." המקל הצביע לעבר הנמל.
    "ומה זה?"
    "המשלוח הגדול ביותר שאי פעם הוברח במכה אחת, בונוס יקירי. ארבע טונות וחצי של אמפטמין טהור. סוונו הימר על כל הנכסים של המועדון, ואפילו קצת יותר מזה. מה שאתה רואה שם למטה זה אדם ששם את כל הביצים שלו בסל אחד."
    "למה הוא עושה את זה?"
    "כי הוא נואש, אלא מה. הוא רואה שהמוצר הביתי שלי נמכר הרבה יותר מהמוצר הטורקי הבינוני של הרוכבים. אבל בעזרת מטען גדול כל כך של ספיד איכותי מברית המועצות, הנחה על כמות ועלויות משלוח מופחתות לקילו יאפשרו להם להתחרות גם במחיר וגם באיכות." הקאטה נעץ את המקל בשטיח העבה מקיר לקיר, ליטף את הידית המוזהבת. "זה מהלך חכם מצד סוונו, ואם יצליח, די יהיה בזה כדי לערער את מאזן הכוחות בעיר הזאת. אז נשתה לחיי המתחרה הראוי שלנו."
    הוא הרים את כוסו, ובונוס הרים לעברו את כוסו שלו. אבל ברגע שהקאטה עמד לקרבה לפיו, הוא נעצר, בחן את כוסו בגבה זקופה, הצביע על משהו, הושיט את הכוס לנער - וזה החל מיד להבריקה בכפפתו.
    "לרוע מזלו של סוונו," המשיך הקאטה. "קשה להזמין משלוח גדול כל כך מספק חדש לגמרי בלי שגורם נוסף בענף ישמע על זה. ולרוע מזלו, נראה שהגורם הזה מסר לשוטרים מידע אנונימי אבל אמין בנוגע למקום ולשעה."
    "אתה, למשל?"
    הקאטה חייך חיוך עקמומי, נטל לידו את הכוס, הפנה את ישבנו הרחב אל בונוס ורכן מעל למשקפת. "הם מורידים עכשיו את המשאית לקרקע."
    בונוס קם וניגש לחלון. "תגיד לי, למה אתה לא נוקט אמצעים חמורים נגד סוונו במקום להיות סתם צופה מהצד? ככה היית יכול גם להיפטר מהמתחרה היחיד שלך וגם להשיג לך ארבע טונות וחצי של אמפטמין איכותי ולמכור אותו ברחוב בכמה מיליונים."
    הקאטה לגם מכוס השמפניה בלי להרים את עיניו מהמשקפת. "קְרוּג," אמר. "אומרים שזו השמפניה הטובה ביותר. לכן זה הדבר היחיד שאני שותה. אבל מי יודע? אולי אם היו מגישים לי משהו אחר, הוא היה מוצא חן בעיני והייתי מחליף מותג."
    "אתה לא רוצה שהשוק יטעם משהו שונה מהשיכר שלך?"
    "הדת שלי היא הקפיטליזם, והתחרות החופשית היא תורתי. אבל זכותו של כל אדם לציית לטבע שלו ולהילחם כדי להשיג מונופול ושליטה עולמית. וחובתה של החברה להיאבק בנו. אנחנו פשוט מגלמים את התפקידים שלנו, בונוס."
    "אמן."
    "שקט! עכשיו הכסף מחליף ידיים." הקאטה חיכך את ידיו זו בזו. "Showtime…"
     
    דאף עמד ליד דלת היציאה, אחז בידית והקשיב לנשימותיו שלו בעודו מנסה ליצור קשר עין עם אנשיו. הם עמדו בטור במעלה המדרגות הצרות ממש מאחוריו. עסוקים בענייניהם. דריכת כלי הנשק. עצה אחרונה לעמית שלצדם. תפילה אחרונה.
    "המזוודה נמסרה," קרא סייטון מהקומה השנייה.
    "עכשיו!" קרא דאף, פתח את הדלת בתנופה ונצמד אל הקיר.
    אנשיו נדחקו מהפתח, חלפו על פניו ויצאו לחושך. דאף יצא בעקבותיהם. חש את הגשם מכה בראשו. ראה דמויות מתנועעות. ראה שניים מהאופנועים עומדים ללא רוכב. קירב את המגפון לפיו.
    "משטרה! תעמדו במקום ותרימו ידיים למעלה! אני חוזר, זו המשטרה, תעמדו..."
    הירייה הראשונה ניפצה את הזגוגית בדלת מאחוריו, הקליע השני נתפס בחלק הפנימי של מכנסיו, באזור הירך. ואז נשמע צליל שהזכיר את הפופקורן שילדיו מכינים בימי שבת בערב. נשק אוטומטי. לעזאזל.
    "אש!" צעק דאף, זרק את המגפון, החליק על הבטן, ניסה להניף את האקדח קדימה ולכוון, וקלט שנפל לתוך שלולית.
    "לא," נשמע קול לוחש לצדו. דאף הרים את הראש. זה היה סייטון. הוא עמד בלי לזוז כשהרובה שלו שמוט לצד גופו. הוא מחבל בפעולה? הוא...?
    "הם תפסו את סיוורט," לחש סייטון.
    דאף מצמץ, סחט את מי הבוץ מעיניו והניח למבטו לשוטט הלאה עד שקלט בכוונת שלו את אחד הרוכבים הנורדים. אבל האיש רק ישב נינוח על האופנוע שלו וכיוון לעברם את הרובה שלו בלי לירות. מה לעזאזל מתרחש פה?
    "אם אף אחד לא יזיז עכשיו אפילו אצבע מזוינת אחת, זה ייגמר ממש טוב."
    הקול העמוק נשמע מחוץ למעגל האור ולא נזקק לשום מגפון.
    דאף ראה תחילה את אופנוע האינדיאן צ'יף המיותם. ואז את שתי הדמויות שהתמזגו זו בזו אי שם בחושך. קרניים הזדקרו מהקסדה של הגבוה מבין השניים. הדמות שסוונו החזיק לפניו היתה נמוכה ממנו בראש. ובקרוב עלולה להתקצר שוב בראש. להב החרב שסוונו הצמיד לגרונו של הקצין הצעיר סיוורט נצנצה.
    "מה שיקרה עכשיו," רעם קול הבס של סוונו מתוך מגן הפנים המורם, "הוא שאנחנו ניקח את הכבודה שלנו וניסע. בשקט ובשלווה. שניים מאנשי יישארו פה כדי לוודא שאף אחד מכם לא יעשה שטויות. כמו לנסות לנסוע בעקבותינו. מובן?"
    דאף התכווץ ורצה להזדקף.
    "אני במקומך הייתי נשאר בתוך הבוץ, המפקד," לחש סייטון. "כבר דפקת את המבצע מספיק."
    דאף שאף אוויר לריאותיו. ונשף. שב ושאף. לעזאזל, לעזאזל!
     
    "נו?" אמר בנקוו והעביר את המקטע המעוגל שניבט אליו מהכוונת הטלסקופית על פני הדמויות שעל המזח.
    "נראה שבכל זאת נצטרך להפעיל את הנוער," אמר מקבת. "אבל עדיין לא. ניתן לסוונו ולאנשיו לרדת קודם מהבמה."
    "מה? ניתן להם לחמוק עם המשאית והכול?"
    "זה לא מה שאמרתי, בנקוו יקירי. אבל אם נתחיל לפעול עכשיו, יתחולל שם למטה מרחץ דמים. אנגוס?"
    "כן, המפקד?" הזדרז לומר הצעיר בעל המבט הכחול העז, הפנים הגלויות שעליהן נכתבו כל רגשותיו באותיות גדולות, והשיער הבלונדיני הארוך שכל מפקד חוץ ממקבת היה דורש לקצצו. מקבת ידע שאנגוס ואולפסון עברו את כל האימונים, עכשיו הם רק זקוקים לרכוש ניסיון. ובייחוד אנגוס צריך להתחשל קצת. בזמן ראיון העבודה סיפר אנגוס שפרש מלימודי הכמורה כשהבין שאין אלוהים ורק בני האדם יכולים להושיע את עצמם וזה את זה, ולפיכך עליו להיות שוטר. זה היה טיעון טוב דיו בשביל מקבת, וחוץ מזה הוא אהב את חוסר המורא, את העובדה שהצעיר מודע להשלכות של הדברים שבהם הוא מאמין. אבל אנגוס צריך גם ללמוד לשלוט ברגשותיו ולהבין שחברי המשמר הם אנשי מקצוע פעילים, פועלי הכפיים של החוק. שאת ההרהורים העמוקים יצטרך להשאיר לאחרים.
    "רד מאחור, תביא את הרכב ותעמוד מוכן ליד הדלת האחורית."
    "בסדר," אמר אנגוס, קם והסתלק.
    "אולפסון?"
    "כן?"
    מקבת הסתכל לעברו. כשאולפסון בא אליו והתחנן שיעביר אותו למשמר, התלבט מקבת בגלל הפה הפתוח ללא הרף, השִׁנשׁוּן, העיניים העצומות למחצה והציונים מבית הספר לשוטרים. אבל הבחור הצעיר רצה כל כך, ומקבת החליט לתת לו הזדמנות, כפי שניתנה גם לו פעם. מקבת היה זקוק לצלף מחליף, וגם אם אולפסון אינו מוכשר במיוחד במקצועות התאורטיים, הרי הוא צלף בחסד.
    "במטווח האחרון שברת את השיא בן עשרים השנים של ההוא ששוכב שם." מקבת החווה בראשו לעבר בנקוו. "מזל טוב. בחיי, כל הכבוד. אתה יודע מה זה אומר כאן ועכשיו?"
    "אֶה... לא, המפקד."
    "יופי, כי זה לא אומר שום דבר. מה שעליך לעשות עכשיו הוא להסתכל ולהקשיב למפקח בנקוו, וללמוד. היום לא תהיה הגיבור הגדול. זה יבוא אחר כך. מבין?"
    הלסת הרפויה של אולפסון התנועעה יחד עם שפתו התחתונה, אבל ניכר שלא הצליחה להפיק תשובה, לכן רק הנהן.
    מקבת הניח את ידו על כתפו של הצעיר. "אתה בכל זאת קצת עצבני?"
    "קצת, המפקד."
    "זה טבעי. נסה להירגע. ועוד דבר, אולפסון."
    "כן?"
    "אל תחטיא."
     
    "מה קורה?" שאל בונוס.
    "אני יודע מה יקרה," אמר הקאטה, זקף את גבו והסיט את המשקפת מהמזח, "אז אני לא זקוק לה." הוא התיישב בכיסא לצד בונוס. בונוס שם לב שהוא נוהג לעשות זאת. להתיישב לצד אנשים ולא מולם. כאילו לא נוח לו שהם מיישירים אליו מבט.
    "הם תפסו את סוונו ואת האמפטמין?"
    "להפך. סוונו תפס את אחד מאנשיו של דאף."
    "מה? אתה לא מודאג?"
    "אני אף פעם לא מהמר רק על סוס אחד, בונוס. ואני מודאג יותר מהתמונה הכוללת. מה דעתך על מפקד המשטרה דנקן?"
    "על ההבטחה שלו ללכוד אותך?"
    "דווקא זה לא מדאיג אותי, אבל הוא סילק הרבה מאלה ששיתפו איתי פעולה במשטרה, וזה כשלעצמו יצר בעיות בשווקים. קדימה, אתה מבין בבני אדם. ראית אותו, שמעת אותו. הוא באמת, כמו שאומרים, אחד שבשום פנים ואופן אי אפשר לשחד?"
    בונוס משך בכתפיו. "לכולם יש מחיר."
    "אתה צודק לגמרי," אבל לא תמיד המחיר הוא כסף. לא כולם אנשים פשוטים כמוך."
    בונוס התעלם מהעלבון מאחר שלא ראה בזה עלבון. "כדי לדעת איך אפשר לשחד את דנקן צריך לדעת מה הוא רוצה."
    "דנקן רוצה לשרת את העדר," אמר הקאטה. "לזכות באהבת העיר. שיקימו לכבודו פסל בלי שיזמין אותו בעצמו."
    "בעייתי. קל יותר לשחד טפילים רודפי בצע כמונו, ולא אנשים שהם מעמודי התווך של החברה, כמו דנקן."
    "אתה צודק בנוגע לשוחד," אמר הקאטה. "וטועה בנוגע לעמודי תווך ולטפילים."
    "באמת?"
    "קיר המסד של הקפיטליזם, בונוס יקירי. ניסיונו של הפרט להעשיר את עצמו, מעשיר גם את העדר. זו מכניקה טהורה ופשוטה, והיא מתרחשת בלי שאנחנו רואים אותה או חושבים עליה. עמודי התווך של החברה הם אתה ואני, ולא אידיאליסטים תועים כמו דנקן."
    "אתה באמת חושב ככה?"
    "זה מה שהפילוסוף של המוסר אדם הַאנְד טען."
    "שייצור סמים ומכירתם משרתים את החברה?"
    "שכל מי שעונה על ביקוש תורם לבניית החברה. אנשים כמו דנקן, שרוצים לווסת ולהגביל, פועלים בניגוד לטבע ובטווח הארוך מזיקים לכולנו. אז איך אפשר לנטרל את דנקן? לטובת העיר, כמובן. מהן נקודות התורפה שלו? במה נוכל להיעזר? סקס, סמים, סודות משפחתיים כלשהם?"
    "אני מודה לך על האמון, הקאטה, אבל אני באמת לא יודע."
    "חבל מאוד," אמר הקאטה וחבט רכות בשטיח. הוא התבונן בנער שהתאמץ לפתוח בקבוק שמפניה נוסף. "כי לאחרונה התעורר בי חשד שלדנקן יש רק נקודת תורפה אחת."
    "והיא?"
    "תוחלת החיים שלו."
    בונוס נרעד בכיסאו. "אני באמת מקווה שלא הזמנת אותי הנה כדי לבקש ממני ל..."
    "בשום פנים ואופן לא, דג סנדל יקירי, מותר לך לרבוץ בשקט במים העכורים שלך."
    בונוס פלט אנחת רווחה וראה שהנער הצליח סוף סוף להוריד את רשת המתכת מהפקק.
    "אבל," אמר הקאטה. "ניחנת באכזריות, בחוסר נאמנות וביכולת להשפיע על אנשים, ואלו מעניקות לך שליטה באנשים שאני צריך לשלוט בהם. אני מקווה שאוכל לבנות עליך בעת הצורך. שתוכל להיות היד הבלתי נראית שלי."
    קול נפץ חזק נשמע.
    "הנה זה בא!" צחק בונוס והניח את ידו על שיפולי גבו של הנער שניסה למזוג כמה שיותר משיטפון השמפניה לתוך הכוסות.
     
    דאף שכב על האספלט בלי לזוז. לצדו עמדו אנשים, קפואים גם הם, והסתכלו על חברי כנופיית הרוכבים הנורדים שהיו במרחק של פחות מעשרה מטרים מהם והתכוננו לעזוב את המקום. סיוורט וסוונו עמדו בחושך שמחוץ לאלומת האור, אבל דאף ראה שגופו של הקצין הצעיר רועד מבהלה, והבחין גם בלהב החרב של סוונו, הצמודה לגרונו של סיוורט. דאף ראה לנגד עיניו איך כל לחיצה, כל תנועה, ולו הקלה ביותר, תקרע את העור, את העורק, ותרוקן את הנער מדם בתוך שניות. ודאף עצמו חש בפניקה המתקרבת כשחשב על ההשלכות. לא די בכך שידיו וקורות חייו יוכתמו בדמו של אחד מפקודיו, אלא הפעולה שביים על דעת עצמו התחרבנה ממש לפני שמפקד המשטרה עמד לבחור מפקד ליחידה ללוחמה בפשע המאורגן, ילפ"מ.
    סוונו הניד בראשו לעבר אחד הרוכבים הנורדים, וזה ירד מהאופנוע שלו, נעמד מאחורי סיוורט וכיוון אקדח לראשו של הנער. סוונו הוריד את מגן הפנים, התקדם אל מעגל האור, דיבר אל האיש שדרגות סמל עיטרו את ז'קט העור שלו, פישק את רגליו מעל האופנוע שלו, הצמיד שתי אצבעות לקסדתו לאות פרידה והתרחק בנסיעה לאורך המזח. דאף היה מוכרח לרסן את עצמו כדי שלא לירות אחריו. הסמל נתן כמה פקודות, ומיד אחר כך הרעידה נהמת מנועים את הלילה.
    כשהכנופיה נסעה בעקבות סוונו והסמל, נותרו על המזח רק שני אופנועים מיותמים.
    דאף אמר לעצמו שאסור לו להיכנע לפניקה, שהוא מוכרח לחשוב. לנשום, לחשוב. ארבעה גברים בתלבושת הרוכבים הנורדים נשארו על המזח. אחד עמד בצל מאחורי סיוורט. אחר עמד באור ומנע מהם לזוז בעודו מכוון אליהם רובה סער מסוג AK‒47. שני גברים, ככל הנראה אלה שהתלוו לרוכבים, נכנסו למשאית. דאף שמע את היבבה המאומצת והממושכת כשהמפתח הסתובב בחור המצת, ולרגע קיווה שמפלצת הברזל העתיקה תסרב להתניע. הוא קילל כשהנהמה הנמוכה הראשונית עלתה והפכה לשקשוק קולני רועם. המשאית החלה לנוע.
    "ניתן להם עשר דקות," קרא האיש שנשא רובה סער. "אז תחשבו בינתיים על משהו נחמד."
    דאף הביט אחר פנסיה האחוריים של המשאית, שנבלעו אט אט בחושך. משהו נחמד? לא רק שארבע טונות וחצי של סמים חומקות ממנו עכשיו, ועימן מה שאמור היה להיות סבב המעצרים הגדול ביותר לאחר מלחמת העולם. כי לא עוזר שהוא יודע שסוונו ואנשיו הם שעמדו מולם על המזח, כל עוד שהוא ואנשיו לא יוכלו לומר לחבר המושבעים ולשופט שהם ראו את הפרצופים שלהם ולא רק ארבע־עשרה קסדות מזוינות. משהו נחמד? דאף עצם את העיניים.
    סוונו.
    הוא כבר תפס אותו, סוונו כבר היה בידיים שלו. לעזאזל, לעזאזל!
    דאף האזין. האזין בתקווה לשמוע משהו, משהו. אבל שמע רק את לחישותיו חסרות הפשר של הגשם.
     
    "הכוונת של בנקוו נעולה על הבחור שמחזיק את הנער," אמר מקבת. "שלך נעולה על האחר, אולפסון?"
    "כן, המפקד."
    "וכמו שאמרתי, אתם צריכים לירות בו זמנית, אני סופר אחורה משלוש. בנקוו?"
    "אני צריך יותר אור על המטרה. או עיניים צעירות יותר. אני עלול לפגוע בנער עכשיו."
    "סביב המטרה שלי יש המון אור," לחש אולפסון. "נוכל להתחלף."
    "אם נחטיא והנער שלנו שם למטה ייהרג, עדיף שבנקוו יהיה זה שהחטיא. בנקוו, מה לדעתך המהירות המרבית של משאית סטלין כזאת כשהיא עמוסה לגמרי?"
    "נגיד שישים, אולי."
    "טוב, אבל בכל זאת הזמן שלנו אוזל. אם נרצה לגרוף את כל הקלפים בקופה, נצטרך לאלתר פה קצת."
    "חשבת לנסות את הפגיונות שלך?"
    "ממרחק כזה? תודה על האמון. לא, עוד מעט תראה, קשישי. במובן תראה."
    בנקוו הרים את עיניו מהכוונת הטלסקופית וגילה שמקבת קם ונעץ את עקביו במוט הפנס המורכב על הגג. העורקים בצווארו החסון של מקבת בלטו ושיניו זהרו בחיוך. בנקוו התקשה לקבוע אם החיוך עוויתי או מלגלג. המוט הזה היה מוברג למקומו כדי לעמוד ברוח צפונית־מערבית רעת מזג במשך שמונה משנים־עשר חודשי השנה, אבל בנקוו כבר ראה בעבר את מקבת מניף מכוניות מתוך תלוליות שלג.
    "שלוש," גנח מקבת.
    הברגים הראשונים קפצו מתוך הפרזולים.
    "שתיים."
    המוט השתחרר ממקומו, מקבת משך אותו בכוח ותלש אותו מהקיר.
    "אחת."
    מקבת כיוון את הפנס אל כבש האונייה.
    "עכשיו."
     
    היריות נשמעו כמו שתי צליפות שוט. דאף פקח את עיניו בזמן, והספיק לראות את האיש שנשא רובה סער צונח בלי להושיט את ידיו קדימה כדי להתגונן מפני הנפילה, נחבט בקסדתו בארץ.
    המקום שבו עמד השוטר סיוורט הואר פתאום, ודאף ראה עכשיו בבירור אותו ואת האיש שעמד מאחוריו. הוא כבר לא כיוון שום אקדח לראשו של סיוורט, אלא הניח את סנטרו על כתפו. ובאור ראה דאף גם את החור במגן הפנים שלו. ואז, כמו מדוזה, החליק האיש לאורך גבו של סיוורט והשתרע על הארץ.
    דאף הסתובב.
    "כאן למעלה, דאף!"
    הוא האהיל על עיניו. צחוק הדהד שם למעלה מאחורי האור המסנוור, וצל של גבר אדיר ממדים נפל על המזח.
    אבל די היה בצחוק.
    זה היה מקבת. מקבת, אלא מה.
    • יו נסבו
      צילום: Elena Torre
    • יו נסבו

      יו נסבו (בנורבגית: Jo Nesbø, נהגה יוּ נֵסְבֶּה; נולד ב-29 במרץ 1960) הוא סופר מתח, סופר ילדים ומוזיקאי נורבגי. ספריו זכו בהכרה בינלאומית ותורגמו ליותר מ-40 שפות.‏

      נסבו נולד באוסלו וגדל במולדה. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה בבית הספר הנורבגי לכלכלה ומנהל עסקים בברגן. נסבו עבד כעיתונאי וסוכן בורסה בטרם החל בקריירת הכתיבה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נמסיס
    • כוכב השטן
    • צייד הארנבים
    • שומר המגדלור
    • הקבר בהרים
    • האיש מסין
    • שלוש שניות
    • תא 21
    • אל תעזוב
    • קר כקרח
    • תיק נעדר
    • אפשרות של אלימות